שו"ת במראה הבזק חלק עשירי — סימן ל״ט

ניו יורק, ארה"ב New York, USA

מרחשוון, תשע"ד

לט. כריתת עצי פרי לצורך

שאלה: במטע שרכשתי בארץ ישראל יש 22 דונם של עצי שסק. חלק מהשסק בן 50 שנה אבל עדיין מניב פירות (ובוודאי רוב העץ). חלק מהשסק לא מניב או מת, אבל העצים האלה מבודדים בכמה וכמה חלקים במטע, ורוב המטע מניב היטב למי שרוצה שסק.

רכשתי את הקרקע כדי להפוך אותה למטע מגוון יותר עם פירות ארץ ישראל שונים, מענבים עד רימונים ואתרוגים וזיתים ושקדים וכן הלאה. אין לי ספק שמבחינת הרווח של הפרי, מטע השסק הצפוף מניב יותר פירות לחקלאי. אבל אני מכוון גם לחוויה חינוכית למצוות התלויות בארץ, גם לחוויה משפחתית של לעבוד את אדמת ארץ ישראל ופירותיה וגם למתנות עניים. עם כל הכבוד לשסק, שהוא עסק כלכלי לא רע לחקלאי, הוא מחזיק מעט זמן בעונה ומושך מעט ענין אצל הציבור והנצרכים – אבל הוא בכל זאת עץ פרי מניב.

מה ההלכה במקרה שתיארתי ומה היה הדין אילו העצים כולם היו יבשים והייתי רוצה לטעת במקומם מטע מניב?

תשובה: א. אסור מהתורה לכרות עץ פרי מניב.

ב. האיסור לכרות עצי פרי הוא רק כאשר כורת אותם דרך השחתה, אך אם עושה כן לצורך ולתועלת, וכגון שרוצה לטעת עצי פרי אחרים במקומם, הדבר מותר. יש שכתבו להימנע מלקצוץ (בעצמו או לקצוץ על ידי גוי) אף כשהקציצה היא לצורך ומותרת מעיקר הדין, מחשש סכנה. יש שחלקו ופסקו שבכל מקום שמותר לכרות מעיקר הדין, אין לחשוש לסכנה.

ג. עץ מוגדר כעץ המוציא פירות ושאסור בהשחתה, כל עוד התוצרת שווה את ההשקעה.

ד. עצי פרי שיבשו ואינם מוציאים פירות מותר לכרותם אף כשאין לו צורך בכך, ובכלל זה אם מוציאים פירות מועטים ביותר שאינם שווים את ההשקעה.

בגמרא וברמב"ם פורטו כמויות מוגדרות של פרי שאם העץ מוציא פחות מהן לשנה דינו כעץ שאינו מוציא פרי, כנ"ל, בנוגע למיני פירות שונים. מסברא יש מקום לומר שכמויות אלה נאמרו מסברא ולפי המציאות הכלכלית והחקלאית בזמנם, ואפשר שבמציאות ימינו ישתנו הכמויות. ועל כל פנים לגבי מינים שלא פורטו בגמרא וברמב"ם ודאי שהדעת נותנת שיש לבחון לפי ראות עינינו ובמציאות ימינו אם כמות הפרי שהעץ מניב מצדיקה את ההשקעה בו.

קל וחומר שמותר הדבר אם רוצה לנטוע מטע חדש של עצים, ואזי לכל הדעות אין לחשוש לסכנה במקרה כזה.

ה. אם מדובר לא בעקירת העצים שיבשו לבדם, אלא בעקירת כל המטע או רובו – אף העצים המניבים פרי – לטובת נטיעת עצים אחרים, כשמההיבט הכלכלי אין בכך תועלת (ואולי יש אפילו נזק), אלא שיש כוונה לתועלת שאינה כלכלית, צריך עיון אם אפשר להתיר. זאת, משום שבגמרא מדובר ברווח כלכלי אובייקטיבי העולה על ההפסד (וגם ההיתרים האמורים בכמה פוסקים כשיש תועלת שבעיקרה אינה כלכלית אמורים במקום שבו יש תועלת אובייקטיבית ולכאורה אפשר גם להעריך אותה כלכלית). כך גם בדברי רבים מהפוסקים המתירים, וחלקם אף הדגישו זאת כתנאי להיתר.

ו. אף את המגמות של צורך מצווה שנזכרו בשאלה ספק אם יש מקום לדמות לאלה שנזכרו בפוסקים, שהן מצווה דרבים ודבר שבחובה (שלא כמו המגמה להתחייב ולזכות במצוות התלויות בארץ, שחלקן יכולות להתקיים גם בשסק, ואף לגבי השאר, אדם אינו מצווה לחייב עצמו בהן).

כך גם ההיבט החינוכי, חיובי ככל שיהיה, שוודאי אינו בגדר של חיוב. ויש גם מקום להעיר בענין זה, שאף להקפדה על איסור התורה של "לא תשחית את עצה" כל עוד אין ההיתר מבורר לכל הדעות – גם לה יש ערך חינוכי מלבד ערכה העצמי, ואף היא משתלבת היטב עם המגמה החינוכית שבהקשר של יישוב הארץ ועבודת אדמתה אדמת הקודש, שכן מלבד האיסור הכללי של עקירת עצי פרי, מצאנו הדגשה מיוחדת על שימור עצי הארץ "משום יישוב ארץ ישראל".

ז. לכן נראה שבמקרה כזה אין לעקור את העצים על ידי יהודי (בעל העצים או אחר), אלא על ידי גוי – ועדיף אף שלא יאמר בעצמו לגוי לקצוץ אלא אחר יאמר לו. ואם מדובר בעקירת העץ עם שורשיו והעברתו למקום אחר, יש מקום להתיר (וכל שכן אם מעביר את העץ כך על ידי גוי).

כשעוקרים על ידי גוי (ובוודאי אם לא מדובר בהעברת העץ למקום אחר) עדיף אף להקנות לו את העץ, אך אין להקנות לו את גוף הקרקע לשם כך – אף שיש פוסקים שנקטו שראוי להקנות לו, כיוון שהם לא כתבו כך אלא בחו"ל, מה שאין כן בארץ ישראל, שהקניית קרקע בה לגוי עשויה אף היא להיות איסור מן התורה.