הטוען את חבירו במטלטלין והודה לו במקצת הרי זה משלם מה שהודה בו ונשבע על השאר מן התורה שנאמר אשר יאמר כי הוא זה, וכן אם כפר בכל ואמר לא היו דברים מעולם ועד אחד מעיד שהוא חייב לו הרי זה נשבע מן התורה, מפי השמועה למדו שכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה, וכן למדו מפי השמועה שעד אחד לכל עון ולכל חטאת אינו קם, אבל קם הוא לשבועה.
ומפי השמועה למדו, הרמב"ם הביא על שבועת ע"א שני הלמודים, מדין כל מקום ששנים מחייבים אותו ממון, ומקרא דלא יקום ע"א באיש דדרשינן לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם, ושני הלמודים הוזכרו בגמ' בשבועות דף מ', אבל צריך באור למה צריך שני הטעמים, והנה הא דילפינן דלכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם זהו דרש מהקרא, אבל הא דכל מה ששנים מחייבין אותו ממון, אחד מחייבו שבועה, אין על זה דרשא מיוחדת, והי' אפשר לומר דכללא דברייתא ג"כ נלמד מקרא דלא יקום ע"א באיש, אבל מדברי הרמב"ם שהביא קודם הא דמפי השמועה למדו דכל מקום וכו', ואח"כ כתב וכן למדו מפי השמועה מוכח דהא דכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אינו מקרא דלא יקום וצ"ל דהוא הלכה, וצריך ביאור למה לן ההלכה, כיון דאיכא קרא, והנה בשבועות דף מ' ע"א דאמר שמואל דבשבועת ע"א א"צ שתי כסף, למד זה מקרא דלא יקום, ואמר ע"ז ותניא וכל מקום וכו', ופירש"י שם דמייתי שמואל דכיון דשנים מחייבין ממון בפרוטה, וקשה דא"כ למה התחיל שמואל בקרא דלא יקום, ונראה דהא כללא דכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון דנו בזה הראשונים לענין דין טענו בספק ע"פ העד, אם למדין מזה דשנים מחייבין בטענת ספק אם אמרינן בזה אין למדין מן הכללות, והוא בדברי הרמב"ן בחידושיו לשבועות דף מ' ע"א, ולכן יש לומר דאף שכתב דהיכי דמתניא כללא בסתם דיינינן לכלל גמור, והביא ראיה מהירושלמי מ"מ זהו על הברייתא, אבל מעיקר ההלכה יש לומר דלא היינו למדין היכי דיש ללמוד מדין מודה במקצת דצריך שתי כסף, אבל קרא דלא יקום שפירשה תורה דדוקא לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם, בזה שפיר אנו למדין דאפי' על פרוטה נשבעין, אך זה מיושב למה צריך קרא כיון דאיכא הלכה, אבל עוד אינו מיושב דלמה צריך הלכה כיון דאיכא קרא, אלא דכפי פירש"י אין ללמוד להדיא מהקרא לענין פרוטה, ולכן הברייתא דמתניא בסתמא מפרשה דמקרא ג"כ אנו למדין דאפי' בפרוטה. ומצאתי כמש"כ בנוב"י מ"ת אה"ע סי' ע"ו.
ובדברי הרמב"ם נראה דיש לומר דנ"מ לדין טענו בספק ע"פ העד דמקרא דלא יקום ע"א באיש הי' אפשר לומר דהוא דוקא היכי שהתובע תובע בטענת ברי, והוא מביא ע"א וע"ז אמר קרא דע"א מהני לחייב שבועה, אבל הך כללא דכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אם הוא כלל גמור הרי הוא אפי' בלא טענת ברי, וכן הוכיח הרמב"ן דמהך כללא ילפינן דאפי' בטענת ספק מחייב ע"א שבועה, ומוכח מדבריו דמקרא דלא יקום לא היינו למדין כן, ומזה יהי' מוכח דדעת הרמב"ם כשיטת הרי"ף דמחייב בטענו בספק ע"פ העד ושהכריע כן הרמב"ן, ועיין בפ"ג הל' ו' בד' המ"מ ובד' הכ"מ והלח"מ.
והנה בהגה"מ מביא שיטת ר"ת דע"א המסייע פוטר משבועה וכתב הרא"ש בריש ב"מ סי' ג' מדברי הר"מ ראיה לדעת ר"ת מהא דאמרינן אבל קם הוא לשבועה דמשמע בין לחיוב בין לפטור, ובזה הי' מבואר מה שהביא הרמב"ם הלמוד הב' מקרא דלא יקום, ובזה העירני נכדי הרב שיחי', אבל לא משמע שהרמב"ם יסבור דעד מסייע פוטר דלא הוזכר זה בדבריו בשום מקום, עיין מה שכתבתי בפ"כ מהל' מכירה הל' ד' שהמ"מ כתב שם דבשבועה דרבנן סובר דעד מסייע פוטר, ובארתי שם שיטת הרמב"ם באופן אחר, אבל משבועה דאורייתא לא הוזכר בשום מקום שהרמב"ם יסבור דעד מסייע פוטר.
