גיד הנשה נוהג בבהמה וחיה הטהורין ואפילו בנבלות וטרפות שלהן, ונוהג בשליל ובמוקדשין בין קדשים הנאכלים בין קדשים שאינן נאכלין ונוהג בירך של ימין ובירך של שמאל ואין אסור מן התורה אלא שעל כף הירך בלבד שנאמר אשר על כף הירך אבל שאר הגיד שלמעלה מן הכף ושלמטה עד סופו וכן חלב שעל הגיד אינו אסור אלא מדברי סופרים ושני גידין הן הפנימי הסמוך לעצם אסור מן התורה והעליון כולו אסור מדבריהם.
ונוהג בשליל, מדברי הרמב"ם מוכח דגה"נ נוהג בשליל אפילו לא כלו לו חדשיו דבפרק ז' הלכה ג' כתב השוחט בהמה ומצא בה שליל כל חלבו מותר ואפילו מצאו חי וכו' ואם שלמו לו חדשיו ונמצאו חי חלבו אסור ומוכח דסתם שליל היינו בלא כלו לו חדשיו והא דלא כפרש"י דפי' במתני' דנוהג בשליל היינו בן ט' חי, ומדברי המ"מ בפ"ז שם משמע דדין חלב וגיד שוה לדעת הרמב"ם והוא תימה גדולה, ודעת הרמב"ם משמע דהוא כדעת התוס' ר"פ גיד הנשה ד"ה בולדות קדשים במה דמוכח שם דגיד חל תיכף משנוצר והקשו דהא מוכח בדף צ"ב דאינו אסור אלא עד שיהיה בן ט' דבן ח' לד"ה מותר ותירצו דזהו לאחר שחיטה משום כל בבהמה תאכלו והקשו עוד דהא גבי חלב אמרינן בדף ע"ה דכל דלא כלו לו חדשיו מותר ותירצו דדוקא גבי חלב דכתיב חלב שור וכשב ע"ש.
והנה בגמ' בדף ע"ד ע"ב אהא דתניא גיד הנשה נוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר"מ ר' יהודא אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר וא"ר אלעזר א"ר אושעי' מחלוקת בבן ט' חי והלך ר"מ לשיטתו ור"י לשיטתו והיינו דבמתני' תנן מצא בן ט' חי טעון שחיטה וחייב באותו ואת בנו דברי ר"מ וחכ"א שחיטת אמו מטהרתו, והנה הרמב"ם בשחיטה פסק כר"י בפרק ה' הי"ד דאפי' בן ט' שרי כ"ז שלא הפריס ע"ג קרקע, וגבי חלב פסק דשלמו לו חדשיו אע"פ שלא הפריס ע"ג קרקע חלבו אסור וחייבין עליו כרת, וכתב המ"מ שם דמה דאמר ר"א דר"מ לשיטתו ור"י לשיטתו לאו למימרא דהוא הכרח דמאן דאית לי' שאינו טעון שחיטה מוכרח לסבור חלבו מותר דא"כ תקשה סתמא דגה"נ אסתמא דפרק בהמה המקשה, אלא ר"א הכי קאמר דהנו תנאי השוו מדותיהן בשליל, אבל אפשר לסבור בשחיטה כר"י דניתר בשחיטת אמו ובחלב וגיד כר"מ דאסור ואשמעינן דפלוגתא הוא בבן ט' ובבן ח' כו"ע מודו דשרי, עוד כתב המ"מ א"נ יש לומר דמשום דבעי למימר ור"י לשיטתו דאם הי' סובר ר"י גבי שחיטה דאסור כר"מ כ"ש דהי' אוסר גבי חלבו אמר נמי דר"מ הלך לשיטתו אבל אפשר לסבור כר"מ בחלב וגיד ואין הלכה כמותו בשחיטה, והוכיח המ"מ מהא דאמר ר' יוחנן דתלש חלב מבן ט' חי חייבין עליו דחדשים גרמי ואי נימא דחלבו מותר כשנשחטה א"כ לא משמע דחדשים גרמי.
והנה מה שתפס המ"מ לפשיטות דמזה דאסר כשתלש מוכח דגם לאחר שחיטה אסור רש"י פירש להדיא בדף ע"ה דר' יוחנן דאוסר בתלוש סבר כר' יהודא דמותר לאחר שחיטה משום כל בבהמה והמ"מ סובר דזה בזה תליא ולפ"ז ע"כ ר' יוחנן כר"מ וכן כתב הרא"ש בפ' בהמה המקשה בדעת הרמב"ם אבל לא כתב בטעמא דמילתא דהא בגמ' בדף ק' אמר להדיא הנ"מ גבי טהורה דרחמנא אמר כל בבהמה תאכלו א"כ שייך כל בבהמה תאכלו גבי חלב וגיד וכן כתב הרשב"א דאין ראי' מהא דר' יוחנן משום דשאני לאחר שחיטה דאיכא כל בבהמה תאכלו, ואין לומר דכיון דנימא חדשים גרמי וכבר יש על העובר שם שור וכשב לא מסתבר שיהי' ניתר בשחיטת אמו דאמאי נימא כן דהא לענין שחיטה פסק הרמב"ם כר"י דבן ט' מותר בשחיטת אמו וטעמא דאיתרבי בפ' בהמה המקשה מקרא דבהמה בבהמה א"כ מוכח דאף דהעובר כבר יש לו שם בהמה מ"מ יש היתר מקרא דכל בבהמה תאכלו, וא"כ מנלן דלענין חלב וגיד אינו מותר מקרא, איברא דהרשב"א הביא בשם התוס' לפרש דהא דאמרינן דר"מ לשיטתו היינו דר"מ ס"ל דמשנעשה בן ט' ונעשה שור גמור אינו ניתר בשחיטת אמו ור' יהודא סבר דעד שנולד אינו שור גמור, ומוכח דאף דדרשינן בהמה בבהמה היינו שאינו גמור אבל גמור דכבר יש עליו דין שחיטה מקרא דוזבחת מבקרך לא מסתבר שיועיל שחיטת אמו, מ"מ הרשב"א בעצמו כתב כן לומר דאין ראיה מר' יוחנן משום דיש לומר דשחוטה שאני דהותר מכל בבהמה ומוכח דסובר דאף דר"מ דאוסר גם לענין שחיטה סבר דחדשים גרמי ואינו מותר מכל בבהמה אבל לר' יהודא דמותר לענין שחיטה סובר דבלא חדשים ואוירא שייך להתיר לענין שחיטה ה"נ שייך להתיר לענין חלב.
לכן יותר נכון לומר דהרמב"ם סובר דבהך גופא אפשר דפליגי אם שייך להתיר חלב וגיד מקרא דכל בבהמה דאפשר דוקא לענין שחיטה דאמרינן דהוי כמו שחוטה שייך להתיר מכל בבהמה, ויש להוכיח כן דאם נימא כדברי המ"מ דעיקר הוכחת הרמב"ם משום דסובר לסברא מוכרחת דאף דלענין שחיטה שייך להתיר גם לאחר שנעשה שור אבל לענין חלב וגיד מסתבר דלא שייך להתיר אלא קודם שנעשה שור וא"כ אין מקום לחלק בין חלב לגיד, [ועי' מה שנכתוב בזה לקמן בעזה"י.] וא"כ גם בגיד קודם שנעשה בן ט' צריך להיות מותר וכבר הוכחנו דאינו כן, וע"כ במש"כ דסובר הרמב"ם דלהלכה לא אמרינן כלל כל בבהמה להתיר חלב וגיד ובזה פליגי ר"מ ור"י וקיי"ל בזה כר"מ.
ואולי דנימא לדברי המ"מ דמעיקר דינא באמת לא הי' שייך להתיר חלב וגיד משום כל בבהמה תאכלו ומה דהוא מותר היינו משום דכתיב גבי חלב שור וכשב וכ"ז דלא הוי שור וכשב לא נאסר חלבו, אלא דמ"מ צריך להא דכל בבהמה תאכלו דהא לאחר שחיטה כשאנו מוציאין את העובר הי' בדין שיהי' נאסר חלבו שכבר נולד, אבל כיון דאנו אומרים כל בבהמה תאכלו והוי כאילו שחוט א"כ תו לא הוי חלב שור וכשב, אלא דיקשה דא"כ אמאי שייך גבי גיד כל בבהמה תאכלו כדאיתא בדף ק', ואולי דנימא דילפינן מחלב ולא כמש"כ התוס', וזה גם דלא כדעת הרמב"ם דאוסר בגידין אפי' בן ח' ואולי נימא דפליגי בזה ר"מ ור"י וצ"ע, אכן זה תלוי אם אחר שחיטה לא מיקרי שור וכשב וביומא דף מ"ט משמע דאפי' שחוט קרוי שור ושה אי לאו דילפינן שה שה מפסח ואפשר גם כאן ילפינן כיון דכתיב שה ובבכורות דף י"ב דקיי"ל דפודין היינו משום דכתיב תפדה תפדה ריבה ועי' תוס' ב"ק דף מ"א.
והנה במה שהביא הרשב"א בשם התוס' דהא דאמרינן ר"מ לשיטתו ור"י לשיטתו הוא רק אחלב לומר דכמו דגבי שחיטה מיקרי שור ואינו ניתר בשחיטת אמו ה"נ מיקרי שור לגבי חלב אבל לגבי גיד לא אזלי לשיטתן אלא מה דמתיר ר"י הוא משום כל בבהמה תאכלו, הקשה ע"ז הראש-יוסף דאכתי למה לא נימא דהם לשיטתם בזה דכמו דגבי שחוטה מותר לר"י משום כל בבהמה ה"נ גבי גיד ולר"מ דאינו מותר גבי שחוטה אינו מותר בגיד. ועוד הקשה דמנלן דאזלי לשיטתם משום הך טעמא אי מיקרי שור וכשב דילמא משום כל בבהמה.
ונראה דכונת הרשב"א דמה דאר"א מחלוקת בבן ט' חי לא קאי אלא אחלב אבל בגיד פליגי אפי' בפחות מבן ט' חי והוא אי גיד ניתר משום כל בבהמה או לא וזה לא שייך למחלקותם בשחיטה דלא פליגי אלא בבן ט' חי וכיון דבא ר"א להשמיענו דבבן ח' לא פליגי וע"כ דאינו משום כל בבהמה דהא בגיד פליגי אלא משום דלא מיקרי שור וכשב, ורק דהיינו יכולין לומר דגבי חלב בבן ט' אין הולכים לשיטתם ולכו"ע מיקרי שור וכשב ופליגי אי ניתר משום כל בבהמה כמו גבי גיד, ובזה בא ר"א להשמיענו דהולכים לשיטתם ומה דמתיר ר"י אינו משום כל בבהמה אלא משום דלא הוי שור וכשב ונ"מ דאי ס"ל כר"י בשחיטה ע"כ ס"ל ה"נ בחלב, אבל בגיד אפשר לפסוק כר"מ וזהו דסתם תנא כר"מ בגיד. וראיתי שהראש יוסף בעצמו יישב זה אח"כ בד"ה אבל בדרך זה.
אלא דאכתי קשה דהא מימרא דר' יוחנן ע"כ סתרא להא דר"א דהא ר' יוחנן אמר תלש חלב מבן ט' חי חייב דחדשים גרמי וע"כ דטעמא דר' יהודא הוא משום כל בבהמה וא"כ אם נפסוק כר"מ בגיה"נ ומשום הך טעמא דאמרן ע"כ דגם בחלב פליגי משום כל בבהמה והוא חד טעמא עם פלוגתא דגיד [אלא דיש לומר דעכ"פ הולכים לשיטתם דכיון דגבי חלב ע"כ מיירי בבן ט' ובבן ט' לר"מ אינו מותר משום כל בבהמה א"כ אפי' הוי סבר דחלב וגיד הותרו משום כל בבהמה אכתי בן ט' לא הותר ונמצא דבזה עכ"פ הולכים לשיטתם והיינו דר' יהודא דמתיר הולך לשיטתו וכמש"כ המ"מ וגם ר"מ דאוסר אף דאוסר גם בגיד בן ח' אבל עכ"פ כאן הוא הולך גם לשיטתו]. אבל זה הפי' אינו כמו שפי' בתוס' דפירשו להדיא דפלוגתא אם אמרינן חדשים גרמי להיות נקרא שור וכשב, ועי' מש"כ בגיליון ש"ך סי' ס"ד ובגיליון שו"ע סי' ס"ה.
ז"ל רבינו בגיליון הש"ך סי' ס"ד סק"ו דעל מש"כ המחבר שם בסעיף ג' הושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מבן תשעה חי שבתוכה והוציאו חייבין עליו משום חלב כעל חלב בהמה גמורה, וכתב הש"ך והוציאו קודם השחיטה אבל הניחו בתוכה ניתר בשחיטת הבהמה, ואפי' לסברא אחרונה יש בסעיף ב', דשאני התם שהשליל חשוב אבר בפני עצמו לענין זה, אבל חלב שנחתך ממנו ונשאר במעי הבהמה הרי הוא בכלל כל בבהמה תאכלו עכ"ד, והגיה רבנו וז"ל באמת אינו מסתבר כן דשיטת הרמב"ם הוא בודאי דלענין חלב וגיד לא אמרינן כל בבהמה תאכלו ואף דבגמ' דף ק' מבואר דשייך אבל להלכה לא קיי"ל כן כי היכי דלא תיקשי סתמא אסתמא, ולכן מה מהני מה שהניח בתוך הבהמה, ומה שכתב הרמב"ם והוציא היינו שהוציא מהעובר דאם לא הוציא ונשחט הוי כמו לידה גם על החלב ופשיטא דאסור, דאף דלא הוי לידה גמורה אבל עכ"פ יצא הולד לאויר העולם וכמו יוצא דופן, אבל הוציא לא מיקרי יצא לאויר כדמוכח בגמ', ולכן אשמעינן דחדשים לחוד סגי דליחייב על חלב, ועיין בפר"ח שגם הוא כתב דתי' הכ"מ הוא דחוק אבל הוא רצה מזה להוכיח דלא כהרמב"ם אבל לפמש"כ מיושב ע"כ. ובגיליון השו"ע סי' ס"ה סעיף ז' במש"כ המחבר אינו נוהג בשליל כל שאינו טעון שחיטה וי"א שנוהג בו אם שלמו חדשיו ומצאו חי וע"ז כ' מרן צ"ע שלא הביא דעת הרמב"ם דאפי' לא כלו לו חדשיו וכן הוא שיטת הרשב"א דבגיד לא בעי חדשים ומצאתי שהפר"ח בסי' ס"ד הביא דברי הרשב"א, ועוד יותר תימה עליו שמ"מ משמע מדבריו שמסכים לדברי הרמ"א שנהגו להחמיר כסברא אחרונה ואדרבא הי' לו להשיג שע"פ דברי הרמב"ם והרשב"א יש להחמיר גם בלא שלמו חדשיו. ע"כ.]
והנה מש"כ דלדברי המ"מ דפשיטא לי' דלענין חלב אם נאסר קודם לא שייך להתירו אח"כ בשחיטה, וכתבתי דלפ"ז אין מקום לחלק בין חלב לגיד וזהו לפמש"כ דאין מקום להתיר חלב וגיד בשחיטת אמו אלא קודם שנעשה שור וא"כ אין נ"מ בין חלב לגיד.
אבל יש לומר מטעם אחר וכמו שכתב הראש יוסף דכיון שכבר נעשה עליו דין איסור לא שייך להתירו משום כל בבהמה [וזהו אם לא יסבור כשיטת התוס' דאויר דחלב בעי אפי' לר' יוחנן] ולכן בחלב עד בן ט' לא נעשה דין איסור ולכן מותר בשחיטה, ומבן ט' דכבר נעשה איסור אינו ניתר וזהו דלא כתוס' וכנ"ל, אבל גיד דאסור משנוצר לכן לא הותר בשחיטה משנוצר, [הגה בכ"י אך גם זה אינו מבורר דלא שייך לומר דפשיטא להמ"מ דאם כבר נעשה איסור א"א להיות ניתר בשחיטה דהא ע"כ ר' יהודא לא סבר הכי, וע"כ צ"ל כמש"כ בתחילה דבאמת המ"מ אינו מחלק בין חלב לגיד כמו שמשמע מדבריו וסובר דע"כ ר' יהודה דמתיר בחלב וגיד הוא משום דאכתי לא באו לכלל איסור ובתרווייהו נימא חדשים ואוירא גרמי לר"י וכמו דבאמת סובר כן הרשב"א לכו"ע דחדשים גרמי אפי' בגיד].
והנה לסברא זו ע"כ דר' יוחנן ור"ל פליגי בפלוגתא דר"מ ור"י בחלב ובגיד וכמש"כ הרא"ש, אבל באמת אין צריך לזה והרמב"ם ג"כ יסבור דר' יוחנן מצי סבר כר' יהודא ויסבור כשיטת התוס' בחולין ובכריתות דאף דלא בעי ר' יוחנן אויר דלידה מ"מ אויר העולם בעי וכ"ז שלא יצא החלב לאויר העולם לא נאסר ולכן לא נעשה דין איסור על החלב ושפיר הותר בשחיטה וכיון דהוי כבישרא בדיקולא אף שאחר לידה יש לו שם שה ופודין בו מ"מ לא נאסר מדין חלב, ור"ל אפי' לר"מ סבר דבלא חדשים ואויר דלידה לא נאסר ושחיטה לא מהני בבן ט' חי שעומד לצאת לאויר העולם אבל חדשים ולידה בעי שיהי' נקרא שה, ומ"מ פסק הרמב"ם דלא כר' יהודא בחלב וגיד משום סתמא דמתני'.
במש"כ כאן דהרמב"ם יסבור ג"כ דר' יוחנן מצי סבר כר' יהודא, הגיה רבינו זה אינו נכון דא"כ מאי טעמא דר"י בגיד דלא משמע דגיד נמי בעי אויר העולם וכמו דפשיטא להרשב"א, ולכן יותר נכון לומר להיפוך דכיון דיש לו היתר בשחיטה לא חל עליו דין איסור. ע"כ].
ובמש"כ מיושב מה דהקשה בראש יוסף לשיטת הרמב"ם הא דר' יוחנן אמר בס"פ דאיסור חלב לא חל עד שיצא לאויר העולם והרשב"א הקשה כן וכתב דכיון דאפשר שיותר בשחיטה נקרא שאכתי לא חל האיסור אבל לשיטת הרמב"ם דאינו מותר בשחיטה קשה אכן לפמש"כ דר"י נמי בעי שיצא לאויר העולם מיושב שפיר.
ומה שהוכיח הפמ"ג ממש"כ הרמב"ם תלש חלב והוציאו דמוכח דאם הניחו בתוך הבהמה ניתר בשחיטת אמו וכ"כ הכ"מ אכן אינו מוכרח וכבר כתבתי בגיליון הש"ך דיש לומר דמש"כ והוציאו היינו לאפוקי שהניחו בתוך השליל דאז כשנולד יש חדשים ואויר דלידה דאף דלענין שחיטה מותר היינו דד' סימנים אכשר רחמנא והותרה כמו שחוטה, אבל לענין חלב וגיד כיון דשה קרינא בי' ופודין בו א"כ שפיר יש כאן חדשים ולידה ולכן כתב והוציאו דליכא לידה מ"מ אסור.
עכ"פ זה מבואר דהרמב"ם סובר דגיה"נ אסור משעת יצירתו וכן הוא דעת הרשב"א ועיין במשמרת הבית שכתב להדיא כן ולכן תימה על המחבר שהשמיט שיטה זו [ולמעלה העתקנו דברי רבנו זצ"ל בגיליון השו"ע] ומצאתי שאף שהראש יוסף בסוגיא זו הצדיק שיטת המחבר הנה בדף צ"ו ע"ב הסתפק בזה והוכיח מדברי האו"ה דשיטת הרמב"ם לאסור משעת יצירתו אך לא אדע מה צריך להוכיח מאו"ה מה דפשיט כן בלשון הרמב"ם כמש"כ.
הגה היום יום א' י"ט אדר תש"ב אמר לי הגאון רא"י פינקל (שליט"א) [זצ"ל] ליישב דברי הרמב"ם דזה תליא אם יש בגידין בנו"ט דאז אמרינן דהותר מדין כל בבהמה תאכלו, אבל הרמב"ם דפסק דאין בגידין בנו"ט ומשום זה אמר בפסחים דלא אמרינן כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה ה"נ לא הותר מדין כל בבהמה תאכלו, אלא דיש לדון בזה דאף דלא הוי בכלל נבלה אבל בכלל כל בבהמה אפשר דהוי דהא אין לומר דאינו בכלל אכילה דהא כתיב לא יאכלו ע"כ הגה].
והנה בשיטת רבינו אפרים דסובר דכיון דאמר ר"א דהולכים ר"מ ור"י לשיטתם וכיון דסתם תנא בגיה"נ דנוהג בשליל סתמא בתרא עדיף ובכולהו קיי"ל כר"מ, כתב הרשב"א דר' יוחנן ור"ל דחולקים בתלש חלב מבן ט' חי פליגי בפלוגתא דר"מ ור"י, דר"מ דאוסר בשחיטה סבר דחדשים גרמו ובן ט' דקרינן בי' וזבחת מבקרך אינו ניתר בשחיטת אמו וממילא לא קרינן בי' כל בבהמה תאכלו לענין חלב וגיד ור"י סבר חדשים ואויר דלידה גרמי והותרו מכל בבהמה תאכלו, וכיון שהותרו לכן אף לאחר לידה כבר לא נאסר דכבישרא בדיקולא דמיא או דלא מסתבר שיאסר אח"כ שכבר הותר ולפ"ז כתב דר' יוחנן ור"ל ע"כ פליגי בפלוגתא דר"מ ור"י וכבר הקשה הרא"ש לפי' זה.
ונראה דאינו מוכרח לפרש כן לשיטת רבינו אפרים דגם לדעתו יש לומר כפי' רש"י דר' יוחנן אפי' לר' יהודא סבר דחדשים גרמי ומ"מ בנשחטה מתיר משום כל בבהמה תאכלו, וצריך לומר דאף דכבר נאסר משום חדשים גרמי היינו דוקא בתלש דיצא החלב לאויר וכמש"כ התוס' ולכן בנשחטה אכתי לא נאסר וכדאמר ר' יוחנן דחלב נאסר עם יציאת רובה והיינו בלא יצא החלב לאויר, ור"ל אפי' לר"מ מתיר משום דסבר דחדשים ואויר דלידה גרמי אלא דסבר ר"מ דהיכי דהוא כבר בן ט' חי לא ניתר כשנשחט כיון דכשיולד יהי' שור גמור דאינו מתיר מכל בבהמה אלא בשר ולא שור, אלא דלפ"ז צריך לומר דגם גיה"נ קודם חדשים ואויר העולם דלא אסרה תורה גיה"נ אלא אשר על כף הירך והוא בחי אבל במעי אמו לא נאסר ולא כדבעי למימר בריש גיה"נ דנאסר עם יצירתו, וראי' דאפשר לומר כן דהרשב"א ג"כ כתב דבגה"נ חדשים גרמי רק דפשוט אצלו דבגה"נ לא בא אלא חדשים אבל לשיטת רבינו אפרים לא נאמר כן.
ואם באנו לומר דאפשר אף דכבר נאסר משום חלב ומשום גיד ומ"מ כשנשחטה הותרו משום כל בבהמה תאכלו לא קשה כלל ולא הי' צריך לסברת התוס' דבעי אויר העולם אף לר' יוחנן דלא בעי אויר דלידה ומה דאמר ר' יוחנן דכולהו בהדי הדדי אתו היינו משום דאפשר שיהי' ניתר בשחיטה כמש"כ הרשב"א ואף דא"כ ע"כ ר' יוחנן כר' יהודה נוכל לומר דהכא לית לי' הלכה כסתם משנה דאמוראי נינהו וכמש"כ הראש יוסף בשיטת הרמב"ם.
ומה דפוסק רבינו אפרים כר"מ בין בשחיטה בין בגיד וחלב הוא משום דסתמא בתרא עדיף וכמו שכתב הרשב"א רק דבשיטת הרי"ף כתב דלא הלכו לשיטתם בגיד ור"א לא ניחא לי' בזה וסובר דהלכו לשיטתם לגמרי.
והנה במה שכתב הרשב"א לדחות דמר' יוחנן דמחייב בתלש חלב מבן ט' חי אין ראיה להרמב"ם דקיי"ל בחלב כר"מ כיון דחדשים גרמי דר' יוחנן נמי מצי סבר כר' יהודה דבנשחטה אמו מודה ר' יוחנן דמותר מכל בבהמה, דבריו צריכים ביאור דהא לפ"מ שהעלה אח"כ בדעת הרי"ף דפסק בגיד דנוהג בשליל וכתב בדעתו כדברי התוס' דר"א דאמר דהלכו לשיטתן לא קאי אלא אחלב והיינו אי מיקרי שור וכשב אבל גיד נאסר משעת יצירתו ופליגי אי ניתר מכל בבהמה ובזה לא הוו לשיטתן דהא בשחיטה לא פליגי אלא בבן ט' ובפלוגתא זו קיי"ל כר"מ דסתם תנא כותי', וא"כ בחלב נמי כיון דסבר ר' יוחנן דחדשים גרמי ונעשה שור וכשב א"כ מאי דוחה הרשב"א דמ"מ אפשר למסבר כר' יהודה משום כל בבהמה דא"כ גיד נמי לישתרי מכל בבהמה.
ואף דאפשר לומר לפמש"כ התוס' דר' יוחנן דלא בעי אלא חדשים ולא אוירא דלידה מ"מ מודה דאויר העולם דחלב בעי ולכן שפיר דלא קיי"ל כר' יהודא בגיד ומ"מ קיי"ל בחלב כותי', אבל הרשב"א לא הזכיר כלל סברא זו ולא הזכיר זה אלא כשחידש לומר דכיון שאפשר שיהי' ניתר בשחיטה מיקרי לא חל איסור חלב ובזה כתב דלא חל איסור חלב אלא עד שיולד או שיצא לאויר העולם שלא יהי' לו היתר בשחיטה [הגה מכ"י, ואדרבה יש להוכיח כן דהא הרשב"א הוכיח סברתו שכתב על גיד מהא דחלב, ואם כדברי התוס' אין ראי' דשאני חלב דבעי אויר העולם משא"כ בגיד וע"כ דאינו סובר כן].
וסבור הייתי לומר דאפשר גם כונת התוס' כן הוא ולא דאיכא דין דבעינן שיצא לאויר העולם דמנ"ל זה כיון דנימא דגיד משעת יצירתו נאסר ולא בעי אויר העולם מ"ש חלב, ואי משום דבשעת יצירתו לא נאסר משום דבעינן חלב שור וכשב, אכתי משנעשה שור וכשב למה לא יהי' נאסר, ורק דבדעת התוס' קשה לכוין סברא זו בשביל דבריש גיה"נ נשארו בקושיא דלימא רישא בדלא נשחטה וסיפא בדנשחטה ולדברי הרשב"א מיושב כפי מה שתירץ קושיא זו בהך סברא.
עכ"פ מדברי הרשב"א מוכח דלא נחת להך סברא דבעינן אויר העולם בלא דין דניתר מכל בבהמה, וא"כ כיון דמסכים לפסוק בגיד כר"מ וכשיטת הרי"ף והיינו משום דלית לן היתר דכל בבהמה אלא בשחוטה או בחלב קודם שבא לכלל איסור משום דנעשה כבשרא בדקולא, וא"כ משנעשה בן ט' חי דאית לי' לר"י חדשים גרמי כבר לא שייך היתר דכל בבהמה, ורק דלר' יהודה נאמר דצריך דוקא הוציאו שלא יהי' אפשר להיות ניתר בשחיטה אבל לא לר"מ.
המנ"ח מצוה ג' הביא דברי הכו"פ שכתב דאף להרמב"ם שחלב של בן ט' אינו ניתר בשחיטת האם וחייב על חלבו, מ"מ זה דוקא חלבו שהי' אז בשעת שחיטה כי החלב הזה חלב גמור הוא רק דניתר בשחיטה, והרמב"ם סובר דלא ניתר החלב בשחיטת האם, אבל אם נשחטה האם והוי כשחוט א"כ החלב שגדל אח"כ משיצא לאויר העולם כיון דשור שחוט לפניך אין החלב שגדל אח"כ נאסר דלאו חלב שור הוא כיון דהוא כשחוט וחלב הגדל אח"כ בודאי אינו חלב. והגיה רבינו זצ"ל בגיליון המנ"ח וז"ל דברי הכו"פ תמוהים דהא ביומא דמ"ט איתא דפר אפי' שחוט קרוי פר וע"ש בתוס', ועוד דאפי' לענין פדיון פ"ח דאין פודין בשחוט מ"מ אמרינן כיון דרהיט ואזיל שה קרינן בו, עיין בבכורות דף י"ב ובחולין דע"ד, ואין לדברי הכו"פ שום מקום להלכה ולחנם האריך כאן בפלפולו לפי דבריו. ע"כ.
[מצאנו ענין הנ"ל בקיצור]
ממש"כ המ"מ דאם הי' ניתר בשחיטה לא משמע דחדשים גרמי מוכח דמפרש דע"כ ר' יוחנן לא סבר כר' יהודא וכבר הקשה הרא"ש, ועוד קשה על דבריו מגיד וזה הקשה הרשב"א דלא משמע דגיד נמי חדשים ואוירא גרמי וכונת הרשב"א דהא לא כתיב שור וכשב, אך יש לדון מדברי הרשב"א בעצמו שכתב דבגיד ודאי חדשים לחוד גרמי, ועכ"פ ניחא להרשב"א דצריך חדשים אף דלא כתיב שור וכשב משום דכיון דכתיב על כף הירך אמרינן דבבהמה גמורה משתעי קרא וקודם ט' לא הוי בהמה ולא מיקרי ירך א"כ ה"נ יש לומר דבעי נמי אוירא דלידה ונאמר דכ"ז שלא יצא לאויר העולם לא מיקרי כף הירך, ואפשר דזהו דעת המ"מ, רק דלפ"ז משמע דאין מקום לחלק להלכה בין גיד לחלב דמנ"ל לחלוק בזה על ר' יהודה ולומר דחלב בעי לפחות חדשים וגיד לא בעי חדשים, ויהי' קשה על דעת הרמב"ם דסובר דגיד לא בעי אפי' חדשים, ואף דבד' המ"מ לא משמע כן אבל הוא מוכרח.
לכן נראה דהרמב"ם נמי מפרש כרש"י דר' יוחנן מצי סבר אפי' כר' יהודה, ומהני כל בבהמה אפי' אחרי דנעשה חלב, ומה דבעי ר' יוחנן לפחות חדשים ור"ל בעי חדשים ואוירא הא מדכתיב שור וכשב ואינו מהא דמתיר ר' מאיר לפני ט' חדשים, דבזה הי' אפשר לומר דגם ר"מ סבר דמהני כל בבהמה לענין חלב וגיד ואזיל לשיטתו דאחר ט' אינו ניתר בשחיטה וזהו כמו דאר"א אר"א, אלא דעכשיו דסבר ר' יוחנן נמי דבעי חדשים בחלב, א"כ אפשר לומר דר"מ לא סבר כלל דגיד וחלב ניתרין בשחיטה, ורק דאם נימא דגם בגיד אינו אוסר ר"מ עד ט' חדשים מוכח דר"מ נמי סובר דניתרין, ועיקר פלוגתא הוא לשיטתו.
והנה ממה דסתם רבי בגיד כר"מ מוכח דסבר דגיד וחלב אין ניתרין בשחיטה, ורק דחלב פחות מבן ט' לא מיקרי שור וכשב, וצריך לומר דר"מ פליג על ר' יהודא בגיד אפילו פחות מבן ט' ולא אזיל לשיטתו, ונמצא דהוא לא כר"א אר"א, ורק די"ל דר"א אר"א קאי אברייתא דקתני גיד וחלב וכיון דבחלב מיירי בבן ט' ע"כ בגיד נמי בבן ט' ובפחות מודה ר"מ, וע"כ דר"מ נמי סבר דגיד וחלב ניתרין בשחיטה, רק בבן ט' אזיל לשיטתו, וניחא הא דפריך בגמ' מר"א אר"א אמימרא דשמואל דמוכיח הרשב"א דהוא כהלכה דלברייתא דבריו קיימין, ועכ"פ מוכח דר"מ אינו מודה בחלב, ולכן פריך שפיר אשמואל דאמר וחלבו מותר לדברי הכל.
ובדעת הרי"ף צריך לומר דסובר כשיטת התוס' דאף דר' יוחנן סבר חדשים גרמי ולא בעי אוירא דלידה מ"מ בעי אוירא דחלב ועד שיצא החלב לאויר העולם אין עליו דין חלב שור וכשב, וזהו מאי דאמר בדף ק"ג דחלב חל משעת יציאת רובה, ולכן שפיר קיי"ל בחלב כר"מ דחלבו מותר אף בבן ט' דאחר שחיטה כיון דכבר נעשה דין היתר מכל בבהמה תאכלו לא חל עליו אח"כ איסור חלב אף דבן פקועה נמי מיקרי שה לפדות בו, אבל גיד יסבור הרי"ף דחל איסור גיד משעת יצירתו וכסוגיא דריש גיה"נ וכיון דחל איסור גיד אינו ניתר אח"כ מכל בבהמה ובהא דר"א אר"א צ"ל כמש"כ הרשב"א בשם התוס'.