כל כהן הכשר לעבודה אם שתה יין אסור לו להכנס מן המזבח ולפנים. ואם נכנס ועבד עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים שנאמר ולא תמותו, והוא ששתה רביעית מיין חי בבת אחת מיין שעברו עליו מ' יום, אבל אם שתה פחות מרביעית יין, או שתה רביעית והפסיק בה, או מזגה במים, או ששתה יין מגיתו בתוך מ' אפי' יתר מרביעית פטור ואינו מחלל עבודה, שתה יתר מרביעית מן היין אע"פ שהיה מזוג ואע"פ שהפסיק ושהה מעט מעט חייב מיתה ופוסל העבודה. היה שכור משאר משקין המשכרין אסור להכנס למקדש, ואם נכנס ועבד והוא שכור משאר משקין המשכרין אפי' מן החלב או מן הדבלה הרי זה לוקה ועבודתו כשרה שאין חייבין מיתה אלא על היין בשעת עבודה ואין מחלל עבודה אלא שכור מן היין.
השגת הראב"ד ופוסל העבודה, א"א לא מחוור מן הגמרא שיהא חייב מיתה ויפסול עבודה אלא שהוא באזהרה.
אבל אם שתה פחות מרביעית, בכריתות דף י"ג ע"ב איתא ת"ר יין ושכר אל תשת יכול אפי' כל שהו יכול אפי' מגתו ת"ל ושכר אינו אסור אלא כדי לשכר, וכמה כדי לשכר רביעית יין בן מ' יום, א"כ מה ת"ל יין לומר לך שמוזהרים עליו כל שהו ומוזהרים עליו מגתו, ר' יהודה אומר יין אין לי אלא יין שאר משכרים מנין ת"ל ושכר א"כ מה ת"ל יין על היין במיתה ועל שאר משקין באזהרה, ר' אלעזר אומר יין אל תשת ושכר אל תשת אל תשתהו אלא בדרך שכרותו הא אם הפסיק בו או שנתן לתוכו מים כל שהוא פטור, במאי פליגי ת"ק סבר גמרינן שכר שכר מנזיר, ור' יהודה לא יליף שכר שכר מנזיר, ור"א סבר מאי שכר מידי דמשכר כמאן אזלא הא דתניא אכל דבלה קעילית ושתה דבש או חלב ונכנס למקדש ושימש חייב כמאן כר' יהודה, אמר רב יהודה בר אחותאי אמר רב הלכה כר' אלעזר, וכתב הכ"מ וז"ל יש לתמוה כיון שמוזהרים על כל שהו ועל מגתו למה לא כתב שלוקים עליהם, וי"ל דעל כל שהו פשיטא שאין לוקין כשם שאין לוקין על כל שאר איסורין שבתורה בכל שהו, ומדלא לקי על יין כל שהו ה"ה דלא לקי על יין מגתו דתרווייהו חד טעמא נינהו שאינם משכרים עכ"ד.
והנה דברי הכ"מ אינם מספיקים ליישב דכיון דלדברי ת"ק יש לנו ילפותא על כל שהו ועל מגתו, והיינו שאינם משכרין א"כ איך נילף מכל איסורין שבתורה דבכל איסורין אמרינן דאכילה בכזית ושתיה ברביעית אבל הכא גלי קרא דאפי' כל שהו ואפי' מגתו, אכן קושיית הכ"מ הוא לפי"מ שרוצה לפרש בהל' ב' דהרמב"ם פסק כת"ק וכר' יהודה וכר"א, אבל באמת קשה דכיון דפוסק כר' יהודה דעל היין במיתה ושאר משקין באזהרה א"כ ליכא למדרש מה ת"ל יין דאפי' כל שהוא ואפי' מגתו, אבל אח"כ הביא הכ"מ באריכות דברי הרשב"א בתשובה ומדבריו מבואר דלא פסק הרמב"ם כת"ק אלא כר' אלעזר דפסק רב כוותי' וכר' יהודה משום דר' אלעזר מוסיף אדר' יהודה ואינו חולק עליו בשאר משקין, אלא דצריך באור דא"כ מנלן דאסור אפי' כל שהוא, ועל יין מגתו לא קשה דכיון דאמר ר"א דאם הפסיק בה או שנתן לתוכו מים פטור מכלל דאסור, א"כ גם יין מגתו אסור דחד טעמא הוא שאינו דרך שכרותו, אבל בכל שהוא לא נוכל ללמוד מזה כיון דשתי' הוא ברביעית, ור"א לא אמר אלא אם הפסיק בה דעכ"פ שתה שיעור שתיה.
