כיצד האשה מתקדשת אם בכסף הוא מקדש אין פחות מפרוטה או שוה פרוטה, אומר לה הרי את מקודשת לי או הרי את מאורסת לי, או הרי את לי לאשה בזה, ונותן לה בפני עדים, והאיש הוא שאומר לה דברים אלו שמשמען שקונה אותה לו לאשה, והוא שיתן לה הכסף.
או שוה פרוטה, בתוס' ריש קדושין בד"ה בפרוטה ובשו"פ הקשו דמנלן דשוה כסף ככסף, דהא לקמן גבי עבד עברי מיבעי ליה קרא ישיב לרבות שוה כסף ככסף ע"ש, מה שכתבו בזה, והרשב"א תירץ דבאמת גבי קדושין לא איצטריך כלל ריבוייא דשוה כסף ככסף, והא דאיצטריך גבי ע"ע היינו משום דיוצא בע"כ של רבו, אבל היכי דמדעתו מקבל כמו בקדושין ודאי שוה כסף הוי ככסף, והא דאיצטריך בנזיקין כתב ג"כ כמש"כ התוס' משום דאחמר קרא לשלם ממיטב הו"א כסף דוקא, ולפי דבריו דמחלק בין מדעתה בין בע"כ צ"ל דבחשיבות הכסף אין סברא לחלק בין כסף לשוה כסף, אלא לענין קפידא, וכמו דמצינו לענין פועל שהצריכה התורה דוקא כסף משום דאליו הוא נושא את נפשו לכן הו"א בכל דוכתא דכתיב כסף אינו יכול לפטרו בע"כ בשוה כסף, אבל לענין קנין דבחשיבות תליא וכיון דמקבל וצריך לו השוה כסף ודאי חשיבא כמו כסף, אכן מה שהצריך הרשב"א גבי נזיקין לטעם אחר ולא סגי ליה בטעמא קמא משום שנותן לו בע"כ, ואפשר דהא לא דמי לע"ע דבע"כ פודין ממנו, אבל הניזק הא תובע הפרעון, וכיון דנימא דשוה כסף חשיב כמו כסף, למה גבי נזיקין אצרכיה קרא לרבות שוה כסף לכן כתב משום דאצרכיה קרא מיטב.
ובר"ן מבואר כמש"כ הרשב"א ורק בנזיקין כתב דכיון דכתב קרא בקרקע מיטב הו"א דבמטלטלין נמי צריך מיטב והיינו כסף, והיינו דלא גרע מדין מיטב, ואף דשוה כסף חשיבא כמו כסף אבל מ"מ מיטב לא הוי, והיינו דאף דקיי"ל במטלטלין דכל מילי מיטב היינו בשוה כסף אין נ"מ דכל דבר אפשר למכור או כאן או במתא אחריתא, אבל כסף דאין צריך למכור כלל הוי מיטב והו"א דכסף דוקא.
והריטב"א הוסיף על תי' הרשב"א דלאו משום דנותן לו בע"כ לבד, בזה הוא דאיצטריך לן לרבויי שוה כסף ככסף אלא משום שיוצא מקודם זמנו, וכמו בחוב דאם משלם לו עד שלא יכפנו המלוה אינו מחוייב ליקח ממנו שוה כסף, ורק אם המלוה כופה את הלוה שישלם לו אז יכול לסלקו בשוה כסף, ולכן גם בע"ע כיון שיוצא קודם שרוצה האדון הו"א דכסף דוקא, ולפי"ז מיושב מה שהצריכו לומר בנזיקין טעם אחר משום מיטב, דבנזיקין אינו נותן לו הכסף בע"כ כי הניזוק גובה הכסף, ונמצא דאם נימא דעיקר ההסבר הוא דהיכי דהוי דוקא בע"כ שנותן לו עיקר הכסף בע"כ, אז לא הוי שוה כסף ככסף מסברא, אבל היכי דעיקר הכסף לוקח מעצמו אף שאינו רוצה בשוה כסף אין סברא שיהי' צריך דוקא כסף, אז צריך לחדש בנזיקין טעם אחר, אבל אי נימא דעיקר הסברא הוא להיפך דמשום שלוקח ברצון השוה כסף אז אין סברא דשוה כסף לא הוי כסף, אבל אם אינו רוצה אפשר דהקפידה התורה שיתנו לו דוקא כסף, דאף דבחשיבות אין נ"מ בין כסף לשוה כסף. אבל לענין קפידא כיון שאינו רוצה, אפשר דדוקא כסף, א"כ א"צ לומר בנזיקין דצריך רבוי דשו"כ ככסף משום שהצריכה תורה מיטב.
עוד תירץ הריטב"א דכיון דילפינן מויצאה חנם אין כסף דאין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר יש לומר ג"כ כי היכי דגבי אמה העבריה מהני שוה כסף היכי דיציאתה היא בכסף, וכמו בע"ע, ה"נ גבי קדושין דילפינן מיש כסף לאדון אחר, ג"כ הוי שוה ככסף, אך הריטב"א כתב דלא נראה לו תי' זה, דמאן לימא לן דדרשינן אבל יש כסף ושוה כסף לאדון אחר, דילמא אמרינן ויש כסף לאדון אחר דוקא כסף, ודברי הריטב"א צריכים ביאור דכיון דמינה ילפינן ע"כ לא עדיף הך יש כסף מהא דאין כסף, וכמו התם שו"כ בכלל כסף, ה"נ בהא דדרשינן אבל יש כסף לאדון אחר א"א להחמיר בזה יותר, ונראה דכונת הריטב"א היינו דאי הוי דרשינן דינא דנקנית בכסף מויצאה חנם בודאי הוי תי' מעליא, אבל כיון דקנין כסף ילפינן מקיחה קיחה ורק דמויצאה חנם ילפינן דקדושין דאב, וכיון דמהך דקיחה קיחה אפשר לומר דכסף דוקא, א"כ א"א להוכיח מהך דויצאה חנם דאבל יש כסף לאדון אחר, היינו כסף ושוה כסף, דדילמא נימא אבל יש כסף ודוקא כסף, וכדילפינן מקיחה קיחה דצריך דוקא כסף.
ב) המהרי"ט בחדושי קדושין על הרי"ף אחר שכתב כהרשב"א דמדעת המקבל א"צ לימוד דשו"כ ככסף, נסתפק למ"ד נתינה בע"כ שמה נתינה אם יכול ליתן שוה כסף בע"כ, היינו אם קדשה בפרוטה ע"מ שיתן לה ק' זוז, וכן במכירה אם הלוהו על שדהו וא"ל אם אין אתה נותן לי המעות עד י"ב חודש הרי הוא מעכשיו שלי, ובא ליתן שו"כ. וכן אם קנה הלוקח במעות מעכשיו, ואמר לו אם תתן לי המעות עד זמן פלוני הוא שלך, ובא ליתן לו שו"כ בע"כ, וכתב דאין ללמוד מע"ע שהקילה תורה כדי שלא יטמע, ואפי' בנמכר לישראל משום עבדי הם, וגבי גט מסתברא דלא מהני דדילמא לצעורה קא מכוין, אבל גבי קדושין וגבי קרקע דומיא דבתי ערי חומה מספקא לו, ומ"מ סיים דבריו דנהי דנתינה בע"כ שמה נתינה, מ"מ בכסף ממש יכול להפקיעו, ובשוה כסף לא, וכתב ע"ז המקנה בק"א שהוא תמה על המהרי"ט דמנין לו דבע"ע מהני נתינה בע"כ, ובאמת לא נתכוין המהרי"ט לומר דבע"ע ודאי מהני נתינה בע"כ, דאפי' אי לא מהני נתינה בע"כ, אבל האדון הא מחוייב לקבל כסף הפדיון אפי' כשאינו רוצה, והיו הב"ד כופין אותו לקבל, וכן כתבו התוס' בגיטין דף ע"ה על פדיון בע"ח, ובזה כתב המהרי"ט דאף דריבתה תורה בע"ע דשו"כ ככסף אפי' בע"כ, והיינו דמחוייב לקבל גם שו"כ, מ"מ גבי קדושין אפי' למ"ד נתינה בע"כ שמה נתינה, מ"מ לא מצינו דשמה נתינה אלא בכסף ולא בשו"כ, ויש לומר דלפי"ז גם בע"ע אפי' אם נאמר דנתינה בע"כ שמה נתינה, מ"מ דוקא כסף ולא שוה כסף.
