שו"ת במראה הבזק חלק חמישי — סימן כ״ז

חיפה, ישראל, מרחשון תשס"ב

כז. אמירת שקר כאמצעי להשגת מטרה חיובית

שאלה:

תוך כדי לימודי במסכת עירובין דף נא ע"א, נתקלתי בסיפור אודות רבה ורב יוסף שהלכו בדרך ודנו בנושא הלכתי. רבה שכנע את רב יוסף בצדקתו ההלכתית תוך כדי שימוש בציטוט מדברי רבי יוסף ממקור שבעצם לא קיים. הוא עשה זאת כיון שידע שרב יוסף יסמוך על דברי רבי יוסי. כיון שאין הסתייגות בגמרא ממעשהו אני תוהה, מתי חל הכלל של "מדבר שקר תרחק" ומתי מותר לשנות?

תשובה:

האמת היא חותמו של הקב"ה, כמו שמצינו במדרש :"מהו חותמו של הקב"ה? אמת". ובמשנה נקבע: "רבן שמעון בן גמליאל אומר, על שלשה דברים העולם עומד, על הדין ועל האמת ועל השלום". וכבר קבע דוד מלך ישראל "… מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ, מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ. הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק, וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ".

יותר מכל אחר, תלמיד-חכם מצווה לדבוק באמת ולדייק בדבריו. לכן נאמן הוא על אבידתו "בטביעות עינא" בלבד, והוא נאמן להורות לעצמו בענייני איסור והיתר ואינו חשוד להקל לעצמו, ואסור לאדם לשקר גם כדי להחזיק בממון שלו. וזה לשון הרשב"א: "חס ליה לזרעיה דאברהם דלימא שיקרא, ואפילו במקום פסידא, דכתיב: 'שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב'. וגדולה מזו אמרו בפרק שבועת העדות, שאפילו באומר אמת, אלא שהדבור אינו על אותו דרך שאמרו, אסרו, … אלא ודאי שנוי השקר ואהוב האמת, ואין תמורתו כלי פז".

ונחלקו ראשונים בשאלה, אם שקר שאינו גורם נזק לחברו, אסור מן התורה. יש שהקלו, במקום הצורך, כשאינו גורם נזק לחברו, ויש שאסרו גם כשאינו גורם נזק לחברו, והתירו רק כש"ביטולה של תורה הוא קיומה" ושמטרת השקר היחידה היא המטרה של השגת האמת, ובמקום צורך גדול.

כך גם הסבירו את המעשה המובא במס' עירובין (נא ע"א) שהבאת בשאלתך, ופסקו שמותר לתלמיד-חכם ליחס דבר הלכה, שהוא משוכנע באמיתותו, לת"ח אחר.

אך מכיוון ש"על הראשונים אנו מצטערים", נסתייג ונאמר שכל מקרה שבו ירצו להסתמך על תקדים זה, יהיה טעון שיקול דעת מעמיק ולקיחה בחשבון של מכלול ההיבטים הנוגעים לעניין, וד"ל.