שו"ת במראה הבזק חלק חמישי — סימן נ״ג

הונג קונג, סין, אלול תש"ס

נג. תשלום בעבור שימוש בשטחים ציבוריים בבניין משותף, אם פוטר מעירובי-חצרות

שאלה:

בעל בית בקהילה מנסה ליצור בבניין בו הוא מתגורר "עירוב חצרות" ולבצע שכירת רשות מהנהלת הבניין על מנת שיוכל לטלטל בשטחים הציבוריים של הבניין (לדוגמא – חדר המדרגות, מבואה, וגן משחקים חיצוני מגודר).

כשניגש הבחור להנהלת הבניין כדי לבצע את שכירת הרשות נתקל בבעיה הבאה – לפי כללי הנהלת הבניין אסור להם לקבל כסף או שווה כסף כתשלום עבור שכירת רשות שכזאת.

לעומת זאת הפנתה הנהלת הבניין את תשומת לבו, שלמעשה הוא משלם כל חודש שני תשלומים נפרדים – אחד עבור שכר דירה ואחד עבור הנהלת הבניין. התשלום עבור הנהלת הבניין מקנה לו במפורש רשות להשתמש ולהתהלך בכל המבנים והמתקנים הציבוריים הנמצאים בבניין (מצ"ב נוסח חוזה שעליו חתם הדייר הנ"ל). אי לכך לא נראה לי שיש כאן איזו שהיא בעית שכירת רשות.

שאלתי האם שכירת הרשות שהוזכרה לעיל מספיקה לדין עירוב חצרות?

יש לציין שלמשפחה ישנם שלושה ילדים קטנים שצריכים להעסיק אותם בשבת ומכיוון שאין בהונג-קונג עירוב אין להם אפשרות להגיע למרכז היהודי (המצויד בעירוב-חצירות). כדי לא להישאר נעולים בדירתם כל השבת הם רוצים לנצל לפחות את השטחים הציבוריים של הבניין.

תשובה:

1. כאשר ישנו רק דייר אחד יהודי וכל יתר הדיירים הינם גויים, אין צורך כלל בעירוב-חצרות.

2. כאשר ישנם שני דיירים יהודים ויותר, יש לשכור את רשות הגוי, ודי בשכירה בערך כלשהו, כגון שיתן לו אגוז או תפוח, וזהו כנראה הפתרון גם לבעיה במקומכם. אך כל עוד לא נעשו העירוב והשכירות, אין לטלטל בשטחים הציבוריים. בשעת הצורך מותר לטלטל בחדר-המדריגות בלבד.

3. אין זה מספיק שהגוי יתן את רשותו במתנה אלא-אם-כן מתן הרשות הוא מתנה גמורה שיש לה תוקף גם ע"פ החוק המקומי. בשעת הדחק ישנו מקום להקל ולאמר שאף אפשר אף לשאול מן הגוי את רשותו.

1) בבנין שהדיירים בו אינם בעלי הדירה, אלא הדיירים שוכרים את דירותיהם מן בעלים, ניתן לעיתים לשכור אף מן הבעלים.

2) ע"פ האמור לעיל אין התשלום לוועד-הבית פותר דבר, שכן אין המשלם שוכר בו את ביתו הפרטי של הגוי.