שו"ת במראה הבזק חלק שביעי — סימן ס״ה

פנסילבניה, ארה"ב, תמוז תשס"ז

סה. היחס לעבודה זרה בימינו ויחס היהדות לאמנות

שאלה: האם קיימת כיום עבודה זרה? האם יש היום אמנות שקשורה לעבודה זרה? האם לאמנות יהודית יש משמעות מעבר לצד האסתטי שלה? מהן המגבלות ההלכתיות בתחום האמנות?

תשובה:

א. "עבודה זרה" בהגדרתה ההלכתית קיימת גם כיום, שכן לפחות חלק מהזרמים בנצרות מוגדרים כ"עבודה זרה" . לכן, אמנות נוצרית עלולה להיות מוגדרת: כעבודה זרה ממש, דוגמה לאמנות כזאת: פסלים או תמונות של הצלוב או אמו הניצבים בכנסייה ומהווים מוקד שאליו מופנות התפילות או הטקסים הדתיים; כמשמשי עבודה זרה, כגון תמונות הנישאות במהלך תהלוכות דתיות או טקסים; או כנויי עבודה זרה, כגון תמונות המשמשות לקישוט בכנסיות.

ב. גם עבודת אלילים בצורתה הגסה יותר עדיין קיימת בעולם: בדתות המזרח הרחוק, אצל שבטים אפריקניים פרימיטיביים שונים ועוד. גם אמנות הקשורה בפולחן של דתות אלה יכולה להיות עבודה זרה, משמשיה או נויה.

ג. חלק מהלכות עבודה זרה המתייחסות לחפצי אמנות וכדומה רלוונטיות גם כיום, גם אילולא הייתה בעולם מציאות של עובדי עבודה זרה כלל. אמנם ישנן הלכות הנובעות מבעיית חשד, כגון האיסור להחזיק בציור או פסל שאחרים כמוהו משמשים לעבודה זרה, מפני שמי שיראה חפץ זה ברשותו של אדם עלול לחשוד שהוא עובד עבודה זרה. לגבי הלכות אלה, ייתכן שיש מקום לדון בתוקפן במצב שבו אין עובדי עבודה זרה בעולם, אבל הלכות אחרות – האיסור ליצור צורות מסוימות והאיסור ליהנות מחפצים שמשמשים או שימשו בפועל לעבודה זרה – אינן תלויות בקיומם של עובדי עבודה זרה בפועל בעולם.

ד. כיוון שכל דרכיו וכל מעשיו של אדם צריכים להיות קשורים בידיעת ה' ולהיעשות לשם שמים, יחסנו הבסיסי אל העולם ומלואו הוא חיובי. תפקידנו, בעיסוק בכל דבר ודבר בעולם, להצדיק ולממש יחס זה. לגבי האמנות עצמה, מן הראוי להביא את דברי מרן הראי"ה קוק: "לכללות חמדת היופי האמנותי המתגשם ביצירות מעשיות, מעשי ידי אדם, מתייחס עמנו לעולם ביחס טוב וחביב". זהו היחס הכללי. עם זאת, כדי להצדיק יחס זה, יש לזכור, כפי שמזכיר הרב וממשיך: "אבל גם מוגבל. נזהרים אנחנו משכרון והפרזה, אפילו מהדברים היותר נשגבים ונעלים". בהמשך הוא מסביר את המגבלות ההלכתיות: "כנסת ישראל נטתה ידה... להציל את עדנת היופי ... לבל תרמס ... בידיה הגסות של האלילות... בימין דוחה ושמאל מקרבת: 'לא תעשון אתי אלהי כסף' – מעבר מזה, 'ראו קרא ה' בשם בצלאל ... לעשות בזהב ובכסף ...בכל מלאכת מחשבת' – מעבר מזה". כל עוד המגבלות ההלכתיות נשמרות, הוא כותב: "כל המרחב הגדול של הנוי וההידור, היופי והציור, מותר לישראל".

נוסיף עוד סיפור על מרן הראי"ה קוק, שבזמן שהותו בלונדון ביקר ב"נאשיונל גלרי", וראה שם תמונות של רמברנדט. ביציאתו מן התערוכה אמר לסובבים אותו שעתה זכה קצת להבין מה פירושו של האור של היום הראשון משבעת ימי בראשית.

עוד נציין לגבי יחסה של היהדות ליופי ולאסתטיקה – שאמנם אינם מושגים זהים למושג האמנות, אבל ללא ספק יש קשר הדוק ביניהם – את הפסוקים בספר בראשית, בתיאור נטיעת העצים בגן עדן: "ויצמח ה' ... כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל" – הרי שהתורה מייחסת חשיבות ליופיו של העץ, ואף מקדימה אותו לציון השימוש הפונקציונלי של העץ – למאכל. על נקודה זו עמד הרש"ר הירש בפירושו שם: "הכתוב מקדים את 'נחמד למראה' ל'טוב למאכל'... את סיפוק חוש היופי לסיפוק חוש הטעם ותאוות המאכל. כאן זכה חוש היופי להצדקתו ולהקדשתו".

"חובות הלבבות" כתב: "התורה חולקת מעשי בני אדם לג' חלקים: צווי ואזהרה ומותר". דברים אלה מתייחסים לכל תחומי החיים, והיחס לאמנות אינו שונה מהם. ישנם באמנות דברים ששייכים לתחום ה"ציווי" – שימוש באמנות לצרכי מצווה, כגון עיטור בית הכנסת ותשמישי הקדושה השונים, נוי סוכה וכדומה. דברים אחרים באמנות שייכים ל"אזהרה", כלומר לדברים האסורים – אמנות המשמשת לצרכי עברה, המשתמשת בכלים שנוצרו בעברה או ששימוש בהם אסור, כגון יצירות המגרות את תאוותיו האסורות של האדם, יצירות האסורות בעצמן משום איסורי עבודה זרה או כאלה ששימשו בפועל למטרות אלה. בתווך קיים גם באמנות, כבכל תחום, ה"מותר" – כל דבר שאינו כלול באחת הקטגוריות הקודמות.

היחס לגבי דברים הכלולים בחלק זה תלוי, לפי המשך דברי חובות הלבבות הנ"ל, בשני פרמטרים:

1. המינון – אם העיסוק בדבר המותר הוא "די הסיפוק", כלומר במידה סבירה, לפי צרכיו הפיזיים או הנפשיים של האדם, או שהעיסוק בכך הוא ב"ריבוי" או ב"קיצור", כלומר בסטייה מהמידה הנ"ל.

2. המטרה – "כל מה שיוצא מגדר די הספוק או אל התוספת או אל החסרון, איננו נמלט מהשיג בצווי, אם יהיה לשם שמים, או באזהרה אם לא יהיה לשם שמים". כלומר, מטרתו וכוונתו של האדם במעשים המותרים, שבהם הוא נוטה מהמידה המקובלת של עשיית אותם מעשים, הופכת את העשייה לרצויה או לבלתי רצויה.

כאשר אין סטייה כזו כלל, אלא האדם עוסק ב"מותר" לפי הצורך הגופני או הנפשי שלו, אם הכוונה בכך היא לשם שמים הדבר הוא "מצווה", לפי המשך דבריו של חובות הלבבות, בתחילה לגבי הצרכים הגופניים: "בספוק להגיע מן העולם אל המזון נמצאנו מצווה בו, כמו שנאמר בראשית היצירה: 'ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו רבו ומלאו את הארץ וכבשה' ... אם כן די הספוק במזון נכנס בשער הצווי"; ובהמשך אף לגבי שאר הצרכים: "ואם יעשה מן המעשים המותרים על דרך שווה ונכונה, הוא צדיק, כאשר אמר: 'טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט'".

אם כן, עיסוק באמנות, גם כשאינו לצרכי מצווה מובהקים, עשוי להיחשב כמצווה וכצדקות, בין אם הוא לצרכיו הגשמיים של האדם (פרנסה, וראה עוד בדברי הרב קוק באגרתו הנ"ל, שבה הוא מציין בין מעלותיה של אגודת "בצלאל" את העובדה שהעיסוק באמנות יספק פרנסה ליהודים), ובין אם הוא לצרכיו הנפשיים. בהקשר זה יש לציין את דברי הרמב"ם בהקדמתו למסכת אבות, שם הוא מזכיר "טיול בגנות ובבניינים נאים, וישיבה עם צורות נאות", ובהמשך "הסתכלות בציורים ובדברי הנאים", היינו הנאה אסתטית, כאמצעי להשגת רוגע נפשי.

כתוספת לרעיונותיהם של מרן הראי"ה קוק והרש"ר הירש הנ"ל יש לציין את המשך דבריו של הרב הירש, שבהם הוא מסביר שהעובדה שמכל הברואים, רק האדם (ככל הידוע לנו) נהנה מן היופי, מוכיחה את "חשיבות חוש היופי ליעודו המוסרי של האדם... השמחה ביפי הטבע... תביאנו (את האדם) לשמוח גם ביופי מוסרי... שמחת האדם בהרמוניה אסתטית קרובה לשמחתו בהרמוניה מוסרית". טבעו זה של האדם, וודאי נברא כך במכוון. הרב הירש מביע רעיון דומה גם בפירושו ל"יפת אלוקים ליפת וישכון באהלי שם", ראה שם.

נציין התבטאות נוספת של הרב קוק: "כל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש שלא יצא אל הפועל, עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו", וזאת בכפוף לסייג "שרק את אותם האוצרות, שבהפתחם מבשמים הם את אויר המציאות, טוב ויפה לפתח".

ה. התבוננות ביצירות הקשורות לעבודה זרה:

1. הנאה מעבודה זרה – עבודה זרה היינו האובייקטים הנעבדים, וכן דברים שנעשו לצורך הפולחן לעבודה זרה או כדי לקשט את האובייקטים הנ"ל (מה שמוגדר בהלכה כמשמשי, נויי, או תקרובת עבודה זרה) – אסורים בהנאה. אף שישנם דברים האסורים בהנאה שלגביהם ייתכן שאין הסתכלות מוגדרת כהנאה אסורה, שונה דינה של עבודה זרה, שהתורה החמירה בה ביותר והזהירה: "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם", וכן "אל תפנו אל האלילים", ואסור להסתכל בעבודה זרה (כולל כל הנ"ל) וליהנות מכך.

2. הסתכלות בציור או צילום של הנ"ל (ולא במקור) – ציור או צילום המתאר עבודה זרה, שלא נעשה בעצמו מתוך מטרות פולחניות כלשהן אלא לצורך אמנותי גרידא, אין בהסתכלות בו משום הנאה מעבודה זרה. למעשה, מסתבר שאין ראוי להסתכל גם ביצירה כזו, מפני שההלכה היא שאסור אפילו לשבח עובד עבודה זרה על יופיו (או על תכונות אחרות), וכן על מעשיו, וזאת כדברי הרמב"ם, "מפני שגורם להדבק עמו וללמוד ממעשיו הרעים", וכפי שביאר יותר ה"חינוך": "שנרחיק ממחשבתנו, ולא יעלה על פינו שיהיה במי שהוא עובד עבודה זרה דבר תועלת, ולא יהי מעלה חן בעינינו... עד שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שאסור לומר כמה נאה גוי זה או מה נחמד ונעים הוא... לפי שתחילת כל מעשה בני אדם היא קביעות המחשבה במעשים והעלות הדברים על שפת לשון, ואחר המחשבה והדבור בה תעשה כל מלאכה, ועל כן בהמנענו במחשבה ובדבור ממצוא בעובדי עבודה זרה תועלת וחן, הננו נמנעים בכך מלהתחבר עמהם ומלרדוף אחר אהבתם ומללמוד דבר מכל מעשיהם הרעים". קל וחומר, אם כן, שלא ראוי לשבח – בדיבור ואף במחשבה – את יופיה של העבודה הזרה עצמה (ועוד שמטבע הדברים העבודה הזרה עצמה וכן תשמישיה הנם מעשי ידי עובדי עבודה זרה). כאשר אדם מסתכל בתמונה המתארת את האובייקטים הללו, הדבר יכול להביא באופן טבעי לכך שישבח את האובייקטים עצמם ואת עושיהם בדיבור, וודאי שיבוא לכך שישבחם במחשבתו.

