כל עדות שתבא הנאה ממנה וכו'. מעשה בא לידי בשנת תרח"י עש"ק חיי באה אשה אחת שבעלה זה עשרה שנים ויותר שהלך נדוד למדינת אמעריקא והיא נשארה עגונה והנה בא איש אחד מפה שהיה שמה והביא גט עמו מהבעל וגוף הגט לא ראיתי אמנם הוא אינו רוצה ליתן עד שתתן לו מאה רובל כסף עבור הגט הזה והיום ער"ח כסליו נתתי אל לבי כיון דהשליח צריך לומר בפני נכתב בפני נחתם והאמינוהו כשנים לענין שאינו מזויף ולענין שהבעל עשאו שליח ואיך מותר להעיד ויש כאן שתי פסולים ובקטן נתחיל דיש חשש מטעם דנוטל שכר להעיד ואף דאינו מחוייב לטרוח וללכת לאמעריקא לקבל גט מ"מ אחר שכבר קיבל גט מחוייב להגיד בלי שכר ועי' בחו"מ סי' ל"ד סי"ח בהג"ה ובט"ז שם וציינתי על הגליון עיין מחנה אפרים הלכות שכירות פועלים סי' י"ז ועיין הגהת מל"מ סוף הלכות עדות הנדפס בטעות ושייך להלכות סנהדרין והארכתי בזה בכמה מקומות ואף דמבואר באהע"ז סי' ק"ל סכ"א בהג"ה דיש היתר לעדים החתומים על הגט משום דאסורין לישא האשה וא"כ הוא הדין לשליח דאסור לישא האשה הלז. אמנם הא ליתא דדוקא שם דאף אם לא יחתמו אותן העדים היו עדים אחרים שחתמו וא"כ הפסידו לעצמן ולכך מותרין ליקח שכר אבל כאן האשה היא עגונה ובחזקת אשת איש קיימא וא"כ מה מפסיד השליח בזה הא בלא"ה לא יוכל לישאנה וכעין זה מבואר בשו"ת נודע ביהודה מהדורא קמא חלק אה"ע סי' כ"ט וסי' ל' יעו"ש באורך. אמנם מלבד כל אלה יש כאן פסול תורה דהרי נוגע הוא ופסול מה"ת שהרי זה ודאי שאשה לא תתן לו מעות עד שיעיד שבפני נכתב ונחתם והוא גט כשר שעל חספא בעלמא לא תתן לו וא"כ אין לך נוגע גדול מזה וכבר האריך כעין זה בשו"ת משאת בנימין סי' צ"ח והנוב"י שם ובסי' כ"ז ומה שחידש שם לא שייך כאן וכמדומה שבספר בית שמואל אחרון לש"ב הגאון מוהר"ש מפוזנא יש בזה הענין תשובה מגדולי האחרונים ואינו תחת ידי.
והנה מצד נוגע נראה לפענ"ד דכאן כשר שהרי בעדות אשה האמינו וכל הפסולים כשרים חוץ מרשע דאורייתא וא"כ נוגע ג"כ כשר וכ"כ הנודע ביהודה סי' כ"ז וסי' כ"ט ול' שם בזה והוא הדין לענין גט דג"כ כשר עד אחד ואפילו אשה והיא עצמה שהביאה גיטה נאמנת ואין לך נוגע גדול מזה ואין לומר דשאני התם דהוה מלתא דעבידי לגלויי משא"כ כאן דזה אינו דכאן בודאי עבידי לגלויי דנכתב לאמעריקא והבעל יגיד שלא גירש ולא שלחו וא"כ כשר ולא שייך נוגע. אמנם מטעם נוטל שכר להעיד דאינו רק פסול דרבנן בזה נראה לפענ"ד ג"כ כיון דבאמת טרח שם עד שהביא הגט עד הנה וגם טרח עד שבא להבעל ודיבר על לבו שיתן גט א"כ בודאי שמותר לקבל שכר עבור טרחתו וגם אם האשה בעצמה היתה טורחת עד שבאתה לשם היה עולה הוצאתה יותר הרבה וגם אי אפשר בשום אופן שתגיע לשם אשה לבדה לארץ מרחק בימים ונהרות מקום סכנה וגם היא ענייה ועל כן נראה ברור דכשר הגט ודו"ק.
והנה מצאתי בשו"ת מהר"י בן לב ח"א כלל ג' דף כ"ג דפוס אמשטרדם שכתב דכל שהוא נוגע פסול לעדות אשה ובמחילת כבוד תורתו הרמה לא כן אבי דכל הפסולים כשרים חוץ הפסולים בעבירה וכאן אינו פסול בעבירה והרי גם בשליחות הגט כשרים כל הפסולים רק פסול בעבירה של תורה הוא דפסולים וכמ"ש באהע"ז סי' קמ"א סל"ו וא"כ לא הוה נוגע. והנה הקצות החושן סי' ל"ז ס"ק ה' האריך לחלק דנוגע דפסול מן התורה אינו רק במעיד לעצמו בזה פסול מן התורה אבל מי שמעיד לאחרים רק שמגיע לו הנאה זה אינו פסול רק מדרבנן דהוה כנוטל שכר להעיד עיי"ש ויפה דיבר בזה. וראיתי בשב שמעתא שמעתא ו' פ"ו שהאריך ג"כ בזה וכתב דנוגע כשר לעדות כל שאינו מעיד לעצמו אמנם חידש שם דבעדות אשה פסול להעיד ומטעם דהרי באומרת התירוני לנשא ותנו לי כתובתי אף לינשא אין מתירין אותה ואף אם יש לה עד אחד כל שתובעת כתובה אין מתירין אותה וכמבואר בסי' י"ז סי"ג והבית שמואל ס"ק קל"ב דחיישינן שמא מחמת חימוד ממון לא דיוקא והוא הדין כאן כל שיש חשש חימוד ממון י"ל דאין נאמן הע"א עי"ש. ולפענ"ד במחילת כבוד תורתו הרמה לא דק בזה דשם אין החשש שמא מחמת חימוד ממון לא תדייק שפיר ותנשא בזה ורק שמא אינה רוצית להנשא וכן מצאתי בהדיא בשו"ע שם ואני אמרתי זאת מסברא דנפשאי וא"כ זה דוקא שם שתובעת הכתובה אבל כאן שמעיד לאשה בשכר והיא אינה תובעת הכתובה שוב לא שייך לומר שיעיד שקר בשביל חימוד ממון דהרי האמינו רבנן לע"א כשנים בעדות אשה ולא חיישינן למשקר ומה גם לפי מ"ש הט"ז בטעם דחייש הרמב"ם לשמא שכרתו דהיינו משום דדיבור מקרי ואמר והוא אינו עושה דבר רק דיבור בעלמא עיי"ש ולפ"ז מכל שכן כל שאינה רוצית להנשא כלל בודאי יש לחוש לזה אבל בעדות שנוטל שכר בעד הגט ולא שלח לה כתובה פשיטא דאין לחוש כלל.
והנה מה שחידש הקצות החושן שם דנוגע שמעיד לאחרים רק שמגיע לו טובה מזה אינו פסול מן התורה הנה מהר"י בן לב ומשאת בנימין לא כתבו כן ובאמת לפי דברי הקצוה"ח יש ליישב דברי הש"ס בבכורות דף כ"ט דאמר מה אני בחנם והקשו התוס' דא"כ קרא דשוחד לא תקח למה לי ולפי מ"ש אתי שפיר דבאמת להעיד לאחרים או להורות לאחרים אינו פסול מן התורה אם דן כדין או שמעיד כדין אף שמגיע לו טובה רק להעיד לעצמו הוא דמפסל מן התורה מקרא דשוחד לא תקח וגם בדין משכחת לה שדן לעצמו ג"כ שיש לו חלק באותו עסק אבל לדון לאחרים בשכר מותר מן התורה. אמנם זה אינו דהרי מה אני בחנם משמע אף שמורה ודן לאחרים ולפ"ז הוא הדין להעיד לאחרים פסול מן התורה ושלא כדברי הקצוה"ח וצ"ע.
ובגוף קושית התוס' נראה לפענ"ד דלא קשה דניהו דמחוייב לדון בחנם היינו כשהם באים אליו אבל כשהוא צריך ללכת לדון לא כמו דמבואר בחו"מ סי' ל"ד דמותר לקבל שכר ללכת להעיד א"כ הוא הדין לדון אינו מחוייב רק אם באו לפניו ולא ללכת לדון ואפשר דזהו בכלל תירוץ התוס' דשכר טרחא מותר ועכ"פ מבואר דלא כקצות החושן. הן אמת דלכאורה דברי הקצוה"ח נכונים ובסי' ל"ד הביא ראיה ברורה לדבריו מהא דאמרו בכתובות דף מ"ו ושם לה עלילות דברים דאינו חייב לר' יהודה עד שישכיר עדים ומשמע הא אם אמת הדבר כגון שלא הוזמו עדיו אף דשם לה עלילות דברים דהיינו ע"י ששכר עדים אפ"ה סקלוה והרי הוה נוטלין שכר להעיד והו"ל נוגעין גמורין אפ"ה נאמנים ולכאורה היא ראיה גדולה. ולפענ"ד נראה דמיירי שהשכיר עדים ונתן להם ממון בין יועיל עדותן או לא יועיל וא"כ לא הוה נוגע כלל.
אמנם לפענ"ד נראה דבר חדש דהנה כל הטעם דנוגע פסול דעת הסמ"ע והש"ך הוא מטעם דחשוד לשקר עיי"ש בסי' ל"ד. ולפ"ז נראה לפענ"ד דזה דוקא בעד אחד חיישינן שמא ישקר וכמו דלא האמינה תורה לע"א בממון בשביל דחשוד לשקר וכמ"ש הקדמונים ועי' בשיטה מקובצת ב"מ דף ג' אבל שני עדים דלא חשדה תורה שמא ישקרו א"כ אף שנוטלין ממון להעיד לא חיישינן ששקרו עבור חימוד ממון ואינו רק פסול דרבנן בשביל דנוטלין שכר להעיד ולפ"ז שם במוציא שם רע דאינו חייב עד שישכור עדים ולתרי לא חיישינן שישקרו ולא נפסלו מן התורה וזה ברור לפענ"ד. ומה מאד מדוקדק בזה מה דנקטה המשנה הנוטל שכר לדון או להעיד ולא נקט בשנים ושלשה ובפרט בדין דודאי בעי שלשה זולת כשהוא יחיד מומחה ולפי מ"ש אתי שפיר דמן התורה לא נפסל רק באחד ולא בשנים ושלשה ודו"ק היטב.
ויצא לנו דבר חדש דשנים המעידין בעדות אשה או בגט וכדומה לא שייך למפסל משום נגיעה רק משום נוטל שכר להעיד וכן בדבר תורה והוראה ודו"ק. ובפשיטות י"ל בישוב הקושיא הלז דהנה לפענ"ד היה נראה דבאמרה תנו לי כתובתי שכתב הרמב"ם דחיישינן שמא אינה רוצה להנשא כלל רק לקחת כתובה בלבד הנה אם עברה ונשאת שוב לא תצא דהרי כתבתי דעיקר הטעם היא דלא שייך דייקא ומנסבא או מלתא דעבידי לגלויי שהרי אפשר שאינה רוצית להנשא וגם שייך לחוש דדיבורא מקרי ואמרה כיון שאינה עושית מעשה ע"פ ולפ"ז גם בעד אחד שחשש הריטב"א צ"ל דחיישינן שמא הבטיחה לו שלא תנשא עוד רק שמבקשת כתובה ולפ"ז פשיטא שאם עברה ונשאת ודאי דלא תצא וא"כ שוב שפיר חייב המשביע ע"א דהא אם היה מעיד היה נפק"מ דאם עברה ונשאת לא תצא ומחויב לתת לה כתובתה דכבר כתבתי דלא חיישינן דבשביל חימוד ממון תקלקל עצמה ותנשא ותהיה מקולקלת לעולם לזה לא חיישינן וא"כ שפיר הפסידה העד ואף בכה"ג דאינה נוטלת כתובה רק בעברה ונשאת יכולה להשביעו והרי גדולה מזו מצינו באם הוא תפס מקרי גורם לממון בעדים כמ"ש הרמב"ם פכ"א מעדות ועי' מגדל עוז ובכ"מ מכל שכן בזה איברא דלפ"ז משביע עדי קנס דפטורין אף דאפשר אם תפס היו חייבין מיהו באמת בקנס לא מהני תפיסה ודו"ק היטב. שוב נזכרתי בדברי התוס' גיטין דף ט"ז ע"ב ד"ה אני ובפנ"י שם ביאר בהדיא דלא שייך נוגע בעדות ומחלק כעין חלוקו של הקצות החושן לענין נוגע שוב נזכרתי שבשו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא חלק אהע"ז סי' קנ"ח האריך שבגט לא חיישינן לנוגע ואינו פסול מן התורה ומ"ש דלא שייך דייקא בגט במחילת כבודו לא זכר דברי התוס' בכתובות כ"ו ד"ה אנן ודו"ק ועי' שו"ת חכם צבי סי' ב' ג' ודו"ק.
כל עדות שתבא הנאה ממנו וכו'. מפשטת לשון הרמב"ם משמע דאף הנאה שאינה של ממון ג"כ נקרא נוגע דלא כמהרי"ט אמנם סיים מפני שהוא כמעיד לעצמו מבואר כחילוקו של הקצות החושן דיש חילוק בנגיעה בין מעיד לעצמו או שמעיד לאחרים רק שעי"ז יוכל לבא הנאה לו דזה לא מקרי רק נוטל שכר להעיד עיי"ש והארכתי בזה הרבה. אמנם במה שהאריך המהרי"ט אי בעי דוקא הנאת ממון או אף שאר הנאות הנה לפענ"ד תלוי במה שנחלקו העיר שושן והסמ"ע ריש סי' ל"ז אי נוגע מטעם קרוב או מטעם חשש שקר יעו"ש. והנה אם הוא פסול מטעם קרוב ולא משום חשש דמשקר הנה בכל הנאה אדם קרוב לעצמו ופסול אבל אם הוא מטעם חשש שקר י"ל דדוקא דבר שמגיע לו הנאת ממון חשוד אינש לשקר אבל שאר נגיעות לא חשוד אינש לשקר וזה ברור.
ובזה נראה לפענ"ד דמהר"י בן לב שסובר דאף בשאר נגיעות פסול לשיטתו דס"ל ג"כ דנוגע פסול מטעם קורבא ולחוב דכשר הוא מתורת חיוב כמ"ש בגליון השו"ע ריש סי' ל"ז בשמו ע"ש בדף נ' ע"ב ולכך כל נגיעה פסול משא"כ לדידן דק"ל כהסמ"ע דמטעם חשש שקר לכך בעי נגיעת ממון דוקא. ובזה נראה לפענ"ד מה שנחלקו העיר שושן והסמ"ע בסי' ז' ובסי' ל"ז דדעת הע"ש דאף שיש ס"ת אחרת באותו בהכנ"ס ג"כ צריכין להסתלק מלקרוא והסמ"ע כתב דכל שיש ס"ת אחרת באותו בהכ"נ דא"צ לסלק דיכול לקרות באחרת. ולפי מ"ש הדבר תלוי בזה דבאמת גם כשיש ס"ת אחרת יש לפעמים הנאה כגון שימצא פסול באותה ס"ת ויצטרך להוציא אחרת וכדומה רק שזה לא מקרי הנאת ממון גמור רק קצת הנאה ולהע"ש פסול אף בזה משא"כ להסמ"ע וזה ברור ודו"ק. והנה כה הראני הגאון החריף מוה' יעקב יוטעס בתוך מכתביו על קריאת ס"ת בשער י"ד האריך בזה וזה היה בשנת תרי"ט ה' כסליו שהקשה דאף כשיש ס"ת אחרת הא לפעמים יצטרכו לקרות בשני ס"ת ולפי מ"ש אתי שפיר דזה עכ"פ לא מקרי הנאת ממון רק שאר הנאה ולדידן לא פסול בזה אבל להע"ש פסול עוד נראה לפענ"ד דיש נפק"מ בין טעמו של הע"ש לטעמו של הסמ"ע לענין מצוה דלאו להנות נתנו רק להנאת המצוה ובזה לא מפסל לשיטת הסמ"ע משא"כ בהנאת הגוף אפשר דמקרי הנאה דאף שאינו ממון ממש מ"מ יש לו הנאת הגוף דשוה ממון הרבה ולכך במרחץ לא מהני סילוק דיש לו הנאה הגוף ממש ודו"ק היטב.
ולפענ"ד היה נראה דבר חדש בהא דאמר שאני ס"ת דלשמיעה קאי דהנה הרב הנ"ל הקשה בכתביו דאיך שייך שמשום המצוה מעיד שקר והא הו"ל מצוה הבאה בעבירה ולפענ"ד נראה דהנה בהנך קבוראי אמרו שם דכל דסברו מצוה קעבדי לא נפסלו לעדות ולפ"ז נראה לפענ"ד דזהו דחיישינן שמא יטעו בשביל שמצוה יעבדו שיהיה ס"ת שלהם ואמרו בדדמי כדי שיקיימו הציבור המצוה ובאמת הם טועים ואינו שלהם ובפרט בדיינים יוכל להיות שלבם יחשבו לדון הדין בטעות בשביל דסברי מצוה קעבדי. ובזה מבואר היטב החילוק בין כשיש ס"ת אחרת כיון דעכ"פ אפשר באחרת ואם אין ס"ת אחרת יוכל לגלול הס"ת עכ"פ ליכא חשש שיסברו מצוה קעבדו ודו"ק. עוד נ"ל דבר חדש לרבא דס"ל רשע דחמס בעינן ולפ"ז כל שאין הנאת ממון רק הנאת המצוה אינו רשע דחמס ואינו פסול ולכך בהנאת הגוף דגם זה מקרי רשע דחמס כמ"ש התוס' בסנהדרין דף ט' גבי פלוני רבעני שוב יש לחוש לחשד שקר כמו דפסול בשביל שהוא רשע דחמס בשביל תאוות גופו והוא הדין בחשש שישתכר תאוות הגוף חיישינן ודו"ק:
עד שיסלק עצמו. הכ"מ הביא קושית התוס' דהא בעינן שיהיה תחלתו וסופו בכשרות ותירצו דלא שייך תחלתו בפסלות כיון שאין פסולו תלוי בגוף אלא בממון וביאור הדברים מבואר בשטמ"ק דגבי ממון לא מקרי תחלתו בפסלות משום כיון דמטי ליה הנאה מיניה לאו בר עדות הוא כלל ואין אדם מעיד לעצמו והוי בגדר בעל דין ואינו בתורת עדות עד השתא וא"כ תחלתו וסופו בכשרות ובאמת שהדברים ראויים למי שאמרם. אמנם עדיין צ"ב דהרי שיטת הרא"ש והרבה פוסקים שעמו דנוגע פסול אף לחוב והרי אם היה מעיד לחוב היינו פוסלין עדותו דהו"ל תחלתו בפסלות דהרי בחוב לא שייך לומר דעד עתה היה בגדר בע"ד דהא לחוב יכול אדם לחייב עצמו והו"ל תורת עדות לעצמו וגם עד פסול האמינה תורה לעצמו א"כ לפ"ז יהיה תחלתו בפסלות וכיון שאותו האיש היה נפסל לעדות זו לחוב איך אפשר שלזכות יהיה כשר יציבא בארעא וכו' והיא קושיא נפלאה. אמנם נראה דבאמת הא דאמרינן ולסלקו בי תרי מינייהו נתקשו הקדמונים דלמה לא ניחוש לערומי קא מערים. אמנם נראה דלזכות באמת ל"צ סילוק משום דלזכות הוא בגדר בע"ד רק כיון דאם היה מעיד לחוב היה בגדר עד שוב מקרי תחלתו בפסלות לפ"ז באמת עכשיו מעיד לזכות וכל שמסלק עצמו שוב לא שייך להאמין לו מתורת עד לעצמו דהא אינו לעצמו וא"כ מחשבינן לענין חוב כאילו סילק עצמו מקודם דלחוב בודאי אנן סהדי דהיה מסלק עצמו מקודם ושוב לא היה בגדר עד כלל דלזכות אינו מעיד לעצמו וזה ברור ועמוק.
ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ליישב קושית הש"ך סי' ל"ד ס"ק כ"ח שהקשה דניהו דבעל דין לאו עד מקרי ומהאי טעמא לא שייך ביה עדות שבטלה מקצתה כמ"ש הראב"ד מ"מ תחלתו בפסלות קרינן ביה דאל"כ יקשה לשיטת הראב"ד דאשתו כגופו והוי בגדר בעל דין מי שראה עדות לאשתו וגירשה יהיה כשר לעדות ולפי מ"ש אתי שפיר דכיון דאילו היה מעיד לחובתה היה נפסל מטעם קרוב ומטעם נוגע וכיון דלא שייך סילוק בזה דהא מ"מ היה קרוב מתחלתו שוב הו"ל תחלתו בכשרות ובלא"ה לא דמי דשם אף שהיה מסלק עצמו אפ"ה היה קרוב גם מ"ש לתמוה על הריב"ש דסוף סוף סילוק מיהא בעי באמת בשטמ"ק ב"ב שם הקשה דלמה בעי סילוק אמנם לפי מ"ש אין כאן קושיא דלזכות באמת לא בעי סילוק ולא היה מועיל הסילוק רק לענין החוב צריך הסילוק ושפיר כתב הריב"ש דכל ששייך פלגינן דיבורא שוב לגבי חוב נאמן דפלגינן דיבורא ואף דלגבי זכות כתב הש"ך דכל היכי דיש לחוש לנוגע חיישינן דבשביל עצמו מעיד כן ולהנאתו היינו לזכות דוקא אבל לחוב בודאי שייך פלגינן דיבורא וכיון דלחוב נאמן משום פלגינן דיבורא שוב לזכות לא שייך תורת עדות כלל ונאמן לגבי אחר ופלגינן דיבורא דלא צריך סילוק כלל לזכות וזה ברור מאד והיא ענין נכבד.
ובזה מיושב כל קושיות השטמ"ק מהא דאמרו בסנהדרין דף י' אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל ממונו לא אמרינן אלא לגבי ממונא נמי עד הוא ולפי מ"ש לא קשה דשם כיון דלא שייך סילוק א"כ נפסל מטעם דהיה תחלתו בפסלות לענין חוב ובלא"ה לא קשה כמ"ש הר"ן שם דלגבי שורו הוי ענין חשוב בפני עצמו עיי"ש ולדבר הזה העירני תלמידי שאר בשרי מוהר"א נ"י ומה שהקשה קושיא כוללת לכל השיטות מהירושלמי שהיו העדים (כשרים) [קרובים] לזה ורחוקים לזה ואמאי לא נימא דיסתלק הקרוב וידון הרחוק לק"מ לפי מ"ש למעלה דהשטר נתבטל קודם שנסתלק ואיך יתכשר השטר אח"כ ומצאתי בש"ך סי' נ"א ס"ק זיי"ן שכתב כן והמל"מ בפרק י"ד הלכה ה' רמז לזה והביא דברי הרשב"א בתשובה והוא בחלק הנקראת תולדת אדם. שוב מצאתי כן בב"י בשם הריטב"א גבי קרובי הגזבר ונהניתי גם מ"ש כאן ובפרק הקודם לחלק בין עבד שהביא גיטו להך דירושלמי גבי הכותב נכסיו לשני בני אדם מצאתי במחנה אפרים הלכות עדות בפ"ג שכתב כן ושמחתי שבראשית ההשקפה כתבתי כן: