בהמה מעוברת שהזיקה גובה חצי נזק ממנה ומולדה מפני שהוא מגופה, אבל תרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה מפני שהביצה אינה מגופה, אבל מובדלת ומופרשת ממנה.
כתב המ"מ ודין ביצת התרנגולת כתבו קצת מפרשים דוקא בדלא אגידה בה, אבל אגודה בה גובה ממנה, ואולי לזה כתב רבינו מובדלת ומופרשת ממנה עכ"ל, ודברי המ"מ הוא מדברי התוס' וז"ל והא דאמר בחולין דף נ"ח גבי פלוגתא דר"א ור"י בולד טרפה הכל מודים בביצת טריפה שאסורה מאי טעמא כיון דאגידה בגופה כגופה דמיא, היינו דוקא אותם שמעורות בגידין שנמצאו אדומות במעי תרנגולת חשיב כגוף התרנגולת, ולכך אינו גובה מביצתה דמי יימר שהיו מעורות בשעה שהזיקה התרנגולת וכו' עכ"ל, וכן כתב הרשב"א כאן וכן כ' הרמב"ן בחולין שם, אכן יש כאן מקום עיון דהתוס' בחולין שם הקשו בהא דאסרו ב"ה ביצת נבלה אפי' כמוה נמכרת בשוק מהא דשוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאכלן בחלב ואפי' ר' יעקב לא פליג אלא אם היו מעורות בגידין, ותירצו בשם בה"ג דגבי נבלה דאורייתא החמירו, אבל בשר עוף בחלב דרבנן הקילו, ור"ת תירץ דבביצת נבלה החמירו, משום דנבלה הוי דבר האסור, אבל בשר עוף בחלב דהוי היתר וכל חד באפי נפשי' שרי, ולכאורה משמע מדבריהם דזהו חומרא שהחמירו בנבלה, אבל לענין בו"ח של עוף דרבנן או דכל חד היתר לא החמירו ואוקמה אדינא דלא הוי כגופה, וא"כ קשה לדידן דקיי"ל כרבנן ואפי' מעורות בגידין מותרות לענין בו"ח וגבי ביצת טרפה אמרינן דאסורה משום דהוי כגופה, ובתוס' שם לא עמדו בזה ליישב אליבא דרבנן.
ומצאתי שהרמב"ן בחולין עמד בזה וכן בש"מ כאן בסוגיא, ונביא ד' הרמב"ן וז"ל, ואכתי איכא למידק היכי אפשר דשרו רבנן ביצים גמורות בזמן שמעורות בגידין הא כיון דמחברי בגופה כגופה דמיין מדינא כדאמרינן התם וכו', וי"ל דשאני טרפה כיון שהיא מחוברת לה וכל יניקתה ממנה אסורה, אבל אינה כגופה להקרא בשר וליאסור לענין בשר וחלב. וי"א דכי אמרינן גבי טרפה הכא דכל היכי דאגידא בגפה כגופה דמיא, מדרבנן קאמרינן ולא החמירו כ"כ בבשר וחלב משום דגבי טרפה איכא למיגזר משום דילמא קטנות הוא שבקטנות בשעת טרפות ומעורות לגמרי וההיא כגופה הוא מדאורייתא עכ"ל, וצריך לבאר כוונת הרמב"ן בתירוצו הראשון דלכאורה כונתו דאף דהוי כגופה ליעשות טרפה מ"מ לא מיקרי בשר לענין בשר וחלב, אבל באמת א"א לפרש כן דא"כ בטלה כל הקושיא מביצת נבלה למה דמותר בבו"ח, והרמב"ן הביא מקודם תי' בה"ג ע"ז וגם אח"כ הביא תי' ר"ת דשאני בו"ח דכל חד היתר. ואם עכשיו מתרץ שאינו צריך כלל תי' בה"ג א"כ למה הביא אח"כ תי' ר"ת, והמעיין בסדר דבריו יראה שאינו מכוין כאן אלא ליישב