שו"ת במראה הבזק חלק שישי — סימן ס׳

ירושלים, ישראל, שבט תשס"ה

ס. החיוב להפריש את הלוקים בתסמונת דאון ממאכלות אסורות

שאלה:

האם יש חיוב על המטפלת באנשים הלוקים בתסמונת דאון להפרישם מאכילת מאכלות אסורים בדירתם? האם יש נפקא מינא להלכה אם המטופלים באים ממשפחות שאינן מקפידות על הימנעות מאכילת איסורים? אם אי אפשר להפרישם באופן מלא, האם מותר להמשיך ולעבוד בעבודה זו?

תשובה:

א. חיובי תורה ומצוות של אדם חריג נקבעים על פי רמת הדעת שיש לו. אם הוא מבין ויש לו דעת כמו פעוטות, ויודע שהקב"ה נתן לנו תורה ואנחנו מקיימים את מצוותיו – הוא נחשב כבן דעת לעניין קיום המצוות. לכן בקטנותו חייבים לחנכו למצוות, ובהגיעו לגיל י"ג שנה נחשב כגדול לעניין קיום מצוות.

אמנם לחיוב עונשין, אם דעתו הנה רק כדעת הפעוטות, אזי אפילו אם הוא גדול בשנים "כקטן מחשב, דחס רחמנא עליה".

ב. אסור להאכיל קטן איסור או להביאו לידי איסור בידיים, אפילו תינוק בן יומו, ואף שאינו בנו.

ג. בעניין חובת הפרשת קטן מאיסורים נחלקו הפוסקים. יש אומרים שרק אביו מצווה להפרישו, משהגיע להיות בר הבנה קצת, יש אומרים שבקטן שהגיע לגיל חינוך כל אחד מצווה להפרישו, ויש אומרים שאין חיוב כלל להפרישו מאיסורים, לא האב ולא אחר. והכריעו שבאיסור דאורייתא כל אחד מצווה, ובאיסור דרבנן רק אביו.

ד. על כן אנשים הלוקים בתסמונת דאון מעל גיל 13, שיש להם הבנה כפעוטות - למי שסובר שהם נחשבים כגדולים ישנו חיוב להפרישם מאיסורים, ואפילו איסורים מדרבנן. גם אם נחשיבם כקטנים, חובה על כל אדם להפרישם מאיסורי תורה, ובאיסורי דרבנן אין חובה להפרישם.

ואם מצבם חמור ועדיין אין בהם דעת של פעוטות - אין כל חובה להפרישם מאיסור.

ה. רוב האנשים שאינם מקפידים על הימנעות מאכילת איסורים יש לדונם כציבור ששגג או כתינוקות שנשבו, ומצווה להפרישם מאיסורים במידת האפשר, ובוודאי שאין לסייעם. ויש מי שכתב שאין חיוב להפרישם מאיסור.

ו. לאור כל האמור, על המטפלת לעשות כמיטב יכולתה למנוע מהאנשים הפגועים הללו לעבור על איסורים. ואפילו אם אינה מצליחה בכך לגמרי, יש להניח שמטפלת אחרת לא תיטיב את המצב אלא תחמיר אותו. היות שיש לה על מי לסמוך גם במקרה שלא תצליח למנעם מאיסור, יש לשקול בחיוב שתישאר במקום עבודתה הנוכחי, ותעשה חיל בעבודת חסד חשובה זו.