שמונה קבצים, א׳

אחיים אנו עם הציורים הרוחניים שבהשאיפה של נשמת האומה.

אבכל מקום שהניצוצות של אור הללו גנוזים הם שם, הננו מקושרים בקשר של נשמה של חיים, של כל הוייתנו, אליו. בין שיהיה מקום זה מקום ממשי, מדת ארץ, בין שיהיו מעשים שאלו הציורים כמוסים ביסודם, בין שיהיו מחשבות ורעיונות מאיזה מין שיהיו.

במי שבא לקוץ סעיפים הללו, מי שממעט את חילם, את כבודם וחשיבתם אצלנו, הרי הוא ממעט את לשד חיינו, ולנגדו אנו מתקוממים בכל מלא כחנו.

גבכללותה של התורה הכתובה והמסורה, ובהשתרגות כל פרטיה, ספון הציור הרוחני היותר עליון ומקורי של חפץ האומה, מצד מגמת חייה היותר עליונים בצורה מאירה בכלל הבנתה והרחבתה, בהגיונותיה, בסגנוני הרצאותיה, בתוצאות השקפותיה, על ההויה, על האלהות, על העולם, על האדם, על היחיד, על החברה, על הטוב ועל הרע, על החיים ועל המות.

גכל מה שההבנה וההכרה התוריית יותר מתגלה באומה, מתבססת יותר ויותר נשמתה בקרבה, וכח החיים שלה מתעלה ומתאדר.

דוהמעשים הם הבסיסים החמרים, הנושא הממשי, שהתיאוריה הגדולה הזאת מנחת בם את אוצרותיה, וכפי אותה המדה שתתגדל ההבנה התיאורית, בגדולת ערכה, כן יוסף להתנוצץ בקרב האומה כולה האור החבוי אשר במעשים כולם;

דותתגלה מדת התפארת שבהיהדות המעשית בכחה לאלהים.

היש אשר יכשלו החיים במהלכם ולא יעצרו כח ללכת עם הציורים הרוחניים, ויעף אז הרוח השואף להגשימם במעשה.

האז תולד מבוכה והדעות יתפלגו.

האמיצי הרוח, יאמרו: החיים הם עלולי מחלה, אבל גם עלולים לשוב אל הבריאות השלמה. וכל אשר יחובר אל החיים יש בטחון. על כן לא נעזוב את הדגל, האידיאלים היקרים, הגנוזים בחביוני המעשים, מחוייבים הם לצאת אל האור, דוקא ע"י התגלמותם במעשים; והם עוד לא נגמרו, לא באו המעשים עד כה לתעודתם, עד שנוכל לומר עליהם, שכבר גמרו את מלאכתם. הם צריכים להאיר את כל חשכת החיים, והחושך עדנה גדול הוא ורב מאד.

העל כן לא נעזוב את הדגל, נשא ונסבל, נגלם בפועל המעשים את המחשבה הגדולה של הנשמה הישראלית, כאשר החלה האומה לעשות מאז התחילה לראות חיים כלליים שלה.

הואם הסבל כבד עתה יותר משכבר הימים, כדאית היא המגמה לשאת עבורה עול.

היצאנו כבר מהחוג של עמים - ילדים קלי דעת, הקצים בפעולות רציניות שאין הנאתן בצדן, הננו מבוכרים בדעת ורגש אישי מלא, היודעים איך לחיות ואיך לשא במנוחת לב וחפץ כביר את עול החיים בשביל מטרה נכבדה, אע"פ שהיא עדנה כמוסה, סופה להגלות.

וביחד עם שאיפתנו להמגמה העליונה, ולהחזיק לעומתה את היסוד המעשי, אם יש והמשא המעשי, המחכה למילוי כח בהגלות בו ועל ידו האור האידיאלי; במשך הזמנים יהיה מפני כשלונה של האומה, כבד יותר מדאי. נתור לנו עצות נכונות ע"פ רוחה של נשמת האומה עצמה, ע"פ דרכה של תורה במילואה, להקל את המעמס בסגנון כזה, שלא יחדל הציור הרוחני מפעולות שאיפתו גם רגע בגלל ההקלה המוכרחת.

זכשפוגמים את הרעיון, כשמתרחקים, ע"י השיקוע בקטנות החיים הרגילים, מרוממות המחשבות העליונות, שהן מחוללות את המעשים הגדולים, ושהם גנוזים בתוכם בגניזה אלהית עצומה, המעשים הולכים ממילא ונפגמים.

זערכם משתפל, והדרם הולך ומועם, עד שהן מתגלות בצורה קצופה, המעוררת קפידה ושממון, תחת שהעז וההדר הוא לבושם הטבעי להם;

זוכשהמעשים נפגמים, הולך הרעיון ומתרחק, עד שהוא נהפך למין מחשבה קלושה, המעוררת גם היא בוז מכל איש מעשה מצד מרחקה מן החיים, ומצד רפיון כחה לפעול עליהם.

חלמצא תרופה לעומת מצב איום זה, לעומת מחלה כזאת, האוכלת את שתי הקצות אשר לחיים, וממילא ניחר תוכו, אנו צריכים להתאמץ כפי היכולת בשמירת המעשים, לחבבם ולאמצם, כפי אותה המדה שנוכל.

חאבל לא לעמוד על תחום זה. מאומה לא נשא בעמלנו, אם לא נצרף אל רוממות המעשים ההשבה אל תעופת הרעיון האצור וגנוז בהם.

חכשישארו המעשים מצות אנשים מלומדה, לא לבד שלא יועילו, אלא גם ישפילו עוד את הרעיון. וסוף שפלות הרעיון להגמר בביטול המעשים בשאט נפש.

טלא נבהל כלל מהמפחידים אותנו מתעופת המחשבה, מהאומרים שהננו מתאמרים לעלות מרומי שחקים באין סולם.

טלא כן, יש לנו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה: המאור שבנשמתנו, בנשמת הכלל ונשמת הפרט, אשר תתעורר יפה ע"י אור גנזי תורה.

יבעניני הדעות והאמונות, שיסודתם הם בדברים רוחניים ומופשטים, מזדמן הדבר יותר מבכל מחלוקת, ששני בעלי ריב שהם כפי המבט החיצוני רחוקים מאד זה מזה, הם באמת אומרים שניהם דבר אחד. וכל עיקר המחלוקת שלפעמים נראה אותה בוערת עד לב השמים, אינה כי אם ריב שפתים, מפני שלא יבין איש שפת רעהו.

יאבבסיס האמונות תלוי הכל באיכות השילוב של המחשבה, איך חלקיה תלויים הם זה בזה, שבהם רב מאד השינוי בין אדם לחבירו, ויותר מזה בין דור לדור.

יאלפעמים נמצא, שע"י איזה הגיון ביסוד רעיוני אחד, לאדם אחד נופל אצלו בנין שלם של מוסר ורגשי קודש, ולחבירו אין הדבר נוגע כלל לבנינו הרוחני שנשמתו מתקיימת בו.

יאולפעמים גם ע"י הרעיון הזה עצמו, שהאחד שוקע ויורד על ידו, חבירו הרי הוא מתעלה ומתרומם.

יבהמשכיל משכלל בקרבו את המושגים שיהיו מסודרים לו בצורה נאותה.

יבוהמושגים הרוחניים שהם ממלאים את הנפש, כל מה שהאדם הוא יותר מואר במחשבתו, כך צורתם הכללית היא יותר נכונה, ויותר מתקרבת אל האמת ואל התכונה שהיא מרוממת את הנפש.

יגשמח היה הרמב"ם, כשצורת ההשגחה קבלה אצלו צביון של הדרגה שכלית.

