שו"ת במראה הבזק חלק שישי — סימן א׳

ניו יורק, ארה"ב, שבט תשס"ד

א. חישוב זמן צאת הכוכבים, בפרט באזור ניו יורק

שאלה:

א. השו"ע (או"ח סי' רסא סע' ב) כותב:

י"א שצריך להוסיף מחול על הקודש, וזמן תוספת זה הוא מתחילת השקיעה, שאין השמש נראית על הארץ עד זמן בין השמשות, והזמן הזה שהוא ג' מילין ורביע. רצה לעשותו כולו תוספת עושה, רצה לעשות ממנו מקצת עושה, ובלבד שיוסיף איזה זמן שיהיה ודאי מחול על הקודש, ושיעור זמן בין השמשות הוא ג' רבעי מיל, שהם מהלך אלף ות"ק אמות קודם הלילה.

"משנה ברורה" (שם ס"ק כג) כתב: "ג' רבעי מיל – הוא לערך רבע שעה". וב"שער הציון" (שם אות כ) כתב שלדעת הגר"א הוא מעט יותר.

"משנה ברורה" (שם בס"ק כ) כתב: דעת ר"ת וסיעתו דס"ל דשתי שקיעות הן, מתחלה נכסית החמה מעינינו ושוקעת והוא הנקרא תחלת השקיעה – ושוהה כדי ג' מילין ורביע מיל ועדיין יום הוא, ומאז והלאה מתחיל השקיעה שניה, שאז מתחיל להשקע האור לגמרי, והוא הנקרא סוף השקיעה, ונמשך זמנה כדי שיעור מהלך ג' רבעי מיל… והוא בין השמשות, ואח"כ יוצאין ג' כוכבים בינונים שהם סימן ללילה.

בהמשך דבריו (שם ס"ק כג) כתב: אבל הרבה מהראשונים ס"ל, וגם הגר"א הסכים לשיטתם, דבין השמשות מתחיל תיכף אחר תחילת השקיעה, היינו משעה שהחמה נתכסה מעינינו, ונמשך זמנו כדי ג' רבעי מיל ואח"כ בסמוך לו יוצאין הג' כוכבין בינונים, והוא לילה מה"ת לכל דבר.

וב"ביאור הלכה" (שם ד"ה מתחילת השקיעה) כתב: ואע"ג שנראה לעיניים שמשך זמן בין השמשות שהוא עד צאת הכוכבים הוא הרבה יותר מג' רבעי מיל, הוא כמו שכתב הגר"א בביאורו, ששעור הגמרא נאמר רק על אופק בבל או א"י, ובמדינותינו שנוטה יותר לצפון מתארך יותר, ולכן לעניין סוף בין השמשות אין לנו משך זמן מסוים מן הגמרא על אופק שלנו, ורק תלוי לפי הראות מתי הוא ג' כוכבים בינונים… ולפי שאין אנו בקיאין איזהו בינונים, צריך להמתין עד קטנים… ולשיטת הגר"א הנ"ל מיד אחר שקיעת גוף השמש הוא בין השמשות גמור… ובאמת שיטתו זאת לאו חדשה היא, דכבר הסכים כן בתשובת מהר"ם אלשקר… וכן כתבו רבינו שרירא גאון, רב האי גאון, רבינו ניסים גאון, ר' אברהם החסיד, מהר"ל מפראג, הראב"ן.

והנה, "אגרות משה" (או"ח ד סי' סב) כתב שיש להחמיר כשתי השיטות פה בעירנו ניו יורק וניו ג'רסי, וז"ל שם:

כחמישים מינוט (דקות) אחר שקיעה כבר כל השמים מלאה כוכבים, והוא חושך כאמצע הלילה, ולא פחות מבמקומינו ביוראפ אחר ע"ב מינוט ויותר, שא"כ לפי עצם הדין לעניין מחלוקת דהגאונים צריך לחלק ה-50 מינוט ל-16 חלקים, כמספר ט"ז רבעי מיל שכל חלק הוא 3.125, ויהיה 9 מינוט הראשונים ויותר מעט ביה"ש, דהוא ספק יום ספק לילה לשיטת הגאונים שסובר כן הגר"א, ו-9 מינוט ויותר מעט ביה"ש לר"ת, ודעימיה יום ודאי.

ושם לעניין מוצש"ק כתב: "לבני תורה יש להם לחכות ע"ב מינוט, כמו שהורגלנו ביוראפ, אף שכאן אין צורך לזה מדינא, ואין להחמיר צ"ו מינוט". ולעניין תענית: "יש להקל למי שקשה בביה"ש דר"ת, דהיינו אחר מא' מינוט, ויתפללו ערבית קודם". ולעניין הפסק טהרה בזמן בין השמשות, בשו"ת "באר משה" (ב סי' סא) כתב: …אני אומר להם מה שהעידו לפני מגידי אמת בשם הגאון ר' משה פיינשטיין בעל שו"ת "אגרות משה", שאף שגם הוא היה מדקדק ומקפיד מאד שיש לעשות ההפסק בטהרה קודם שקיעה, עם כל זה היה מתיר בדיעבד אם אחרו לעשות ההפסק בטהרה לא יותר מט"ו דקות אחר שקיעה.

והנה כבר כתב הרהמ"ח (בעל שו"ת "באר משה") שם על הוראה זו שהוא אינו יודע מה טיבן של ט"ו דקות אלה (עיין שם). דהרי על פי דברי ה"אגרות משה" הנ"ל, אחר 9 דקות לערך זה כבר ודאי צאת הכוכבים לגאונים, ואין שום ספק ספיקא, וצ"ע מדוע התיר דווקא בתוך ט"ו דקות, והרי סובר להחמיר כשתי השיטות.

והנה, נוסף לכל הנ"ל, בלוחות הנפוצים כאן בארה"ב ניו יורק אין מביאים את שיטת הגאונים. לעומת זאת מביאים את ר' יונה, ואמנם לא חיפשתי מספיק – ובכל זאת לא ראיתי ששיטה זו מוזכרת בפוסקים.

ונפשי בשאלתי כיצד לנהוג פה לעניין הפסק בטהרה, כהנים בנעילה וכד' לעניין בין השמשות, ולעניין צאת הכוכבים לטבילה, ליל פסח – מצה, וכדו'. וצריך לעיין על כל זה, ובפרט על הלוחות הנפוצות עם שיטת ר' יונה כנ"ל, ושיטת הגאונים לא מוזכרת כלל בלוחות אלו.

ב. הריני לצרף בזה העתק מלוח זמני היום הנפוץ כאן (ושרבים נוהגים על פי הכתוב בלוח זה) לחודש ניסן (ימים השווים) ולחודש כסליו (חורף), והנה בתאריך 21 לאפריל – כששעה זמנית אורכה 67.8 דקות, הזמן בין השקיעה לבין כוכבים בינוניים הוא 36 דקות, ובתאריך 26 לנובמבר – כששעה זמנית אורכה 48.1 דקות, הזמן בין השקיעה לבין כוכבים בינוניים הוא 37 דקות, ולא הבנתי כיצד הזמן בין השקיעה לכוכבים בינוניים אינו מתקצר אלא אף מתארך?

ג. ומעניין לעניין באותו עניין, הנה בלוח לא מוזכרת כלל שיטת הגאונים וסיעתם, ואף אם נאמר "שר' יונה כוכבים בינוניים" המוזכר בלוח כוונתו לשיטת הגאונים, על כל פנים נראה שהלוח מחמיר מצד אחד ומצד שני הוא מיקל, והיא חומרא הבאה לידי קולא, שהזמן בימים השווים בין השקיעה לצאת הכוכבים הבינוניים הוא 33 דקות (עיין ב-23 למרץ) וזה תואם לכ-0°7.2 מעלות מתחת לאופק (שיעור יחסי) וכוכבים קטנים באותו תאריך 41 דקות אחרי השקיעה, שזה תואם ל-°8.94 מעלות מתחת לאופק. והוא חומרא הבאה לידי קולא בהרבה נושאים, כגון תפילת מנחה בין השמשות, כהנים בנעילה וכיו"ב, וצריך עיון.

תשובה:

א. במקום שאין מנהג קבוע, ניתן לנקוט כשיטת הגאונים (וייתכן שהדבר תואם גם את שיטת רבנו תם), היינו שלגבי הלכות הנוגעות לאיסור דאורייתא יש להמתין עד שתגיע השמש למצב של °8.5 מתחת לאופק (שהוא בניו יורק – שנמצאת ב-°40.7 רוחב, צפון – כ-41 דק' לאחר השקיעה המתכסה מעינינו בימים השווים, ובימים שאינם שווים משך הזמן מגיע עד 51 דק') כדי שייחשב לצאת הכוכבים. ובהלכות הנוגעות באיסור דרבנן (ובמקום צורך גדול אף באיסורי דאורייתא) ניתן להקל, שמרגע שהשמש תגיע למצב של °4.8 מתחת לאופק ייחשב הדבר כצאת הכוכבים (ובניו יורק הוא כ-22 דק' בימים השווים, ובימים שאינם שווים עד 26 דק').

לגבי קביעת זמן השקיעה, לכתחילה יש לחוש לשיטת הגאונים, שכבר מהשקיעה הנכסית אפשר שמתחיל זמן בין השמשות. ואיסורים שאינם אלא מדרבנן (וכן באיסורי דאורייתא בשעת דחק גדול) ניתן להקל, שגם לאחר השקיעה הנכסית עדיין נחשב יום גמור כמעט, עד זמן צאת הכוכבים הבינוניים (°4.8).

כאמור, כל זה הוא דווקא במקום שאין מנהג קבוע, אך במקומות רבים כבר קיים מנהג קבוע אם לפסוק כגאונים או כר"ת (ומכל מקום אף במקומות שנוהגים לעניין צאת הכוכבים כר"ת המנהג הוא לחשוש לשיטת הגאונים, שזמן השקיעה הוא מזמן השקיעה הנכסית), ואין לפרוץ גדר.

ב. לגבי מה שתמהת, כיצד ייתכן שבחורף זמן ה"נשף" (בין השקיעה לצאת הכוכבים) הנו ארוך יותר אף שהשעה הזמנית קצרה יותר, ההסבר נעוץ בעובדה שזמן ה"נשף" הקצר ביותר הוא בימים השווים, וככל שמתרחקים מהימים השווים (בין לכיוון הקיץ ובין לכיוון החורף) ה"נשף" מתארך. הסיבה לכך היא שככל שהשמש נמצאת קרוב יותר לניצב לציר הסיבוב של כדור הארץ, זמן ה"נשף" קצר יותר, וככל שהיא נמצאת בזווית גדולה יותר לציר הסיבוב זמן ה"נשף" מתארך. אם כן, כיוון שבתקופת החורף השמש נמצאת בזווית הגדולה ביותר לציר הסיבוב, הדבר גורם ל"נשף" ארוך. כדי להמחיש יותר את הדברים מצ"ב תרשימים מתאימים (לקוחים מתוך הספר "הזמנים בהלכה"):

הסבר למופיע בתרשים: כאשר השמש נמצאת בניצב לציר הסיבוב, ישנה "רצועה" של אור שהולך ונחלש מהשקיעה ועד צאת הכוכבים. אדם הנמצא בנקודה א (בזמן השקיעה) יחצה את רצועת הדמדומים, וממילא יחצה את הרצועה בדרך הקצרה ביותר (ופרק הזמן יהיה הקצר ביותר). לעומת זאת, בתקופת החורף והקיץ רצועת הדמדומים נמצאת בזווית קהה או חדה ביחס לציר הסיבוב (ראה ציור ב), ואם כן המעבר מנקודה א לנקודה ב אינו מתבצע בדרך הקצרה ביותר אלא באלכסון, וממילא פרק הזמן הנדרש לחציית הרצועה הנו ארוך יותר.

(לאור האמור, צ"ל ששיעור ג' רבעי מיל שהוזכר בשו"ע הוא דווקא בימים השווים, אך לא בתקופת החורף, שאם לא כן ג' רבעי מיל בשעות זמניות הם קצרים יותר מהזמן של מהלך ג' רבעי מיל בימים השווים – וכפי שציינת בשאלתך).

בנוגע לשאלתך השלישית – אכן, זמן רבנו יונה במקורו נועד להחמיר בלבד, ונראה שאין לסמוך עליו לקולא ולהחשיב את הזמן שלאחר יציאת הכוכבים הבינוניים כבין השמשות.