שו"ת במראה הבזק חלק ראשון — סימן ס״ב

וינה, אוסטריה

ניסן, תש"ן

סב. היחס לספר "מקבים" ולספרים חיצוניים

שאלה:

מה יחסנו לספרים החיצונים, ובעיקר לספר המקבים

תשובה:

המכנה המשותף לכל הספרים החיצונים הוא, שאינם בכלל כתבי הקודש. הם לא נכתבו בנבואה — כספרי הנביאים, ואף לא ברוח הקודש — כספרי הכתובים. ומכאן, גם היחס אליהם: ספרי חול גמורים שאין לייחס להם כל קדושה. להבדיל, מספרי תורה, נביאים וכתובים, שהם, ורק הם, בכלל כתבי הקודש. לגבי כל הספרים החיצונים, אין בידינו את המקור העברי ויתכן, שחלקם נכתב אף ביוונית. לא תמיד ידוע המחבר, ויתכן שיש מהם שנכתבו בידי שאינם בני ברית.

אע"פ כן יש בחז"ל ובראשונים, התיחסות חיובית — כאל דברי חכמה — בעיקר לספר בן סירא, המצוטט פעמים רבות בש"ס. כן משמש ספר מקבים א' כמקור היסטורי, למה שהתרחש בתקופת החשמונאים. לעומת זאת, ספר מקבים ב', נכתב במקור ביוונית, ואף מחוץ לארץ ישראל, כנראה. ושם מחברו ידוע — יסון איש קוריני. ברור, שהיה בן התרבות ההלניסטית, וכתב בדרך ובסגנון הסופרים ההיסטוריונים היוונים.

הספרים מקבים ג' וד' אמנם עוסקים בהיסטוריה של בית תלמי, אך אין להם קשר למרד החשמונאים.

אע"פ שספר מקבים א' משמש כמקור היסטורי לתקופת החשמונאים, נס פך השמן שחז"ל הדגישוהו בסוגית "מאי חנוכה", במסכת שבת איננו מוזכר בו. ולעומת זאת, נצחון החשמונאים ומלחמותיהם, אע"פ שנזכרים, אינם מודגשים בדברי חז"ל. את ההסבר לכך ניתן למצוא בדברי הרמב"ן, המבטאים, את הביקורת על החשמונאים הכוהנים, שנטלו לעצמם גם כתר מלכות.

האיסור הנזכר במשנה — במסכת סנהדרין, ריש פרק חלק בשם ר"ע — לקרוא בספרים החיצונים, נתפרש להלכה ע"י הרמב"ם והרמ"א, כאיסור לקרוא בספרי עבודה זרה: "היאך עיקר עבודתה, ומה מעשיה ומשפטיה. ציוונו הקב"ה שלא לקרות באותן הספרים כלל, ולא נהרהר בה, ולא בדבר מדבריה". ואף שאיסור זה כולל, לדעת רב יוסף שם בגמרא, גם את ספר בן סירא, גם הוא פירש דבריו בהמשך הסוגיא "אמר רב יוסף, מילי מעלייתא דאית ביה, דרשינן להו".