מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםשאילת יעבץ — חלק א, מפתח
אא אחות נשואה שפזרה ממון רב להציל אחיה מעברה חמורה. אם חייבים אחיה היתומים לסייעה:
תשובת אמה״ג זצ״ל:
בב תשובת מהר״מ גלוגא:
גג תשובת המחבר בה מבואר לפטור היתומים מטעם פורע של חברו שלא מדעתו כמ״ש אמה״ג ותשובות להשגת מהר״מ הנ״ל:
מבאר שהי״ל להמשיג לטעון עוד טענות שיש בהן ממש בענין זה ובירור פרטי דין הנ״ל:
מראה פנים לחייב הקטנים בפדיון הצלת אחיהם: ביאור דעת אמה״ג ז״ל והסרת השגת המשיג: ביאור חילוף הדמיון שבין גאולת קרובים לנדון הלז: הכרח נוסף דבגאולת קרובים דאורייתא אין לחלוק בין פ״א לפעמים הרבה:
מ״כ המשיג אזיל בתר אומדנא דלא מוכח ומ״ש להחזיק סברת אמה״ג אינו מוכרח. לדעת המחבר ליתא לגמרי. אלא איפכא הוא. ומשום דלא הוה אלא הגזמה בעלמא הוא דפטרינהו אמה״ג ז״ל ליתמי. הא בדעבד האח מעשה. מיחייבי לשלומי: תפיסה על מ״כ המשיג דלא דק בפירושא דמתני׳ האומר אלך ואעבוד. וביאור מוכרח באותה סוגיא. גם נתעלמה מן המשיג הלכה שנויה ומשולשת בענין מומר המוחלט:
ראית המשיג מפ' השולח אינה ראיה: ראיה גמורה וברורה דהגזמה לאו מילתא היא גם בכחן הלז והיכא דעבד מעשה בפועל ודאי גרע. ומפקינן אפי׳ מיתמי. ואצ״ל בדתפסה דמהני:
לכאורה איכא לתמוהי במ״ש אמה״ג ומ״כ המשיג לא הספיק פסקו להחמיץ דין בושת משפחה בקטן. איברא שפיר קאמ׳ אמ״ר ומיישב דבריו בב׳ דרכים:
דברי מ״כ המשיג רחוקים מצדקת הבנת הסוגיות דפ׳ החובל ודהניזקין דסתרי אהדדי. הואיל מסברא לא אמרינן:
מגמרא נמי מוכח דליתא. ולא הועיל כלום ליישב פסקי הר״מ ז״ל בענין הנ״ל: ברם לפ״ד המחבר פסקיו מדוייקים היטב. עוד ד״א ישר מאד וחריף ליישב דעת הר״מ:
מ״כ המשיג מוקשה מד״ע. הא דדייק המשיג ליתני ופודה לאו דיוקא הוא. ואמ״ר לאו הכי קדייק אלא מדלא תני ופודין. אע״ג דהא נמי לאו דיוקא כולי האי: לפ״ד המחבר איכא לתרוצי סוגיא דקידושין (די״ח) באנפא שפירא דביה נייחי כל פיר״כי דמקהי עלה אמה״ג ז״ל:
וש״מ דאף העשיר יכול למכור בתו. מיהו היכא דחב לאחריני בפגם בתו דינא הוא דאתו ב״מ ומעכבי. אלא דלא מצו לאפסודיה ממונא היכא דלית ליה לאב לכ״ע. ובדאית ליה. מידי ספיקא דדינא לא נפקא. ופנים לכאן ולכאן. ואת״ל דלא גרע אב משאר ב״מ דכייפינן להו. אכתי תיבעי אי כולא פסידא דידיה הוי. או סיועי מסייע בהדייהו. עוד צ״ע בשלא מיחו אם שוב אינן יכולין למחות: קושיא דתלמודא א״ה ע״ע נמי מ״ט לא קם ליה בדרבה מניה וביה:
תו מטעמא אחרינא לא שייך לאקשויי אלא אליבא דאביי: לשון אמה״ג שנתקשה להמשיג מבואר היטב. ודברי מ״כ המשיג בסוגיא הנ״ל תמוהים. ואינם מספיקים כלל בהבנת דברי התו׳:
אמנם דברי התו׳ נראה להמחבר ליישבם על נכון בלי שום דוחק. וכולה ניחא לפ״ד. מ״ש המשיג בטל מאיליו. ואף לפ״ד לא הועיל מאומה:
לפ״ד המחבר שגג מ״כ המשיג בפשט הענין שאין ע״ע נגאל לקרובים וא״ל פירוש אחר אלא כמ״ש אמה״ג בפשיטות שהוא דבר מוכרח מכל צד. וביותר אליבא דרמב״ם שלשונו אינו סובל ד״א. וגם מ״ש הכ״מ מובן עד״ז באופן שהוא כנגד המשיג:
ושגה גם בפשט הגמרא קידושין (דכ״א) וכ״מ בשטת מהריב״ר: מ״כ טרח בכדי. ומ״ש בענין כפיית ב״מ משום פגמם אינו עולה כלל. אע״פ שסימנין מצא לו ממי שרצה להתלות באילן גדול:
דברי אמה״ג מבוארים כל צרכם ובטלה תרעומת המשיג. ק״ו דידיה מיפריך: ראיה נכונה שאף עשיר שמכר בתו א״א לנו לכופו על פדיונה מיד. עם שי״ל כן לאחר זמן: בהכרח יש חילוק דעות בין הר״מ והתו' שקשה לזווגם ודלא כהמשיג:
מ״כ המשיג דחה שטת התו׳ בסוגיא הנ״ל והמחבר לא זז מחבבה וקבלה בסבר פנים יפות. דברי המשיג מעורבבי' ודברי אמ״ר מיושבים. הערה הראויה בסוגיא וישוב לסתירה הנ״ל הנראית בגמ׳ הנ״ל:
הא דאקשי המשיג לשטת אמ״ר למאי קתני שנים וסימנים. לאו קושיא היא כלל. ומוכרח לומר כן בשטת התו׳. עוד ד״א נכון לתרץ קושיא הנ"ל. ומ״ש אמ״ר שריר וקים. מ״כ המשיג מקשה עצמו לדעת אמ״ר בחנם: בסכינא חריפא פסקיה לדינא דפדיון הבת למיפטר האב בכל גוונא. אע״ג דאיתעשר האידנא. ולא נהירא דמדמי מילי כאוכלא לדנא:
הא דקסבר המשיג דבכל גוונא כופין האב לפדות בתו אף קודם שנדחית מיעידה. תמיהא טובא. ואיברא ודאי לאו הכי הוא ובאגב מבואר עוד ישוב נכון למש״ל: אף לשטת תלמודנו א״ל שתועיל מחילת הבת שלא כדעת המשיג. וכ״ש שא״א לאומרו לפ״ד המכילתא. אך דבר ברור הוא שהיא וגם ב״מ אינם יכולים למחול על בשתה משגילה האדון דעתו שאינו חפץ בה. אלא גזרה מוחלטת היא שאמרה תורה והפדה אף שלא לרצונה ובנין המשיג נסתר ונופל מאליו:
הס מלהזכיר מדת רחמנות במ״ש תורה במשפט הבנות. רש״י ז״ל לית ליה ההיא דרשא דמכילתא. קמ״ל טעמיה דאמה״ג שנעלם מהמשיג. וכנגד ד׳ פנים דיברה תורת שטתו כך בהכרח:
ושקיל נמי בשבחא דממילא רווחא שמעתא אליבא דהילכתא. אגב חורפא דהמשיג שבישתא כיון דעל על. ואוליד שטה חדתא ולא אהני ליה בריהטא דסוגיא ולא סלקא ליה שמעתא. ומהניא שיטתא לסבא אמה״ג ז״ל לחדודי:
מיהא לאוקמי אגירסא דידן סייעתא דשמיא הוא למיגמר בנוסחא עתיקא דלא קשה מדחדתא דדחיק לה עלמ׳ דקושטא: משביח שאון גלי הקושיו' שהעיר אמה״ג על הגירסא הישנה דליכפינהו לב״מ. קמ״ל טעמא והילכתא דב״מ נגע נמי ביקרא דשכבי:
חילוק בענין. פגם הנזכר ביורש אשתו ודאי ד״א הוא. ביאור בתו׳ כתובות (דפד״א) ברם דבריהם בענין זה נראים תמוהים ופלפלא אריכא דמעלי לכולא גופא דההיא שמעתא דסלקא לה שפיר טפי אליבא דרש״י. וממילא ניחא דלק״מ מההיא:
אגרא דכולא דוחקא בנוסח ליכפיניה המחודש. וקצת רווחא פורתא. מיהו חייש לאיקרורי דעתא בסוגיא ואגרא דשמעתא (לפ״ד התו׳) סברא ברורה ומוכרחת מראיה גמורה:
נ״מ לדינא דכל היכא דאיכא דררא דממונא לית דמשגח בזילותא דב״מ לאפסודי למאן דלא חייש לפגמיה. וסלקא סוגיין שפיר בהכי
מיהו פסקא דדינא בנדון דא״מר כדקאי קאי. אין כל פגם משפחה שוה. וביאור רחב בלשון הגמ׳ פ׳ החובל. פלפולא חריפא בעובדא דינוקא דאקטע ידיה.רמי הג"א אחרינא אדלעיל. ומפרק:
ישוב דעת התו׳ על נכון פ׳ מי שמת. ותירוץ לקושיית חו״י. והערה במ״ש אמה״ג ז״ל בתשו׳ הנדפסת בספרו (סמ״ח) ונתיישב ג״כ דלא תיקשי לאמה״ג מדידיה אדידיה:
פקפוקי המשיג כלין מאליהן. הוכחה דמצווה מדרבנן לא נקרא מצווה ועושה. במ״כ לא נזהר משגגת תלמוד. הצלת אמה״ג מערעור המשיג. ראיה שאין לחייב יתומים אף בצדקה קצוצה. מיהו בצדקה הקצוצה לקרובי׳ עניים מאבי היתומים בחייו. י״ל דמודה אמ״ר ז״ל דחל החיוב על העזבון וגובין מיתומים. ולפ״ד המחבר תליא בשודא דדייני:
סמך יפה לדעת הב״ח ואמה״ג דמעשר כספים אינו מן התורה. והשגה על הטור והרמ״א שלדבריהם מותר לנסות בה להש״ית. מכריח דאיכא תרי גווני צדקה חדא אית לה קצבה והיא מדבריהם. ואידך לית לה קצבה והיא של תורה. ומוטלת גם על כל אדם מישראל לפי השגת ידו (ועיין עוד בהשמטה)
ועוד בה מין שלישי. שאינו נידון בהשג יד. אלא צריך לחלק מה שבידו עם העני כי יעטוף ברעבון. במקום פקוח נפש לקיים וחי אחיך עמך. אף אם ישאר בידים רקניות ויצטרך לחזור על הפתחים: הוכחות גדולות ונאמנות לחלוקות הנ״ל. לזימנין ודאי מפקינן מיתמי לצורך עניי עולם. כלל גדול בדין הצדקה:
דד פלפול ארוך ועיון עמוק בדברי הרב"י (א"ח סי׳ תרע״ז) טעמו של הרא״ש באיסור התשמיש בנ״ח צע״ג. מבש״ג נעלמו דברי הרא״ש. ותמה על הטור בחנם:
ישוב דעת הרא״ש על נכון דלא תיקשי מניה וביה. שטת האוסרים נ״ח בהנאה כדבר שיש בגופו קדושה עם היותה מתמהת מאד בהשקפה ראשונה. מ״מ אין מנוס ממנה. ונוסח הנרות הללו דאיתא במ״ס מסייע שיש בו ממש:
התנצלות דעת הרב״י. אבל אינו עולה יפה לשטת הר"ן ביחוד. ביאור לשון הר״ן שהביא הב״י כמסכים לדעתו ז״ל. ואינו נראה כן אחר העיון. נמצינו למדין שדברי מהרי״א במותר השמן נראים ואינן נדחים מהלכה. אמנם צע״ג בדין הלז של מותר השמן שהחמירו בה הגאונים ביותר. ואין לו שורש מבואר בתלמודנו. איברא לכאורה ודאי מוכח איפכא:
מה שי״ל בזה לפום ריהטא. אינו מספיק: אף מה שהיה עולה עה״ד לבאר כוונת הטור באופן אחר נדחה:
יש דיחוי בטע״מים בלתי מספיקים להמתיק לשון הטור. וחוזר ונראה בעליל כזה ראה וקדש לקשר לשון בהע״ש חכו ממתקים וכולו מחמדים ערבים דברי דודים הגאונים הרמ״א והרמ״מ איש על מקומו יבוא בשלום:
הה שאלה אם מותר לבן ותלמיד לחלוק על אביו ורבו. בהבאת ראיות והוכחות לסתור דבריו בפסק דין והלכה:
הגהת ש״ע י״ד סרמ״ב צ״ע וביאור רחב. מפלפל בהבנת לשונו. מ״ש הרבש״ך ע״ז אינו מספיק לפ״ד המחבר:
משיב דברים נכוחים למ״ש הרב הנ״ל ע״ד מהרא״י בת״ה. הערה בדרכי ההוראה המוטלת על שכם מי שאינו שמח בעול זה. וויכוח במש״ע בש״ך וחקירה בענין:
דיוק נוסף בלשון הגה הנ״ל. הצלת דברי הגהה את מקורה ברוך. הערה מתלמוד ערוך. אע״פ שהתלמיד מוזהר שלא לקפוץ ולהורות בפני רבו. מ״מ אם רואה שרבו טועה בדין והוראה. אינו רשאי לשתוק בין להחמיר בין להקל. בכל גוונא מיקרי לאפרושי מאיסורא:
שמירה מסתירת המונח. אכן מצוה שלא יקניט את רבו אפי׳ בפלפולא בעלמא. ולא יטריח עליו בשאלות זרות. שלא יחזיק במחלוקת להתריס נגדו בהוראה. אלא במילי דרבנן לשתוק אע״ג דחזי לרביה דעביד עובדא דלא כהילכתא לפי דעתו של תלמיד. ובתר הכי לותיב עליה. ובדאורייתא לימא לאלתר. מיהא בין הכי או הכי מסתייה בגילוי דעתא בלחוד. טפי לא מהני ליה שיטתיה לאורויי באתריה דרביה. אלא כל ראיות שיש לו יביא ולא יעלימם מרבו. ואם לא נתקבלו אצל הרב. כלא חשיבי:
אף אם ת״ל דבפלפול שרי לסתור דברי רבו בכל מה דאפשר כדי לברר האמת. מ״מ לענין מעשה יד התלמיד לא תהיה בו לענות על רב לנטות מדעתו והכרעתו. לא להקל ולא להחמיר. וכל המון ראיותיו לא יועילו. בד״א בתלמיד גמור. אבל בתלמיד חבר שנתחכם וקרוב במדרגה לרבו. מצי סמיך אראיה להורות שלא כדעת רבו. ולחומרא מיהא אף במקום רבו אחר מותו. או אפי׳ בחייו שלא במקומו. מיצוי כללים העולים בנדון. לחלוק ולווכח עם הרב בפלפול. רשית הוא. ובדבר הוראה ופס״ד חייב התלמיד להשיב מה שנ״ל לסתור הדין. ואסור לו להורות עד שיומחה לרבים. וע״כ צריך לבאר כן כוונת ההגה:
לפי דרכנו למדנו איך יובן מ״ש בשמואל עם עלי דהו״ל דין מורה הלכה בפני רבו. שהוא דבר תמוה לפום ריהטא. שמירה מסתירה. נמצינו למדין שתלמיד חבר ורב שוין לחברים ממש. לענין שאין אחד רשאי להויות שלא כדעת חברו החולק עליו במקומו. א״ל בדרכים מבוארים. וכל השאלות המזדמנות באותו מקום שבו דר האחר. הרי הן כאילו חלה עליהן הוראתו. אע״פ שעדין לא באו לפניו. והלכו לשאול לרב האורח ונזדמן ובא שם לפי שעה. לא יורה ויעשה מעשה כדעת עצמו. ואצ״ל בדאתחילו ביה גמר באתריה. אע״ג דאכתי תלמידיה דאידך הוי:
צייתינהו להנך כללי דכייל בקבא רבא וקבא זוטא מיגנדר ואזיל לשאול ולהשיב ומפני הכבוד ומורא רבו כמורא שמים. ביאור דין הטועה בהוראה שאף על השוגג נדון כמזיד. והצלת השגת ראב״ד:
עצה טובה קמ״ל. והיינו דתנן עשה לך רב והסתלק מן הספק.
וו שאלה איך יש לנהוג במעשר כספים. אם רשאי לנכות ההוצאה מן הריוח במו״מ. הצלת דברי הה״ג מהרד״א מתפיסת הרב בח״וי ז״ל. להמחבר נראה דהנך זוזי דעיסקא לא דמו אפי׳ לדבר שזרעו כילה. אלא גריעי מנייהו:
משורת הדין היה צריך לעשרם מחדש כל פעם שמוציאם ומחליפם בסחורה אחרת. וביחוד המוכר באשראי. שיעשר המעות הבאות לפי כולן. אלמלא היה חיוב מעשר כספים דבר תורה. אמנם אינו אפילו מדבריהם. אבל ישראל קדושים הן החמירו על עצמן לנהוג מעשר כספים בכל מקום וביחוד במעות נדוניא. ומתבאר איך ומה כח האבות יפה בו. וחילוק בין התחייבו עצמם במעות מעושרים (ובזה מרויחים הזוג שאינם נקבעים בחובה ע״י כך לנהוג מעשר כספים לעולם. אם לא נהגו בו. משא״כ ע״י עצמו מתחייב בודאי בכל גוונא) ובין המכניסין סתם כך וכך סכום מעות. שי״ל באופן זה אין זכות לאבות במעשר. אם לא מדעת הזוג דמצוה דידהו היא. ואצ״ל במעות הזוג שלא בא להם מהאבות. שאין להאבות רשות לעשר בלי רשותם ושליחותם דווקא. עוד צריך עיון ומיבעיא בנדוניא גופה. באשה שמכנסת לבעלה מעות שאין רשות אבות שולטת בו. אם מחויב הבעל לעשר מעות נצ״ב ונ״מ שלה:
והדר פשטיה לקולא. דליכא לחיוביה באפוקי ממונא במ״ע בקנין מפוקפק כזה. ומסתייה דעביד בהו מידי דמצוה. (וביאור נאה בגמרא פ׳ הדר) והמחמיר עליו תב״ט. וש״מ אחריתא לחומרא. היכא דמיתא איתתא וירת לה בעלה. מיחייב לעשורי נכסי דעיילא ליה. אע״ג דכבר נתעשרו בחייה. ונ״מ נמי לענין ברכה דבעו ברוכי הטוב והמטיב. ואפשר דאפי׳ כתובה דאורייתא בעיא עשורי לפי שומא: (עיין בהשמטה) תמיהא רבתא על בח"וי דמדמי שותף לנושא ונותן באמונה. וביאור בגמרא. ראיה מתלמוד ערוך שלא יפסיד השותף שכר עמלו שטרח בסחורת השותפות כפועל יותר מהראוי וחוץ מהנהוג. שלא כדעת הרב הנ״ל:
נושא ונותן באמונה בענין הלז. ומזכה השותף כנ״ל בכל אופן. ואצ״ל במתנה שנוטל שכרו משלם לד״ה. מפלפל בענין מ״ש הרב הנ״ל על הר״ן בנדרים שאינו ברור. ולא הועיל ליישבו לפ״ד המחבר: ולהמחבר ניחא.
זז שאלה עיר העומדת על ההר וא״ל חומה. אם יש לה דין רה״י לשבת מחמת זקיפת ההר שנידון כמחיצה. צ״ע ליישב דברי מהרי״ק על ענין עיר מוקפת מחיצה בידי שמים. וישוב הגון מוכרח:
ראיה נאה דמחיצה שלישית בידי שמים מהניא ודאי. דברי הרב במג״א בענין זה תמוהים לפ״ד המחבר. דין החריץ שבי"ש ושבי״א מבואר יפה יפה וביאור ד״ת חמור ר״פ עושין פסין:
מלמד ב׳ דרכי' במחיצות שבי"ש (וה״ה לביד״א כי ליתינהו ד׳ מחיצות ) תמיהא עמ״ש אמה״ג בשם הרשב״א. אם יש לחוש בנהרות וחריצין לקרישת המים והשגה על האחרונים ז"ל:
חח שאלה כשנמצאו בעדר ג׳ דרוסות. אם כל העדר נאסר. תשובה למ״ש בט״ז י״ד סנ״ז. וראיה נכונה לאסור כל העדר. וביאור הענין שדינו כספק דרוסה:
טט שאלה אם יש בפאה נכרית משום פריעת ראש באשה. השגה למ״ש הריב״ב בגליון גמ׳ דנזיר. פאה נכרית באשה למעלה במקום שער בגלוי ודאי אסור. וביאור במשנה דשבת וגמרא הנ״ל.
