שו"ת במראה הבזק חלק שביעי — סימן ק״ט

תל אביב, ישראל, טבת תשס"ה

קט. בעלות השולח על מכתב שכבר נשלח לנמען

שאלה: ראובן ושמעון שניהם אנשי ציבור נבחרים ובכירים. ראובן הנו בעל תפקיד בכיר בתחומי איכות הסביבה. בתוקף תפקידו הוא אחראי גם על נושאים מסוימים בתחומי התיירות. שמעון הוא איש תיירות מובהק בהכשרתו, בתפקידו ובמקצועו. עם זאת, יש לו "עסק" לא מבוטל בתחומי איכות הסביבה, ונוסף לתפקידו הרשמי הוא פעיל מאוד גם בתחום זה.

ראובן ושמעון עמדו להיפגש עם ראש הממשלה ושר האוצר, במטרה לקדם עניינים מסוימים של איכות הסביבה. כהכנה לפגישה הכין שמעון "מסמך עבודה" ובו דרישות ובקשות מראש הממשלה ושר האוצר, בעיקר בנושאי איכות הסביבה. נוסף למסמך כתב שמעון לראובן "מכתב חיזוק" (בכתב ידו) שבו הוא משבח אותו (את ראובן) מאוד באשר לעיסוקיו בתחומי איכות הסביבה, מודה לו ומברכו וכו'. שמעון הוסיף כי הוא (ראובן) "מצליח למזער נזקים מצדו של רוה"מ בנושא איכות הסביבה", ועל כך הוא (שמעון) משבחו. שמעון הוסיף כמובן את עיקר מכתבו כלפי ראובן, וטען כי "עליו להתאמץ להשתדל ולהשיג תוצאות והישגים (מרוה"מ, בעיקר) גם בנושאי התיירות, החשובים מאוד וכו'". את מכתבו הנ"ל לא סייג שמעון כ"אישי" או כ"חסוי", אם כי בפתיחת המכתב הוא כותב: "נוסף למכתב הרשמי הנני מוסיף בכת"י...".

מקץ שנתיים ביקש ראובן לקבל על עצמו תפקיד בכיר יותר בתחומי משרדו (איכות הסביבה). לשם קידום עצמו והוכחת מקצועיותו בתחום זה, צירף ראובן את צילום מכתבו הנ"ל של שמעון, המשבח כאמור את עשייתו בתחום איכות הסביבה. משנודע לשמעון על השימוש שעשה ראובן במכתבו ללא רשותו, טען שמעון כי ראובן עבר על גזל, וכי "שלח ידו בפקדון".

האם המכתב שמסר שמעון לראובן הנו "פקדון" של שמעון הנמצא בידי ראובן? האם חטא ראובן בשימוש שעשה במכתב? האם אסור להראות או לפרסם מכתב שנכתב על-ידי איש ציבור לאיש ציבור אחר, בתפקידיהם, על אף שלא סויג כ"אישי" או "סודי"?

תשובה: נדגיש כי התשובה איננה מתייחסת למקרה מסוים, ואיננו באים לפסוק במחלוקת בין שני צדדים, כי אז צריך לשמוע את טענות שני הצדדים כאחד, והאחד בפני השני. התשובה מתייחסת לשאלה התיאורטית, ובהתאם לפרטים שהציג השואל, בלי לקבוע דבר לגבי דיוקם או אמיתותם.

השאלה שבנדון שלפנינו צריכה להבחן משני צדדים: מצד שאלת הזכויות הממוניות ומצד ההיתר לפרסם דברים שנמסרו מאדם לחברו.

ביחס לזכויות הממוניות:

א. בפשטות, "מכתב החיזוק" שניתן מפלוני לאלמוני לא נמסר לו כפיקדון אלא כמתנה גמורה, והוא שלו.

ב. יש מקום לדון אם שייכת כאן טענה של שיור זכויות, המגבילה את הנתינה לראובן. שאלה זו נוגעת לדיון רחב בדבר זכויות יוצרים בכלל, ובדבר שאין בו ממש בפרט.

ג. בנדון דידן קשה להגדיר את שמעון כמשייר לעצמו זכויות ב"מכתב החיזוק", מפני שהמכתב איננו חפץ בעל ערך ממוני, אלא עדות בעלמא, ואין שייך לגביו "שיור בעלות". אף שיש מקום לומר ששמעון יכול לקבל תמורה על מכתב זה, כפי שמצאנו בגמרא (קידושין סג ע"א) בענין "אדבר עליך לשלטון" – מכל מקום זהו שכר טרחה, אבל הנייר עצמו אינו אלא עדות.

ד. מלבד זאת, על-פי המבואר בשאלה, שמעון לא התנה מפורשות בשעת מסירת המכתב שלא יעבירוהו לאחרים, ולא כל-כך מסתבר שכוונתו הייתה כן בלא שיאמר.

ה. ביחס להיתר הפרסום: בגמרא (יומא ד ע"ב) נאמר: "אמר ר' מנסיא רבה, מנין לאומר דבר לחבירו שהוא ב'בל יאמר' עד שיאמר לו 'לך אמור'? שנאמר: 'וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמור'". יש מקום ללמוד מגמרא זו שכל המקבל מידע מחברו מנוע מלפרסמו עד שיקבל על כך אישור. אומנם הפוסקים התייחסו בדרכים הבאות לסוגיא זו. א. הרמב"ם לא הביא את דברי הגמרא. יש מי שכתב שהרמב"ם לא קיבלה להלכה, ויש מי שהסביר שהיא רק בגדר "דרך ארץ". ב. יש מי שכן נקטה להלכה. יש מי שכתב שדברי הגמרא נאמרו רק כשנמסרו הדברים בדרך סוד, או לפחות ביחידות. ג. מרן הגר"ש ישראלי פירש את הדברים רק ביחס לדברי תורה.