אליבא דרבנן במעורות בגידין, אבל בביצת נבלה צריך לתירוצי בה"ג ור"ת דבנבלה החמירו משא"כ בבו"ח או מטעם בה"ג או מטעם ר"ת, ומוכח דאין כונת תירוצו משום דגבי בו"ח צריך דוקא דין בשר וביצה לא מיקרי בשר, דבאמת לא כתוב בקרא בשר אלא גדי, ואם בשר עוף בחלב דאורייתא ותרנגולת בחלב אסורה מדאורייתא, אם ביצה שנמצאת במעי תרנגולת הוי כגופה ונקראת תרנגולת שפיר אסורה אפי' לא מיקרי בשר, וע"כ דכונתו הוא דאף דאמרינן דהוי כגופה היינו דוקא לענין טריפות כיון שמחוברת ויש להם חיות מהתרנגולת לכן נטרפו עמה, אבל לענין בשר וחלב לא מיקרי בשר היינו דלא מיקרי נמי תרנגולת, משום דאזלינן בתר סברא ותרנגולת ממש לא מיקרי אפי' מעורות בגידין אף דלענין טריפות נטרפו עמה ולענין נבלת עוף טהור דמדמי רב יוסף בביצה דף ז' לדין בו"ח אף דלענין טרפות נטרפו עמה ובודאי לענין איסור נבלה נתנבלו עמה מ"מ סבר בגמ' דלענין טומאת נבלה לא הוו כנבלה כיון דלא הוו כעוף ממש.
ולפי"ז יש לעיין במה דפסיקא לראשונים וכן כ' הרמב"ן בעצמו דכיון דגבי טרפה מיקריא גופה ה"נ צריך להיות גופה לענין נזקין לגבות ממנה, דמנא להו דלענין נזקין תליא בדין טרפות, וצריך לומר דגם גבי נזקין מסתבר שכיון שמחוברת ויונקת ממנה הוי כי גופא, אך יש לבאר יותר דכיון דבטעמא דאינו גובה מביצתה אמר רבא משום דפירשא בעלמא הוא, ולכן מוכח דדוקא מה שנפרש ממנה לגמרי ולכן פשוט לראשונים דכיון דלענין טרפות הוי כי גופה א"כ אינה פירשא בעלמא.
והנה כל זה שכתבנו דגבי טרפה הוי כי גופה ונטרפו עמה אף דבמתני' פ"ה דעדיות תנן ושוין בביצת טרפה שאסורה מפני שגדלה באיסור, ומפרש בגמ' בחולין דנ"ח מפני שגמרה האיסור ולכאורה הפי' דאח"כ נאסרת כשנגמרת במעי הטרפה, וכן משמע מלשון הש"ך סי' פ"ו ס"ק ח' שמפרש כן. אבל באמת רש"י פירש שם בחולין דנ"ח בלישנא קמא דאמימר דאמר דשיחלא קמא אסורה, דהוא משום שנטרפו עמה. ואף דרש"י כתב משום דעובר ירך אמו, הנה הרמב"ן שם הביא דברי בה"ג דאפי' למ"ד לאו ירך אמו לענין טרפה הוי כגופה, ובהא דאמימר בהכרח לפרש כפירש"י דהא אמר דמכאן ואילך שריא, ולענין מה שנגמרת אח"כ אין נ"מ משיחלא קמא למכאן ואילך ומכיון דאח"ז אמר שם א"כ גדלה גמרה מיבעי ליה, א"כ מוכח דפי' גמרה אינו שנאסרה במה שנגמרת אח"כ אלא שנאסרה תיכף וגמרה באיסור טרפה ולאפוקי מביצת נבלה שנמצאת ביצה גמורה שלא נגמרה באיסור.
ומכל מה שכתבתי מבואר דביצת נבלה אם מעורה בגידין אסור מה"ת באיסור נבלה ותמיהני על הפמ"ג בסי' פ"ו בש"ד ס"ק ח' שכתב דיש בו חשש איסור תורה, ולדעתי אינו חשש אלא ודאי נבלה לרוב הפוסקים זולת לאותן שמפרשים דגם בטרפה הוא דרבנן גזירה אטו קטני קטנים.
