שו"ת במראה הבזק חלק ראשון — סימן י״א

קאראקס, ונצואלה

סיון, תש"ן

יא. אי תשלום מיסי חבר לבית הכנסת והשפעתו על כיבודים

שאלה:

האם יש כוח בידי קהילה לאסור על אחד מחבריה לעלות לתורה, כיוון שלא שילם את מיסי החבר החודשיים?

תשובה:

א. אדם הנמנע מלשלם מיסי חבר לביהכ"נ, רשאי הגבאי להימנע מלהעלותו לתורה, במקום שאינו "חיוב" ע"פ המנהג, אפילו הוא בן ת"ח וכד', שיש לו קדימות בדרך כלל.

ב. ואף בשעה שיש לאותו אדם "חיוב", נראה, שבהתקיים התנאים המאפשרים לאסור כניסת אדם לביהכ"נ, ניתן אף לצמצם את הסנקצייה כלפי אותו אדם לכך שלא יקבל עליות. התנאים המאפשרים לעשות זאת, הם:

1. ביהכ"נ שהוא בבעלות פרטית של גוף מסויים (ולא בבעלות ציבורית כלל עולמית), שבסמכותו לאסור כניסת אנשים לרכושו.

2. ביהכ"נ בעל "אופי סגור". דהיינו, שכל חבר בביהכ"נ משלם דמי חבר ובהם הוא שוכר — למעשה — את שירותי ביהכ"נ. הרי, שאם אינו משלם — ניתן לאסור עליו את השימוש בביהכ"נ.

ג. היה, לכאורה, מקום לומר, שגם ללא שיתקיימו התנאים דלעיל, כיוון, שאחזקת ביהכ"נ מוטלת על הציבור וזה מהדברים שבני העיר כופין זה את זה, הרי, במסגרת כפיה זו, ניתן להטיל עליו סנקצייה זו, שלא יעלה לתורה. (והוא, שתכליתה לאלצו לפרוע חובת המס לביהכ"נ).

ג. אך נראה לסייג השימוש בהיתר זה: מכיוון שמס של ביהכ"נ מיועד לתשלום משכורתו של החזן, הרב, ושאר צרכי הדת, הרי שמעיקר הדין היה צריך להיות מוטל גם לפי "ממון" (קרי: שיהיה פונקצייה של מידת אמידותו של כל חבר וחבר בקהילה) ולכל הפחות בחלק מסויים של התחשיב. ומכאן, שאדם הממעיט לשלם מפאת מצבו הכלכלי הדחוק — אין להימנע מלהעלותו לתורה (אא"כ התמלאו התנאים שבסעיף ב'), כאשר יש לו "חיוב", על פי המנהג.

1. הערה: תשובתנו היא מתוך הנחה שמדובר במיסי חבר, שהם תמורה לשימוש בביהכ"נ. ולא במיסי חבר בקהילה, שייעודם לכל מיני תכליות אחרות.