ולכאורה פשוט דכל שהוא הוי חצי שיעור ואסור, וכן משמע דהוא כונת הכ"מ אבל באמת לא מוכח דכאן יש לאסור מדין חצי שיעור, דטעמא דאסור חצי שיעור הוא או משום קרא דכל חלב או משום חזי לאצטרופי, ומקרא דכל חלב כתב הרא"מ הביאו הכ"מ פ"א מהל' חמץ ומצה בהא דלמד הרמב"ם דין איסור חמץ במשהו מקרא דלא יאכל, משום דמקרא דכל חלב לא נוכל ללמוד אלא על איסורין דמתחלתו הוא איסור ולא על חמץ שמתחלתו היתר, וא"כ כ"ש דכאן לא נוכל מקרא ללמוד דכל חלב דעיקר השתי' אינו איסור אלא דהעבודה וכניסה למקדש אסור, ומשום טעמא דחזי לאצטרופי ג"כ אין לבוא כאן דהתם הוי הסברא דכיון דראוי להצטרף א"כ כל מקצת הוא איסור והשיעור הוא למלקות, אבל כאן דעיקר האיסור מדאורייתא הוא ברביעית דהוא שיעור שכרות א"כ כל שהוא כיון דאין בזה שכרות יש לומר דאינו בכלל האיסור, ולא שייך לומר דע"כ בכל מקצת יש איסור דהא י"ל דהאיסור מתחיל ונגמר משעה שישתה בשיעור שכרות.
-מלואים והשמטות-
בפ"א מהל' ביאת מקדש הל' א' בד"ה ולכאורה כתבתי דלא מוכח דכאן שייך לאסור מדין חצי שיעור, דטעמא דאסור חצי שיעור הוא או משום קרא דכל חלב או משום חזי לאיצטרופי, ומקרא דכל חלב כתבתי דלא שייך ע"פ ד' הרא"מ ע"ש ומשום טעמא דחזי לאיצטרופי ג"כ אין לבוא כאן דהתם הוי הסברא דכיון דראוי להצטרף א"כ כל מקצת הוא איסור וכשיעור הוא למלקות, אבל כאן דעיקר האיסור הוא בשיעור שכרות א"כ כל שהוא כיון דאין בזה שכרות יש לומר דאינו בכלל האיסור, העירני בזה ידידי הגרש"ז זלזניק שליט"א דבשלמא בדברים אסורים עיקר האכילה הוא בדבר אסור, רק דשיעור אכילה הוא בכזית ובזה אפשר לומר כסברתי אבל עיקר הפלוגתא בחצי שיעור הא הוי ביוהכ"פ דאין המאכל דבר איסור בעצמו והאיסור הוא לא תעונה, והשיעור הוא ביתובי דעתא א"כ לפי"ז למה שייך חזי לאיצטרופי כיון דבחצי שיעור ליכא יתובי דעתא והוי עינוי, וכמו כאן גבי שכרות.
אכן יש לבאר מה שכתבתי דמ"מ איכא נ"מ בין דין עינוי דיוהכ"פ ובין דין שכרות דמקדש, דהא גבי יוהכ"פ אף דבעינוי תליא מ"מ אם אכל חצי שיעור בסוף היום דערב יוהכ"פ והשלים עוד חצי שיעור ביוהכ"פ אף שביחד נגמר שיעור אכילה דיתובי דעתא מ"מ פטור, ואם אכל שיעור ככותבת בתחלת ליל יוהכ"פ אף שהתענה אח"כ כל המע"ל חייב, א"כ חזינן דעכ"פ כל אכילת השיעור ככותבת ביוהכ"פ הוא השלמת שיעור האיסור והחיוב, ולכן שייך לומר דכל חצי שיעור הוא חלק מהאיסור, אבל הכא בעיקר השתיה הא ליכא איסור כלל, ואין נ"מ אם שתה במקדש או חוץ למקדש והקרא דיין ושכר אל תשת, בבואכם, הוא בשעת ביאה לא תהא שכרות, וכדאמר בב"מ דף צ' ע"ב א"כ עיקר האיסור הוא כאן דאסור לשתוי רביעית יין להכנס למקדש, וכל זמן שאינן שתוי רביעית יין אין בו התחלת איסור ולכן מסתבר דלא שייך בזה איסורא דחצי שיעור. [עד כאן].
אמנם אפשר לומר דכיון דעכ"פ פסקינן כר"א דאפי' הפסיק או נתן לתוכו מים דליכא שכרות אסור, א"כ נמצא דאיכא איסור על עיקר שתיית יין ורק דשיעור שתיה הוא ברביעית ושפיר נימא דכל שהוא הוי חצי שיעור וגם הוי חזי לאיצטרופי כיון דעיקר השתיה אסור, רק דאינו מיושב לגמרי דלא מצינו דין חצי שיעור אלא היכי דבשיעור שלם איכא איסור דאורייתא, אבל לר"א דגלי קרא ושכר דאל תשתהו בדרך שכרותו דאם הפסיק או נתן לתוכו מים פטור, אלא דפטור אבל אסור א"כ מנלן דבאיסור זה אסור בחצי שיעור כיון דבשיעור שלם ליכא איסור דאורייתא עוד קשה מה דאמר ת"ק יין ושכר אל תשת יכול אפי' כל שהוא דלמה נימא כן ואין לומר דהוא מדין חצי שיעור דקשה לר"ל דאינו סובר דחצי שיעור אסור מן התורה, ומדברי ת"ק משמע דאי לאו דכתיב ושכר הו"א דמדאורייתא אסור אפי' כל שהוא.
והנה הכ"מ הביא תשובת הרשב"א שכתב בשיטת הרמב"ם דסובר דר"א לא פליג על ר' יהודה בדין שאר משכרין, אלא דמוסיף דמדכתיב יין ושכר דרשינן נמי בדרך שכרותו, ומקודם כתב דלר' יהודה יין או שכר דכתב רחמנא אפי' כ"ש ואפי' מגתו משמע ור"א כיון דפטור אם לא שתה בדרך שכרותו ודאי דפטור בכ"ש, אח"כ כתב דזה ודאי דאין שתיה פחות מרביעית, ומה דאמר ת"ק אפי' כל שהוא היינו בכזית כיון דילפינן מנזיר דחייב בכזית למשנה אחרונה, אכן שיטת הרמב"ם דבנזיר נמי אינו חייב בכזית, וא"כ צריך באור איך אפשר מעיקרא לומר דאפי' כל שהוא כיון דקיי"ל דאין שתי' פחות מרביעית.
ונראה דמה דאמרינן דדין שתיה הוא ברביעית הוא דוקא היכי דאיסור שתיה נמשך מדין אכילה, וכיון דשיעור אכילה הוא דוקא בכזית לכן שיעור שתיה הוא ברביעית, והוא עפ"מ דאיתא בשבת דף ע"ז דרב יוסף סבר דרביעית לח הוא שיעור כזית ביבש, ואף דאביי מקשה דילמא איכא חילוק בין יין דקליש לדם דסמיך משמע דהלכה כרב יוסף דאביי רק מקשה בלשון ודילמא, ועוד דהא בנזיר דף ל"ח מבואר דיין של ערלה וכלאי הכרם הוא ברביעית, אבל כל זה הוא היכי דשיעור רביעית הוא מדין שיעור כזית ביבש, אבל היכי דאיסור שתיה הוא איסור מיוחד אין לנו הלכה דהוא ברביעית, וזהו מה דאמר ת"ק יכול אפי' כל שהוא, ומבואר מה שכתב הרשב"א דיין אפי' כל שהו במשמע, אלא דכיון דילפינן מושכר לת"ק דהוא דוקא כדי לשכר, ולר"א שלא ישתהו בדרך שכרותו ילפינן דפטור ורק דלת"ק נשאר יין לאזהרה אפי' בכ"ש ואפי' מגתו, אבל לר' יהודה ולר"א דסבר כוותיה דיין לא מייתר דאיצטריך דיין למיתה ושאר משכרין למלקות, א"כ באמת ליכא לן קרא מיוחד על כ"ש ועל מגתו, אלא דמ"מ כיון דכל הפטור הוא רק משום שאינו בדרך שכרותו לכן אמרינן דפטור אבל אסור, ואין זה משום דררא דחצי שעור אלא דכיון דעכ"פ שתה שיעור שתי' מה שלא הי' בדרך שכרותו לא מהני זה אלא לפטרו, אבל הוא אסור כמו בהפסיק או נתן לתוכו מים.
ובזה יתיישב הא דאיתא בעירובין דף ד' ובסוכה דף ו' גפן כדי רביעית יין לנזיר, וקשה דהא בכל איסורי תורה כמו ערלה וכלאי הכרם הוא ברביעית ולמה אמר לנזיר, ואף דהדרשה הוא מדכתיב גפן ובנזיר כתיב מגפן מ"מ הו"ל לומר לנזיר ולכל איסורין, אבל לדברינו מיושב דבנזיר איכא איסור מיוחד על שתי' לכן צריך קרא דגפן דהוי ברביעית, אבל באסורין דאיסור שתי' הוא מדין אכילה הוי ברביעית משום דזהו שיעור כזית, וכן יתבאר בזה ד' הרמב"ם בהל' שבועות פרק ד' הל' ב' שכתב גבי נשבע שלא ישתה יראה לי דאינו אלא ברביעית כדין כל האיסורים, וגבי נשבע שלא יאכל כתב בפשיטות דאין אכילה פחותה מכזית, וקשה מאי נ"מ מאכילה לשתי' אבל לפי דברינו מיושב דמה דאמרינן שתיה ברביעית הוא היכי דאיסור שתי' הוא משום דהוא בכלל אכילה, וכיון דאכילה הוא בכזית שתי' ברביעית. ורק גבי נזיר דכתיב לא ישתה איכא קרא בגפן כדי רביעית יין, אבל כשנשבע שלא ישתה אין לנו יסוד דפחות מכדי רביעית לא הוי שתי' ומ"מ כתב יראה לי דכיון דכל האיסורין ברביעית על דעת זה נשבע.
-מלואים והשמטות-
בד"ה ובזה, במה שכתבתי דדוקא היכי דאיסור שתיה נמשך מדין איסור אכילה אז הוי השיעור ברביעית, אבל היכי דכתיב שתיה בפי' ליכא שיעור רביעית, וכתבתי דבזה מבואר הא דדריש בגמ' גפן כדי רביעית יין לנזיר, וקשה דהא כל איסורי תורה הוא ברביעית, אבל לפי"ז דבנזיר איכא איסור מיוחד על שתיה, לכן צריך קרא דגפן דהוי ברביעית צריך להוסיף בזה דלכאורה קשה ע"ז דהא בגמ' מסיק דקרא אַסמכתא בעלמא והוא הלכה, א"כ איכא הילכתא גם בנזיר דכתיב בפי' שתיה ומ"מ הוא ברביעית, א"כ למה נימא דבדין ביאת מקדש ליכא שיעור רביעית ואפשר דגם למסקנא לא מצינו ההלכה אלא על איסורי שתיה כמו גבי נזיר דהוי ככל איסורים דהוא ברביעית, אבל כאַן דאינו איסור שתיה אלא דאסור למי ששתה יין ליכנס למקדש לא הוי ילפינן מכאן, ועוד דגם בנזיר איכא איסור אכילה מכל אשר יעשה מגפן היין, וממילא שפיר נוכל לומר דאיסור שתיה ברביעית הוא כשיעור אכילה בכזית, אבל הכא דהוא דין מיוחד בשתיה אי לאו קרא דבעינן כדי לשכר הו"א דהוא בכל שהוא, אח"כ העירוני דמה שכתבתי דסתם שתיה אינו ברביעית כבר כתב כן הגרעק"א בתשובה סי' קנ"ד ושו"ט גם בדברי הרמב"ם שהבאתי ושמחתי שכיונתי לדעתו. [עד כאן].
והנה באמת דברינו מוכרחים דגבי שאר משקין לא הזכיר הרמב"ם שיעור רביעית, וכתב הרשב"א בתי' ב' דשאר המשכרין כיון דאפקיה רחמנא בלשון שכר אין להם שיעור למעלה ובעינן דוקא עד שישתכר, וכתב ע"ז וכן יראה מדברי הרמב"ם שכתב גבי יין והוא ששתה רביעית יין בבת אחת, ובשאר המשכרין כתב היה שכור משאר המשכרין דאלמא ביין לעולם ברביעית חי ובב"א, ובשאר המשכרין עד שיהי' שכור ממש, אבל ד' הרשב"א אינם מיושבים אלא בזה דלא סגי ברביעית גבי שאר משקין, אבל הרמב"ם הא לא הזכיר כלל שיעור רביעית לא למעלה ולא למטה, ומוכח דאם נשתכר משאר משקין בפחות מרביעית ג"כ חייב, וקשה הא כתיב בקרא יין ושכר אל תשת, והרשב"א גורס בדברי ר"א יין אל תשת ושכר אל תשת אל תשתהו בדרך שכרותו, אבל עכ"פ הא כתיב תשת ואם שיעור שתי' ברביעית א"כ מנלן לחייב בשאר משקין בפחות מרביעית, ולכן ע"כ מוכח כדברינו דהיכי דכתיב שתי' לא אמרינן אין שתי' בפחות מרביעית, ומה דבעינן ביין שיעור רביעית זהו משום דהכי הוא שיעור כדי לשכר גבי יין, וכדאמר ת"ק להדיא וכמה כדי לשכר רביעית יין חי בן מ' יום, ורק דלת"ק סגי בזה שהיין יש בו כדי לשכר, ואף שהפסיק בו חייב, ור"א מצריך שישתהו בדרך שכרותו וכמש"כ הרשב"א.
אלא דצריך להוסיף בטעם החילוק בין יין לשאר משקין בשיעורו למעלה דלפי דברי הרשב"א מה דבשאר משקין לא סגי ברביעית הוא מדאפקי' רחמנא בלשון שכר בעינן דוקא עד שישתכר קשה דהא גם ביין יליף ר"א מקרא דושכר שישתה בדרך שכרותו, וצריך לומר בכונתו דאף דשאר משקין שהם שכר ממש בעינן עד שישתכר דוקא, מ"מ מדסמיך קרא יין לשכר בעינן גם ביין שישתהו דרך שכרותו, ומ"מ לא בעינן עד שישתכר ממש, אבל מ"מ הוא דוחק, ועוד קשה טובא דא"כ הא עכ"פ יין ושכר הם שני דינים דביין סגי ברביעית יין חי שהוא דרך שכרותו, ובשאר משקין בעינן עד שישתכר ממש, וא"כ איך אפשר דר"א סבר כר"י דעל שאר משקין ליכא מיתה אלא באזהרה, וכן פסק הרמב"ם דעל שאר משקין ה"ז לוקה ועבודתו כשרה דהא ר"י קאמר א"כ מה ת"ל יין לומר לך על היין במיתה ועל שאר משקין באזהרה, וכיון דקיי"ל כר"א דבשאר משקין דוקא עד שישתכר א"כ איצטריך למיכתב יין ולמיכתב שכר כיון דיש בהם דינים מיוחדים, ומנ"ל דעל שכר ליכא מיתה ואינו מחלל עבודה.
לכן נראה דבאמת אין חילוק מעיקר דינא בין יין לשכר בדין שתייתו, ובין ביין בין בשכר בעינן שיעור כדי לשכר אלא דביין אמרו חז"ל שיעור מוחלט דברביעית יין חי בן מ' יום יש בו כדי לשכר, ולא חלקה תורה בין זה לזה לומר דלזה סגי ברביעית כדי לשכר ולזה צריך יותר, אלא דכיון דרוב אנשים משתכרים בשיעור זה הוי בכדי שכרותו, אבל על שאר משקין לא קבלו חז"ל שיעור בכמה יש בו כדי לשכר ויש כמה מיני משקים רפויים וחזקים וא"א לקבוע בהם שיעור קבוע, לכן ע"כ בשאר משקין הוא דוקא עד שישתכר, אבל לזה לא צריך למיכתב יין ושכר דאי הוי כתיב שכר לחוד נמי הי' אפשר לומר דעל יין יש שיעור קבוע דברביעית יין חי הוא בדרך שכרותו, ולכן יין דכתב רחמנא לומר על היין במיתה ועל שאר משקין באזהרה, ומ"מ אמרינן דיין נמי בעינן דרך שכרותו מדכתיב יין ושכר ביחד.
והנה במה דפסק הרמב"ם דשאר משקין אינם במיתה אלא בלאו ואינם מחללים עבודה הקשה בהר המוריה דלפי דברי הרשב"א דפסק כר"א וכר"י א"כ אמאי אינו מחלל עבודה דהא בבכורות דף מ"ה פריך בגמ' שכור מחיל עבודה בהדי מומי דמחיל עבודה בעי למחשבי', ומשני בשאר דברים המשכרים ודלא כר"י דתניא אכל דבלה קעילית ושתה חלב או דבש ונכנס למקדש חייב, ופירש"י ודלא כר"י דמשוי לשאר דברים המשכרים דין יין דמחלי עבודה, ובשביל זה כתב כמש"כ החק נתן דהרמב"ם לא פסק כר"י ומה שהוכיח הרשב"א לפסוק כר"י משום דבריש נזיר אתיא סתם מתני' כוותי' כתב ע"ז דזה לא מכרעא כיון דבבכורות דף מ"ה מוקי בגמ' סתם מתני' דלא כר"י דבשאר משקין לא מחלי עבודה, ומה דסובר הרמב"ם דשכור משאר משקין הוא בלאו זהו משום דכיון דחשיב להו בבכורות בהדי מומין שאינם מחללים עבודה משום שאינם מומין גמורים אלא שאינם שוים בזרעו של אהרן ה"נ שכור משאר משקין אינו פסול משום שתוי יין דזהו ביין דוקא ודלא כר"י אלא משום שאינו שוה בזרעו של אהרן ובדרך זה הולך המלבי"ם בחומש וכן המרכה"מ, אבל לדעתי קשה לומר כן דלפי"ז אין טעם למה אסור בהוראה וכמש"כ הרמב"ם בהל' ג', וכתב החק נתן דזהו מדרבנן גזירה משום שכור מיין והוא דוחק גדול דהו"ל לגמ' לומר דהוא מדרבנן ומהגמ' משמע דהוא הך דינא דאורייתא דילפינן מקרא דלהבדיל.
ונראה דהרמב"ם אינו מפרש כפירש"י דמה דאמר בגמ' ודלא כר"י הוא משום דלר"י שכור מחלל עבודה דכמו דאמר ר"י יין למיתה ושאר משקין לאזהרה אלמא דעיקר קרא דלא תמותו קאי רק על יין ה"נ מה דילפינן בזבחים דף י"ח חוקה חוקה ממחוסר בגדים דמחלל עבודה קאי רק על שתוי יין, ולא על שאר משכרין משום דעיקר מה דכתיב חוקת עולם קאי על יין כמו דולא תמותו קאי רק על יין דבחד קרא כתיב, ומה דאמר בגמ' ודלא כר"י זהו מטעם אחר דהרשב"א הא כתב דדוקא לר"א בעינן בשאר משקין שכור ממש ואפי' לפימש"כ דלא כהרשב"א וגם בשאר משקין הוי כמו ביין דבעינן דרך שכרותו, אבל עכ"פ עיקר דינא דבעינן דרך שכרותו ולא בהפסיק בה, הא זה חידש ר"א, ור"י לא סבר הכי, אלא כיון דהיין בעצמו ראוי לשכר, חייב אפי' לא שתה דרך שכרותו, וכמש"כ הרשב"א א"כ ע"כ מתני' דתנן שכור הוא דלא כר"י, ולהרשב"א מיושב יותר דקאי לפי"מ דמשני דהוא בשאר משקין ובעינן שכור זהו דלא כר"י, וגם לפימש"כ מיושב רק דצ"ל דהא דאמר דלא כר"י אינו דוקא בשביל מה דקאמר דהוא בשאר משקין, אלא דהוא אוקימתא בפ"ע דע"כ מתני' הוא דלא כר"י, דלר"י לא בעינן דוקא כדי שישתכר, וכמו שכתב הרשב"א וזהו מה דמייתי בגמ' דתניא אכל דבילה קעילית ושתה חלב או דבש ונכנס למקדש חייב, ולא תניא דבעינן ששתה שיעור שישתכר, וע"כ הך ברייתא אתיא כר"י דלר"א בעינן דוקא בדרך שכרותו, וזהו שהרמב"ם לא כתב כלשון הברייתא אלא ואם נכנס ועבד והוא שכור משאר משקין המשכרין אפי' מן החלב או מן הדבילה ה"ז לוקה, ומפורש בדבריו דבעינן שיהא שכור, וזהו כר"א ודלא כר"י.
-מלואים והשמטות-
בד"ה ונראה, במה שכתבתי דמה דילפינן חוקה חוקה ממחוסר בגדים דמחלל עבודה קאי רק על שתויי יין, צריך להוסיף דאף דילפינן עוד דמחלל עבודה מקרא דלהבדיל בין הקודש ובין החול אבל כיון דאמר שם בגמ' דמהך קרא לא ילפינן אלא עבודה שהזר חייב עליה מיתה, ופירש"י מדכתיב ולא תמותו, ומוכח דגם ולהבדיל לא קאי אלא על שתויי ין דחייב ע"ז מיתה ולא על שאר משקין דאינו אלא באזהרה [עד כאן].
ומיושב עכשיו מה שהוכיח הרשב"א דצריך לפסוק כר"י כיון דסתמא דריש נזיר כוותי' שהקשה בהר המורי' הא סתמא דבכורות דלא כר"י, אבל לפימש"כ מיושב דלענין שאר משקין גם סתמא דבכורות כר"י וכר"א דסבר כוותי' ודלא כת"ק דאינו מחייב בשאר משקין, ומה דאמרינן דלא כר"י הוא משום דבעינן שכור וכנ"ל.