וכיון שכאן הוא התחלת דין ע"א והגה"מ מביא כאן דעת ר"ת דעד מסייע פוטר, נבאר כאן הטעמים שיש לדון בזה, ובחו"מ סי' ע"ה סעיף ב' כתב המחבר ואם יש אחד שמסייעו יש אומרים שפוטרו וי"א שאינו פוטרו, והביא הגר"א בביאורו על שיטה א' ד' הרא"ש הנ"ל וז"ל כמ"ש בשבועות מ' א' לכל עון וכו' אבל קם לשבועה, וכי היכי דב' עדים קם לממון בין לחייב בין לפטור ה"ה בע"א לענין שבועה, ועוד ק"ו איזה כח מרובה כח המוחזק או כח שאינו מוחזק הוי אומר כח המוחזק, מה כשהעד מסייע למי שאינו מוחזק זוקק המוחזק לישבע כשהעד מסייע למוחזק כ"ש שיפטרנו מן השבועה, ועוד מהא דמייתי דעדים המעידים במקצת מחייבין שבועה על השאר מק"ו דפיו ועד אחד, ואם איתא מה לפיו ועד אחד שאין כיוצא בהן פוטר תאמר בעדים שכיוצא בהן פוטר, ועוד מהא דאמר גבי סלעים דינרים שאני הכא דקא מסייע ליה שטרא, וכיון דפטרינן משבועה בסיוע שטרי בעלמא כ"ש בסיוע ע"א עכ"ל.
והנה יש לדון בראיה הראשונה דאפשר לומר דהא דקם לענין שבועה היינו לחייב בירור, וא"כ אין לדון מזה היכי דחייב הנתבע בירור של שבועה שיהי' די בהגדת ע"א לפוטרו מן הבירור, דיש לומר דבירור של הגדת ע"א אינו בירור גמור, ואם נאמין אותו כמו בירור גמור הוי בגדר קם לממון, אלא דלכאורה א"א לומר כן דהא קיי"ל דע"א שהעיד לחייב שבועה והנתבע אינו יודע חייב לשלם דהו"ל משואיל"מ, כמבואר בסי' ע"ה סעיף י"ב א"כ מוכח שע"א עושה פעולה לא רק להטיל ספק לחייב שבועה, אלא דיש לו נאמנות באופן שאם לא ישבע ישלם, א"כ שפיר ראיית הרא"ש נכונה דכמו שמועיל ע"א לברר כנגד המוחזק להצריך שבועה באופן שאם לא יוכל לישבע ישלם, א"כ ה"נ יועיל הגדת ע"א לסייע למוחזק שלא ישלם גם אם לא ישבע.
אכן קשה הך דינא דהע"א מעיד לחייב שבועה, והנתבע כבר טען איני יודע דאמרינן דהו"ל משואיל"מ ממה שכתב הרא"ש שם בהך דינא דע"א מסייע פוטר, ויש מקשין הבל מהא דשומר שמסר לשומר חייב דאמר ליה את מהימנת לי בשבועה היאך לא מהימן לו בשבועה, ואמאי חייב יפטרנו השומר השני בעדותו, ולק"מ דחיוביה דראשון בשביל דאינו יכול לישבע הוא ונתחייב לו הראשון ממון ואין ע"א פוטר מחיוב ממון עכ"ל, א"כ ה"נ איך יכול הע"א לחייב להנתבע שבועה היכי שכבר טען איני יודע דהא היינו לחייב ממון והו"ל ע"א קם לממון, ומהא דנסכא דר' אבא בב"ב דף ל"ד הי' אפשר דמיירי שהעד העיד מקודם וחייבו שבועה אם יכפור, ואח"כ אמר החוטף אין חטפי ודידי חטפי, וכן הוא לשון הגמ' וכן הוא לשון הרמב"ם, אבל בשבועות דף ל"ב בהא דאמר הכל מודים בע"א דר' אבא, וע"כ שכבר הודה שחטף דאילא"ה אינו ברור בשעה שמשביע העד שמפסידו ממון אם לא יגיד.
וראיתי אח"כ בקצוה"ח סי' פ"ז סעיף ו' בסק"ט שהביא ד' הש"ך שכתב דהיכי שנתחייב מדין משואיל"מ אין עד מסייע פוטרו, ויסוד ד' הש"ך הוא ד' הרא"ש הנ"ל, והקשה הקצוה"ח כמו שהקשיתי דהא ע"א מחייב שבועה היכי דהנתבע טוען איני יודע והו"ל משואיל"מ, לכן כתב הקצוה"ח דמה שכתב הרא"ש דגבי שומר שמסר לשומר אין עד מסייע פוטר, שם אין החיוב משום שאינו יכול לישבע והחיוב שבועה מחייבתו לשלם, אלא משום דהוי אינו יודע אם פרעתיך, ואפי' למ"ד משעת פשיעה נשתעבד כשמסרה לאחר תיכף הוי פשיעה, והוכיח כן מדברי הרא"ה הובא בנמוק"י פ' הגוזל בתרא, והנה ראיתי להגרעק"א בחדושיו לב"מ דף ל"ו בד"ה לדידכו דמתניתו שכתב ג"כ כד' הקצוה"ח ע"פ ד' הרא"ה הנ"ל דשומר שמסר לשומר הוי פשיעה ונשתעבדו נכסיו, ואם אינו יודע הוי א"י אם פרעתיך, רק שהוסיף דזה תלוי במחלוקת אביי ורבא בב"ב דף קל"ה אם מנה לאחר בידך הוי ברי, דלרבא דאמר הוי ברי גם משום א"י אם פרעתיך אינו חייב, ונראה דיש לחלק דרבא דסבר שם כן הוא למ"ד מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב, אלמא דשמא מחייב בכל גווני כיון שהוא אינו יודע אינו יכול להחזיק במעות שיש ע"ז ברי שהוא חייב, לכן סבר דאפי' ברי ע"פ אחר חייב, אבל לדידן להלכה דס"ל דברי ושמא פטור, ומשום דשמא לבד אינו מחייב ודוקא בא"י אם פרעתיך חייב משום דהוחזק חייב, בזה נוכל לומר דברי של אחר אינו פוטרו, כיון דמעיקר הדין הוא חייב ישלם, בזה לא נימא דטענתו של אחר פוטרו, דאחר אין לו נאמנות לפטרו מחיוב ממון ודוקא למ"ד ברי ושמא חייב דמעיקר הדין כל מי שהוא שמא מתחייב שאינו יכול מספק להחזיק ממון חבירו כיון שיש ע"ז אמירת ברי שהוא חייב, בזה סבר הך מ"ד דאפי' ברי של אחר מחייבו, אבל לדידן לגבי א"י אם פרעתיך ולפוטרו, נוכל לומר דברי של אחר אינו מועיל לו כלל לפטרו.
ובעיקר פירושו של הקצוה"ח בדברי הרא"ש קשה דהא רבא אמר בדף ל"ו הלכתא שומר שמסר לשומר חייב מ"ט דאמר ליה את מהימנת לי בשבועה היאך לא מהימן לי בשבועה, ומוכח דעיקר החיוב הוא משום דאינו יכול לישבע, ובאמת יש נ"מ דלדברי הקצוה"ח דהחיוב הוא משום דכיון דמסרה לאחר והוא פשע בזה, לכן אח"כ כשאינו יודע הוי איני יודע אם פרעתיך, א"כ היכי שיטעון השומר הראשון ברי שראה שמתה אלא שאינו רוצה לישבע על זה, יכול השומר הב' לפטרו משבועה, ובדברי הרא"ש שם משמע דאינו סובר כן שכתב כדברי התוס' דאם יהיו עדים שמתה כדרכה אז פטור, והביא שם דברי הרי"ף ע"ש, ומשמע דבלא עדים לא מהני שיטעון ברי, א"כ נשאר הקושיא למה במסייע ע"א למי שהוא משואיל"מ, סובר הרא"ש דודאי אינו פוטר, ובמעיד ע"א על מי שטען אינו יודע מחייבו שבועה והוי משואיל"מ.
ונראה דהנה יש לחקור בדין מחוייב שבועה ואי"ל למאן דסבר משלם אם זהו משום דדין השבועה מאלים טענתו של התובע ומאמינים לו לגבי הנתבע, או דמה דישלם כשאי"ל הוא משום דלא הרויח בזה שאינו יכול לישבע, וכיון דבכל חייב שבועה ע"כ אם לא ירצה לישבע יכופו אותו ב"ד לשלם דמן התורה לא כייפינן בנידוי למאן דלא ציית דינא, וע"כ דמוציאין ממנו ממון, ולכן סובר הך מ"ד וקיי"ל כמותו, דאפי' באינו יכול לישבע לא חילקה תורה וצריך לשלם, ולפי"ז נוכל לומר דהרא"ש סובר כאופן ב', ולכן מיושב מה דבאומר מקודם איני יודע, ובא ע"א דאמרינן בזה משואיל"מ, ולא אמרינן בזה דא"כ הע"א הוי קם לממון, משום דלא אמרינן דהע"א מברר שהנתבע חייב, אלא דהע"א מחייב שבועה ולא הרויח הנתבע בזה שאינו יודע וצריך לשלם, ומ"מ סובר הרא"ש דהיכי דהוי הנתבע כבר משואיל"מ ונעשה כבר עליו דין שצריך לשלם אינו יכול עד מסייע לפטרו, דכיון שכבר נעשה עליו דין שצריך לשלם אם יפטור אותו ע"א הוי קם לממון, ולא דמי להיכי שאומר איני יודע דהע"א מחייבו משום דהע"א מתחלה בא רק לחייב שבועה, ולא איכפת לן במה שטען איני יודע ועוד לא נעשה עליו מקודם דין תשלומין.
