ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה וחטאת שאבדה ונמצאת אחר שכיפרו הבעלים הרי אלו ימותו, נמצאת אחר שנשחטה החטאת השניה שהפריש קודם שיזרק דמה. הרי זו ספק אם תמות אם תרעה עד שיפול בה מום לפיכך תמות. וכיצד הן מתות לא שיהרגם בכלי או בידו אלא יכניסם לבית ונועל עליהם עד שימותו. ודברים אלו כולם מפי משה רבינו נשמעו. אין כל הדברים אמורים אלא בחטאת יחיד. אבל חטאת צבור שאבדה ונמצאת אחר כפרה בין ראויה בין אינה ראויה תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויפלו דמיה לנדבה. ואין אתה יכול לומר בחטאת צבור ולד או תמורה או שמתו בעליה, שכל קרבנות הצבור זכרים ואין הצבור עושין תמורה כמו שיתבאר ואין כל ישראל מתים.
אבל חטאת צבור שאבדה וכו' דברי הרמב"ם כאן הם תמוהים שהם כנגד המשנה ריש שבועות דאמר ר"ש דשעירי הרגלים ור"ח ויוה"כ קרבין זה בזה ובגמ' דף י"ב ע"א מבואר דגם לר' יהודה דלית ליה כל השעירים כפרתם שוה מ"מ אית ליה דקרבין זה בזה משום דלב ב"ד מתנה, וכבר נפתח הדבר בגדולים בתשובות ר' אברהם בן הרמב"ם בס' ברכת אברהם בסי' ט' ששאל אותו ר' דניאל הבבלי דמפורש בסוגיא דלא כהרמב"ם וכתב שם עוד וז"ל ודאי לא אמר הרב דבר זה, אלא שהלך אחר פירושו של רבינו יוסף בן מיגש שפירש קרבין זה בזה, אם אירע מקרה או אונס ולא הקריבו שעיר חטאת ברגל שמקריבים אותו בר"ח חוץ משעיר של ר"ח, ודבר תימה הוא היאך סליק אדעתין לאקרובי קרבן חוץ מיום חובתו, הא קיי"ל לדברי הכל עבר יומו בטל קרבנו, מדכתיב דבר יום ביומו, ונאמר עולת חודש בחדשו אם עולת התמיד לא קרבה מיום ליום אחר, חטאת קריבה מחודש לחודש, והאריך עוד בזה, והשיב לו ר' אברהם וכתב דלא קיי"ל כר"ש דאמר קרבין זה בזה דר' יהודה חולק עליו, והגירסא בגמ' הוא כגירסת הר"י מיגש דלא כגירסתנו שהביא ר' דניאל דאיתא ואלא רבנן דאמרו ליה ממאי דר' יהודה היא "וה"ק בשלמא לדידי דאמינא לב ב"ד מתנה עליהם אמטו להכי יקרבו", שהוא רק תוספות בתלמוד ממפרשים והגירסא הנכונה היא וממאי דהאי אמרו ליה ר' יהודה ומשום לב ב"ד מתנה עליהם דילמא ר"מ היא, כלומר מאין לך דהאי אמרו ליה ר' יהודה דס"ל אין קרבין זה בזה ומשום דלב ב"ד מתנה עליהם נפדים תמימים.
אבל מש"כ הר"י מיגש דמתני' דקרבין זה בזה לר"ש לא איירי באבדו והפרישו אחרים תחתיהם והקריבו, דבזה א"א להקריב הראשונים דכיון שכבר הקריבו ברגל הקודם אם יקריבו עוד ברגל ב' גם הראשונים יעברו משום בל תוסיף, ודוקא בלא הקריבו משום איזה סבה אפשר להקריבם דיש לדבר תשלומין, וע"ז הקשה ר' דניאל הבבלי דהא קיי"ל עבר זמנו בטל קרבנו הסכים לו ע"ז ר' אברהם וכתב שכן כ' הרמב"ם בפיהמ"ש דלר"ש דאית ליה קרבין זה בזה הוא שיקריבוהו על השני, ומ"מ כתב דלא בשביל זה צריכים אנו לדחות פירושו של הר"י מיגש שמפרש דר' יהודה דאית ליה לב ב"ד מתנה עליהם אין קרבין זה בזה, וכתב דאפי' ר"ש דאית ליה דקרבין זה בזה לא אמר כן באבודים ונמצא אחר כפרה דבזה בודאי רועה דכל דאמר ר' יהודה תמות אמרי רבנן רועה.
והנה לא כתבו לא הר"י מיגש לשיטתו, ולא ר' אברהם לשיטת הרמב"ם מה טעם הוא דבשביל דסובר ר' יהודה לב ב"ד מתנה עליהם, לכן לא יקרבו זה בזה, וכתב בזה האור שמח דטעמא הוא דחיישינן שלא יבואו בהם לידי תקלה, וכיון דיש עצה לפדותם תמימים אין ממתינים בהם להקריבם אלא נפדין, אכן ביאורו של האור שמח הוא תימה דא"כ מה מהני אם היה ר' יהודה סובר דכל השעירים כפרתם שוה דהא כתב הר"י מיגש בפירושו בגמ' וז"ל, אלא רבנן דאמרו לו דקתני במתני' אמרו לו הואיל וכפרתם [אינו] שוה היאך (אין) קרבין זה בזה, אמר להם כולם באים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו מכלל דאינהו אין קרבין זה בזה סבירא להו אלא נפדים כשהם תמימים, וממאי דהאי אמרו לו ר' יהודה היא, ולית ליה כל השעירים כפרתם שוה, דשמעת מינה דס"ל דאין קרבין זה בזה משום דאין כפרתם שוה, וילפת מינה דאית ליה לב ב"ד מתנה עליהם ונפדים תמימים ודילמא ר"מ היא וכו' עכ"ל, ומפורש בדבריו דעיקר טעמא דאין קרבין הוא משום דאין כפרתם שוה, וטעמא דלב ב"ד מתנה מהני רק לזה שיפדו כשהם תמימים, וזה קשה ביותר לשי' הר"י מיגש דסובר דלר"ש הא דקרבין זה בזה היינו דבאים לשם תשלומים דראשון, ולשי' הרמב"ם היה אפשר לומר דאה"נ דמה דאין קרבים זה בזה הוא משום דאין כפרתם שוה. אלא דגם לשיטתו קשה דמנלן להוכיח דר' יהודה סובר לב ב"ד מתנה הא לא מוכח אלא דסובר אין קרבין זה בזה. ודילמא באמת אין נפדין תמימים וירעו.