יגוראוי הדבר לשמח על זה, מפני שכל זמן שהאמונה הזאת, שהיא מבססת את חיי העולם, היא מונחת בלא תואר שכלי, איננה מתערבת עם כל גלי החיים של הנפש החכמה, השואפת להשכיל.

יגאבל אחר שקבלה לתוכה צורתה השכלית, הרי היא משתרשת במעמקי הנשמה בכל חדריה ומעמקיה, והאדם מוצא את עצמו מאושר, כשצורתו הרוחנית מתאחדת לחטיבה אחת.

ידממעמקי הגניזה של הנשמה נקח את האור אשר יחיה את העם כולו, להעמידו על רגליו.

ידכח החיים הולך הוא ומתגבר, הוא פורץ לו את נתיבותיו, אבל אנו צריכים לחקר את תכנית רוחו.

ידהשאיפה לרוח הקודש עליון, רוח הקודש המתדמה לרוח גבורים אזורי כח אלהים שהיה לנו בימים מקדם, בעת הכירה האומה את עצמה, היא מתגברת והולכת.

ידדרך הזרמתה היא פורצת גדרים, היא מוחקת צורות של תמימות וחרדות רגילה, ולכאורה נשאר המצב איום, קרח מכאן ומכאן.

ידאבל אין זה כ"א מעבר, תיכף אנו צריכים לגשת אל ההזרחה העליונה, של אור החיים הנובע ממקורו הנשא מרום מראשון, שיטביע בכחו צורה חדשה ואיתנה, יותר טובה ויותר ממולאה בגבורת קודש מכל מה שהתמימות הבינונית, והחרדות הכושלת יכולה לתן.

טוהאידיאלים שבמקור ישראל הולכים ומתגלים, מחיים הם את הרוח המוכן לקבלם בעצם רעם גבורתם, והם דורשים את תפקידם לכונן עבורם כלים, כלים רבים, נשמות בריאות, של דור רענן, יושב על אדמתו ואזור בגבורת ישע ימינו.

טזהמקדש, הנבואה, והמלכות, וכל תכסיסיהם, שולחים אלינו את קום, את אורם הזרוע בארץ חיים.

טזקרנים מידם לנו, גלי אורותיהם מכים על עפעפנו הסגורות בכל משך זמן הגלות הממסמסת את הכל.

טזהננו נקראים להכון לקראת האור, לדעת מה אנו ומה תפקידנו, מה נשמתנו בכל איתנותה דורשת מאתנו.

יזהרוח הגדול והנעלה, השואף לגדולי גדולות, הוא רק הוא מחזיק את החיים ואת האנושיות בהודה וגבורתה.

יזמתאים עם גבורת החיים המלאים, שממלאים גויות מלאות דם בריא וחיל עצום, מרץ כביר וצהלת חיים אדירה, היא רק גבורת רוח באיתן עליונותה, הזורחת ועולה על האנושיות בכח העז של ישראל, ההולך ומתבלט בחיינו בהתפרצם עתה בזרם של הנטיה להתקוממות האומה על אדמתה ההיסתורית.

יחבאין מטרה לגבורת החיים תלך הלך ונמוג, חילה ימעט וישח והיא תתנונה ותצעד אל הבליה, הנכונה לפניה במורד;

יחוגבורת החיים המעוטרת בכלל, בקהל עם, היא מופעת במטרתה הנכונה לפניה בחיינו אנו, בחיים התוכיים שלנו, שבשביל כך אנו חיים וקיימים, נלחמים ומנצחים.

יטההזיה באה מהנטיה לחקר נשגב כשהיא מתפרצת בלא עתה, טרם אשר רכשה לה את ההכנות הדרושות לה, דהיינו עד לא הספיקה ללמוד את הלמודים המוחשיים, הפרטיים, הקודמים תמיד לההתעמקות בנאצל ונשגב;

יטועד אשר לא בססה לה את מעמדה המוסרי בכל מילואו, באופן המספיק למעמד נפש, נשגב הראוי להתאים אל החקר המלא אורה ועזוז נפש, כחקר אלה בצורתו הרוממה.

יטומזה הטעם הננו מוצאים תמיד אחרי נטיה של התעוררות דרישת הנשגב, שאחריה באה הזיה, הזיה אמונית, או הזיה כפרנית, והכל הוא מפני התלמידים שלא שמשו כל צרכם, אשר עלו למרומי הדרישה בלא הכנה קודמת.

כעבודה רוחנית גדולה היא לאדם, שיפתח כ"כ את עצמו עד שיכיר את קרבת אלהים אליו בפנימיותו.

ככל סדרי החיים הם מתישרים, כשנטיה זו הכוללת היא מתעוררת יפה.

כלשם צורך זה אין הפרש באיזה אופן יבאו לידו ההרגשות עד קרבת אלהים, אם יבאו בדרך שכל והכרה הגיונית או בדרך הרגשה פנימית, ובלבד שיכיר בתוכיותו את עצמה ואמתתה.

כהמצות כולן והתפילות, הנן המכשירים היותר טובים להרחיב את הנטיה של קרבת אלהים, ולהרחיב את צעדיה במעמקי הנפש.

כעל כן גדול ורם הוא מאד ערך כל תפילה בכונה, כל ברכה ותהילה, כל מצוה וכל מנהג טוב, שהם הם הנם האמצעיים ליסד את הרגשת קרבת אלהים בלבו של אדם בדרך יסוד מוסד.

כאמללים הם האנשים אשר לא ידעו את ד', אשר לא יתפללו ולא יעשו את המצות עם כל קהל עדת ישראל.

כההכשר שבנשמה לתביעת קרבת אלהים מבקשת גם מהם את תפקידה, והם באשר אינם ממלאים את חובתם לנפשם, נשארים הם ע"י זה אומללים יבשים מכל טל טוהר, ואף אם ירטיבו מעשים טובים למלאות את צמאון המוסר הטבעי שבתכונתם, לא יוכל צורך זה להספיק את החסד מצד הצורך של תביעת קרבת אלהים, שאינינה מתמלאת כ"א במעשים אלהיים מיוחדים לשם ד', בשיחת קודש ומעשה מצוה ופקודי ד'.

כמתוך החמלה שעלינו לחמול על כללות האדם, וביחוד על בנינו והקרובים לנו בגזע ורוח, הננו מתעוררים לישר לפניהם את הדרך הישרה של קרבת אלהים, שהיא נקנית ע"י התורה, בתלמודה וקיומה.

כוכל מה שתעלה בידנו יותר מטרה נעלה זו, כל מה שיתרבו המעשים הטובים והטהורים המביאים בטבעם להשרשת קרבת אלהים בכח החיים, כן יגדל האושר בעולם.

כאכח האמונה להקשיב יפה ולקבל ממה שנמסר, הוא מצוי באדם לצורך פיתוחו הכללי והפרטי.

כאעומד הוא כח זה למלאות את החסר, כלומר להכניס באוצרו הרוחני של האדם הארות כאלה, שהם מצד עצמן גבוהות ממנו, עד שלא יוכל ליהנות מאורן.

כאחלושי השכל, שהם מכירים בעצמם את קטנות כחם הרוחני, עד שאינם מוכשרים לשפט דברים לאשורם, הנם חנונים בכח אמונה יותר נשגב מגבורי הדעה, שהם מרגישים את חילם בקרבם לדעת ברוח משפט, להבחין דברים רמי ערך.

כאאבל לעומת זה חכמי לב, כשהם באים בדרך שכלם אל המקום ששם באמת שורה כח נשגב שאין בינתם יכולה להולמו, הם מוציאים מחביונו את כח האמונה, ובזה הם עומדים על מעלה לא פחותה מצד התכונה הטבעית של האדם, מכל המוני העם שהטבעיות האמונית נשמרת בהם בטהרתה.