והאבני מלואים כתב בזה לענין ספיקו של המהרי"ט בבתי ערי חומה נראה דבבע"ח ודאי מהני נתינה בע"כ בשו"כ- והיינו אי נתינה בע"כ מהני- דלא אמרו שו"כ אינו ככסף, אלא היכי דכתיב כסף, אבל בבע"ח לא כתיב כסף, וא"כ מה לי כסף או שו"כ עכ"ל, ולפלא שלא ראה דברי הריטב"א שהבאתי למעלה שכתב דמחזיר חוב עד שלא יכפהו המלוה דודאי אינו מחוייב ליקח ממנו שו"כ, וא"כ בבע"ח דהוי כפרעון חוב, דהא אמרינן בערכין דהוי רבית גמורה והתורה התירה, וכן כתבו התוס' בגיטין דף ע"ה דהוי כפרעון חוב, וא"כ ודאי שו"כ לא הוי ככסף, וטעמא דכיון שנתן לו כסף הוי אדעתא שיחזיר לו כסף, והוא מחוייב להחזיר לו כסף בחובו, ולכן גם הזכות שנתנה לו תורה לפדות הוא בכסף.
אכן בקדושין בנתן לה פרוטה וקידשה ע"מ שיתן לה ק' זוז שכתב האבני מלואים דזה לא שייך לדינא אם שו"כ הוא ככסף, דזה לא שייך אלא במילתא דכתיבא בקרא, אבל הכא תליא בלשון ב"א כשאומרים כסף אי שו"כ בכלל, יש לצדד בטעמו של המהרי"ט שמסתפק קצת בזה דסובר דגם בזה דכתיבא בקרא לרבות שו"כ הא אינו דשו"כ הוי כסף ממש, אלא דאמרה תורה דבשו"כ יש לו זכות כמו בכסף, ולכן סובר המהרי"ט דאם היינו אומרים דבכל דוכתא דצריך מדינא ליתן כסף הוי שו"כ כמו כסף, א"כ גבי תנאי מוקמינן גדר התנאי כמו שהוא הדין בדיני התורה, וזה תלוי בשאר דיני התורה, דאם הדין בכל דיני התורה דשו"כ ככסף, נאמר דבסתמא לא היה דעתו להחמיר בתנאו יותר מבשאר דיני התורה, ואף שכתבנו מדברי הריטב"א דבמחזיר חוב ודאי אין שו"כ ככסף, היינו כיון שנתן לו כסף רוצה שיחזיר לו מה שנתן לו, אבל בתנאי הלא לא נתן לו כסף, יש לומר דלא הקפיד שיהי' דוקא כסף, אלא דמ"מ לדינא מוכח מדברי המהרי"ט שגם הוא החליט דבין בבע"ח בין בקדושין שו"כ אינו ככסף אם אינו מדעת המקבל.
ג) לענין קדושין בקרקע או במחובר לקרקע הביאו הרשב"א והר"ן שיטת בעל העיטור שסובר דלא מהני דמקשינן הויה ליציאה, מה יציאה במחובר לקרקע לא מהני אף הויה לא מהני, והביא ע"ז מהא דאיתא בגיטין דף י' מילתא דאיתא בקדושין לא קתני, ודחו זה הרשב"א והר"ן דהתם הוא בקדושי שטר, והר"נ רצה להביא על זה מהא דאמר בקדושין דף ט' בשטר אירוסין שכתבו שלא לשמה דבעי למימר דמקשינן הויה דשטר להויה דכסף, מה הויה דכסף לא בעינן לשמה, אף הויה דשטר לא בעינן לשמה, ומסקינן דהויה ליציאה מקשינן, אך דחה הראי' דהתם אינה מתקדשת מפני הטבוע, דנימא דניבעי שיהי' הדינר טבוע לשמה, אבל לעולם מקשינן הויות להדדי, והויה דכסף נמי מקשינן ליציאה לפסול מחובר, אכן מן התוספתא הביא דתניא קידשה בעיר הנדחת ובאשרה וכו' אע"פ שמכרן וקידש בדמיהן אינה מקודשת, ומשמע דבלא דינא דאיסורי הנאה מקודשת, והכריעו מהתוספתא דלא כהבעל העיטור, אך בטעמא דמילתא לא כתבו למה לא מקשינן בזה הויה דכסף להויה דשטר.
וראיתי בזה בדברי המהרי"ט בחדושי קדושין על הרי"ף שכתב וז"ל ועוד נראה דלא שייך למילף פסולא דמחובר גבי כסף דטעם פסולו גבי גט הוא משום דכתיב וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא נתינה, יצא זה שמחוסר קציצה ונתינה, והך טעמא שייך נמי בשטר קדושין, אבל בקדושי כסף דלא בנתינה תליא אלא בהנאה דמטי לה בלא נתינה מקדשה כמו שחוק לפני, רקוד לפני א"כ אפי' נתן לה מחובר כיון שזכתה בו ומטי לה הנאה מקודשת עכ"ל, והנה בפשוטו יש לומר דדעת בעל העיטור דילפינן הויות להדדי לגמרי, וגם בקדושי כסף בעי נתינה כמו בקדושי שטר, והראי' שהביא משחוק לפני אינה מוכרחת, דכיון שההנה אותה במעשה שלו ונהנה גופה מזה הוי כמו שנתן לה, משא"כ אם מקנה לה המחובר בקנין חזקה שהיא עושה אפשר דלא מיקרי ונתן, ואף דכשנותן לה המחובר ג"כ היא נהנית ממה שזוכית בהמחובר, אבל היא הא אינה מתקדשת ממה שיש לה הנאה מזכיית המחובר, אלא מקדשה בעיקר המחובר ובזה ליכא נתינה.
אך בעיקר מה שכתב המהרי"ט דטעמא דפסול מחובר בגט הוא משום מחוסר קציצה, וכמו דאמר הגמ' גבי קרן של פרה יש לעיין דהא כתבו הנמוק"י בריש ב"ב והמ"מ בפ"ג מהל' שכנים גבי לקנות חצי הכותל דשייך קנין חצר גם על מחובר, א"כ בכתב על העלה של זית יכול להקנות לה הקרקע שתחתיה שתקנה הגט בחצר, ומצאתי ברמב"ן בחדושיו בגיטין דף כ"א בהא דיליף שם פסולא דמחובר מקרא דוכתב ונתן, משום שמחוסר קציצה הביא שם דבירושלמי יליף פסול מחובר מספר, מה ספר מיוחד שהוא בתלוש אף כל שהוא בתלוש, וכתב בזה הרשב"א דאף דבגמ' דידן אמרינן לרבנן דפליגי אריה"ג דאמר אין כותבין על דבר שיש בו רוח חיים ועל האוכלין מקרא דספר, דסברי רבנן דספר לספירת דברים הוא דאתא, מ"מ מחובר ממעטינן מדאפקיה קרא בשם ספר דדוקא תלוש, וכתב בזה הרמב"ן ומיהו בגמ' דילן לא דרשי הכי ספר כלל, ומשמע דלמאן דדריש לא נפקא ליה ממחוסר קציצה כשנתן לה אילן וקרקעו, דדמי למניח גט בחצירו, וכתב לה שטר מתנה עליו, ואפ"ה פסול עכ"ל, והנה לא ביאר הרמב"ן טעמא דגמ' דילן דלא יליף מספר, ומשמע דיליף ממחוסר קציצה, ולא קשה דהא יכול להקנות לה הקרקע שתחת האילן ושתקנה האילן מדין חצר, וזה אין לומר דכיון דאין דרך אחר כי אם שתקנה הקרקע שתחת האילן, א"כ יהי' מחוסר הקנאה, שכבר כתב הר"ן גבי האשה כותבת את גיטה, שאף שהיא צריכה להקנות לו מקודם הגט לא הוי מחוסר קציצה, דמחוסר הקנאה לא הוי מחוסר, וקשה טעמא דגמ' דידן דמשמע דיליף ממחוסר קציצה.
ונראה דאף דאפשר לחלק דין קניית הקרקע שתחת האילן לקנית האילן ושיאמר שהוא מקנה לה הקרקע בחזקה והאילן מדין חצר, מ"מ לענין שיהי' נקרא ונתן בידה יש לחלק דדוקא לענין קניית הקרקע והאילן יש לומר שהם שני קנינים, אבל בעצם האילן והקרקע שמחובר לה הוא שם אחד כל זמן שלא ניתלש האילן מהקרקע, ולכן בדין נתינת גט דאמרה תורה וכתב ונתן לא מיקרי באופן זה נתינה שהוא שם אחד, ולא נתחלק הגט מהקרקע, ואף שיכול להקנות לה הקרקע ולא האילן מדין חצר, אז נאמר דהוי כמו שכותב גט על תלוש, ומקנה לה החצי התחתון ולא הקנה לה הגט, דבשביל זה לא נאמר שכל התלוש לא נקרא בשם גט, אלא שלא הקנה לה החלק העיקר שהוא הגט, אבל כשהקנה לה כל התלוש, כל התלוש הוי גט, וכן נאמר בהקנה הקרקע שתחת האילן, מ"מ לא נתחלק בזה לגבי דין נתינת גט ונעשה האילן והקרקע המחובר לה כמו גט אחד, וע"י החזקה בהקרקע ובדין הקנין מדין חצר על האילן נעשה האילן והגט שלה, אבל לא מיקרי זה ונתן בידה, אלא שנעשה שלה ע"י קנין החזקה וע"י דין הקנין.
והנה הרשב"א כתב עוד למוד לפסול מחובר בגט מקרא דונתן בידה דבעינן דבר הניתן מיד ליד, והריטב"א כתב בזה דאם נימא משום דבעינן דבר הניתן מיד ליד א"כ גם עבד יהי' פסול, דהא הוקש לקרקעות כדאשכחן גבי אונאה דנתמעטו קרקעות מקרא דאו קנה מיד עמיתך דבר הניתן מיד ליד ונתמעטו בזה גם עבדים שהוקשו לקרקעות, ותנן דכותב על יד של עבד, וקושיית הריטב"א קשה גם על הירוש' דלמד מקרא דספר לפי"מ שהסביר הרשב"א דאף דספר לספירת דברים אתא, מ"מ מדאפקיה קרא בלשון ספר ילפינן דבעינן תלוש, וא"כ לפי"מ שהקשה הריטב"א קשה מעבד דהוקש לקרקעות.
ונראה דמה דעבדים הוקשו לקרקעות היינו בדין ממון של העבד כמו לענין שבועה ואונאה ושומרים, בזה נתמעטו עבדים משום שהוקשו לקרקעות, אבל בדין כתיבת גט על העבד אם לא הי' שייך בעבד הקנאה כשמקנה המוכר העבד בדין חצר, הי' אפשר לומר דממילא א"א ליתן להאשה את העבד בידה, כיון שלא תקנה את העבד, אבל באמת הלא נקנה העבד בתורת חצר, וגם קרקע נקנית ע"י חצר כמש"כ למעלה, רק דקרקע ומחובר לקרקע ממעטינן משום דבעינן דבר הניתן מיד ליד, אבל עבד שאפשר ליתנו מיד ליד רק משום שהוקש לקרקע בזה לא נתמעט דלא הוקש אלא בדיני ממון שלו.
ובזה יישבתי קושיית הגרעק"א בחדושיו ליו"ד סי' ו' סעיף ב' בדין צפורן ושן המחוברין לבהמה דפסול לשחיטה, שהקשה לפי"מ שכתב הש"ך בחו"מ סי' צ"ה דאדם אפי' בן חורין ג"כ איתקש לקרקע, א"כ מנלן להפוסקים דהשוחט בצפורן המחובר לבהמה פסול, דילמא לא מיירי מתני' רק בצפורן דאדם דהוקש לקרקע, וכיון דהאדם הוי כקרקע, הצפורן שהוא מחובר להאדם פסול לשחוט בו, אבל בצפורן המחובר לבהמה מנלן דמיקרי מחובר, ויש לומר דכשר לשחיטה דבע"ח הוי כמטלטלין לכל מילי, אבל לפי"מ שכתבנו לא קשה דגם עבד לא איתקש לקרקע אלא בדיני ממון שלו, ולא שייך לפסול משום זה שחיטתו בצפורן שלו, ובשחיטה דילפינן לפסול מחובר מקרא דויקח את המאכלת הוא למוד מיוחד דבעינן דומיא דמאכלת דהוי תלוש גמור ושיהי' אפשר שיהי' נקרא מאכלת, ולכן כמו דאדם לא נקרא מאכלת כן בהמה חיה לא נקרא מאכלת, והצפורן של הבהמה פסולה מדין מחובר כמו מחובר לאדם.
אמנם יש להעיר בזה דכמו שאנו אומרים דבהמה חיה וכ"ש אדם לא נקרא מאכלת כן נאמר דגם בדין ספר לא נקרא ספר, ולמה כשר על יד של עבד, אבל יש לומר דגבי ספר כיון דעיקר ספר הוא לספירת דברים, רק דמדאפקיה קרא בלשון ספר, ילפינן דצריך דוקא תלוש ולא מחובר לקרקע, וכמש"כ הרשב"א בזה ממעטינן דוקא מחובר לקרקע ממש, בשביל שעל הקרקע לא נוכל לומר שנקראת ספר, ולכן גם מחובר לא נקרא ספר שחבורו עושה אותו כהקרקע, וזהו דוקא בקרקע ממש, ולא באדם ובהמה דלא נתמעטו מדין ספר, אבל במאכלת דעיקר קרא דמאכלת בא לומר שהסכין ששוחט בו יהי' עליו שם מאכלת, בזה אמרינן דגם מחובר לאדם ולבהמה פסול דלא הוי מאכלת.
אכן דלפי"ז שכתבו התוס' בחולין דף ט"ז אינו מיושב, שהקשו דמנלן למילף הא מהך קרא ילפינן בזבחים דף צ"ז דעולה טעונה כלי, וכתבו דמקרא דמאכלת ילפינן כלי לגבי קדשים כמו כל מעשה עבודה דבעי כלי, אבל בחולין מדכתיב ויקח פסול מחובר, וכיון דבחולין לא ילפינן ממאכלת אלא מויקח, א"כ מנלן דצפורן דאדם ובהמה פסול, וכמו דגבי ונתן בידה אמרינן דשייך ונתן בידה גם בגט הכתוב על בע"ח ואדם, אכן התוס' כתבו דדריש מדכתיב ויקח ולא כתיב ויכין והי' מיושב דכיון דאיכא קרא דרשינן למעט גם מחובר בבע"ח, אבל כבר תמה בתפארת יעקב על דברי התוס' דמה שייך לכתוב ויכין כיון שבאמת לקחו לשחטו תיכף, וכתב דכיון דכתיב וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת, והיה אפשר למיכתב בלא ויקח, אלא וישלח אברהם את ידו אל המאכלת, אמנם תירוצו אינו מיושב, דבויקח מפורש יותר שלקח לשחוט, אבל בוישלח את ידו אל המאכלת אינו מפורש שלוקחו תיכף לשחוט.
אלא דכל זה קשה לדעת התוס' דסוברים דבשחיטת קדשים בעינן בסכין כלי לעיכובא, וכן מוכח מדבריהם בחולין דף ג' בד"ה כגון שבדק קרומית של קנה, שהקשו דהא בעינן כלי, וכתבו כשתיקנה ועשאה כעין כלי, אבל הרמב"ם בפ"ד מהל' מעה"ק הל' ז' כתב דגם בקדשים לא בעינן כלי אלא לכתחלה, ובדיעבד אם שחט בכל דבר ששוחטין בו החולין אפי' בקרומית של קנה כשרה, והכ"מ שם הביא דברי התוס' וכתב דהתוס' סוברים דבקדשים בעינן כלי לעיכובא, ונמצא דלדעת הרמב"ם נוכל שפיר לחלק בין דין סכין לשחיטה, ובין דין גט, משום דבגט לא ילפינן מספר אלא שלא יהי' מחובר לקרקע, אבל בשחיטה צריך שיהי' נקרא מאכלת, וילפותא דרבי הוא דיליף מויקח את המאכלת הוא משום דכתיב מאכלת וכנ"ל, רק דלכתחלה ילפינן בקדשים שיהי' כלי, וגם זה ילפינן מקרא דמאכלת משום דסתם מאכלת שהוא סכין של שחיטה הוא כלי, אבל אינו לעיכובא, ובחולין לא הצריכו להקפיד על לכתחלה אלא לשחוט במה שהשחיטה כשרה, ואולי זה משום כבוד עבודת קדשים אף דשחיטה לא הוי עבודה, מ"מ היא מד' עבודות שפוסלות במחשבה.
והנה בדעת בעל העיטור לפי"מ דמשמע בפשיטות כדברי המהרי"ט דבקדושי כסף לא בעינן מידו לידה כיון דבעיקר מתקדשת בהנאת הכסף, אף שכתבנו דמשחוק לפני שהוכיח המהרי"ט אין הכרח, ולפי"ז גם לפי"מ שכתב הרשב"א הטעם הב' לפסול מחובר בגט משום דכתיב ונתן בידה דבר הניתן מיד ליד, זה ג"כ תלוי בדין קדושי כסף אם אפשר לפסול משום מחוסר קציצה והיינו אי בעינן בקדושי כסף ונתן בידה, אך לפי טעם הא' דיליף בירושלמי משום דכתיב ספר, ונאמרה כדברי הרשב"א דמדאפקיה קרא בלשון ספר ילפינן דבעינן תלוש, בזה יש לומר דנילף גם קדושי כסף, דחילוק בין קרקע לתלוש, הוא מצינו בכמה ענינים ושייך לפסול גם בקדושי כסף כיון דמקשינן הויות להדדי, אך המקנה כתב דא"א לומר בטעמו של הבעל העיטור משום דיליף מספר, דא"כ לריה"ג דפוסל גט שנכתב על דבר שיש בו רוח חיים ועל האוכלין יהי' פסול גם בכסף קדושין, ויקשה מהמקדש בחלקו, דסבר ריה"ג דהוי קדושין, ומוכח ע"כ דזה דנתמעט מספר לא נתמעט גבי כסף קדושין.