3. הסתכלות ביצירות שעשייתן כרוכה באיסור הקשור לאיסורי עבודה זרה – אף שאסור ליצור צורות מסוימות (צורת אדם או ארבע חיות המרכבה בפיסול או בתבליט, וצורות שמש, ירח וכוכבים אפילו בציור), וכן אסור להחזיק בבית צורות כאלה, מכל מקום אין איסור להסתכל בצורות כאלה אם לא נעשו לשם עבודה זרה. יש המתירים לכתחילה להחזיק יצירות כאלה במקום ציבורי.

יש לציין, שישנם אמנם פוסקים האוסרים כל התבוננות ביצירות אמנות שאינה הבטה אקראית בלבד, כבדרך אגב, ויש שכתבו כך לפחות לגבי צורת אדם (לדעת חלק מהם דווקא בפסל או תבליט – גם אם לא נעשו לצורך עבודה זרה), או אף לגבי ציורי בעלי חיים, אולם לפי הדעה העיקרית בהלכה אין בכך איסור.

ו. התבוננות ביצירות הכוללות מראות בלתי צנועים:

1. אסור לגבר להתבונן באשה שאינה לבושה, והדברים אמורים אף באשה לבושה באופן חלקי, כל עוד חשופים חלקים מגופה שעל-פי ההלכה צריכים להיות מכוסים.

יתר על כן, גם לגבי חלקי גוף אשה שאין צורך לכסותם – אסור לגבר להתבונן בהם לשם הנאה (מלבד כשמדובר באשתו). חז"ל החמירו מאוד באיסורים אלה ובעונשם.

טעמם של איסורים אלה הוא כיוון שהדבר מביא לידי הרהורי עברה, והללו אסורים גם מצד עצמם, ובעיקר משום שהם עלולים להביא לאיסורים נוספים.

נימוק זה קיים גם לגבי הסתכלות ביצירות אמנות המתארות נשים שגופן חשוף, ולכן אף זו הסתכלות אסורה. אף לגבי הסתכלות ביצירה המתארת אשה לבושה יש איסור מהטעם הנ"ל, כאשר יש בהסתכלות זו הנאה. אלא שיש מקום לומר שבמקרה של יצירה שאינה מתארת אשה ספציפית, או אף אם היא מתארת אשה ספציפית, אך זו אשה שאינה חיה כיום וכדומה, כדוגמת ה"מונה ליזה" – האיסור הוא רק כשמטרת ההסתכלות היא הנאה שיש בה גירוי יצרים ותאוות, להבדיל מהנאה אמנותית אסתטית בלבד.

2. לגבי הסתכלות של אשה ביצירה המתארת גבר חשוף, קיימת מחלוקת בין הפוסקים אם לאיסורים על גבר להסתכל בנשים יש מקבילות של איסור על נשים להסתכל בגברים. אף אם אין איסור על אשה להסתכל ביצירה המתארת גבר, אפילו אם הוא איננו לבוש, אין בכך חלילה המלצה להצגת "יצירות" שכאלה. ברור שהצגה שכזו אינה ראויה.

3. הערה כללית לגבי הסתכלות ביצירות של אמן שאינו יהודי: אסור לשבח גוי (עובד עבודה זרה) על יופיו או על מעשיו. הדבר מעלה בעיה לגבי התבוננות ביצירת אמנות כשהיוצר היה עובד עבודה זרה. בספרות ההלכה נמנו כמה מצבים שבהם יש להתיר יחס חיובי למעשהו של אדם כזה, ותמצית הדברים היא:

א. אין איסור בגוי שאינו עובד עבודה זרה.

ב. כשמספר בשבח מעשיו של הגוי, ומכוון בכך לשבח ולהודות להקב"ה שברא אדם בעל כישרונות כאלה כדי שיהנו מכך בני אדם, או לשבח יהודים או ערכים יהודיים (אם באמצעות השוואה ביניהם או בהקשר של יצירה העוסקת בעצמה ביהודים או במושגים מן היהדות) – מותר, ויש להניח שהוא הדין אם המטרה היא הסתייעות ביצירה להמחשה או להעצמת הרושם של מסר ערכי או לימודי-יהודי, (כמו למשל שימוש בציורי תנ"ך מסוימים של רמברנדט ואחרים).

ג. יש מקום להקל כשאין מדברים בשבחו של הגוי, גם אם בלב נהנים ומתפעלים ממנו או ממעשיו.