כבהאמונה בחיים, היא מצויה בהמון יותר ממה שהיא מצויה אצל המפותחים, בעלי הבינה. אבל האמונה ההיא, הלא היא אמונה דמיונית;

כבולעומת זה בעלי השכל, המתרוממים בכחם הרוחני ממעל לשדרה ההמונית, א"א כלל שתהיה קבועה בקרב לבם האמונה בחיים הגופניים; אבל לעומת זה הם מלאים אור ואומץ באמונה עליונה בחיי האמת.

כבאמנם כדי שיהיה מצבם מבוסס יפה, צריכים הם להתגבר על כל מכשולי החיים הגופניים ברוח גבורה המצוי אצל חכמים בני חורין;

כבואז מזהירים הם כזוהר הרקיע, וממעל לכל ענני הדמיון זורחת להם שמש צדקה של מדע והשכל, הרוצפת בקרבה חן טוב ושלות הנשמה.

כגההבנות השונות בדעת אלהים, יש לכל אחת מהנה מקום בסדרי החיים, ותכונת הנפשות חלוקות הנה זה מזה בדבר ההכנה של כל אחת מהן, לאיזה דרך של הבנה תהיה נמשכת.

כגאין אדם יכול לרדת לסוף דעתו של חבירו בדעת אלהים הפנימית שבקרבו, וההשויה החיצונה, ע"י שיווי הדיבורים ואופני ההרצאה ושיווי של דרך החיים, נוגעת רק בשטח החיצון של הדעה, אבל בפנימיותה היא תמיד מחולקת ועומדת בכל אחד שבבנ"א, בצורה בפני עצמה.

כדלעולם אנחנו צריכים להתהלך בתוך השביל שבין השינוי וההשויה, ולעבד את הדיעות בצורה כזאת, שיהיה אפשר לכל אחד ואחד למצא בהם את רוחו המיוחד, ולהיות עם זה נכלל בתכונת ההשויה, הכוללת את הכל לחטיבה אחת.

כהלעת הכשלון של האומה, שהיא עם זה ביחד ג"כ עת ההתקוממות והתחיה, אנו חייבים לעבוד עבודה רוחנית גדולה, עבודת הבירור והליבון של הרגשות והדעות, וביחוד עבודת בירור החוש האסתתי, הגבלת כח הדמיון, לחזק אותו על יסודות נאמנים באותו המדה שהוא מועיל ומחזק, ולבער אחריו במקום שהוא פורץ את גבולו והולך בדרך לא סלולה.

כומכל הזרמים הרוחניים השונים שבחללו של עולם האנושי, נמצא שורש בכנסת ישראל, מתוך שהיא - במובן הרוחני, המיוחד למשאות נפשם המתרוממת למרומי האֹשר הטהור - מרכז האנושיות.

כוובגלל זה אי אפשר כלל שנעלים עין מכל זרם, בבאנו לברר את כח הרוחני של כנסת ישראל, "הכלה", "דכלילא מכל גוונין".

כזאבל אנו צריכים להגות וללמוד ברחב לב, בדעה צלולה וברוח אמץ, המסוגל להתפתח באיש היודע את מטרתו בהכרה ברורה, יחד עם לימוד הדעות.

כזאנו מוכרחים לסגל לנו את השאיפות המוסריות היותר טובות ועליונות, כדי שיהיה לנו בסיס נפשי הגון על מה לבנות עליו את השאיפות הנעלות, שהדעות הקבועות באומה, הנטועות כארזי אל בשרשי האמונה ובענפי התורה והמצות, מושרשות בו.

כחמבוא גדול יש להפסיכולוגיה הפרטית, וכן הכללית הלאומית והאנושית, עם דרכי ההסברה של ארחות התורה והעבודה.

כחביחוד אנו צריכים להכנס במעמקי חכמת הנפש, כדי להסביר את תוכנם של המחשבות הפועלות עלינו, לרגלי המעשים והדיבורים, שעל ידם אנו נכנסים להבנת כונת המצות והתפילה, וגודל ערכם על חינוכנו המוסרי ותיקון העולם בכללו.

כטכל מה שאנו מדברים בענינים הנשגבים הרוחניים, ביחוד בעניני האלהות, הכל הוא יותר נמשך למעמד הענינים במצב הנפש שלנו, ממה שהוא מתיחש אל העולם החיצוני, אלא שיש ערך ידוע של יחש מה שמעמד נפשנו, הוייתה ומציאותה ואופני פעלה, מתיחסים אל העולם וההויה כולה.

כטוההויה היא בקרבנו פנימה, אולי עוד יותר ממה שהיא חוץ לנו. כשאנו מתעלים מתעלה ההויה כולה, ובעילויה הרי גם אנו מתעלים.

כטחיי החוֹל מסגירים אותנו בחוג צר של החושים המוגבלים, עד אשר לא נוכל בעצמנו לדעת את עצמתנו וגדולתנו, ויש אשר כדי להכיר אי זה צדדים של ההויה, צריך דוקא סמיות עין לגבי הנשגב והגודל שלנו. האור הזרוע, יטשטש לנו קוים פרטיים רבים ונכבדים.

כטאבל עם כל מה שנהנה מאורם של אפלי העינים אשר יכירו יותר ממנו בהקוים הפרטיים, לא נהיה כמותם, ונתאמץ תמיד להיות טשים במלא האורה.

לאע"פ שהטעות בדברים האלהיים היא דבר מזיק עד מאד, מ"מ אין עיקר ההיזק הנמשך מהמושגים המשובשים יוצא אל הפועל, עד כדי להמית את בעליו מיתת נשמה, רק כשהוא מתגלם במעשים או לפחות כשהוא יורד לתוך דעות ורגשות כאלה, שסופן מוכרח להתגלות במעשים.

לאבל כ"ז שהדבר עומד בצורתו המופשטת, אין כאן עקירה עקרית.

לאובזה הננו קרובים לסברת הראב"ד, שהשיג על הרמב"ם במה שקרא למי שמאמין ההגשמה באלהות - מין;

לאונוכל להסכים שכל זמן שאדם המגשם לא יעשה לו פסל ותמונה, הרי לא גמר את מחשבתו, ונשארה היא עדיין בחוג הרוח, שלא תוכל להיות נכללת בשם עקירה ויציאה מן הדת.

לבבאמונות הנוטות מכלל התורה, כמו האמונה הנוצרית והמחמדנית, אין עיקר הארס מונח במושג האלהות שלהם, שהוא שונה ממה שהוא נכון להיות ע"פ יסוד אורה של תורה, כ"א במה שיוצא מזה הריסת המצות המעשיות, וביטול תקות האומה ביחש לתחייתה השלמה.

לגבתוך עצמיות הנפש טמון וספון כל הנטיות היותר טובות.

לגאמנם צריך להוציאן אל הפועל, והפועל היותר טוב הוא הדיבור, הפועל על הרעיון והציור.

לגע"כ נכבדה היא מאד התפילה במה שעל ידה יוצאים אל הפועל רגשי לב היותר נעלים, והתפילה היא עשויה בצורה המתאמת לרגשי הלב, שדרך הקשבתם היא אחרת, לא כאותה הדרך של ההקשבה ההגיונית.

לגאמנם כשהנפש הפרטית והלאומית בריאה, יודעת היא יפה את חילה ואינה מתפחדת כלל מפני הסתירות ההגיוניות, כי היא יודעת ששונות הן דרכי ההרצאה של ההגיון ושל ההרגשה הנשמתית.

לגוכשהמצב הוא כן, התפילה הולכת ופורחת, עולה היא כשלהבת העולה מאליה, בלא שום מחשבות זרות ובלא שום עצבון רוח.

לגאבל ע"י דלדול האומה נתמעט כח הרגש הלאומי, ותחתיו נשאר רק ההגיון, שעם כל לקותו הוא מסעד את הרגש.

לגאבל בכל זאת, כיון שהרגש הנשמתי במצב החולשה שלו, צריך הוא להיות סמוך על שולחן אחר ואינינו מתפרנס מתוכו, הסתירות מתגלות, והמלחמה מתעוררת בכל עת תפילה, המחשבות הולכות ומתטרפות, והתפילה אובדת את ערכה הגדול, להחיות את הנשמה בעצם, וממילא הכונה מתחלשת ונשארת היא מצות אנשים מלומדה.

לגומתוך שאינה מפרנסת יפה את הרגש, כשם שאינה מתפרנסת יפה ממנו, הולכת היא לנוע על אהלי השכל והחשבון. וכשהשכל מטפל הוא בידיו הקרות בתפילה החמה, בת האש השמימית, הוא מאבד את חילה וממעט ג"כ את אורו הבהיר והקר, ונעשו שניהם יחד לקויים.

לדאי אפשר להדבק באמת בהיסוד הלאומי של ישראל, כ"א מי שכבר נשמתו הוטהרה, ע"י תשובה מחטאת האדם המגונים ומדותיו הפחותות, או מי שנפשו לכתחילה היא נפש טהורה.

לדכי היסוד האמיתי של תכונת האומה הישראלית הוא שאיפת הצדקה העליונה, צדקת ד' בעולם, וכל מי שנזדהם באיזה חטא, לפי אותה המדה של זוהמתו אין החפץ של הצדקה והטוב מאיר בקרבו כראוי, ע"כ לא יקושר באמת עם התכונה הלאומית עד אשר יטהר.

להכשמתעלים מעל לההגבלות ההגיוניות, מתגדל הערך של הטוב, עד כדי לעורר חמדה של שלהבת גדולה בכל קומת הנשמה;

לההאחדות הרוחנית של המציאות, כשהיא מוכרת בהכרה פנימית עליונה, מושכת היא את הנפש אל הטוב, אל המעשים הטובים וההרגשות החמודות, הנעימות נעימות עולמים מצד עצמם;

לההאמונה מתגדלת בקרב כליות ולב, וההרגש, שבכל טוב, שהאדם היחידי מרבה בסיגולו מעשים טובים, מחשבות ודיבורים טובים, הוא מנעים בזה את ההויה כולה, מעודד את האדם ומרקיעו לשחקים.

להיודע הוא האדם בשעה ששפע של רוח הקודש שופע על נשמתו, שבכל עת שהוא מרומם את עצמו ע"י מעשים טובים, ע"י התעוררות עליונה לחשק האלהות, החכמה הצדק, היופי והמשרים, הוא משכלל בזה את התכונה הרוחנית של ההויה כולה.

לההאנשים כולם נעשים יותר טובים בסתר לבם ע"י ההטבה העליונה של אחד מהם. כמה עצובי רוח יגונם נעשה נח, ומהול בנטפי נחם, ע"י התעוררות נחמת אל שבנשמה אחת בחזקה;

להאפילו החיות הטורפות וכל היצורים המזיקים נעשים יותר נחים, ארסם מתרכך מעט ע"י ההכרעה הכללית של הנשמה המתענגת על ד'.

להוהטובים שבבנ"א מתגדלים בטובם, ושמחתם בטוב וביושר מתגדלת. והעולמות כולם העליונים, מלאכי מעלה, מתעוררים בזמרת קודש נעימה, ומתעלים ברננת יפעה וחן, ופמליא של מעלה מתאדרת בגבורה.

להוכל אלה המחשבות, המגדילות את עז הנפש, אין להם מקום כ"א בנשמה, החפשה חופש גמור מזיקי ההגיון, הכובל את הרעיון וממית את השירה.

לולכל החי אשר על פני האדמה ובכל מלא היקום, בכל מקום שחיים נמצאים שם, שורר שם החק של נטיית שמירת הקיום.

לוזה החק הולך הוא בטבע בדרך הכרח, והוא הולך ומתחלש במקום שמתפתח השכל השופט, שמבחין את ערך הקיום לא בשפיטה טבעית, כ"א בהכרעה שכלית.

לואמנם תיכף כשהשכל מתעורר אפילו מעט, אע"פ שעדיין אינינו מספיק להכריע ולהורות בתוקף את דרך החיים, מיד הנטיה הטבעית מתחלשת.

לווהחק הזה הוא לטובה ושכלול, כדי שיהיה השכל מוכרח להחזיק מעמד, ויהיה גם הוא נעזר ע"י הנטיה הטבעית של חפץ הקיום, שאינינה זרה לו לגמרי.

לוראה ראינו את הדבר ביחש לקיום האמונה בעולם, וביותר בישראל.

לוהדת היתה נשמרת בכללות האומה, והאמונה היתה יפה מוחזקת באנושיות. הגורם לזה היה הכח של הנטיה הטבעית. לא היה אפשר לחיי החברה ועמדת הלאם להיות קיימים, כ"א ע"י הכח של קיום האמונה.

לואבל כשנשתכללו החיים, והשכל וההכרה המוסרית נתפתחו, נתחלשה הנטיה הטבעית הזאת, ומעתה אין הדת והאמונה מתקיימים עוד ע"פ הנטיה הטבעית כ"א ע"פ הכרעת הכרה בטובם ואמתתם.

לוואע"פ שההכרה עוד לא נתבכרה, כי לא באה עדיין ההתפתחות הרוחנית לידי מדה זו, מ"מ הועילה התחלת ההתנוצצות שלה להחליש את הנטיה הטבעית.

לווכיון שסוף כל סוף מעמד קבוע ומלא, אי אפשר בלא אור האמונה המרומם מכל מחשכי האדם, מוכרחת היא ההכרה להתעלות, עד אשר תבא אל מטרתה.

לווהיה אמונת עתך חוסן ישועות חכמת ודעת.

לזרוממות הנשמה צריכה לדחות ממנה את התכונות השפלות.

לזוהשעשוע של אור הדעה, מעלה את האדם ממעמקי העבדות הדמיונית שהוא קשור אליה תמיד.

לזהדעה הצלולה אי אפשר שתתכונן, כ"א כשיסורו הסיגים של מורך הלב, של חנופה ושל הונאת עצמו, מהתכונה הפנימית של האדם.

לחהיהדות בגולה, אין לה בסיס מעשי בעצם ואינה כ"א חזון לב, המיוסד על ציורים של תקוה ושל הגות יקר, מצד העתיד והעבר.

לחאמנם יש קצבה כמה כח יש בחזון לב לשא עליו את המשא של החיים ולסול בכחו נתיבה לחיי עם; והקצבה נראה שכבר מלאה צבאה.

לחע"כ יורדת היא היהדות בגולה פלאים; ואין לה תקוה כ"א לנטע אותה במקור חיים של חיים ממשיים;

לחואפילו ניצוץ אחד של חיים ממשיים יחיה המון גדול ורב של חיים חזיוניים.

לחהחיים הממשיים של היהדות אינם מתגלים כ"א בשיבת האומה לארצה; שהיא המסילה הסלולה לשיבתה לתחיה;

לחכל העליוניות שברוחה ובחזון לבה יקומו ויחיו כפי אותה המדה, שהיסוד המעשי יתפוס מקום להחיות את החזיון המתעלף.

לטכל מה שהעולם מתבסם יותר, ורוח האדם מתפתח בקרבו, מתעוררת יותר התביעה לחיות ע"פ הרוח הטבעי שבקרבו, בקול יותר חזק.

לטוזו התביעה יש בה הרבה מן האמת והצדק, ושלמי הדעת צריכים הם לזככה ולהעמידה על מכונה.

לטהאדם הולך ומוצא את אלהים בקרבו. בנטיותיו הנכונות; ואפילו אותן הנראות בראש שהן משגות מן הדרך הטובה המוסכמת מצד ההשקפה הרגילה, יוכל הוא לעלות למדה עליונה כזאת עד שידע לכונן את הכל לתכנית העז והאושר.

מכשכנסת ישראל מתעוררת לתחיה מוצאה היא בקרבה פנימה את עזה וכבודה, וכל הטוהר והקודש הרגיל להמצא בהכנעה ומשמעת הולך הוא ומתנוצץ בהעז הנשמתי של הופעת הגבורה של האומה;

מובדעה טהורה מחברים את הרוחות, החדש והישן יחדו.

מאההגנה על היהדות ההיסתורית, היהדות המעשית, היא אחת מהחובות היותר גדולים לכל בעל נפש אשר יש לו איזה כח לעשות ברוחו.

מאהעזיבה המעשית מרפיון רוח, העדר השיתוף בארחות החיים עם כללות האומה לדורותיה בשמירת שבתות ומועדים וקדושתם, במאכלות אסורות ופרטיהם, בויעוד בתי כנסיות ובתי מדרשות, פוחת הוא מעט מעט את צורת האומה ומדלדל את כח חבורה. ו

מאאם אי אפשר להמעשים להיות נשמרים אלא בהסברה והטעמה של הדעות המגינות עליהם, הרי התעמולה של קנין הדעות ההן, חובה שוה היא להתעמולה של הקנאת המעשים.

מבהתורה אחוזה היא ברוח ישראל.

מברוח ישראל המופשט הוא מלא כל, אור אלהים, תעודת ההויה, מקור הנשמות.

מבהתורה כשמתגברת, כשידיעתה מתרחבת, כשאורה מזהיר, כשרגשותיה מתעמקים בקרב כל נשמה, האורה האלהית מתפשטת יותר בעולם, מתהדרת ומתעלה, וכל העולם כולו הרי זה מתעלה בעילוי היחידים מרוממי הרוח.

מגהחושבים הטהורים באים לגדולתם בהרחבת מחשבתם, אבל גם הם צריכים להגביה את רגשותיהם.

מגוכשהם טובעים במצולות המחשכים, צריכים הם לקרא בחזקה בהתעוררות אל נפשם לצאת מאפילה לאורה, אז יצעק לבם אל ד'.

מדהכח, אומץ הגוף, מוכרח להיות נמצא בצדיקים ישרי לב, כדי שתהיה מכרעת הופעת חפץ הטוב את השפעתה בעולם.

מדחלישות הכח של צדיקים, שהם צריכים להיות נאזרים בגבורה, מחליש את אור העולם.

מהלפעמים אין ממלאים חסרון רוחני בשום עבודה ושום תשובה, כ"א בהגברת כח הגוף.

מוכשהולכים בדרך העיון הטהור באלהיות, מרגיש האדם בעצמו שיש מסך המבדיל בינו ובין ההשגות הבהירות, והנשמה בעצמה מכרת שהמסך הזה הוא המעשים והמדות שאינם טובים;

מוומיד מתעוררת בקרב הלב התשוקה לתשובה שלמה, שהיא המעולה שבתשובות;

מוולפעמים רבות לא תצא אל הפועל כראוי עד שתהיה סמוכה לה התפילה הרעננה;

מוואז ישוב מעיין הגבורה להיות מפכה והולך על הנשמה.

מזהמחשבה בעניני האלהות, היא פועלת לטובה על כל תכונותיו של האדם כשהיא בטהרתה, כלומר, כשהיא בשלה בחשק פנימי של הכרת האמת, וחפץ הצדק והמישרים, בלא שום פניה גסה.

מזולא על תכונותיו היחידיות של האדם היחיד היא פועלת לטובה, אלא שהיא מעדנת ומזככת את ההויה כולה, ע"י מה שחלק אחד ממנה, שהוא האדם הדורש את אלהים באמת, הולך הוא ומתעלה.

מחכל מה שדרישת ד' מתגברת ביותר בלבו של אדם, אהבת כל הבריות כולם מתרחבת בקרבו, והוא אוהב גם את הרשעים ואת הכופרים, וחפץ בתקנתם, מפני שהוא באמת מתקנם בגדולת אמונתו.

מחאמנם בגלוי אין בכחו של האדם להראות אהבה כ"א למי שמוצאים בו ג"כ דבר טוב, שאז יוכל להדביק את אהבתו בצד הטוב, ולא יזיק אותו כלל הצד הרע והמכוער של אותן האנשים, שהוא אוהב אותם מצד מדתו הטובה של אהבת הבריות, הכוללת בקרבה להיות טוב ומטיב לרעים ולטובים.

מטבתפילה ובמצות בונים את כח המדמה שיהיה טהור וחזק, וראוי להיות מבוסס עליו השכל הפועל.

נהציור של האלהות שהאדם מצייר בדעתו, הוא תמיד מעורב עם סיגי דמיונות כוזבים, ומתוך כך מכשיל הוא את חיי האדם והחברה. וכל העצות הרעות בדרכי החיים, וכל המדות הרעות, נובעות הן מזה.

נואין ניצל האדם ממחלה זו אא"כ ירגיל את שכלו להיות עסוק בארחות החיים הטובים ודרכי החכמה והמוסר, והרעיון עד אלהים יהיה לו ליסוד כל שאיפותיו, אבל בלא שום ציור פרטי.

נאז ימלא תמיד מחשבות בהירות, וכחו הרוחני יתחזק תמיד במעלה אחר מעלה.

נאתשוקת הצדק והנטיה המוסרית, כשהיא מתגברת הרבה בלבו של אדם, מתהפך הוא לפעמים למן מחלה שמאבדת טובה רבה, כשהיא מנקרת תמיד בתוכיות ההרגשות, ומוצאת פגמים במהלך המוסרי, ומאיימת על האדם יותר מדאי, עד שהיא עומדת כמסך מבדיל לפניו בינו בין אור ד' הזורח בתוך שמחת הנפש.

נבהעבירות והמדות הבלתי מזוקקות הן מטמטמות את הלב, עד שאי אפשר כלל לההסתכלות האוביקטיבית שתתרחב ותתפשט יפה כ"ז שהנפש חשוכה על ידן.

נבהמעיין, החפץ להתעלות למרומי ההשכלה, ירגיש את זה מנפשו, והכרח גמור ירגיש בעצמו לשוב בתשובה שלמה, לצרך ההשכלה בעצמה שלא תהיה לקויה.

נבועל כל חטאת האדם שבין אדם למקום, התשובה הרוחנית משיבה מיד את ששון הישע של אור הרוח.

נבאבל בעבירות שבין אדם לחבירו, שאי אפשר להנפש להשתלם עד שיתוקן בפועל, -

נבולפעמים יפגשו מכשולים ומניעות שאי אפשר להתגבר עליהם, וכ"ז שלא נתקנו, הן מונעות את אור הדעת, וממילא הן מעכבות את ההכרה של הצדק הכללי ואת החשק אליו לצאת מהסתרתו;

נב- מ"מ ע"י הסכמה חזקה להזהר לפחות על להבא מחטֹא לבני אדם, ולהתאמץ בתיקון העבר כפי אותה המדה של התקיימות התשובה במעשה, כן יוסיף האור הרוחני לזרוח על הנשמה, עד אשר אומץ הרוח בעצמו ירבה לו דרכים איך להשלים את התשובה המעשית, כדי שיוכל האור הרוחני לחול על הנשמה הצמאה אליו, בכל מילואו ובכל טובו.

נגהתשוקה אל השכלה רוחנית ואל ציורים עליונים בהרחבה, היא בעצמה מעוררת הכשר להתלבשות של רוח הקודש.