והנה הרמב"ן גבי נסכא דר' אבא כתב בטעמא דהו"ל משואיל"מ ולא אמרינן דישבע דדידיה חטף ויהי' נאמן במיגו כמו בהחזרתי במיגו דנאנסו משום דע"א כ"ז שלא נשבע כנגדו הוי כשנים והוי כמו ששנים מעידים שחטף, ומוכח מדבריו דסובר כאופן א' דדין משואיל"מ הוא משום דכיון דחייבה התורה להתובע שבועה אמרינן דנתחייב בממון כל זמן שלא נשבע, ומשום זה כתב דע"א כל זמן שלא נשבע הנתבע כנגדו הוי כשנים, דאילא"ה קשה מנ"ל להרמב"ן דהוי כשנים כ"ז שלא נשבע כנגדו, דהא בשבועות דף ל"ב מסקינן דע"א כי אתי לשבועה אתי וע"כ דמוכיח כן מהא דאמרינן משואיל"מ, ומה דאמרינן ע"א כי אתי לשבועה אתי זהו לענין חיוב שבועת העדות, ומשמע דסובר הרמב"ן דלא קשה דא"כ הוי ע"א קם לממון דכיון דעיקר עדותו הוי רק לענין שבועה אמרינן דכ"ז שלא נשבע כנגדו הוי כשנים, ובזה מבואר דהרמב"ן לשיטתו דמה שהביא הרא"ש דיש מקשין מהא דאמר לקמן שומר שמסר לשומר חייב וכו' שהבאתי למעלה, וכתב ע"ז הרא"ש דאין ע"א פוטר מחיוב ממון זו הקושיא כתב הרמב"ן בריש ב"מ במלחמות שהשיג על הבעה"מ והוכיח מזה דמשבועה דאורייתא ודאי אין עד מסייע פוטר, ומוכח דהרמב"ן אינו סובר כהרא"ש דאמרינן בזה אין ע"א קם לממון, ומשום דעיקר הדין הוא בחיוב שבועה, וכמו דע"א מחייב שבועה היכי דהנתבע כבר אמר שאינו יודע שאינו יכול לישבע וצריך לשלם, ה"נ יוכל ע"א לפטור מן השבועה אף שיוצא מזה פטור ממון כשהנתבע אינו יכול לישבע.
והנה ראיית הר"מ הב' שהביא הרא"ש מהא דיליף מפיו וע"א, ליפרוך מה לפיו וע"א שכן אין כיוצא בהן פוטר מאותה שבועה, תאמר בעדים שכיוצא בהן פוטר מאותה שבועה, וביאר הרא"ש דאם יבא אחר ויאמר שאינו חייב ואפי' אם יבואו שנים ויאמרו שאינו חייב, קשה להבין ראי' זו דאם יבוא אחר אין זה כיוצא בהן לגבי פיו וגם שנים לא דמי לפיו דודאי פיו אלים ממאה עדים, והחדוש אין כאן במה שהודה אלא שמחייב שבועה על זה שכפר, ואולי משום דעל מה הצד פרכינן פירכא כל דהו, ומ"מ אין הראי' מוכרחת לגבי החולקים.
ובשיטת הרמב"ם בדין עד מסייע לא נתברר ולא נמצא שכתב להדיא דין זה, וכבר כתבתי מזה למעלה בד"ה והנה בהגה"מ.
-השמטות ומלואים-
במש"כ לעיל במש"כ הגרעק"א בב"מ דשומר שמסר לשומר הוי א"י אם פרעתיך דנשתעבדו נכסיו במסירה ליד שומר שני וכ' הגרעק"א דתלוי במחלוקת אביי ורבא בב"ב אם בריא ע"י אחר מהני ולרבא דסבר דמהני גם משום א"י א"פ אינו חייב וכתבתי דיש לחלק דרק למ"ד בו"ש ברי עדיף אמר זה רבא דלדידי' השמא לבד מחייבו כיון שיש ע"ז טענת ברי אבל לדידן דלאו בריא עדיף והשמא אינו מספיק לחייבו וחיובו הוא מעיקר הדין שהוחזק חייב וא"י א"פ בזה אין ברי של אחר פוטרו. וע"ז כ' לי חביבי הרב הג' הנעלה מו"ה ישראל יעקב פישר שי' דיש להוכיח כד' הגרעק"א מגמ' כתובות ד' ע"ו דאמר שם רב אשי רישא מנה לאבא בידך ופי' הרמב"ן והרשב"א משום דלא מהני ברי דידה לגבי אביה והש"ס אזיל שם אליבא דר"ג דסובר בו"ש לאו ברי עדיף כמבואר בריש כתובות, ורבא דלא בעי לשנויי כדרב אשי שם ע"כ משום דלשיטתי' בריא של אחר מהני.
הנה בפשוטו המחלוקת הוא להפך דלרב אשי צריך דוקא טענת בריא להמוציא ולכן מה שעל הבעל להביא ראי' כשנמצאו מומין ברשות הבעל הוא משום טענת ברי דידה אבל לרבא אם נולד הספק ברשות הבעל יוציא האב גם בלא טענת ברי, והנה הא דפשוט דלוקח בהמה ושחטה לא יוכל לטעון הלוקח טענת טריפה בלא ראי' יהיה חלוק בטעמא בין רבא לרב אשי דלרבא פשוט דגם בלא טענת ברי מצד התובע לא יוכל המוחזק לחדש טענה נגד חזקת הגוף אבל לרב אשי דצריך טענת ברי ובלא טענת ברי נאמן המוחזק צ"ל כמש"כ הר"ן דאם היה כתובה דאורייתא לא היה נאמן לטעון פ"פ מצאתי דאינו בדין שיפתה אותה ויעשה בה הנאתו ויטעון אח"כ שהיא בעולה וכן ה"נ אינו בדין שיאבד ויטעון טענת טרפה וע"מ כן נכנס להתחייב, ובזה נראה ליישב מה דהרמב"ם השמיט הך דרב אשי בכתובות דף י"ב כל שלא מושמש עי"ש, ולפי הנ"ל נראה ליישב דהנה בפשוטו משמע דלרב אשי הטעם משום דברי ושמא בצירוף חזקת הגוף ואינו מחלק בין חזקת הגוף דאיתרע ללא איתרע ואף דתנן הבעל צריך להביא ראיה ומשמע דטענת ברי לא מהני אבל באמת אף דדייקו זה בתוס' אבל באמת לא שייך דיוק זה אלא על האב ולא על הבעל דלא שייך כלל טענת ברי דממ"נ אם ידע ראה ונפייס ולפ"ז גבי טענת בתולים שהוא טענת ברי היה בדין שיהיה נאמן וצריך לבוא רק לסברת הר"ן משום שנכנס בספק שאינו בדין וכו', ונמצא לפי"ז נוכל לומר דמה דאמרינן הם האמינוהו שאם אמר פ"פ מצאתי נאמן היינו שנתנו לו חכמים רשות לבעול אותה ולראות אם היא בתולה וממילא הוי כמו שהיא היתה נותנת לו רשות ע"ז והיא נכנסה לספק זה, וממילא נאמן מצד הדין דחזקה לחוד לא מהניא בלא טענת ברי, וזהו במקום שאין מנהג שושבינין אבל במקום שנוהגין למשמש א"כ לא נכנסה בספק כלל ומה שאירע שהשושבינין לא משמשו זה אינו מגרע זכותה ואפי' השושבינין דידה אינם יכולים לגרע זכותה וממילא אינו נאמן.
והנה כ"ז הוא לר"א אבל לרבא דחזקת הגוף לחוד מהני א"כ הא דהם האמינוהו הוא בלא סברא אלא דהוי תקנת חכמים שיהיה נאמן א"כ אין אנו מחלקים כלל בין מקום למקום כיון דהוא לא פשע במה שלא משמשו אותו לכן שפיר נאמן.
מה שכתב אלי שארי הגאון הגדול מוהרצ"פ פרנק שליט"א רב ואב"ד דפעיה"ק ת"ו
מתוך ביאורו לד' הרמב"ם (פ"א מהל' טוען ונטען ה"א) יוצא דמה שאמרו לכללא דכל מקום ששנים מחייבים אותו ממון ע"א מחייבו שבועה זה לא נלמד מקרא דלא יקום ע"א באיש, אלא דזהו הלכה מיוחדת מפי השמועה דכן נראה מסידור לשון הרמב"ם דמקדים האי כללא דכ"מ ששנים מחייבים וכו' ואח"כ מוסיף ואומר וכן למדו מפי השמועה מקרא דלא יקום וגו' ולזה הקשה כ"ג דא"כ תרתי למ"ל קרא וגם הלכה הא בחדא מנייהו סגי ותוכן תי' דתרווייהו צריכי דאי מקרא סד"א דרק בטענת ברי ע"א קם לשבועה קמ"ל ההלכה דע"א מחייב שבועה גם בטענת ספק ואי מההלכה לחוד לא היינו יודעים דבשבועת ע"א א"צ טענת שתי כסף לכן צריך גם קרא דלא יקום דע"א קם לשבועה אף בטוענו פחות משתי כסף וכדשמואל שבועות דף מ. ע"א. עכת"ד. ולענ"ד קשה להלום יסוד זה דמה דס"ל להרמב"ן דהאי כללא דכ"מ ששנים מחייבים וכו' הוא דוקא, שאף הוא לא אמרו אלא לענין חיוב שבועה בטענת ספק אבל לא לענין חיוב שבועה בפחות משתי כסף דהרי ממ"נ אם איתא דהאי כללא דוקא הוא אמאי לא נילף מיני' דגם בטענת פרוטה דמכיון דשנים מחייבים אותו ממון ע"א מחייבו שבועה, ומהיכי תיתי לומר בהאי כללא דפלגינן דיבורא בלי שום סברא, לחלק בין הדבקים.
ומש"כ הדר"ג ליישב זה די"ל דאף שכ' הרמב"ן דהיכי דמיתניא כללא דיינינן לכלל גמור זהו רק על הברייתא, אבל מעיקר ההלכה לא היינו למדין משום דיש ללמוד מדין מובמ"ק דצריך שתי כסף ולכן א"א למילף זה אלא מקרא דלא יקום, גם זה לא מספיק וקשה לומר דהברייתא לחוד וההלכה לחוד דבפשוטו מסתבר דהברייתא היא ההלכה עצמה, וכמו שהדר"ג עצמו מבאר ל' הרמב"ם כל מקום ששנים מחייבים שזהו מקור ההלכה וזהו ל' הברייתא עצמה, והרי ודאי שאין צל ספק שהתנא המדבר בלשון ובשם ההלמ"מ יוסיף איזה שינוי בלשון ההלכה ואם בלשון ההלכה יתכן לומר דכלל זה הוא לאו דוקא א"כ כיצד יאמר הרמב"ן דכלל זה דברייתא הוא דוקא ועכצ"ל דלשון ההלכה הוא דוקא וא"כ הדרא קושיא לדוכתה דקרא למ"ל, ועוד דהרי שי' הר"י מיגש דע"א אין מחייב שבועה בטענת ספק ונחלקו עליו הרמב"ן והר"ן מכח כלל זה דכ"מ ששנים מחייבים אותו ממון אחד מחייבו שבועה ואם איתא דיש מקום לומר דהלמ"מ שאני ואמרינן דההל' לאו דוקא אין מקום לקושית הרמב"ן והר"ן דמהאי כללא שהוא הללמ"מ לא מוכרח שהכלל הזה הוא דוקא ומה בכך שזה נאמר בברייתא סוף סוף זה הלכה היא. א"ו דאין חילוק בכל הנזכר בברייתא גם אם הוא הללמ"מ כללא דוקא הוא וממילא דק' קרא למ"ל.
וכן ק' ל' לאידך גיסא, מה שהדר"ג אומר דמהלכה לא נדע דשבועת ע"א א"צ שתי כסף ולכך איצטריך קרא דלא יקום א"כ יקשה דכמו דנקטינן דמשמעותא דהאי קרא מוכיח דלעולם קם הוא לשבועה אף בפחות משתי כסף ודיוקא דקרא מפיק דלא נילף משבועת מובמ"ק א"כ אמאי לא נאמר דהך דיוקא דקרא מלמדנו ג"כ על חיוב שבועה דע"א גם בטענת ספק דגילויא זה מלמדנו דאין למדים שבועה דע"א משבועת מודה במקצת ושוב ק' דתרתי למ"ל והני תרתי דינים נילף או מקרא או מההלכה, ושנים זו שמענו.
עוד יש להעיר במאי דמסיק הדר"ג דלחייב שבועת ע"א בפחות משתי כסף זה לא נלמד מהלכה אלא דוקא מקרא דלא יקום ע"א, א"כ בגמ' שבועות דף מ' ע"א דשמואל מביא לדין זה קרא דלא יקום, וגם הא דתניא כ"מ ששנים מחייבים ממון וכו' ואם איתא דזה לא נלמד אלא מקרא לחוד א"כ למה מוסיף להביא גם הברייתא ללא צורך הדין שאנו עסוקין בו, והנה הנובי"ת (אהע"ז סי' ע"ו) הקשה ג"כ דלמ"ל לשמואל להביא גם הברייתא הא הוי כיהודא ועוד לקרא ומה"ט מחדש שם דמקרא לחוד לא הוה ידעינן דין זה דבע"א ל"צ טענת שתי כסף, ורק מכללא דברייתא נלמד דין זה, אבל להדר"ג מבואר דדין זה נלמד דוקא מכח המקרא ולא מכללא נשאר קו' הנוב"י דלמ"ל להביא הברייתא וגם הקושיא יותר חזקה דלהנוב"י הקושיא היא דא"צ להביא ראי' שניה כי די לנו ההכרח ממקרא מלא אבל להדר"ג יקשה ביותר דמכיון דאין ראי' כלל מהברייתא למה תולה תניא בדלא תניא.
וזה מזמן תמהתי על הנוב"י דבתירוצו הוא מגדיל הקו' בגמ' דהוא מתרץ דמקרא לא הוי ידעינן אלא מכח הברייתא יליף שמואל דינו זה א"כ למה מזכיר האי קרא כלל דלא משמע מני' מידי אלא מהברייתא, ומה שמתמיה ביותר דשמואל מקדים להביא קרא זה לדינו דע"א מחייב שבועה בפרוטה ואומר דכתי' לא יקום וגו' כאילו מקרא הוא דורש ולהנוב"י האי קרא לאו מילף הוא ואם לא לדרשא למה הוא מזכיר, ובכלל כל אריכות לשון הרמב"ם הוא כולו מוקשה שאומר וכן אם כפר בכל ואמר להד"ם וע"א מעיד שהוא חייב לו הר"ז נשבע מה"ת, מפי השמועה למדו שכ"מ ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה וכן למדו מפי השמועה שעד אחד לכל עון ולכל חטאת אינו קם אבל קם הוא לשבועה עכ"ל הרמב"ם, וסגנון ל' הלכה זו מפליא כל עין רואה שהרמב"ם חוזר על דין אחד שלשה פעמים בזה אחר זה שע"א מחייב שבועה והנה רהיטת לשון הנוב"י שאומר והודיענו הרמב"ם שזה למדו מפי השמועה ניכר מפי כתבו שרצונו ליישב כפילות לשון הרמב"ם וזהו שאומר דבא להשמיענו דמפי השמועה למדוהו אבל עדיין לא נתיישב דכי בשביל זה צריך לחזור שנית על דבריו ולכופלן דא"כ הו"ל להתחיל מכאן דמפי השמועה למדו בכ"מ ששנים מחייבין ממון וכו' ולמה הקדים לומר דין זה עצמו דע"א מחייב שבועה ואמר "וכן אם כפר בכל וע"א מחייבו נשבע מה"ת," ועל כולם הרי יקשה למה הוסיף לכפול פעם שלישית ואמר עוד "וכן למדו מפי השמועה דע"א קם לשבועה" אחרי שדין זה הזכיר כבר פעמים.
ומתוך זה נראה לי דלא כמו שעלה על הדעת לומר דיש כאן תרי מילי, יש דין הלמ"מ קבלה מיוחדת דלא תליא בדרשא דקרא דלא יקום ע"א באיש. ומלבד זה יש ג"כ דרשא דקרא דלא יקום כי אין לנו הכרח לחדש זה אלא דבאמת דברי הרמב"ם אחד הם וכאשר אבאר בהקדם מה דיש לעיין בהאי כללא שאמרו כ"מ ששנים מחייבין אותו ממון כו' דלכאורה תמוה דלמה לנו לתלות חיובו של ע"א בחיובם של שנים דלכאורה נראה כשפת יתר דמה מקרא היה חסר אם הי' אומר בקיצור דע"א נאמן לחייב שבועה, דהרי חיוב שבועה דע"א לאו מצוה שהזמן גרמה הוא, ובודאי ממילא היינו יודעים דכ"מ ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה וא"כ יש להבין איזה חידוש דין נמצא בזה שתולה עדותו של ע"א בעדותן של שנים אבל כד נעיין הדבר פשוט דמה שחידשה תורה שבועה בע"א יש לפרשו בשני פנים די"ל דלא אתרבאי אלא לחיוב שבועה לחוד בגדרי שבועת מובמ"ק ולא יותר, וממילא דאינו מחייב שבועה אלא בטענת שתי כסף דוקא, אבל שמואל יליף מקרא דלא יקום ע"א באיש דמשמעותא דהאי קרא מגלה לן דלגבי דין שבועה ע"א קם כדין שני עדים לחיובי ממון דמזה הוציא דלא בעינן בע"א טענת שתי כסף מפני שדינו כשני עדים ויהי' נפ"מ גם לשאר דינים המסתעפים מעדותו וכמו שאזכיר להלן, ולפרט זה מביא סיוע מהברייתא על סגנון הדרשא דקרא זה, שכן מוכיח אריכות לשון הברייתא דלמה תולה עדותו של ע"א בעדותן של שני עדים ולא סגי לי' קיצור לשון ולומר דעד אחד מחייב שבועה אלא ע"כ דבא ללמדנו פירוש בגילויא דקרא דע"א קם לשבועה דהכונה הוא שבכל המסתעף מחיוב שבועה דין נאמנותו כשני עדים, ובזה דברי הרמב"ם מבוארים, דבתחלה אומר "וכן אם כפר בכל ואומר להד"ם וע"א מעיד שהוא חייב לו הר"ז נשבע מה"ת דזהו דין דע"א מחייב שבועה, ושוב מוסיף דלא די בחיוב שבועה לחוד כמו מובמ"ק אלא שנתחדש עוד דבר שנאמנותו הוא כשנים ולא רק להחמיר על הנתבע להוסיף בירור בשבועה אלא דנאמן כשנים דנ"מ לדינא לדינים מחודשים שהרמב"ם עצמו מזכירם כל אחד במקומו כמו לקמן (פ"ג ה"ו) לענין שא"צ בע"א טענת שתי כסף שכל מי ששנים מחייבים אותו ממון אחד מחייבו שבועה ע"כ, דלכאורה יש כאן אריכות לשון דלמה לא סגי לי' בזה שיאמר רק הדין שהוא עסוק בו דהיינו דע"א מחייב שבועה בלי טענת שתי כסף ולמה מזכיר העדאת שני עדים כאן כאילו נותן טעם על נאמנותו של עד אחד דלכאורה אין בזה בכדי נתינת טעם אלא נאמרו שני דינים דלחיוב ממון צריך שנים ולשבועה נאמן עד אחד דלכאורה אין בזה בכדי נתינת טעם על הדין, אלא ודאי הוא הדבר דדרשא דקרא דלא יקום רמז יש בו דלגבי חיוב שבועה דינו כשנים לממון וכל ששנים מחייבין ממון דמהני עדותן של שנים לעומת זה מהני עדותו של ע"א ולכן הרמב"ם אומר הדין ומקורו דמה"ט לא צריכין בשבועת ע"א שתי כסף מפני שהתורה אמרה דמהני עדות ע"א לשבועה בכ"מ דמהני שנים לממון וכן יורה לשון הרמב"ם בפ"ד ה"ט מנה הלויתיך לא היו דברים מעולם, הביא ע"א שלוה ממנו בפניו הואיל ואילו היו שנים היה מוחזק כפרן ומשלם ה"ז נשבע ע"פ ע"א דכ"מ ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה, ע"כ. וזה דין חדש שהרבה ראשונים חולקין ע"ז וכן פסק בחו"מ (סימן ע"ט סעיף ט') דלא נעשה מוחזק כפרן אלא בשני עדים אבל בע"א יכול לומר פרעתי אח"כ והנה מקורו של הרמב"ם הוא ג"כ משום דהתורה האמינתו כשנים כ"ז שלא נשבע להכחיש את העד ומכיון דבשנים מהני עדותן לממון גם בע"א מהני עדותו לענין חיוב שבועה וממילא נכלל זה ג"כ בדין משאיל"מ, וכל זה משום דבלי שבועה הרי הוא כב' עדים לכל דבר ולזה מדויק הלשון בהל' א' שאחרי אמרו דע"א מחייבו שבועה מוסיף עוד לומר ומפי השמועה למדו שכ"מ ששנים מחייבין ממון ע"א מחייבו שבועה דלפ"מ שנתבאר אין זה כפל לשון אלא שרש חדש ומקור לדינים הרבה ואח"כ מוסיף וכן למדו מפי השמועה שע"א לכל עון ולכל חטאת אינו קם אבל קם הוא לשבועה בזה מביא המקור של השבועה דחשיב כשנים, ומה שאומר וכן למדו יתכן דהאי וכן פירושו כמו וכך דרשו הפסוק דלא יקום ע"א ומה"ט הקדים הרמב"ם דברי הברייתא לדרשא דקרא דהברייתא מפרש זה שנדרש מן הפסוק וזה אמר הרמב"ם דהמאמר הזה דכל מקום ששנים מחייבים אותו ממון אחד מחייבו שבועה מקורו הוא מהאי קרא, אבל באמת א"צ כלל לומר שיש כאן שני ענינים הלכה וגם קרא דתרתי למ"ל אלא דהברייתא מפרש מה שנדרש מן הפסוק וזה אומר הרמב"ם דהמאמר הזה שכ"מ ששנים מחייבים אותו ממון אחד מחייבו שבועה מקורו הוא מהאי קרא אבל באמת א"צ כלל לומר שיש כאן שני ענינים הלכה וגם קרא דתרתי למ"ל אלא דהברייתא מפרש תמצית הדרשא דקרא דלא יקום דגלי רחמנא דע"א דינו כשנים לגבי שבועה דהיינו דכל דמהני עדותן של שנים מהני נמי ע"א בנוגע לענין חיוב שבועה וכדאמרי' בעלמא קרא מסייע וכו' ושניהם אמרו דבר אחד.