יי שאלה אם מותר לחשוב בבה״כ במשפטי משקלי השמות והפעלים ושאר הלכות דקדוק ל״הק. מסתברא דאסור להרהר בדקדוק ל"הק בב״הכ. לדידן דלא בקיאינן ביה. אלא ע״י בקיאות במקראות:
ולעיין בספרי חכמות חצוניות נראה שמותר בב״הכ. אפילו הם כתובים בל״הק. ונכון הדבר לעשותו ביחוד לת״ח:
יאיא גף העוף שהיה פגום בעור ובשר ועצם ע״י הידוק חבל הקשור בו. התיר האבר כולו. כה״ג בק״פ מיבעיא אי מתקריא שבירה. אע״ג דהתם פוגם העצם בכלל שובר הוא. וצ״ע מדוע השמיט הר״מ שיעור פגימתו. ראיה נכונה למ״ש הר״מ ז״ל שאין מנקרין הפסח שלא כדעת הר״א ז"ל. ונראה דמודה נמי בחטיטה .בסדן דאסורה בק״פ:
יביב חומרת הב״ח להמתין מלהורות בכתמי נשים עד שיתיבשו. לית דחש לה אפי׳ בראייה גמורה. פלפול בדברי הט"ז דלפום ריהטא אייתי ראיה לחובתו וישוב הגון לזה. גם ביאור נכון בגמרא שילהי פ׳ היד. לימא מסייע לסברת הב״ח. ולא היא. אימא תיהוי תיובתא כלפי סנאיה דרשב״א בדרוסה ותסייעיה להטור סנ״ד. עיון בגמרא הנ״ל מ״ט לא ניחוש לחומרא בספק דשכיח להשתנות מראה דם אחר שיבש. ולפ״ז י״ל שבבלוע בעד שבדקה בו. באמת יש קצת להחמיר לכתחלה לראותו בעודו לח. וישוב דעת הרשב״א בדרוסה:
והיכא דמייתו למורה כתם יבש. בדיעבד ודאי אין לו לחוש כה״ג לחומרא בדרבנן. ואצ״ל לקולא שאם ראהו לח במראה טמא. אין לו להמתין עד שיתייבשו ויחזור למראה טהור. עם שלכאורה יש מקום לטעות מעובדא דר׳. וכי אתרמי דהדר למראה טמא אחר שיבש. מסתברא,שפיר דמי לאחמורי. ואע״ג דכבר אורי בה להיתירא. ולזילותא לא חיישינן:
יגיג בס׳ חינוך ב״י נמצאת תשובה מודפסת ע״ש גאון א׳ מדור שלפנינו מלאה קמשונים מטעיות שנים {שונים} בהלכות נדה. גם בס׳ שא״מ נלכד בטעות להתיר איסור כרת ח״ו. מוצאת דם כל שהוא בבדיקה אע״פ שלא הרגישה. הרי היא כנדה ודאית של תורה לכל דבריה. ולא חילקו בה חכמים אלא לענין קרבן בלבד. עוד נכשל בעל תשובה הנ״ל בשגיאה עצומה ברואה דם. לבטלו ברוב מראה אחר שעמו. ולילך אחר עיקר הליחה הנמצאת בבדיקה לטהרה אם אינו דם צלול. ר״ל מהאי דעתא. ועוד בה שלישיה לדון כל אשה מינקת כבעלת מכה טריה ולחדש ספק אשר לא נשמע ולא נהיה (ועיין בהשמטה) ע״ז גדלה התמיהה ותוכחת מגולה מאהבה. לתופשי התורה שבדור מסכימי קיום הדפסת ספרים חדשים עם ישנים בלי בדיקה לאור העיון וחקירה ודרישה יפה והרקדה ע״ג נפה:
ידיד האב שקדש את בתו קטנה. בכל אופן מה שעשה עשוי. עיון בהג״א פ׳ אע״פ. וחילוק נכון ומוכרח שאין כל הקטנות שוות לענין זה להזהר לכתחלה. שמירה מעולה מסתירה. ספק בענין קטנה שלא הביאה שערות. אם נשארת ברשות אביה כל זמן שלא הביאה ש״ש:
טוטו מ״ש הרב בט״ז ליישב דעת הגאון בדין הטיל מים ב״פ וברך ב״פ רצופים. אינו מספיק כלל. וכמעט שהיא ראיה לסתור. וקצת ישוב לדבריו ז״ל:
הנראה למחבר לישב דעת הגאון הנז׳ באופן נאה. ומתוקן ומקובל מאד ע״פ שטת הגאונים גופייהו דאזדו לטעמייהו. אבל באמת לדידן ליתא אליבא דהילכתא. וקיי״ל כהכרעת האחרונים ז״ל ולא מטעמייהו:
ונ״מ לדינא אם הוצרך להטיל מים ב״פ קודם שבירך על האחד. לדברי הרבנים הנ״ל מברך תחלה על הראשונה. ולדברינו בזו ג״כ אין לו לברך אלא פ״א אחר שיטיל שנית. ונראין דברינו:
טזטז לכאורה י״ל קושיא חמורה בפסחים (דצ״ה). ומה שי״ל בזה לפום ריהטא. אינו נראה. אמנם נתיישב היטב עפמ״ש התו׳. עי״ל בגמ׳ הנז׳. ומיושב כמו כן עפ״ד התו׳ בטוב טעם. ונתבססו דברי אמ״ה ז״ל:
יזיז חתול וכלב דין בהמה י״ל לענין צב״ח. וחשיבי נמי בני מלאכה. ויש ראיות שמצוה על מי שהן שלו לפרנסן. מ״מ כמדומה שאין כל כך קפידא להקדים להם המזונות אם לא מתורת חסידות. אבל בהמה דקה ודאי היא בכלל. אסור לגדל כלב יותר מאחד כדי לשמור הבית. ואף הכופרי י״ל שלא הותר אלא הקשור בשלשלת. ואפי׳ מאן דשרי בכופרי בלי שלשלת. מיהא טפי מחד לא. ולשחוק בהן פשיטא דאית ביה איסור מוסיף אחד אנשים וא׳ נשים. ביחיד אותן המשתעשעים ומגעגעים בכלבים חלקים. מעשה עכו"ם הוא. חידוש גדול בדין הנ״ל נמצא בגמרא. ונעלם מהרבט״ז:
יחיח דברי אמה״ג ז״ל בתשו׳ (סק״ו) נכונים מאד. והרמ"ח עינו הטעתו דלא חזי ליה נרגא דבר נגרא. גם מה שחתר ח״א לסתור הוכחת אמ״ר. לא הועיל כלום. אף דברי התו׳ מסייעים לו ז״ל. ועדיין יש לעיין בדין זה שנ״ל להוכיח מתלמוד ערוך אפי׳ במצוה שא״א לעשותה ע״י אחרים. יפה כח החמורה לדחות הקלה שבאה לפניה תחלה. אמנם י״ל ולדחות ראייתנו הנ״ל.
יטיט בענין אמירת ויהי נועם במ״ש שלפני י״ט שחל בשבת. חלוקים בעלי המנהגים. ונ"ל להכריע שאם הוא י״ט של פסח. אין לאומרו במ״ש שלפניו. ובשאר י״ט וי״כ בכלל. יש לאומרו. מיהא היכא דנהוג נהוג:
כך מ״ש האחרונים ז״ל לעשות כתפי הד״כ רחבים. הלכה מקופחת היא. ואשתמיטייהו תלמוד ערוך ומ״ש התו׳:
כאכא ש״ץ שכבר התפלל ובא להוציא את הצבור. נ"ל הכרעה נכונה. בחול יסדיר תפלתו תחלה בלחש. אבל לא בשבת. ובכל זה אין חילוק בין מוציא רבים או יחידים. ואפי׳ יחיד גרידא למ״ד. עמ״ש בחבורי מו״ק טא״ח (סס״ט):
כבכב ישוב הגון לקושיא חמורה שהקשו על הש״ך ביד (סקמ״ה) מוכרח בטעמו. ולמדנו דבתפיסת י"א אין לחלק בין של יחיד לשל רבים.
ביאור נכון בגמ׳ דע״ז (דנ״ט) והרווחנו שאף הנעבד בתלוש. אינו אוסר את המחובר של רבים. עוד ד״א יפה אף נעים ליישב דברי הרב הנ״ל. ונתקיים בידנו שא״ל בתלושים בין של רבים לשל יחיד:
כגכג בירור מ"ש בראשונה שדברי הט״ז בהשגה על הפרישה אינם מחוורים. ודברי הרב הפרישה יפה מתפרשים בב' דרכים. וממוצא דבר נלמוד למים הנעבדים במחובר דיחיד. שנאסרין בסתם. עד שיוודע שלא חפרן העובדן. וכה״ג בידוע דנחפרו לשם אליל. אפי׳ של רבים אסורין:
כדכד פלא גדול דלתלתא תנאי אשתמיט להו תלמוד ערוך. ולתרי מגו תלתא אף מקרא מלא. ובירור ענין נחל איתן ופתרונו:
כהכה דין בן ה׳ בדקה שוה לבן ט׳ בגסה לענין בן פקועה בהפריס ע״ג קרקע. דברי התו׳ בתמורה צ״ע. גם לשון הר״מ בחבורו נראה בו כעין סתירה וצריך תלמוד. הגהה נמצאת בהל׳ תמורה להר״מ מיוחסת להרי״א ז״ל. ח״ו לתלות בוקי סריקי בהגאון. זיל קרי בי רב:
כוכו פלפול ארוך בתשו׳ אמה״ג ז״ל בכוונת החליצה להי דמיא. ביאור ענין חלוקי הכוונות במצוה. היכא דנהנה מהן או לא נהנה. ובקנינים היכא דאיכא דעת אחרת מקנה והיכא דליתא. ביאור דין כוונת לשמו דגט וחליצה בגוי או מומר שאינן שווין בכך. והבנת לשון דבור תו׳ סתום בענין זה. ותיובתא כלפי סנאיה דאמ״ה ז״ל:
חליצת מומר ודכוותיה בר דעתא קלישתא דמסברו ליה וסבר. ואינו שפוי כל כך לכוין דעתו כראוי. מיבעיא אי מהניא. ופשטינן לה דלא מיבעיא בסתמא גרידא דמהני. אלא אף באנוס דאנן סהדי דלא גמר בלבו. אפ״ה באומר רוצה אני סגי. ואין חוששין למה שבלבו. השלמת הביאור בענין כוונת החליצה. ונ״מ למומר וחצי שוטה דלא צילא דעתיה . דבמחשבה הניכרת מתוך מעשיהם סגי להו:
כזכז וש״מ אחריתא דחליצת אוננין נמי מהניא דיעבד. אע״ג דלא מצי לכווני שפיר. פלפול במ״ש אמ״ה ז״ל בדין חליצת האוננין. ואם צריך לחוש לכתחלה למנוע ממנה אפי׳ במקום עיגון. מיהא היכא דעברו וחלצו אוננין. וליכא למיהדר עובדא. ודאי תו לא צריך. כהסכמת אמ״ה ז״ל. קושיא חמורה על שטת מהרי״ט ז״ל במניעת חליצת אונן. ישוב נכון לדבריו ז״ל. ותיובתא למ״ש הרשב״א בתשו׳:
עכ״ז יש לקיים מ״ש הרמב״ן והרשב״א לענין הבדלה דט״ב במ״ש. עוד ד״א בביאור דעת מהרי״ט ז״ל. הערה אחרת וסתירה מבוארת לדעת הנז׳. והכרח לחלק בין היכא דאפשר להיכא דלא אפשר:
כחכח דחיות ראיות החולקים על הגאונים הסוברים דמומר אינו זוקק ליבום. וראיות גדולות לחזק דעת המתירים. ושמירה מעולה מסתירה:
לפום ריהטא י״ל הוכחה גמורה דאף מומר לע״ז הרי הוא כישראל לענין קדושין. ביטול ראיה הנז׳. וקיום דעת הראשונים במומר לע״ז שנסתלק מהאחוה. תמיהא עמ״ש בהג״מר לחלק בין היה מומר בשעת נישואי אחיו או אח״כ. מראה פנים לדעת המקילין. אפי׳ את״ל שדינו כישראל. לפ״ז צריך לחלק בין מומר שקידש ובין מומר יבם. כללים העולים ממ״ש לענין זיקת מומר דבעל ודיבם. יעויין בגוף הספר:
כטכט תשובת המורה מרי דאתרא נר״ו. במומר שהוגד עליו שמת:
לל תשובת המחבר נר״ו:
בירור דבריו הראשונים בתשו׳ דלעיל (סכ"ח) בענין זיקת מומר לעשותו סעד לצדדי ההיתר. מיהא לאו בחדא מחיתא מחיתינהו. וחילוף הנושא הלז מזולתו. מ״ש המורה נר״ו קשה להולמו. ודברי הגאונים ז״ל ברורים. ומוכרחים אנו לחלק בין אחוה לאחוה:
טעמו של המורה בהפקעת זיקה דמומר. אינו משביח שאון דעת המתירין כלל ואין לו שומעין. שלא אמר כהלכה. ומומר וזרעו אחריו הרי הן בכל תורת נחלה. ביאור לשון הטור דלא כוותיה. מ״ש המורה בפי׳ תו' דב״ק נעדר הבנה. ביאור סוגיית כותים דפ״ק דחולין ולענין מה עשאום כג״ג. מפורש יפה והמורה הפליג לדעת אחרת:
תשובות חבילות שיש בהן ממש להפקיע חבל הקולות הגדולות אשר כאן נמצאו בנדון הלז נוסף על הנזכר:
תמיהות קיימות בדברי המורה נר״ו. ותיוהות גדולות נפלאות בעדות הנער ובער:
לבלב הערת המחבר על עסק הנ״ל שלא לקבוע הלכה מקופחת. למצוא חשבון התר אגודות מוטה אחת לאתת. שאין להם על מה שיסמוכו ואת כל ונוכחת. ולהוציא מדעת החושבים שאין אחר מעשה כלום כי בודאי הוראה של טעות היא וחוזר הדין בתשובה נצחת. ואם לא ישמעו בשלח יעבורו ומהדרא להו גיהנם כבשר הקלחת. ולשומעים יונעם יושעו בשובה ונחת:
הגאון מהרי״ט הסכים שלא לטפל בהכרעה אם מומר זוקק אם לא. והחליט שהוא ספק שקול של תורה להחמיר. ופסק שאפי׳ נשאת תצא. וכהסכמת בעלי הש״ע. שאף בנשאת אין מי שמקל אלא בדאניסא דלא ידעה שי״ל יבם. וי״א דאפ״ה לא סגי לה בלא חליצה. וה״נ פשיטא ליה למהרי״ט שלא היקל מהריב״ר אלא בחלצה לבסוף. לאפוקי דלא נימא שאסורה לו לעולם. מאחר שעברה ונשאת באיסור. ולכ״ע ל״ד לנשאת במשאל״ם דלא תצא. אע״פ שמנדין החכם שמתירה. משום דאינו אלא ספיקא דרבנן. ולפ״ד מהרי״ט ה״נ דינא הוא דתצא אפי׳ אתי יבם לבסוף וחלץ לה. משום קנסא. הא קולא חרא בדאורייתא. ואפי׳ לכשת״ל שיצאה ב״ק ואמרה הלכה כדברי המתירין זיקת מומר. עדיין אין משגיחין בב״ק בנדון הלז. שספק אם הי״ל דין מומר גמור. ואם מומר מוחלט עשאוהו כודאי. כ״ש בספק מומר. ואת״ל שהיה מומר באותו זמן שיצא. עדיין י״ל שחזר בתשובה. וכל המקילין לא אמרו אלא במומר בפנינו בכל תנאיו. המבוארים במש״ל (ס״ג) אבל לא להחשיבו כמת ועבר ובטל מן העולם בלי ידיעה ברורה. כדי להקל בערוה החמורה. לא תהא כזאת בישראל. ע״כ לא לעזר ולא להועיל תהיה דעת כת המתירין. אפי׳ לפי מה שהסברנו לה פנים בתחלה. להלכה אבל לא למעשה חלילה. ואידך הא דקיהיב להערלשהגיד הנער משמו. דין מסל״ת. ליתא לגמרי וא״ל הוכחה לא מנה ולא מקצתה:
לעולם כשמתחיל היהודי לשאול את הערל על אודות יהודי האבוד. שוב אין למשיב דין מסל״ת. ולא חילקו ז״ל בשואל לאיזה צורך היתה השאלה. אם לא בדברים הניכרים הרבה. כהנהו עובדי דמהראי ומ׳״ב דמוכחי טובא. וסמכי עלה קצת בשעת הדחק. ואפ״ה פליגי עלייהו נמי סגיאי מרבוותא דלא ס״ל הכי. וכך נראה להמחבר שהיא קולא גדולה מראיות והוכחות. ונקיט כללא כי היכא דלא מפלגינן במסל״ת באיזו סבה הניעתו להגיד ולספר המעשה שהיה. כמו כן להפך בשאל ישראל את הערל תחלה. לא נתנו דבריהן לשעורין. ואין חילוק לאיזה טעם וצורך היתה השאלה. אלא לעולם הגוי המשיב לשואל. יצא מכלל מסל״ת. ודילמא ה״ט דע"ג דקבעי לאותוביה למ״ב. ותו הו״ל למיטען ט״א. הר״ן ודאי פליג אמ״ב.
דברי המ״ב בענין זה צריכין גדר שלא להניח מכשול ברשות הרבים פן ח״ו יבואו לגשת. לסמוך על אומדנא שאינה מפורשת. ואזהרה מלפול ברשת. אכן בנדון הלז אין אומר ואין דברים הניכרים ואין יתרון לבעל הלשון. חומר גדול החמירו חכמים הנאמנים שירדו לסוף דעת אדם המשותף במין:
אף לפי מי שמיקל צריך לחלק חילוק מחויב בין שאלה כללית לפרטית. גמל״ת חידוש הוא הבו דלא לוסיף. ק״ו לחידוש בין חידוש. דהיינו בקדמה שאלה. שאי אתה רשאי להוציאו מחזקת פה דובר תרמית בפרט נגד בן ברית. כת חזקה ועצומה מגדולי ישראל היושבים ראשונה במלכות ההוראה הסכימו דלא סגי בלא הני תלתא שמהתא. היינו שמו וש"א וש״ע. ויש מחמירין וסברי בכ״ה לא סגי בדהוחזקו ביב״ש. אע״ג 'דלא שכיחי שיירתא. ומצרכי בדיקה. ובעיר גדולה ודאי הוחזקו טובא בשמא כשמא. ואף דלא הוחזקו. כהוחזקו דמיין. ויש שמחמירין בה אפי׳ בבדיקה. וחפוש לא מהני לזמן מרובה. וגם אם לא סיים שם העיר להכירה בסימניה ומצריה במדינה ומחוז ידוע. חיישי רבוותא לתרי שוירי:
מיהא בבציר מתרי מגו תלתא לא סגי. וכל זה בלא הוחזקו. וכ״ש בהוחזקו. ובדלא שכיחן שיירתא. כ״ש בדשכיחן. ולא אמרן אלא בהוחזקה הליכת הנעלם או הנמצא (שמבקשין להתיר אשתו) הוחזק שהלך בדרך ההיא מגמת פניו קדמת המקום ההוא שהועד עליו שמת שם. ויש שמצריך לידע גם שהגיע ובא לשם. אז אין חוששין ליב״ש אחר שלא הוחזק לילך משם לשם. ובדלא שכיחן שיירתא דווקא. מה שחשב המורה דמומר יצא מכלל ספיקא דאורייתא. ליתא ואדרבה גרע טפי. דמשו״ה אפי׳ עד א׳ גמור וכשר לא מהני ביה. אף למאן דמיקל ביבמה דעלמא. במומר מודה דלא מהימן. ואצ״ל במי שאינו מוחלט למומר בבירור:
אף את״ל כמ״ד בעינן דווקא הוחזקו שנים שוים בשם זה. ואל״ה לא צריך בדיקה. ונניח ג״כ שנאמן להחזיק שם לעצמו. בד״א בישראל כשר. אבל מומר אינו נאמן על עצמו לומר איך הוא שם יהדותו. ואם לא שעמדה זאת החששה בפנינו. היינו רוצים לתרץ דעת המורה שהקשינו עליו לעיל. אלא דמה״ט לאו שינויא הוא: לחוש לב׳ המבורג. ק״ו הוא מתרי שוירי:
השגה על מהרח״ש ז״ל בענין שם מתא קוסטנטינה: יתר על כל האמור ל״ד לגמרי הך עובדא לעובדי דאידכרו בתלמודא (בר ממש״ל דצריך שיוחזק בדרך ההיא ע״פ עדים שבא מעיר מושבו ושהגיע לעיר שמת בה) לפחות צריך שיאמר הוא שהיה דר שם. משא״כ בנדון הלז שלא זכר הערל אלא פ׳ מהמבורג ואין זו הוכחה שנולד או ישב בהמבורג ולא אפילו שבא משם. ולכן אף אם נדין אותו כמסל״ת. ולא נחוש להמבורג אחרת: עכ״ז הגדה זו אין בה ממש ואינה מועלת כלום. כי עדיין י״ל שלא ראה המבורג מעולם ולא מצפה לראותה. עם שהאמת אתו שנקרא כך. אין זה חידוש. ונמצא דוגמתו לרוב שירשו שם ליווי המקומות ע״י אביהם או זקניהם שבאו משם ונטפלו להם שמות מקומות. עד שחזר לשם יחס משפחה:
פסק הרא״ש להחמיר בע״א ביבמה. דלא מישתריא לעלמא. אתקיים ע״פ רוב גדולי הפוסקים בהסכמה. ואתאשר כדחזי לפום סוגיא דשמעתא קמ״ל הילכהא וטעמא. ועם שקצת מורים עשאוהו סניף במקום שראוי להקל מט״א. לא אמרו לעשותו סעד לקולות גדולות כמה וכמה. כמו בנדון הלז בע״א מפי גוי ואף בשאלה שקדמה. תו איכא קולא אחריתא דסגי בה למהדר עובדא ולפתוח בחרטה. משום דהו״ל ע״א בקטמה. דלד״ה דמי כמאן דליתיה. ואצ״ל במומר דגרע טובא נמצא תקנתה קלקלתה. ודלא כבעל ב״ש וסבר דמהניא קולא דמומר לאצטרופי לקולא דע״א ביבם. במ״כ אזיל בתר איפכא והא ודאי תיובתא. אדרבה אפי׳ כשתימצי לומר ע״א ביבם דעלמא מהימן. לגבי מומר לא סליק אדעתא. עוד הו״ל להתרחק מהכיעור ריקה כמה מכוער אותו הנער מפורסם וידוע בעיר הזאת שהוא פסול דאורייתא חשוד לכל התורה. ניחא ליה בהפקרא. ואינו בחזרה:
גם עדותו כעורה. מזוייפת מתוכה ומעצמה סתורה ושבורה. וידים מוכיחות שהמגיד מבודה ואלפוה שיקרא. מ״ש המורה נגד ספק עשה תשובה איכא ספק מת. הא ודאי אית ביה תיוהא וקהיא כחלא מתמהא. שאפי׳ היה הדבר שקול. מה הועיל הלא ספק של תורה הוא. אבל האמת שאפי׳ ריח ספק מת אין כאן. דאוקי אחזקה דאורייתא. וספק עבד תשובה. ספק מעליא הוא ודאי: עדות הנער המגיד משלשה פנים קלקל. אם מחמת גוף המעיד גוף כחוש וקל. ואם מצד הערל גופא סריקא שאינו מסל״ת כלל. ומצד גופה של עדות היא גופא קשיא וכחו״שה דלא אזיל ומפטם לשומע״ניה בפטומי מילי ממולייתא. דסתרו אהדדי מה פום סכור ממללא מלה בסלע ובדותא:
מ״ש בש״ג בפשיטות דזכרים שכנגד ה׳ נשים כשרים להעיד ביבמה למשרייה לעלמא. צע״ג וי״ל ההפך: תמיהא במ״ש אמה״ג ז״ל בתשו׳ (סצ״ה): צריך חקירת חכם לענין דררא דממונא בההיא דהשולח חפצים לביתו הראוי לבנות לבנות. אם הדברים אמורים גם באשה השולחת. דאי אית לה כלתא לדידה משדרא. והכי מסתברא דלא שנא: שנאת חמות לכלה. אע״ג דהויא מילתא דשכיחא. מ״מ כראה שאינה מצויה אלא בדרות יחד. אבל אינו דבר מחויב בעצם. אדרבה הוא ענין בלתי טבעי. ולא נולד אלא מקלקול הטבע. ואינו דבר זר שתאהבנה זא״ז ביחוד בששוכנות נפרדות. ולכן בשולחים חפצים אין לחלק בין איש לאשה:
אלא שבדבר שבערוה חשו חז״ל לספק רחוק כ״ש למידי דשכיח כמו חמות לכלה. וה״ה לחמיה. דפסיל לה מה״ט. אפי׳ אי לא שכיח דסני לה כולי האי. פורתא מיהא שכיח. משו״ה נמי לא פלוג בהו לחומרא:
שמירה מסתירת המונח: העולה מזה דבן החמות פשיטא דפסול. ואף בבן הבת יש להקפיד ולהחמיר. וה״ה לחמיה: כללו של דבר יש לדיין להתרחק מן הכיעור. ואין לדבר זה שיעור. שכבר הזהירו חז״ל ע״ז מאד אף בדיני ממונות. ק״ו לערוה החמורה. שהרשות נתונה לו להחמיר לפי מה שעיניו רואות. אף בדבר שאינו מפורש כל כך ואין בזה כל חדש שהדבר מסור. לכל חכם ירא שלם לעשות גדר לדבר האסור:
מספר הקולות שבנדון הלז עד מיצוי חשבון. מלא הי״ד החזקה שהתירה וקרבה רחוקים בזרוע נטויה מלבד אחת נוספת להכרע קולבון. עיין בהשמטה מה ראה המחבר על ככה לפרסם החנפים מפני ח״ה שגרמו העמיקו שחתו לסתיר עצה ועשו במחשך מעשיהם חללו תורה צועקת לתבוע העלבון:
לגלג תשובה מהחכם המפורסם מהר״מ חגיז ז״ל. על ענין צדקתך שאומרים במנחה בשבת:
תשובת המחבר:
מ״ש בתשובת הגאונים על ענין הנ״ל. מתנגד לברייתא דס״ע ולדעת רוב חכמי ישראל בכלל. קושיא גדולה על דר״ת המחזיק בענין הנ״ל:
ביאור דעת הטור א״ח (סרמ״ט) באיסור קביעות סעודה בע״ש: והשגה על בט״ז: ביאור הבנת דתו' במנחות (ד״ל): להוציא מדעתו של הרמ״ח שעיקם אותו להוציא הלשון מגונה במ״כ:
וחשב לתקן על מנת לקלקל. מה תיקן:
דיוקים בלשון תו׳ הנ״ל. וישובם על נכון:
פלוגתא דר״י ור״ל בח״פ שבתורה מי כתבן. תליא בפלוגתא דאמוראי: אשגרת לישן הוא בתו׳ דאטעייה להרמ״ח: אין דרכו של גדול לפרר פירורין שמותר לאבדן ומצוה לבערן:
דברי המדרשים והאגדות בענין זה שקולים הם. ויש לכל צד פני ההראות: הקץ לכל הדברים העולים על הרוח: גנובי גנבי ל״ל להריק נפש רע״פ (ר״ת ר׳ עזריה פיררא) ולמלא קדים בטנו. ונמצא ישלם שבעתים. מה יתן ומה יוסיף לו לשון רמיה (הנז׳) מדברת גדולות על צדיק עתק. לא תקום אתו למשפט קנאים:
הגה סיגים ברוחו הקשה ולא יצא לצורף כלי. הא מנא דלא שוי חיבוליא. אבן חן שוחד דברים יעור עיני פקחים טחו מראות. מהשכיל לבותם:
כמה נאים דברים היוצאים מפי זקן חדש בע״מ דפ״ח חן: גם לשון הזוהר יש להסב אליו אחז צדיק דרכו. וטהר ידים יוסיף אומץ צוף דבש אמרי נועם: ועל שפתיו יוסיף לקח טוב:
תמיהא רבתא עמ״ש בתשו׳ הרמ״ע. בענין מערכת ד׳ תנאים שנחלקו בדבר א׳:
כתב הודאה שכתב הרמ״ה על תשובה הנ״ל:
לדלד נוסח אלקי' צוית שמוסיפין האשכנזים בב״המ על סעודת ברית. יש למנוע מלאומרן:
פירוש נוסח קשה בפיוט הנ״ל: עיון בנוסח אחר מהנ״ל. דנ״מ הילכתא רבתא לדינא דמילה בלילה בזמנה ושלא בזמנה: יבואר מ״ש הש״ך על הרמ״א והרא״ש בענין זה. גם קושיא עצומה בפסקי הר״מ דנראין כתרתי דסתרי. בדין קצירת העומר שדומה {שדוחה} השבת. ונקצר ביום כשר. דמזכה שטרא לבי תרי:
דקדוקים רבים ועצומים והערות הראויות בסוגיא דשילהי פר"י דמנחות. תהיינה מורות דרך האמת בהבנתה. והילוכה הישר המוכרח בעצמו שלא כהבנת המפרשים:
המשך פשט סוגיא הנ״ל עפ״ד המחבר. ונתפשטו כל הקמטים והבן. וחזר הדין אמת בענין קצירת העומר. ופסקי הר״מ ז״ל מכוונים מאד. אין להרהר אחריו. וממילא גם הרמ״א יצא זכאי בדינו לענין מילה הנ״ל. שלא חלה עליו קושית הש״ך. מיהו לית הילכתא כוותיה בנימול תוך שמונה. ואיברא בנימול אחר שמונה בלילה כשר בדיעבד. ובמ״כ הרמ״א אזיל בתר איפכא. אולם מלבד האמור בעל הגהה נקי מטענת הרבש״ך ז״ל מכל צד. והש״ך לא דק במ״כ. וברור מאד:
ביאור דתו׳ קדושין (דל״א) בדרך ישר ומחודד. חד חד נחית לעומקא דדינא. דמילה שלא בזמנה כשרה בלילה. שלא כדעת הרבנים הנ״ל. ומסייע להדין פייטנא גברא רבא ודווקנא:
להלה ביאור כוונת הפייטן הנ״ל בדרך אחר:
בעיא כי איקלע דאשתהו בקטן דלא מהלוה עד דערבא שמשא דשמיני. אי עדיף למימהליה האידנא בספק יום. או למחר ביום גמור דווקא. ומיפשיטא דלא משהינן ליה. אבל בבן השמשות דשלא בזמנה. לא עבדינן. ורק יט״ב של גליות. דלא כש״ע:
לולו מבואר היטב שאין מקום לק״ע בדתו' הנ"ל. נ״מ לדינא רבה בעונש מבטל מצות מילה:
לזלז מה שהקשו הגאונים אחרונים על התו׳ סוטה והגה דש״ע א״ח סקס״ט. לק״מ ואין הוכחה לסתור מ״ש ז״ל בענין שיעור תכיפה דנט״י סמוך לברכה בכ״ב אמה (סימן בך יברך ישראל):
אמנם בתכיפה דברכה להנאה או למצוה. ודאי יש קפידא בכל שהו. ומ״מ גם בזו לא מהניא תפיסת במג״א על רמ״א.
לחלח שאלה א בענין ח״כ הניקח מישראל על זמן: ב שנים קנו סחורה בשותפות על זמן. אח"ז שאל ראובן מה ריוח יש אם נותנים מעות מיד. השיב הסוחר ב"פ ניכוי. אז אמר לשמעון שרוצה להרויח זה וליתן מעות מיד. ושמעון לא רצה. רק כמו שקנה לזמן. והלך ראובן ושילם המעות מיד. שאל השואל אם יש בזה חשש ריבית: ג אם יש בשום ספר שאסור לטעום קודם הלל: ד פירוש לשון מהרי״א בענין ק״ש שש״ח לפי חשבון שעות זמניות:
תשובה לראשונה בקצרה ואזהרה בדרך מליצה נמרצה. כוללת בישול טענות המוניות. שאין בהם ממש. להקל ראש ח״ו באיסור חמור הנ״ל. אין ספק בו שהוא ריבית קצוצה:
חומר קניית ח״כ מישראל על זמן אינו יוצא מידי דפיו. הנזהר מה טובו ומה יפיו:
לטלט תשובת השניה. בו מבואר דין ישראל הקונה מגוי חובו שעל ישראל חברו. אימתי מותר ומתי יש איסור בדבר. ואיך גובה ממנו:
ומאי תקנתיה. תשלום ביאור סעיפי דין פורע חובו של חבירו מדעתו ושלא מדעתו. והסרת כל ספק ופקפוק. ביאור דין שנים שקנו סחורה ביחד בע״פ או בכתב לענין ערבות ולנדון שלנו:
ממ תשובת השלישית. בו מבואר לטעום קודם קריאת הלל. יש פנים לכאן ולכאן. ומסתברא דבתר תפלת שחרית גרירא. משתי ראיות טובות. דין פירוש שעות שזכרו חז״ל לענין זמן ק״ש ותפלה ובכ״מ. מבואר אצלנו יפה בעז״הי בחבור לח״ש ובמו"ק עטא״ח במקומות הרבה. דלא כשטת הר״מ ז״ל:
מאמא שאלה מרופא יהודי אם יש למצוא היתר ללמוד מלאכת הניתוח בשבת:
ביאור מלאכת אנטמיע חוששני לה מחיוב ב׳ חטאות. ולפחות אחת מהנה לא נעדרה. מלבד כמה שבותין הנכללין בה. דמיון כוזב של השואל שלא מדעת. מחזה שוא חזה. ומשמן בשר הכלב המת לטלטל ירזה:
הוכחת השואל ממתו׳ למ״ש בירו׳ של גוי א״צ הכן. הוא מסייע שאין בו ממש. והיא גופא צריכא רבה. משום דמוכח טובא דלא קיי״ל הכי. מיהת במידי דמחוסר מעשה רבה דשחיטה. ודלא כבש״ג ומג״א. ותשובות גדולות לדבריהם:
השגה גדולה ושגגה כפולה לבש״ג וסתירה מניה וביה. קושיא על פסק הש״ע א״ח סשי״ח:
ומסקנא ב״ח שהומת בשבת לצורך לימוד הניתוח. ודאי אסור לטלטלו. ראיה מתלמוד גדול דמ״נ אסור בהנאה כישראל. גם סיוע ממשנה חמורה במס׳ ידים שהוא קשת הביאור ומופלגת התמיהא לכאורה:
ופירושה מד״ס מופלא מאד. בדרך חדש לא שיערוהו המפרשים. דרך הקודש יקרא. מיושב דבר דבור על אפניו:
השגה על דרך המפרשים במשנה הנ״ל. סירכיה נקט ואתא לאשמועינן דמת נכרי אסור בהנאה. עוד ראיה אחרונה שהלכה כמותו:
דחיית ראיה העולה במחשבה לסתור מש״ל. ואצ״ל שאין ממש בראיה אחרת שחשב ח״א בדורנו. להוכיח ממנה כ״ז. אישור הייא אשור מוסיף. לאשר ולקיים פסק הש״ע במ״נ. יתד היא שלא תמוט מחמת הוכחת בצ״צ. שנדחת בכמה דרכים:
ועל פיהם יבוא ביאור נכון במקראות מעורבין. נראין כסותרין ומעורבבין:
אפשר לומר דאיסור הנאה דמת אינו אלא מד״ס. וקרוב הדבר אפי׳ בישראל. מחמת כמה הוכחות. ובכן סרה ג״כ קושיא הנ״ל. תו אנפא אחרינא לשנויי פירכא הנ״ל וחילוק בין ישראל לנכרי. עוד ד״א לחלק בנכרי גופיה ואתי שפיר נמי דלק״מ. דין הלנת צלוב נכרי על העץ בא״י:
עפ״ז נסתרה ג״כ הראיה שהביא בצ״צ מתו׳ דב״ק. וביאור דעת תו' הנ״ל על נכון.
אם מת נכרי טעון קבורה אם לא. אינו תלוי באיסור הנאתו. וביאור היכא אמרינן לא אמרה תורה שלח לתקלה: מ״ש הלבוש בטעם שאין שבות אצל מת. נדחה. ואפי׳ את״ל כן. אין ממנו ראיה כלל לנ״ד. מבאר שהנפלים אולי גרועים ממ״נ. ואף זו מן התוכחה לדון מהם ק״ו. שאף הוא אסור בהנאה כמותם. חסידי וכשרי או״ה. יש להם חלק לעו״הב לפי התלמוד:
השואל טרח טרייה לרישא דחבית הנתזת בסייפא. לאו סב״רא ולא שפיל לסיפא. לא נחית לתרוצי סוגיא. ובחדא מחתא לא סלקא ליה שמעתא דגובתא אליבא דהילכתא. ופסיקת תלוש בשבת פשיטא דלא שריא בכל גוונא:
מיהו בחיתוך דנ״ד חוששני גם מחטאת. מתרי טעמי. מגמרא דערכין אין סתירה למש״ל כדס״ד דשואל. גם לא ירד לסוף דעת תו' שבת (דע״ה):
ביאור כמה שבותין דשייכי בנ״ד. מכללן ענין לימוד מלאכה ואומנות בשבת. דין עריכת אורלאזי וטלטולו בשבת. גזרת השבותין י״ל עיקר גדול בנביאים ובכתובים. אזהרה להתרחק ממכשול והילכתא רבתא לשבת:
דין פרכוס זימנין דחשיב כמת וזימניין חי. מבואר היטב באופן מספיק ודי. השואל דמחית נפשיה לספק נעשה בדאי. ואינו מוציא מידי ודאי:
הערת המחבר על ענין למוד החכמות. וזכרון האלקימיאה באתה ספריס ממחברים ישראלים:
מבמב אי שפיר עבדין הנהו דשפכי מי שפיקנארדי לתוך המים שנוטלין בהם הכהנים ידיהם בי״ט. תליא באשלי רברבי ופנים מסבירות לכאן ולכאן:
שני דרכים חלוקים בביאור משנה דב״מ סכין שמן עג״מ בשבת. ושניהם מסובלים ומקובלים אכן העיקר לענ״ד שסתמה כפירושה להקל. ומסייעא לדעת אמה״ג ז״ל. שקלא וטריא בדברי אמה״ג. ונ״מ נמי לדינא דצביעה באוכלין בשבת:
מסקנא דמילתא כי נהגו ודאי לא מחינן בהו. וכי מחמרי שבקינן להו. ולהטיל ריח לכתהלה לתוך המים בי״ט מסתברא לאחמורי:
מגמג עובר הנוצר באיסור. י״ל שמותר להשחיתו בבטן אמו. גם ולד כשר היכא דסייע בעבירה שיש בה מיתה. ושמא אע״פ שא״ל חלק בחטא. דלא עדיף מהיא גופה. דאינה בכלל מאבדת עצמה לדעת בכה״ג:
חידוש דין באיסור הוצאת ש״ז לבטלה. שהותר מכללו אצל צורך מצוה.
מדמד מראה דם כגוון ירוק ברו״ין. שהוא כעין משקה הקאו"וי וכקליפת הערמונים. יש להקל בו אף במוצאת בבדיקה:
מהמה הוראה דהאי צ״מ בעל תשו׳ באר עשק בענין ברכה על ס״י לקלקולא. הס כי לא להזכיר חלילה לסמוך עליו לקולא. וראייתו בטלה ושגיאה גדולה. עוד הוכחות נכוחות גדולות ונאמנות לסתור דעת הנ״ל:
שקלא וטריא בענין זה. ופסק הלכה כדקיי״ל קיימא שרירא. דאין מברכין על סת״י אפי׳ במקום מצוה. אם לא מפני האונס לרפואה בדוקה. היכא דלא סגי בלא״ה.
מומו גר רומיי ואיטלקי. אי שרי בישראלית לפני ג' דורות מסתברא להחמיר מדין תורה ודעת נוטה:
מזמז שאל השואל כמספר אחר מטתו של ת״ח מופת הדור אמה״ג. שהיתה נתונה בין צפ״לד כדעת הזוהר. ודלא כפוסקים. שנראה מעשה לסתור מ״ש בספרו. כשהפוסקים עם המקובלים מחולקים ודעתם ע״פ התלמוד מכריחים. ודאי אין משגיחים לקבוע הלכה ע״פ ס״ת.
אמנם במקום שדברי המקובלים מסובלים בתלמוד. פשיטא שאין לדחותם בב׳ ידים. אדרבה מצוה לקרבם ולאהבם. במ״ש רז״ל הנותן מטתו בין צפ״לד דברי המפרשים אינן מוכרחים. ויותר נכון פירושו של הזוהר לפי משמעות הלשון. לכן עלינו לקבלו בסבר פנים יפות:
אכן גם דרך הפוסקים קדוש יאמר לו. עם הכוונה הראויה. דרחמנא לבא בעי. ואפשר בכוונה לחוד סגי. אבל יותר נכון להסכים המעשה בפועל עם המחשבה. כי בשניהם יתקיימו כל דרכי התורה והמצוה ויעמדו על עמדם. וזה כל האדם. וביאור הענין ע״ד הסוד:
מחמח מ״ש באו״ת במלת והאסירם. מוכרח ע"פ מסרה אחריתא. ושקלא וטריא במסרה דאשכחנא בגווה סתירה לכאורה:
מטמט אשה ביכרה וילדה זכר. וכבר הפילה קודם לכן. ולא שתו לבן הנשים להראות השפיר לחכם לידע אם היה מרוקם. ועכשיו אומרות שלא היו יכולות להכיר אם היה ולד. רק קרוב הדבר לדעתן שלא היה ולד. לפי שזוכרות שראו הנפל שהיה דבר לבן עצביי כעין חוטין וגידין דקין מאד. ארכו ועביו כאורך וכעובי מחט גדול של נשים. והיה ניכר הראש כערך ראש של מחט הנז׳. וב׳ עינים כשתי טיפין. גם שערה א׳ היתה בראשו. אלא שהי״ל זנב. שמזה שפטו שהיה בריה כעין שרץ העכבר. תשובת מהרי״ק בספק ריקום דאינו פוטר הבא אחריו. צ״ע. וישוב דעתו ז״ל על נכון. כאוד מוצל מאש השגת אמה״ג ז״ל. ביאור דיני חזקת וממונא:
אזיל הכא והכא לחומרא. לחייב בפדיון בלי ברכה. (וכה״ג ודאי יאות עבד הכהן המחזיר הפדיון. דבלא״ה ש״ד ע״ל סקנ״ה):
ננ קרני בופ״לו אם כשרים לשופר. השגה על במג״א ושכנה״ג בענין קרני ראם לשופר:
נאנא מנהג בני אשכנז שנ״כ בנעילה אף בלילה. כשר הדבר וישר. מעיקר הדין דלא כאחרונים ז״ל:
נבנב הדלקת נ״ח קודם להבדלה. מבואר בטעמו ונימוקו עמו. בספר מו"ק במקומו.
נגנג אף שבדיקת חוטי הקנבוס קשה. והסימן שזכרו ז״ל גרוע כידוע.
ויסוד ההיתר להאמין חייט גוי רעוע. עכ״ז אי אפשר למחות בכח ולמנוע: חמץ ששלחו יהודי דורון לחברו. ונלקח בבית המכס. ועבר עליו הפסח. וכבר נתייאש הלה ממנו. ונתנו למוכס מתנה קודם הפסח. ולא אבה לקבלו. אבל החזיק בו ע״מ להענישו בקנס. כעובר על המכס. ושוב זכה ישראל שנשתלח לו בדין. והוחזר לו אותו חמץ. יש מקום מרווח להקל בו להתירו. מכמה טעמים מספיקים ונימוקים כראי חזקים:
נדנד למדן שמיחה בש״ץ הרגיל שלא יעלה לנ"כ עם כהנים זולתו. אף שאמרו לו ליטול ידיו ולעלות כדרכו ומנהגו ביחיד. לא טוב הורה. וזה הש״ץ לא יפה עשה ששמע אליו:
אבל אפי׳ לא נאמר לו בפירוש שיעלה. אם הוא רגיל ובוטח לישא כפיו ולחזור לתפלתו. לא לבד שרשאי לעשות כן. אלא חיובא נמי איכא. בשקרא שמש הכנסת כהנים. דלא כפסק הש״ע. ושמא כה״ג כ״ע מודו. ואולי אפי׳ באינו מובטח. צריך לעלות בכה״ג. ופירוש חדש משובח ומרווח במשנה שלא שיערוהו הפוסקים והמפרשים:
נהנה אשה המוצאת דם בבדיקה לאחר השתנה. צריכה לד׳ תנאים. כדי להתירה לבעלה לא כל כאב דינו כמכה. ואף במכה אין לתלות המקולקלת. אם אינה מבוררת וניכרת. לאפוקי אומדנא גרידא. ודאי לאו מילתא היא. ואפי׳ מכה ידועה ונרגשת במישוש. לפעמים איננה להועיל לה ואינה ניתרת:
דם המקור טמא אליבא דכ״פ. אפי בא ממ״א. ועובר דרך שם. גם בתשו׳ הב״ח לא סמך על מכה מורגשת בעליון הגוף לבד:
נונו חיזוק דברי הראשונים. שאין למחות בכח ביד המקל בנאמנות החייט משני טעמים. ובראיות גמורות. אם לא במענה רך. כבוד הקדמונים לעולם במקומו עומד זכר צדיקים יבורך:
הערה והתראה לשוחטי ובודקי בני מד״ה דאיתרע להו חזקתייהו. וצריכין בדיקה והשגחה יתירה. וה״ה לכל יושבי פרזות וכפרים. בפרט כששוחטין לעצמן דרובא לאו מומחין נינהו:
נזנז טרפות נמצא במקולין אחר פרישת רובן של השחוטות למ״א. אז נראה בבני מעיים של א׳ מהן דבר האוסרה. ולא נודע מאיזה בהמה הוא. הבדל גדול שבין נ״ד. לדין הש״ע סק״י. דלא כמ״ש השואל בפשיטות:
גרגיר בוכוו״אץ או הייד״ץ בל״א וטטר״קי בלשון פולוניא. אינו מחמיץ:
נחנח קיום ואישור מש״ל דבנ״ד ליתא לדין קבוע לגמרי. מה שחשב השואל לטרפה ודאית. אינו אלא ספק לד״ה.
ואמנם לפי סתימת לשון השואל עצמו. אפי׳ ספק טרפה אין כאן. ויש מקום מרווח להתיר אף הבהמה שנמצא בה המחט בלוע בטחול. השואל לא עמד על דעת הב״ח. וישוב סברתו שלא תמוט. מחמת מ״ש האחרונים ז״ל.
נמצא לפ״ז דין קבוע חלף הלך לו בנ״ד לגמרי מכמה פנים. עוד כמה סניפים יפים להודיע כחא דהתירא דעדיף.
נטנט חזר ושאל לתרץ דבריו ולדקדק במ״ש המחבר:
תשובת המחבר. אגב חורפא דהשואל שבישתא כיון דעל על. בדין קבוע לא סלקא ליה שמעתא ולא נחית לעומקא דדינא אליבא דהילכתא.
מאי דפשיטא ליה להשואל פשיטא מהפך הסברא על פיה: מעשה לסתור וראיה לחובתו הביא. ונד"ד שאני מד״דן. השואל בעי אשתמוטי בפטפוטי ופטומי מילין ונעשה כפרן ע״פ עצמו.
סס המחבר הדר לרישא לברורי ולפרושי מעשה כי הוה לא בנקב בסומכיה אלאבקולשיה. נ״מ לאכחושי. מ״ש השואל שלא מדעת עביד פרישה. ולא ידענא מאי אידון ביה דארכבה אתרי ריכשי. ולא חש לקמחיה. דנפיש בטרחיה . ולא אהני ליה. לא חייש ליקרא דסבא מר ניהו רבה. בט״ז רישא דדהבא. דעת הפר״ח ואמרתו צרופה. שאינו דבר זר אם נצטרך לחלק בבהמה א׳ שעל כרחנו חציה כשר וחציה טרפה. סברה ברורה היא שרירא וקיימא ובדוקה יפה.
סאסא בעיא דהלק״ט באוסר ספר על חברו אי שרי לעיין בו ע"י הרהור. לא דייקא. והפשטן איכפל וקמ״ל פסקו של הש״ע. איברא צריכא לפנים ולא תפשוט לאיסורא. לכאורה כחא דהיתרא עדיף. ברם הכי הוא דאיכא למבעי. כי אסר על נפשיה ספרו של חברו מהו. וכה״ג מסתברא לאיסורא בכל גוונא בין ע״י דבור או הרהור: אי נמי באוסר בין על חברו בין על עצמו הנאת ספרים בכולל תיבעי. ומיפשטא לחומרא.
סבסב ביסקוגוס של ספרדים אסור ללוש בחלב לפ"ד הלק"ט. ובנו הרמ"ח במ"כ לא הבין לשון אביו בעל הספר.
סגסג השגה עמ״ש בהלק״ט שאין לברך ברכת הראיה על פרי מורכב כלאים. אלא יש לברך עליו ברכת הזמן. וכן לשאר ברכות ראייה בשאר פסולי הרכבה.
סדסד תמיהא רבתא על בהלק״ט. במ״ש על ענין מי שבירך שעושין החזנים בשבת. שמהפך הסברות לעקור הלכה קבועה.
ופשיטא טפי דלא ש״ד מתרי טעמי. התנצלות בעד הקדמונים שקבעו בקשת יקום פורקן ודכוותה בשבת:
סהסה הוראה לקולא להתיר בשבת דברים שבצינעה. לאחות אוננת שאיננה בעיר שהמת שם.
סוסו הלמ"ע כהוראת רגב״ש בא״ח (סק״מ) בענין העולה לס״ת.שהראוהו לקרות פרשה מוחלפת לברך עליה בטעות. שא״צ לחזור ולברך בכל ענין בין התחיל לקרות בין לא בין בענין סמוך בין ברחוק.
סזסז כלי פרצליין א״צ טבילה. ואינן בולעין ולא פולטין: רחים של קאווע בעו טבילה:
סחסח אם להחיותו גוף הזכר קודם לנקבה. להציל נפשו מני שחת על אחת כו״כ ולית לן למיחש לזרעה מכמה טעמים.
