חכם זקן בחכמה וכו' אב"ד שסרח אין מנדין אותו וכו'.
(א)
כתב מרן בפרק ואלו מגלחין י"ז באושא התקינו אב"ד שסרח אין מנדין אותו חזר וסרח מנדין אותו מפני ח"ה ופליגא דר"ל דאמר כל חכם שסרח (בגירסתינו ליתא במאמר ר"ל כל חכם אלא ת"ח שסרח) אין מנדין אותו שנאמר וכשל גם נביא וגו' ופסק כר"ל משום דהוא מארי' דתלמודא טפי מרב אויא, הנה דבריו נכונים לפי גירסתו בהך מימרא דפרק אלו מגלחין דהיא איתאמרא בשם רב אויא, אבל גירסתינו היא אמר רב הונא באושא התקינו וכו' וליתא לדברי מרן דמלבד דר"ה הוא ג"כ מארי' דתלמודא טובא אף גם נראה דר"ה הי' גדול טפי מר"ל, דהנה התו' בגיטין י"א ד"ה יתיב ר"ה וכו' כתבו דר"ה הי' גדול טפי משמואל, ושמואל הי' גדול מר' יוחנן דהוא קרא לשמואל לבסוף רבינו כדאיתא בחולין צ"ה ור"י הי' גדול טובא מר"ל דרבו הי' וכ"ש דר"ה הוא גדול מר"ל וכוותי' דר"ה מסתברא לקבוע הלכה, הן אמת כי אנכי בעניי לא ירדתי לסוף דעת רבותינו בעלי התו' בזה שכתבו דר"ה הי' גדול משמואל והארכתי בזה בס"ד במקום אחר ואין פה מקומו, עכ"פ לא נמלטו דברי מרן מהגמגום דהא ר"ה הי' מארי' דתלמודא טפי מר"ל.
וחלקי אמרה נפשי לבאר דעת רבינו במה שפסק כר"ל דבמנחות צ"ט מייתי התלמודא מימרא דר"ל בהדי אינך מאמרים שאמר ר"ל ולא מייתי סתמא דתלמודא שם דר"ה דאמר באושא התקינו וכו' פליג על ר"ל וכי היכי דקאמר התלמודא התם אהא דאמר ר"ל המשכח דבר אחד מתלמודו עובר בלאו, דרב נחמן בר יצחק פליג עליו וקאמר דעובר בג' לאווין ה"נ ה"ל לתלמודא למימר דר"ה פליג אההיא דר"ל דאמר ת"ח שסרח וכו' דר"ה ס"ל דוקא אב"ד שסרח אין מנדין אבל ת"ח מנדין, ודוחק לומר דהתלמודא במנחות סמך עצמו על מה שכבר מפורש במ"ק, א"ו ס"ל לסתמא דתלמודא דמנחות דהלכה כר"ל ולהכי לא מייתי לדר"ה והסוגיא דמ"ק לא הביא להא דר"ה לקבוע הלכה כמותו אלא זכרו למען נדע דעת ר"ה בזה, ומש"ה פסק רבינו כסתמא דתלמודא במנחות.
(ב)
והנה מרן ד"ה אלא א"כ עשה כירבעם בן נבט וכו' הביא לשון הירושלמי פרק אלו מגלחין הלכה א' רב יעקב בר אידי בשם ר"ש נמנו באושא שלא לנדות זקן וכו' שלח א"ל עדיין לא שב ירמיה מרעתו ובקש לנדותו וכו' שמעתי שאין מנדין זקן אלא א"כ עשה כירבעם בן נבט, ומיהו קשה דמסיק התם א"ל דוגמא השקוהו וכי עשה עקביא בן מהללאל ח"ו כירבעם בן נבט, הלא לא נמצא עולתה בו רק שפגע בשוגג בכבוד שמעי' ואבטליון וכו', ואפשר לומר דרבינו ס"ל דשלא כהלכה עשו דס"ל כרב אויא ולא קיי"ל כוותייהו אלא כר"ל וסייעתו דהיינו ריב"א בשם ר"ש ור' שמואל בשם ר' אבוהו, ומההיא דדוגמא השקוהו ל"ק דאולי בצנעה הוי, ואחרי נשיקת עפרות כפות רגלי קדושת מרן אומר אני כי נעלמה מאתי כוונתו דאיך אפשר לומר דבצנעה היו דהא סקלו את ארונו ולא הספידוהו כהלכה לאיש אשר שלש אלה נכבדות מדובר בו, חכמה ענוה ויראת חטא ולא התעסקו בקבורתו כראוי לו ואין לך פרהסיא גדול מזה, מי אשר עינים לו לא יראה הזלזול הנעשה לעקביא ויבן כי זאת גרמה לו הנדוי, וצריכין אנו לדחוק להצדיק דברי מרן ז"ל דבאמת מתחלה נידו אותו בצנעה ולא חשו לשמא ימות ואירע מקרה שמת בתוך ל' לנידויו וא"א להתיר הנידוי תוך ל' לכן הוכרחו להתנהג בו כדין מנודה בפרהסיא, והוא דוחק והדברים עומדים צפופים, אפס נראה לענ"ד להסיר תלונת מרן מהא דדוגמא השקוה דהנה יש להקשות על המרן כ"מ אדקשיא לי' קושית הירושלמי על רבינו טפי ה"ל להקהות על ר"ל גופא דהוא אמר כל ת"ח שסרח, ולפי גירסתינו ת"ח שסרח אין מנדין אותו הרי מי שהוא מכונה בשם ת"ח גם אם אין לו תואר נשיא או אב"ד אפ"ה אין מנדין אותו והרי עקביא בן מהללאל לא גרע מת"ח דעלמא ולמה נידוהו ותיקשי לר"ל מהך מתני', וע"כ לא קאמר ר' יהודה במתני' התם אלא ח"ו שעקביא נתנדה שאין העזרה ננעלת וכו' ולמאי הוצרך ר"י ליחס אליו תוארים הרבה והלא בתואר ת"ח לבד סגי דבשביל שהוא ת"ח כדאי הוא שאין לנדותו אם דעת ר"ל אמיתית היא, שוב ראיתי להגאון בעל תי"ט שם במתני' דעדיות שהרגיש בקו' זאת על ר"ל וניחא לי' בתירוצו של מרן על רבינו דמה שנידו לעקביא בצנעא הוי וכבר אמרנו מה שיש לגמגם בזה, ואחרי נטילת הרשות מהקדושים האלה אומר אני דהכוונה בדברי הירושלמי ור"ל הוא באופן אחר ממה שחשבו הם, דהנה בג' דברים פליגי ר"ה ור"ל ולפי גי' מרן רב אויא בשני דברים כבר כתב מרן ועוד בה שלישיה דר"ה ס"ל באושא התקינו מדעת עצמן שראו בשיקול דעתם הרחבה כי כן ראוי ונכון הוא אבל לא מצאו סמך לתקנה זאת מן המקרא, אולם ר"ל ס"ל לא מדעתם הרחבה תקנו תקנה זאת אלא קרא אשכחו ודרשו מדכתיב וכשלת גם היום וכשל גם נביא עמך לילה, ומסתבר לומר כן למעט במחלוקת דר"ל נמי מודה לר"ה דתקנות אושא הוי, רק שלדעת ר"ל התקינו בעבור שמצאו סמך מן הכתוב ומצאנו כעין זה בר"ה ל"ב ובמנחות ס"ח התקין ר"י בן זכאי וכו' ולא היא מדאורייתא קאמר ושאיל התלמודא והא התקין קתני מאי התקין דרש והתקין, אבל בהא מודה ר"ל דקודם שנתיישבו באושא לא היתה תקנה זאת בישראל שלא היו דורשין מקרא זה כמו שדרשו אח"כ בשעת התקנה, והנה בימי ריב"ז הסנהדרין היו יושבים ביבנה ומיבנה גלו לאושא עיין ר"ה ל"א וברש"י ד"ה מיבנה לאושא, ואחר ריב"ז בימי ר"ג דיבנה היו יושבים באושא, והרי עקביא בן מהללאל הי' מחבורתו של שמעי' ואבטליון רבותיו של הלל הזקן כמ"ש רבינו בהקדמתו לפירוש המשנה וזה הי' יותר ממאה שנה קודם חורבן הבית וא"כ עדיין לא נתקנה התקנה שלא ינדו בפרהסיא לחכם וזקן ואב"ד ונשיא ושפיר עבדו חכמי הזמן בימי עקביא שנידוהו בפרהסיא, וסרה בזה התלונה מעל ר"ל וכן מרבינו שהם דברו כפי מה שהתקינו באושא שלא היו מנדין לת"ח שסרח ומה שהי' קודם התקנה אין לרבינו להזכירו רק מה שתקנו ומצאו לו סמך מהכתוב כי דרכו של רבינו להביא ההלכות הנהוגות עתה או מה שנזכה לעשותו לעת ארמון על משפטו ישב ויהיו כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדן, אבל דעבר אין ואין זכרון לו, ואין להקשות לפי דברינו ה"ל להירושלמי לשנויי כדשנינן דמה שאמרו דוגמא השקוה היינו קודם תקנת אושא (בירושלמי הגירסא דוכמא השקוה והוראתו כמו דוגמא כי הגימל והכף ממוצא אחד הן ועיין בערוך ערך דגם ובערך דכמה) אבל לאחר תקנת אושא באמת אין מנדין זקן שסרח, הא ליתא דהא מייתי שם בירושלמי דר"ח ברי' דר' יצחק עטושיא אמר לר' ירמי' שמעתי שאין מנדין זקן וכו' ולא הזכיר שדבר זה מתקנת אושא הוא אלא סתם ואמר שמעתי' וכו' ומשמע שהוא מעיקר הדין ולא מתוך התקנה שתקנו אח"כ אלא מפי השמוע' כמו שהן הרבה גופי תורה ושפיר השיב לו ר' ירמי' מהא דדוגמא השקוה דאי אמרת דמעיקר הדין דאין לנדות זקן שסרח מדוע נידו לעקביא הלא גם הם ידעו הקבלה האמיתית מפי השמועה, וע"כ לא שמעת יפה שאין הדין דין אמת כאשר אמרת אלא בעינן זקן נשיא או אב"ד הא ת"ח דעלמא שסרח מותר לנדותו ושפיר עבידנא במה שרציתי לנדות לר"י בר בון על בזיונו דר"י בר בון לא נשיא ולא אב"ד הוי ובודאי אי הוי ר"י ור"י בר בון אסקי אדעתיי' שאין הדבר הזה מפי השמועה אלא מצד תקנת אושא שמצאו סמך מקרא למדרש דת"ח שסרח אפי' אינו נשיא או אב"ד ג"כ אין מנדין באמת לא הוי מקשו ממתני' דדוגמא השקוה דגם הם היו יודעים דעובדא דעקביא קודם תקנת אושא הוי, רק לא ידעו מאומה דתקנת אושא היא אלא סברו דמפי השמועה אמר למלתי', וכל זה הוא לשיטת הירושלמי אולם תלמודא דידן הודיע לנו כי מתקנת אושא הוא מה שאמרו דאין מנדין לת"ח שסרח ובין לר"ה דמשיקול דעתם התקינו דבר זה ובין לר"ל דקרא אשכחו ודרשו שוב לק"מ מהמתני' דעדיות דהך מעשה דעקביא זמן רב קודם תקנת אושא היתה.
(ג)
ועפ"י הדברים האלה מתישב נמי מה שהעיר התי"ט אהא דאמר ר"י ח"ו שעקביא נתנדה וכו' וכי משוא פנים יש בדבר דאעפ"י שאין גדול ממנו בתורה אם יחטא ואשם ופללו אלקים זה השופט אשר יהי' בימים ההם כדי רשעתו וכו' ועיין לקמן הלכות חובל ומזיק פ"ג מ"ש בס"ד בזה אולם עפ"י האמור אין כאן קושיא דהא עינינו הרואות דיש משא פנים בדבר בהא דמנדין לכבוד הרב דהרי אין מנדין לנשיא ואב"ד וחכם זקן שסרח רק דלר"ה תקנו חכמי הדור באושא כן משקול דעתם ולר"ל מצאו סמך מן הכתוב לזה וג"כ תקשי וכי משא פנים יש בדבר ולמה תקנו דלפעמים אין מנדין לכבוד הרב ואם הלכה היא דמנדין לכבוד הרב נקבל אותה בכל אדם אם קטן ואם גדול וראש האומה הישראלית, אלא צריכין לומר דאין כאן נשיאת פנים אפי זוטרי פני אדם אלא משא פנים אפי רברבא פני אלדים ותורתו הקדושה, לבלתי שולח יד אל אצילי בני ישראל עיני העדה אם הם קלון ירימו בוז יבוזו להם כל עדת ישראל והתורה חוגרת שק (וקצת זכר לדבר מה שאמרו רז"ל בעדים זוממין הרגו אינן נהרגין והטעם כתב המורה כדי לשאת פני הב"ד שלא יתבזו בעיני ההמון דע"י הריגת עדים זוממין יאמרו הבריות כי שפכו דם נקי חנם ויהיו הב"ד ללעג ולשמצה בעיניהם ואם תופסי התורה יבזו גם הדת והתורה בכללה תפול לכן ראתה התורה כי טוב הוא להטות משפט עד זומם אחר שכבר נעשה מעשה על פיהם ויפטרו מהעונש המגיע להם כפי משפט התורה, והרבה פעמים אמרו חז"ל חיישינן לזילותא דבי דינא אף בעניני ממון וכ"ש בד"נ) רק באושא תקנו כן על דרך השלוח לכל נשיא ולכל אב"ד ולכל חכם זקן אבל קודם תקנת אושא הדין יקוב לכל מי שסרח אם גדול כארז אשר בלבנון ואם קטן כאזוב אשר בקיר דמנדין אותן, ועכ"ז כבר היה הרשות נתונה ביד החכמים הראשונים, האמנם אם לא עלו במדרגה יתירה הרבה ממדרגת חכמי אושא אבל גם לא ירדו ממדרגתן, לעשות כפי ראות עיניהם לאיש מופלג בחכמה וביראת חטא ובענוה והוא יקר בדורו, בשגם לא רצו לתקן אז התקנה שתקנו אח"כ חכמי אושא דרך כלל אבל לאיש מיוחד ונבדל במעלותיו ויתר מרעהו צדיק וישר לא עשו בו משפט כתוב לזולתו אלא דגם אם הי' שוגה לפעמים באחת ממצות ה' אשר לא תעשינה לא היו דנין אותו כדין מנודה בפרהסיא רק יסרו אותו למשפט בצנעה או בעונש אחר לפי הזמן והמקום, כי הנזק המגיע לכללות האומה ע"י משפט האיש ההוא הנבדל בעמו ותהלתו בקהל חסידים הוא הרבה יותר מהנזק הראוי לבוא אם לא ישפטו שפוט להאיש המעולה על סרחונו ותחת אשר תיקר תפארת עטרת התורה בעשות משפט לאנשי רשע הן עוד תרד מטה מטה כבודה והדרה אם דון ידונו שר התורה כאיש בער לא ידע ודעתו נבערה, וביותר אם כל העונש הנדוי הוא לכבוד הרב והוא כבר בארץ החיים וזה האיש המופלא בסנהדרין שרוצין לנדות ישנו פה עמנו היום ויש כח ביד החכמים כשרואים שהשעה צריכה לכך לחזק הדת ולהרים מכשול מדרך העם, לעבור על ד"ת בהוראת שעה כמ"ש רבינו בהלכות ממרים פ"ב ולכן שפיר קאמר ר"י ח"ו שעקביא נתנדה שאין העזרה ננעלת וכו'.
(ד)
והנה לפי האמור פה ארויח לן שמעתתא במה שהעלנו בדברים הניתנין למעלה ישוב על מה שהקשינו דמה שאל בירושלמי ר' ירמי' לר"ח בר יצחק עטושיא ממתני' דעדיות וה"ל לשנויי כדשנינן לחלק בין קודם ובין לאחר התקנה דחכמי אושא, אפס ידעתי כי יש לגמגם בישוב ותמצא הקפידה מקום לנוח פה אולם אחרי ההתבוננת היטב במ"ש בס"ד באות הקודם אין בזה נפתל ועקש דשפיר שייל ר' ירמי' דהיאך אפשר לומר כדבריך דבאושא התקינו שלא ינדו חכם זקן שסרח בין שתקנו כן משיקול דעתם הרחבה ובין שמצאו לה סמך מן הכתוב עכ"פ ראינו דאין בדבר זה משוא פנים אם לא בשוה קטון וגדול בדין נדוי ורק כסיל ואיש המוני מרים קלון אבל חכמים כבוד ינחלו ואין מנדין אותם א"כ מדוע דוגמא השקוהו לעקביא נהי דעדיין לא נתקנה התקנה דרך כלל מ"מ הי' להם לחכמי חברתו מצד סברתם ודעתם הנקיה לשאת פני זקן חכם וי"ח ועניו כמוהו עקביא שלא היתה העזרה ננעלת עליו ולוותר לו העונש נידוי, ואל יתעקש המתעקש לומר דלדעת הת"ק דפליג על ר"י באמת לא הי' עקביא נבדל מזולתו במעמד שלשתן בחכמה ביראת חטא ובענוה, דלא יחלקו במציאות רק דס"ל דעם כל מעלותיו הנשגבות לא הועילו לו לפטרו מעונש נידוי ומדוע לא נשאו פני איש יקר ומעולה מאד מעל כל זולתו אם הרשות בידם לעשות משפט כפי ראות עיניהם, אלא הדבר ברור דליתא לתקנת אושא דאין הבדל בדין זה לבין שאר משפטי התורה אשר צדקו יחדיו כקטן כגדול כן הוא הדבר בדין הנידוי מקרה אחד לכל ואם הנשיא יחטא ואם אחד מהכורמים ויוגבים יחטאו ויאשמו משפט אחד להם ואין משא פנים בדין זה.
וכי תאמר האיך יתכן לומר דפליגי אמוראי במציאות התקנה אם התקינו באושא אם לא מסתמא התקנה גלוי' היא לכל ולא יפול בה מחלוקת הנני אביא לך כיוצא בו בתקנת אושא שאמרו בכתובות מ"ט אמר ר' אילעאי אמר ר"ל באושא התקינו הכותב כל נכסיו לבניו הוא ואשתו נזונים מהם, ואפ"ה אמרינן שם נ' ע"א דלית הלכתא כוותי' והרי האמוראין אינן רשאין לחלוק מדעת עצמן על התנאים אף כי על הסנהדרין שגלו לאושא ותיקנו תקנות מי ירים ראש נגדם שאמרו יהי כן ויבואו הדורות שאחריהם ויאמרו לא כן וע"כ נאמר דהחולקים יאמרו דמעולם לא נתקנה תקנה זאת כי לא נכונה היא וה"נ דכוותי', ובזה מתבאר מ"ש רש"י שם מ"ט ד"ה הלכתא כוותי' וכו' אדר' אילעאי קאי ולכאורה שפת יתר הוא אלא כוונת רש"י בזה להורות דלא היו שואלים אם הלכה כמתקני התקנה באושא אם לא דזיל קרי בי' רב דודאי אין לחלוק על מה שתקנו הסנהדרין באושא, רק השאלה היתה אם הלכה כר' אילעאי דאמר מתקנת אושא היא הא מלתא דהכותב נכסיו לבניו וכו' או דלמא מעולם לא הי' תקנה כזאת באושא ואין הלכה כר' אילעאי, וכן מורה לשון התלמודא הלכתא כוותי' ואי על מתקני התקנה קאי ה"ל לתלמודא למימר הלכתא כוותייהו לשון רבים ואם על התקנה קאי הי' לו לומר כוותה בלשון נקיבה לכן פירש"י דקאי על ר' אילעאי הא דקאמר הלכתא כוותי', עכ"פ מבואר דגם בזה תפול המחלוקת במציאת התקנה שלא היתה תקנת אושא גלוי' ונודעת בבהמ"ד וה"נ בנדון דידן הוכיח ר' ירמי' דמאן דשמע מתקנת אושא שלא לנדות ת"ח שסרח בדותא היא דלא נתקנה מעולם.
אפס לפי האמור דר"י ס"ל דגם בעונש נידוי איכא נשיאת פנים אם אין הכל שווין תקשי לדידי' מהא דאר"י ח"ו שעקביא נתנדה וכו' דמאי בכך כיון שעבר עבירה שחייב עלי' נידוי אין אנו משגיחין על העובר ואם כגובה ארזים גבהו במעלה במה נחשב הוא ולא ינקה מעונש נידוי ככל אדם, ואפשר לומר דר' ירמי' מפרש דברי ר"י אם כפי ביאור הגאון בעל תי"ט ואם כפי אשר בארנו בס"ד לקמן בהל' חובל ומזיק פ"ג, גם י"ל דס"ל לר"י דכוונת ר"י באמת היא כקושיתו נהי שעקביא וסייעתו קודם תקנת אושא היו וכל אפי שווין בדין הנדוי מ"מ הי' להם להוציא את עקביא מן הכלל לאשר הי' מיוחד ונבדל בג' כתרים בחכמה ויראה וענוה וליכא משא פנים בדבר דהא נשמע מתקנת אושא דאין משא פנים בדין נידוי דר' יהודה הי' זמן רב אחר ר"ג דיבנה וכבר נודעה התקנה, והוא דשייל ר' ירמי' מדוע באמת פליג הת"ק על ר"י הא שפיר קאמר ר"י וע"כ נאמר דס"ל להת"ק דמעולם לא נתקנה התקנה באושא ואין הבדל באישים וכולם שווין בדין נידוי ובזה פליגי ת"ק ור"י באמתת התקנה והלכה כת"ק נגד ר' יהודה כמ"ש כל פסקי ההלכות ואין שומעין לתקנת אושא דלעולם לא נתקנה כדעת הת"ק ומה ששמעת דתקנת אושא היא דברי יחיד הן והוא ר"י שאמר ח"ו שעקביא נתנדה.
והנה בתלמודא דידן לא פריך על מאמר ר"ל לא במ"ק ולא במסכת מנחות ממתני' דעדיות דנידו לעקביא כי היכי דשאיל ר' ירמי' בירושלמי והטעם דס"ל לתלמודא דידן דזהו שאמר ר' יהודה ח"ו שעקביא נתנדה דמתקנת אושא שמעינן דראו חכמים לחלק בדין הנדוי אם גדול ואם קטן הוא ולכן אף קודם תקנת אושא אין ראוי להחכמים החולקים על עקביא להשוות דינו לדין כל אדם כי אדם כמוהו אחד מאלף נמצא, ולא שייך להקשות מ"ט דת"ק דחולק על ר"י די"ל לדעת הת"ק כיון דקודם תקנת אושא לא חלקו במדרגת העובר לכן לא נשאו פני עקביא דפגע בכבודן של שמעי' ואבטליון שהם רבים וגם תפארת הנשיא תעטרם וגם כבוד הנשיא הוא כבוד כל ישראל ולכן שפיר עביד רבינו דלא חש לשאלת ר' ירמי' בירושלמי ממתני' דעדיות משום דתלמודא דידן לא חש לה כאמור, ועיין מ"ש הרב במשנה למלך דתקנת אושא לא היתה אלא לנפש כי תחטא בעשותה אחת מהמצות אשר לא תעשינה אבל על מבזה ת"ח לא נתקנה דמאי חזית דכבוד התורה דהמבזה עדיף לבלתי הענישו בנידוי דלמא כבוד התורה דהמבוזה עדיף ולא ינקה המבזה מעונש נדוי וכתב דזה הי' כוונת ר' ירמי' בירושלמי שרוצה להוכיח ממתני' דעדיות החילוק האמור ובעבור זה הי' רוצה לנדות את ר' יעקב בר בון, ואעפ"י שהרב מ"ל גופא חזר מדבריו והעלה דליתא להך חילוקא דלא פלוג עשו חכמים בתקנתן שאין לנדות זקן שסרח כי היכי שלא תתבטל תקנתם ועשו חיזוק לדבריהם דבכל חטא ועון אפילו מבזה ת"ח ג"כ לא תחול עליו הנדוי, היינו בתר שתקנו באושא אבל בזמן עקביא דעדיין לא היתה תקנה רק דמצד הסברא ושקול הדעת הי' להם לחוש לכבודו של עקביא, רק כיון שפגע בכבוד שמעי' ואבטליון מסתבר לומר כחילוקו של המשנה למלך דגבי מבזה ת"ח אין רואין על המבזה גם אם הוא זקן שקנה חכמה דמאי חזית וכו' כדאמרן, ולחוש לביטול התקנה לא שייך בזמן עקביא שעדיין לא נתקנה התקנה.
ורעיוני העירו אותי על ישוב אחר בדברי רבינו דלא חש להשיב על שאלת ר"י בירושלמי ממתני' דעדיות דשאני התם שהי' הדבר נוגע לכבוד שמעי' ואבטליון אשר התהלכו כבר בארצות החיים וצריכין אנו לחוש טפי לכבודם מעל כבוד עקביא דגדולים צדיקים במיתתן אשר במקום קדוש יתהלכו ואע"ג דלאחר תקנת אושא אין לחלק בכך משום לא פלוג כדברי המ"ל מיהו קודם התקנה שאמרנו דמשיקול דעת והסברא הישרה נמי הי' ראוי לעבור על פשע עקביא לבלתי יענש בנדוי כשאר ההמון בזה שפיר יש לחלק בין מבזה ת"ח אשר עודנו חי לבין מבזה ת"ח אשר כבר הלך למנוחות, אולם ראיתי למרן בפרק הקודם הלכה י"ב כתב בשם הריב"ש להפך דגדול עון המבזה ת"ח אשר עומד עמנו פה חי על פני האדמה מאת אשר איננו פה ושבק חיים לכל חי והנה בטלה דעתי העני' נגד דעת קדושים האלה, ואדרבה יש אתי בס"ד להביא ראיי' לדעת הריב"ש מדברי הירושלמי דשביעית פ"ו דמייתי התם כתיב ויעשו כל הקהל השבים מן השבי וגו' כי לא עשו כן מימי יהושע בן נון וגו' ולמה יושע חסר ה"א ר' הלל בריה דר' שמואל בר נחמן פגם הכתוב כבוד צדיק בקבר מפני כבוד צדיק בשעתו, הרי מבואר דחוששין יותר לכבוד צדיק אשר עודנו חי אתנו מאשר נחוש לכבוד צדיק אשר לקח אותו אלדים.
(ה)
וראיתי דבר מתמי' מאד בדברי הרב מ"ל שכתב וההיא דר"א בן הורקנס שהכריע את כל חכמי ישראל שברכוהו בשביל שפקפק בנט"י וכו' כל הרואה זאת ישתומם אי' איפא מצא כי ר"א בן הורקנס הוא ר"א הגדול פקפק בנט"י חלילה לו אלא אלעזר בן חנוך הוא שהי' מפקפק כמבואר בעדיות פ"ה, ויש גורסין שם אלעזר בן הגר עיין ירושלמי דמסכת מועד קטן פ"ג הלכה א', ומה שבירכוהו לר"א בן הורקנס הלא מפורש באר היטב במסכת ב"מ בתנור של עכנאי ועיקר קושיתו מההיא דר"א וגם היא קו' מרן בשם הרמ"ך אחרי נטילת הרשות מכבוד תורתם אמינא דאין לה מקום כלל דמי הגיד לנו דבזמן מחלוקת ר"א וחביריו כבר נתקנה תקנת אושא דהרי ר"א הגדול הי' בימי ר"ג דיבנה אבי אביו של רבינו הקדוש והוא הי' יושב עם הסנהדרין באושא ואח"כ גלו משם ליבנה ושוב גלו משם לאושא עיין רש"י בר"ה ל"א וא"כ י"ל בימי ר"א וסייעתו עדיין לא נתקנה התקנה רק זמן מה אחרי שברכוהו לר"א הגדול תקנו שאין לנדות עוד לזקן, ותקנה זאת לא הועילה להתיר הנדוי של ר"א דחששו יותר שלא ירבו מחלוקת בישראל, ואולי לא נתקנה עד אחרי שראו מה שעלתה בידם ע"י שברכוהו לר"א דמת ר"ג הנשיא ע"י כן כדאי' בב"מ נ"ט ועוד הרבה בטול תורה דנמנעו התלמידים ללמוד אצלו כמבואר בסנהדרין ס"ח לזה ראו כי טוב הוא שלא לנדות לזקן קנה חכמה, ואפשר בימי רבן שמעון בנו של ר"ג דיבנה אביו של רבינו הקדוש שהי' יושב באושא ואז תקנו באושא תקנות הרבה.