והנה האור שמח הביא ד' הר"י מיגש שכתב דמתני' דוקא בלא קרבו שעירים ברגל הקודם. וכתב בכונתו דאם קרבו וכבר נתכפר טומאת מקדש וקדשיו שהיה צריך להתכפר בהשעיר שנאבד. וא"כ א"א להקריבו ברגל השני דעל עשה דלאחר הפרשה לא מכפרא. ודוקא אם לא קרבו אמרינן מיגו דמכפר אעשה דקודם הפרשה מכפרים נמי כל טומאות מקדש וקדשיו. ואין מקריבים ברגל הבא רק שעיר אחד. וכתב דאף דהגמ' בזבחים בעי למיפשט משעירי עצרת דמכפרים אעשה דאחר הפרשה אף שכבר נתכפרו אעשה דקודם הפרשה בשעיר. זה הוי בעי לפשוט במכש"כ. אבל כיון דנדחה הפשיטות נשאר כמש"כ. והיינו דאם מכפר גם אעשה דקודם הפרשה מכפר נמי אלאחר הפרשה. ודברי האור שמח תמוהים דלפי דבריו א"כ הוי מצי הגמ' למיפשט אי מכפרא נמי אעשה דקודם הפרשה מהא דר"ש דקרבין זה בזה. ולמה הוצרך להביא מהברייתא כיון דאפשר למיפשט ממתני', וגם זה שרוצה לפרש בדברי הר"י מיגש דלא כר' אברהם בן הרמב"ם ור' דניאל שמפרשים בדבריו דלר"ש דקרבין זה בזה. היינו דקרבין על הרגל הקודם ומשום זה הוא שכתב דאם קרבו שעירים אחרים יעבור על בל תוסיף. והוא רוצה לפרש דכונתו הוא שיקרבו על הרגל השני ולא יקרבו שעיר אחר ברגל השני.
אכן דברי הר"י מיגש מבואר יותר כדבריהם שכתב (והאו"ש הביא דבריו) והא דקתני במתני' בשעירי הרגלים ושעירי ר"ח שהם קרבין זה בזה לאו שאבדו והפריש אחרים תחתיהם ונתותרו עסקינן, אלא שאירע מקרה ולא הקריבו שעירים כמו שפירשנו למעלה. שכיון שלא הקריבו שעירים כלל לפיכך יש לדבר תשלומים וקרבין זה בזה. ולפי' האור שמח לא נקרא זה בלשון תשלומים. כיון שהשעירים יקרבו לחובת הרגל השני. רק שממילא יכפרו גם על הטומאות הקודמות. וזה פשוט דאם אמרנו שהשעירים באים על טומאת מקדש וקדשיו. אין זה דוקא על טומאות שאירעו בשנה הזאת. רק שלפי פירושו אם כבר הקריבו ואין להשעירים לכפר על טומאות שהפרישו להם א"א להקריבו על טומאות אחרות אבל עכ"פ לא נקרא זה בלשון תשלומים כיון שבאים לחובת הרגל השני.
ולבאר הענין נבאר מקודם הא דעשה דלאחר הפרשה. דבהא דבעי הגמ' בזבחים דף ו' בעולה אי מכפרא אעשה דלאחר הפרשה אמר מי אמרינן מידי דהוי אחטאת. מה חטאת דקודם הפרשה אין לאחר הפרשה לא. והקשה הקרן אורה דהכא אמר בהדיא דחטאת לא מכפרא אעשה דלאחר הפרשה. והרמב"ם בפ"ג מהל' שגגות הל' ג' כתב שאם הפריש חטאת על חלב שאכל אמש לא יביאנה על חלב שאכל היום ואם הביא כיפר. וכתב דלכאורה היה אפשר לומר דזהו דוקא היכי שמכפר אקודם הפרשה אז אינו מכפר אלאחר הפרשה. אכן ממה דפריך בגמ' משעירי עצרת מוכח דאינו כן ונשאר בקושיא.
ולכאורה קושייתו אינו מוכרחת דמנ"ל דהפריש חטאת על חלב שאכל אמש. והביא על חלב שאכל היום. היינו שהפריש אמש החטאת הא קתני שהפריש על חלב שאכל אמש אבל לעולם שהפריש היום אחר שכבר אכל גם היום. וראיתי שמביאים ראיה למה שכתב הרמב"ם דכיפר מדאיצטריך קרא דבהפריש אביו ומת לא יביאנו בנו אחריו. ומוכח דבאביו כה"ג כיפר. וגם מזה אין להוכיח דמכפר על לאחר הפרשה דאיצטריך קרא דהו"א שבן יורש ומהני ליה הפרשת אביו. ואם הבן אכל חלב קודם הפרשת אביו יוכל להביא ולהתכפר. אכן יש להוכיח כן מהתוספתא פ"ד דכריתות שהביא הכ"מ על הרמב"ם שהבאנו דתניא שם הפריש חטאת לחלב והביא לדם. לדם והביא לחלב. הרי זה לא מעל ולא כיפר. ומזה הוכיח דברי הרמב"ם דדוקא מחלב לדם, אבל מחלב לחלב כיפר, ומזה מוכח דאפי' מחלב שאכל אמש, והביא על חלב שאכל היום כיפר מדתניא דוקא מחלב לדם. ובאמת מפשטות לשון הרמב"ם שכתב בסתמא משמע דמחלב לחלב בכל גווני כיפר.
איברא שהתוס' בב"ק דף ס"ו ע"ב ד"ה דגזל קרבן דחבריה כתבו תימה ל"ל קרא דאי בחטאת הא אפי' הוא עצמו אם אכל חלב אתמול והפריש קרבן אין מתכפר באותו קרבן על חלב שאכל היום. וקשה מהתוספתא על התוס'. ונראה דיש לומר דאף דעיקר ד' התוספתא דקתני לא מעל ולא כיפר. היינו שלא כיפר על הדם כשהביא מה שהפריש לחלב ומשו"ה לא מעל. אבל עכ"פ הא תניא בסתמא לא כיפר. ומשמע לא כיפר כלל לא על החלב ולא על הדם. וזה באמת דוקא כשהפריש על חלב והביא על הדם. וזה כרב אחא בריה דרבא בזבחים דף ט' ע"ב דאמר רבא חטאת חלב ששחטה לשם חטאת דם כשרה. ורב אחא בריה דרבא מתני לפסולא. מ"ט ושחט אותה לחטאת לשם אותה חטאת. ופסק כן הרמב"ם בפט"ו הל' ו'. אבל זה בודאי דוקא מחלב על דם. אבל מחלב על חלב אף שלא יתכפר לו על חלב שאכל היום. אבל יתכפר לו על חלב שאכל אמש דלא נתמעט מלחטאת לשם אותה חטאת דודאי היא אותה חטאת.
ועיין מה שהאריך בזה בזבח תודה בזבחים דף ז' מה שמחלק בין הביא בעל הקרבן על הדם ובין שחט לשם חטאת דם. ודבריו נכונים אבל עכ"פ בד' התוס' אפשר ליישב כן שהביא שם ד' התוס' בנזיר דף כ"ז שכתבו כן דעל דם לא כיפר ועל חלב כיפר. אבל כל זה הוא בד' התוס' שכתבו דעל חלב שאכל היום לא כיפר. אבל לדעת הרמב"ם שכתב דכיפר ומקורו בודאי מהתוספתא משמע דמחלב לחלב כיפר בכל גוונא. וא"כ קשה קושיית הק"א דבגמ' מפורש דבחטאת בודאי לא מכפרא על חטא שלאחר הפרשה.
והנה התוס' בזבחים שם הקשו דאמאי לא מייתי ממתני' דשבועות דאפי' לר"ש דלית ליה לב ב"ד מתנה שעיר שלא קרב ברגל זה יקרב ברגל אחר. ומוכח דמכפר על אחר הפרשה. וכתבו דכיון שאבד איגלאי מילתא דההפרשה לא היתה הפרשה עד רגל אחר דשחטי ליה. ותירוצם קשה דאמאי נימא איגלאי מילתא. אטו היה עומד שיאבד ואפי' ע"י שאלה בנדרים לא היה מועיל.
לכן נראה דבאמת צ"ל כמו שרצה הקרן אורה לומר דבעיית הגמ' הוא רק שיכפר בין על קודם הפרשה בין על אחר הפרשה. ובזה ודאי קיי"ל בחטאת דהפרשות מחלקות וקיי"ל נמי כר' יוחנן דאפי' ידיעות מחלקות בשבת דף ע"א ע"ב. אבל אם רוצה לשנות קרבן שהפריש על חלב שאכל אמש להביאו על חלב שאכל היום סובר הרמב"ם דבדיעבד כיפר. וכדמוכח מהתוספתא דדוקא מחלב על דם לא כיפר. ומה דאמר הגמ' מה חטאת דקודם הפרשה אין לאחר הפרשה לא. היינו שיכפר גם על קודם הפרשה. ולא כשרוצה לשנות הקרבן ולהביאו על חלב שאכל היום. ומה דבעי הגמ' להוכיח מהא דר"ש דשעירי עצרת דנזרק דמו של ראשון דשני קרב על טומאה שאירעה בין זה לזה. זהו משום דאף דר"ש אמר דזהו טעמא דאמרה תורה להקריב שני שעירים וכשיטתו דדריש טעמא דקרא. מ"מ הא גם ר"ש ודאי מודה דלא חלקה תורה ואפי' אם יבוא אליהו ויאמר שלא אירעה טומאה בין זה לזה. מ"מ ודאי מקרובים שני שעירים. וא"כ כשמביאים ומקריבים השעיר השני אין זה בגדר הבאה חדשה ושינוי שמשנים הקרבן שהפרישו אותו על טומאה הקודמת ועתה מקריבים אותו על טומאה חדשה, דהא גם כשלא נעשה טומאה חדשה מקריבים שני השעירים. וע"כ דשייך כפרה שניה אחר כפרה הראשונה דהא זריקת דם ע"כ הוא לכפר.
והנה בזבחים דף ו' תניא והלא אין כפרה אלא בדם. והקשו שם התוס' דהא אמר מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. וכתבו דמ"מ עיקר כפרה בדם. וכיון דמצינו דשייך כפרה אחר כפרה. א"כ יש לומר דבדם גופיה נמי שייך כפרה אחר כפרה. אלא דלא מצינו כפרה חיובית בזריקת דם שני פעמים. ומשום זה אמר ר"ש דהא דמקריבים שני שעירים אף שנתכפר בראשון על טומאה הקודמת זהו על טומאה שאירעה בין זה לזה. אבל עכ"פ כשמקריבים השעיר השני אינו מגדר הבאה חדשה וכנ"ל. ולזה בעי הגמ' שפיר להוכיח דמכפר נמי אעשה דלאחר הפרשה. כיון דקיימת גם תכלית ההפרשה. ואין מקריבים אותו עכשיו בגדר שינוי מההפרשה. ומיושב קושיית התוס' מה דאינו מוכיח מהא דר"ש דקרבין זה בזה. דשם כיון דאינו מקריב ברגל זה אלא ברגל אחר הוי כמו הפריש קרבן על חלב שאכל אמש. והביא על חלב שאכל היום דבדיעבד כיפר והיא הבאה חדשה. ואין להוכיח מזה דמכפר גם אעשה דאחר הפרשה היכי דמכפר נמי אעשה דקודם הפרשה.
ועכשיו נבוא לבאר שיטת הרמב"ם ושיטת הר"י מיגש. והנה כבר כתבתי דבזה הם שוים. ומוכרח לשיטתם דבטעמא דר' יהודה דסבר אין קרבים זה בזה. צריך לצרף שני הטעמים. א' דאין כפרתם שוה. ב' דסבר דלב ב"ד מתנה עליהם דלא נוכל לומר דעיקר טעמא הוא משום דאין כפרתם שוה. ולב ב"ד מתנה מהני רק שיפדו תמימים. דמנלן להוכיח מד' ר' יהודה דסבר דנפדים תמימים. ומזה להוכיח דסבר לב ב"ד מתנה. דילמא סבר אין קרבין וירעו. אלא דקשה למה צריך טעם דלב ב"ד מתנה ולא סגי בטעמא דאין כפרתם שוה.
ונראה דיש חילוק בין אם כפרתם שוה ובין אם אין כפרתם שוה. רק שכולם באים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, דאם כפרתם שוה אף דבהופרש על חלב שאכל אמש. אין מביאים לכתחלה על חלב שאכל היום רק בדיעבד כיפר. זהו משום דאפשר להביאו על חלב שאכל אמש. אבל בשעיר שלא קרב בר"ח כיון דכבר א"א להקריבו על ר"ח העבר. אפשר להביאו לכתחלה ברגל כיון דכפרתם שוה. אבל אם אין כפרתם שוה אף דכולם באים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו. כיון דעכ"פ אין הכפרה על עיקר הכפרה שהופרש לזה. לכן אף דאפשר לשנות ולהביאו ברגל דלא דמי להפריש על חלב והביאו על הדם דגם בדיעבד לא כיפר דחלב ודם הם ב' איסורים. אבל הכא כיון דכולם באים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו בדיעבד כיפר. מ"מ סבר ר' יהודה דכיון דאין צריך בזה לפסול קדשים ולומר ירעו אלא אפשר לפדותם תמימים משום דלב ב"ד מתנה עליהם. לכן כיון דאין כפרתם שוה נפדים תמימים אבל ר"ש דלא סבר לב ב"ד מתנה ואם לא יקריבו של ר"ח ברגל יהיה צ"ל ירעו ולפסול קדשים. וכיון דבדיעבד אם הביא בשינוי כיפר וכנ"ל. לכן כאן לכתחלה אפשר לשנותו כיון דאינו כמו מחלב על דם שכולם באים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו.
והנה כל זה כתבתי לשיטת הרמב"ם דמפרש דלא כהר"י מיגש. וגם לר"ש דמקריבים שעיר של ר"ח ברגל אינו על ר"ח דעבר זמנו בטל קרבנו. אבל לשיטת הר"י מיגש דמקריבים ברגל על ר"ח וברגל יקריבו עוד שעיר אחר. א"כ אין אנו צריכים לכ"ז שכתבתי במה שאני מהפריש על חלב שאכל אמש דאין מקריבים לכתחלה על חלב שאכל היום. דלשיטתו הכפרה הוא על טומאות הקודמות. ולשיטתו לא קשה כלל קושיית התוס' למה לא מייתי הגמ' לפשוט בעיא אי מכפר על עשה דלאחר הפרשה מהא דר"ש דמקריבים זה בזה. דלר"ש אין הכפרה על טומאות דאחר הפרשה דהא ברגל מקריבים שעיר אחר. ולכן מייתי הגמ' רק מהברייתא דר"ש דשעירי עצרת דמקריבים שעיר ב' על טומאה שאירעה בין זה לזה. אלא דבזה אנו צריכים גם להר"י מיגש למה שכתבתי דמה דצריך הגמ' לומר דר"ש לא סבר לב ב"ד מתנה עליהם. משום דגם לר"ש אם היה סובר דנפדים תמימים לא היה סובר דקרבין של זה בזה וכמו שנבאר.
אכן צריך לבאר כיון דלשיטתו לר"ש אם קרב של ר"ח ברגל אינו על רגל אלא על ר"ח וכתב דקרב מדין תשלומים. וקשה דאם אינו סובר דעבר זמנו בטל קרבנו. א"כ מה איכפת לן דאין כפרתם שוה ולמה צריך לומר שכולם באים לכפר על טומאות מקדש וקדשיו. וע"כ צ"ל דהא זה ודאי דביום חול אין מקריבים שעיר של ר"ח או של רגל מדין תשלומים. ובזה ודאי גם ר"ש מודה דלא שייך להקריב קרבן שלא בזמנו. ומה שכתב הר"י מיגש דבאים משום תשלומים היינו דכיון דכבר היה דין על השעיר להקריבו ואירע שלא הקריבו אותו. ולכן ביום חול שאין זמן הקרבת קרבנות חוץ מקרבן תמיד א"א להקריבו. אבל ביום ר"ח או ברגל כיון שאז הוי זמן הקרבת מוספים ושעירי ר"ח ורגל. לכן אפשר להקריב השעיר של ר"ח הקודם על חובתו שהוא לר"ח. אבל זהו רק משום דר"ח ורגל שוים בזה שכולם באים לכפר על טומאות מקדש וקדשיו. ולכן מיושב דגם לר"ש מה שמקריבים של ר"ח ברגל אינו אלא שלא לפסול קדשים. וזהו מש"כ הר"י מיגש שבאים לשם תשלומים היינו דאין פוסלים השעיר ולומר ירעו. אבל אם היה סובר כר' יהודה דלב ב"ד מתנה לא היו מקריבים שעיר של ר"ח ברגל לשם ר"ח כיון דאינו עיקר זמן הקרבתו.
ובמה שכתב ר' דניאל הבבלי ותמה על הר"י מיגש דאיך אפשר שיהיה קרב לתשלומים הא קיי"ל דעבר יומו בטל קרבנו מדכתיב דבר יום ביומו. יש לומר דאינו מוכרח דא"א להקריב הקרבן דהגמ' הוא בתמורה דף י"ד בהא דתנן שם קרבנות היחיד חייבים באחריותם ובאחריות נסכיהם. וקרבנות הצבור אין חייבים באחריותם וכו' אמר שם מנה"מ דת"ר דבר יום ביומו מלמד שכל היום כשר למוספים. ביומו מלמד שאם עבר היום ולא הביאם אינו חייב באחריותם. א"כ אין לנו מדרשא דדבר יום ביומו. אלא שאינו חייב באחריותם. אבל אינו מוכח שא"א להקריב הקרבן שהופרש. אלא דזה מוכח ממתני' דשבועות דביום חול שאינו זמן כפרה לקרבן זה אין להקריבו. וה"נ ביום שאין כפרתם שוה, והא דבברכות דף כ"ו בעי הגמ' טעה ולא התפלל מנחה מהו שיתפלל ערבית ב'. את"ל וכו' אבל הכא תפלה במקום קרבן הוא. וכיון דעבר יומו בטל קרבנו. אין ראיה משם אלא דאין מקריבים למחר קרבן חדש שלא הפרישו אותו. ודומיא דהכי אין מתפללים למחר תפלה בשביל חוב של אתמול. דתפלה דמי כמו להקריב קרבן חדש. אבל קרבן שכבר היה דין להקריבו סובר הר"י מיגש דאפשר להקריב מדין תשלומים ביום שראוי להקריבו.
ולפי"מ שנתבאר ד' הר"י מיגש מיושב דמה שכתב דמתני' מיירי בלא קרבו שעיר בר"ח ולא באבדו כתב זה על מה דאמר בגמ' מודה ר"ש בשעירי חטאת שאין מקיצים בגופם אלא בדמיהם. וכתב על זה דהא דאמרינן במתני' דקרבים זה בזה לא מיירי באבדו. והנה רש"י מפרש מתני' באבדו ומ"מ לא קשיא לרש"י ע"ז ממתני'. דהא דאמר הגמ' מודה ר"ש בשעירי חטאת שאין מקיצין בגופן אלא בדמיהם. מפרש רש"י דמיירי באלו שנקנו מתרומה ישנה. והוא דומיא דמאי דאמר מקודם בתמידים שלא הוצרכו לצבור דעלה קאי. וא"כ מאי קשיא להר"י מיגש הא מתני' לא מיירי בנקנו מתרומה ישנה והגיע תרומה חדשה. לכן שפיר קרבין זה בזה. אכן לפי"מ שמפרש הר"י מיגש במתני' דאין קרבין לשם שעירי הרגל אלא לשם שעיר ר"ח. א"כ אין כאן חסרון דתרומה חדשה. ושפיר קשיא למה אמר דאין מקיצין בגופן אלא לדמיהם דלמה ילכו לקיץ המזבח דהא אפשר להקריבם כיון שיהיה הכפרה על ר"ח אדר קודם שהגיע זמן התרומה חדשה. ולכן שפיר הוכרח לפרש דמתני' לא מיירי באבדו והקריבו אחר דבזה ודאי אין קרבין זה בזה.
והנה צריך עוד לבאר לשיטת הרמב"ם שחולק על הר"י מיגש בזה. וכמו שביאר בנו הרב ר' אברהם דודאי אין תשלומין לקרבן שעבר זמנו. מהו עיקר החילוק בין אירע שלא הקריבו ובין אבד והקריבו שעיר אחר. דלהרמב"ם לא שייך לומר טעמא משום דעוברים על בל תוסיף אם יקריבו אותו ברגל. כיון שאין הכפרה על ר"ח שעבר. והרב ר' אברהם הוכיח שהוא כן דהא ר' יהודה אומר דחטאת צבור מתה. ואם הדין להקריבה ברגל אחר איך משכחת לה דמתה. וכן להלכה לרבנן דאמרי של צבור אינה מתה כתב דדייקינן דרועה עד שיפול בה מום דאילו הוי ס"ל דקריבים בעצמן לא הוי תנן דאינה מתה אלא קריבה בעצמה. אלא שצריך לבאר טעמא דמילתא למה באמת אינן קריבין זה בזה. כיון דלשיטת הרמב"ם לא שייך טעמא דהר"י מיגש וכנ"ל.
ונראה דהרמב"ם סובר דכן הוא ההלכה. וכמו שמצינו הלכה דכל שבחטאת מתה באשם רועה. כן הוא ההלכה דחטאת היחיד שנתכפרו באחר מתה ושל צבור רועה. ולכן תיכף משעבר יום קרבן המוסף ונתכפרו באחר ונמצא הקרבן נעשה דינו שירעה. ולא שייך לומר שנמתין על רגל או על ר"ח אחר ויקריבו אותו, דכן ההלכה שבקרבן צבור שנתכפרו באחר ירעה. ולכן אפי' לא ניתק לרעיה ונמשך עד רגל או עד ר"ח אחר. או אפי' נמצא בר"ח אחר קודם הקרבת שעיר אין להקריבו. שכן דינו שכמו בחטאת יחיד מתה כן בחטאת צבור רועה.
ודברי הרמב"ם כאן בהלכה כבר מבוארים במה שכתב דחטאת הצבור שאבדה ונמצאת אחר כפרה בין ראויה בין אינה ראויה תרעה. דלהקריבם ברגל כבר נתבאר דא"א. ומה דא"א לפדותם תמימים אף דהרמב"ם סובר גבי תמידים שלא הוצרכו לצבור דלב ב"ד מתנה עליהם. הטעם הוא דבאבודים לא אמרינן לב ב"ד מתנה. דלשיטת הרמב"ם א"צ לחלק בין אבודים בשעיר הפנימי לאבודים בחטאת חיצונה כמו שחילקו התוס' בדף י"ב. כיון דמתני' לא מיירי באבודים. וכבר כתב זה באור שמח. אלא דקשה דעכ"פ למה לא כתב הרמב"ם הך דינא דאם אירע שלא הקריבו השעיר בר"ח דיפדו תמימים. וכמו שכתב הרב ר' אברהם בפי' הגמ' דאמר ממאי דאמרו לו ר' יהודה ומשום לב ב"ד מתנה עליהן דילמא ר' מאיר היא. כלומר מאין לך דהאי אמרו לו ר' יהודה דס"ל אין קריבין זה בזה. ומשום לב ב"ד מתנה עליהם נפדים תמימים. עכ"ל וביחוד דהרמב"ם בפ"ד מהל' שקלים כתב שתנאי ב"ד הוא על כל הבהמות שלוקחים לתמידים שאם לא יהיו צריכים להם יצאו לחולין. ואם בכל חטאות הצבור שלא קרבו הוא כן למה כתב רק על תמידים.
לכן נראה דשעירי הרגלים שלא קרבו מחמת איזה סיבה הויין נמי לא שכיחא כמו אבודים. ובזה ג"כ לא אמרינן לב ב"ד מתנה. ומעיקרא דהוי ס"ד דגם בזה אמרינן לב ב"ד מתנה אפשר היינו באמת מחלקים כפי' התוס' בין אבודים לאבודים. או בין אבודים לנעשה סיבה שלא קרבו. אבל למסקנא דלא ילפינן ממתני' לב ב"ד מתנה אלא ר' יוחנן גמרא גמיר לה ומפרש הרמב"ם דגמרא גמר לה הך דינא בתמידים שלא הוצרכו לצבור. וכן מוכח בזבחים. א"כ מכאן גופא מוכח דבזה לא אמרינן לב ב"ד מתנה דלמה גמיר לה בתמידים שלא הוצרכו לצבור דלא הוזכר במתני' הוי ליה למימר כן גם בהא דמתני'. ואמאי באמת לא נפרש דאמרו לו הוא ר' יהודה. כיון דקיי"ל לב ב"ד מתנה. ולכן מוכח מזה דבכל לא שכיחי לא אמרינן לב ב"ד מתנה. ורק בתמידים שלא הוצרכו לצבור אמרינן כן.
אמנם עוד קשה לפי"מ שבארנו, למה כתב הרמב"ם כאן בהלכה דין אבדה ונמצאת אחר כפרה, כיון דלהלכה גם אם לא קרבו מחמת סבה נמי ירעו, כיון דלא אמרינן בזה לב ב"ד מתנה ויפדו תמימים, א"כ הו"ל לכלול בהלכה זו בין אבדה בין לא קרבה משום איזה סיבה דירעו, אך בזה אפשר לומר דכיון דטעמא הוא משום דלא אמרינן בזה לב ב"ד מתנה עליהם, סמך על מה שכבר כתב בפ"ד מהל' שקלים דהתנאי ב"ד דלב ב"ד מתנה הוא רק על בהמות שנקנו לתמידים דלא הוצרכו להם, וממילא בהוקדשו למוספים ולא קרבו משום איזה סבה כיון דא"א להקריבם, וכמו שכתב הרר"א דלא קיי"ל כר"ש, ממילא ודאי ירעו עד שיפול בהם מום,
אכן באמת קשה יותר דלפי"מ שבארנו דמוכח מהסוגיא דאם לא אמרינן לב ב"ד מתנה עליהם, גם לר' יהודה היה צריך להיות קרבין זה בזה. ודוקא אם היה סובר לב ב"ד מתנה עליהם ונפדים תמימים, לכן אין קרבין זה בזה, וכיון דנימא דלהלכה סובר הרמב"ם דאין נפדים תמימים, וכיון דכולם באים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו אמאי באמת להלכה אין קרבין זה בזה.
ונראה דכל זה שבארנו עפ"י דברי הרר"א וגירסת הר"י מיגש והרמב"ם בהסוגיא, זהו לפי"מ דבעי למימר דהא דאמרו לו הוא ר' יהודה, ושלפי"ז מוכח דדוקא משום דסבר לב ב"ד מתנה עליהם סבר דאין קרבין זה בזה, אבל לפי"מ דמסיק דר"מ הוא דאמר זה לר"ש, אבל ר' יהודה לא סבר לב ב"ד מתנה עליהם בלא קרבו משום סבה, וכדמוכח דהא דר' יוחנן גמרא גמיר לה הוא רק בתמידים שלא הוצרכו לצבור, וכיון דר"מ הוא דאמר כן לר"ש בשלמא לדידי דאמינא כל השעירים כפרתם שוה מש"ה יקרבו, אלא לדידך אמאי יקרבו ואמר לו ר"ש כולם באים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, וא"כ אין לנו ללמוד ממתני' דר' יהודה מודה לר"ש בהך סברא דכולם באים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, ומשום זה יקרבו זה בזה, ואפשר דר"מ שאל זה לר"ש משום דידע דסובר כן דיקרבו זה בזה וכדתניא בתוספתא, ומודה ר"ש דשעיר שלא קרב ברגל שיקרב בר"ח, לא קרב בר"ח יקרב ביוה"כ וכו', אבל ר' יהודה אינו סובר כר"ש בזה, דכיון דאין כפרתם שוה לא מהני הך סברא דכולם באים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, וכמו שכתבנו למעלה דאף דלא דמי להפריש קרבן על חלב והביאו על הדם, מ"מ כיון דאין כפרתם שוה אין קרבין לכתחלה אף דאין נפדים תמימים וצריך להיות ירעו.
ובעיקר ההלכה כבר פסק הרמב"ם בפ' י"א מהל' שגגות הל' ט' כר' יהודה במתני' דשעירי הרגלים ור"ח שוים לכפר על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, אבל של יוהכ"פ מכפרים על שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף, ולמסקנא לא סבר ר' יהודה דקרבין זה בזה לכן לא הזכיר הרמב"ם הך דינא דמתני'.
והנה הרר"א בעצמו בתשובתו כתב כן וז"ל, ומה דתניא ומודה ר"ש בשעיר שלא קרב ברגל שיקרב בר"ח וכו' לאו למימרא דר' יהודה או רבנן כך ס"ל, והא הודאה לדבריהם הוא אלא האי הודאה לר"מ הוא כלומר אע"ג דפליג ר"ש על ר"מ בכפרת שעירים ואומר דאינה שוה מודה דקרבין זה בזה. ומה שהארכתי בזה הוא משום דהרר"א התחיל להוכיח דר' יהודה חולק על ר"ש מהא דאמר בגמ' ממאי דמאן אמרו לו ר' יהודה הוא משום לב ב"ד מתנה עליהן, אבל לא סיים הרר"א איך אנו צריכין לפרש לפי"מ דמסיק דלא ר' יהודה הוא תנא דאמרו לו, אבל למסקנא אנו צריכין לפרש כמש"כ.
איברא דיש עוד בזה מקום עיון דר' יהודה הא אינו חולק על ר"מ אלא בשעירי יוה"כ ושעירי הרגלים, אבל שעירי הרגלים ושעירי ר"ח הא סובר נמי כר"מ דכפרתן שוה. ורק ר"ש חולק בזה דאין כפרתן שוה, וא"כ אם באנו לדון אם שעירי הרגלים ור"ח קרבין זה בזה, הא אין לנו טעם לומר דר' יהודה חולק על ר"מ ור"ש בזה, וא"כ קשה למה השמיט הרמב"ם ולא כתב הך דינא דר"ש בשעירי הרגלים ור"ח, וכ"ש דמרגל אחד לחבירו ודאי לדברי הכל כפרתן שוה, וא"כ צ"ל דקרבין זה בזה לד"ה, והרמב"ם השמיט ולא כתב לא כאן ולא בהל' שגגות הך דינא דהיכא דלא אבדו ונתכפרו באחר דקרבין זה בזה, אמנם דיש לומר דכיון דאין זה מפורש במתני' ולא בגמ' דבמתני' הוזכר רק הא דר"ש דקרבין אפי' של רגלים ביוה"כ ובזה לא קיי"ל כן, ולכן לא כתב זה הרמב"ם להלכה כדרכו שלא לכתוב דבר שאינו מפורש בגמ'.
עוד י"ל דבכונה השמיט הרמב"ם כל הך דינא דקרבין זב"ז דכבר כתבנו למעלה ליישב קושיית התוס' למה אין הגמ' פושט בעיא דעשה דלאחר הפרשה מהא דר"ש, דהוא משום דאם הפריש קרבן על חלב שאכל אמש והביאו על חלב שאכל היום דבדיעבד כיפר, וכתבתי דאף דלכתחלה לא יביא זהו משום דאפשר להביאו על חלב שאכל אמש. אבל הכא כיון שאם לא יהי' מותר להקריב ברגל קרבן שהופרש לר"ח, יהי' דינו שירעו ויהי' הפסד קדשים בזה סבר ר"ש דמותר לכתחלה לשנות ולהביאו ברגל, ולפי"ז יש לומר דכיון דמסקנא הוא דאמרו לו לר"ש הוא ר"מ דסבר כל השעירין כפרתן שוה דאף דאמר הגמ' בלשון ודילמא המסקנא כן כיון דא"א לומר דזהו ר' יהודה דס"ל נפדין תמימין, דהא דעת הרמב"ם דלא אמרינן לב ב"ד מתנה אלא בתמידין שלא הוצרכו לצבור וכמש"כ למעלה, וכיון שהרב ר' אברהם בן הרמב"ם כתב דר' יהודה חולק על ר"מ ור"ש וקיי"ל כר' יהודה, וכיון דר"ש הוא דאמר בתוספתא דקרבין זה בזה מר"ח לרגל ומרגל ליוה"כ, ומיוה"כ לרגל אחר, ונמצא דלא מצינו אלא לר"מ ור"ש דסוברים כן אבל ר' יהודה לא סבר כלל דקרבין זה בזה אפי' מר"ח לרגל, אף דבזה סבר נמי ר' יהודה דכפרתן שוה וע"כ משום דלית ליה עיקר דינא דאפשר לשנות ולהביא הקרבן לכתחילה מר"ח לרגל, ומרגל לרגל אחר אף דכפרתן שוה.
ואף דבגמ' נשאר הבעיא אי מכפר על עשה דאחר הפרשה הא זהו בעולה, אבל בחטאת לא מכפר כדאמר בגמ' וכמו שהקשה הקרן אורה, וכתבנו בהא דר"ש דזהו מטעם אחר משום דהוי כמו הפריש חטאת על חלב שאכל אמש והביאו על חלב שאכל היום, וע"כ דסברי ר"מ ור"ש דמשום הפסד קדשים מקריבין לכתחלה זה בזה. אבל ר' יהודה יש לומר דחולק על כל זה ואפי' מר"ח לרגל או מרגל לרגל אחר ג"כ אין קרבין.
אכן יש לומר עוד דאף דאמר הגמ' דבחטאת ודאי לא מכפרא על עבירה דאחר הפרשה, מ"מ יש לומר דזהו דוקא בחטאת יחיד שהוא מחוייב להביא על כל חטא וחטא חטאת אחרת וגם ידיעות מחלקות וכ"ש הפרשות, אבל בשעירי הרגלים ובשעירי יוה"כ שאף שהם חטאות. אבל הא אין דין על כל טומאה שאירעה, ולכן בזה נוכל לומר דאם בעולה מכפר על עשה דאחר הפרשה, גם בזה מכפר השעיר גם על עשה דאחר הפרשה, ומיושב מה דבעי הגמ' להוכיח משעירי עצרת ואף דבחטאת אמר מקודם דודאי אינו מכפר, ונמצא דלפי"ז תלוי הך דינא אם קרבין זה בזה ואפי' מרגל לחבירו בדין עשה דאחר הפרשה, כיון דנימא דמצד הבאה חדשה אינו סובר ר' יהודה דמותר לכתחלה, וכיון דבגמ' לא נפשטה אבעיא זו ונשאר בספק לכן לא נתברר להלכה גם דין זה אם קרב שעיר של רגל בר"ח או ברגל אחר, וכיון שלא נתבאר בגמ' השמיטו הרמב"ם.
והנה האור שמח הביא כאן ד' הירוש' בשבועות פ"א הל"ד דאיתא שם על מה דתניא בתוספתא, ומודה ר"ש בשעיר שלא קרב ברגל יקרב בר"ח, לא קרב בר"ח, יקרב ביום הכפורים לא קרב ביוה"כ יקרב ברגל הבא ופריך ע"ז ולא כבר כיפר יוה"כ, א"ר מנא מכיון דכתיב חג המצות וחג השבועות וחג הסוכות כמו שכולן מכפרין כפרה אחת, ומפרש האו"ש לפי פירושו דמה דאפשר להביאו ברגל הבא או בר"ח אף דאינו מכפר על עשה דאחר הפרשה. זהו משום מיגו דמתכפרים עון טומאה דרגל הראשון מתכפרים נמי עון טומו"ק דלאחר הפרשה, ולהכי פריך דכיון דכבר נתכפר ביוה"כ עצמו, א"כ הוי עכשיו טומו"ק דאחר הפרשה לחוד, ולפימש"כ מקודם דלא משום האי טעמא אפשר בר"ח או ברגל אף לדעת הרמב"ם דקרבין על הרגל הב' או על ר"ח, ומ"מ באבדו ונתכפרו באחר אין מביאין לד' הכל ברגל הבא או בר"ח אף דלדעת הרמב"ם א"א לפרש משום בל תוסיף, וכתבתי דטעמא הוא דכיון דכבר נתכפר באחר נעשה דינו כמו חטאת שנתכפרו בעליו באחר ביחיד דמתה ובצבור דינו דרועה, ולכן א"א להקריבו בר"ח או ברגל אחר ולפי"ז אפשר לפרש ג"כ קושיית הירוש' דגם בשעיר זה שלא הקריבו אותו ברגל וגם לא בר"ח וגם לא ביוה"כ דיקרב ברגל הבא, וע"ז פריך ולא כבר כיפר יוה"כ, והיינו דכיון דיוה"כ מכפר גם בלא קרבן, א"כ הוי כמו חטאת שנתכפרו בעליו, דביחיד מתה ובצבור רועה ואיך אפשר להקריבו ברגל הבא הא כבר נעשה דינו דרועה, וע"ז משני כיון דכתיב חג המצות וכו' כמו שכולן מכפרין כפרה אחת, והיינו שכל הרגלים חשובים כרגל אחד, ומתחלה כשהפרישו השעיר על חג המצות היתה חלה ההפרשה שיהי' אפשר להקריבו גם בחג הסוכות כיון שהוא כפרה אחת, אלא דאם הקריבו בחג המצות שעיר ודאי צריך להקריב בשאר הרגלים שעירים אחרים, אבל אם לא הקריבו אותו בחג המצות הוי כמו אם הפרישו שעיר לפני חג המצות איזה ימים דאין חסרון בזה שצריך לכפר גם על טומאה דאחר הפרשה.
ונראה דצריך לומר דר' מנא דאמר שכולן מכפרין כפרה אחת לא סבר כהבבלי דפריך משעירי עצרת דאמר ר"ש דהשעיר הב' מכפר על טומאה שאירעה בין זה לזה אם בעולה אינה מכפרת על עשה דאחר הפרשה, וצ"ל א' מב' אופנים או דסבר דבאמת גם בעולה מכפרא גם על עשה דאחר הפרשה, או דלא דמי יחיד לצבור, דביחיד מפריש עולה על עבירות עשה שבידו, וכיון שהפריש על הקודמים אפשר דאינו יכול להתכפר על עשה שאח"כ, אבל צבור כיון דחיוב התורה הוא שיקריבו שעירים גם אם יבוא אלי' ויאמר דודאי לא היה טומו"ק, א"כ כשאמרה תורה שיתכפרו בזה טומו"ק יוכלו להתכפר בזה גם על טומו"ק שהיה אחר ההפרשה, כיון שאין עיקר ההפרשה דוקא לכפר וממילא מכפר גם על טומו"ק דאחר הפרשה, ושעיר של חה"מ אפשר להקריבו בחה"ס.
ומבואר בזה דר' מנא מיישב דלא קשה והרי כבר כיפר יוה"כ דכיון דאין השעיר מיוחד רק לחג המצות ואפשר להקריבו מעיקר הפרשתו גם בחג הסוכות, א"כ לא נוכל לומר בזה שיהי' דינו כמו חטאת שנתכפרו בעליו באחר דבצבור רועה, דזה דוקא אם באמת הפרישו אחר תחת שעיר זה, וכבר כיפר השעיר השני כל מה שהוא הי' צריך לכפר, ובזה ודאי דינו שירעה, אבל כשלא נתכפרו בשעיר אחר, אלא שבא יוה"כ וכיפר בזה הוי הדין כמו שמתחלה לא הי' טומו"ק ברגלים הקודמים דאמרינן שמתחלה חלה הפרשתו על כל ג' הרגלים שכולן כפרה אחת.
ב.
ובמה שכתב הרמב"ם בתחלת ההלכה נמצאת אחר שנשחטה החטאת השניה שהפריש קודם שיזרק דמה ה"ז ספק אם תמות או תרעה עד שיפול בה מום לפיכך תמות שהוא בעיא דלא איפשטא כמש"כ הכ"מ יש לעיין בזה דשם איתא בעי ר"פ אבודה בכוס מהו מי אמרינן אבודה בשעת הפרשה רועה קודם שקבל דמה בכוס, אבל הכא ס"ל כל העומד ליזרק כזרוק דמי, או דילמא כמה דלא איזדריק דם כי אבודה בשעת הפרשה דמיא ורועה, וקשה דהא בכל מקום פוסק הרמב"ם דכל העומד ליזרק לאו כזרוק ולמה פסק כאן דהוי ספק אם כזרוק דמי, ונראה דטעמו משום דאם נפרש דברי ר"פ כפשוטם דבעי אם כזרוק דמי או לאו כזרוק דמי יקשה מה שייך למבעי בזה כיון דהוא פלוגתא דר"ש ורבנן בכמה דוכתי ומה בעי איך סברי רבנן דרבי כאן, וע"כ מוכח דבעיא דר"פ הוא כאן ביחוד, ולא שייך לפלוגתא דר"ש ורבנן בכל דוכתי, משום דבכל דוכתי פליגי בדין חלות הכשר במקצת כמו שיראה המעיין בכל המקומות שהוזכרה הפלוגתא, אבל הכא אין אנו דנין בדין חלות הכשר של הקרבן, אלא משום טעם אחר בעי ר"פ דעיקר טעמא דסברי רבנן דאבודה בשעת הפרשה ונמצאת קודם כפרה אינה מתה אלא רועה, הוא משום דכ"ז שלא נתכפרו הבעלים יכולים להקריב איזה שירצו או האבוד או הנמצא ולכן לא נעשה דין מתה על האבודה, וכן כתב להדיא רבינו גרשום בפירושו, ולזה בעי ר"פ באבודה בכוס היינו שכבר שחטו החטאת השניה, ובעי בזה אם נימא דלענין זה כיון דעומד ליזרק כזרוק דמי, והיינו דכבר אין לבעל החטאת רשות לשחוט את האבוד הנמצא ולשפוך את הדם שנתקבל מהמופרש השני, וטעמא דזה הוי יותר הפסד קדשים הדם שכבר נתקבל בכוס, ונתקדש בכלי שרת, דאף שכל קרבן אף שהוא בע"ח כבר נתקדש קדושת הגוף, ומ"מ כשנתקדש בכלי שרת קדושתו חמורה יותר, וכדאמר הגמ' בסוטה דף י"ד לענין קומץ, מידי דהוי אדם, דם אע"ג דקדישתיה סכין בצואר בהמה הדר מקדיש לה בכלי שרת, ולכן סבר ר"פ דאפשר כיון שנתקבל הדם בכלי שרת הוי לענין זה כזרוק לגבי האבוד הנמצא, או דילמא כמה דלא איזדריק דם כי אבודה בשעת הפרשה דמיא, והיינו דכיון דבדיעבד אם ישחוט עכשיו האבוד יכול לזרוק ממנו ולא נפסל בזה כיון דאכתי לא נזרק הדם.