סטסט לשער כתם בגריס הגס כמ״ש אמה״ג. י״ל סמך גדול בתלמוד ובפוסקים.
עע ספקות בדין היכר ציר למזוזה. וכן בבית העומד בין ב׳ רחובות. האחד שלפניו יותר עיקרי. מה דין פתחי חדרים שביניהם. ויש לנהוג בכל זה לקבוע ב׳ מזוזות בב׳ צדי הפתח. א״ל היכא דהיכר ציר מסייע לצד העיקרי.
עאעא השגה עמ״ש במ״א להקל בדין לולב שנשברה שדרתו. ותשובות חבילות שיש בהן ממש לדחות דבריו בזה.
עבעב בהמה או עוף שיש בהן טרפות שבגלוי הנרגש וניכר לאחר שחיטה. אע״פ שאינו נראה לעין בעודו חי. מותר למכור לגוי. אם מודיעו וא״צ לחוש אם יוכל לרמות בו יהודי.
עגעג תיובתא כלפי סנאיה דאמה"ג בדין י״צ אם מחמץ. דלכאורה אשתמיטו ליה כל הני תנאי קמאי ובתראי. איברא איכא לתרוצי. חילוק בי״צ גופיה וסמך למ״ש סמ״ג. מעט מים שנותנין ביין בבציר דבטיל.
עדעד מה שנהגו לתת כוס של ברכה לאבל לא נזכר בפוסקים סמך יפה למנהג אלא שהרחיבו גבולו בטעות. היכא דנהוג נהוג ברם אין מקום למנהג זה אלא בשווין. דהיינו בע״הב עם בע״הב. או אורח לגבי אורח לאפוקי בע״הב ואורח. לפום ריהטא י״ל ע״ז. ולהוכיח מתלמוד ערוך לייפות כח האורח נגד בע״הב (וכ״ן מזוהר) אבל רש״י ותו' נשמרו מזה.
הצלת פירש״י מקושית התו׳ חולין (דפז״ב) עוד ד״א יפה ליישב פירש׳י בעובדא דההוא צדוקי. ופי׳ תו׳ ג״כ מבואר היטב. האידנא פשיטא אין כח האורח יפה בכוס של ב״המ. לכן דבר פשוט הוא שרשאי בע״הב לזכות לעצמו בו. וכ״ש כשהוא ג״כ אבל. וראוי לו לעשותו. אכן יש להפוך בזכות מלמד שאוכל בשכר למוד. ושיפה כחו ככח בע״הב. וי״ל לחלק עמו. י״ל ע״ז ותשובתו בצדו.
אבל עוד ראיה אחרת יש לגרוע כח השכיר. שמזונותיו אצל בע״הב יתר על שכרו. שא״ל זכייה בכוס של ב״המ. לפיכך נכון להטיל פשרה ביניהם כאשר ישר בעיני בע״ה.
עהעה הבא לישאל בסומא אם יעלה בתחלה לקרות בתורה. ודאי אין מורין לו להקל נגד דעת הש״ע. ומשנה שלמה היא ברי״ף. וטעם נכון מדוע נשמטה מגרסתינו. ופירושה ע״כ משמע אף ע״י אחר לא יקרא.
ומ״מ הוא דבר פשוט ומוסכם. וכמשנה שא״צ היא. השגה עמ״ש האחרונים להקל. מטעם שומע כעונה. על כרחך אין דין שומע כעונה אמור. אלא בשומע דומיא דעונה דווקא ר״ל בדברים שבכתב עכ״פ צריך לשמוע מתוך הכתב. והוי נמי ראוי לבילה.
עוד ראיה נאה ממ״ש תו' וריטב״א בענין הנז' בגמרא בכ״מ כדמתרגם ר״י. דע״כ צ"ל לפ"ד שאפי׳ ביחיד אסור הסומא ללמוד דברים שבכתב. ואף ע״י אחר א״ל תקנה. זה מוכרח לפי דרכם ז״ל. עוד ראיה מבוארת מתלמוד ערוך ומ״ש הפוסקים. התרת ספק בענין דברים שבכתב הנאמרים בע״פ. פסק הש״ע בסומא משתי עיניו שכשר לנ״כ צע״ג. ורמי דידיה אדידיה. מתניתין ושמעתין דלא כוותיה. ובר מטעמא דלעיל נמי ליתיה בנ"כ. משום דקיי״ל סומא פטור מכל המצות.
ואפי׳ למאן דמחייב לסומא במצות. אינו אלא מדרבנן וכ״ש בסומא מעיקרו דלכ״ע לא בר חיובא הוי אלא מדרבנן. ופירושא דשמעתא פ״ב דמגלה סלקא שפיר בהכי. לכן נכון להורות בסומא כהן שישא כפיו בלי ברכה. ואי בעי לאימנועי לגמרי ת״ע ברכה שעושה כהלכה. מכלל הדברים למדנו איסור נוסף בסומא בק״הת בצבור. ואפי׳ בתפלה לא נכון להורידו לפני התיבה. ולא עוד אלא אפי׳ הסומא בא׳ מעיניו פסול לש״ץ לכתחלה כדברי הזוהר.
בר מכל דין ואפי׳ את״ל דאיתיה בדברים שבכתב וחיובי מיחייב נמי מד״ת. אפ״ה לא אריך לברך בצבור על קריאה דע״פ. אפי׳ בפקח אית ביה משום לתא דברכה לבטלה. ופירוש נכון וישר בסוגיא דסדר יומא. אדתנן התם ובעשור שבחומש הפקודים קורא ע״פ. דריש כללי ופרטי דיני סומא ודברים שבכתב. היכא רשאי לאמרן בע״פ. וממילא בטלו דברי האומר שיש סילוק בין ע״ה לת״ח בענין זה. גם מסברא ישרה סומא העולה לתורה קורא אני עליו מקרא לא אוכל און ועצרה.
עוד ראיה חשובה. שאין עליה תשובה. שלא תחשב לסומא העולה לזכות ולטובה. כי אם לחובה. ולא זו בלבד שעושה שלא כהלכה. אלא גורם רעה לעצמו ומכשיל הרבים דמיחזי כטלולא וחוכא. עוד ראיה גדולה להחמיר. מפלוגתא דתנאי בגלילה. מעתה לא נשאר להקל לא כרעים לנתר. גם מ״ש בט״ז לחתור אל יבשת ההתר. מאליו כלה וממילא נפל ונסתר. לפ״ד הט״ז בלא״ה יקשה דרא״ש אדרא״ש. אולם אני אדרוש שטתו ריח לה כהדס שטה רענן כברוש.
בשתים יכסה להגן על הרא״ש להיות לו למחסה: בשתים יתחתן להרבות מוהר ומתן. לעשות עטרה לרא״ש אוצר כלי חמדה ישסה. ולא קיבל עליו חתן דנן אחריות תוספתא דא לא תוסיף תת כחה לחזק דעת הט״ז בהלכה למעשה. בעיקר הבנת התו׳ והירו' לא דק הט״ז במחילה ואטעייה הך תנא ירו׳ דנקט לישנא קלילא ותלי ליה קורא לד״א. ואיהו דידיה עביד בפירוש שומע כקורא שהוא כעונה. אל מכוון אחד פונה. לענין שמיעת ברכה בלבד לא יתערב עם שונה. הקורא שהוא ד״א לגמר. וצריך לגמרא דידן ולסברא. ולא סהדא רבה בגמרא דבני מערבא:
אבל אין לו ענין היכא דאיכא קפידא אפשטא דספרא כאיגרתא דמיקריא כאמתה של תורה. גם ע״פ הנעלם וס״ת נפתחו לנו שערי אורה. דבאספקלריא המאירה לא שלטא בה עינא דסגיא נהורא: בהא סלקינן ונחתינן. לזילותא כי האי לא חיישינן. שאין משא פנים בתורה ובמקום כבוד תורה לא פלגינן לצ״מ יקרא. ופוק חזי מאי דאסהידו אאמ״הג ז״ל ומי כמוהו מורה:
עועו הרד״ק במלכים (א״ו) קטעי בתרתי: משם ראיה נוספת דקציצת עץ מאכל הותר לצורך מצוה. ובלא״ה נמי שרי אפי׳ רק להועיל בדבר הרשות. אמנם מ״ש הט״ז להתיר לקוץ אילנות לבנות בתים במקומן. צ״ע דלאו כל אפיא שוין. ויש סתירה בענין נטיעה ובית דירה. איזה מהן חשוב וצריך חקירה. הרבט״ז אגב שיטפיה לא דק בלישניה בגדר איסור זה. עם שיש לדחוק ולישבו קצת עפמ״ש בגמרא בענין זה. וי״ל אע״פ שיש היתר במעולה בדמים. מ״מ אינה משנת חסידים:
א״כ איכא לפלוגי בין איסורא לסכנתא. וא״ש נמי מ״ש התו׳ פ׳ לא יחפור: משו״ה לדבר הרשות יש למנוע אפי לשום תועלת. עכ״פ אדם חשוב ראוי לו לעשותו ע״י אחרים: איברא בשל גוי א״צ לדקדק בכך. ואפי׳ ישראל עושה בשליחותו אין לחוש. כ״ש אם נעשה ע״י גוי. שאין חשש לישראל לדור בבית הנבנה במקום האילן הנקצץ. ואצ״ל במקום מצוה: ב״הכ השכור מגוי יש בו משום מצוה. וגם תורת קדושה יש עליו כל זמן שכירותו לכל דבר כבוד ב״הכ:
עוד ד״א טוב להמלט מאיסור וסכנה בנ״ד:
עזעז מי שנהג איסור תספורת מי״ז בתמוז ואילן ואירעו אבל בט״ב. להתיר לו להקל בתער. יש פנים להקל ולהחמיר. ובאונס קצת נמי. יש מקום להתיר. רק שלא ישחית בתער:
עחעח שאלה מק״ק מנטובה על עסק פריעת עולי הקהל מנכסי חוץ. ותשובת הרבנים הגאונים שבעיר הנ״ל ה״י:
תשובת המחבר ה״י: מרבה בחבילות ראיות ותשובות לזכות הק״ק בתקנתן להטיל ערך מסים ועולים על נכסי חוץ. ושאין ממש בדברי החולקים. ומשים שלום בין כתות הפוסקים:
עוד כמה פעמים ונימוקים. לאשר ולקיים מנהגיהם בסדר ערכיהם שהם חוקים ישרים ומשפטים צדיקים:
לשון חק הקיום נדרש יפה לטובת כללות הק״ק לייפות כחם בכל אופן לעשותן מוחזקים: תוכחת מגולה מאהבה ליחידי סגולה להתאחד ענפיהם אל גוף אילן הקהלה פרי בל יעשון פחם לגחלי המרבה חלילה. קודחי אש מאזרי זיקים כי לא יצננו להם גיהנם בהפרדם בין הדבקים. ואחרת לאיש שלום:
אגרת ששלחו רבני ק״ק מנטובה יצ״ו למחבר ה״י על קבלת תשובתו :
עטעט ח״א סידר תשובה לעבריין מה טיבה ומחכו עלה במדינחא ובמערבא: תשובה כתקנה ודאי מועלת לכל דבר פשע: ביאור גמרא חמורה שילהי סנהדרין.
משא״כ בגזל וי״ל לשלם פשיטא דלית להו תקנתא עד דמהדר לנגזל או ליורשיו: לא יאבה כי ירבה שוחד דברים להש״ית כל עוד שלא התרפס ברצי כסף ורהב רע. אם אמנם משקבל עליו לעזוב דרכו ולתקן המעוות הרי הוא ב״ת מיד. בתנאי שיסכים הנדר עם קיום המעשה בעתו: העבריין כל זמן שלא נתנדה מותר בק״הת. ולא יתנגד לזה מ״ש אמ״הג. אכן לשוא צרף צורף התשובה רפואת תעלה א״ל. להצילו מעונש ב״ד של מטה ושל מעלה. אם יש מקום לוותר על קו הדין מחשש פן העובר יקדיח תבשילו ברבים. הדא מילתא תליא באשלי רברבי. ומסתברא כמאן דלא חש לה. דברי בחו״י בזה נראים כסותרים וזרים. המחבר מכריע שבשאר עבירות שבין אדם למקום. הדבר מסור לב״ד כפי מה שיראו לצורך שעה. משא״כ בטענת דמים.
פפ המחבר יוסיף שנית יד כותבת וימין מקרבת. כיש בקיאין בהטיה לזכות ויד פשוטה לקבל שבים בל ישרפו בשבת:
פאפא אוי לבריות מעלבונה של תורה חוגרת שק ונושאת קנא״ה. של צעקת הדרשות הבאה. מי יוכל לספר צרת האגדות הקדושות כל הקורות אותן תלא״ה ע״ג תלאה.
ביאור ננון במ״ש רש״י ר״פ חוקת לעולם תהא נקראת פרה שעשה משה: לא נצרכה אלא לפלפולא אם פרה בשנים פסולה: מראה פנים מסבירות להלכה דלר״א בת ג׳ פסולה. ומ״ש הר״ש אינו מוכרח. וקושית התו׳ ניחא.
אפ״ה נקוט דהר״ש בידך דדייק טפי: שקיל ושרי בפיסול דשערות שחורות דלא בצרן מתרי.
שתי ראיות בריאות ושונות שאין למנוע מלקרות. האזכרות המוזכרות בתלמוד. משם אמ״הג ז״ל. וכן בשוש מסברא ישרה. אע״ג דלכאורה י״ל בכל קרא כדכתיב.
פא השני איכא איסורא למיקרי ע״פ עד גמירא. מיהא לקושטא דמילתא לית דחש לה. אדרבה צריך דווקא לקרות הכתובים כהווייתן וכן הדבר במטבע ברכות השנויות בתלמוד לשנותן כהלכתן. דלא כבמג״א: צ״ע עמ״ש הפוסקים א״ח סק״ד. עוד ראיה להנ״ל מתלמוד ערוך.
פבפב הערום ממצות ציצית שרוצה לעשות לו טלית בד״כ חדש בשבוע שחל ט״ב בתוכה. פעמים מותר ופעמים אסור.
פגפג המערער על נאמנות הגוי במלאכת הקנבוס ועל ישראל המחזיק בעסק זה אבא לפום ברא נכים.
קיבל תשובתי ולא פרכים.
פדפד האי דיינא דקבעי לאוקמי לברתא בנכסי דאימא במקום בנים. קטעי בתרתי. וביאור חלוקי דינים בענין פרנסת הבת.
פהפה דין קומיסיאנט שפשע ולא חידש פתקי לאטין שנשתלחו לידו. דחייב בפשיעה ודאי. ואימת מיפטר. וחיקור כמה דינין המסתעפים. מ״ומ בדין פשיעה דשטרות. וישוב לשונות הר״מ והר״א שדבריהם כסותריס זא״ז.
מתווך השלום בין הר״מ והר״א דלא כש״ך ומסייעא למ״ש כמה פוסקים. תיובתא כלפי סנאיה דהרבש״ך בדינא דגרמי. מניה וביה ליזיל ביה נרגא איך משלם פושע בפתקות הנ״ל.
דין פושע בשמירת כתובה ואבדה בעודה תחת בעלה וקומיסיאנט שנתעצל בעשיית פרטישט וכל דכוותה.
פופו דין שומר אבידה ונפקד. שלא שמרו כראוי.
פזפז בעל כפ״ופ במ״כ כתב דברים זרים בענין יחוס ר״ג: ר״ג דיבנה שהלך לירושלם לעבור שנה מטעם מוכרח הוצרך לכך.
פחפח ממתני׳ דפ״ק דמקואות לא מוכח מידי דזבה א״צ טבילת מים חיים: ברם מפ״ה ודאי איכא סייעתא למ״ד דשוה זבה לזב בהא נמי ורמי דר״מ אדר״מ: עוד הוכחות נכוחות לדחות התוספתא שהביא הר״מ ז״ל בזה.
עכ״ז ח״ו לפקפק בהוראתו להחמיר לאחרים. ודאי אינו אלא מן המתמיהין. אם אמנם אין תפיסה על הרוצה להחמיר על עצמו.
פטפט חזר השואל לבאר קושייתו בענין ר״ג הנ״ל. והתנצלות המחבר עם תמיהא עליו שלא הקשה א״כ באופן יותר חזק. לכן לא יכול להבין כזאת מלשונו הסתום בראשונה. ואולם היא קושיא חזקה ויכילנא לשנויי שינויא דחיקא.
תו אית לן תרי שינויי רויחי וקמייתא עדיפא: חדוש גדול נמצא בס' כפ״ופ הקדמון. וישוב הגון. כמה מעליא הך שמעתא ליתובי דעתא. ולתרוצי אחריתא.
קק לכאורה איכא תיובתא כלפי סנאיה דאמ״הג ז״ל. בספרו (סל״ג) ואפשר ליישב קצת: מיהא קושטא משמע דלא פלוג במעשר בהמה.
קאקא איסור שכיבה ע״ג מטה לאבל ב״מ. פשוט מגמרא וסברא. לאפוקי מההוא חסידא דשרא. וקטעי לכאורה בלישנא דר״מר קסבר דנסיב טעמא לאיסורא ולא היא קמהדר אהתירא.
קבקב ביצה גמורה נולדה כדרכה בקליפה רכה. הורה למדן למלחה שלא כהלכה.
קגקג להחם מאכלי בשר וחלב זה אחר זה ע"י כלי בתנור של חרס. ראוי להחמיר לכתחלה משום הרחקה.
ובתנורי ברזל כפולים. חומרא יתירא היא. ובין בזה ובזה אין המאכל נאסר בשום אופן כשהוחם בכלי.
קדקד ישוב הגון לקושית במג״א על הרב״י א"ח (סקס״ד) והשגה עמ״ש הרב הנ״ל בשם ח״מ שצ״ל נהיה בסגו״ל בברכת שהנ״ב. ואינו אלא בקמ״ץ. וכ״ה הסכמת חכמים גדולים ונימוקם עמם.
מי שיש לו חיך יטעם צוף דבש אמרי נועם:
קהקה בירור דברי הראשונים שלא הבינם השואל. ולא עמד על תוכן כוונתי. ומי שי"ל לב שומע מבין לבו ישית לדעתי. הט אזנך ושמע ד"ח קימים מאירים ותמימים במשנה וגמרא בענין ברכת שברא לדרכנו הסלולה וישרה.
סיום לשוני המקוצר למעלה בתשובה למש״ע. במג״א על הרב״י מגמ׳ דערובין ופשוט דלק״מ. ומחמת שלא הוצרכנו לו בראשונה. כי הוא נגד המבוקש. על כן הונח לפאה בכוונה: יקבלו הרו״בין קשי"ות תשובתן בצדה תברא. אילין מרי דקדוק עניות דתורה: בתר עניא אזלא עניותא נפישי נפוחי כפנא וצחותא. ר״ל מהאי דעתא שבישתא.
האמנם אלם פיהם הכשילם כקול הסירים כפוסל במומו ותולה קללתו באחרים.
קוקו ט״ב שחל בה׳ בשבת אין מקום להחמיר בתספורת קודם חצות של מחרתו. ואף בחל בשאר ימים דמנהגא הוי. פשיטא דלא ענשינן עלה ממונא ושמתא. א״ל משום מיגדר מילתא. דינא דעבריינא. ומאן דקרי ליה רשיעא. לית דינא ולית דיינא.
קזקז זמן שמברכות הנשים על הדלקת הנרות. די״ט א״ל יסוד. מ״מ א״צ למחות בהן בחזקת היד.
קחקח תשובות מספיקות לכל מה שעלה ע״ד השואל להכריח השארות המלבן במזבח.
עוד ראיות נכוחות וידים מוכיחות לקיים. ולאשר הסרת המלבן אחר גמר מלאכתו.
קטקט גילוי דעת בפשרה סגי. ופשרה שבטלה מקצתה מחמת שבטעות היתה שאירע אונס דלא שכיח. לא בטלה כולה כי עדיין קיימת היא בחלק שלא חלה עליו טעות אונס.
קיקי גדר איסור צער ב״ח.
קיאקיא איסור סירוס אם מתפשט בדגי הים.
קיבקיב כבש קטן דיסוד למה היה.
קיגקיג מנין מ״ש בעולת העוף שאם עשאה למטה אמה א׳ כשר.
קידקיד ביאור מ״ש בציור תבנית המזבח ריש ס׳ לח״ש שהסובב היה מובדל ממזבח בד׳ רוחות.
קטוקטו קיום ואישור מ״ש בקודם בענין כבש קטן של יסוד מזבח: ביאור לשון רש"י. בענין זה: מראה פנים לחזור בו ממ״ש בקונ' בב״ה בענין כבשו של סובב הכפול.
פניית ימין חביבה. בכ״מ וחובה. בין בהלוך ישר בין בסביבה. ממקום שבא השואל לסתור מ״ש. משם יצא לנו חיזוק דעתנו.
קטזקטז הסרת פקפוקי השואל מעלי כמ״ש בענין הבדלת סוב מהמזבח.
קיזקיז סעד הגון לקבוע תענית ז׳ באדר שני משם אמה״ג ז״ל: מראה פנים מסבירות לב׳ הדעות שי״ל ע״מ שיסמוכו.
קיחקיח שם הילל אם יש לכתבו מלא. בגט: בת״ה והרב״י שניהם המלכים לא עמדו על כוונת המסרה במ״כ: תמיהא רבתא עמ״ש בהגה דש״ע. שאם כתב בגט החסר מלא אינו מזיק. וי״ל בדוחק. אמנם לכתחלה ודאי צ״ל לפי דקדוק המקרא. ואצ״ל בשם הלל כשחותם עצמו בלי יו״ד. שאין לשנותו בגטו.
קיטקיט נכון לתקן בתפלין אותיות ארוכות כדי שלא להביאן לבית הפסול. ואין בכך בית מיחוש.
קכקך מאשר ומקיים דעת הסובר שאשה חייבת במשלוח מנות דלא כפר״ח.
קכאקכא ביאור דעת אמה״ג ז״ל בהוראת עוף הנמצא נעדר לב. דווקא היכא דאיכא למיתלי בהעדר ידיעה ברורה. לאפוקי מדעת מורה חסר לב דלא שני ליה.
קכבקכב עיקר זמן ברכת הנותן לש״ב. משישלש תרנגול בינוני קריאתו. וישוב בגמרא.
קכגקכג מ״ש בנ״ש שא״צ לנקר ריחיים כשטוחנין קמח למצה ל׳ יום קודם הפסח. היא קולא שלא נתגלה טעמה. ומ״ש מהרי״ל בכיוצא בזו להקל. תמוה. שנראה דאסור מדינא.
קכדקכד מי שלא היה יכול לקיים מצות ציצית בחייו מחמת אונס. אם יש לעשות לו טלית מצוייצת במותו. מראה פנים לכאן ולכאן. ופשר דבר.
קכהקכה דבר מתמיה וזרות כפול נמצא בהלק״ט בדין הנחת תפלין.
קכוקכו ראיה נאה שמותר לנדה לשתות מכוס של ברכה לאחר ששתו המסובין: טעם לשבח למנעה משתייתו: תמיהא רבתא על בח״א. וישוב קושיתו בלי שום ריח דוחק.
קכזקכז אם בני ישראל דרי ח״ל בזמן הבית. היו חייבין לעלות לרגל: עיון במ"ש התו' בטעמו של ריב״ב שלא עלה לרגל.
חקירה בדין הנ״ל. וממקרא מלא דיבר הכתוב. נראה ברור שאינה מצוה התלויה בארץ. הרחוקים שבא״י. בודאי חייבין מהכרח הכתובים. עכ״ז צריך למצוא פשר דבר בדרך ישר שהחובה מוטלת על כל השוכנים קרוב לירושלם מהלך שלשים יום. וזה בין בארץ בין בח״ל הכל אחד בראיות נכוחות. מטיל שלום בין המאמרים הנראים כסותרים וזרים בענין אורך ורוחב א״י: ויצא דין בני א״י לחייב כולם בעלייה לרגל איש אל יפקד מהם.
עוד ראיות נכונות וישרות למוצאי דעת לשני חלקי כלל משובח הנ״ל: טעם לשבח שלא פסק הר״מ לההיא דר״א דמי שא״ל קרקע פטור מראיה: עוד הכרח גדול לדחותה מהלכה: וי״ל ד״א ישר וטוב באותה מימרא דר״א הנ״ל שלא כהבנת התו׳. באופן שהיא הלכה קבועה.
מיהא ודאי נכון הדבר לעלות לרגל מכל מקום שהוא וגם מח״ל הרחוקה הרבה. ומשנה שלמה היא.
קכחקכח מי ששמע שמת אביו בן מאה. ולא נודע אם הוא תוך שלשים לשמועה. פטור מלהתאבל: צל״ע בחזקת חי. אי דיינין ליה ודאי לענין גטין וקדושין. וכן במת לפנינו צריך חקירת חכם כה״ג.
קכטקכט פלפולא בעלמא בגמ׳ דיומא (ד״ע) ולא נצרכה אלא לחדודי. דקב"ה בה חדי.
תירוץ נכון לק״ע בגמ׳ הנ״ל: ונ״מ לדינא ומסייע למ״ש במג״א בשם הרי״ל: איברא לדידן מסתברא דליתא. וקושטא דמילתא בפי׳ סוגיא הנ״ל אליבא דהילכתא. ומוטב שידחה כבוד צבור בכה״ג ולא לגלול ס״ת. ק״ע מתורצת עוד בב״א ישרים.
קלקל ישוב הגון לקושי הנראה בפירוש הר״מ במשנה י״א פ״ג דסוכה.
קלאקלא ידים מוכיחות לפרש המשנה פ״ק דר״ה. שעברו מ׳ זוג ועכבן ר״ע. מעשה כי הוה בשבת הוה.
חזר השואל וכתב באורך ורוחב להעמיד דעתו בפירושה. והוא דרך חול.
תשובת המחבר בחיזוק וקיום דברי האגרת הראשונה בפירושא דמתני׳ הנ״ל: אין מוקדם ומאוחר בתורת המשנה בסדור דברי תלמיד לפני רבו מבורר ע״פ עדים רבים.
הסרת פקפוקי ודקדוקי השואל: ביאור ענין זכרון שמות תנאים בעלי שמועה נזכרים במשנה פעם מרובין פעם מועטים. וע״פ הרוב שמות המקבלים הקדומים נשמטים: עדות המעשים המובאים בדיני המשנה: לעולם שנויה מאוחרת לדברי התנאים המחולקים בהלכה ההיא: אגב חביבותו וחשיבותו דמעשה רב.
מראה פנים מסבירות לקיים דעת השואל בפירוש משנה הנ״ל: מ״מ עלובה עסה שנחתומה מעידה שהוא מעושה. ואינה נלעטת בלעיסה.
סתירת סברת השואל ושבירת הוכחתו מהירו׳. וענין דחיית שבת אצל עדות החודש מבוארת. וא״ש פסקי הר״מ: עוד ד״א בירו׳ באופן שאינו לעזר ולהועיל לפי׳ השואל. בירור שגגת השואל במ״כ בזדון הוראת היחיד להחמיר נגד הב״ד הגדול אשר חשבה לטובה ואינה אלא רעה חולה ואשמה רבה. ואית בה לתא דחיוב מיתה ביד״א או בי״ש ושמתא. אף בשוגג מיהו מיחזי כי אפקרותא. ולא ינקה בב״ד של מטה. מראיות ברורות.
תשלום הביאור במשנה הנ״ל עם הירו׳ שעליה מפורש יפה. בירור ענין חשש מכשול הע״ל כמה כחו גדול ביחוד בענין קביעות המועדות לדחות אף איסור תורה. אם יראה בעיני הזקנים שיצא בנין מתוך הסתירה.
ואף ר״ע והעומדים בשטתו יודו בכך. וטעם מחלוקתן. האמת עד לעצמו ונתגלה טעמו של הר״מ ז״ל בפסקו ונימוקו עמו: שמעתא ממילא רווחא. הוכחה נוספת לקיים ולאשר הנחה דלעיל. מן הגמרא דמנחות א״ל סיוע להשואל להכריח פירושו במשנתינו.
קלגקלג שכחו להפריש חלת ח״ל מלחם חמץ שאפו. אם יש תקנה לאכלו בשבת ע״פ. הב״הט לא חש לקמחיה בענין זה. ומ״ש במג״א בדין הלז אינו מחוור. והעיקר שאין מקום להחמיר בה לגמרי. אלא משייר כמו שירצה. ואם יש כהן טהור אוכלה הוא או בהמתו. וא״צ לחזר אחריו שאפי׳ הזר יכול לאכלה ע״י ביטול ברוב.
קלדקלד טעות כפולה בס׳ קשל״ה בדין הפרשת חלה.
קלהקלה קושיא עצומה בבתרא דיומא משם אמה״ג ז״ל: תירוץ המחבר יצ״ו ויצא ממנו דין מחודש לענין ביטול איסורן: נ״מ תו לחלה שחזרה למקומה: ובחי׳ לי״ד כתבתי דין חלת ח״ל לענין זה: עוד ישוב הגון לקושיא הנ״ל ולמדנו דבר חדש בדחיית איסור תורה מפני איסורין של דבריהם:
קלוקלו בעיא מצורע בזה״ז מהו שיטהר בצפרים ותגלחות להתירו בתש״ה. חובה לא מספקא לן וכ״ש תגלחת ראשונה לחוד לא מיבעיא לגמרי דלא צריך. כי קמיבעיא דאי בעי ועבד ב׳ תגלחות מי מהני ליה האידנא בכהן חזקה ובלי קרבן. בתוספתא משמע קצת דטהרת מצורע אינה נוהגת אלא בגבולין. עם זה מתבאר יפה גמרא ריש ברכות. וצ״ע מנ״ל להר״מ בפשיטות כל כך שנוהגת בח״ל. אע״פ שהיא חובת הגוף. וכ״ש עכשיו שבטלה טהרה בארץ העמים לגמרי. ושלוח טמאים גם בא״י אינו נוהג בזה״ז.
קלזקלז לשון רש״י חמור מאד במנחות (דפח״ב) מיושב קצת. עוד ד״א נראה ונדחה:
קלחקלח איבעיא אי בעינן כהן לנגע מוחלט בטומאה. או לא: מסייע להך סברא בתרא ממתני׳ פ״ד דנגעים. והכי מוכח נמי מלשון הר״מ וביאורו. והערה נגדיית הראויה והצלה מצויה.
עוד שמירה מסתירה ואיפשיטא בעיין דספיקא דאורייתא היא ולחומרא: ביאור הגון מאד. בגמ׳ זבחים (דק״ב) וספרי החמורים ביותר.
קלטקלט הסופר ספירת עומר בר״ת לא יצא דלא כבשנה״ג. והמונה ע״י קריאת אותיות במילואן מכוונות למספר אינו משובח. וספיקא הוי:
מי שאינו מכיר לה״ק וספר בו. י״ל שיצא דלא כבמ״א:
קמקמ חברים שנשתתפו בקניית סחורה והתנו שאם ירצה האחד להסתלק יתנו לו דמי חלקו אם צריך לתת לו כל הדמים המגיעים לחלקו כפי שיווייה. או אין לו רק דמים שנתן. לכאורה י״ל דלא גרע מאילו לא התנו. ומראה פנים מסבירות שלגרוע כחה בא התנאי דלא כבט"ז: ולמחבר נראה דאזיל בתר איפכא. נ״מ דאי תפיס. גם במ״ש הרב הנ״ל שאילו רוצה היה מוכר חלקו. דבריו נראין תמוהים. ומסתבר למחבר דהשתא דאתני אם מכר חלקו לאחר. אינו מכור שלא מדעת השותפים. רק בדמים נוטל חלקו והולך לו.
מצדד קצת לזכות הרב הנ״ל בדינו. עכ״ז מידי ספק לא יצא. ואצ״ל בנדון דידיה. ודינא הוא דאזלינן לקולא לנתבע.
קמאקמא מ״ש התי״ט בחי הפתוח שאינו סמוך בשום פעם. משגה הוא: ויובן מ"ש בגמרא ריש פסחים:
גם מה שחשב להביא סיוע מדברי הר״מ במדע הוא עזר כנגדו ואין לו הבנה. התי״ט והרש״א לא עמדו ע״ד הר״מ ז״ל ולא ירדו לסוף דעת בה״ע:
ביאור כוונת בה״ע על הנכונה. וטענתו על הר״מ טענה. פירוש הכתוב בחי העולם בד״א נכון. ראיה חדשה מכתוב אחר שבדניאל והיא ראיה מוכרחת ותשובה נצחת: עוד ד״א בקישור מלות אל חי והדבקם יחד אל מלת העולמים. ובאופן שלא ימצא רק בפת״ח ועדים רבים מפי הקבלה וס׳ הזוהר שהוא פת״וח ואין סוגר. ולא יתהלל חגר. ופוסח על סעיפים נרפים.
קמבקמב תשובה למ״ש הרמ"ל בפשיטות להכריח הנפקד להוציא מת"י ממון שא"ל תובעים ולא יורשים ידועים למסרו ליד ב״ד.
עוד ראיה גדולה נגד דעת הרב הנ״ל. וטענות עצומות לסתור הפ״סד שגזר ז״ל. קשה לעמוד על סוף דעתו ז״ל באותו נדון.
קמגקמג שבע בעיי א איך יש לברך על מצות תפלין אם בפת״ח הוי״ו או בחול״ם: למחבר יצ״ו נראה דעת הראשון ברור.
קמדקמד ב במג״א במ״כ לא עמד על כוונת לשון הברכה בזכרונות דר״ה. ומיושב מ"ש על הריב״ש דלק״מ: ואיכא למידק אדריב״ש מט״א. מ״מ הנוסח לא יתנסח: ספק בדין נודר מזרע יצחק.
קמהקמה ג נוסח כל נדרי שבידינו היום מורכב אתרי ריכשי. ועלתה בו תמו"רה זרה ותיקונו הנכון. דלא כאחרונים ז״ל:
קמוקמו ד מאשר ומקיים מנהג האומרים בברכת הברית צוה בניקוד חיר"ק הצד״י לשון עבר דלא כבש״ך. והשגה עליו ז״ל ממקרא מלא. ומ״ד הכי או הכי לא אשתבש.
קמזקמז ה אי שתיקה כהודאה וכמחילה דמיא לענין נתינת ר"ק. תליא במ"ש הט״ז דבאינו תובעו. אין ב״ח גובה ממנו. ש״מ דפטור מיהא בדיני אדם וכ״נ ברור דלא כבהכה״ג: אדרבה נראה שאינו יכול לחזור ולתובעו משמחל בלבו. מיהו כל כמה דלא מחל בלב שלם ויש אמתלא לשתיקתו. מצי מפיק מניה ודאי. ובמקום ב״ח שוב אין בידו למחול. כשטוען שכבר מחל לו. אע״ג דמהימן כה״ג צריך מיתון וחימוץ הדין. ולמדנו עוד לענין ב״ח דמלוה אם גובה מר״ק שלקח. במקום שאין תובע. דמגבינן בסתמא. וכי קאתי אידך ותבע. או המקבל בעי לאהדורי מנפשיה. מצי עביד. אלא מיהא היאך לא מפיק ומפקיע מיד ב״ח אלא בשבועה.
קמחקמח ו בענין ריבית אין חילוק בין עני לעשיר. כל שיש ריוח והנאה למלוה. ברם היכא דכל האחריות על בעל המעות. או שכל הנאה שלו. אפי׳ אחריות על המקבל. ודאי שרי: ונתעלם מהרב המובהק בחו״י ז״ל דבר זה עם היותו הלכה פסוקה וקבוע בש״ע ב׳ פעמים. כנראה אשתמיט ליה נמי תלמוד ערוך בב׳ מקומות שלא זכר ולא פקד אותו כלל והוא הנדון: לפום רהטא אייתי לכאורה ראיה לחובתו. ודיחויא דדיה. לאו דיחויא. ולכל האי לא הוה צריך דודאי ל״ד לגמרי.
קמטקמט ז שיש להדליק נ״ח תוך פנס ועששית מראיה גמורה: שמירה מסתירה לכאורה. עוד הוכחה ברורה שיוצאין בו י״ח וטוב הדבר וישר למאן דאפשר.
קנקנ לשון רש״י כתובות (דס״ט) שנתקשו בו רבים. מבואר יפה. ולמדנו בו ד' הלכות גדולות חדא וחדת היא דפרנסה לבת גדולה אינה נגבית מיתומים קטנים אלא בשבועה שלא גבתה ולא מחלה ושלא ידעה אם ציוה האב שלא תתפרנס מנכסיו.
ואחין גדולים נמי כי אמרי תשתבע בעיא אשתבועי. וכי טעני אינהו פרענו מיהמני בשבועה. ומיתמי האחין שמתו אחר אביהן. אינה גובה אפי׳ בשבועה. ונראין הדברים נכונים ומוכרחים מאד. אלא שצ״ע מחמת סתימת ושתיקת הפוסקים מכל זה. ונמצינו למדין עוד דאף מלקוחות אינה גובה אלא בשבועה:
קנאקנא לשון הגה דש״ע י״ד (ספ״ז) דחוי אצל כל האחרונים ז״ל. ולמחבר יצ״ו חוזר ונראה. מ״ש הט״ז בה אינו נראה: דא תהא למיקם בפי' הגהה הנ״ל שלכתחלה יזהר שלא להושיב תרנגולת על ביצה טרפה לגדל אפרוחים. ולדידי איסורא נמי איכא ושמא אף בדיעבד אסורה באכילה למי שנעשה בשבילו:
קנבקנב אות היוד שבאלהינו ושבשאר נטיות שם אלהים שהשמיטה הסופר אין לתלותה. אע״פ שבודאי איכה שרשית כמ״ב. ודלא כבט״ז. מ״מ עיקרית היא בלי ספק לענין קדושת השם. ושני הרבנים הגדולים הנ״ל נסתבכו מאד בדבר פשוט הנוגע לידיעת דקדוק לה״ק. בלשון אחרת ידברו ובלעגי שפה רפה. במ״כ נפלו במכשול ר״ל מהאי לישנא בישא דגידופא.
ותוכחה מגולה מאהבה ללומדי תורה שיקפידו על לשונם כדי שתתקיים תורתן בידם כל אמרת אלוה צרופה: קדושת אותיות השם ב״ה ודאי לא בקריאה. ולא בנחות ולא בשרשיות כללי הדקדוק תליא כט״ז. ותימה שנסתבך בהוכחה: ולכן אף אלהי הפתוח יו״ד שלו קדוש כעיקר השם ממש מק״ו דלא כט״ז. והירו' שהביא ז״ל הוא קשה הביאור. ומ״ש בו הרב הנ״ל לא מן השם הוא.
דעת המחבר נוטה להסכים עם הט״ז בכינוי נ״ו שבשם אלהנו שמוט היו״ד שנתקדש. עם היות מ״ש הרב הנ״ל אינו מספיק. ומתבאר משפט שם אלוה ע״פ מנהג לה״ק: ומסכים להתיר בנ״ד הקדירה. וא״צ גניזה . וכ״ש שאין למחוק ולגרוד כדעת הרמ״ל בתשו׳:
קנגקנג מ״ש הש״ך בפירוש הגה דש״מ י״ד (סרע"ה) נפק קדירת אזכרה. דרך רחוקה היא דחוקה וצרה. במ״כ לא דק לכאורה. הקדירה מצד עצמה ודאי אין בה איסור במקום הצריך ע״מ לתקן.
אדרבה יראה שהיא מצוה. והיב הנ״ל לפום ריהטיה מייתי ראיה לסתור. וביאור לשון הר״י בן הרא״ש דלא כוותיה: וליכא למיקם אדעתיה שפיר מנ״מ מהך שקלא וטריא. זיל הכי או הכי מאן שריא. ומשמע נמי דאזיל בתר איפכא בדעת הרא״ש דס״ל טעמא דקדירה חמירא. ובקושטא אנקבים ביריעה הוא דקפיד בטעמא דאיסורא. ולפום הכין איכא לפלוגי בין דיעבד ולכתחלה. וקדירה לקולא: נמצא העולה בידינו באזכרה יתירה לית דחש לדר״י ברא״ש. אלא ודאי מקדר ומציל הירעה מגניזה. וה״ה לשתים שלש. ולכל צורך תיקון השם. בדלא סגי בלא״ה. דשפיר דמי. ובארבעה אסור מתרי טעמי. ולצורך תיקון הפרשיות העיקר שאין תקנה לאותה יריעה אלא מסלקה אפי׳ אינו פוגע בשם. וכל זה לכתחלה. מיהו דיעבד נראה דמהני:
קנדקנד בעיא באותיות הנטפלות לשם בין מלפניו בין מלאחריו אם מותר לכתבן חוץ לשטה. ומיפשטא לחומרא לכתחלה. ובדיעבד לקולא. אבל במקצתו של שם עדיין צ״ע למעשה. בין בתלייה. בין בחוץ לשטה אף בדיעבד.
קנהקנה כהנים הרגילים להחזיר פדיון הבכור. שפיר עבדי. האידנא אשתני דינא. וחיובא נמי הוא לאהדורי ואית לפרוקי בעל מנת להחזיר. אף לכתחלה. וש״מ חומרא לאידך גיסא כל כמה דמצינן למהדר בתר כהני אחריני מהדרינן ואריך.
קנוקנו לאסור פולין לבנ״ים (הנקחין מהנכרים) אינו מן המוח: קושיות הט״ז והש״ך על הב״י בדין אפר נטל״פ במ״כ אין בהם ממש. ודינו אמת נאדר בכח: והאבן אשר ירה המורה עת כנוס אבני השדה. אם אבן הוא נמוח.
קנזקנז וויכוח במ״ש מהרי״ק לתרץ קושיא קדומה איך הולכין אחר הרוב גבי סנהדרין ודיינין עם היותן קבועים. ואקושיא מתיישבת בב׳ אופנים נכונים. ונ״מ תו לדינא דנהיגי האידנא למיזל בתר רובא דפוסקים ומחברים דליתא קמן. ולא חיישינן למיעוטא אע״ג דקביעי וידיעי. וא״ש נמי דלא ליקשי תו בהך ענינא.
קנחקנח דברי התו׳ סוף מעילה קשים וסותרים זא"ז לכאורה. גם בפר"ח הניחם בתימה: מראה פנים מסבירות להלכה שאיסור ד״ח מן התורה. ותנאי ואמוראי פליגי בהך סברא וסרה הסתירה. כי התו׳ הנ״ל תירצו יפה אליבא דר״ע דווקא אף אם באמת לדידהו לא ס״ל: אמנם מ״ש הפר״ח להוכיח מדברי הר״מ והר״ש שאינו אלא מדרבנן. אין זה מוכרח כלל. וי״ל ההפך. גם קצת השגה למ״ש בכ״מ פט״ו מהל׳ מ״א.
קנטקנט מ״ש בהגה דש״מ לאסור לכהנים. לצאת דרך שע״ה משום סוף טומאה. אינו בגדד נמנע. ולא קשה הציור. אף אם כדין נדחה לפי המכוון ממנו.
קסקס ביאור לשון ס״ח (סרפ״ג) ונ״מ לדנא דקנה לס״ת א״צ כלל לחזר אחייו.
קסאקסא יש פוסקין צדקה ברבים ונותנין. ויורדין מנכסיהן שמפסידין ממונם בעברה כפולה בחלול שבת ומושב ליצים. ומ״ומ בדברי במג״א ז״ל בענין אמירת מ״ש בשבת.
גם המתחסדים להניח משכון על נדרם. אינן מנוקים בצדק.
קסבקסב קריאת הגאזעשין בשבת. אינו איסור ברור. ולסוחרים ראוי להתרחק מקריאתן:
קסגקסג בעל כנסת חדשה. חזה חזות קשה. בישוב קושית במג"א א"ח (ס"א) בענין אשם נזירות וקריאת הפרשה ויה״ר. נשתקע הדבר ולא נאמר כל מאי דאמר אית ליה פירכא. אגב חרפא שבישתא כיון דעל על. ואזיל בתר איפכא.
קסדקסד לשון רש״י פ״ק דשבת (דט"א) מבואר יפה וא״צ למה שנדחקו המפרשים ז"ל. והשגה גדולה על מהרש״א דאגב שיטפיה לא דק. ונתחלפו לו ד״ט בד״א. ואי אפשר להתנצל בעדו בשום אופן. ונתגלה טעם משובח מה שפסקו הלכה כאביי במקום ר״י רבו לענין שיעור מבוי בד״א.
וזה גרם לו במ״כ שלא עמד על כוונת רש״י ותו' ונלחץ בדבדהם לחנם שכוונתם רצויה וברורה מאד. נ״מ תו לדינא דלחי בחומה הנכנסת על פני רוחב המבוי מזה ומזה. אפי׳ אם יש בעובי החומה ד״א ויותר נדונת משום לחי להתיר עכ״פ את המבוי בנראה מבפנים. אע״פ ששוה מבחוץ. ותוך הפתח בלא״ה צריך לחי אחר להתירו. אבל אינו בטל מתורת לחי לעצמו של מבוי עד שתהא בולטת ד״א לתוך רחבו של מבוי. ולמעשה צל״ע בזה.
קסהקסה המגדל יתום או בנו של אדם אחר וקוראו בנו. והלה קורא לו אבי. שנדרו זה מזה בשם בן ואב סתם או שנתנו זה לזה בלי זכרון שם העצם. ספיקא הוי. ואזלינן ביה לחומרא. דהיינו בנדרים נאסרים זע״ז ובממון חומרא לתובע. ברם ביש לו בנים למגדל. נראה פשוט שאפי׳ בנדרים אין המתגדל נאסר. ואפשר דה״ה איפכא דאם יש אב למתגדל אין המגדל נאסר בסתם. ולא פשיטא כולי האי. אמנם במתנה כה״ג פשיטא טפי דאין המתגדל בכלל בנים. ואף במקום בת אין לו כלום. כך נ״ל. וכן בכל אופן אין המגדל במשמע אב טבעי לענין ממון בסתם. אם לא היכא דמונח טובא. חורגו שאינו גדל אצלו ודאי אינו בכלל בן לשום דבר. ופלפול בתשו׳ מיימוני בענין זה.
קסוקסו לומדי הזמן שחשבו שאין להלביש המת. כי אם בטלית של מצוה דווקא. קטעו בתרתי.
קסזקסז בחור שהלך על הבערש ביש״ק לבקש ב״ח גוי. מיראת בריחה. ולחצו על ההבטחה אם יש עליו עונש בפרט שגרם לעז על ב״י וצווחה: איסור הליכה של בערש ביש״ק אפי׳ לבטלה יש לו עיקר בתלמוד. וההולך לחפש ב״ח והכריחו בערכאות להעמיד ערב. יש מקום להפך בזכותו. ואי איתשיל לכתחלה נמי מורינן להיתירא. תשובה למ״ש במג״א.
איברא בנ״ד אם יראה בעיני ב״ד יפה שראוי לקנסו לצורך שעה ומיגדר מילתא. רשאין הן מאחר שגרם לעז על היהודים בין הערלים. ולא נמלך תחלה לעשות ע״פ ב״ד: להבטיח ספינה בשבת אפי׳ ע״י ערל. ומפני סכנת ממון סך עצום רב. מ״מ אסור בלי ספק.
קסחקסח עיון רב ורחב ידים בענין ב׳ י״ט של גליות לבני א״י ויושבי ירושלם. הן הגרים והן התושבים והבאים להתיישב שם או היורדים לח״ל לגור בארץ מצרים. הא פשיטא לי דהיכא דלא מטו שלוחין אף בא״י צריכין למעבד בי״ט. ושמירה משבירה: ביאור נכון בגמ׳ תו' ריש ביצה. ועפ״ז נתחזק ג״כ דעת הרי״ף ז״ל.
שהוא ודאי עיקר במנהג א״י וירושלם בבי״ט דר״ה. ואין מקום למה שהשיגו עליו ודוק: והשתא דאתית להכי מסתייעא סברא דילן דלעיל מההיא נמי: וכן מתבאר בחבור הי״ד להר״מ ז״ל שכל עיקר עשיית י״ט א׳ תלוי במקום שהיו מגיעין שלוחין לשם בלבד לא בא״י כלל: וביאור לשונו פ״ה מהל׳ ק״ה להשמר ממכשול בהבנהו בהיותו באמת קשה ודחוק קצת לכאורה. ולמדנו ממנו עוד בענין מקום מסופק שבא״י. ובזה י״ל ב׳ דרכים א׳ להקל וא׳ להחמיר. והאחרון נראה עיקר בכוונת הר״מ ז״ל וכן הלכה. איברא הא מיספקא לי דילמא מדינא כל בני א״י מיחזי חזו למנינא דבי״ט בכולהו מועדות. דהכי ודאי משמע סתמא דתלמודא.
פלפול וביאור הגון בשני אופנים בסוגיא ריש ביצה הנ״ל וא״ש נמי אליבא דהילכתא והבינהו. ביאור בגמרא דפמ״ש והוא דבר ברור מוכרח. המנהג אינו עד ראיה בדבר זה.
מ״מ חלילה לנו לערער על מנהג בני א״י הקדום היכא דנהוג למעבד י״ט א׳ לתושבים המוחזקים במנהגם ע״פ חכמים. גם יחיד הבא לשם מח״ל ודאי אינו רשאי אף להחמיר לעצמו אם אין דעתו לחזור. אבל אם עלו עשרה מח״ל ונתיישבו שם. י״ל שרשאין להחזיק מנהגן בשני י״ט ש״ג. ואולי מדינא חייבין. ועכ״פ במקום שאין קבועים שם ישראל הנוהגים רק יום א׳. ואצ״ל במקום שלא נודע ודאי שהיה פטור שום פעם מי״ט ב׳. שראוי ונכון הדבר לעשותו אפי׳ הוא קרוב לירושלם ובאורחים שדעתן לחזור לא מיבעיא דחייבין כחומרי מקומם. אלא שאם יחיד הוא מ״מ לא יתראה בפניהם במנהגו. ואם צבור הם עושין כמשפטם הראשון בפרהסיא.
ובזה הסכימו חכמי א״י האחרונים חדשים גם ישנים. אבל בח״ל אין חילוק בין יחיד לצבור בין דעת לחזור או לא. בכל ענין חייבין לנהוג בי״ט בישוב אפי׳בצינעא. בזה הכל שוין מתורת מנהג לפחות. ולדעתנו מדין גמור. אלא שיש מי שאמר שאין מנדין אותו אם עברו ודבריו צ״ע. עוד תוספת ביאור בגמרא הנ״ל. מנהג של חומרא שסבתו המקום לעולם חל על האורח בין דעתו לחזור בין לא. ותמיהא על הרדב״ז שנעלמו ממנו דבריהם ז״ל. ובעל לק״הקמ לא חש לקמחיה ולא אבדיל בין תפלה להבדלה אף כי לחטוף כוס בפומבי באלמות הברכה תחשב לקללה:
ושונה בדבר שלא מצאנו לו חבר ובדה מלבו חילוק בענין קריאת התורה שלא היה ולא נברא. ומסייע לן הא דכתב אמה״ג בתשו׳ דמפליג נמי במנהג שהמקום גורם לו אין שייך לו מר בו שנותנין עליו אפי׳ חומרי מקום שיצא משם. וכ״ש דשפיר קאמינא דפשיטא טפי לאידך גיסא דבכל כה״ג ליכא לאשכוחי היתירא לקולי מקום שיצא משם אף בצינעא. ואפי׳ שדעתו לחזור. איברא בענין אורחי א״י הבאים מח״ל ס״ל איפכא מדעת חכמי א״י. דילמא לא הוה שמיע ליה. ואי שמיע הוה הדר ביה. ומשום דלפום ריהטא חומרא היא דאתיא לקולא משו״ה לחומרא לא דק: חומר גדול הנהיגו חז״ל ביט״בשג.
ועקרו בשבילו מ״ע חמור גם ל״ת התירו כי היכי דלא ליתו לזלזולי ביה ועשאוהו כמעט כשל תורה. ועונש העובר חמור משל תורה. ואינו מקבל ביטול עד שיבוא מורה צדק דבנה בית הבחירה: הא דבעי מהריט״צ למימר יט״ב לגבי חי כחול שוינהו ולא שיחיה אלא יסגף עצמו ברעב מי ס״ד ותמיהא טובא. ובתרייתא עדיפא אחריתא דאמר האי גברא רבה ממערבא מסייע לדידן בקמייתא: כללים העולים ממ״ומ הלז לעולים לא״י יחיד או רבים לאורחים ולאזרחים והבאים להשתקע:
וכן ליורדים משם לח״ל בין דרך ארעי בין לקבוע:
קסטקסט אף הכונה רק חדר א׳ חדש. צריך לשייר אמה בלי סיוד. ובית שיש לו חדרים רבים. דיו באמה א׳ כנגד פתחו הראשון:
בחומרא דטרכסיד יש מקום להקל מיהא בחדר נוסף טפל לבית. ואולי אף לבנות בית שלם כך. האידנא שרי. ואפשר שע״ז סמכו כשנהגו להקל:
קעקע להדפיס מטבע מתכת. בדמות פרצוף אדם. לישראל אסור מב׳ טעמים א׳ איסור של תורה וא׳ של דבריהם: וזה לד״ה אף לדעת הרא״ש דמקל צ״ל כן. ופירוש משובח מאד בכיוון סברתו. עפ״ז נתבאר גם לשון מכילתא יפה. עם שלכאורה אין לשון הרא״ש מובן כך אין לנטות ימין ושמאל ממה שפירשנו בדעתו ז״ל. ויצא לנו דין מחודש שתבנית אדם שלם בגוף וראש אפי׳ אינו ניכר בתמונת הפנים. שוה לצורת פנים גרידא ותרוייהו לאיסורא:
מחמת ראיה הכרחיות עצומות וביחוד אליבא דתו' בכמה מקומות אין מנוס מלומר כן. ומלת פרצוף א״ל ביאור אחר כי אם על צורת הפנים לבדה בהוכחות נאמנות. גם מטבע דין מכובדין יש לו. ביאור דתו' פ״ג דע״ז: מעשה לסתור ולהוציא מיד מעשה מלאכת מחשבת הנ״ל שאסרה תורה: תוכחה לב״א קלי דעת הנוהגים קלות בשבחי המקום ית' להשתמש בהם להדיוט לא יעשה כן בישראל. והערה בגמ׳ וישובה:
קעאקעא הנשמע כדבר הזה או הנראה בריה משונה נקבה בצורת אבר זכר נדמה. דהיינו שבאותו מקום התורף סמוך לנקב השתן הנמצא בשטח הגוף שם נברא לו דלדול בשר כאורך אצבע איש נראה מבחוץ כמין אבר אבל אין בו שום שביל חלול ומעבר למותרות. אך חרוץ בעליונו לארכו והיה שם מסלול וסילון לקבל נוטפים הנשפכים ע״ג. ציוה המורה למולו בברכה בפני רבים בלי נ״ט להוראתו:
שמירה מנפילה בבור השיבוש. ואזהרה לכ״א שלא יכשלו בו בכמה תקלות גדולות היוצאות מהוראה זו המקולקלת בחתוך בשר שבפרהסיא. ובקריאת שם זכר ובמלבוש: לישא אשה לא יבוש. ויכשיל ח״ו לעצמו ולאחרים באיסורי כרת וערוה יתיר ויחבוש. ולהוציא ממון שלא כדין ולהשביע שלא כדת עדותו לא יכבוש. לכן צריך הכרזה והודעה לרבים ולא להוחיל עד בוש:
קעבקעב קושיא עמ״ש אמה״ג ז״ל בספרו (סקנ״א) בהבנת פירש״י פסחים (דפח"ב): ישוב נכון לקיים דבריו ז״ל:
חזרו ושאלו המקשנים לפקפק בתירוצנו הנ״ל: תשובת הרו״בין קשי״ות עורף. ולו פנים מסבירות בהלכה דנדרים קרבין בי״ט שלא עמדו עליה:
גם לא הבינו דברינו הראשונים בענין מותר פסח שקצרנו לחכימא ברמיזה. נ״ט לשבח מדוע השמיט הר״מ ז״ל בחבורו הא דמותר הפסח אינו נאכל אלא בלילה. וממילא נתישב גם פירש״י בזבחים ופסחים בטוב טעם: אמנם לדעתנו א״צ לדחותה מהלכה ואין סתירה כלל בין הברייתות והסוגיות. שכולן אמיתיות. ונמצינו למדין ישוב שני לקושיא הנ״ל שאין בה ממשות לסתור מ״ש אמה״ג ז״ל. בריך רחמנא. דסייען וליהוי בסעדנא:
קעגהערה והתראה לשוחטי ובודקי בני מד״ה דאיתרע להו חזקתייהו. וצריכין בדיקה והשגחה יתירה. וה״ה לכל יושבי פרזות וכפרים. בפרט כששוחטין לעצמן דרובא לאו מומחין נינהו:
קעדנז טרפות נמצא במקולין אחר פרישת רובן של השחוטות למ״א. אז נראה בבני מעיים של א׳ מהן דבר האוסרה. ולא נודע מאיזה בהמה הוא. הבדל גדול שבין נ״ד. לדין הש״ע סק״י. דלא כמ״ש השואל בפשיטות:
קעהגרגיר בוכוו״אץ או הייד״ץ בל״א וטטר״קי בלשון פולוניא. אינו מחמיץ:
קעונח קיום ואישור מש״ל דבנ״ד ליתא לדין קבוע לגמרי. מה שחשב השואל לטרפה ודאית. אינו אלא ספק לד״ה.
קעזואמנם לפי סתימת לשון השואל עצמו. אפי׳ ספק טרפה אין כאן. ויש מקום מרווח להתיר אף הבהמה שנמצא בה המחט בלוע בטחול. השואל לא עמד על דעת הב״ח. וישוב סברתו שלא תמוט. מחמת מ״ש האחרונים ז״ל.
קעחנמצא לפ״ז דין קבוע חלף הלך לו בנ״ד לגמרי מכמה פנים. עוד כמה סניפים יפים להודיע כחא דהתירא דעדיף.
קעטנט חזר ושאל לתרץ דבריו ולדקדק במ״ש המחבר:
קפתשובת המחבר. אגב חורפא דהשואל שבישתא כיון דעל על. בדין קבוע לא סלקא ליה שמעתא ולא נחית לעומקא דדינא אליבא דהילכתא.
קפאמאי דפשיטא ליה להשואל פשיטא מהפך הסברא על פיה: מעשה לסתור וראיה לחובתו הביא. ונד"ד שאני מד״דן. השואל בעי אשתמוטי בפטפוטי ופטומי מילין ונעשה כפרן ע״פ עצמו.
קפבס המחבר הדר לרישא לברורי ולפרושי מעשה כי הוה לא בנקב בסומכיה אלאבקולשיה. נ״מ לאכחושי. מ״ש השואל שלא מדעת עביד פרישה. ולא ידענא מאי אידון ביה דארכבה אתרי ריכשי. ולא חש לקמחיה. דנפיש בטרחיה . ולא אהני ליה. לא חייש ליקרא דסבא מר ניהו רבה. בט״ז רישא דדהבא. דעת הפר״ח ואמרתו צרופה. שאינו דבר זר אם נצטרך לחלק בבהמה א׳ שעל כרחנו חציה כשר וחציה טרפה. סברה ברורה היא שרירא וקיימא ובדוקה יפה.
קפגסא בעיא דהלק״ט באוסר ספר על חברו אי שרי לעיין בו ע"י הרהור. לא דייקא. והפשטן איכפל וקמ״ל פסקו של הש״ע. איברא צריכא לפנים ולא תפשוט לאיסורא. לכאורה כחא דהיתרא עדיף. ברם הכי הוא דאיכא למבעי. כי אסר על נפשיה ספרו של חברו מהו. וכה״ג מסתברא לאיסורא בכל גוונא בין ע״י דבור או הרהור: אי נמי באוסר בין על חברו בין על עצמו הנאת ספרים בכולל תיבעי. ומיפשטא לחומרא.
קפדסב ביסקוגוס של ספרדים אסור ללוש בחלב לפ"ד הלק"ט. ובנו הרמ"ח במ"כ לא הבין לשון אביו בעל הספר.
קפהסג השגה עמ״ש בהלק״ט שאין לברך ברכת הראיה על פרי מורכב כלאים. אלא יש לברך עליו ברכת הזמן. וכן לשאר ברכות ראייה בשאר פסולי הרכבה.
קפוסד תמיהא רבתא על בהלק״ט. במ״ש על ענין מי שבירך שעושין החזנים בשבת. שמהפך הסברות לעקור הלכה קבועה.
קפזופשיטא טפי דלא ש״ד מתרי טעמי. התנצלות בעד הקדמונים שקבעו בקשת יקום פורקן ודכוותה בשבת:
קפחסה הוראה לקולא להתיר בשבת דברים שבצינעה. לאחות אוננת שאיננה בעיר שהמת שם.
קפטסו הלמ"ע כהוראת רגב״ש בא״ח (סק״מ) בענין העולה לס״ת.שהראוהו לקרות פרשה מוחלפת לברך עליה בטעות. שא״צ לחזור ולברך בכל ענין בין התחיל לקרות בין לא בין בענין סמוך בין ברחוק.
קצסז כלי פרצליין א״צ טבילה. ואינן בולעין ולא פולטין: רחים של קאווע בעו טבילה:
קצאסח אם להחיותו גוף הזכר קודם לנקבה. להציל נפשו מני שחת על אחת כו״כ ולית לן למיחש לזרעה מכמה טעמים.
קצבסט לשער כתם בגריס הגס כמ״ש אמה״ג. י״ל סמך גדול בתלמוד ובפוסקים.
קצגע ספקות בדין היכר ציר למזוזה. וכן בבית העומד בין ב׳ רחובות. האחד שלפניו יותר עיקרי. מה דין פתחי חדרים שביניהם. ויש לנהוג בכל זה לקבוע ב׳ מזוזות בב׳ צדי הפתח. א״ל היכא דהיכר ציר מסייע לצד העיקרי.
קצדעא השגה עמ״ש במ״א להקל בדין לולב שנשברה שדרתו. ותשובות חבילות שיש בהן ממש לדחות דבריו בזה.
קצהעב בהמה או עוף שיש בהן טרפות שבגלוי הנרגש וניכר לאחר שחיטה. אע״פ שאינו נראה לעין בעודו חי. מותר למכור לגוי. אם מודיעו וא״צ לחוש אם יוכל לרמות בו יהודי.
קצועג תיובתא כלפי סנאיה דאמה"ג בדין י״צ אם מחמץ. דלכאורה אשתמיטו ליה כל הני תנאי קמאי ובתראי. איברא איכא לתרוצי. חילוק בי״צ גופיה וסמך למ״ש סמ״ג. מעט מים שנותנין ביין בבציר דבטיל.
קצזעד מה שנהגו לתת כוס של ברכה לאבל לא נזכר בפוסקים סמך יפה למנהג אלא שהרחיבו גבולו בטעות. היכא דנהוג נהוג ברם אין מקום למנהג זה אלא בשווין. דהיינו בע״הב עם בע״הב. או אורח לגבי אורח לאפוקי בע״הב ואורח. לפום ריהטא י״ל ע״ז. ולהוכיח מתלמוד ערוך לייפות כח האורח נגד בע״הב (וכ״ן מזוהר) אבל רש״י ותו' נשמרו מזה.
קצחהצלת פירש״י מקושית התו׳ חולין (דפז״ב) עוד ד״א יפה ליישב פירש׳י בעובדא דההוא צדוקי. ופי׳ תו׳ ג״כ מבואר היטב. האידנא פשיטא אין כח האורח יפה בכוס של ב״המ. לכן דבר פשוט הוא שרשאי בע״הב לזכות לעצמו בו. וכ״ש כשהוא ג״כ אבל. וראוי לו לעשותו. אכן יש להפוך בזכות מלמד שאוכל בשכר למוד. ושיפה כחו ככח בע״הב. וי״ל לחלק עמו. י״ל ע״ז ותשובתו בצדו.
קצטאבל עוד ראיה אחרת יש לגרוע כח השכיר. שמזונותיו אצל בע״הב יתר על שכרו. שא״ל זכייה בכוס של ב״המ. לפיכך נכון להטיל פשרה ביניהם כאשר ישר בעיני בע״ה.
רעה הבא לישאל בסומא אם יעלה בתחלה לקרות בתורה. ודאי אין מורין לו להקל נגד דעת הש״ע. ומשנה שלמה היא ברי״ף. וטעם נכון מדוע נשמטה מגרסתינו. ופירושה ע״כ משמע אף ע״י אחר לא יקרא.
ראומ״מ הוא דבר פשוט ומוסכם. וכמשנה שא״צ היא. השגה עמ״ש האחרונים להקל. מטעם שומע כעונה. על כרחך אין דין שומע כעונה אמור. אלא בשומע דומיא דעונה דווקא ר״ל בדברים שבכתב עכ״פ צריך לשמוע מתוך הכתב. והוי נמי ראוי לבילה.
רבעוד ראיה נאה ממ״ש תו' וריטב״א בענין הנז' בגמרא בכ״מ כדמתרגם ר״י. דע״כ צ"ל לפ"ד שאפי׳ ביחיד אסור הסומא ללמוד דברים שבכתב. ואף ע״י אחר א״ל תקנה. זה מוכרח לפי דרכם ז״ל. עוד ראיה מבוארת מתלמוד ערוך ומ״ש הפוסקים. התרת ספק בענין דברים שבכתב הנאמרים בע״פ. פסק הש״ע בסומא משתי עיניו שכשר לנ״כ צע״ג. ורמי דידיה אדידיה. מתניתין ושמעתין דלא כוותיה. ובר מטעמא דלעיל נמי ליתיה בנ"כ. משום דקיי״ל סומא פטור מכל המצות.
רגואפי׳ למאן דמחייב לסומא במצות. אינו אלא מדרבנן וכ״ש בסומא מעיקרו דלכ״ע לא בר חיובא הוי אלא מדרבנן. ופירושא דשמעתא פ״ב דמגלה סלקא שפיר בהכי. לכן נכון להורות בסומא כהן שישא כפיו בלי ברכה. ואי בעי לאימנועי לגמרי ת״ע ברכה שעושה כהלכה. מכלל הדברים למדנו איסור נוסף בסומא בק״הת בצבור. ואפי׳ בתפלה לא נכון להורידו לפני התיבה. ולא עוד אלא אפי׳ הסומא בא׳ מעיניו פסול לש״ץ לכתחלה כדברי הזוהר.
רדבר מכל דין ואפי׳ את״ל דאיתיה בדברים שבכתב וחיובי מיחייב נמי מד״ת. אפ״ה לא אריך לברך בצבור על קריאה דע״פ. אפי׳ בפקח אית ביה משום לתא דברכה לבטלה. ופירוש נכון וישר בסוגיא דסדר יומא. אדתנן התם ובעשור שבחומש הפקודים קורא ע״פ. דריש כללי ופרטי דיני סומא ודברים שבכתב. היכא רשאי לאמרן בע״פ. וממילא בטלו דברי האומר שיש סילוק בין ע״ה לת״ח בענין זה. גם מסברא ישרה סומא העולה לתורה קורא אני עליו מקרא לא אוכל און ועצרה.
רהעוד ראיה חשובה. שאין עליה תשובה. שלא תחשב לסומא העולה לזכות ולטובה. כי אם לחובה. ולא זו בלבד שעושה שלא כהלכה. אלא גורם רעה לעצמו ומכשיל הרבים דמיחזי כטלולא וחוכא. עוד ראיה גדולה להחמיר. מפלוגתא דתנאי בגלילה. מעתה לא נשאר להקל לא כרעים לנתר. גם מ״ש בט״ז לחתור אל יבשת ההתר. מאליו כלה וממילא נפל ונסתר. לפ״ד הט״ז בלא״ה יקשה דרא״ש אדרא״ש. אולם אני אדרוש שטתו ריח לה כהדס שטה רענן כברוש.
רובשתים יכסה להגן על הרא״ש להיות לו למחסה: בשתים יתחתן להרבות מוהר ומתן. לעשות עטרה לרא״ש אוצר כלי חמדה ישסה. ולא קיבל עליו חתן דנן אחריות תוספתא דא לא תוסיף תת כחה לחזק דעת הט״ז בהלכה למעשה. בעיקר הבנת התו׳ והירו' לא דק הט״ז במחילה ואטעייה הך תנא ירו׳ דנקט לישנא קלילא ותלי ליה קורא לד״א. ואיהו דידיה עביד בפירוש שומע כקורא שהוא כעונה. אל מכוון אחד פונה. לענין שמיעת ברכה בלבד לא יתערב עם שונה. הקורא שהוא ד״א לגמר. וצריך לגמרא דידן ולסברא. ולא סהדא רבה בגמרא דבני מערבא:
רזאבל אין לו ענין היכא דאיכא קפידא אפשטא דספרא כאיגרתא דמיקריא כאמתה של תורה. גם ע״פ הנעלם וס״ת נפתחו לנו שערי אורה. דבאספקלריא המאירה לא שלטא בה עינא דסגיא נהורא: בהא סלקינן ונחתינן. לזילותא כי האי לא חיישינן. שאין משא פנים בתורה ובמקום כבוד תורה לא פלגינן לצ״מ יקרא. ופוק חזי מאי דאסהידו אאמ״הג ז״ל ומי כמוהו מורה:
רחעו הרד״ק במלכים (א״ו) קטעי בתרתי: משם ראיה נוספת דקציצת עץ מאכל הותר לצורך מצוה. ובלא״ה נמי שרי אפי׳ רק להועיל בדבר הרשות. אמנם מ״ש הט״ז להתיר לקוץ אילנות לבנות בתים במקומן. צ״ע דלאו כל אפיא שוין. ויש סתירה בענין נטיעה ובית דירה. איזה מהן חשוב וצריך חקירה. הרבט״ז אגב שיטפיה לא דק בלישניה בגדר איסור זה. עם שיש לדחוק ולישבו קצת עפמ״ש בגמרא בענין זה. וי״ל אע״פ שיש היתר במעולה בדמים. מ״מ אינה משנת חסידים:
רטא״כ איכא לפלוגי בין איסורא לסכנתא. וא״ש נמי מ״ש התו׳ פ׳ לא יחפור: משו״ה לדבר הרשות יש למנוע אפי לשום תועלת. עכ״פ אדם חשוב ראוי לו לעשותו ע״י אחרים: איברא בשל גוי א״צ לדקדק בכך. ואפי׳ ישראל עושה בשליחותו אין לחוש. כ״ש אם נעשה ע״י גוי. שאין חשש לישראל לדור בבית הנבנה במקום האילן הנקצץ. ואצ״ל במקום מצוה: ב״הכ השכור מגוי יש בו משום מצוה. וגם תורת קדושה יש עליו כל זמן שכירותו לכל דבר כבוד ב״הכ:
ריעוד ד״א טוב להמלט מאיסור וסכנה בנ״ד:
ריאעז מי שנהג איסור תספורת מי״ז בתמוז ואילן ואירעו אבל בט״ב. להתיר לו להקל בתער. יש פנים להקל ולהחמיר. ובאונס קצת נמי. יש מקום להתיר. רק שלא ישחית בתער:
ריבעח שאלה מק״ק מנטובה על עסק פריעת עולי הקהל מנכסי חוץ. ותשובת הרבנים הגאונים שבעיר הנ״ל ה״י:
ריגתשובת המחבר ה״י: מרבה בחבילות ראיות ותשובות לזכות הק״ק בתקנתן להטיל ערך מסים ועולים על נכסי חוץ. ושאין ממש בדברי החולקים. ומשים שלום בין כתות הפוסקים:
רידעוד כמה פעמים ונימוקים. לאשר ולקיים מנהגיהם בסדר ערכיהם שהם חוקים ישרים ומשפטים צדיקים:
רטולשון חק הקיום נדרש יפה לטובת כללות הק״ק לייפות כחם בכל אופן לעשותן מוחזקים: תוכחת מגולה מאהבה ליחידי סגולה להתאחד ענפיהם אל גוף אילן הקהלה פרי בל יעשון פחם לגחלי המרבה חלילה. קודחי אש מאזרי זיקים כי לא יצננו להם גיהנם בהפרדם בין הדבקים. ואחרת לאיש שלום:
רטזאגרת ששלחו רבני ק״ק מנטובה יצ״ו למחבר ה״י על קבלת תשובתו :
ריזעט ח״א סידר תשובה לעבריין מה טיבה ומחכו עלה במדינחא ובמערבא: תשובה כתקנה ודאי מועלת לכל דבר פשע: ביאור גמרא חמורה שילהי סנהדרין.
ריחמשא״כ בגזל וי״ל לשלם פשיטא דלית להו תקנתא עד דמהדר לנגזל או ליורשיו: לא יאבה כי ירבה שוחד דברים להש״ית כל עוד שלא התרפס ברצי כסף ורהב רע. אם אמנם משקבל עליו לעזוב דרכו ולתקן המעוות הרי הוא ב״ת מיד. בתנאי שיסכים הנדר עם קיום המעשה בעתו: העבריין כל זמן שלא נתנדה מותר בק״הת. ולא יתנגד לזה מ״ש אמ״הג. אכן לשוא צרף צורף התשובה רפואת תעלה א״ל. להצילו מעונש ב״ד של מטה ושל מעלה. אם יש מקום לוותר על קו הדין מחשש פן העובר יקדיח תבשילו ברבים. הדא מילתא תליא באשלי רברבי. ומסתברא כמאן דלא חש לה. דברי בחו״י בזה נראים כסותרים וזרים. המחבר מכריע שבשאר עבירות שבין אדם למקום. הדבר מסור לב״ד כפי מה שיראו לצורך שעה. משא״כ בטענת דמים.
ריטפ המחבר יוסיף שנית יד כותבת וימין מקרבת. כיש בקיאין בהטיה לזכות ויד פשוטה לקבל שבים בל ישרפו בשבת:
רכפא אוי לבריות מעלבונה של תורה חוגרת שק ונושאת קנא״ה. של צעקת הדרשות הבאה. מי יוכל לספר צרת האגדות הקדושות כל הקורות אותן תלא״ה ע״ג תלאה.
רכאביאור ננון במ״ש רש״י ר״פ חוקת לעולם תהא נקראת פרה שעשה משה: לא נצרכה אלא לפלפולא אם פרה בשנים פסולה: מראה פנים מסבירות להלכה דלר״א בת ג׳ פסולה. ומ״ש הר״ש אינו מוכרח. וקושית התו׳ ניחא.
רכבאפ״ה נקוט דהר״ש בידך דדייק טפי: שקיל ושרי בפיסול דשערות שחורות דלא בצרן מתרי.
רכגשתי ראיות בריאות ושונות שאין למנוע מלקרות. האזכרות המוזכרות בתלמוד. משם אמ״הג ז״ל. וכן בשוש מסברא ישרה. אע״ג דלכאורה י״ל בכל קרא כדכתיב.
רכדפא איכא איסורא למיקרי ע״פ עד גמירא. מיהא לקושטא דמילתא לית דחש לה. אדרבה צריך דווקא לקרות הכתובים כהווייתן וכן הדבר במטבע ברכות השנויות בתלמוד לשנותן כהלכתן. דלא כבמג״א: צ״ע עמ״ש הפוסקים א״ח סק״ד. עוד ראיה להנ״ל מתלמוד ערוך.
רכהפב הערום ממצות ציצית שרוצה לעשות לו טלית בד״כ חדש בשבוע שחל ט״ב בתוכה. פעמים מותר ופעמים אסור.
רכופג המערער על נאמנות הגוי במלאכת הקנבוס ועל ישראל המחזיק בעסק זה אבא לפום ברא נכים.
רכזקיבל תשובתי ולא פרכים.
רכחפד האי דיינא דקבעי לאוקמי לברתא בנכסי דאימא במקום בנים. קטעי בתרתי. וביאור חלוקי דינים בענין פרנסת הבת.
רכטפה דין קומיסיאנט שפשע ולא חידש פתקי לאטין שנשתלחו לידו. דחייב בפשיעה ודאי. ואימת מיפטר. וחיקור כמה דינין המסתעפים. מ״ומ בדין פשיעה דשטרות. וישוב לשונות הר״מ והר״א שדבריהם כסותריס זא״ז.
רלמתווך השלום בין הר״מ והר״א דלא כש״ך ומסייעא למ״ש כמה פוסקים. תיובתא כלפי סנאיה דהרבש״ך בדינא דגרמי. מניה וביה ליזיל ביה נרגא איך משלם פושע בפתקות הנ״ל.
רלאדין פושע בשמירת כתובה ואבדה בעודה תחת בעלה וקומיסיאנט שנתעצל בעשיית פרטישט וכל דכוותה.
רלבפו דין שומר אבידה ונפקד. שלא שמרו כראוי.
רלגפז בעל כפ״ופ במ״כ כתב דברים זרים בענין יחוס ר״ג: ר״ג דיבנה שהלך לירושלם לעבור שנה מטעם מוכרח הוצרך לכך.
רלדפח ממתני׳ דפ״ק דמקואות לא מוכח מידי דזבה א״צ טבילת מים חיים: ברם מפ״ה ודאי איכא סייעתא למ״ד דשוה זבה לזב בהא נמי ורמי דר״מ אדר״מ: עוד הוכחות נכוחות לדחות התוספתא שהביא הר״מ ז״ל בזה.
רלהעכ״ז ח״ו לפקפק בהוראתו להחמיר לאחרים. ודאי אינו אלא מן המתמיהין. אם אמנם אין תפיסה על הרוצה להחמיר על עצמו.
רלופט חזר השואל לבאר קושייתו בענין ר״ג הנ״ל. והתנצלות המחבר עם תמיהא עליו שלא הקשה א״כ באופן יותר חזק. לכן לא יכול להבין כזאת מלשונו הסתום בראשונה. ואולם היא קושיא חזקה ויכילנא לשנויי שינויא דחיקא.
רלזתו אית לן תרי שינויי רויחי וקמייתא עדיפא: חדוש גדול נמצא בס' כפ״ופ הקדמון. וישוב הגון. כמה מעליא הך שמעתא ליתובי דעתא. ולתרוצי אחריתא.
רלחק לכאורה איכא תיובתא כלפי סנאיה דאמ״הג ז״ל. בספרו (סל״ג) ואפשר ליישב קצת: מיהא קושטא משמע דלא פלוג במעשר בהמה.
רלטקא איסור שכיבה ע״ג מטה לאבל ב״מ. פשוט מגמרא וסברא. לאפוקי מההוא חסידא דשרא. וקטעי לכאורה בלישנא דר״מר קסבר דנסיב טעמא לאיסורא ולא היא קמהדר אהתירא.
רמקב ביצה גמורה נולדה כדרכה בקליפה רכה. הורה למדן למלחה שלא כהלכה.
רמאקג להחם מאכלי בשר וחלב זה אחר זה ע"י כלי בתנור של חרס. ראוי להחמיר לכתחלה משום הרחקה.
רמבובתנורי ברזל כפולים. חומרא יתירא היא. ובין בזה ובזה אין המאכל נאסר בשום אופן כשהוחם בכלי.
רמגקד ישוב הגון לקושית במג״א על הרב״י א"ח (סקס״ד) והשגה עמ״ש הרב הנ״ל בשם ח״מ שצ״ל נהיה בסגו״ל בברכת שהנ״ב. ואינו אלא בקמ״ץ. וכ״ה הסכמת חכמים גדולים ונימוקם עמם.
רמדמי שיש לו חיך יטעם צוף דבש אמרי נועם:
רמהקה בירור דברי הראשונים שלא הבינם השואל. ולא עמד על תוכן כוונתי. ומי שי"ל לב שומע מבין לבו ישית לדעתי. הט אזנך ושמע ד"ח קימים מאירים ותמימים במשנה וגמרא בענין ברכת שברא לדרכנו הסלולה וישרה.
רמוסיום לשוני המקוצר למעלה בתשובה למש״ע. במג״א על הרב״י מגמ׳ דערובין ופשוט דלק״מ. ומחמת שלא הוצרכנו לו בראשונה. כי הוא נגד המבוקש. על כן הונח לפאה בכוונה: יקבלו הרו״בין קשי"ות תשובתן בצדה תברא. אילין מרי דקדוק עניות דתורה: בתר עניא אזלא עניותא נפישי נפוחי כפנא וצחותא. ר״ל מהאי דעתא שבישתא.
רמזהאמנם אלם פיהם הכשילם כקול הסירים כפוסל במומו ותולה קללתו באחרים.
רמחקו ט״ב שחל בה׳ בשבת אין מקום להחמיר בתספורת קודם חצות של מחרתו. ואף בחל בשאר ימים דמנהגא הוי. פשיטא דלא ענשינן עלה ממונא ושמתא. א״ל משום מיגדר מילתא. דינא דעבריינא. ומאן דקרי ליה רשיעא. לית דינא ולית דיינא.
רמטקז זמן שמברכות הנשים על הדלקת הנרות. די״ט א״ל יסוד. מ״מ א״צ למחות בהן בחזקת היד.
רנקח תשובות מספיקות לכל מה שעלה ע״ד השואל להכריח השארות המלבן במזבח.
רנאעוד ראיות נכוחות וידים מוכיחות לקיים. ולאשר הסרת המלבן אחר גמר מלאכתו.
רנבקט גילוי דעת בפשרה סגי. ופשרה שבטלה מקצתה מחמת שבטעות היתה שאירע אונס דלא שכיח. לא בטלה כולה כי עדיין קיימת היא בחלק שלא חלה עליו טעות אונס.
רנגקי גדר איסור צער ב״ח.
רנדקיא איסור סירוס אם מתפשט בדגי הים.
רנהקיב כבש קטן דיסוד למה היה.
רנוקיג מנין מ״ש בעולת העוף שאם עשאה למטה אמה א׳ כשר.
רנזקיד ביאור מ״ש בציור תבנית המזבח ריש ס׳ לח״ש שהסובב היה מובדל ממזבח בד׳ רוחות.
רנחקטו קיום ואישור מ״ש בקודם בענין כבש קטן של יסוד מזבח: ביאור לשון רש"י. בענין זה: מראה פנים לחזור בו ממ״ש בקונ' בב״ה בענין כבשו של סובב הכפול.
רנטפניית ימין חביבה. בכ״מ וחובה. בין בהלוך ישר בין בסביבה. ממקום שבא השואל לסתור מ״ש. משם יצא לנו חיזוק דעתנו.
רסקטז הסרת פקפוקי השואל מעלי כמ״ש בענין הבדלת סוב מהמזבח.
רסאקיז סעד הגון לקבוע תענית ז׳ באדר שני משם אמה״ג ז״ל: מראה פנים מסבירות לב׳ הדעות שי״ל ע״מ שיסמוכו.
רסבקיח שם הילל אם יש לכתבו מלא. בגט: בת״ה והרב״י שניהם המלכים לא עמדו על כוונת המסרה במ״כ: תמיהא רבתא עמ״ש בהגה דש״ע. שאם כתב בגט החסר מלא אינו מזיק. וי״ל בדוחק. אמנם לכתחלה ודאי צ״ל לפי דקדוק המקרא. ואצ״ל בשם הלל כשחותם עצמו בלי יו״ד. שאין לשנותו בגטו.
רסגקיט נכון לתקן בתפלין אותיות ארוכות כדי שלא להביאן לבית הפסול. ואין בכך בית מיחוש.
רסדקך מאשר ומקיים דעת הסובר שאשה חייבת במשלוח מנות דלא כפר״ח.
רסהקכא ביאור דעת אמה״ג ז״ל בהוראת עוף הנמצא נעדר לב. דווקא היכא דאיכא למיתלי בהעדר ידיעה ברורה. לאפוקי מדעת מורה חסר לב דלא שני ליה.
רסוקכב עיקר זמן ברכת הנותן לש״ב. משישלש תרנגול בינוני קריאתו. וישוב בגמרא.
רסזקכג מ״ש בנ״ש שא״צ לנקר ריחיים כשטוחנין קמח למצה ל׳ יום קודם הפסח. היא קולא שלא נתגלה טעמה. ומ״ש מהרי״ל בכיוצא בזו להקל. תמוה. שנראה דאסור מדינא.
רסחקכד מי שלא היה יכול לקיים מצות ציצית בחייו מחמת אונס. אם יש לעשות לו טלית מצוייצת במותו. מראה פנים לכאן ולכאן. ופשר דבר.
רסטקכה דבר מתמיה וזרות כפול נמצא בהלק״ט בדין הנחת תפלין.
רעקכו ראיה נאה שמותר לנדה לשתות מכוס של ברכה לאחר ששתו המסובין: טעם לשבח למנעה משתייתו: תמיהא רבתא על בח״א. וישוב קושיתו בלי שום ריח דוחק.
רעאקכז אם בני ישראל דרי ח״ל בזמן הבית. היו חייבין לעלות לרגל: עיון במ"ש התו' בטעמו של ריב״ב שלא עלה לרגל.
רעבחקירה בדין הנ״ל. וממקרא מלא דיבר הכתוב. נראה ברור שאינה מצוה התלויה בארץ. הרחוקים שבא״י. בודאי חייבין מהכרח הכתובים. עכ״ז צריך למצוא פשר דבר בדרך ישר שהחובה מוטלת על כל השוכנים קרוב לירושלם מהלך שלשים יום. וזה בין בארץ בין בח״ל הכל אחד בראיות נכוחות. מטיל שלום בין המאמרים הנראים כסותרים וזרים בענין אורך ורוחב א״י: ויצא דין בני א״י לחייב כולם בעלייה לרגל איש אל יפקד מהם.
רעגעוד ראיות נכונות וישרות למוצאי דעת לשני חלקי כלל משובח הנ״ל: טעם לשבח שלא פסק הר״מ לההיא דר״א דמי שא״ל קרקע פטור מראיה: עוד הכרח גדול לדחותה מהלכה: וי״ל ד״א ישר וטוב באותה מימרא דר״א הנ״ל שלא כהבנת התו׳. באופן שהיא הלכה קבועה.
רעדמיהא ודאי נכון הדבר לעלות לרגל מכל מקום שהוא וגם מח״ל הרחוקה הרבה. ומשנה שלמה היא.
רעהקכח מי ששמע שמת אביו בן מאה. ולא נודע אם הוא תוך שלשים לשמועה. פטור מלהתאבל: צל״ע בחזקת חי. אי דיינין ליה ודאי לענין גטין וקדושין. וכן במת לפנינו צריך חקירת חכם כה״ג.
רעוקכט פלפולא בעלמא בגמ׳ דיומא (ד״ע) ולא נצרכה אלא לחדודי. דקב"ה בה חדי.
רעזתירוץ נכון לק״ע בגמ׳ הנ״ל: ונ״מ לדינא ומסייע למ״ש במג״א בשם הרי״ל: איברא לדידן מסתברא דליתא. וקושטא דמילתא בפי׳ סוגיא הנ״ל אליבא דהילכתא. ומוטב שידחה כבוד צבור בכה״ג ולא לגלול ס״ת. ק״ע מתורצת עוד בב״א ישרים.
רעחקל ישוב הגון לקושי הנראה בפירוש הר״מ במשנה י״א פ״ג דסוכה.
רעטקלא ידים מוכיחות לפרש המשנה פ״ק דר״ה. שעברו מ׳ זוג ועכבן ר״ע. מעשה כי הוה בשבת הוה.
רפחזר השואל וכתב באורך ורוחב להעמיד דעתו בפירושה. והוא דרך חול.
רפאתשובת המחבר בחיזוק וקיום דברי האגרת הראשונה בפירושא דמתני׳ הנ״ל: אין מוקדם ומאוחר בתורת המשנה בסדור דברי תלמיד לפני רבו מבורר ע״פ עדים רבים.
רפבהסרת פקפוקי ודקדוקי השואל: ביאור ענין זכרון שמות תנאים בעלי שמועה נזכרים במשנה פעם מרובין פעם מועטים. וע״פ הרוב שמות המקבלים הקדומים נשמטים: עדות המעשים המובאים בדיני המשנה: לעולם שנויה מאוחרת לדברי התנאים המחולקים בהלכה ההיא: אגב חביבותו וחשיבותו דמעשה רב.
רפגמראה פנים מסבירות לקיים דעת השואל בפירוש משנה הנ״ל: מ״מ עלובה עסה שנחתומה מעידה שהוא מעושה. ואינה נלעטת בלעיסה.
רפדסתירת סברת השואל ושבירת הוכחתו מהירו׳. וענין דחיית שבת אצל עדות החודש מבוארת. וא״ש פסקי הר״מ: עוד ד״א בירו׳ באופן שאינו לעזר ולהועיל לפי׳ השואל. בירור שגגת השואל במ״כ בזדון הוראת היחיד להחמיר נגד הב״ד הגדול אשר חשבה לטובה ואינה אלא רעה חולה ואשמה רבה. ואית בה לתא דחיוב מיתה ביד״א או בי״ש ושמתא. אף בשוגג מיהו מיחזי כי אפקרותא. ולא ינקה בב״ד של מטה. מראיות ברורות.
רפהתשלום הביאור במשנה הנ״ל עם הירו׳ שעליה מפורש יפה. בירור ענין חשש מכשול הע״ל כמה כחו גדול ביחוד בענין קביעות המועדות לדחות אף איסור תורה. אם יראה בעיני הזקנים שיצא בנין מתוך הסתירה.
רפוואף ר״ע והעומדים בשטתו יודו בכך. וטעם מחלוקתן. האמת עד לעצמו ונתגלה טעמו של הר״מ ז״ל בפסקו ונימוקו עמו: שמעתא ממילא רווחא. הוכחה נוספת לקיים ולאשר הנחה דלעיל. מן הגמרא דמנחות א״ל סיוע להשואל להכריח פירושו במשנתינו.
רפזקלג שכחו להפריש חלת ח״ל מלחם חמץ שאפו. אם יש תקנה לאכלו בשבת ע״פ. הב״הט לא חש לקמחיה בענין זה. ומ״ש במג״א בדין הלז אינו מחוור. והעיקר שאין מקום להחמיר בה לגמרי. אלא משייר כמו שירצה. ואם יש כהן טהור אוכלה הוא או בהמתו. וא״צ לחזר אחריו שאפי׳ הזר יכול לאכלה ע״י ביטול ברוב.
רפחקלד טעות כפולה בס׳ קשל״ה בדין הפרשת חלה.
רפטקלה קושיא עצומה בבתרא דיומא משם אמה״ג ז״ל: תירוץ המחבר יצ״ו ויצא ממנו דין מחודש לענין ביטול איסורן: נ״מ תו לחלה שחזרה למקומה: ובחי׳ לי״ד כתבתי דין חלת ח״ל לענין זה: עוד ישוב הגון לקושיא הנ״ל ולמדנו דבר חדש בדחיית איסור תורה מפני איסורין של דבריהם:
רצקלו בעיא מצורע בזה״ז מהו שיטהר בצפרים ותגלחות להתירו בתש״ה. חובה לא מספקא לן וכ״ש תגלחת ראשונה לחוד לא מיבעיא לגמרי דלא צריך. כי קמיבעיא דאי בעי ועבד ב׳ תגלחות מי מהני ליה האידנא בכהן חזקה ובלי קרבן. בתוספתא משמע קצת דטהרת מצורע אינה נוהגת אלא בגבולין. עם זה מתבאר יפה גמרא ריש ברכות. וצ״ע מנ״ל להר״מ בפשיטות כל כך שנוהגת בח״ל. אע״פ שהיא חובת הגוף. וכ״ש עכשיו שבטלה טהרה בארץ העמים לגמרי. ושלוח טמאים גם בא״י אינו נוהג בזה״ז.
רצאקלז לשון רש״י חמור מאד במנחות (דפח״ב) מיושב קצת. עוד ד״א נראה ונדחה:
רצבקלח איבעיא אי בעינן כהן לנגע מוחלט בטומאה. או לא: מסייע להך סברא בתרא ממתני׳ פ״ד דנגעים. והכי מוכח נמי מלשון הר״מ וביאורו. והערה נגדיית הראויה והצלה מצויה.
רצגעוד שמירה מסתירה ואיפשיטא בעיין דספיקא דאורייתא היא ולחומרא: ביאור הגון מאד. בגמ׳ זבחים (דק״ב) וספרי החמורים ביותר.
רצדקלט הסופר ספירת עומר בר״ת לא יצא דלא כבשנה״ג. והמונה ע״י קריאת אותיות במילואן מכוונות למספר אינו משובח. וספיקא הוי:
רצהמי שאינו מכיר לה״ק וספר בו. י״ל שיצא דלא כבמ״א:
רצוקמ חברים שנשתתפו בקניית סחורה והתנו שאם ירצה האחד להסתלק יתנו לו דמי חלקו אם צריך לתת לו כל הדמים המגיעים לחלקו כפי שיווייה. או אין לו רק דמים שנתן. לכאורה י״ל דלא גרע מאילו לא התנו. ומראה פנים מסבירות שלגרוע כחה בא התנאי דלא כבט"ז: ולמחבר נראה דאזיל בתר איפכא. נ״מ דאי תפיס. גם במ״ש הרב הנ״ל שאילו רוצה היה מוכר חלקו. דבריו נראין תמוהים. ומסתבר למחבר דהשתא דאתני אם מכר חלקו לאחר. אינו מכור שלא מדעת השותפים. רק בדמים נוטל חלקו והולך לו.
רצזמצדד קצת לזכות הרב הנ״ל בדינו. עכ״ז מידי ספק לא יצא. ואצ״ל בנדון דידיה. ודינא הוא דאזלינן לקולא לנתבע.
רצחקמא מ״ש התי״ט בחי הפתוח שאינו סמוך בשום פעם. משגה הוא: ויובן מ"ש בגמרא ריש פסחים:
רצטגם מה שחשב להביא סיוע מדברי הר״מ במדע הוא עזר כנגדו ואין לו הבנה. התי״ט והרש״א לא עמדו ע״ד הר״מ ז״ל ולא ירדו לסוף דעת בה״ע: ביאור כוונת בה״ע על הנכונה. וטענתו על הר״מ טענה. פירוש הכתוב בחי העולם בד״א נכון. ראיה חדשה מכתוב אחר שבדניאל והיא ראיה מוכרחת ותשובה נצחת: עוד ד״א בקישור מלות אל חי והדבקם יחד אל מלת העולמים. ובאופן שלא ימצא רק בפת״ח ועדים רבים מפי הקבלה וס׳ הזוהר שהוא פת״וח ואין סוגר. ולא יתהלל חגר. ופוסח על סעיפים נרפים.
שקמב תשובה למ״ש הרמ"ל בפשיטות להכריח הנפקד להוציא מת"י ממון שא"ל תובעים ולא יורשים ידועים למסרו ליד ב״ד.
שאעוד ראיה גדולה נגד דעת הרב הנ״ל. וטענות עצומות לסתור הפ״סד שגזר ז״ל. קשה לעמוד על סוף דעתו ז״ל באותו נדון.
שבקמג שבע בעיי א איך יש לברך על מצות תפלין אם בפת״ח הוי״ו או בחול״ם: למחבר יצ״ו נראה דעת הראשון ברור.
שגקמד ב במג״א במ״כ לא עמד על כוונת לשון הברכה בזכרונות דר״ה. ומיושב מ"ש על הריב״ש דלק״מ: ואיכא למידק אדריב״ש מט״א. מ״מ הנוסח לא יתנסח: ספק בדין נודר מזרע יצחק.
שדקמה ג נוסח כל נדרי שבידינו היום מורכב אתרי ריכשי. ועלתה בו תמו"רה זרה ותיקונו הנכון. דלא כאחרונים ז״ל:
שהקמו ד מאשר ומקיים מנהג האומרים בברכת הברית צוה בניקוד חיר"ק הצד״י לשון עבר דלא כבש״ך. והשגה עליו ז״ל ממקרא מלא. ומ״ד הכי או הכי לא אשתבש.
שוקמז ה אי שתיקה כהודאה וכמחילה דמיא לענין נתינת ר"ק. תליא במ"ש הט״ז דבאינו תובעו. אין ב״ח גובה ממנו. ש״מ דפטור מיהא בדיני אדם וכ״נ ברור דלא כבהכה״ג: אדרבה נראה שאינו יכול לחזור ולתובעו משמחל בלבו. מיהו כל כמה דלא מחל בלב שלם ויש אמתלא לשתיקתו. מצי מפיק מניה ודאי. ובמקום ב״ח שוב אין בידו למחול. כשטוען שכבר מחל לו. אע״ג דמהימן כה״ג צריך מיתון וחימוץ הדין. ולמדנו עוד לענין ב״ח דמלוה אם גובה מר״ק שלקח. במקום שאין תובע. דמגבינן בסתמא. וכי קאתי אידך ותבע. או המקבל בעי לאהדורי מנפשיה. מצי עביד. אלא מיהא היאך לא מפיק ומפקיע מיד ב״ח אלא בשבועה.
שזקמח ו בענין ריבית אין חילוק בין עני לעשיר. כל שיש ריוח והנאה למלוה. ברם היכא דכל האחריות על בעל המעות. או שכל הנאה שלו. אפי׳ אחריות על המקבל. ודאי שרי: ונתעלם מהרב המובהק בחו״י ז״ל דבר זה עם היותו הלכה פסוקה וקבוע בש״ע ב׳ פעמים. כנראה אשתמיט ליה נמי תלמוד ערוך בב׳ מקומות שלא זכר ולא פקד אותו כלל והוא הנדון: לפום רהטא אייתי לכאורה ראיה לחובתו. ודיחויא דדיה. לאו דיחויא. ולכל האי לא הוה צריך דודאי ל״ד לגמרי.
שחקמט ז שיש להדליק נ״ח תוך פנס ועששית מראיה גמורה: שמירה מסתירה לכאורה. עוד הוכחה ברורה שיוצאין בו י״ח וטוב הדבר וישר למאן דאפשר.
שטקנ לשון רש״י כתובות (דס״ט) שנתקשו בו רבים. מבואר יפה. ולמדנו בו ד' הלכות גדולות חדא וחדת היא דפרנסה לבת גדולה אינה נגבית מיתומים קטנים אלא בשבועה שלא גבתה ולא מחלה ושלא ידעה אם ציוה האב שלא תתפרנס מנכסיו.
שיואחין גדולים נמי כי אמרי תשתבע בעיא אשתבועי. וכי טעני אינהו פרענו מיהמני בשבועה. ומיתמי האחין שמתו אחר אביהן. אינה גובה אפי׳ בשבועה. ונראין הדברים נכונים ומוכרחים מאד. אלא שצ״ע מחמת סתימת ושתיקת הפוסקים מכל זה. ונמצינו למדין עוד דאף מלקוחות אינה גובה אלא בשבועה:
שיאקנא לשון הגה דש״ע י״ד (ספ״ז) דחוי אצל כל האחרונים ז״ל. ולמחבר יצ״ו חוזר ונראה. מ״ש הט״ז בה אינו נראה: דא תהא למיקם בפי' הגהה הנ״ל שלכתחלה יזהר שלא להושיב תרנגולת על ביצה טרפה לגדל אפרוחים. ולדידי איסורא נמי איכא ושמא אף בדיעבד אסורה באכילה למי שנעשה בשבילו:
שיבקנב אות היוד שבאלהינו ושבשאר נטיות שם אלהים שהשמיטה הסופר אין לתלותה. אע״פ שבודאי איכה שרשית כמ״ב. ודלא כבט״ז. מ״מ עיקרית היא בלי ספק לענין קדושת השם. ושני הרבנים הגדולים הנ״ל נסתבכו מאד בדבר פשוט הנוגע לידיעת דקדוק לה״ק. בלשון אחרת ידברו ובלעגי שפה רפה. במ״כ נפלו במכשול ר״ל מהאי לישנא בישא דגידופא.
שיגותוכחה מגולה מאהבה ללומדי תורה שיקפידו על לשונם כדי שתתקיים תורתן בידם כל אמרת אלוה צרופה: קדושת אותיות השם ב״ה ודאי לא בקריאה. ולא בנחות ולא בשרשיות כללי הדקדוק תליא כט״ז. ותימה שנסתבך בהוכחה: ולכן אף אלהי הפתוח יו״ד שלו קדוש כעיקר השם ממש מק״ו דלא כט״ז. והירו' שהביא ז״ל הוא קשה הביאור. ומ״ש בו הרב הנ״ל לא מן השם הוא.
שידדעת המחבר נוטה להסכים עם הט״ז בכינוי נ״ו שבשם אלהנו שמוט היו״ד שנתקדש. עם היות מ״ש הרב הנ״ל אינו מספיק. ומתבאר משפט שם אלוה ע״פ מנהג לה״ק: ומסכים להתיר בנ״ד הקדירה. וא״צ גניזה . וכ״ש שאין למחוק ולגרוד כדעת הרמ״ל בתשו׳:
שטוקנג מ״ש הש״ך בפירוש הגה דש״מ י״ד (סרע"ה) נפק קדירת אזכרה. דרך רחוקה היא דחוקה וצרה. במ״כ לא דק לכאורה. הקדירה מצד עצמה ודאי אין בה איסור במקום הצריך ע״מ לתקן.
שטזאדרבה יראה שהיא מצוה. והיב הנ״ל לפום ריהטיה מייתי ראיה לסתור. וביאור לשון הר״י בן הרא״ש דלא כוותיה: וליכא למיקם אדעתיה שפיר מנ״מ מהך שקלא וטריא. זיל הכי או הכי מאן שריא. ומשמע נמי דאזיל בתר איפכא בדעת הרא״ש דס״ל טעמא דקדירה חמירא. ובקושטא אנקבים ביריעה הוא דקפיד בטעמא דאיסורא. ולפום הכין איכא לפלוגי בין דיעבד ולכתחלה. וקדירה לקולא: נמצא העולה בידינו באזכרה יתירה לית דחש לדר״י ברא״ש. אלא ודאי מקדר ומציל הירעה מגניזה. וה״ה לשתים שלש. ולכל צורך תיקון השם. בדלא סגי בלא״ה. דשפיר דמי. ובארבעה אסור מתרי טעמי. ולצורך תיקון הפרשיות העיקר שאין תקנה לאותה יריעה אלא מסלקה אפי׳ אינו פוגע בשם. וכל זה לכתחלה. מיהו דיעבד נראה דמהני:
שיזקנד בעיא באותיות הנטפלות לשם בין מלפניו בין מלאחריו אם מותר לכתבן חוץ לשטה. ומיפשטא לחומרא לכתחלה. ובדיעבד לקולא. אבל במקצתו של שם עדיין צ״ע למעשה. בין בתלייה. בין בחוץ לשטה אף בדיעבד.
שיחקנה כהנים הרגילים להחזיר פדיון הבכור. שפיר עבדי. האידנא אשתני דינא. וחיובא נמי הוא לאהדורי ואית לפרוקי בעל מנת להחזיר. אף לכתחלה. וש״מ חומרא לאידך גיסא כל כמה דמצינן למהדר בתר כהני אחריני מהדרינן ואריך.
שיטקנו לאסור פולין לבנ״ים (הנקחין מהנכרים) אינו מן המוח: קושיות הט״ז והש״ך על הב״י בדין אפר נטל״פ במ״כ אין בהם ממש. ודינו אמת נאדר בכח: והאבן אשר ירה המורה עת כנוס אבני השדה. אם אבן הוא נמוח.
שכקנז וויכוח במ״ש מהרי״ק לתרץ קושיא קדומה איך הולכין אחר הרוב גבי סנהדרין ודיינין עם היותן קבועים. ואקושיא מתיישבת בב׳ אופנים נכונים. ונ״מ תו לדינא דנהיגי האידנא למיזל בתר רובא דפוסקים ומחברים דליתא קמן. ולא חיישינן למיעוטא אע״ג דקביעי וידיעי. וא״ש נמי דלא ליקשי תו בהך ענינא.
שכאקנח דברי התו׳ סוף מעילה קשים וסותרים זא"ז לכאורה. גם בפר"ח הניחם בתימה: מראה פנים מסבירות להלכה שאיסור ד״ח מן התורה. ותנאי ואמוראי פליגי בהך סברא וסרה הסתירה. כי התו׳ הנ״ל תירצו יפה אליבא דר״ע דווקא אף אם באמת לדידהו לא ס״ל: אמנם מ״ש הפר״ח להוכיח מדברי הר״מ והר״ש שאינו אלא מדרבנן. אין זה מוכרח כלל. וי״ל ההפך. גם קצת השגה למ״ש בכ״מ פט״ו מהל׳ מ״א.
שכבקנט מ״ש בהגה דש״מ לאסור לכהנים. לצאת דרך שע״ה משום סוף טומאה. אינו בגדד נמנע. ולא קשה הציור. אף אם כדין נדחה לפי המכוון ממנו.
שכגקס ביאור לשון ס״ח (סרפ״ג) ונ״מ לדנא דקנה לס״ת א״צ כלל לחזר אחייו.
שכדקסא יש פוסקין צדקה ברבים ונותנין. ויורדין מנכסיהן שמפסידין ממונם בעברה כפולה בחלול שבת ומושב ליצים. ומ״ומ בדברי במג״א ז״ל בענין אמירת מ״ש בשבת.
שכהגם המתחסדים להניח משכון על נדרם. אינן מנוקים בצדק.
שכוקסב קריאת הגאזעשין בשבת. אינו איסור ברור. ולסוחרים ראוי להתרחק מקריאתן:
שכזקסג בעל כנסת חדשה. חזה חזות קשה. בישוב קושית במג"א א"ח (ס"א) בענין אשם נזירות וקריאת הפרשה ויה״ר. נשתקע הדבר ולא נאמר כל מאי דאמר אית ליה פירכא. אגב חרפא שבישתא כיון דעל על. ואזיל בתר איפכא.
שכחקסד לשון רש״י פ״ק דשבת (דט"א) מבואר יפה וא״צ למה שנדחקו המפרשים ז"ל. והשגה גדולה על מהרש״א דאגב שיטפיה לא דק. ונתחלפו לו ד״ט בד״א. ואי אפשר להתנצל בעדו בשום אופן. ונתגלה טעם משובח מה שפסקו הלכה כאביי במקום ר״י רבו לענין שיעור מבוי בד״א.
שכטוזה גרם לו במ״כ שלא עמד על כוונת רש״י ותו' ונלחץ בדבדהם לחנם שכוונתם רצויה וברורה מאד. נ״מ תו לדינא דלחי בחומה הנכנסת על פני רוחב המבוי מזה ומזה. אפי׳ אם יש בעובי החומה ד״א ויותר נדונת משום לחי להתיר עכ״פ את המבוי בנראה מבפנים. אע״פ ששוה מבחוץ. ותוך הפתח בלא״ה צריך לחי אחר להתירו. אבל אינו בטל מתורת לחי לעצמו של מבוי עד שתהא בולטת ד״א לתוך רחבו של מבוי. ולמעשה צל״ע בזה.
שלקסה המגדל יתום או בנו של אדם אחר וקוראו בנו. והלה קורא לו אבי. שנדרו זה מזה בשם בן ואב סתם או שנתנו זה לזה בלי זכרון שם העצם. ספיקא הוי. ואזלינן ביה לחומרא. דהיינו בנדרים נאסרים זע״ז ובממון חומרא לתובע. ברם ביש לו בנים למגדל. נראה פשוט שאפי׳ בנדרים אין המתגדל נאסר. ואפשר דה״ה איפכא דאם יש אב למתגדל אין המגדל נאסר בסתם. ולא פשיטא כולי האי. אמנם במתנה כה״ג פשיטא טפי דאין המתגדל בכלל בנים. ואף במקום בת אין לו כלום. כך נ״ל. וכן בכל אופן אין המגדל במשמע אב טבעי לענין ממון בסתם. אם לא היכא דמונח טובא. חורגו שאינו גדל אצלו ודאי אינו בכלל בן לשום דבר. ופלפול בתשו׳ מיימוני בענין זה.
שלאקסו לומדי הזמן שחשבו שאין להלביש המת. כי אם בטלית של מצוה דווקא. קטעו בתרתי.
שלבקסז בחור שהלך על הבערש ביש״ק לבקש ב״ח גוי. מיראת בריחה. ולחצו על ההבטחה אם יש עליו עונש בפרט שגרם לעז על ב״י וצווחה: איסור הליכה של בערש ביש״ק אפי׳ לבטלה יש לו עיקר בתלמוד. וההולך לחפש ב״ח והכריחו בערכאות להעמיד ערב. יש מקום להפך בזכותו. ואי איתשיל לכתחלה נמי מורינן להיתירא. תשובה למ״ש במג״א.
שלגאיברא בנ״ד אם יראה בעיני ב״ד יפה שראוי לקנסו לצורך שעה ומיגדר מילתא. רשאין הן מאחר שגרם לעז על היהודים בין הערלים. ולא נמלך תחלה לעשות ע״פ ב״ד: להבטיח ספינה בשבת אפי׳ ע״י ערל. ומפני סכנת ממון סך עצום רב. מ״מ אסור בלי ספק.
שלדקסח עיון רב ורחב ידים בענין ב׳ י״ט של גליות לבני א״י ויושבי ירושלם. הן הגרים והן התושבים והבאים להתיישב שם או היורדים לח״ל לגור בארץ מצרים. הא פשיטא לי דהיכא דלא מטו שלוחין אף בא״י צריכין למעבד בי״ט. ושמירה משבירה: ביאור נכון בגמ׳ תו' ריש ביצה. ועפ״ז נתחזק ג״כ דעת הרי״ף ז״ל.
שלהשהוא ודאי עיקר במנהג א״י וירושלם בבי״ט דר״ה. ואין מקום למה שהשיגו עליו ודוק: והשתא דאתית להכי מסתייעא סברא דילן דלעיל מההיא נמי: וכן מתבאר בחבור הי״ד להר״מ ז״ל שכל עיקר עשיית י״ט א׳ תלוי במקום שהיו מגיעין שלוחין לשם בלבד לא בא״י כלל: וביאור לשונו פ״ה מהל׳ ק״ה להשמר ממכשול בהבנהו בהיותו באמת קשה ודחוק קצת לכאורה. ולמדנו ממנו עוד בענין מקום מסופק שבא״י. ובזה י״ל ב׳ דרכים א׳ להקל וא׳ להחמיר. והאחרון נראה עיקר בכוונת הר״מ ז״ל וכן הלכה. איברא הא מיספקא לי דילמא מדינא כל בני א״י מיחזי חזו למנינא דבי״ט בכולהו מועדות. דהכי ודאי משמע סתמא דתלמודא.
שלופלפול וביאור הגון בשני אופנים בסוגיא ריש ביצה הנ״ל וא״ש נמי אליבא דהילכתא והבינהו. ביאור בגמרא דפמ״ש והוא דבר ברור מוכרח. המנהג אינו עד ראיה בדבר זה.
שלזמ״מ חלילה לנו לערער על מנהג בני א״י הקדום היכא דנהוג למעבד י״ט א׳ לתושבים המוחזקים במנהגם ע״פ חכמים. גם יחיד הבא לשם מח״ל ודאי אינו רשאי אף להחמיר לעצמו אם אין דעתו לחזור. אבל אם עלו עשרה מח״ל ונתיישבו שם. י״ל שרשאין להחזיק מנהגן בשני י״ט ש״ג. ואולי מדינא חייבין. ועכ״פ במקום שאין קבועים שם ישראל הנוהגים רק יום א׳. ואצ״ל במקום שלא נודע ודאי שהיה פטור שום פעם מי״ט ב׳. שראוי ונכון הדבר לעשותו אפי׳ הוא קרוב לירושלם ובאורחים שדעתן לחזור לא מיבעיא דחייבין כחומרי מקומם. אלא שאם יחיד הוא מ״מ לא יתראה בפניהם במנהגו. ואם צבור הם עושין כמשפטם הראשון בפרהסיא.
שלחובזה הסכימו חכמי א״י האחרונים חדשים גם ישנים. אבל בח״ל אין חילוק בין יחיד לצבור בין דעת לחזור או לא. בכל ענין חייבין לנהוג בי״ט בישוב אפי׳בצינעא. בזה הכל שוין מתורת מנהג לפחות. ולדעתנו מדין גמור. אלא שיש מי שאמר שאין מנדין אותו אם עברו ודבריו צ״ע. עוד תוספת ביאור בגמרא הנ״ל. מנהג של חומרא שסבתו המקום לעולם חל על האורח בין דעתו לחזור בין לא. ותמיהא על הרדב״ז שנעלמו ממנו דבריהם ז״ל. ובעל לק״הקמ לא חש לקמחיה ולא אבדיל בין תפלה להבדלה אף כי לחטוף כוס בפומבי באלמות הברכה תחשב לקללה:
שלטושונה בדבר שלא מצאנו לו חבר ובדה מלבו חילוק בענין קריאת התורה שלא היה ולא נברא. ומסייע לן הא דכתב אמה״ג בתשו׳ דמפליג נמי במנהג שהמקום גורם לו אין שייך לו מר בו שנותנין עליו אפי׳ חומרי מקום שיצא משם. וכ״ש דשפיר קאמינא דפשיטא טפי לאידך גיסא דבכל כה״ג ליכא לאשכוחי היתירא לקולי מקום שיצא משם אף בצינעא. ואפי׳ שדעתו לחזור. איברא בענין אורחי א״י הבאים מח״ל ס״ל איפכא מדעת חכמי א״י. דילמא לא הוה שמיע ליה. ואי שמיע הוה הדר ביה. ומשום דלפום ריהטא חומרא היא דאתיא לקולא משו״ה לחומרא לא דק: חומר גדול הנהיגו חז״ל ביט״בשג.
שמועקרו בשבילו מ״ע חמור גם ל״ת התירו כי היכי דלא ליתו לזלזולי ביה ועשאוהו כמעט כשל תורה. ועונש העובר חמור משל תורה. ואינו מקבל ביטול עד שיבוא מורה צדק דבנה בית הבחירה: הא דבעי מהריט״צ למימר יט״ב לגבי חי כחול שוינהו ולא שיחיה אלא יסגף עצמו ברעב מי ס״ד ותמיהא טובא. ובתרייתא עדיפא אחריתא דאמר האי גברא רבה ממערבא מסייע לדידן בקמייתא: כללים העולים ממ״ומ הלז לעולים לא״י יחיד או רבים לאורחים ולאזרחים והבאים להשתקע:
שמאוכן ליורדים משם לח״ל בין דרך ארעי בין לקבוע:
שמבקסט אף הכונה רק חדר א׳ חדש. צריך לשייר אמה בלי סיוד. ובית שיש לו חדרים רבים. דיו באמה א׳ כנגד פתחו הראשון:
שמגבחומרא דטרכסיד יש מקום להקל מיהא בחדר נוסף טפל לבית. ואולי אף לבנות בית שלם כך. האידנא שרי. ואפשר שע״ז סמכו כשנהגו להקל:
שמדקע להדפיס מטבע מתכת. בדמות פרצוף אדם. לישראל אסור מב׳ טעמים א׳ איסור של תורה וא׳ של דבריהם: וזה לד״ה אף לדעת הרא״ש דמקל צ״ל כן. ופירוש משובח מאד בכיוון סברתו. עפ״ז נתבאר גם לשון מכילתא יפה. עם שלכאורה אין לשון הרא״ש מובן כך אין לנטות ימין ושמאל ממה שפירשנו בדעתו ז״ל. ויצא לנו דין מחודש שתבנית אדם שלם בגוף וראש אפי׳ אינו ניכר בתמונת הפנים. שוה לצורת פנים גרידא ותרוייהו לאיסורא:
שמהמחמת ראיה הכרחיות עצומות וביחוד אליבא דתו' בכמה מקומות אין מנוס מלומר כן. ומלת פרצוף א״ל ביאור אחר כי אם על צורת הפנים לבדה בהוכחות נאמנות. גם מטבע דין מכובדין יש לו. ביאור דתו' פ״ג דע״ז: מעשה לסתור ולהוציא מיד מעשה מלאכת מחשבת הנ״ל שאסרה תורה: תוכחה לב״א קלי דעת הנוהגים קלות בשבחי המקום ית' להשתמש בהם להדיוט לא יעשה כן בישראל. והערה בגמ׳ וישובה:
שמוקעא הנשמע כדבר הזה או הנראה בריה משונה נקבה בצורת אבר זכר נדמה. דהיינו שבאותו מקום התורף סמוך לנקב השתן הנמצא בשטח הגוף שם נברא לו דלדול בשר כאורך אצבע איש נראה מבחוץ כמין אבר אבל אין בו שום שביל חלול ומעבר למותרות. אך חרוץ בעליונו לארכו והיה שם מסלול וסילון לקבל נוטפים הנשפכים ע״ג. ציוה המורה למולו בברכה בפני רבים בלי נ״ט להוראתו:
שמזשמירה מנפילה בבור השיבוש. ואזהרה לכ״א שלא יכשלו בו בכמה תקלות גדולות היוצאות מהוראה זו המקולקלת בחתוך בשר שבפרהסיא. ובקריאת שם זכר ובמלבוש: לישא אשה לא יבוש. ויכשיל ח״ו לעצמו ולאחרים באיסורי כרת וערוה יתיר ויחבוש. ולהוציא ממון שלא כדין ולהשביע שלא כדת עדותו לא יכבוש. לכן צריך הכרזה והודעה לרבים ולא להוחיל עד בוש:
שמחקעב קושיא עמ״ש אמה״ג ז״ל בספרו (סקנ״א) בהבנת פירש״י פסחים (דפח"ב): ישוב נכון לקיים דבריו ז״ל:
שמטחזרו ושאלו המקשנים לפקפק בתירוצנו הנ״ל: תשובת הרו״בין קשי״ות עורף. ולו פנים מסבירות בהלכה דנדרים קרבין בי״ט שלא עמדו עליה:
שנגם לא הבינו דברינו הראשונים בענין מותר פסח שקצרנו לחכימא ברמיזה. נ״ט לשבח מדוע השמיט הר״מ ז״ל בחבורו הא דמותר הפסח אינו נאכל אלא בלילה. וממילא נתישב גם פירש״י בזבחים ופסחים בטוב טעם: אמנם לדעתנו א״צ לדחותה מהלכה ואין סתירה כלל בין הברייתות והסוגיות. שכולן אמיתיות. ונמצינו למדין ישוב שני לקושיא הנ״ל שאין בה ממשות לסתור מ״ש אמה״ג ז״ל. בריך רחמנא. דסייען וליהוי בסעדנא: