אחד האוכל ואחד הממחה ושותה וכו'. עכ"ל. עי' במ"מ שהעיר מקורו מסוגיא דחולין שאביא בסמוך. ועי' לע' הל' שביתת עשור פ"ב הל' ד' בד"ה שתה מעט וחזר ושתה וכו' אות ד' מה שכ' בס"ד בביאור התוספתא דיומא ריש פרק בתרא. תדרשנו משם.
קושית הלח"מ על לקמן הל' שאבה"ט פ"ג הל' י'.
וכתב רבינו לק' בהל' שאר אבות הטומאה פ"ג הל' י' וז"ל, האוכל מנבלת עוף טהור וכו' או שהמחה את החלב באור וגמעו הרי זה טמא כאוכל מבשרם שהשותה בכלל אוכל. המחוהו בחמה וכו' הסריח וכו' עכ"ל. הנה מדבריו אלה פה ודלק' הל' שאבה"ט האמור מבואר דהמחוהו ושותהו דחייב דהוא מטעם דשתי' בכלל אכילה היא.
והלחם משנה פה תמה על רבינו דדבריו אלה הם לכאורה נגד סוגיא ערוכה דחולין דף ק"כ, דאמרינן התם וז"ל, תנן התם הקפה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב בשלמה הקפה את הדם וכו' אחשובי אחשבי'. אלא המחה את החלב וגמעו, אכילה כתיב בי' והא לאו אכילה היא. אמר ר"ל אמר קרא נפש לרבות את השותה. ותניא נמי גבי חמץ כה"ג המחוהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת אם מצה היא אין אדם יוצא בה ידי חובתו וכו' בשלמא וכו' אין אדם יוצא בה וכו' והאי לאו לחם וכו' אלא אם חמץ הוא ענוש כרת אכילה כ' בי'. אמר ר"ל אמר קרא נפש לרבות את השותה. ותניא נמי גבי נבלת עוף טהור כה"ג המחוהו באור טמא וכו' והוינן בה אכילה כ' בי'. אמר ר"ל אמר קרא נפש לרבות את השותה, אי הכי בחמה נמי וכו' מסרח וכו' עכ"ל הגמרא. ועי' ברש"י שם בד"ה לרבות את השותה וכו' שכ' וז"ל נפש משמע כל דבר המיישב דעתו של אדם ואפילו השותה עכ"ל רש"י. הרי שלך לפניך להדיא דמכח הדרשא של תיבת הנפש קאמרינן להמחוהו וגמעו שדינו כאוכל בין בחמץ ובין בנבלת עוף טהור ובין בחלב אבל לא מטעם דהשתי' בכלל אכילה. והאיך כתב רבינו הטעם משום דשתי' בכלל אכילה בין הכא גבי חמץ ובין לקמן גבי נבלת עוף טהור וכאמור.
תירוצו של הלחם משנה הנ"ל.
ובלח"מ שם רוצה לתרץ על פי דברי התוספות דהתם בד"ה לרבות השותה וכו' שכ' שם וז"ל וא"ת ולמה לי קרא הא שתי' הויא בכלל אכילה וכו' וי"ל דהתם במילי דשתי' כגון יין ושמן והכא במידי דבר אכילה דממחה להו ושתה להו עכ"ל התוס'. וסובר רבינו דיתורא דתיבת והנפש גלי לן דשתי' בכלל אכילה אפילו בהנך גוונא שהם מידי דבר אכילה יע"ש בלח"מ.
הערה על תירוץ הלח"מ הנ"ל.
ומלבד שהדברים בעצמותן הם דחוקים ועומדים צפופים ואין לשון מימרא דר"ל סובלתו להכוונה הזאת כלל וכלל. אף דודאי אפשר לסבול הדוחק הזה ולהולמו בסוגיא הנ"ל. דהא הגמרא שם פריך דלמה לי תלתא קראי בחלב ובחמץ ובנבלת עוף טהור דלא לכתוב אלא חדא או תרתי וליתי אידך מיני'. ועביד הגמרא התם צריכותא יע"ש הסוגיא וכן שם ע"ב דקאמר הגמרא התם וז"ל, והא דתניא הטבל החדש וההקדש וכו' כולן משקין היוצאין מהן כמותן מנלן וכ"ת ליגמר מהנך, מה להנך שכן איסור הבא מאליו וכו' יע"ש הסוגיא באריכות דשקיל וטרי טובא בזה. ומעתה צא ולמד אם נאמר כסברתו של הלח"מ הנ"ל דתיבת "והנפש" גלי לן דאף במידי דבר אכילה אמרינן דשתי' בכלל אכילה. הנה קושית הגמרא הנ"ל במקומה עומדת ומיני' לא תזוע, דלמה לי תיבת הנפש בכל הנך תלת מילי וכן גבי הקדש מאי פריך מנלן וכאמור, דהא בחדא מהנך תלת אי כ' ריבה לרבות ממילא ידעינן לכולהו, והצריכותא דעביד הגמרא התם לא שייך דהיינו דיש חומרא בזה מה שאינו בזה, דזה לא שייך אלא אם נאמר דאין שתי' בכלל אכילה במידי דבר אכילה בכל דיני התורה, רק דהכא בהנך תלת הוא דגלי קרא להחמיר לאסור אף השתי' אפילו במידי דבר אכילה. לזה שפיר עביד הגמרא הצריכותא דהואיל ויש בדבר הזה חומרא אחרת יש בו ג"כ החומרא הזאת דאף שהאיסור ההוא הוא מידי דבר אכילה דחייב עליו אם שותהו כאילו אוכלו. מה שא"כ בדבר אחר שאין בו החומרא האחרת אין בו גם החומרא הזאת שיהי' חייב על השותה במידי דבר אכילה כאילו אוכלו. אבל לא כן אם נאמר דתיבת הנפש גלי לן והעיר לנו אזן לשמוע דפירושו של תיבת אכילה כך הוא שתי' כמו אכילה ואפילו במידי דבר אכילה, שהשתי' בכלל אכילה בכל דבר. א"כ יאמר נא הלח"מ מה לנו בכך, אם גילה לן הקרא פירושו של תיבת אכילה על ידי דבר שהוא איסור חמור או דגילה לן ע"י דבר שאיסורו קל, דרך אחד לשתיהם ומשפט השוה לכולם. דהא סוף סוף כבר נודע בין החיים ממקרא זה הנאמר באיסור ההוא החמור שהפירוש של תיבת אכילה כמי שהיא כוללת הלעיסה של המאכל, כך היא כוללת השתי' אם המאכל ההוא נעשה צלול. וממילא כיון שפירושו של תיבת אכילה הוא כך אפילו השתי' האמורה, שוב אין חילוק בין איסור חמור לאיסור קל אלא כל היכא שנאמר גבי איסור לשון אכילה דינו כך הוא שהתורה כללה בתיבה זו גם איסור שתית האיסור ההוא אפילו המחוהו וגמעו ואף כי הוא איסור קל שבקלים סוף סוף אכילה אמר בו.
ראי' להערה הנ"ל.
ולמה הדבר דומה, לאיסור הנאה שהוא נכלל בתיבת לא יאכל אליבא דר' אבוהו. דגמרינן מיני' ומכאן אתה דן לכל התורה כולה דפירושו של תיבות לא יאכל לא תאכלו בכל מקום בתורה שנאמר כן שפירושו הוא כך דאף בהנאה אסור והיינו דגמרינן לי' מנבלה מדפרט לך הכתוב היתר הנאה בנבילה וכמבואר בפסחים כ"א ובחולין קי"ד יע"ש ולא פרכינן על זה דא"א למילף מנבילה מה לנבילה שהיא מטמאה ולפי שיש בו החומרא הזאת, לפיכך ג"כ פירושו של תיבת לא יאכל הי' כולל אף איסור הנאה לולי דגלי לן קרא ההיתר בפירוש. תאמר לשאר אותן האיסורין שבתורה שאין בהם החומרא הזאת לכך נמי תיבת לא יאכל הנאמר בהם פירושו רק איסור אכילה לחוד. וכמו כן קשה מהא דילפינן בשבועות כ"ב דשתי' בכלל אכילה במידי דבר שתי' ממעשר שני יע"ש בסוגיא באריכות והנה מעשר שני יש בו הרבה חומרות והרבה קולות והאיך אפשר למיליף מיני' לכל איסורין שבתורה דשתי' בכלל אכילה אפילו במידי דבר שתי' דהא איכא למיפרך טובא להך גיסא ולהך גיסא.
אלא ודאי צריכין לומר הוא הדבר אשר דברתי. כיון שדבר זה אינו ילפותא גמורה אלא כי הוא זה רק גילוי דעת ללמד לאנוש לדעת פירוש התיבה של לא יאכל לא תאכל ל"ת האיך הוא פירושו לא שייך גבי פירכת קולי וחומרא. דמה לנו בכך אם נגלה לן הפירוש ההוא ע"י דבר שהוא איסור חמור או ע"י דבר שאיסורו קל, או אפילו נגלה לנו הפירוש ההוא ע"י דבר שאין בו איסור כלל, מקרה אחד להם. דסוף סוף כבר נתגלה לנו שפירוש התיבה ההיא היא כך וכך. וא"כ אף אנן בדידן גבי הך תיבת הנפש הנ"ל דאמרינן הכי.וכמו כן יש להביא עוד ראיות לדבר זה ממקומות הרבה בתלמוד רבו מספר. אבל כבר יש די והותר בהנך שתי ראיות הנ"ל מזה יתנו עדיהן ויצדקוני וכמדומני שאינו צריך לראי' כלל דהוא דבר המבואר מעצמו. וממילא ליתא לתירוצו של הלח"מ הנ"ל. וקמה גם נצבה קושית הלח"מ הנ"ל. (וע' לק' הל' מאכ"א פי"ד הל' ט' בד"ה או שהמחה את החמץ וכו' אות ב' מה שכתבתי בס"ד עוד בזה) וק"ל.
ביאור תוספות דחולין ק"ך בד"ה לרבות השותה וכו'.
אמנם מה שיראה לענ"ד בישוב קושית הלח"מ הנ"ל הוא, דהתוס' בחולין שם בד"ה לרבות השותה וכו' כ' וז"ל וא"ת למה לי קרא הא שתי' בכלל אכילה, כדדרשינן פ"ג דשבועות (דף כ"ב.) וכו' תירוש ויצהר וכו' וקרי תירוש אכילה. וי"ל דהתם במילי דשתי' וכו' והכא במידי דבר אכילה דממחה להו וכו' עכ"ל התוס' והבאתי לשונם לע'. איברא דסברת תירוצם של התוס' האמור לחלק בין דבר שהוא בר שתי' בטבעו ועצמותו כגון השותה יין ושמן וכדומה. לבין דבר שבעצמותו ובטבעו הוא בר אכילה רק דממחה להו ונעשה משקין כגון הך דהכא. הנה לא שייך אלא לפי היסוד המוסד שהניחו התוס' בקושיתם שהקדימו דהיינו דהא דאמרינן בכל הדברים שבתורה דשתי' בכלל אכילה, נפקא לי' לר"ל מקרא דאכלת דגנך תירושך ויצהרך וכו' תירוש חמרא הוא וקרי לי' אכילה. ואם מקרא של ונתת הכסף וכו' ביין ובשכר וכו' דאז שפיר איכא למימר סברת התוס' הנ"ל, שהוא מה דגלי קרא גלי, דהיינו דוקא בדבר שהוא עומד בעצמותו ובטבעו רק לשתי' כגון מים ויין ושמן וכל הדומה להן, אבל לא במידי דבעצמותו ובטבעו הוא רק מידי דבר אכילה והוא עומד לכך לאכלו דרך אכילה, אך שהוא עשאו משקה והוא שהמחוהו וגמעוהו דזה לא נפקא לן דשתיתו ג"כ הוי בכלל אכילה מהנך מקראי קדש הנאמרים שהרי אינו דומיא דתירוש ויצהר ויין ושכר הנזכרים בהך קרא הנ"ל. והיכא דלא גלי לא גלי ומה"ת לן להמציא כן מדעתינו ולומר דאף שתי' כזו היא בכלל אכילה. לפיכך שפיר איצטרך קרא של הנפש לרבות דאפילו הכי גם בהנך חיישינן על שתייתן כמו על אכילה ממש. מה שא"כ אם נאמר דהא דאמרינן בכל התורה כולה שתי' בכלל אכילה זה נפקא לן מכח הסברא החיצונה. דהיינו מטעם דאמרינן התם וז"ל איב"א סברא דאמרי אינשי לחברי' תא ונטעים מידי ועיילי ואכלי ושתי יע"ש, תו ליכא לחלק בין דבר שהוא בעצמותו ובטבעו מידי דבר שתי' לבין דבר שהוא בעצמותו ובטבעו מידי דבר אכילה רק שהוא עשאו משקה שהמחוהו וגמעו, דתורה אחת להם ושקולים הם במאזנים ישאו יחד דאין בין זה לזה. דאטו אם אמרי אינשי לחברי' תא ונטעים מידי, אטו לא אכלי ושתי נמי מידי שהוא בטבעו ובעצמותו בר אכילה רק שהוא המחוהו.
אבל מה שהוצרך ר"ל להביא תלמודו גבי חלב וגבי חמץ וגבי נבלת עוף טהור אם המחוהו וגמעו דחייב מכח תיבת הנפש לרבות את השותה וכדלעיל. היינו דר"ל לשיטתי' הוא דשייט והוא דהא ר"ל הוא דאמר בשבועות התם וכן ביומא ע"ו וז"ל, דאמר ר"ל מניין לשת' שהיא בכלל אכילה שנאמר ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וכו' ותירוש חמרא הוא וכתיב ואכלת וכו' עכ"ל הגמרא. הרי ר"ל שפתיו ברור מללו דהוא לא מפיק להך דינא דאמרינן דשתי' בכלל אכילה מכח הסברא החיצונה, ממה דאמרי אינשי לחבריי' תא ונטעים ועיילי ואכלי ושתי רק מכח הקרא לחוד הוא דמפיק לי' דהא הוא לא הזכיר ולא העלה על דל שפתיו שפתי דעת, אפי' בדרך רמז כלל להך סברא האמורה דאמרי אינשי וכו'. וא"כ לר"ל לשיטתי' דסובר דשתי' בכלל אכילה נפקא מקרא, לא מכח הסברא החיצונה כנ"ל. לזה שפיר תירצו התוס' לדידי' לחלק בין השוים בין דבר שהוא בעצמותו ובטבעו מידי דבר אכילה אלא שהוא המחוהו ועשאו משקה ושותהו, דזה איצטרך קרא מיוחד לחייב על שתייתו, אף ע"פ דשתי' כזה אינו בכלל מה דגלי לן קרא דשתי' בכלל אכילה, וכאמור לבין דבר שבטבעו מידי שאינו אלא לשתי' כגון יין וכדומה.
ישוב דיוק בתוס' הנ"ל.
ומדוקדק בזה ג"כ לשונם הזהב של רבותינו בעלי התוס' בחולין התם בד"ה הנ"ל מה שהתיקו הקרא דדגן ותירוש ויצהר כו' ואעפ"י דהגמ' בשבועות התם דף כ"ג פריך על הך ילפותא האמורה דמהכא הא ליכא למילף דשתי' בכלל אכילה דדלמא הקרא הוא מיירי ע"י אניגרון וכו' יע"ש הסוגיא. וא"כ לכאורה יש לדייק על התוס' הנ"ל למה זה העתיקו הם קושיתם להך ילפותא דאיפרך איפרוכי. ולמה זה לא העתיקו הילפותא דקיימא לפי המסקנא דהסוגי' דשבועות דגמרינן שכר שכר מנזיר להך שכר בקרא ונתת את הכסף וכו'. אבל לפי האמור בס"ד הוא נכון דהא התוס' בחולין התם קיימי אליבא דר"ל דהוא מרא דהך שמעתא דהתם והנפש לרבות את השותה וכנ"ל. והרי ר"ל בעצמו ובכבודו ההוא אמר בסוגיא דיומא ודשבועות התם, להך דרשא דקרא של דגנך ותירושך ויצהרך דמיני' נפקא לי' מה דאמרינן דשתי' בכלל אכילה. דע"כ צ"ל לדידי' דאיהו לא חש לקושית הגמרא הנ"ל ודלמא ע"י אניגרון וכו' וק"ל.
ובשבועות התם אמרינן וזה פרי'. א"ר חייא בר אבין אמר שמואל שבועה שלא אוכל ושתה חייב. איב"א סברא איב"א קרא איב"א סברא דאמר לי' אינש וכו' ועיילי ואכלי ושתי ואיב"א קרא דשתי' בכלל אכילה דאמר ר"ל מניין לשתי' שהיא בכלל אכילה שנאמר ואכלת לפני ה' אלקיך וכו' מעשר דגנך תירושך ויצהרך ותירוש חמרא וכ' ואכלת. ודלמא ע"י אניגרון וכו' אלא א"ר אחא ב"י ונתת הכסף ביין ובשכר וכו' וכ' ואכלת. ודלמא ה"נ ע"י אניגרון. שכר כתיב מידי דמשכר ודלמא דבלה קלעילית דתניא אכל דבלה קלעילית ונכנס למקדש ועובד חייב אלא גמר שכר שכר מנזיר מה להלן יין אף כאן יין וכו' עכ"ל הגמרא.(וע"ש בתוס' בד"ה איב"א קרא וכו' מה שהקשו ועי' בחידושי הרשב"א והריטב"א בד"ה איב"א קרא וכו' שהם תירצו תירוץ אחר, ושניהם לדבר אחד נתכוונו תדרשנו משם ומצאת טוב טעם ודעת).
ישוב קושית הלחם משנה הנ"ל.
ומעתה רבינו דהוא פסק לק' בהל' מקדש פ"א הל' ב' כר' יודא דאכל דבלה קעילית ונכנס למקדש ועבד דחייב מלקות. וזה שנאמר בקרא מפורש יין אינו אלא לחייב עליו עונש מיתה. ולא פסק כהנך תנאי דמסכ' שבועות יע"ש. ועי' בכ"מ שם מה שכתב בדבר זה בישוב דעת רבינו.
וממילא רבינו אהני לי' שיטתי' להאי סבא קדישא, דהא לפי שיטתו דשכר כולל כל מידי דמשכר אפילו אכל דבלה קעילית. א"כ לית לן שום דרשא למידרש מיני' הך דינא דשתי' בכלל אכילה. דהא לדידי' כולהו ילפותא מקרא פריכא נינהו. דמקרא דדגנך תירושך ויצהרך וכו' ומקרא דיין ושכר וכו' ליכא למילף דאפשר לאוקמי הנך קראי כשהם ע"י אניגרון. וכפירכת הגמרא הנ"ל מגזרה שוה דשכר שכר מנזיר ליכא למילף מה להלן יין אף כאן יין וכו' וכדלעיל. דהא לר' יודא דסובר דאכל דבלה קעילית ועבד במקדש דהוא ג"כ חייב הא ליתא להך גזרה שוה וכמו שכ' כן התוס' שם בד"ה גמר שכר שכר מנזיר וכו' ורבינו הא פסק כוותי' דר' יודא וכאמור.
ובעל כרחין צריכין לומר אליבא דר' יודא ואליבא דרבינו דהא דאנן קי"ל דשתי' בכלל אכילה נפקא לן מכח הסברא החיצונה ממה שעינינו הרואות דאמר לי' אינש לחברי' תא ונטעים מידי ועיילי ואכלי ושתי (יע"ש בחידושי הריטב"א שמוחק תיבת ואכלי וטעמו ונמוקו עמו) וכפי שינויא קמא דהגמרא התם הנ"ל. וכן כ' להדיא התוס' שם בד"ה הנ"ל בתירוצם הראשון דאליבא דר' יודא הא דשתי' בכלל אכילה נפקא מכח הסברא החיצונה האמורה יע"ש. בתוס'.
ואחרי כי כן דהדבר הוא מוכרח דרבינו סובר דהא דאמרינן בכולהו תלמודא דשתי' בכלל אכילה נפקא מכח הסברא החיצונה האמורה. לא מכח הנך קראי דאייתי הגמרא התם וכדלעיל ממילא הדרינן לקביעא קמא, למה שכתבתי לע' דאם נפקא מכח הסברא החיצונה שוב אין חילוק בין מידי דהוא בעצמותו בטבעו בר שתי' לבין מידי דהוא בעצמותו בר אכילה רק הוא שהמחוהו וגמעו דבין כך ובין כך שייך הך סברא החיצונה דאמר לי' אינש לחברי' וכו' ולא איצטרך לרבינו (וכמו כן אליבא דר' יודא הנ"ל) הך קרא של הנפש לרבות השותה, דהא לדידי' קשיא קושית התוס' בחולין שם בד"ה לרבות השותה וכו' הנ"ל, דלמה לי קרא יע"ש אלא לדידי' אתיא קרא דהנפש לדרשא אחריתי וכמו שכ' כן התוס' בחולין שם בד"ה חלב לא אתי מיני' וכו' אליבא דר"י הגלילי יע"ש (ועי' בס' בית שערים שער ח' דלת י"ז מה שכ' עוד בזה) ודו"ק.