אכן נראה דאינה הוכחה דזה ודאי דלריה"ג דממעט דבר שיש בו רוח חיים ואוכלין מלכתוב גט, וזהו משום דסובר שיהי' שייך לומר עליו שהוא ספר ממש, בזה ודאי לא שייך להקיש הויה ויציאה גבי קדושי כסף, דגבי קדושי כסף ודאי לא צריך ספר ממש, ובזה ודאי לא שייך אלא בקדושי שטר, אבל להלכה כרבנן דסברי דדבר שיש בו רוח חיים ואוכלין כשרין, ומשום דספר לספירת דברים הוא דאתא ולא בעינן ספר ממש, ורק דמדאפקיה קרא בלשון ספר ממעטינן קרקע, ובעינן דוקא תלוש, בזה שייך שפיר למעט גם קדושי כסף, כיון דמצינו דקרקע נתמעט גם בדיני ממון כמו בפדיון הקדש ופדיון הבן ואונאה ושבועה.
ולפי"ז תהי' שיטת הבעל העיטור מיושבת יותר, דהרשב"א הקשה עליו מתוספתא דקידשה בעיר הנדחת ומוכח דבקרקע מקודשת, אבל לפי"ז נוכל לומר בדעתו דסובר דכיון דגמ' דידן סברה דמקשינן הויות להדדי, א"כ אפשר לאוקמי התוספתא אליבא דריה"ג דסובר גבי גט דבעינן ספר ממש, וממילא ודאי לא שייך להקיש בזה קדושי כסף לגט, אבל לרבנן דספר לספירת דברים ומה דמחובר פסול, הוא מדין מיעוט קרקע, א"כ נוכל שפיר להקיש גם בזה הויות להדדי.
ד) או הרי את לי לאשה בזה, הנה בגמ' דף ה' כיצד בכסף כו' הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי את לי לאינתו ולא נזכר בזה והיה אפשר לומר דכמו דמשני בגמ' אהא דשמואל הב"ע דאמר לי ה"נ נאמר הב"ע דאמר בזה אבל ז"א דהי' להגמ' לפרש הב"ע דאמר בזה ומוכח דלא בעי בזה.
והנה בפשוטו היה נראה דבזה הו"ל כמו ודין והרמב"ם בריש הלכות גירושין לא הזכיר ודין וכ' הר"ן בפ' המגרש דהרמב"ם סבר דלא בעי ודין, ומש"כ בפ"ד בנוסח טופס הגט והזכיר ודין, לא כתב כן לעכובא, והיינו דלכתחלה גם לרבנן בעי ודין, איברא דהרמב"ם גבי שטר קדושין לא הצריך ודין ואמרתי בזה דכמו בשטר קנין ל"צ ודין ומשום דשטר ראי' גופא אם נותנו לקנין מהני ורק בגט צריך ספר כריתות וא"כ ה"נ בשטר קדושין דלא בעי ספר כריתות וכמו דלא בעי שמו ושמה לא בעי נמי ודין, אכן לפי הסבר זה תמוה דלפי"ז הפי' בגמ' דאמרי' דילמא בדבורא מגרשה ושטרא ראי' בעלמא היא, היינו דבראי' זו הוא מגרשה ובשטר מכר היה מהני כיון דכל שטר ראי' אם נותנו בתורת שטר קנין נמי מהני ורק בגט ל"מ וזה קשה דמנ"ל דלא מהני אם מגרשה בראי' זו ואף דאפשר דאין זה ספר כריתות ונאמר דבלשון ודין מוכח שהוא הספר כריתות שכורתה בזה מ"מ מלשון הגמ' דאמר דילמא בדבורא מגרשה ושטרא ראי' בעלמא מוכח דאינו מגרשה בהראי' כלל ולפי"ז גם בשטרי קנין יהא צריך, בזה, וזאת לא שמענו.
ולכאורה היה אפשר לומר דמה דחיישינן דילמא בדבורא קמגרשה היינו דוקא בגט שצריך ספר כריתות ובעינן שיהא מוכח מתוך הגט שמגרשה בגט זה אבל בשטרי קנין וקדושין לא חיישינן אכן קשה דזה הא אמר אביי בנדרים דף ה' עד כאן לא קאמר ר"י אלא גבי גט דבעינן כריתות ואנן קיי"ל כרבא דידים שאינם מוכיחות ל"ה ידים בכל דוכתא ואין לומר דזהו דוקא בנדרים דבעינן הפלאה כדאמר רבא להדיא דא"כ גבי קדושין מנלן דבעינן לי.
ולכן נראה דמה דבעי ודין בגרושין הוא רק לחומרא ולכתחלה וכדחזינן דבריש הלכות גרושין לא הזכיר הרמב"ם ודין וכמש"כ הר"ן, איברא דהרא"ש כתב דמדברי הרמב"ם בפיהמ"ש משמע דודין בעי לעכובא ומ"מ לא הוי תורף הגט משום דהוי כנזיר עובר לפניו, שכתב בפ' המגרש וז"ל ר' יהודה אומר אע"פ שגוף הגט הרי את מותרת לכל אדם צריך שיכתוב בו ודין דיהוי ליכי מנאי והלכה כר' יהודה מ"מ בכוונת הרמב"ם אפשר לומר דאין כונתו לומר רק דלא הוי תורף הגט אלא כונתו שזהו רק לחומרא ואינו מגוף הגט ומעיקר הדין לא חיישינן בגט כשם שאין אנו חוששים לזה בשטרי מקח, ולפי"ז א"ש מה שהצריך הרמב"ם לכתוב בזה שהוא ג"כ לחומרא, ויש להוכיח דבזה לא הוי לעכובא מהא דמהני בקדושין עסוקין באותו ענין וקשה דנימא בדבורא מקדשה ואף דשם הא לא דבר כלל ואם נימא דכונתו לשם מתנה הא אינה מקודשת כלל יקשה אכתי דילמא אה"נ דמה דנתן לה הוא למתנה ומה דכוונתו לקדשה הוא בדבורא וע"כ דסתם נתינה היכי דדעתו לקדשה אמרינן דנתן לשם קדושין א"כ כ"ש היכי דמקדשה בשטר אמאי נימא בדבורא מקדשה, ואולי אפשר בזה דבסתמא לא נימא דלמתנה נתכוין היכי דדעתו לקדשה היינו בעסוקין באותו ענין ורק דבשעת קדושין אפשר דילמא נתן לה לשום סבלונות לאחר קדושין ולכן בעסוקין באותו ענין כיון דאכתי לא קדשה לא נימא מתנה בעלמא כיון דאכתי לא קדשה.
והנה הרמב"ם בפ"א מהלכות גירושין כתב כיצד כתב לה הרי את משולחת הרי את מגורשת הרי זו מגורשת ולא כתב דבעינן מנאי והנה בקדושין מקשינן אהא דשמואל דאמר בקדושין נתן לה כסף ושוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת וכו' למימרא דסבר שמואל ידים שאינן מוכיחות הויין ידים ומשני הב"ע דאמר לי והיינו דבלא לי לא הויא הוכחה גמורה דלדידיה קדשה וא"כ גם בגירושין בעי מנאי דבלא מנאי הויין ידים שאינן מוכיחות דלא הויין ידים ובגמ' היה אפשר לפרש כן אבל קשה על הרי"ף והרמב"ם שלא הצריכו מנאי בתורף הגט והר"ן בפ' המגרש האריך בזה וכתב משום דאיכא ב' סוגיות בגיטין ובנדרים ובגיטין משמע דפליגי בודן דר"י בעי ודן דאי לא אמרי' בדבורא קמגרש ובנדרים משמע דפליגי במנאי מדקאמר רבא אנא דאמרי אפי' לרבנן ע"כ לא קאמרי רבנן אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חברו ומוכח דהפלוגתא הוא במנאי וצ"ל דב' הסוגיות כל אחת מגלה על חברתה דבתרתי פליגי והנה אף דבהמגרש לא איפשטא הך בעיא מ"מ מיפשטא מסוגיא דנדרים דאמר רבא אנא דאמרי אפילו לרבנן וגבי גט מודה דידים שאינן מוכיחות הויין ידים כיון דהענין מוכיח דאין אדם מגרש אשת חברו לכן פסק הרמב"ם דלא בעי ודן ולא מנאי וצ"ל דגם לגבי ודין דלא אצרכוה רבנן היינו משום דאדם יודע שאין מגרשין אלא בגט ומוכח דבגט קמגרש לה וכ' הר"ן דשי' הרמב"ם אינו מחוור וכונתו כיון דבגיטין מספקא לן ולא איפשיטא הוה לן למיזל לחומרא ומסוגיא דנדרים דדחי אנא דאמרי אפילו לרבנן א"א לדחות האי בעיא מפורשת דאפשר דאף דלא קיי"ל כרבנן מ"מ רבא מצי סבר כוותייהו וכן תמוה מש"כ הר"ן שם בשם יש מי שאומר דמנאי ל"ב כיון דרבא אמר אנא דאמרי אפילו לרבנן וגבי גט מודה אבל ודן בעי כיון דהו"ל איבעיא דלא איפשטא וזה תימה דמנ"ל לחלק בין מנאי ובין ודן וליפסוק בחד כר"י ובחד כרבנן כיון דמחד טעמא הוא דלר"י בעי ודן ומנאי ורבנן דפליגי ל"ב לא ודן ולא מנאי, עוד הקשה הלח"מ דבגמ' מייתי ראי' מדרבה דהתקין בגיטא וכו' ולא התקין ודן ואי כדברי הר"ן דלשי' הרמב"ם בעי לכתחלה ודן גם לרבנן תיקשי ליה לדידיה אמאי לא תקנו ודן.
והלח"מ תי' דהרמב"ם אינו מפרש הך איבעיא דהספק הוא אי פסקינן כר"י או כרבנן דאם כן היה להגמ' לפרש בהדיא ולמיבעי הלכה כר"י או כרבנן ולכן מפרש הרמב"ם דהספק הוא לענין לכתחלה ואליבא דרבנן קבעי ליה והפי' הוא דאף דאינו מתורף הגט ונ"מ דלא צריך לכותבו לשמה מ"מ אפשר דצריך לכותבו בגט משום שופרא דשטרא איברא דלרבנן א"צ לכתוב ודן מ"מ אנן אפשר דבעינן לכותבו לחומרא ולזה הביא ראי' מדאתקין רבא בגיטי נשים איך פלניא וכו' ולא אתקין ודן מוכח דא"צ כלל ומשני דלא הזכיר כל מילי ולכן פסק הרמב"ם דצריך ודין רק לדין כתיבת הגט לחומרא אבל לגופו של גט שפיר פסק כרבנן, עוד כתב הלח"מ לפמש"כ ה"ה בשם הרשב"א והרמב"ן דצריך ודן משום דקי"ל ידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים וכיון דבנדרים אמרינן דרבנן ור"י פליגי בידים שא"מ ואנן קיי"ל כרבא ממילא מוכח דקיי"ל נמי כר"י ולכן מוכח דלר"י נמי לא בעי ודן אלא מדרבנן ומן התורה ל"ב כלל ודן והביא דברי הרמב"ם בפיה"מ שהבאנו למעלה ומוכח דשי' הרמב"ם דגם לר"י אינו מגופו של גט.
והנה מש"כ הלח"מ לתרץ לפ"ד המ"מ אף שמדבריו בפיה"מ מוכח כדבריו קשה להעמיד שיטה זו דהרי בנדרים אמרינן לימא אביי ורבא בפלוגתא דר"י ורבנן קמיפלגי והיינו דרבא דס"ל ידים שאינן מוכיחות ל"ה ידים ס"ל כר"י ואם נאמר דר"י מדרבנן קאמר א"כ גם ר"י לא מצי סבר כרבא דהרי רבא מדאורייתא קאמר, ועוד דמשני אמר לך אביי אנא דאמרי אפילו לר"י עד כאן לא קאמר ר"י אלא גבי גט דבעינן כריתות ומשמע דמדאורייתא קאמר והיה ליה למימר דר"י לחומרא הוא דקאמר ואביי מעיקר הדין הא איירי וקאמר דחל הנדר ומוכח דר"י מדאורייתא הוא דבעי ודן וזה אין לומר דהרמב"ם דחה הסוגיא דנדרים משום מימרא דשמואל דקאמר גבי הכותב טופסי גיטין דצריך שיניח מקום הרי את מותרת ול"ק דצריך שיניח גם מקום ודן ואע"ג דשמואל סבר בנדרים ובקדושין ידים שא"מ לא הויין ידים זה אינו דאדרבה מזה היה לו להוכיח דוקא כמסקנת סוגיא דנדרים דאפי' מאן דסבר ידים שא"מ לא הויין ידים גבי גט משום דהענין מוכיח דאין אדם מגרש אשת חברו כדקאמר רבא אבל מנלן לסתור סוגיא דנדרים ולומר דאפי' ר"י לא קאמר אלא מדרבנן מה דלא משמע כן כלל גם בסוגיא דהמגרש.
ולכן היה נראה לומר דהרמב"ם סובר כשיטת הרשב"א דכיון דבהמגרש אמרינן בסתמא דר"י ורבנן פליגי בפלוגתא דידים שאינם מוכיחות ולכן אנן דקיי"ל לא הויין ידים סבירא לן ע"כ כר"י ומה דקאמר בנדרים דרבא מצי סבר כרבנן ומשום דאין אדם מגרש אשת חברו רק לדחויא קאמר דמסוגיא דהמגרש מוכח דבידים שא"מ פליגי ורק דסובר הרמב"ם דהא דדחי בנדרים דרבא מצי סבר כרבנן ומשום דגבי גט לא בעינן ידים מוכיחות ומשום דהענין מוכיח שאין אדם מגרש אשת חברו עכ"פ מוכח מזה דסבירא לן דאע"ג דידים שא"מ לא הויין ידים מ"מ היכא שהענין מוכיח אע"ג דהדבור בעצמו לא היה מוכיח מהני וכמש"כ הר"ן בנדרים א"כ הך סברא קיימת ואף דסוגיא דנדרים לא קיימא במסקנא ולא אמרינן דמודה רבא גבי גט דלא בעי ודן ומנאי היינו משום דהך סברא דאין אדם מגרש אשת חברו לא ברור לן דמנלן שרצה לגרשה דנימא סברא דאין אדם מגרש אשת חברו אפשר רצה לשחק בה כדאמרינן לא לכתוב למחך דמשמע כי חוכא כלומר מצחק אני בך והרי נמי אפשר משטה הוא בה אבל מ"מ זו הסברא דשמעינן מסוגיא דנדרים דאף למ"ד לא הויין ידים מ"מ אם הוא מוכח מתוך הענין מהני ולכן סובר הרמב"ם דגם אם הענין מוכח מתוך טופס הגט נמי מהני דמאי נ"מ אם הענין מוכיח או שהוא מוכח מתוך הכתב.
והרווחנו בזה דלא לסתור מימרא דשמואל אדשמואל דבנדרים וקדושין מוכח דשמואל ס"ל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים וא"כ יקשה אמאי גבי הכותב טופסי גיטין שצריך שיניח מקום הרי את מותרת לכל אדם ולא הזכיר שצריך שיניח מקום ודין ומוכח מזה דודין לא בעינן שיהיה כתוב לשמה דעכ"פ אינו עיקרו של גט דכיון שהוא כתוב בטופס א"כ שמעינן שרוצה לגרשה ובגט ולא בדבורא בעלמא דבלא הודין שכתוב בטופס אין ראיה כמ"ש דכוונתו להשטות בה אבל כיון דכתוב בטופס ודין דיהוי ליכי מינאי וכו' א"כ מוכח מילתא ולא גרע מהא דהוי סבר למימר דהוי מוכיח משום דמסתמא אין אדם מגרש אשת חברו ולכך לא הצריך הרמב"ם להניח מקום ודין בכותב טופסי גיטין כמבואר בפ"ג מהלכות גירושין הל' ז' ולכן שפיר כתב הרמב"ם בפירושו דר' יהודה דאע"ג דצריך שיכתוב ודין מ"מ אינו מגופו של גט ולזה כתב שאע"ג שגופו של גט הוא הרי את מותרת מ"מ צריך שיכתוב ודין ומוכח זה מהכותב טופסי גיטין.
אכן אכתי אינו מבורר הך סברא דאפשר דהיכי שהענין מוכח בלא כתיבה כלל שפיר מהני אבל היכי שכבר צריך כתיבה בדיני גט הוי מדין וכתב לה ובעינן שפיר לשמה ולכאורה יש לעיין בזה מדברי הריטב"א בקדושין דף ה' שכתב וכל היכא שאינו כתוב בגט ודין אע"פ שאמר כן בשעת נתינת הגט לא מהני דמילי דצריכא לגט צריך שיהיו כתובין דאי לא בדבורא בעלמא מגרש לה ולא הוי גיטא ומוכח מזה לכאורה דמה דבעינן שיהא כתוב בגט הוא מדיני גט ואי לא בדבורא בעלמא קמגרש לה וודאי דבעינן לשמה אך מזה אין ראי' דאם אינו כתוב בגט כלל א"כ אף שאומר בשעת נתינה לא הוי ספר כריתות כיון דשלא בשעת נתינה אינו מוכח כלל שהוא גט דאפשר משטה הוא בה אבל באופן שכתוב בטופס אף שאינו בתורף כיון דחזינן דאף אם נסבור לא הויין ידים מ"מ היכי שהענין מוכיח מהני ואף שלא כתוב ונימא בדבורא מגרשה או דגם אם מהני לא יהא עדיף מאילו כתב לה לכי הנשאי לאיש אחר דודאי לא מהני אף דהוי ידים דבלא גירושין הרי היא אשת איש ומ"מ לא מהני דבעינן שיכתוב לה הרי את מותרת לכל אדם ובעינן ספירת דברים וע"כ דהיכא שהענין מוכיח הוי ליה כאילו נכתב בגט ולכן בכתוב בטופס אף על פי שלא כתוב בתורף הו"ל כנזיר עובר לפניו והוי שפיר לבטא בשפתים לענין זה דהדבור הוא על כוונה זו ולכן מוכיח הטופס על התורף דהוא לשם גט ולא בעינן שיכתוב לשמה דאין זה אלא הוכחה כנזיר עובר לפניו ולכך לא בעינן לשמה. והנה אחרי כתבי כל זה מצאתי בספר גט מקושר למהרי"ט אלגזי שהביא מתשובות הרא"ש כלל רל"ה סי' ה' שכתב להדיא דאפילו לר"י דבעינן שיכתוב בגט ודין אינו מתורף הגט כיון דאינו עיקר כריתות אלא הוכחה בעלמא שדעתו לגרשה וב"ה שזכיתי לכוון לאמת.
אכן ראיתי אח"כ להגאון מוהרי"ט אלגזי שהרחיב בדבור זה וכתב לחלק בין אי ע"ח כרתי או ע"מ כרתי דאי ע"ח כרתי שפיר בעינן שיהא כתוב בגט אבל אי ע"מ כרתי לא בעינן כלל שיהא כתוב בגט דהא גבי כתב לגרש את הגדולה לא בעינן שיהא מוכח מתוכו ולכן למ"ד ע"מ כרתי סגי אם אמר בשעת נתינה שמגרשה בגט זה ואח"כ הביא ד' הריטב"א שהבאנו וכתב דהרמב"ם יהא חולק עליו בזה דהרי הרמב"ם כתב שאין הודין גופו של גט א"כ סגי באמירה בעלמא אלא דלמ"ד ע"ח כרתי לדידי' בעינן שיהא מוכח מתוכו וכבר בארתי דאינו דומה דבאמת כיון דידים שאינם מוכיחות ל"ה ידים א"כ לא הוי לשון כריתות וכדאמר אביי כדהוי ס"ד לאוקמי דאביי מודה גבי גט וקאמר אנא דאמרי אפילו לר' יהודה עד כאן לא קאמר ר"י אלא גבי גט דבעינן כריתות, ומ"מ היכי דהוי מוכח מצד אחר אז כבר הוי כריתות דהיכי דמוכח הכוונה הוי לשון כריתות והוי כאילו נכתב וא"כ מאי מהני אפילו לר"א דאמר ע"מ כרתי הא אדרבה לדידי' וכתב אכתיבת הגט קאי ובעינן שיהא ספר כריתות וא"כ כיון שבכתב לא מוכח מידי וידים שא"מ לא הויין ידים מאי מהני מה דאמר לפני עדים הרי את מגורשת בגט זה נהי שעכשיו רוצה לגרשה בגט זה אבל אפשר דבשעת כתיבה לא נתכוון לזה ונמצא שבגט אינו כתוב כן וכמש"כ ומה שהביא ראי' מהא דכתב לגרש את הגדולה דמהני לר"א בע"מ אף ששמות ב' נשיו שוין ולכך ל"מ לר"מ משום דבעינן מוכח מתוכו ולר"א מהני היינו דהתם לא הוי חסרון בספר כריתות כלל היכי שלא כתב בפירוש לאיזה מהן הוא מכוון וכמש"כ הר"ן בגיטין דף כ' גבי ההוא דעל לבי כנישתא ושקל ס"ת וכו' ואמר רב יוסף אי משום כריתות דאית בה הא בעינן שמו ושמה שם עירו ושם עירה וליכא וכתב הר"ן משום דכתיב ספר כריתות ואי אפשר לספירת דברים של כריתות אלא א"כ כתב שמו ושמה, ושם עירו ושם עירה ודאי דרבנן הוא דמדאורייתא לא בעינן אלא שמו ושמה כדי שיהא נראה שהוא כורת בינו לבינה ומוכח דל"ב אלא שיהא כריתות בינו לבינה ומה שנמצא בעולם שמות כאלו לא איכפת לן ואין להוכיח מהא דגט שנפל ונמצא היינו משום דלא חיישינן שגם שני בא כאן ואבד אבל זה ברור דלא מיקרי מוכח מתוך השטר ששלו הוא אלא דלא בעי שיהא מוכח אלא בינו לבינה, כמש"כ הר"ן דשם עירו ושם עירה דרבנן.
ועוד הביא הגט מקושר בשם הר"ן שכתב ושם עירו ועירה. לאו דוקא דדיעבד אע"פ שאין כתוב שם עירו ושם עירה מגורשת ואפשר דלמ"ד ע"ח כרתי אי לא כתב שם עירו ושם עירה אינה מגורשת כלל ואף למ"ד ע"מ כרתי כל היכי דאיכא ע"ח צריך דדלמא אתי למסמך עלוייהו וכן כתב הרמב"ן וז"ל ובתוס' מוקי לה כר"מ דאמר ע"ח כרתי וא"א אלא א"כ מוכיח מתוכו מי מגרש ומי מתגרשת ואינו נכון, וחזינן דלר"מ פסול מטעם ע"ח עד שיכתוב שמו ושמה ושם עירו ועירה ומש"כ הרמב"ן ואינו נכון אין ראיה שחולק על זה אלא שהק' על דברי התוס' דהא הכא ע"כ כר"מ לא אתיא דאין כאן ע"ח כלל דהא בס"ת קמגרש לה אבל אין לנו לומר שהרמב"ן חולק בעיקר הסברא ומוכח דאי בעי מוכח מתוכו בעינן שם עירו ועירה וכמש"כ דבל"ז לא מוכחא כלל דודאי נמצאים עוד אנשים בשם זה ולמ"ד ע"מ כרתי לא בעינן ומ"מ שמו ושמה אפי' למ"ד ע"מ כרתי בעינן דבל"ז לא הוי ספר כריתות כלל ולשיטת הראשונים שהביא הריטב"א בקדושין דגבי גט נמי לא בעינן שמו ושמה מדאורייתא והכא מוכח דבעינן, יש לומר דהכא במגרש לה בס"ת שאני דלא כתוב כי אם ונתן לה ספר כריתות וחייש ר"י לתיבת כריתות וע"ז אמר כיון דאינו כתוב שמו ושמה אבל מכל הראשונים מוכח דבלא שמו ושמה ל"ה כריתות כלל, ולא סגי ע"מ אף שיודעין שמו ושמה דמ"מ אין זה כריתות וא"כ אין ראי' כלל ממה שהביא המהרי"ט אלגזי לענין ודין דליהני מה דעדי מסירה יודעין שרצונו לגרש בגט זה דעכ"פ לענין הדברים הכתובים בגט אין כאן הוכחה כלל וכמש"כ למעלה, וזה ברור בעז"ה.
הוספות להלכות אישות
(העתקה מקונטרס לשו"ע אה"ע)
אם בכסף הוא מקדש אין פחות מפרוטה כסף או שו"כ ע"כ. הא"מ בסי' כ"ז מביא מש"כ הרי"ף והרמב"ם בפה"מ דמשקל חצי שעורה כסף הוא פרוטה לקדושין, ומוכח דבין הוקר הכסף בין זל, הוי משקל חצי שעורה שיעור לקדושין, והק' הא"מ דמנ"ל הא כיון דעיקר דין כסף הוא ממון שיוצא בהוצאה כמש"כ הרמב"ם, וא"כ אם ישתנה וחצי שעורה לא יהא שוה כמו בימי משה מנ"ל שזהו שעור קדושין, והנה לכאורה אין מקום כלל לקושיתו דהא להדיא אמרינן בריש הזהב דהעיקר תלוי מהו טבעא ומהו פירא, ולהדיא אמרינן התם אהא דתניא דינר של כסף אחד מכ"ה בדינר של זהב אי אמרת בשלימא טבעא הוי משער תנא במידי דקיץ, אלא אי אמרת פירא הוי משער תנא במידי דאוקיר וזל, ומפורש דכיון דקיי"ל כספא טבעא תלוי דין הפרוטה בשיעור הכסף ולא שיעור הכסף בשיעור הפרוטה ומכ"ש דאינו תלוי בשיעור הפירות.
אלא דלפ"ז יקשה בהא דקיי"ל המלוה את חברו על המטבע והוסיפו עליו שצריך ליתן מן החדשות, ולכאורה הא דין טבעא מהני לענין הלואה שלא יתן יותר, ומוכח מזה דדין טבעא תלוי במקח הפירות וכיון שהוסיפו על המטבע ולא הוזלו הפירות חייב ליתן לו, אבל אם נימא דדין טבעא תלוי בעצם הנסכא א"כ הנסכא הוא טבעא ומה איכפת לן שלא הוזלו הפירות, ובזה באמת מבורר מה דצריך ליתן כפי הוספת השקלים גם באונס ומפתה ומנ"ל זה והא קרא דיהי' לענין ערכין כתיב ומנ"ל לענין אונס ומפתה שנותן כפי שהוסיפו חכמים, וצריך לומר דכיון דהמלוה על המטבע והוסיפו עליו צריך ליתן מן החדשות, אלמא דדין מטבע הוא בשמה דכ"ז שלא נשתנה השער בשביל שהוסיפו עליו צריך ליתן מן החדשות דהשיעור אינו על המתכת אלא על שיווי הפירות, ורק דהחידוש הוא דגם בשקל הקדש הוא כן, דלא נימא דכ"ז הוא במטבע של מלוה ולא בשקל הקדש, ובזה הוא הגזה"כ על הוספה כדאמרי' יכול יפחות ת"ל דעל גרעון ל"מ.
