שו"ת במראה הבזק חלק רביעי — סימן קל״ז

קאראקאס, ונצואלה, אייר, ה'תשנ"ו

קלז. ירושת הנכדה במקום בן על-פי צוואת המוריש.

שאלה

אשה בקהילה כתבה צוואה טרם פטירתה. היא הורישה את כל רכושה לששת נכדיה בשוה.

את קיום הצוואה, כמנהלת העזבון, הטילה על אחת מבנותיה תוך כדי ציווי מפורש כי רק הנכדים והנכדות יקבלו את כספי הירושה כדי להבטיח את אפשרות לימודיהם הגבוהים ואת הבסיס לחייהם לאחר חתונתם.

שני בניה הנותרים של המנוחה הינם בזבזנים גדולים ואחד מהם הינו בעל חוב גדול של אחותו (מנהלת העזבון).

אחד האחים טוען עכשיו שהירושה המגיעה לבתו ע"פ הצואה שייכת לו ע"פ דין תורה ועל כן הוא מסלק בה את חובו כלפי אחותו.

הנכדה, בתו של אותו אדם היא עכשיו בת תשע.

שאלתי היא, האם אכן צודק הבן (האב) בטענתו, האם יש להתייחס לכספי הירושה כאל מתנה שקיבל בן קטן "הסמוך על שלחן אביו", או שיש כאן ענין של "מצוה לקיים דברי המת"?

מה עם "דינא דמלכותא" במקרה זה?

ברצוני לציין כי יתכן ומימוש הצואה יהיה תהליך של כמה שנים ועד אז הנכדה כבר תצא מדין קטנה ותהיה כבר בוגרת.

תשובה

כעצה כללית נקדים ונאמר, כי כדי לכתוב צוואה שתועיל על-פי ההלכה, יש לדקדק בדברים רבים, ועל כן כדאי להתיעץ עם דיין מומחה בעניין.

ועתה לעצם העניין:

1. שטר צוואה המנוסח גם בלשון מתנת בריא וגם בלשון מתנת שכיב מרע1 הרי היא מתנה שקיבלה הבת, וממילא הוא שייך לאביה.

2. גם אם נכתב בשטר-המתנה שיור המועיל שלא יהיה לאביה חלק בו, הרי בטל השיור במות הנותן והאב זכה בו - כיורש.

3. אם השטר נכתב כנהוג בכל הצוואות במדינה, הרי שלרוב הפוסקים לא חלה המתנה, והנכסים שייכים לשני האחים, ואפילו לדעת אותם גדולים הסוברים שיש כאן משום דינא דמלכותא דינא, ועל כן זכתה בו הבת, זה לא יועיל כאן, שהרי מתנת הבת לאביה.

4. החיוב "מצוה לקיים דברי המת" נוהג אך ורק בממון שהושלש ביד המצוה בזמן הציווי. אמנם מצינו דעת ה"אחיעזר" שבמקום שהצוואה נעשתה על-פי חוק, ודינא דמלכותא, הרי זה כמי ש"הושלש" וזה מחזק את סעיף ה לקמן.

5. במקרה מיוחד זה ובנסיבות אלה חובה על הרב לדבר על לבו של האב, שיקצה סכום הגון לבת כדי לקיים את דברי אמו, ויקיים בזה גם את מצוות כיבוד אם שאין לה שיעור, ולא יכשל ח"ו באיסור חילול השם הכרוך בהתנהגות מסוג זה.