שו"ת במראה הבזק חלק שישי — סימן כ״ה

ירושלים, ישראל, אלול תשס"ה

כה. "טירחא דציבורא" בזמן אמירת "מי שברך" לחולים

שאלה:

בזמן האחרון נהגו בכמה בתי כנסת בדרך הבאה: בזמן אמירת "מי שברך" לחולים בשבת, כאשר מגיעים לשלב של הזכרות שמות חולים, שותקים במשך כמה שניות וכל אחד שיש לו חולה מתבקש לאמרו בפה במקום מושבו, ואז ממשיכים "בעבור שהציבור…"

האם מה שהגבאי אומר בתחילה ובסוף מתקשר עם מה שהיחידים אומרים את השם בעצמם? האם בכלל חידוש כזה ראוי, על אף הבנת הצורך בעניין "טירחא דציבורא"?

תשובה:

עצם אמירת תפילה עבור חולה בשבת איננה דבר פשוט, ובמקורה לא הותרה אלא לחולה שיש בו סכנה. לשאר חולים יש לחוש משום גרימת צער בשבת, וגם משום טירחא דציבורא, כאשר הדבר גורם להארכת זמן התפילה בבית הכנסת.

נהגו בכל קהילות ישראל לומר "מי שברך" לחולים, וניתנו לכך כמה טעמים בדברי הפוסקים. יש שכתבו שכיוון שמוסיפים "בתוך שאר חולי ישראל" הרי זה כצרכי רבים, המותרים בשבת, ויש שכתבו שאין זו תחינה אלא ברכה לחולה, ואף אם זו תפילה – לא הותרה אלא בשל הנוסח הקבוע שבו היא נאמרת, שאין חשש שיעורר צער ובכי.

נראה שהמעבר להזכרת שמות החולים על ידי המתפללים עלול לפגוע באופיו של ה"מי שברך" ולהפכו לתפילה אישית לרפואת החולה, ומשום כך יש עדיפות מסוימת בהשארת המנהג הקיים, דהיינו – שהש"ץ יאמר לבדו את ה"מי שברך", כולל שמות החולים.

נוסיף, שכיוון שהשיקול של "טירחא דציבורא" הנו שיקול נכון כשלעצמו, מן הראוי שבכל בית כנסת יכינו דף עם שמות החולים מבעוד יום, ובכך ייחסך זמן רב.

בנוגע לשאלה אם אמירת החזן ואמירת הציבור יכולים להצטרף יחד, נראה שיש מקום לומר שאכן ניתן לצרף. אך כאמור, ראוי לנהוג כמנהג המקורי, ומכל מקום מן הראוי לציין שישנם מקומות שבהם נוהגים כפי ההצעה שהוצעה בימים שבהם הברכה עלולה להתארך מאוד, כגון בימים נוראים.