ונמצא לפי"ז צריך להבין מה שקבע הרמב"ם בפ"א משקלים משקל הפרוטה שהוא חצי שעורה, כיון דהקבע אינו על הנסכא, והנה יש לעורר לפ"ד הא"מ דכסף האמור בתורה הוא כסף ממש, והקבלה הוא על שיעור מתכת כסף, א"כ כל זה שייך אם היינו אומרים דגם שקל שיעור שלו במתכת וכיון דילפינן מיהי' דיש רשות להוסיף א"כ יתוסף לכאורה הפרוטה, [ואינו מוכרח] ואפשר דאיה"נ דאם היו מתוספים השקלים היו מתוספים גם הפרוטות אבל כיון שהשקלים לא נתוספו ועשו מטבעות אחרות ולא הוקבע שם הוספה על שקל הקדש, ולכן נשארה הקצבה של הפרוטה קיימת, וממילא אפשר לומר לכאורה דלעולם כסף שבתורה הוא ממון וחז"ל שיערו פרוטה ובאמת הי' אפשר שיתוספו הפרוטות, אלא דכיון דלא נתוספו השקלים, ומסתבר דחז"ל לא יעשו מדבר שאינו קבוע ולכן משערינן הפרוטה לפי מקח השקלים דהיינו הסלעים, וכן מבואר להדיא ברמב"ם פ"א משקלים דפרוטה משוערת לפי חשבון השקלים, ואף דבברייתא משער הפרוטה לפי חשבון דינר זהב היינו משום דסבר כספא פירא הוי (חסר). והנה לכאורה נראה הוכחה דכסף האמור בתורה הוא כסף ממש, מדאמרינן בב"מ דף מ"ז וצרת לרבות כל דבר שיש בו צורה, ולכאורה מה שייך לומר לרבות הול"ל למעט דוקא דבר שיש בו צורה, אבל אי אמרינן דכסף הוא מתכות יהי' באמת הכתוב לרבות כל מיני מתכות ובלבד שיהי' בו צורה, אמנם בקדושין די"א אמרינן כסף הכסף ריבה, וצריך עיון אי דרשינן כסף הכסף לענין כסף שני עי' בריש הזהב, אכן מהרמב"ם לכאורה מוכח דכסף הוא ממון מדלא זכר כלל הדין דמותר לחלל על מטבעות אחרות שאינם כסף וזכר רק הדרשא דאין פודין אלא בכסף שיש בו צורה ומשמע דלא פירש הך לרבות דמרבה מטבעות אחרות.
והנה עיין במה שהביא הא"מ מדברי הריטב"א, ולפ"ד הא"מ נמצא דהריטב"א סובר דכסף הוא ממון והוא שוה כסף, ולכן לבית הלל אין כלל דינא דשו"כ ככסף, ולפ"ד הא"מ נמצא דמה דשו"ט הריטב"א בעצמו מנ"ל דשו"כ ככסף הוא רק אליבא דב"ש והוא פלא, ומוכח עכ"פ דממ"נ יש רבותא בהא דשו"כ ככסף, או לגבי כסף מתכת אי נימא דכסף היינו ממון, או לגבי כסף טבוע מאיזה מין מתכת שהוא, ולכן לפי דברי הריטב"א שהביא הא"מ ע"כ דהכונה הוא נסכא ולכן כיון דאמרי ב"ה בפרוטה א"כ כבר מוכח מזה דלאו דוקא כסף, ומה שכתב הריטב"א דלב"ה לאו כסף ממש אלא ממון היינו דאין הכונה מטבע של כסף דהא לא הי' אז מטבע של כסף ששוה פרוטה וע"כ כסף היינו ממון של כסף ולא מטבעות, ואיברא דפשוטו משמע מדברי הריטב"א דכסף היינו ממון דהיינו לא כסף מתכת אלא מטבעות של ממון, ולא איכפת לן שתהא דוקא של כסף וא"כ צריך קרא להשמיענו דשוה כסף ככסף, אך באמת משמע דגם פרוטה של נחושת בימי משה לא הי', אלא דאם לא קצבה התורה סכום כמה תהא המטבע דתיבת כסף אינו דבר מסוים אלא ממון של כסף, נמצא דלא איכפת לן מה דלא היו אז אלא מטבעות גדולות, וקים להו לחז"ל לשער דבפרוטה ג"כ אפשר להתקדש, עכ"פ זה פשוט דהריטב"א מפרש דלב"ה, פי' כסף דתורה לאו היינו זוזי סתם, אלא ממון של כסף רק לא מטבע מסוימה, וכיון דלא קצבה התורה מטבע מסוים קבעו חז"ל שו"פ.
נמצא דמה דהוכיח הא"מ דהרמב"ם סובר דכסף הוא נסכא אין ראי' כלל, ואדרבא מוכח קצת דהרמב"ם סובר דכסף הוא זוזי כמש"כ הש"ך, ואדרבה הריטב"א סובר ע"כ דכסף הוא כסף ממש ולא מטבע מסויים אלא ממון של כסף וכמש"כ.
הוספות להלכות אישות
(העתקה מקונטרס לשו"ע אה"ע)
כיצד האשה מתקדשת אם בכסף הוא מקדש אין פחות מפרוטה כסף או שו"פ וכו'.
עמש"כ בפ"א מהל' מכירה הל' ד' במה ששינה הרמב"ם גבי מכירה שכ' כיצד בכסף מכר לו בית מכר לו שדה ונתן לו הדמים קנה, וכתבתי משום דבכסף קידושין הוא כסף קנין, אבל במכירה דהוא כסף שיווי ולא מהני אלא אם יתן לו פרוטה בתורת תחלת פרעון, ולכן בדיוק כתב הרמב"ם ונתן הדמים, ועי"ש עוד שהבאתי דברי הא"מ דגם כסף קדושין הוא כסף שיווי, והוכיח כן מדברי הרא"ש סופ"ק דב"מ דכתב דמוחל שט"ח א"צ לשלם כל דמי השטר אלא כסף שקבל כדמוכח בקדושין דבאשה אם מחל שט"ח שקדשה בו א"צ לשלם אלא פרוטה, ומוכח דקדושי אשה קדושי שיווי הוא, והקשיתי דאם כסף זה הוא שיווי א"כ אם נתקדשה בעד כל השט"ח זה השיווי שלה, וע"ז הקשה לי הרב הגר"י ניימן שליט"א דהא בכל מזיק אין הניזק יכול לתבוע מהמזיק כמה ששוה אצלו והשומא היא כמה שוין בכל העולם, וא"כ ה"נ באשה השומא היא כמה היו משלמים הכל בשביל קדושי' ואין לשום היזיקה מכסף קידושין אלא פרוטה שכן היו הכל משלמים, ולכאורה דבריו צודקים, אכן באמת דברי הרא"ש שהם ד' התוס' בעיקרם צריכין ביאור דכיון דהמוחל צריך לשלם מדין מזיק כדאמר בגמ' כתובות דף פ"ו דהוא מדינא דגרמי, וא"כ איזה טעם יש בדבר שלא ישלם אלא דמים שנתן הלוקח אטו המוכר כלי לחברו וישברנו אח"כ האם אינו צריך לשלם אלא דמים שנתן הלוקח, הא ודאי שצריך לשלם שויו, ואם מכר בזול וכן אם הוקרו כלים צריך לשלם כשעת השבירה, ואם נימא דבעד השט"ח אינו צריך לשלם כלל כיון שהי' לו זכות מן הדין למחול, ומה שמשלם דמים שנתן הלוקח, הוא משום דכיון שמחל השט"ח הוברר שלא נתן לו כלום בעד כספו, הנה יקשה ע"ז בתרתי חדא כמו שכבר כתבתי דא"כ אין זה שייך לדין מזיק ולדינא דגרמי, ועוד דא"כ גבי אשה למה צריך הבעל לשלם כלל, דאי אמרינן שלא נתן לה כלום א"כ יתבטלו הקדושין, ומנלן שצריך ליתן לה פרוטה חדשה על קדושין, ואם נימא דבאותה שעה הי' השט"ח שוה פרוטה וכבר נתקדשה, א"כ למה צריך הבעל לשלם לה הא כמו שאינו משלם בעד כל השט"ח כן למה ישלם בעד שויה של האשה שלפי הבנת הא"מ הוי שויה פרוטה.
והנה בהגהותי לחדושי הרמב"ן בב"מ דף כ', כתבתי בזה לומר דאם בשעה שמכר השט"ח לא הי' עומד למחלו והי' עומד שהלוקח יגבה אותו א"כ הי' השט"ח שוה כפי שויו למכירה, ולכן כשמחל אותו אח"כ הוי מזיק מדינא דגרמי, ואז הי' צריך לשלם כל שויו, אלא דאם היה דעת המוכר למחול השט"ח בשעה שמכר אותו א"כ לא הי' לו ללוקח מעולם שטר שעומד לגבות בו והוי רק מק"ט כשמכר אותו, ולכן מה שכתב הרא"ש דאינו צריך לשלם אלא דמים שנתן הלוקח הוא משום דהמוכר יטעון שהי' בדעתו בשעת מכירה למחלו, ואף דלפי"ז אכתי יקשה מה שהקשיתי לגבי קדושין דאם הי' בדעת הבעל למחלו א"כ לא הוי קדושין ולמה צריך לשלם אלא דבזה אפשר לומר כיון דמ"מ אין אנו מאמינים לו ע"ז והאשה היא בחזקת אשת איש לכן הפסידה הפרוטה, אלא דמ"מ עכשיו לא נראה לי זה דהא משמע דמעיקר הדין אינו צריך לשלם אלא דמים שנתן ולמש"כ היינו צריכים לשאול את המוכר אולי יודה שלא הי' בדעתו כלל בשעת מכירה למחלו ואז יהי' צריך לשלם כל שויו, (וגם בעיקר הסברא אפשר דכיון דהי' לוקח יכול לתפוס דמי חובו ושוב לא מהני מחילתו כמ"ש הש"ך בסי' ס"ו וא"כ תמיד הוי שוה כל שויו בשעת מכירה, ואולי כיון דרק ע"י תפיסה יוכל לגבות כבר אינו שוה דמי מכירתו).
והנה לכאורה הי' אפשר לומר בזה ע"פ מה דאמר הגמ' בכתובות דף צ"א ע"ב, ההוא גברא דזבנה לכתובתה דאימי' בטובת הנאה וא"ל אי אתיא אם וקמערערא לא מפצינא לך שכיבא אימי' ולא איערערא ואתא איהו וקא מערער, ואמר רבא נהי דאחריות דידה לא קביל עליה אחריות דידיה מי לא קביל, ופירש"י דין הוא שיחזיר לו מעותיו, וה"נ נימא דאף שלא קבל בפי' אחריות אבל בסתמא קבל אחריות של עצמו שלא ימחול, אלא דקשה דא"כ אינו שייך זה לדינא דגרמי.
אכן נראה דיש לצרף שני הטעמים, דטעמא דבסתמא קבל אחריות דנפשי' לא מצינו אלא בהא דכתובות שבא בעצמו לגבות כתובת אמו ולהפסיד להלוקח, וע"כ אנו אומרים שצריך להחזיר המעות שקבל, ובזה הלא עושה מעשה ולוקח לעצמו מעות כתובת אמו שמכר, אבל כאן שלא עשה מעשה אלא מחל השטר לא נוכל לחייבו מדין אחריות דנפשי', ואף דכל גדר אחריות הוא היכי שבע"ח גובה שהמוכר אינו עושה מעשה, זהו במכירת שדה שכן הוא דרך לכתוב אחריות מטריפת בע"ח, ובזה קיי"ל דאחריות ט"ס, אבל במכירת שט"ח דאינו מצוי שהמוכר בעצמו ימחול השטר ולא נהגו לכתוב אחריות בזה לא אמרינן אחריות ט"ס, ולכן כיון שלא כתב אחריות רק דאנו באין לומר שבודאי קיבל שלא יזיק בעצמו, בזה יש נ"מ דאם דיינינן דינא דגרמי והוי מזיק במה שהוא מוחל, בזה אנו אומרים דממילא ודאי קבל אחריות דנפשי' שלא יזיק בעצמו, אבל אי לא דיינינן דד"ג ואינו מזיק, לא אמרינן דבסתמא קבל עליו אחריות שלא ימחול כיון דאין במחילתו דין מזיק ואף דבזה יש דוחק במה שנאמר דאינו מקבל אחריות דנפשי' אלא אם יש לו דין מזיק במחילתו, מ"מ אנו מוכרחים לזה להסביר דעת התוס' והרא"ש דאינו משלם אלא דמים שנתן שלע"ע אין לי הסבר אחר ע"ז, ובאמת חזינן דדין אחריות דנפשי' אינו דומה לסתם אחריות דהא בסתם אחריות משלם להלוקח כל שויה של השדה, ולא רק דמים שנתן הלוקח, וכאן גבי אחריות דנפשי' כתב רש"י דאינו משלם אלא המעות שנתן, א"כ נוכל לומר גם חידוש זה דאינו משלם אלא אם יזיק בפועל, או כמו גבי בן שמכר כתובה וגובה עכשיו אותה בעצמו.
ואם נאמר כן, דברי נכונים בקושייתי על דברי הא"מ, דמצד גדר אחריות שהוא משלם דמים שנתן הלוקח ודאי צריך לשלם כל הדמים שנתן, ואם הבעל והאשה הושוו בשעת הקדושין והאשה לא נתרצית להתקדש אלא בשט"ח ששוה סך זה ולא נתרצית להתקדש בשוה פרוטה, א"כ הוי שויה של האשה כפי שויו של השט"ח, ועל אופן זה קידשה, וממילא על סך זה קבל אחריות, ואף שכתבנו דאינו מקבל אחריות אלא כשיש לו דין מזיק במחילתו מ"מ לגדר שויה של האשה ולסכום שקבל עליו אחריות אין זה שייך, ואפי' אם נימא דמטעם מזיק לא ישלם אלא פרוטה מ"מ מדין אחריות צריך לשלם כל שויה.
אך כל זה אם נאמר דקדושי כסף הוי כסף שיווי, והיינו שהכסף שקידשה הוא שויה של האשה, אבל אם נאמר דקדושי כסף הוא כסף קנין, ואין הכסף שויה של האשה ולא האשה שויו של הכסף, בזה לא נימא דבסתמא קבל עליו אחריות דנפשי', דאפי' אם הושוו שיקדש אותה בשט"ח זה מ"מ זהו רק תנאים בהקדושין אבל לא שילם בהקדושין בשביל שויה של האשה וכמו שכתב רש"י בקדושין דף ו' גבי דארוח לה זימנא דלא מידי שקל מינה, וכמו שפירשו שם המפרשים דכנגד זה שנתקדשה אליו מתחייב בשאר וכסות, והתוס' הקשו שם דעכ"פ הרויח פרוטה שהי' צריך לקדשה בו והוי רבית, ונמצא דהאשה אינה שויה של הכסף דלא מידי שקל מינה, ולכן שפיר דלא אמרינן דבסתמא קבל עליו אחריות דנפשי' בעד כל שיווי השט"ח, דלא מצינו כן אלא גבי מכירה שהכתובה היא שיווי המעות שנתן לו, אבל עכ"פ בעד הפרוטה שהי' צריך לקדשה בו ע"ז אמרינן דקבל עליו אחריות דנפשי'.
ולפ"מ שנתבאר יתיישב קושייתו במה שכתב עוד להקשות דעכ"פ בין לפ"ד הא"מ ובין לפי מה שכתבתי נמצא שקדושי אשה הם רק פרוטה ובשהזיק לה לא משלם רק פרוטה, והא בב"ק דף פ"ז איתא דאם חבל בבת קטנה של אחרים משלם מה דאפחתה מכספה, ומבואר בתוס' והרא"ש שהוא מה דאפחתה לקדושין, ומוכח שתשלומי ההיזק לקדושין הוי יותר מפרוטה, והיא באמת קושיא עצומה על עיקר שיטת התוס' והרא"ש דאין משלם הבעל המוחל אלא פרוטה, אכן כל זה אם נימא דמה שמשלם הבעל המוחל פרוטה הוא מדין מזיק, אבל לפמש"כ דאינו מדין מזיק, דבשעה שקידשה בהשט"ח הרי לא הזיקה ונתרצתה להתקדש בשט"ח זה שאינו עומד שימחול להלוה והוא שוה כסף, ואח"כ כשמחל כיון שעכ"פ הי' לו רשות ודין למחול אינו חייב מדין מזיק, דאינו אלא כשמזיק בשל חבירו, וכה"ג כתב הראב"ד בפ"ז מהל' חובל ומזיק דעושה עבדו אפותיקי ושחררו פטור, ולא דמי לשורף שטרו של חבירו דהתם בדחברי' קא עביד מעשה [וצריך לעיין בשי' הרא"ש שם], ולכן מה דחייב כאן הבעל המוחל אינו אלא מדין אחריות דנפשי', וזה אינו אלא על הכסף שקידשה בו, וע"ז אנו אומרים שאף שקדשה בכל השט"ח בכל זה האחריות אינו אלא על פרוטה שזה הי' מוכרח ליתן לה לקדושין, משום שאין השט"ח הדמים של האשה וכמו שבארנו.