שאור ודבש אסורין לגבי המזבח ואיסורן בכל שהן שנאמר כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו וגו', ואינו חייב אלא אם הקטירן עם הקרבן או לשם קרבן ואחד המקטירן עצמן או המקטיר תערובות שלהן לוקה על כל אחד מהן בפני עצמו, ואם הקטיר שניהן כאחת אינו לוקה אלא אחת לפי ששניהן נאמרו בלאו אחד.
השגת הראב"ד שניהם כאחד וכו' א"א בספרים שלנו רבא מחייב ב' וד' ואביי פוטר משום לאו שבכללות.
במנחות דף נ"ח ע"א איתא ת"ר שאור בל תקטירו אין לי אלא כולו מקצתו מנין ת"ל כל, עירובו מנין ת"ל כי כל, ומפרש אביי אין לי אלא כזית חצי זית מנין ת"ל כל, ורבא מפרש אין לי אלא קומץ חצי קומץ מנין ת"ל כל, ואמר בגמ' דפליגי דאביי סבר יש קומץ פחות מב' זיתים ויש הקטרה פחותה מכזית, והקשה הכ"מ כיון דלרבא לא דרשינן קרא לחצי זית א"כ למה פסק הרמב"ם דאיסורן בכ"ש כאביי, ועוד דבהל' ב' כתב דאין הקטרה פחותה מכזית, והוא כרבא וכתב הכ"מ דרבא לא פליג אאביי דדריש לרבות חצי זית, אלא שמוסיף לרבות ג"כ חצי קומץ דתרוויהו משתמעי, ומה שכתב ואין הקטרה פחותה מכזית היינו בתערובות וצריך שיהא כזית ואעפ"י שאין בו אלא כל שהו משאור ודבש לוקה עכ"ד הכ"מ, וכבר תמה עליו הלח"מ דהא בגמ' אמרו במאי קא מיפלגי ומוכח דרבא ואביי פליגי, ואביי סבר דעל חצי זית דשאור לבד לוקה, ולרבא לא מרבינן אלא חצי קומץ ולא חצי זית ואפי' אם יש ביחד בתערובות כזית שלם איננו לוקה, והלח"מ בפי"ג מהל' מעה"ק כתב דכונת הרמב"ם דאסור בכ"ש אבל אינו לוקה ולא משמע כן בדברי הרמב"ם דלשון ואיסורן בכל שהן משמע דעיקר דין איסורן הוא בכל שהן.
ונראה דהנה בפסחים דף מ"ג ע"ב איתא אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן בכל התורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה תורה משרת וזעירי אמר אף שאור בל תקטירו ופירש"י דלזעירי בשהקטיר חצי זית דשאור וחצי זית דמצה חייב אעפ"י שאין מעורבין, ואמר ע"ז בגמ' כמאן כר"א דדריש "כל" ופירש"י ודריש ליה הכי מקצתו מנין חצי זית שאור וחצי זית מצה עמו, והקשו ע"ז בתוס' ופירשו דזעירי מפרש כרבא "דכל" מרבה חצי קומץ ומ"כי כל" דרשינן עירובו, ומפרש דבעירוב חייב על כזית מן התערובות, והנה מבואר דשיטת הרמב"ם הוא לפסוק כזעירי דגבי שאור בל תקטירו היתר מצטרף לאיסור, אלא דלפי' התוס' אינו חייב לזעירי אלא אם הי' בתערובות דאז חייב על כזית מן התערובות והוא כמו שכתב הכ"מ אלא שלא הזכיר דברי התוס', אבל מלשון הרמב"ם שכתב מקודם ואיסורן בכל שהן ואח"כ כתב ואחד המקטיר עצמן או המקטיר תערובות שלהן לא משמע דדוקא בתערובות חייב בכל שהן אלא גם בעינייהו רק דצריך לזה תנאי שיהי' על זה שם הקטרה שהוא בכזית כמו שכתב בהל' ב', וממילא א"א שיתחייב בכל שהן אלא אם הקטירן עם הקרבן, ואף שכתב ואינו חייב אלא אם הקטירן עם הקרבן או לשם קרבן, על כרחך דזה לא קאי על השיעור אלא לומר על עיקר דין איסורן, ובודאי אם הקטיר רק שאור ודבש לשם קרבן אינו חייב אלא בכזית כמו שכתב בהל' ב' ונמצא דהרמב"ם מפרש כפירש"י דהיתר מצטרף לאיסור היינו באינם מעורבים אלא כל אחד לבדו, אלא דקשה מה שהקשו בתוס' דזעירי דלא כאביי ולא כרבא, וגם קשה דא"כ למה פסק הרמב"ם דלא כרבא, דהוא בתרא.
ועוד קשה דהא אמר שם בגמ' על הא דזעירי כמאן כר' אליעזר דדריש כל אי הכי לענין חמץ בפסח נמי, אין הכי נמי ולאפוקי מדאביי דאמר יש הקטרה בפחות מכזית קמ"ל דהקטרה לאו לפחות מכזית, ולפי"ז זעירי סבר נמי גבי חמץ כר"א דהיתר מצטרף לאיסור וחייב באוכל מתערובת חמץ אף שלא אכל כזית חמץ בכדי אכילת פרס, והרמב"ם בפ"א מה' חמץ ומצה כתב דאינו חייב מלקות על אכילת חמץ בתוך התערובות אלא א"כ אכל כזית חמץ בכא"פ ואין לומר דשאני תערובות דקיל יותר דהא בגמ' מוכח דלר"א גם גבי חמץ בתערובות דבזה איירי ר"א אמרינן היתר מצטרף לאיסור, ועוד דלפי"ז עכ"פ הי' לו להרמב"ם להביא הך דינא גבי חמץ היכי שאינם מעורבים דהיתר מצטרף לאיסור.
והנה דעת הראב"ד והרא"ש והטור שם בדעת הרמב"ם דפסק כר"א ולפי"ז קשה כנ"ל, ודעת המ"מ שם דהרמב"ם פסק כרבנן ולפי"ז קשה דהא אמר בגמ' דזעירי ע"כ כר"א וכיון דפסק כזעירי ע"כ צריך לפסוק כר"א וכתב בזה הלח"מ דאפשר דרבנן נמי דרשי כל כמש"כ שם בתוס' ד"ה מאן שמעת ורק גבי חמץ לא סבירא להו למידרש, ודבריו אינם מובנים דהא כתבו שם בתוס' דדוקא הכא לא דרשי רבנן כל בדבר שאין סברא לרבות כגון עירוב וכגון מקצת דבל תקטירו, וה"פ כמאן כר"א דדריש כל אפי' לדבר שאין סברא לרבות, וא"כ קשה דאיך אפשר לחלק מחמץ לשאור בל תקטירו.
ב) ונראה ע"פ דברי הכ"מ בפ"א מהל' חו"מ שכתב דטעמו של הרמב"ם דמצריך כזית בכא"פ משום דבגמ' פריך על הא דאמר ר' יוחנן חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה תורה משרת דהא תניא דמשרת הוא ליתן טעם כעיקר ומשני דברייתא כרבנן ור' יוחנן דאמר כר"ע, ונמצא דלרבנן לא אמרינן גבי נזיר היתר מצטרף לאיסור, וכן גבי חטאת דדרשינן עד שיבלע בבשרה הוא רק על טעם כעיקר, ולפי"ז גם לר' אליעזר לא דרשינן מכל מחמצת על היתר מצטרף לאיסור אלא על טעם כעיקר וחייב בכזית בכא"פ וכדאמר ר' יוחנן בע"ז דף ס"ז כל שטעמו וממשו לוקין עליו וזהו בכא"פ, ומה דצריך ריבוי גבי חמץ על תערובות חמץ כתב הכ"מ משום דאיכא מעוט מכרת על תערובות מקרא דכי כל אוכל חמץ, לכן צריך רבוי על מלקות.
ויש לבאר עוד לפי דבריו דבאמת חמץ שנתערב באינו חמץ אין בו אותו החומץ שהי' בו מתחלה, דע"י התערובת נחלש חימוצו, ומבואר מה דמדמי בגמ' תערובת חמץ לחמץ נוקשה אף דנוקשה אינו חמץ גמור דלא החמיץ אלא קצת ולא גמר להחמיץ ותערובת הוא בחמץ גמור דבאמת גם בתערובת אחרי שנתערב כבר אינו חמץ גמור, ומצאתי מבואר להדיא כן בלשון הרמב"ם בספר המצות ל"ת קצ"ח וז"ל הזהירנו מלאכול דברים שיש בהם תערובת חמץ ואע"פ שאינן לחם כגון המורייס והכותח והשכר והדומה להם והוא אמרו כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי יכול יהיו חייבין עליהן כרת ת"ל כי כל אוכל חמץ ונכרתה מה חמץ מיוחד שהוא מין חמץ גמור יצאו אלו שאינן מין חמץ גמור ולמה באו לעבור עליהן בל"ת, ומבואר בדבריו דמה דאינו חייב על תערובת חמץ כרת אינו משום שאכילת החמץ הוא עם תערובת עם מה שאינו חמץ אלא משום שהתערובת אינו חמץ גמור וכמו שכתבנו דע"י העירוב נחלש כח חימוצו, ולכן צריכינן ע"ז ריבוי מקרא דכל מחמצת לחיובי מלקות, ולפי"ז לא שייך זה הטעם אלא בתערובת לח בלח כמו כותח הבבלי ושכר המדי שנתערב בעיקר עשייתו וקבל טעם מחמץ ומדבר אחר ועי"ז נחלשה איכות החימוץ שבו ולכן אינו חייב אלא מלקות, אבל אם נתערב חמץ ומצה יבש ביבש ואכלם ביחד כזית בכא"פ חייב כרת לפי"ז דכל משהו חמץ הרי הוא חמץ גמור, וקשה שהי' לו להרמב"ם לפרש כן וכן לפי"ז גבי שאר איסורין כמו חלב חייב ג"כ כרת אם יש כזית בכא"פ וכן כתב הכ"מ להדיא בתי' א' דמה שכתב הרמב"ם בפט"ו מהל' מאכלות אסורות הל' ג' דאם הי' כזית בכל ג' ביצים מן התערובת אם אכל מן הגריסין האלו כג' ביצים הואיל ויש בהן כזית מן החלב לוקה, דכתב רק חיוב המלקות אבל חייב גם כרת, ובודאי קשה לומר כן בדעת הרמב"ם שהי' לו לבאר דחייב גם כרת.
ג) והנה המגלת אסתר בספר המצות להרמב"ם כתב ליישב השגת הרמב"ן על מה שכתב הרמב"ם דאינו חייב אלא על כזית בכא"פ ואינו חייב אלא מלקות, ממה דאמר בגמ' וכזית בכא"פ דאורייתא וכו' אמאי פליגי רבנן עלי' דר"א בכותח הבבלי ומוכח דחייב כרת לרבנן דהא לא דרשי קרא דכל מחמצת, וא"כ ר"א דדריש לרבות מכל מחמצת היינו אפי' באין בו כזית בכא"פ, וכתב ע"ז המגלת אסתר דמזה גופא מוכח כדעת הרמב"ם דהא אמר שם אי הכי אמאי פליגי רבנן עליה דר"א בכותח הבבלי, ומוכח דלר"א בעצמו ניחא דאינו חייב אלא מלקות ולא כרת ומשום דהוא הלכה למשה מסיני וכמש"כ שם רש"י על מה דאמר בגמ' וכדי א"פ דאורייתא ופירש רש"י דהוא הלמ"ס דחייב מלקות, ולכן כתב המג"א דזה גופא הוי ג"כ מהלמ"ס שלא יהא חייב אלא מלקות ולא כרת, ולפי"ז גם בנתערב יבש ביבש בחמץ וכמו כן גם בשאר איסורין לא יהא חייב אלא מלקות מטעם ההלמ"ס ודלא כמש"כ הכ"מ.
אלא דגם לפי"ז צריכים אנו למה שבארנו דמה שצריך ריבוי דכל מחמצת בתערובות חמץ אינו אלא בלח בלח ומשום דאינו חמץ גמור, דבלא זה קשה למה צריך ריבוי דכל מחמצת כיון דכזית כדי א"פ הוא הלכה וע"כ צ"ל דקרא דכל מחמצת מרבה דגם חמץ בתערובות אף דאינו חמץ גמור ג"כ אסור ומ"מ אין חייב אלא בכא"פ, וצריך עוד להוסיף דהא לפי"ז כיון דהך דינא דבכא"פ אינו חייב אלא מלקות הוי ג"כ מההלכה, וא"כ למה צריך למעט תערובות חמץ מכרת מקרא דכי כל אוכל חמץ ונכרתה, ולפי דברינו מיושב דאחרי שריבה קרא דכל מחמצת דגם מין חמץ כזה שאינו חמץ גמור הוי ג"כ בכלל חמץ, הי' אפשר לומר דחייב גם כרת על עיקר התערובות וגם ההיתר נעשה איסור ולא צריך שיאכל כזית מהחמץ לבדו אלא כיון שאכל כזית מהתערובות הוי כאוכל חמץ גמור ולא צריך כבא"פ דגם כל התערובות הוי חמץ, לכן דריש ר"א דנתמעט מכרת מקרא דכי כל אוכל חמץ וממילא אמרינן דאחרי דנתמעט מכרת ואינו כסתם חמץ, גם מה דחייבה תורה מלקות אינו דעל כל התערובות חייב וגם על חלק ההיתר, אלא דרק על חלק החמץ המעורב חייב מלקות והיינו בכזית בכא"פ וצריך קרא ע"ז לחייבו על חלק החמץ שבתוך התערובות, דהא כבר אינו חמץ גמור ונחלש באיכותו ע"י העירוב וכדחזינן שאין בו חיוב כרת בחמץ כזה, ולכן בעינן קרא לחייבו במלקות אבל לעולם רק על חלק החמץ עצמו, ומשום זה צריך דוקא שיאכל כזית כא"פ:
ואף שיש לומר להיפוך דמדהוצרכה התורה למעט מכרת מוכח דחייב על כל התערובות דאי אינו חייב אלא על חלק החמץ, א"כ הרי בכל האיסורים הוי הלכה דאינו חייב באוכל כבא"פ אלא מלקות ולא כרת ולמה צריך כאן למעט מקרא, מ"מ אפשר לומר כמש"כ דכיון דבלא ריבוי התורה דכל מחמצת היינו אומרים דאינו חייב כלום על תערובות כיון דאינו חמץ גמור וכיון שריבתה תורה דגם על תערובות חייב הי' אפשר לומר שזהו דין על כל התערובות, והחדוש הוא דגם חמץ כזה מתקרי חמץ וממילא חייבים עליו כרת כמו על סתם חמץ, וכיון דמיעטה תורה תערובות מכרת נוכל תו לומר דאין החיוב בתערובות על כל התערובות רק על חלק החמץ שבהם ודוקא כשיאכל כבא"פ, ומשום זה אינו חייב על זה כרת וכמו בכל איסורין וכנ"ל.
והנה לפי"ז קשה טובא דמה פריך בגמ' אי כזית בכא"פ דאורייתא אמאי פליגי רבנן עליה דר"א בכותח הבבלי הא לפי דברינו עיקר הריבוי דכל מחמצת הוא דאף שחמץ כזה אינו חמץ גמור אחרי שנחלש ע"י התערובות מ"מ חייבין עליו מלקות, וכמו שכתב בסה"מ שהבאנו לעיל וא"כ מה מהני מה דחייב בכא"פ בכל שאר איסורין הא כאן הוי חדוש מיוחד לא רק בכמות החמץ אלא אף באיכות חימוצו, וא"כ לרבנן דלא דרשי כל מחמצת לרבות חמץ כזה שפיר דפטרי בתערובות חמץ אפי' אי איכא שיעור כזית בכא"פ, ואפי' אי בכל התורה כבא"פ דאורייתא דזהו רק לדין צירוף שיעור האיסור אבל לא במה שנוגע בעיקר האיסור.
ד) ונראה דהנה כותח הבבלי אמר בגמ' דף מ"ב ע"א דאית ביה כומניתא דאומא ופירש"י עיפושא פת שמתעפש לאחר זמן בתוך הכותח, וא"כ יש בו חמץ יבש שהוא חמץ גמור שלא נחלש ע"י התערובות וע"ז לא צריך לקרא דכל מחמצת אלא דמלבד זה נתן גם החמץ טעם של חמץ בכל הכותח וכולו נעשה תערובות חמץ דחלק מן הפת המעורב ודאי נימוח בתוך הכותח ומתבטל לגמרי וחלק נשאר פתיתי פת, ומיושב מה דבגמ' אמר דכותח הבבלי אין בו כזית בכא"פ, והרמב"ם פסק דחייבין עליו וכבר השיגו הראב"ד, והכ"מ כתב לישב בב' אופנים או דנימא דכונת הרמב"ם דוקא בכותח כזה שיש בו כזית בכא"פ או דר"א פליג על מה דאמר בגמ' דאם אכלו בעיניה בטלה דעתיה אצל כל אדם, וכתב דזה גילה קרא דכל מחמצת דלא נימא בטלה דעתיה אצל כל אדם וזה דחוק ביותר דהא קרא דכל מחמצת לא מיירי דוקא בכותח הבבלי וצריך קרא לשכר המדי ואינך, וגם התי' הא' אף דמלשון הרמב"ם מוכח כן דהא התנה בפירוש דדוקא אם אכל כזית בכא"פ, מ"מ קשה מה שנקט בסתם כותח הבבלי כיון דבסתמא הלא אין בו כזית כא"פ כדאמר בגמ' וגם יש להבין טעמו של ר"א דפליג אחכמים דלא מסתבר שיפלגו בזה אם אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם או לא, אכן לפימש"כ הלא יש בכותח הבבלי שני ענינים, חדא דיש בו תערובת חמץ היינו תערובת לח בלח ע"י שחלק מהחמץ נימוח בתוך הכותח ונתן טעם חמץ בהשאר, וע"ז דריש מקרא דכל מחמצת דחייב מלקות בתערובות חמץ ועוד איכא בהכותח גם פתיתי פת ממש שנשארו ולא נימוחו ובהנך פתיתי פת ליכא כבא"פ ורק ביחד עם החמץ שנימוח ונתערב יש בו כבא"פ.
ועכשיו מיושב שפיר מה דפריך בגמ' ואי כזית בכא"פ דאורייתא מאי טעמא פליגי רבנן עליה דר"א בכותח הבבלי והיינו דהלא יש בכותח הבבלי חמץ בעין מעורב ואף דפליגי על ר"א בדין תערובות חמץ, אבל בחמץ בעין הלא מודו דהא הוי חמץ גמור, וא"כ ליחייב בכותח משום החמץ בעין וע"ז משני דליכא כזית בכא"פ והוא דחמץ בעין ליכא כזית בכא"פ בדמישטר קא שטיר דאי דקשריף ואכיל בטלה דעתו, אבל כל זה לרבנן דלית ליה לאו בתערובות חמץ דלא דרשי כל מחמצת, ורק מדין חמץ גמור בעין צריכינן למיתי עלה, אבל לר"א שפיר חייב בכותח הבבלי אף אם בעינן כזית בכא"פ דביחד עם התערובת חמץ שנמוח בתוך הכותח יש כזית בכא"פ, ולכן שפיר פסק הרמב"ם כר"א דעל תערובות חמץ כגון כותח הבבלי וכו' לוקה, ומ"מ הצריך כבכא"פ דבתערובת חמץ רק עיקר החמץ הוא שאסור וכנ"ל.
ה) ועתה נשוב לדברי הרמב"ם כאן גבי שאור דפסק כזעירי ולא כאביי ורבא ועוד דלמה חילק בין שאור לחמץ בדין היתר מצטרף לאיסור, והנה עיקר מה דמפרש זעירי דהברייתא אליבא דר"א דמרבה מקצתו גבי שאור מרבה לדין היתר מצטרף לאיסור, אף דגבי חמץ לשיטת הרמב"ם גם ר"א לא מרבה לדין היתר מצטרף לאיסור, ולכן הצריך דוקא כזית בא"פ, מבואר ע"פ דברי הכ"מ דלדידן לא ס"ל דמשרת דגבי נזיר מרבה להיתר מצטרף לאיסור דזהו רק לר"ע ואנן קיי"ל כחכמים דמשרת אינו מרבה אלא טעם כעיקר, ולכן לדידן דלא קיי"ל היתר מצטרף לאיסור גם גבי תערובות חמץ לר"א לא מרבינן היתר מצטרף לאיסור ומצרכינן דוקא כזית בכא"פ, וחידוש הקרא בזה הוא כמש"כ הרמב"ם בסה"מ משום דחמץ בתערובות אינו חמץ גמור, והנה כל זה אינו אלא גבי חמץ אבל גבי שאור בל תקטירו דמרבינן נמי עירובו מ"כי כל" א"א לומר דהרבוי הוא נמי בכה"ג דנחלש כח השאור בתוך התערובת, דבשאור בל תקטירו הא איכא נמי ריבוי דכי כל דמרבינן עירובו ומכל מרבינן מקצתו, ולכן זעירי דלא סבר כאביי דיש הקטרה פחותה מכזית וגם לא סבר כרבא דצריך ריבוי על חצי קומץ, סבר דכאן הוא ריבוי מיוחד להיתר מצטרף לאיסור, ואף דגבי נזיר וגבי חמץ לא מרבינן להיתר מצטרף לאיסור הוא משום דבכל התורה לא אמרינן דבמה שאכל באכילה אחת חלק היתר וחלק איסור יצטרף ההיתר לחלק האסור ונאמר שאכל שיעור של איסור דהא עכ"פ לא היתה שם אכילה של איסור דהאיסור עצמו הוא פחות מכזית, אבל בשאור בל תקטירו הוא דין אחר לגמרי דלא צריכינן כלל למימר שנצטרף הקומץ המותר עם השאור וחשוב כולו כמו שאור, אלא דזהו עיקר איסורו של שאור ודבש שלא להקטירן עם הקרבן, וכן כתב הרמב"ם כאן ואינו חייב אלא אם הקטירן עם הקרבן או לשם קרבן.
ונמצא דהם שני דינים דיש חיוב בשאור אם הקטירו עם קרבן ואז אין צורך שיהי' על השאור בעצמו שם הקטרת קרבן כלל אלא רק אם צירף השאור להקטרת קרבן של קומץ זהו איסורו אף שהשאור עצמו הוא בכל שהוא, וכן אם הקטיר השאור בעצמו לשם קרבן חייב ואז ודאי צריך שיהי' שיעור כזית בשאור עצמו דהא אין הקטרה פחותה מכזית, ולכן אמרינן כאן דהיתר מצטרף לאיסור דההיתר אינו מצטרף להעשות איסור ולחייב עליו כעל הקטרת איסור עצמו, אלא דעיקר שם האסור הוא ההקטרה של שאור ביחד עם הקרבן, ולכן אם ביחד עם ההיתר יש שיעור כזית והוי שם הקטרה ע"ז, שפיר דחייב על השאור אע"פ שהוא כ"ש דהא היתה הקטרה של שאור עם קרבן.
ו) אלא דבאמת צריך לבאר מנ"ל ללמוד שני הדינים בשאור ודבש, ונראה דעיקר קרא דכתיב כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לד' קרבן ראשית תקטירו אותם לד' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח קאי על עיקר השאור ודבש שלא יקריבו אותם לקרבן, אכן בהל' ד' נבאר דהרמב"ם סובר דברייתא דמנחות דדריש מקרא דלא תקטירו ממנו אשה לד' כל שממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו דזה קאי על מעלה בשר חטאת ואשם וכיוצא עם שאור ודבש, ונמצא דנלמד מהך קרא שני הדינים דקרא דואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח הא ודאי קאי על עיקר השאור ודבש, ומקרא דממנו לאשים ילפינן שלא להקריב שאור ודבש עם קרבן.
ועכשיו נוכל לבאר מה דאמר בגמ' על זעירי כמאן כר"א דדריש "כל" שהקשו בתוס' לפי פירש"י דאמאי לא אתי זעירי כרבנן דהא גם רבנן דרשי כי כל דיש לומר דלרבנן לא הוי דרשינן אלא עירובו דלא נתבטל האיסור אגב ההיתר דזה מסתבר יותר מלדרוש דהיתר מצטרף לאיסור וכנ"ל, ואף דבברייתא מרבה מקודם מקצתו מריבוי דכל ועירובו מכי כל, זהו עכשיו אליבא דאמת דאית לן היתר מצטרף לאיסור א"כ כשמרבה עירובו היינו לחייב על כזית מהעירוב ולא שיהי' כזית מהשאור לבדו ולכן מרבה מקודם מקצתו היינו דין היתר מצטרף לאיסור כשיש מקצת שאור ומקצת קומץ וכל אחד בעין ואח"כ מרבינן אפי' כשנתערבו יחד, דכזית מהתערובות חייבין עליו, דאחרי שההיתר מצטרף לאיסור לא בעינן רק שיהי' כזית בההקטרה אף שהשאור שבו הוא פחות מכזית, אבל אי לא הוי מרבינן מקצתו מ"כל" אלא רק מ"כי כל" לא הוי ידעינן דהיתר מצטרף לאיסור בהקטרת שאור וזה מסתבר יותר מהיתר מצטרף לאיסור שהוא חידוש, ולכן שפיר פריך כמאן כר"א דדריש "כל" דלדידיה שפיר ידעינן היתר מצטרף לאיסור כנ"ל ואף על כל שהוא שאור חייב כשהוא ביחד עם הקומץ כזית.
ולפי"ז י"ל דאביי ורבא אף דאזלי אליבא דברייתא דדריש "כל" ו"כי כל" מ"מ מוקמי הברייתא כרבנן דבמה דלא מסתבר לא דרשינן "כל" וכמו דלא דרשי "כל" בתערובות חמץ, ולכן מוקים לה אביי על חצי זית דזה יותר מסתבר לומר דלא בעינן לשום צירוף ועל כל שהוא ממש חייבה תורה, מלדרוש היתר מצטרף לאיסור ורבא דאית ליה דאין הקטרה פחותה מכזית דריש לה על חצי קומץ, אבל זעירי לא ניחא ליה למידרש כאביי על חצי זית דסבר דאין הקטרה פחותה מכזית ועל חצי קומץ סבר דלא צריך למידרש דהא גבי מעלה בחוץ לא צריך שיקטיר כל הקומץ כדתנן בזבחים דף ק"ט וגם ר"א דמצריך שיקטיר כל הקומץ הא דריש זה מדכתיב אותו וכאן דליכא קרא מהיכי תיתי דחצי קומץ לא מיקרי הקטרה לחייב עליה ולמה לן לריבויא, וכיון דסבר כר"א דדריש "כל" אפי' היכי דהוא חידוש כמו בדין תערובות חמץ דהוא חידוש שחייב אע"פ שאינו חמץ גמור לכן דריש כאן ריבוי דמקצתו על היתר מצטרף לאיסור דחצי זית הקומץ מצטרף להשאור להחשב שעור הקטרה של כזית ואז כבר חייב על השאור אע"פ שאין בו כזית כמו שנתבאר ולכן אין הכרח לפסוק כרבא לגבי זעירי כיון דרבא אזיל אליבא דרבנן דלא דרשי "כל" היכי דהוי חידוש, אבל זעירי דסבר כר"א סבר דדרשינן "כל" להיתר מצטרף לאיסור, והרמב"ם דפסק כר"א פסק כזעירי גבי שאור ודבש דהיתר מצטרף לאיסור אף שבכל התורה לא קיי"ל כן, וזהו שאמר ואיסורן בכל שהן אע"פ שאין הקטרה פחותה מכזית וכנ"ל.
-הערות רבנו בגיליון ספרו-
בד"ה ולפ"ז במש"כ דבמה דלא מסתבר לא דרשינן "כל" וכמו דלא דרשינן "כל" בתערובת חמץ, נ"ב וכמש"כ התוס' בפסחים שם ד"ה מאן שמעת לי'. ע"כ
ז) ובמה שכתב הרמב"ם ואם הקטיר שניהן כאחת אינו לוקה אלא אחת שהשיג הראב"ד דבספרים שלנו הגירסא רבא מחייב ג' וד' ואביי פוטר משום לאו שבכללות כבר כתב הכ"מ דגירסת הרמב"ם הוא דאביי מחייב ורבא פוטר, והכי מוכח סוגיא דגמ' דאין לוקין על לאו שבכללות (ועיין מה שהעיר בזה במסורת הש"ס בפסחים דף מ"א), אך דברי הרמב"ם צריכים ישוב ממה שהשיג עליו הרמב"ן בספר המצות וז"ל במל"ת צ"ח הזהירנו מהקריב שאור או דבש והוא אמרו כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו, וכבר נכפלה האזהרה מזה הענין בלשון אחר ואמר כל המנחה אשר תקריבו לד' לא תעשה חמץ וגו', וכבר בארנו בשורש ט' שמי שהקריב שאור ודבש לוקה אחת ואינו לוקה שתים בעבור היותו לאו שבכללות, וכתב ע"ז הרמב"ן וז"ל ואין אני רואה בזה לאו שבכללות בשום פנים שהרי החמץ לאו בפני עצמו אשר תקריבו לד' לא תעשה חמץ והרי לוקין עליו אחת, וא"כ השני שהוא לאו של דבש לאו מיוחד הוא שלא בא אלא לאסור דבש, ועיין מה שכתב בזה במגלת אסתר וכן בלב שמח ודבריהם אינם מספיקים ליישב השגת הרמב"ן דבסברא דבריו נכונים דמנ"ל לומר דיש כאן כפל באיסור דבש כיון דלא נאמר קודם אלא חמץ, וא"כ בפשוטו איסור חמץ לחוד ואיסור דבש לחוד ורק בחמץ יש כאן כפלות.
אכן נראה דבאמת דברי הרמב"ם תמוהים עוד מטעם אחר דאיך כתב דקרא דכל המנחה וגו' לא תעשה חמץ הוא כפלות באיסור הקרבת חמץ, דהא קרא איצטריך לאיסור עשיית המנחה חמץ וכפשטיה דקרא והוא משנה מפורשת במנחות דף נ"ה ועי"ש איברא דהרמב"ם בסה"מ מל"ת קכ"ד כתב הזהירנו מאפות שירי מנחות חמץ והוא אמרו לא תאפה חמץ חלקם נתתי אותה כאלו נאמר שחלקם שהם שירי מנחות לא יאפה חמץ, ומי שאפה אותה חמץ חייב מלקות כמו שבא לשון המשנה ואמרו וחייבין על אפייתה, אבל הוא תימה גדולה דהא במשנה שהזכיר תנן להדיא דחייב על לישתה ועל עריכתה ועל אפייתה, והרמב"ם לא הזכיר קרא דלא תעשה חמץ כלל לאיסור מחמץ רק מה שהזכירו כאן בדין איסור הקרבה, ועוד דהא בהלכותיו בפי"ב מהל' מעה"ק הל' ט"ו כתב דקרא דלא תעשה חמץ בא ג"כ לחייב על מחמץ.
ונראה ליישב דבריו במל"ת קכ"ד דרק במנין המצות לא מנה אלא לא תאפה חמץ, כיון דלא תעשה חמץ הוא מצורף ג"כ לדין איסור הקרבה, לכן איסור מחמץ הוי רק פרט מאיסור הקרבה שאסור גם להקדים ולעשות המנחה חמץ כיון שאסור להקריב חמץ, וכדכתב קרא בהדיא לא תעשה חמץ כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו, ולכן הביא רק קרא דלא תאפה דמזה דריש בגמ' על איסור חימוץ שיריים דלא שייכי להקרבה, ואף דגם בהחמיץ שיריים חייב גם על לישה ועריכה דזה נלמד מלא תעשה מ"מ עיקר דין חימוץ שיריים הוא מקרא דלא תאפה חמץ חלקם דדריש בגמ' דאפי' חלקם לא תאפה חמץ, אבל בקרא דלא תעשה חמץ הא כתיב אשר תקריבו לד', אבל עכ"פ א"א לומר דקרא דלא תעשה חמץ הוא כפלות ללאו דלא תקטירו, וא"כ אף שבארנו דבריו במל"ת קכ"ד אבל דבריו במל"ת צ"ח נשארו תמוהים.
לכן נראה דבאמת הא איכא כפלות בקרא לאסור הקרבת שאור ודבש כדכתיב בקרא אח"ז ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח, וזהו לאו מפורש רק שהוא כפלות על לאו דלא תקטירו ע"כ ברור דכן היא כונת הרמב"ם במה שכתב קרא דכל המנחה וכתב ע"ז "וגו'" ואין מקום לתיבת "וגו'" דהא הזכיר מקודם קרא דכי כל שאור וכל דבש, ואח"כ כתב תחלת הקרא כל המנחה אשר תקריבו לד' לא תעשה חמץ, וסוף הפסוק הוא כי כל שאור וכל דבש, וכיון שכתב שני חצאי הפסוק אין מקום לתיבת וגו', וע"כ דכונתו כאן לשני הפסוקים ולמה שכתוב בפסוק ב' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח, וממילא דברי הרמב"ם פשוטים וברורים, וסרה השגתו של הרמב"ן דאין לאו על הקרבת חמץ ביחוד, אלא שני הפסוקים כי כל שאור, ואל המזבח לא יעלו הם על חמץ ושאור ביחד, ועיקר לאו דלא תעשה חמץ הוא על עשיית חמץ וע"ז ליכא איסור אלא בחמץ ולא בדבש דהא מותר ללוש שיריים בדבש, ועל עשיית חמץ איכא מלקות מהך קרא גם על לישה ועריכה שזה לא נלמד מקרא דלא תאפה וכנ"ל.