שו"ת במראה הבזק חלק ראשון — סימן ט״ו

טיחואנה, מקסיקו

טבת, תש"ן

טו. הסבר לצורך במחיצה בין גברים ונשים בבית הכנסת

שאלה:

יש צורך החלטי להסביר את מצוות המחיצה בבית הכנסת בין גברים ונשים. וזאת, לחילונים, אשר אינם חיים בבית דתי.

תשובה:

מוגש בזה הסבר על הצורך בהפרדה בין נשים לגברים בבית הכנסת. הנסיון מורה שאין די בבירור מקורות ההלכה וטעמיה ההלכתיים.

אף לא יועילו הסברים המראים את גודל חומרת האיסור. יש צורך להציג את הנושא בסקירה כללית, במשמעותו העמוקה, ובאופן חיובי, תוך שימת לב לטענות הגורמות לאנשי שיחנו שלא תתישב הלכה זו על ליבם.

שלוש טענות עיקריות נשמעות נגד ההפרדה בביהכ"נ:

א. "זהו שריד מיושן ומאובן מהימים שהאישה כלא נחשבה".

ב. "בימינו החברה כולה מעורבת, בעבודה, במסיבות וכו' ואין היצר מפטפט, כיוון שהתרגלנו לחיות כך. ובפרט בביהכ"נ שבאים בכובד ראש לתפילה".

ג. "יותר נעים ומכובד לשאת תפילה, כאשר המשפחה כולה מאוחדת".

אפשר לפרוך כל אחת מן הטענות בנפרד. אך ספק, אם נוכל להשפיע בדרך זו על מי שסבור שהן אמיתיות. על כן נעדיף הסבר שיינשא מעל לטענות הנ"ל, מתוך הבנה בשורש טעותם של שואפי ביטול המחיצות.

בית הכנסת הינו מקום התכנסות לתפילה, לדבקות באלוקים ולעיסוק בתורה. יחודינו בכך, שהדברים הללו נוגעים הם אצלנו לאומה כולה, עם ד', ומכללות האומה שואבים אנו את הרצון להשפיע טוב לכל האנושות, לכל יצור. אצלנו התפילה היא לא צורך נפשי אישי בלבד אלא שליחות, עבודה למען הכלל, לכן נוסח התפילה הוא בלשון בקשה על הכלל וקבעו חכמים לסמוך גאולה לתפילה, שתהא תפילתו של כל יחיד קשורה לגאולת עם ישראל, "חסידים ראשונים היו שוהים קודם תפילתם שעה" — כהכנה, שלא יתפללו לצורכי עצמם. בבית הכנסת אסור לעשות כל פעולה של צורכי הפרט כגון חישוב חשבונותיו, או לעשותו מעבר או מסתור מגשם, וכן אסור לישון בו, דינים אלו מתיחסים לבית כנסת שמתפללים בו רבים אך בבית תפילה של יחיד אין דינים אלו נוהגים.

טבעי ומובן לכל אזרח במדינתו, שכאשר הוא נקרא לשרת את האומה, הוא נפרד ממשפחתו ויוצא. אם ימשיך להרהר אחר חייו הפרטיים יביא נזק לכלל, ואף למשפחתו ולעצמו. כך אנו, עם ד', שמטרת כינוסנו לתפילה, כללית היא ולא לעצמנו בלבד, לא נוכל לשבת משפחות משפחות ולהוריד את עוצמת התפילה, מהשפעתה הכוללת, לתחושות חברתיות אישיות.

לכן אסרו חכמים על אבא לנשק לבנו בתוך בית כנסת, כי נדרש מאתנו איפוק מלגלות רגשות פרטיים-משפחתיים בבית הכנסת. וכן אסור לבנות בתי העיר באופן שיהיו גבוהים מבית הכנסת, כדי שלא יעלה על לב איש לחשוב שביתו חשוב מלב האומה, אליה שייכים הוא, אשתו וילדיו.

אם נבקש לבדוק במקרא היכן מצאנו שנפרדו נשים וגברים, נגלה שהיה זה תמיד באירוע לאומי כללי. דוגמת קריעת ים סוף, "אז ישיר משה ובני ישראל", ומרים והנשים בנפרד.

במתן תורה נצטוו ישראל להפרד איש מאשתו. ולאחר מתן תורה נצטוו "לשוב איש לאוהלו", לחזור, לטהר ולרומם את חיי המשפחה האישיים בהתאם לשאיפה הלאומית הכללית. וכן בבית המקדש שהוא "ליבם של ישראל", נאמר "ייראה כל זכורך את פני ד'" והיתה בו עזרת נשים כל ימות השנה; ובימי השמחה "עשו תיקון גדול", להטיב את ההפרדה, מטעמי צניעות וקדושה, שהם ערכי הקיום הלאומי שלנו.

עיקרון זה מופיע גם בהלכה האומרת: "אין נושאים נשים ברגל כדי שלא יערבב שמחה בשמחה". כדי שלא תטושטש שמחת הכלל ע"י שמחת הפרט וישקע האדם בעצמו. אדרבא, מתוך דבקות בשמחה הכללית — ישמח את אשתו. וכך נאמר ברגל: "ושמחת אתה וביתך".

גם בתפילה, השמחה היא שמחת הכלל, כשכל לב פונה לאלוקים. "שורש התפילה שמחת לב בקב"ה".

אחר שהוצגו הדברים באורם הכללי, מובן למה אין לסדר את הישיבה בביהכ"נ במעורב נשים וגברים. ולו תהיה הטענה שאין בנו יצר סוכן — אמת, הרי ודאי, שאיננו נקיים מפניות אישיות ואהבה עצמית ומשפחתית. והרי בציבור תמיד נמצאו אנשים שנטיית לב אגואיסטית הובילה אותם לנפילה מוסרית. ומה לנו לגרום מכשלה, ובפרט במקום שהוא "מכון הטהרה הנפשית שלנו", ולכן ראו חכמים להפריד, ע"י מחיצה, תוך הקפדה על צניעות.

בוודאי, שאין כאן יחס שלילי לאישה. אלא אדרבא, מתוך חיבה שיש לנו לנשותינו, אנו נפרדים כדי שנוכל מתוך שוויון לפעול לטובת הכלל ללא חיץ האהבה הפרטית. וכבוד הוא לבת ישראל שתהא עובדת ותומכת בפעילות המשפחה כולה למען הכלל. "ירושלים של זהב", התכשיט שנתן רבי עקיבא לאשתו רחל, כהוקרה על מעשיה, "הינו תכשיט יקר לראשן של בנות ישראל הרואות בהצלחת האומה הקוראת בשם ד'" את מגמת המשפחה כולה.