שו"ת במראה הבזק חלק שביעי — סימן ט׳

ירושלים, ישראל, אייר תשס"ו

ט. וילון כמחיצה בין עזרת נשים לעזרת גברים, בבית הכנסת

שאלה: האם ניתן להשתמש בווילון כמחיצה בבית הכנסת בין עזרת נשים לעזרת גברים?

תשובה: שאלה זו נחלקת לשני חלקים:

א. מה גדרה ההלכתי ומה תפקידה של המחיצה בבית הכנסת.

ב. מה מעמדו של וילון.

העמדה המקובלת בפוסקים היא שתפקיד המחיצה הוא ליצור חיץ פיזי מציאותי וניכר בין הגברים לנשים בבית הכנסת או למנוע הסתכלות של הגברים בנשים וילון עונה לכאורה על דרישות אלה, כל עוד גובהו הוא כראוי (ואינו מתנפנף ברוח הקיימת בפועל בבית הכנסת, באופן שבו ייתכן שבחלק מן הזמן לא ימלא הווילון את הדרישות הנ"ל).

ניתן להוכיח שלדעת רוב הפוסקים, זהו כל תפקידה של המחיצה.

יש לציין שקיימת דעה שלפיה נדרשת המחיצה בבית הכנסת לעמוד בדרישות ההלכתיות הקיימות בהקשרים אחרים של מחיצה (כמו מחיצה של סוכה וכדומה), ולכן יש להקפיד על כך שהווילון יהיה קשור גם בתחתיתו, באופן שבו לא יוכל לנוע כלל ברוח מצויה (ולא די בכך שבפועל קירותיו של בית הכנסת אינם מאפשרים חדירת רוח, או שתנועת הווילון ברוח היא תנועה קלה בלבד), וכן יש להקפיד ששולי הווילון לא יהיו גבוהים מן הקרקע יותר משלושה טפחים.

אולם, מאחר שיש לדחות את הראיות לדעה זו, ומדברי רוב הפוסקים לא עולות דרישות כאלו (ויש שאף הזכירו בפירוש שימוש בווילון למחיצה זו, בלי לסייג זאת בדרישות הנ"ל) – מעיקר הדין אין להחמיר, ויש להגדיר דרישות אלה כהידור בלבד (ובמיוחד לגבי הדרישה שהווילון יהיה קשור גם בתחתיתו, באופן שבו לא יוכל לנוע כלל ברוח מצויה).

תגובת הרב יהודה הנקין לתשובה ותשובות לדבריו (התשובות לדבריו מופיעות כהערות שוליים):

הכל תלוי בנקודת הראות – מי צריך להוכיח מה – ואני יצאתי מתוך ההנחה שבכל בתי הכנסת הידועים לנו עד לאחרונה תמיד היו העזרות נשים שלהם מובדלות רשות, והבא לשנות ידו על התחתונה. דוגמה לכך היא הפיכתכם את הראיה מ"גולפי", כאילו אני הוא שצריך להוכיח שב"שעת הדרשה" אין מדובר על שעת תפילה– טענה לא ברורה.

גם דחייתכם את הראיה ממצורע, מלשונות הרמב"ם שאינן עוסקות כלל בהפרדת בני אדם זה מזה, היא דחוקה מאוד. ועיין ב"יסודי ישורון" (חלק א עמ' נ).

על כל פנים, גם לפי דעתכם תמוה מה שהשמטתם (לפי הסתכלות ראשונה):

1. דחייתי את ראיית האגר"מ לגבי דאורייתא, ושהעיקר כדעת המהרש"א.

2. דבריי שהרמב"ם חזר בו לגבי תבנית עזרת נשים בבית המקדש לגבי קירות וגזוזטראות, וממילא לגבי טעם התקנה.

גם כמדומה שלא ראיתם מה שהשבתי להשגות ה"משנה הלכות" בסוף חלק א שלי7/8 . _______________

טענה זו גופא אינה ברורה לנו דיה (עובדתית), ומלבד זאת: כך ניתן לטעון גם כלפי דעתו של ה"בני בנים", שמסתפק במחיצה של עשרה טפחים – הלא גם זה שינוי ממה שהיה מקובל (וכיוון ששתי השאלות תלויות זו בזו – הן לדעתו והן לדעתנו) מהיכי תיתי לומר שבזו צריך להיצמד למנהג המקובל ובזו לא?

הבנתנו היא כהבנת כמה פוסקים, שהבינו כהבנה זו כדבר פשוט, והניחו שהטוען אחרת עליו הראיה, ובהם: ה"משנה הלכות", ה"ציץ אליעזר" והגרי"ד סולוביצ'יק, כפי שכתבנו, ויש להוסיף עוד את דברי ה"שרידי אש" (א סימן עז סע' ה, במהדורת תשנ"ט ואילך. במהדורה הישנה סי' ח סעיף ג) שאמנם סובר שהתיקון שעשו בבית המקדש לא היה כדי למנוע הסתכלות, אלא כדי למנוע ערבוב. מדבריו עולה שבזה הגדר הוא מניעת אפשרות של קלות ראש, כדעת ה"אגרות משה". אך הוא כותב שהמחיצה שבבית הכנסת היא תקנה קדומה שנועדה למנוע זאת, וזה מקור נוסף המסייע לעמדתנו בעיקר השאלה, שגדר מחיצת בית הכנסת אינו חילוק רשות אלא מניעת הסתכלות או קלות ראש. לעניין הנדון כאן יש לציין שמשמע מדבריו שהמחיצה של שעת הדרשה היא זו שבשעת התפילה (אלא שדעתו שבדרשה אין חיוב לעשות מחיצה זו, אלא מידת חסידות, ובתפילה יש חיוב).

באחד המקומות מדובר על בני אדם (בהלכות תרומות), ומלבד זאת אילו באנו להוכיח גדר מסוים בביאור לשון "ערבוב" היה עלינו להוכיח מהקשר דומה, שאם לא כן ניתן היה לומר שהוא דבר הלמד מעניינו; אבל כיוון שלא באנו להוכיח אלא שאין למונח זה משמעות קבועה, די בראיות מהקשרים אחרים (וכשם שיש חילוק בין עירוב בני אדם לעירוב דברים אחרים, כך יש חילוק בין עירוב בהקשר של טומאה וטהרה, צניעות או כל הקשר אחר), כל עוד לא יובאו כמה מקומות שבהם מדובר על עירוב בני אדם – בהקשרים שונים ובמשמעות אחת, שאז תהיה ראיה לכל עניין של עירוב בני אדם, בבחינת בניין אב משני כתובים ולימוד מהצד השווה שבהם.

לא נמצא שם שום חידוש, אלא רק שכותב שלא ברור מה הגובה הנצרך, ומציין להבדל לכאורה בדברי הרמב"ם בין ה"יד החזקה" לפירוש המשניות, בלי לפרש אם מסקנתו היא שיש סתירה או שיש ללמוד ממקום אחד למשנהו, וכתב שלדינא צ"ע. כמו כן ציין לדברי הרמב"ם (בהלכות טומאת צרעת), מה שמהווה סיוע לסברת ה"בני בנים" שיש קשר בין הדברים, אך מאידך גיסא ציין לדברי הרמ"א בעניין מחיצה לצניעות (שעליהם הובאה המחיצה של "שעת הדרשה"), ומזה נראה שהבין כהבנתנו. כללו של דבר, נראים הדברים כאוסף של מראי מקומות שיכול להיות ראיה לאחד הצדדים בעניין, בלי להכריע ביניהם או לומר איזו ראיה אמיתית לדעתו ואיזו יש לדחות. אגב, הציון האחרון שהביא הוא לדברי ה"אגרות משה".

אין הכי נמי, לא באנו לברר כל ענייני מחיצה, ולא עסקנו בכל נקודה ונקודה מוויכוחו של ה"בני בנים" עם שאר פוסקים (כדרך שלא עסקנו בכל נקודה מוויכוחיהם של ה"ציץ אליעזר" וה"משנה הלכות" עם ה"אגרות משה" בסוגיה), אלא רק במה שנוגע לשאלת הווילון.

כתבנו בפירוש את דעתנו, שכדי לומר שהרמב"ם חזר בו צריך ראיה ממשית (וגם אם יוכח שחזר בו באיזה פרט לגבי מבנה העזרה, אף שגם על הדיוקים שמהם מוכיח זאת אפשר להתווכח), עדיין אין ראיה שחזר בו מכל מה שפירש בנוגע לסיבת התקנה.

יישר כוח על ההפניה לתשובה על השגות ה"משנה הלכות", אולם חלק מדברי ה"משנה הלכות" שם הם דברים שלא התבססנו עליהם כלל, ובשאר הדברים אין חידוש אלא חזרה על הוויכוח אם הרמב"ם חזר בו ואם יש לחלק בין מה שכתבו הראשונים לגבי המחיצה שבשעת הדרשה לנדון דידן, ועל נקודות אלה כבר דיברנו באריכות. לגבי הנהגת הגרי"א הנקין שנדונה שם כבר הבענו את דעתנו בתשובה.

כיוון שנזקקנו להוספה על דברינו הראשונים, נוסיף עוד ונאמר כי לסוברים שגדר המחיצה הוא למנוע הסתכלות יש להוסיף את ה"שרידי אש" (הנ"ל בהערה 2), וכן את החזו"א- עי' מכתבו (מתשי"ג) לרמ"א באב"ד מסונדרלאנד, אנגליה, הודפס בקובץ "אור ישראל" (יד, תשנ"ט, עמ' קיט).