רמב"ם — הלכות פסולי המוקדשין — פרק ד׳

אוְלַד חַטָּאת וּתְמוּרַת חַטָּאת וְחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ וְחַטָּאת שֶׁאָבְדָה וְנִמְצֵאת אַחַר שֶׁכִּפְּרוּ הַבְּעָלִים הֲרֵי אֵלּוּ יָמוּתוּ. נִמְצֵאת אַחַר שֶׁנִּשְׁחֲטָה הַחַטָּאת הַשְּׁנִיָּה שֶׁהִפְרִישׁ קֹדֶם שֶׁיִּזָּרֵק דָּמָהּ. הֲרֵי זוֹ סָפֵק אִם תָּמוּת אִם תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בָּהּ מוּם. לְפִיכָךְ תָּמוּת. וְכֵיצַד הֵן מֵתוֹת. לֹא שֶׁיַּהַרְגֵם בִּכְלִי אוֹ בְּיָדוֹ אֶלָּא יַכְנִיסֵם לְבַיִת וְנוֹעֵל עֲלֵיהֶם עַד שֶׁיָּמוּתוּ. וּדְבָרִים אֵלּוּ כֻּלָּם מִפִּי משֶׁה רַבֵּנוּ נִשְׁמְעוּ. אֵין כָּל הַדְּבָרִים אֲמוּרִים אֶלָּא בְּחַטַּאת יָחִיד בִּלְבַד. אֲבָל חַטַּאת צִבּוּר שֶׁאָבְדָה וְנִמְצֵאת אַחַר כַּפָּרָה בֵּין רְאוּיָה בֵּין אֵינָהּ רְאוּיָה תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בָּהּ מוּם וְתִמָּכֵר וְיִפְּלוּ דָּמֶיהָ לִנְדָבָה. וְאֵין אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר בְּחַטַּאת צִבּוּר וָלָד אוֹ תְּמוּרָה אוֹ שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ. שֶׁכָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר זְכָרִים וְאֵין הַצִּבּוּר עוֹשִׂין תְּמוּרָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר וְאֵין כָּל יִשְׂרָאֵל מֵתִים: