הקדמות למשנה תורה — הלכות ממרים

בההלכות הראשונות שמדובר בהן כאן, עוסקות בסמכותו של בית הדין הגדול של שבעים ואחד, שתפקידו להנחיל את קיום התורה למעשה בכל דור. בראש ובראשונה בית הדין מחויב למצוות התורה ואסור לו לבטל דבר מן התורה או להוסיף מצווה. יחד עם זאת יש לו סמכות לתקן תקנות ולגזור גזרות על הציבור, ובלבד שלא יקבע להם תוקף של דברי תורה. בית הדין הגדול הוא חלק משרשרת המסורת של העברת לימוד התורה מדור לדור, ומשום כך הוא כפוף במידת מה לבתי הדין שקדמו לו, אם כי במקרים מסוימים יש לו רשות לבטל את דברי קודמיו.

גהצד שנקשר לעניין זה בבחינת דיני ממרים, הוא שאם אחד מחכמי ישראל חולק על בית הדין הגדול, ומורה לעשות שלא כדברי בית הדין, הריהו בגדר של ‘זקן ממרא’, ועונשו מוות. הוראת זקן זה צריכה להיות בדבר הקשור להתרת איסורים חמורים (‘שזדונו כרת ושגגתו חטאת’), או דבר שגורם לכך אפילו בעקיפין, ושיורה לאחרים לעשות כדבריו או שיעשה כך בעצמו. אגב דין הזקן הממרא נתפרש דינם של הכופרים בתורה שבעל פה, המינים והאפיקורוסים, שאין נוהגת בהם מיתת בית דין משום שמרידתם אינה מכוונת כנגד מסגרת הסמכות של בית הדין.

דהחלק השני של הלכות ממרים מתייחס למעמדם של ההורים כלפי ילדיהם, שהתורה הקפידה על היחס אליהם עד שהשוותה אותו ליחס שיש לנהוג כלפי הקדוש ברוך הוא. מבוארות בעניין שתי מצוות עשה: כיבוד אב ואם ומורא אב ואם, שעניינם דאגה לכל צרכיהם וכן הנהגות של הכנעה כלפיהם. מן הצד האחר קיימות מצוות לא תעשה חמורות, שהן האיסור לחבול באב ואם והאיסור לקללם, שהעוברים על איסורים אלו חייבים מיתה.

הדין חריג ומיוחד של ממרה בסמכות אב ואם הוא ‘בן סורר ומורה’, נער שגנב מהוריו והתחבר לעושי פשע, והמשיך במעשיו אף לאחר שהוריו ובית הדין התרו בו וייסרו אותו. דינו של בן כזה, אם הוריו רוצים בכך, נגזר בבית דין למוות, ואף מכריזים בכל ישראל על ביצוע גזר דין זה. אמנם לא ברור אם דין זה בכלל התקיים בפועל אי פעם, ובכל זאת יש בדין עקרוני זה משום הדגשה כי סופו של המורד בסמכות הוריו, להגיע לידי פשעים חמורים בהרבה, ולהיות סכנה לחברה כולה.