שו"ת במראה הבזק חלק עשירי — סימן ע׳

מלבורן, אוסטרליה Melbourne, Australia

תמוז תשע"ו

ע. הלנת המת או קבורתו הזמנית ופינויו לאחר זמן

שאלה: למרבה הצער אירעה לאחרונה תאונה איומה שבה נהרג אדם. התאונה התרחשה ביום חמישי בבוקר. רק בשעות אחר הצהריים המאוחרות של יום שישי הצלחנו לשחרר את הגופה ולהעבירה לחברה קדישא. המשפחה החליטה לקבור את המת בישראל, כיוון שכל חייהם חלמו לעלות לארץ. ההתארגנות להטיס את כולם אורכת זמן – עד יום רביעי. הלוויה התרחשה בישראל אחר הצהריים ביום חמישי, שבוע שלם לאחר הפטירה.

החברא קדישא כאן (ובמלבורן) בנו קמרון תת-קרקעי והוא זמין לשכן את הגופה במצבים כאלה שיש המתנה ממושכת לפני הקבורה.

הקמרון התת-קרקעי בנוי במכוון כדי לתפקד כקבורה. זה מאפשר לקבורה להתקיים בהקדם האפשרי, תוך הימנעות מבעיות הלנת המת (כאשר התחלת ה'שבעה' תהיה תלויה בכוונה מראש באשר למועד הפינוי המת במהלך השבעה או אחריה).

הלכתי הביתה ללמוד את הלכות אבלות בשלחן ערוך ובספרי הלכה שונים שיש לי.

בחזון עובדיה (חלק א) של הרב עובדיה יוסף התייחס ל'חרדת המת' כאשר המת מוצא מהקבר במהלך השנה הראשונה. נראה כי כל הוראותיו לגבי שאלות של פינוי הקבר מדברות על פנוי אחרי י"ב חודש, אך לא מפורש שקודם זמן זה אסור לפנות, אבל בעיניי הדבר כמעט מפורש.

אולי החמצתי משהו אך לא מצאתי את נושא 'חרדת המת' בשלחן ערוך. מהיכן זה הגיע? השערתי היא שזה על פי תורת הסוד. כמה משקל יש לזה?

אם הבנתי את הרב עובדיה נכון, אפשר היה להגיע למסקנה שפינוי המת בשנה הראשונה גרוע יותר מהלנת מת ממושכת.

זה יוביל אותנו למסקנה שלעולם אסור לנו להשתמש בקמרון, אלא עלינו להשאיר את הגופה במקרר ולשמור עליה.

החברה קדישא שלנו והחברה במלבורן משתמשות בקמרון באופן קבוע.

האם השימוש בקמרון זה הוא מותר, מומלץ או אסור?

אני רוצה להעלות את הדבר ולשנות את המנהג הנוכחי רק אם יש סיבה משמעותית לעשות זאת.

תשובה: מותר לקבור את המת על מנת לפנותו, וניתן לפנותו לאחר מכן בין בתוך שבעה ובין לאחר השבעה, ובפרט אם מפנה אותו על מנת להעלותו לארץ ישראל.

הרב עובדיה יוסף דן בחזון עובדיה (אבלות חלק א דיני פינוי המת מקברו) במקרים שהמת לא נקבר על מנת לפנותו או שאין ודאות שכך נעשה, ועל כן יש ספק אם אכן מותר לפנותו, כגון אם מותר לפנות אישה מקברה כדי לקבור אותה ליד בעלה (האם זה נחשב כמו 'קברי אבותיו', שלשם כך ניתן לפנות), וכן אם יש להאמין לעד אחד (המקרה שם הוא שכך העידה אימו של הנפטר) שהמת נקבר על מנת לפנות. הרב עובדיה יוסף צירף בכל אחד מהמקרים כמה טעמים להתיר את הפינוי. אחד הטעמים הוא שיש סוברים שלאחר שנתעכל הבשר אין איסור לפנות את המת, ולכן פסק בשני המקרים שמותר לפנות לאחר י"ב חודש, שאז כבר נתעכל הבשר. אולם ברור שגם לדעתו מותר לקבור על מנת לפנותו, כשברור שעל מנת כן נקבר, ואז ניתן לפנותו בין בתוך שבעה ובין לאחר שבעה.

להלן מפורטים המקורות בענין:

א. אסור לפנות מת מקברו לקבר אחר מלבד במקרים מסוימים.

ב. כדי לקבור בארץ ישראל, וכן במקרה שקברוהו על מנת לפנותו (אפילו שלא לארץ ישראל), מותר לפנות את המת.

ג. במקרה שמפנים מת מקבר לקבר (באופנים המותרים כמובן), מותר לפנותו אפילו תוך שבעה.

ד. לכן, נראה שראוי לקבור את הנפטר בקבר זמני על מנת לפנותו לאחר זמן – כדי להימנע מאיסור הלנת המת – ואחר כך לפנותו (אפילו תוך שבעה), ובמיוחד כאשר מעלים אותו לארץ ישראל. לגבי אופן הפינוי – עיינו גשר החיים חלק א פרק כו סעיף ב.

ה. סייג אחד יש להוסיף לאמור: בקבורה, זמנית כקבועה, מתחיל מטבע הדברים תהליך של ריקבון. פינוי המת לאחר שהתחיל התהליך וטרם שהסתיים (היינו טרם 'עיכול הבשר' המוזכר לעיל) יש בו ניוול וביזוי למת ולא רק 'חרדת הדין'. נדרשת אפוא הערכה של המציאות בכל מקום ובכל מקרה לגופו בנוגע למשך הזמן שלאחריו קיים חשש כזה.

אם יידרש פינוי המת מקברו הזמני לאחר זמן זה – מוטב לפנות את המת רק לאחר שאכן יתעכל הבשר, או להותיר את הגופה במקרר, שבו נמנע כמובן תהליך הריקבון, עד להלוויה. הלנת המת שנועדה למנוע את ניוולו כאמור היא הלנה לכבודו, המותרת ללא ספק.

בהקשר זה יש לציין כי אמנם בחו"ל, במקומות שקוברים בארון וגם הוצאת המת מקברו והעברתו לקבורה במקום אחר נעשות בארון, חשש הניוול האמור פוחת, אך עדיין צריך לוודא שהארון אטום דיו כדי למנוע מריח הריקבון לצאת ממנו (ואם הנוהג הוא לנקב את תחתית הארון, לכאורה תנאי זה אינו מתקיים), שכן הוצאת המת – אפילו בארון – כשנודף ממנו ריח אינה לכבודו.

ומכל מקום אין בכך אלא כדי לפתור את הבעיה במקרה של העברת המת לקבורה במקום אחר בחו"ל, מה שאין כן אם מעבירים אותו לקבורה בארץ, ובארץ הנוהג הוא לקבור ללא הארון, הרי שכשיוציאוהו מן הארון יתבזה.