והנה הרמב"ם בפיהמ"ש בפ"ה דעדיות בהא דביצת נבילה אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק מותרת לדברי ב"ש כתב וז"ל ואם יש בקליפתה רכות ואפי' דבר מועט היא אסורה לפי שהיא מכלל בני מעיה עכ"ל, ומוכח מדבריו דזהו לב"ש מעיקר הדין דהוי כבני מעיה ואפי' אם אינם מעורות בגידין, וקשה דכאן פסק דביצה כל שהיא מובדלת ומופרשת ממנה לא הוי כגופה והוי פירשא בעלמא, ונראה דאפשר ליישב זה עפי"מ שכתב הש"ך סי' פ"ז בהא דהכה תרנגולת על זנבה והטילה ביצים דאסורות משום אבמ"ה דמלבד החילוקים שחילקו הראשונים מנבלה לבו"ח יש לומר עפי"מ שכתב ר"ת דאפי' ביצים ממש היו אסורות משום אבמ"ה אי לאו דגלי קרא דשרי, ולכן כשהן מעורות דלא גלי קרא שפיר אסירי משום אבמ"ה, ולפי"ז יש לומר דאין כונת הרמב"ם דהוי כי גופה, אלא דכיון דאין להם היתר ביצים א"כ כמו דאסור בחייה משום דבר הבא מן החי, כן בביצת נבלה אסור משום נבלה או לפחות משום אינה זבוחה. דכיון דאסור משום אבמ"ה צריך היתר בזביחה דכשנשחטה התרנגולת ונמצאו בה ביצים אף שאינם גמורות ואפי' אינם כגופה בודאי מותרות משום כל בבהמה תאכלו אבל נתנבלה אסורה, ומה שכתב דהוי מכלל בני מעיה היינו דצריכים היתר שחיטה כמו בני מעים.
והא דאמר בחולין הכל מודים בביצת טרפה שאסורה וגרסו בתוס' בב"ק מאי טעמא כיון דאגידא בגופה כי גופה דמיא, אף דבגירסת הגמ' שלנו ליתא שם כן אלא מפני שגדלה באיסור, אכן גם לגירסת התוס' לא קשה על דברינו דביצת טריפה היינו שאח"כ הטילה התרנגולת ביצים גמורות, וא"כ אם בשעה שנטרפה לא היו מעורות לא נטרפו בטריפת התרנגולת, ולכן אף דאם היו שוחטין את התרנגולת ומצאו ביצים שאינם גמורות ואינם מעורות היו אסורות דכיון דליכא עלייהו היתר האם וכמו בשוחט בהמה טרפה דולדה אסור מ"מ אם הטרפה הטילה ביצים כיון דלא נטרפו בטרפת האם וגם לא נתגדלו באיסור וכשנגמרו נעשה עליהם היתר ביצים שפיר מותרות לכן ע"כ לא אסור אלא היכי שהיו מעורות בגידין בשעה שנטרפה.
ודעת הרשב"ם הביאו המרדכי פ"א דביצה דביצים גמורות היינו שנתקשו קליפתם החיצונה וכתב הש"ך דפסק כר' יעקב ומפרש דר' יעקב אינו מתיר אלא בקליפה קשה ובודאי א"א לומר כדבריו, דהא ר' יעקב אוסר דוקא אם היו מעורות בגידין ולא בקליפה רכה, ועוד דהרשב"ם לא קבע דבריו על דברי ר' יעקב אלא על דברי ת"ק, ולכן תפסו האחרונים לעיקר דהרשב"ם פוסק כת"ק ומפרש דר' יעקב לקולא, והיינו דת"ק אינו מתיר אלא בביצים גמורות שנתקשו קליפתם החיצונה, ור' יעקב סבר דדוקא אם היו מעורות בגידין אסורות, אלא דקשה לפי"ז סוגיית הגמ' בביצה דף ז' דהכי איתא התם מאן תנא להא דתנו רבנן האוכל מנבלת עוף טהור מן השלל של ביצים וכו' טהור, מן האשכול של ביצים וכו' טמא, מאן תנא מן השלל של ביצים טהור א"ר יוסף דלא כר' יעקב דאי כר' יעקב הא אמר אם היו מעורות בגידין אסורות, אמר ליה אביי ממאי דילמא עד כאן לא אמר ר' יעקב אלא לענין איסורא אבל לענין טומאה לא, וכי תימא לענין טומאה נמי נגזור אפושי טומאה הוא ואפושי טומאה מדרבנן לא מפשינן, ואיכא דאמרי מאן תנא מן האשכול של ביצים טמא, א"ר יוסף ר' יעקב היא דאמר אם היו מעורות בגידין אסורות, אמר ליה אביי ממאי דאשכול מהנך דתליא באשכול דילמא אשכול גופיה וכו', ומסוגיא זו מוכח דאי אפשר לומר דר' יעקב לקולא, דא"כ מה אמר רב יוסף בל"ק דלא כר' יעקב דהא כש"כ דהוא דלא כת"ק, וע"כ דר' יעקב לחומרא, וכן הוכיח הש"ך מכאן דהרשב"ם פוסק כר' יעקב. אבל כבר כתבנו דא"א לפרש כן, ולכן צריך ליישב הסוגיא לשיטה זו, וראיתי באחרונים שמתרצים אבל דבריהם אינם מספיקים לדעתי.
והנראה בזה דרב יוסף סבר דבשלמא לת"ק דאינו מחלק בין מעורות לאינם מעורות, ובכל גווני אסור לאכלם בחלב עד שיהיו גמורות והיינו שקליפתם קשה, איכא למימר דאנו למדים מאיסור נבלה דאפי' ב"ש מודו דכל שאין כיוצא בה נמכרת בשוק אסורה, וסבר רב יוסף דהוא מדאורייתא דרק ב"ה אסרי מדרבנן שכיוצא בה נמכרת בשוק, והיינו דכל שאינם ביצים גמורות שאין עליהם היתר ביצים ואם יצאו בחיי התרנגולת יש עליהם איסור אבמ"ה כמש"כ הש"ך, לכן אם נתנבלה אסורות משום נבלה דאין עליהם היתר שחיטה ולכן אסורות נמי משום בשר בחלב, דכמו דהויין בכלל נבלה ה"נ הויין בכלל גדי.
וכ"ז לענין איסר נבלה אבל לענין טומאת נבלה לא מהני מה דאין עליהם היתר שחיטה, דטומאת נבלה לא הוי אלא בנבלה ממש שנתנבלה ע"י המיתה, וזה אינו אלא באברים שהיה להם כח החיות, אבל ביצה גמורה אף שלא נתקשה קליפתה כיון שאינה מעורה בגידין אין לה שום כח החיות כיון שאינה מחוברת כלל להתרנגולת, ואף שבמעי התרנגולת היתה מתקשה הקליפה אין זה משום כח החיות אלא כח הצמיחה כמו שערות וצפרנים שגדלים במת.
וקצת דוגמא מצינו בשחיטת עכו"ם שאסור משום נבלה ואינו מטמא משום נבלה כמו שכתב הרמב"ם בפ"ב מהל' טומאת אוכלין והוא משום דלענין טומאה לא מיקריא מיתה אלא שחיטה ולענין היתר אכילה כיון דלא הוי שחיטה כשרה ממילא יש איסור נבלה.
אבל כל זה אינו אלא לת"ק דאינו מחלק בין מעורות בגידין לאין מעורות, אבל ר' יעקב דאמר דדוקא אם היו מעורות בגידין אסורות, ומוכח דסבר דמעורות הויין בכלל גדי משום דיש להם חיות, דאין לומר דלא הוי אלא קצת חבור כאבר ובשר המדולדלין דלא שייך בשביל זה לאסור בבו"ח, דבשלמא ת"ק סבר שפיר דכ"ז שאין להם דין ביצים ממש והויין לענין איסור נבלה בכלל התרנגולת ה"נ הויין בכלל גדי לענין בו"ח, אבל לר' יעקב דסבר דוקא מעורות וע"כ דסבר דצריך שיהי' נחשבין מגוף התרנגולת, וא"כ שפיר צריך להיות נבלה גם לענין טומאה, ולכן שפיר אמר רב יוסף דהברייתא דלא כר' יעקב, ואביי דוחה דאפשר דר' יעקב לא אסר אלא מדרבנן, אבל מעיקר דינא גם מעורות לא מהני שיהיו נחשבין כמו גוף התרנגולת, ולאיכא דאמרי דאמר רב יוסף אסיפא מאן תנא מן האשכול של ביצים טמא ר' יעקב הוא, והיינו ששלל של ביצים אינם מעורות ואשכול הוא המעורות, ואמר רב יוסף דהוא כר' יעקב דלת"ק לא ידעינן חילוק בין מעורות לאין מעורות, וע"ז דחי אביי דדילמא באמת ליכא חילוק בין מעורות לאין מעורות, ואשכול של ביצים היינו אשכול גופיה דהוא בשר השדרה, אבל ביצים אפי' מעורות אינם כגוף העוף, וכ"ז הוא לענין טומאת נבלות דבעי שיהיו נחשבין כמו גוף העוף שיהי' בהם חיות העוף דאז חל עליהם טומאת נבלות במיתת העוף, אבל לענין בשר וחלב אפי' אינם מעורות נחשבים בכלל גדי כמש"כ.
ולענין תרנגולת שהזיקה גובה מביצתה לא בעינן שיהיו בהביצים חיות תרנגולת וסגי מה שהן מחוברין להתרנגולת להיות נחשבין כגופה לגבות מהם, ואף דלא נוכל לומר בזה כמו בעובר דהוא וולדה נגחו מ"מ שפיר גובה כיון דמחוברין לגופה הוא כגופה.
והנה הרמב"ם בפ"ג מהל' מאכלות אסורות ה"ז כתב נראה לי שהאוכל ביצי דגים טמאים הנמצאים במעיהם כאוכל קרבי דגים טמאים ולוקה מן התורה, וכן ביצי העוף הטמא התלויות באשכול שעדיין לא פירשו ונגמרו, האוכל אותן כאוכל בני מעים שלהם, וכתב ע"ז המ"מ סברת רבינו זו פשוטה היא בטעמה דכל שהן בגוף בדגים דליכא בהן קליפה, ובעופות כל שתלויות באשכול הן בשר גמור, וראיה לזה דין הטומאה בנבלת עוף שהאוכל מן האשכול של ביצים טמא פ"ק דיו"ט, ונתבאר בדברי רבינו בפ"ג מה' אה"ט, ועוד ראיה שאסור לאכלן בחלב כדאיתא התם אע"פ שבשר עוף בחלב אינו אלא מדבריהם כמו שנתבאר פ' ט' עכ"ד המ"מ, והנה אם דעת הרמב"ם כשיטת שאר הראשונים דר' יעקב הוא לחומרא, וחכמים מתירין אפי' אם אין מעורות בגידין, א"כ דברי המ"מ תמוהים, דהא הרמב"ם פסק כאן דכ"ז שעדיין לא פירשו ונגמרו האוכל אותן לוקה כאוכל בני מעים שלהן, א"כ מה מביא המ"מ ראיה מדין בו"ח שאסור לאכלן בחלב דזהו דוקא בתלויות באשכול ולא נגמרו החלמון והחלבון, ולדעת הר"י החלמון לבד, אבל עכ"פ אינו צריך שיפרשו מהאשכול ואפי' אם מעורות בגידין מותרות דהא קיי"ל כת"ק, ואין לומר דכונת הרמב"ם במש"כ כ"ז שלא פירשו ונגמרו דתרתי בעינן, ואם נגמרו אף שלא פירשו פטור דא"כ למה כתב המ"מ דכ"ז שתלויות כאשכול הרי הן כבשר, וכן מוכח מהא דנבלת עוף טהור דאי מן האשכול הוא מהתלויות באשכול לא הוזכר שם גמורות והמ"מ מביא משם לכאן, ואם נימא דהרמב"ם סובר כדעת הרשב"ם דלת"ק אפי' אם אינם מעורות בגידין אסורות, ג"כ קשה דהא כאן פסק הרמב"ם דדוקא אם תלויות באשכול, ומוכח כאן דסובר דגמורות ואינם מעורות הוא חדא מילתא, והוא דלא כדברי הגמ' בביצה לכל הפירושים.
והנה בביצה דף ז' לל"ק אמר רב יוסף דמן השלל של ביצים זהו מעורות וכיון דאמר דטהור הוא דלא כר' יעקב, ולאיכא דאמרי מן השלל אינם מעורות ומן האשכול הם מעורות, וע"ז אמר רב יוסף דמאן תנא דמן האשכול טמא ר' יעקב הוא, וע"ז אמר אביי ממאי דמן האשכול הוא מהנך דתלייא באשכול דלמא מן האשכול גופא, ולהרמב"ם בפ"ג מה' אה"ט פסק כלשון הברייתא דמן האשכול טמא, ואינו מבורר אם כונתו מאשכול גופא או מהתלויים באשכול והכ"מ כתב שם פירש"י דהיינו מבשר השדרה, אבל מדברי הרמב"ם כאן בהל' מא"ס דפסק דמהתלויים באשכול לוקה, וכתב המ"מ דזה נלמוד מאוכל נבלת עוף טהור מוכח דשם ג"כ הוא מהתלויים באשכול ודלא כהכ"מ, וקשה דכמאן פסק הרמב"ם דכל"ק דמשלל של ביצים הוא מעורות והוא טהור א"א דא"כ למה כתב על מן האשכול שעדיין לא פירשו דהא גם מן השלל לא פירשו, ומוכח דדעתו כאיכא דאמרי דמן האשכול היינו מעורות, וא"כ קשה דהא אמר רב יוסף ר' יעקב הוא והרמב"ם פסק דלא כר' יעקב.
ונראה דדעת הרמב"ם דמה דאמר רב יוסף ר' יעקב הוא אינו דהוא דלא כת"ק אלא דת"ק לא אמר חילוק בין מעורות לאינו מעורות, ולכן הא דמצינו חילוק בין מעורות לאינם מעורות הוא כר' יעקב, אבל אפשר לומר דת"ק דסובר דאפי' אין מעורות אסורות כ"ז שאינם גמורות מ"מ מודה דבאוכל נבלת עוף טהור דוקא אם מעורות טמא משום דבבו"ח סבר דהויין בכלל גדי כ"ז שאין עליהם שם ביצים, אבל גבי נבלה כיון שאין בהם חיות התרנגולת אין בהם דין נבלת עוף טהור לענין טומאה דגבי טומאת נבלת עוף טהור לא מהני מה דאין ע"ז היתר שחיטה אלא דצריך שתתנבל במיתת העוף, וכיון דאין להם חיות לא נתנבלו עמה, ולענין אוכל ביצי עוף טמא אף דיש מקום לומר דגם אם אינם מעורות, כיון שאינם ביצים ממש ואין בהם היתר ביצים לענין איסור נבלה חייבין עליהם גם משום עוף טמא, מ"מ סובר הרמב"ם דאין לנו לחייב מלקות כיון שאין נחשבים כגוף העוף, בפרט שכל הדין חידש הרמב"ם מסברתו לחייב מלקות אף דביצי עוף טמא נתמעטו ממלקות, לכן אם אינם מעורות אף שאינם גמורות ואין בהם היתר ביצים לענין איסור נבלה מ"מ לא נוכל לחייב מלקות משום עוף טמא כיון דאינם כגוף העוף, לכן דימה הרמב"ם דין זה לדין נבלת עוף טהור דדוקא אם הם מעורות דהוי כגוף העוף, אז טמא האוכלם משום אוכל נבלת עוף טהור.
ומה דהוכיח המ"מ דין זה מדין בו"ח אף שלפי דברינו יסבור הרמב"ם גבי בו"ח דאפי' אם אינם מעורות אסור לאכלן בחלב כ"ז שאינם גמורות, יש לומר בכונתו דהנה בביצה שם אמר ר' יוסף לאיכא דאמרי דהא דתניא מן האשכול של ביצים טמא ר' יעקב הוא דאמר אם היו מעורות בגידין אסורות, ודחה אביי ואמר ממאי דמן האשכול מהנך דתלייא האשכול דילמא מן האשכול גופיה, ופירש"י בשר הדבוק בשדרה, ובפ"ג מהל' אה"ט בדברי הרמב"ם שפסק מן האשכול טמא פי' הכ"מ דהיינו מן הבשר הדבוק בשדרה והוא כאביי, ובזה לא נוכל כלל לומר דהני דתליא באשכול אין מטמאים משום דאין להם חיות התרנגולת דזה שייך רק על מעורות בגידין, לומר דאף שהן מעורות עוד בגידין אינם אלא מחוברין, אבל לאביי דאמר דמן האשכול היינו מבשר השדרה וא"כ מביצים אפי' בתחלת ברייתן שהם בודאי חיים מגוף התרנגולת אינם בכלל נבלת עוף טהור, וע"כ דטעמא אחרינא הוא דביצים אינם כלל בכלל העוף אפי' בתחלת ברייתן והא דאסור משום נבלה לדברי הכל צריך לומר דהוי בגדר יוצא מן החי, דאין עליהם היתר שחיטה אבל אין להם דין עוף, וא"כ אין סברא לאסרם משום בו"ח דאינם בכלל גדי.
ולכן סובר המ"מ דלא כמו שכתב הכ"מ בפ"ג אה"ט דמן האשכול הוא מבשר השדרה כאביי דא"כ מהני דתליא באשכול אפי' בתחלת ברייתן אין מטמאין, וא"כ אין לאסרם בבו"ח אע"כ אביי רק דחויי קא מדחה לרב יוסף לומר דמהך ברייתא ליכא סייעתא לר' יעקב ויש לפרש מן האשכול מאשכול גופיה, אבל באמת מברייתא דבו"ח ע"כ מוכח בין מת"ק בין מר' יעקב דעכ"פ יש לבנים דין תרנגולת מתחלת ברייתן, וא"כ אין לפרש דמן האשכול אשכול ממש ובע"כ מהני דתליא באשכול, וממילא מוכח דר' יעקב סבר דמעורות בגידין הוויין כגוף העוף, דהא הני דתליא באשכול הכל בכלל, ואפי' אלו שנגמרו ואינם אלא מעורות.
וזהו שכתב המ"מ דמהא דאסור לאכלן בחלב מוכח כדברי הרמב"ם, משום דמוכח דלא כאביי וכנ"ל, והא דביצי עוף טמא דמי לדין טומאת נבלות דחייב דוקא במעורות, ולא לדין נבלה ובו"ח דאפי' אינם מעורות, היינו משום דכתיב מבשרם, וסובר הרמב"ם דדוקא מבשרם ממש שיהי' מגוף העוף משא"כ בנבלה ובו"ח כיון דעכ"פ הויין בכלל העוף אסורין וכמו שנתבאר, ומש"כ הרמב"ם כ"ז שלא פירשו ונגמרו הכונה שלא פירשו ולא נגמרו דתרתי בעינן לחייבו במלקות, דאף דאינו מצוי שיהי' קליפה קשה ויהיו מעורות מ"מ הזכיר הרמב"ם שניהם משום דשניהם הם בתנאי חיוב המלקות.
ולפי"ז נתברר לנו דדעת הרמב"ם כהרשב"ם דגמורות הן גמורות ממש והוא כדברי הפיה"מ להרמב"ם בעדיות, דכ"ז שיש רכות קצת ה"ה מכלל בני מעיה, אלא דמ"מ כגוף העוף ממש לא הוי עד שיהיו מעורות.
ועכשיו מבואר שיטת הרמב"ם מכאן לגבי תרנגולת שהזיקה דלכאורה מנ"ל לחלק בין מעורות לאינם מעורות כיון דפסקינן דלא כר' יעקב אבל עכשיו מיושב דגם בנבלת עוף טהור וגבי אסור ביצי עוף טמא פסק הרמב"ם דתלוי במעורות דאז הויין כגוף העוף וכנ"ל: