מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםפני שביעית נקבלה — מפגש עם סודה של הארץ
אעיון בשבת הארץ, פרשת בהר - ויקרא כה
בסיפור של ארץ
גפרשיית השביעית בפרשת משפטים שבספר שמות מסתכמת בשני פסוקים. לעומתה, בולט תיאור השביעית בפרשת בהר שבויקרא באורכו, בפירוט שבו, ובתמונה הרחבה שהוא מצייר. גם פרק הזמן בו עוסקת הפרשייה ארוך בהרבה: אין מדובר רק במחזור של שש שנים ושנה שביעית, אלא במחזור גדול יותר; שבע השנים הופכות להיות פרק בספירה לקראת שנת היובל, שנת דרור, שחרור עבדים ושיבה אל האחוזה של כל אחד ואחד. הפרשייה נפתחת בפסוק שאולי כבר הוא מעניק את המפתח להבנתה:
דוַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם
כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'.
ההרקע לפרשייה הוא הביאה אל הארץ, וגם השביתה היא שביתה של הארץ כלפי ה'. המילה "ארץ" מופיעה בפרק זה יותר מעשרים פעמים. ממילא, זווית המבט להבנת הפרשייה צריכה להיות בהתבוננות בארץ ובמתרחש בה בשנה השביעית.
וכי לי הארץ
זלמי שייכת הארץ?
חבספר שמות הצטווה האדם ליטוש ולשמוט את בעלותו על ארצו. כביכול ציוותה שם התורה – אכן הארץ היא שלך, "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ", אך בשביעית עליך ליטוש את השייך לך.
טאך כאן, בספר ויקרא, מתגלה שמראש הארץ כלל איננה של האדם:
יוְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת,
כִּי לִי הָאָרֶץ
כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי.
יאהארץ שייכת לה'. האדם חי עליה כגר וכתושב, אך לא כאדון, וכ'אזרח'. תפיסה זו איננה נותרת רק בעולם האידיאות. היא מחוללת מערכת כלכלית שלמה שבבסיסה עומדת ארץ ה', שלה "חיים משל עצמה", ואשר אינה משועבדת ושייכת לאדם. במערכת כלכלית זו כלל לא ניתן למכור שדה – אפשר למכור רק את "מספר התבואות" - חישוב פוטנציאלי של כמות התבואה שתצמיח השדה עד שנת היובל, אז ישוב אליה בעליה המקורי. גם הבתים אינם נמכרים באופן רגיל: ניתן לגאול ולפדות אותם מן הקונה בשנה הראשונה לממכרם, ואם אינם נגאלים – חוזרים הם לבעליהם ביובל.
יביש להדגיש: התורה איננה קובעת ש"הכל שייך לה'", וממילא על האדם לשתף אחרים ברכושו. עדרי צאן אינם חוזרים ביובל, וכן כמובן כלי כסף וזהב, כלי עבודה ומחרשות או כל קניין אחר של האדם. התורה מלמדת שהארץ שייכת לה', "כי לי הארץ". אם נשוב לראשית הפרשיה, נגלה שהארץ לא רק שייכת לה', אלא גם "שובתת לה'". כביכול יש לה לארץ חיים משל עצמה, קשר משלה עם הקב"ה. מה סודו של קשר זה?
יגאדם מן האדמה
ידכדי להבין את שביתת הארץ בשנה השביעית, יש להיזכר במהותם של הארץ והקשר בין האדם והאדמה. כולנו נבראנו מן האדמה, אך פעמים רבות אנו מתייחסים אליה באופן פונקציונלי, בתור הקרקע שעליה עומדות רגלינו, ולא יותר מכך. מעין משטח המחזיק את מציאות חיינו. עיון בסיפורה של האדמה בתורה מגלה קשר עמוק בין האדם והאדמה, ומעלה הרהורים על הדרך ליישמו בימינו.
טואת סיפור האדם והאדמה ניתן לצייר בשלושה שלבים, מבריאת העולם ועד החיים בארץ ישראל. השלב הראשון הוא המציאות שלפני חטא אדם הראשון. האדם היה קשור אל האדמה, נברא ממנה, ואף עובד אותה – "לעבדה ולשמרה". עבודה זו היא עבודה מלאה חופש. נעדרת ממנה הקללה של "בזעת אפיך תאכל לחם", וודאי שקללת "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ", שהגיעו בעקבות חטאי האדם בעץ הדעת. מדובר על מעין עבודה הרמונית, שלמות של אדם ואדמה. כך מופיע הרעיון בדברי הרב קוק:
טזלעבדה ולשמרה בגן עדן, זהו זיו החיים העליון, לאכל מעץ החיים, ולא לדעת כלל משום רע... האלהים עשה את האדם ישר... יסוד של התשובה אל הטבע.
יזהמפגש הנקי עם הטבע, יוצר קשר בל יינתק בין האדם לאדמה. ממילא, כאשר חוטא האדם נפגעת האדמה ומתקללת. טבעה העצמי יורד מדרגה, והיא כבר אינה מעניקה ממלוא כוחה לאדם. כאן מגיע השלב השני: הידרדרות הקשר בין האדם לאדמה. הידרדרות זו חלה במספר שלבים: חטא אדם הראשון והקללה –"אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ... בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" ; חטא קין ועונשו – "וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ: כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ" ; ולבסוף חטא דור המבול, המשחית את האדמה ומנתק סופית את הקשר בין האדם והאדמה: "...וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו".
יחהעולם לא עמד בקישור הישיר בין האדם ובין האדמה, ממנה נברא ועליה חי. הקב"ה מנתק קשר זה, ועתה אכן האדמה היא רק מקום לפסוע עליו, ולא עוד ישות חיה, הקשורה בטבורה אל האדם.
יטחידוש הקשר בין האדם והאדמה בארץ ישראל
כבמקום אחד בעולם, התמונה שונה. במקום יחיד זה עוד נשמר הקשר החי בין האדם והאדמה. זוהי ארץ ישראל, שבה כאשר האדם חוטא חלילה הארץ מתקללת, כפי שאנו קוראים בכל יום:
כאהִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים...
וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ
וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה.
כבבמקביל לקללתו של אדם הראשון – "לא תוסף את כוחה לך", מתקיימת בארץ ישראל קללת "האדמה לא תתן את יבולה", ובמקביל לעונשו של קין "אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה... נע ונד תהיה בארץ" – מתקיים בעם ישראל "ואבדתם מהרה מעל האדמה". קשר זה מתבטא כמובן גם לצד השני:
כגוְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי... לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ: וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ.
כדההליכה אחר היושר, שמירת המצוות ואהבת ה', מביאה ברכה לא רק לאדם אלא גם לאדמה, הנותנת בעין יפה את יבולה. תיאורים נוספים בתורה מלמדים שבארץ ישראל, לאדמה יש כביכול "אופי". היא מקיאה את האדם כאשר חטאיו אינם מתאימים לאופייה:
כהכִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ. וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם.
התועבות אינן פוגעות רק באדם – הן פוגעות גם באדמה הטהורה, שנטמאת בעקבותיהן וכביכול מתעורר בה רצון עצמי להקיא את העם המטמא אותה. אולי מכך נבעה דרשת חז"ל על מהותה של ארץ ישראל:
למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה.
כולארץ יש רצון המתאים לרצון קונה. בהתאמה זו היא קוראת את האדם לתיקון דרכיו ולהתאמתם לחיי האדמה.
כזעצם החיים בארץ ישראל
כחתובנה זו על סודה של הארץ מסבירה את הערך הגדול שראו חז"ל בעצם המגורים בה. לערך זה ביטויים הלכתיים רבים, וביניהם הקביעה:
כטת"ר: לעולם ידור אדם בא"י אפי' בעיר שרובה עובדי כוכבים,
ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל.
לישנה עדיפות למגורים בארץ, אפילו כאשר ההקשר הסביבתי עלול לפגוע בקיום המצוות או בחינוך הילדים – גם בעיר שרובה עכו"ם. ומסבירה הגמרא:
לאשכל הדר בארץ ישראל - דומה כמי שיש לו אלוה,
וכל הדר בחוצה לארץ - דומה כמי שאין לו אלוה.
לבעצם החיים בארץ הם מפגש עם אלוקים, שרצונו טמון ומבוטא ברגבי אדמת ארץ ישראל – "דומה כמי שיש לו אלוה". כך משבחים חז"ל את ההתהלכות בארץ:
לגורוח להולכים בה – א"ר ירמיה בר אבא א"ר יוחנן: כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל – מובטח לו שהוא בן העולם הבא.
לדעצם ההליכה בארץ נותנת "רוח", המזכה את האדם ומרוממת את חייו. דבר זה אינו תלוי ברמתו הרוחנית של האדם:
להנותן נשמה לעם עליה... אפילו שפחה כנענית שבא"י - מובטח לה שהיא בת העולם הבא.
לוהסיפור שמבטא אולי יותר מכל את האהבה הגדולה שחוו התנאים לארץ ישראל, מופיע בספרי:
לזמעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר,
שהיו הולכים לנציבים אצל רבי יהודה בן בתירה ללמוד ממנו תורה. והגיעו לציידן וזכרו את ארץ ישראל - זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם... אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה חזרו ובאו להם לארץ ישראל.
לחשני התנאים יוצאים מארץ ישראל למטרה חשובה – ללמוד תורה אצל רבי יהודה בן בתירא. אך בדרכם הם זוכרים את ארץ ישראל, בוכים, קורעים את בגדיהם ומחליטים לשוב על עקבותיהם. "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה". עצם החיים והישיבה בארץ מחברים את האדם לאלוקיו, במידה שווה לקיומן של כל המצוות יחד.
לטאך התודעה המופלאה זו - לפיה הארץ קדושה וטהורה, והיא קוראת את האדם לחיים מתוקנים, אהבת ה' וקיום מצוותיו - עלולה להישחק מהסיבה הפשוטה שהאדם עובד בארץ ומתפרנס ממנה. הארץ, הנשגבת והגבוהה, משמשת אותו לצרכיו היומיומיים ביותר. ניתן לומר שהוא כמעט ואינו חווה אותה כאדמת ארץ ישראל, אלא כשדה פרטי, כעסק כלכלי לכל דבר ועניין. לשם כך באה השביתה פעם בשבע שנים, ומכריזה – "ושבתה הארץ שבת לה'". כביכול גם הארץ עצמה "משתחררת" מעבודת האדם, ושבה לשנה של גילוי אופייה העצמי וקשרה המיוחד עם הבורא.
מהשביעית - בין האדמה לה'
מאהיות השנה השביעית שנת גילוי אופיה של הארץ וקשרה לאלוקים, מתבטאת יותר מכל בעונש הגלות החמור הבא בעוון השביעית:
מבבעון גלוי עריות והשמטת שמיטין ויובלות גלות באה ומגלין אותן ממקומן ובאין אחרים ויושבין במקומן
מגהתורה מסבירה שהגלות מאפשרת לארץ לשבות את השביעיות שעם ישראל לא שמר:
מדאָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ.
מהלאמור: גם כשעם ישראל אינו בארצו, יש משמעות לשביעית! שנה זו קשורה לסיפור בין הארץ ובין הקב"ה; העם נדרש לאפשר אותה, לשבות מזריעה וקצירה, אך גם כאשר הוא נמנע מכך – הארץ כבר תמצא את דרכה לשבות.
מוהאדם נברא "עפר מן האדמה", ומדרש מעניין מציג את הזכר כ"עפר" ואת הנקבה כ"אדמה":
מזרבי הונא אמר: עפר - זכר, אדמה - נקבה,
היוצר הזה מביא עפר זכר, ואדמה נקבה, כדי שיהיו כליו בריאין.
מחאימוץ נקודת המבט של המדרש יאפשר לנו לדמות את שביתת הארץ לתהליך תיקון זוגי: במשך שש השנים, האדמה קנויה לאדם. הוא זורע בה והיא מצמיחה. היא חווה את עצמה כמעט אך ורק ביחס אליו, מצמיחה את זרעיו, הוא אוכל את פירותיה – וכאילו אין לה אופי ורצון עצמי. באה השנה השביעית, ומאפשרת למימד הנשי לבטא את טבעו העצמי, לגלות את הקשר שלו עם הקב"ה שאיננו עובר רק דרך הזכר, העובד וזורע. "ושבתה הארץ שבת לה'!"
מט"לקחת ללב"
נאיזו עבודה פנימית ניתן לעשות עם תובנות אלו, על מהותה של הארץ?
נאנראה שהעבודה אליה מזמינה אותנו פרשיית השביעית בחומש ויקרא היא כפולה.
נבראשית, גילוי טבעה של הארץ. המושג "קדושת הארץ", עלול להיתפס אצלנו לפעמים כמגיע מן החוץ, כמוכתב לנו על ידי הספרים ועל ידי תובנות הזרות לנו. לרעיונות המגיעים מן החוץ יש חסרונות רבים, כדברי הרב קוק:
נגכל מה שנכנס בנשמה אחת מהשפעת חברתה,
אף על פי ש... סוף כל סוף הוא מקנה לה איזו ידיעה...
הוא עם זה מזיק לה גם כן, במה שהוא מערב יסוד זר במהותה.
ואין העולם משתלם כי אם במעמד של שלילת ההשפעה הזרה,
ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמור דעו את ד',
כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם.
נדהשנה השביעית מזמינה אותנו להתבונן מחדש בארץ. לחוש את אדמתה ואת עציה, ולנסות לנשום אל תוכנו את אווירה המיוחד והמחכים. לגלות בתוכנו את המקום בו אכן נבראנו מתוך האדמה, ובו קיים בינה ובינינו קשר חי וקיים. מתוך כך ייפתחו אולי שערים בלב לאהוב את ארץ ישראל, לשמור עליה מכל רע, ולהצמיח שורשים בתוכה. "תן לי זמן, הושט לי יד עד נגלה ביחד את הארץ".
נהעבודה שנייה, שעליה נרמז לעיל, היא גילוי עמידתו העצמית של המימד ה"נשי" של המציאות. האדמה המצמיחה, הנדחקת לעיתים לעמדה של "שימוש" לטובת האדם המצמיח, מגלה לפתע שגם לה עצמה יש חיים. לתובנה זו השפעה על יחסי איש ואישה, וגם על יחסי האדם עם עצמו: לא רק "שימוש" בעולמות הרגש והנפש לטובת הצלחת החיים החיצונית, אלא הענקת מעמד עצמי להם, וגילוי קדושתם.