ובמה שכתב הראב"ד בהשגתו על מש"כ הרמב"ם דחייב מיתה ופוסל העבודה דלא מחוור מן הגמ' שיהא חייב מיתה ויפסול העבודה אלא שהוא באזהרה, כתב הכ"מ דטעמו משום דכיון דלא אשכחן בגמ' דמפליג בין רביעית ליותר מרביעית אלא בענין הוראה מהי תיתי לן לחייב מיתה ולפסול עבודה, וטעמו של הרמב"ם הוא דכיון שלמדנו דמה דפוטר ר"א בנתן לתוכו מים אינו אלא ברביעית ממילא משמע דיותר מרביעית כדקאי קאי לחיוב מיתה ולפסול עבודה עכ"ד הכ"מ, ושיטת הראב"ד אינו מבואר דע"כ מה שכתב אלא שהוא באזהרה כונתו מדאורייתא ובמלקות דאי פטור אבל אסור הא סובר לקמן בהל' ה' דגם ברביעית והוא מזוג פטור אבל אסור, וקשה דמנלן מקרא ללמוד ב' דינים דבמזוג ברביעית פטור לגמרי, וביותר מרביעית פטור ממיתה וחייב מלקות, מה שלא הוזכר בגמ' ולא הוזכר אלא על היין במיתה ועל שאר משקין באזהרה, וגם אין לנו מקום ללמוד זה מקרא, ואין לומר דמה דיליף ר"א מושכר שלא ישתהו אלא בדרך שכרותו אינו אלא על חיוב מיתה, אבל לאזהרה אמרינן דמדכתיב יין אל תשת הוא אפי' שלא בדרך שכרותו, דזה א"א דא"כ גם ברביעית מזוג יהי' באזהרה, וע"כ דושכר מגלה דליכא אזהרה אלא בדרך שכרותו, וא"כ מנלן ביותר מרביעית והוא תימה גדולה.
ונראה לבאר ד' הראב"ד ע"פ מה שהבאתי למעלה מד' הרשב"א בתי' ב' דשאר המשכרין כיון דאפקי' רחמנא בלשון שכר אין להם שיעור למעלה ובעינן עד שישתכר, והוכיח כן מד' הרמב"ם שכתב גבי יין והוא ששתה רביעית יין בב"א ובשאר המשכרין כתב הי' שכור משאר המשכרין דאלמא ביין לעולם ברביעית חי ובב"א, ובשאר המשכרין עד שיהי' שכור ממש, ואם אמנם שהקשיתי למעלה על זה וכתבתי באופן אחר אבל בדעת הראב"ד נוכל לומר כד' הרשב"א, ולכן סובר דכיון דיין דקרא הוא חי ולא מזוג דאף דע"כ גם מזוג מיקרי יין ולגבי כוס של ברכה מצוה במזוג, מ"מ הכא כיון דגלי קרא שלא תשתהו בדרך שכרותו, וכיון דסתם שתי' היא לכל היותר ברביעית (והוא גם בזה דלא כמש"כ למעלה אלא כד' הרשב"א בתי' ב') ע"כ דכונת הקרא דכתיב יין ושכר אל תשת הוא ביין דרך שכרותו והוא ביין חי כדתניא בברייתא, ורק בשכר כיון דאמרינן דקרא אתי שלא ישתכר שפיר שייך לשון שתי' בכל אופן שלא ישתה להשתכר, בין במשקה חזק אפי' בפחות מרביעית בין ברפה ביותר מרביעית, אבל כיון דמפרשינן ביין רק בדרך שכרותו ולא בעינן שישתכר ממש א"כ מיירי קרא ביין חי, ולכן סובר הראב"ד דיין מזוג לא נכנס כאן בגדר יין אלא בגדר שכר, כיון דביותר מרביעית אפשר להשתכר אפי' במזוג, ולכן לא יהי' חייב אלא בדין שכר והיינו באזהרה.