נדכשאדם משליט את השכל על נפשו, והנהגתו את עצמו אינה הולכת בדרך ההכרעה הטבעית הפשוטה, כי אם ע"פ השפיטה השכלית, הוא מטביע בחלק ידוע מן ההויה כולה את ההטבעה הזאת, שהצד היותר מאיר שבה יגלה את אורו ואת שליטתו, וממילא מתבסם העולם ע"י זה, לפי אותה המדה שהאדם ההוא תופש בו מקום.

נדואם הוא מתעלה כ"כ, עד שההכרעה הטבעית שלו הולכת היא - מצד ריבוי תשוקת הנפש אל השכל והיושר - דוקא ע"פ השכל, אז מאיר הוא בעצמיות ההויה את האור הגנוז, עד שמתהפכים חלקים רבים, שהם מצד עצמם עכורים ושפלים, לבהירים ונשאים.

נההרעיון שכל ההויה כולה היא רק ענין האלהות ואין עוד דבר לגמרי מבלעדי ד', הוא מענג את הלב מאד.

נהוהתענוג הרוחני שהרעיון הזה מסבב הוא המופת על צד האמת המתבטא על ידו.

נוהחטא גורם שהאדם מתירא מפני מחשבתו, ועל כן אינינו מרבה לעיין במושכלות העליונות.

נווכל מה שהאדם מתרחק מן החטא, כך מתמעטת פחדתו מן המחשבה, ויוכל לעלות במרחבי אין קץ ובדברים העומדים ברומו של עולם, בציוריו.

נזההסתפקות, מה שאדם מסתפק בהשגותיו באלהות בדמיונות הכוזבים, שהם שרויים בלבו של אדם מימי חסרון הידיעה, היא מפני הלהיטה אחרי התאוות הבהמיות.

נחההשתקעות העמוקה בדעת אלהים, מתוך דעה שלמה, המתלבשת בהרגש נאה ולבוש מזהיר של דמיון מבוסם, אין לשער את יפיה ותענוגיה.

נחכל חוזי חזיונות וכל משוררי אהבה בתענוגים ילאו לצייר גם חלק קטן משביעת הנשמה ונחלי עדניה, במעמדה הנשא, כשהיא עומדת כולה בעולמה האלהי;

נחולבד התענוג הנשגב באין חקר, הצורה הרוחנית, שהנשמה לובשת על ידי מעמדה הנעלה הזה, היא מלאה הוד מלכות, וכל הדרת המדות הטובות, עד שהיא מתבסמת בבסמי עדן של המוסר היותר זך ונאור, בתכונה כ"כ שלמה ומאירה, שאין ערוך לה בכל הטבעה מוסרית שבעולם, שיכולה לבא ע"י איזה לימוד והכרה אחרת.

נחביסומה של הנשמה בעידונה העליון חודר הוא כ"כ בכל כחותיה ושרשי הוייתה, עד שהיא מבסמת בחילה גם את כל הסובב אותה וכל הנוגע בה בסיבוב ונגיעה הוייתית ומציאותית.

נחוכשנשמה מאירה ומתעדנת על ד' וענג הכרת האלהות ומשושה מצויה בתבל, כל הנשמות כולן, וגם כל נפש חיה, וכל שיח וצמח, גם כל כח חיים צפון בכל יסוד ודומם שואב עדנה והתעלות;

נחוההשקפה הבהירה הזאת, שתכליתה קנוייה היא ע"י רוח הקודש, המוכשר להופיע בישראל ועל ידו בעולם כולו, היא גם עכשיו המקור הראשי של כל התענוגים כולם.

נטישנה צורה מיוחדת שהדמיון מתלבש בה, כשהשכל פועל עליו.

נטואותה הצורה היא קדושה, ומבסמת את העולם, ומטהרת את האדם מכל טומאותיו.

נטוכל זמן שהצורה הזאת מתטשטשת, והדמיון מצטייר ע"פ חק שלו בעצמו בלא השפעת השכל עליו, אז הוא המקור היותר נרפש לכל תקלה ולכל חטא ועון בחיי היחיד וחיי הציבור.

נטהצורה הזאת של הדמיון עומדת היא בעצם טהרתה ע"פ ההשפעה הישרה של השכל, אצל אותם האנשים שבעצמם יש כח לחיות חיי הרוח באור השכל.

נטאבל היא משתכללת ונבנית ג"כ בצורה הגונה, ע"י ארחות החיים וציור הרגשות, שהגדולים משיגים אותם מצד השפעת השכל. כשיעשו אצל הבינונים והקטנים, ע"פ ההשפעה הכללית שיש להגדולים על הקטנים.

נטוהמעשים והציורים יובילו את כח החיים, המתקשר בצורות הדמיוניות, אל המטרה הרצויה.

סאמנם השכל המלא, שהוא ראוי לכונן את אשורי הדמיון על דרך החיים, הוא השכל האלהי, שממנו באה הופעת הנבואה, בהתגלות התורה, ואור רוח הקודש,

סוהמשכת ארחות החכמה של כל דורשי ד', וכל התכונות הנפשיות הנפעלות מהשפעה זו, וצורת החיים, שעל פיה מרוממים הם את הדמיון משפלותו, ומאירים אותו באור השכל, לאושר האדם.

סאישנם אנשים אשר עשה אלהים אותם ישר, שתכונתם שוקטה, וההדרכה הישרה והמנוחה הפנימית היא גורלם הקבוע להם. אמנם אם יתיגעו בתורה, במוסר ובחכמה, יעלו במעלות גדולות, אבל בכל אופן הנם אנשי יושר טובים והגונים. גורלם של אלה הוא להיות עסוקים במקצעות המעשים בפועל או בחכמות המעשיות. הצד המוסרי שלהם עומד הוא על עצמו, על עמדו ומנוחתו; יוכל להיות שלא יעלה למעלה רוממה, אבל גם לא ישפל למדרגה שפלה.

סאאבל סוג שני נמצא שאין בהם מנוחה, עומדים הם תמיד בשיקול, להיות עולים עד לרום שמים, או גם לרדת למעמקי תהומות. אלה צריכים הם לתקן את אישיותם הרוחנית מדי יום ביומו. אלה כשיסגלו לעצמם את אותה הדרך שהם צריכים לה, יעלו מעלה מעלה, אבל אם יעזבו אותה, עלולים הם לרדת מטה מטה. אלה הם שהם צריכים להיות עסוקים תמיד בתורה ועבודה, במוסר וברגשי קודש, וחלילה להם לפרש לדרך ארץ, ולחכמות מעשיות.

סאבמהלך הדורות בכלל נמצא לפעמים דורות כאלה, שתכונתם הכללית היא מסוג הראשון, שהם בעלי מנוחה, בעלי אופי קבוע, וחינוכם ראוי להיות דומה לאלה היחידים בעלי האופי הקבוע.

סאוישנם ג"כ דורות בעלי אופי מתנודד, שפרנסתם הרוחנית צריכה להיות מתמדת בהשפעה תדירית.

סאולפעמים אנו מוצאים, שבאיזה חלק מיוחד יהי' לאיש או לדור פנים של מנוחה, ובחלק אחר פנים של תנועה.

סאוצריכים המנהיגים, הדואגים לטובת הכלל, לשום אל לב, איך לחנך את הדור ביחש לכל חלק וחלק בפ"ע.

סבכל המחשבות שהם נאמרות ונהגות ע"פ הדמיון המביא להטבת המוסר ולרגשי קדושה, הנן קיימות תמיד אפילו כשיאיר עליהם האור של השכל הבהיר, אלא שהן מתחדשות בצורה חדשה.

סגכנסת ישראל עומדת היא עכשיו על המעבר, לצאת מתוך חיים אינסטינקטים לחיים של הכרה.

סגהאינסטינקט הטבעי הוא יותר בטוח במהלכו ויותר מכוון בפעולתו לקיום החיים;

סגאבל התכונה המשוכללת של האדם לא תתן לו להשאר לעולם חבוק במעמדו הטבעי, ובעל כרחו של האדם מתרומם הוא מחוגו, ויוצא אל המדרגה ההכרית שבהם הוא אובד הרבה מסגולותיו הטבעיות, אבל סוף כל סוף הוא מסגלם לו בצורה יותר יפה.

סגככל החיים והאדם, שבכל זמן שהנם נתונים במעמדם הטבעי, פועל הטבע עליהם להחכימם בחכמת שמירת החיים והמשכת ההויה; וכל מה שהם מתחילים להיות יותר בעלי תרבות והכרה, הנם צריכים לעשות את כל הדברים הללו עצמם מתוך הכרה פנימית ברורה, ולא מתוך דחיפה פנימית חזקה ועורת.

סגכך הוא מעמד האומה בגולה ליחש היהדות, הוקרת האמונה ושמירת התורה. במצב התרדמה, האינסטינקט של חפץ הקיום הלאומי רדה בכל יחיד לשמור את הדת ולכבד את האמונה בכלל, מהכרה פנימית טבעית, שבהפרד כל אחד לעברו בחיי הדת יבוטלו רגשי האומה ותתפוצץ ותתבטל.

סגכל זה היה במצב חזק עד שלא החל לזרח האור של התחיה הלאומית - מתוך חפץ והכרה ומתוך בסיס מעשי, מתוך המשכה חזקה להתאסף לארץ ישראל וליסד מחדש חיי העם הקדמונים כימות עולם - שאז בעוד לא היו הזמנים מסוגלים לכך, לא מצדנו ולא מצד העולם. וההכרה הברורה בחפץ קיום האומה וארחות תחייתה, לא היה אפשר לה לצאת אל הפועל. אם היה בא איזה רפיון בההשפעה הטבעית היתה הסכנה איומה מאד.

סגעתה בא התור לההכרה הברורה -

סגשכשתשתלם תחולל גדולות הרבה יותר מכל פעולות ההכרה הטבעית העורת - לקיום האור האלהי, לדעת ה' המיוחדת לישראל, לאמונה ולשמירת התורה, שהיא כולה ארחות חייים לישראל.

סגאבל כעת אחרי ההתנוצצות בתור התחלה קטנה, גרם הדבר לביטול וחלישות האינסטינקט ביחש לקשר הדת והאמונה, וההכרה לא השלימה את תפקידה;

סגעל כן הננו משתוממים למראה ההריסה. אבל עלינו לא להשתומם ולהתיאש, גם לא לשבת בחיבוק ידים מבלי עשות דבר; כי אם עלינו לדעת איך לאחוז בשרשי תחיית הרוח, ולהפרות את ענפיו.

סגאם אי אפשר לנו להשיב מיד את האבדות כולם, נתאמץ להשיב את אשר נוכל.

סגבזמן שהפרצות באות מרוח בערות, מבהמיות וטמטום הלב, אז אם נזקקים לרפואה ע"י תחיית רוח והוספת דעת, מבלי לפנות אל תיקון המעשים, יוכל הדבר להביא תקלה, לחשוב את הרוח והרעיון לדבר מספיק בעצמו, ואותו לא יקלטו יפה, ותגדל המהומה.

סגלא כן הדבר, כשהסבה הפנימית של המכשולים כולם היא הארה פנימית לקראת הכרה ברורה, שהחלישה מדי התגלותה את כחו של האינסטינקט.

סגאמת הדבר שאם נעזוב את המצב כך, ילך הדבר מדחי אל דחי.

סגאבל כשנחל להאיר את הרוח ולשכלל יותר ויותר את ההכרה הפנימית למהר להביאה לידי גילוי, אז תחל היא בעצמה להשיב את כל מה שנאבד לנו ע"י נפילת האינסטינקט בצורה יותר בהירה, והחיים הרוחניים ישובו לקבל צורה מאירה, ולב בנים יחל לשוב אל אבות, והחיים יוחלו להיות יותר מלאים טל תחיית קודש והכרת האמונה, כבודה והוקרתה.

סגוחמדת קיום המצות, לשכלל את החיים הישראליים, תשוב לנו בכל יפעת הודה והדרה, ותגלה את פעולתה לטובה במקום צמיחת קרן לבית ישראל, בארץ חמדה, במקומות תחייתה, ביחוד בערי יהודה ההולכות ומשתכללות לאטן.

סדהשממון של המחשבה ממיעוט הלימוד והידיעה, מביאה את האדם לחשוב הרבה במהות האלהות, ואינינו יכול לשער עד כמה המחשבה הזאת היא עזות נוראה וסכלות איומה.

סדוכל מה שיהיה יותר משוקע בבערות, יחשוב שבזה הוא מתקרב אל הידיעה האלהית הרמה, ששמע תמיד שכל גדולי הנפש שבעולם עורגים אליה.

סדומתוך שמצטבר הרגל של כמה דורות לחשוב מחשבת טעות זאת, כאילו אפשר לחשוב במהות האלהות, מתארגים הרבה הבלי שוא, שתוצאות שלהם הנם רשעות רבות ונוראות, עד שאפילו האדם הפרטי אובד הוא את חילו החמרי והרוחני מרוב צרה ואפילה.

סדכדי לטהר את האויר מזוהמת החוצפה והרשעה הזאת, באה הכפירה המוחלטת, שגם היא אינה טובה מהראשונה, אבל היא מתנגדת לה תכלית הניגוד.

סדומתוך ההתנגשות של שני ההפכים הללו, תעזר האנושיות עזר גדול, להיות מתקרבת לדעת את ד', ידיעה מאירה, ידיעה המקרבת את האדם לאשרו הזמני והנצחי.

סדובמקום המחשבה השוממה של ההתפרצות אל מהות האלהות, תבא בלבו מחשבה בהירה של המוסר הטהור והגבורה העליונה, המתוה לאדם את דרכי החיים, ומציגתו באור ד'.

סההמחשבה בענין האלהות בשני הצדדים שלה -

סהדהיינו: הצד האחד, בצורה המדברת עד הבורא והבריאה מכל אחד בפ"ע, כאילו הוא נושא לעצמו, אלא שהם מחוברים יחד מתוך שהבורא מחיה את הבריאה והבריאה מקבלת חיים מהבורא;

סהוהצד השני, שאין שם שום מציאות של בריאה כלל, והשם בריאה הוא רק מושאל מצדנו, אנו נבראים אנחנו רק מפני צמצום השגתנו, ובאמת הכל הוא בורא, אלהים, אבל הכל הוא ענין אחר ותוכן אחר, שאין לו שום ערך אל התגלות חלקית, ואלהים הוא דוקא הכל ולא חלק מצד שהוא חלק - המחשבה הזאת פועלת בכל צד מצדיה פעולה מיוחדת על רוח האדם.

סהההגיון והחשבון באים מצד המחשבה של הערכת העולם והבריאה לשני ענינים. אמנם השירה ומשאות הנפש באות מההסתכלות השניה, של מציאת האפסיות של הכל חוץ מהאלהים. ומלאת כבוד אלהים בכל

סההמוסר, הוא ענף מורכב מהגיון ושירה במיזוג נכון, כשיחסר ממנו כח אחד, לא יוכל לעמוד.

סהעל כן כאשר ע"פ ההדרכה של המחשבה הראשונה, של החילוק שבין המחשבה עד האלהים ועד העולם, מתגלה התאר של צדקת אלהים, של גודל המוסר המופיע לנו ע"פ המחשבה ביחש אל האלהים, והמוסר הזה מתמלא בחוקיו בהגיון וחשבון, כשאח"כ באה המחשבה השניה עד האלהות, שצדקתו והדרת המוסר המתמלא מזכרונו כבר נקבע יפה בנשמה, מתגברת השירה ע"י ההצטיירות העליונה המלהיבה של אין עוד מלבדו, ומוסיפה היא פרי ברכה גם להמוסר.

סהאבל אם בראשית המחשבה לא תסתמן כ"א מצדה האחד של אין עוד מלבדו, לא היה שום מקום לשום ציור מוסרי ביחש האלהות לפעול עלינו. אין אנו יכולים להכיר ערך מוסרי ביחש לעצם אחד מצדו לעצמו, כ"א ביחש מאחד לאחרים.

סהאע"פ שהרוממות הזאת של המחשבה, היא מתעלה על כל החזיון של ערך המוסר כולו, כמו שהיא מתעלה על כל המחשבות והגבולים, מ"מ האדם אינינו יכול לתפוש מחשבה רוממה מערכו המוגבל בכל מלא הודה - וערכי המוסר לעולם נדרשים שיהיו ניעורים וחוזרים וניעורים בכל הליכות החיים - עד אשר נוראה היא הסכנה שתוכל להתפשט מהתגברות המחשבה השניה על הראשונה.

סהאלא שגם בהתגברותה של המחשבה הראשונה, שכנפיה קצוצות, יוכל ג"כ רוח האדם לשקע, וע"י השיקוע יוכל לאבד חמודות רבות.

סהעל כן אין תרופה אחרת, כ"א לסדר את הרעיון באופן כזה שתהיה המחשבה הראשונה מלבישה לעולם את השניה, ולא יגלו לעולם, כי הראשונה בתור לבוש לשניה העליונה ממנה. ז"א מלביש את א"א, וד' הוא האלהים.

סוצריך בכל יום לטהר את כח המדמה ולהעלותו.

סולמטרה זו אנו צריכים להתפלל.

סואין לשער את הזוהמא ההולכת ומתרבה בנפש הפרט, ובנפש האומה בכללה, ובנפש האנושיות, ובנפש החיה הכללית של החיים עמנו, ועם הנפש הכללית של ההויה - ע"י החדלון מטהר תמיד את כח המדמה.

סוכח זה עשוי להיות מקבל טומאה ולרדת לתכלית השפלות אם לא נשתדל להעלותו בתדירות.

סודבר אין להשכל עמו. השכל עומד הוא בטהרתו מצד עצמו, הוא צריך רק להיות מקושר עמנו. אנו צריכים להיות מוארים מאורו ע"י העסק התמידי בעסקי שכל במושכלות של אמת בתורה וחכמה.

סואבל הכח הדמיוני הוא צריך טהרה והתעלות, ובכל פרק ופרק מפרקי הזמן הוא צריך אימוץ והארה.

סועל כן אנו צריכים לברכות, להודאות ולתפילות בעתים מזומנים, ואשרי הנזהר בהם בכונה טובה. הוא מאיר את עצמו ואת העולם כולו.

סזהזוהמא הנשמתית, כשם שהיא יכולה להתקבץ בתוך נפש יחידית, להסיר אותה מתכונתה הטובה, ולהפכה לתכונה שפלה, שתוריד אותה למדרגת שפלי החיים, כך היא יכולה להתקבץ בתוך הנפש הכללית של אומה שלמה, לעשות אותה לאומה שפלה ורשעה, בזויה ונגעלה, באופן שהיא ראויה לעבור מן העולם, כדי שלא לעכב את הנוי העולמי של יופיו של עולם מלהתפשט.

סחהטהרה האלהית כשהיא מוארה יפה היא מזככת את הכל.

סחהנשמה היחידית של האדם היחיד נעשית מאירה, קדושה וגיבורה על ידי אור האלהי המזריח עליה את קרני זהרו בתוקף ומילוי;

סחוהיא נטמאת ונעשית קדורה לפי אותה המדה שהאורה האלהית רחוקה ממנה או היא משובשת בקרבה.

סחכך היא הנשמה של האומה כולה כשזורם בתוכה זרם חי של הופעת אלהים הרי היא בריאה, חזקה וטהורה;

סחוכשהשכינה מסתלקת מקרבה, מיד מתנונה והולכת וטומאתה מתגלה בקרבה;

סחהרוח הלאומי יוכל הוא לקבל טומאה כמו רוח אדם פרטי, הוא יוכל לשאוף שאיפות שפלות ורעות אשר כפי רוב כחו וגדלו יגדלו הרבה יותר לרוע משאיפות רעות של אנשים רעים יחידים.

סחעל כן טהרה צריך הוא הרוח, טהרה צריך הוא הרוח טהרה במקור הטוהר של המעין האלהי.

סטכשהמעשים הם טובים, כשהמדות הן זכות, חולמת היא האומה חלומות של קדושה עליונה ושכלה מאיר באור אלהים;

סטכשהמעשים נפחתים והמדות מתעכרות אז השאיפות הלאומיות גם הן נעשו ירודות וכעורות, וממילא גם חלשות, כי אין גבורה של אמת רק גבורה של מעלה, גבורת אלהים.

עברית כרותה היא לכנסת ישראל כולה שלא תטמא טומאה גמורה. גם עליה תוכל הטומאה לפעול, לעשות בה פגמים, אבל לא תוכל להכריתה כליל ממקור החיים האלהיים.

עארוח האומה שנתעורר עכשו, שאומרים רבים ממחזיקיו שאינם נזקקים לרוח אלהים;

עאאם היו באמת יכולים לבסס רוח לאומי כזה בישראל היו יכולים להציג את האומה על מעמד הטומאה והכליון.

עאאבל מה שהם רוצים אינם יודעים בעצמם, כ"כ מחובר הוא רוח ישראל ברוח אלהים, עד אשר אפילו מי שאומר שאינו נזקק כלל לרוח ד', כיון שהוא אומר שהוא חפץ ברוח ישראל הרוח האלהי שורה בתוכיות נקודת שאיפתו גם בעל כרחו.

עאהיחיד הפרטי יכול הוא לנתק את עצמו ממקור החיים, לא כן האומה כנסת ישראל כולה;

עאעל כן כל קניניה של האומה, שהם חביבים עליה מצד רוחה הלאומי, כולם רוח אלהים שורה בם. ארצה, שפתה, תולדתה, מנהגיה.

עאואם המצא תמצא בזמן מן הזמנים התעוררות רוח כזאת, שיאמרו כל אלה בשם רוח האומה לבדה, וישתדלו לשלול את רוח אלהים מעל כל הקנינים הללו וממקורם הגלוי שהוא רוח האומה, מה צריכים אז צדיקי הדור לעשות?

עאלמרוד ברוח האומה, אפילו בדיבור, ולמאס את קניניה, זהו דבר שאי אפשר: רוח ד' ורוח ישראל אחד הוא. אלא שהם צריכים לעבוד עבודה גדולה לגלות את האור והקודש שברוח האומה, את אור אלהים שבתוך כל אלה, עד שכל המחזיקים באותן המחשבות ברוח הכללי ובכל קניניו ימצאו את עצמם ממילא שהם עומדים שקועים ומושרשים וחיים בחיי אלהים, מוזהרים בקדושה ובגבורה של מעלה.

עבהתפילה היא פועלת אימוץ הרצון וחלישות הרצון. כלומר, אימוץ הרצון הטוב, המוסרי, הקדוש, וחלישות הרצון הפראי, הרע.

עבלהמטרה של חלישות הרצון אין צריך כ"כ הרמת התכונה הנפשית. ההכרה שהמוסר הוא נשחת אצלו, שהאדם מרגיש בעצמו, מסבבת לו יגון פנימי ונפשו נפולה בקרבו, וכשהוא מתנפל בתפילתו הרצון של הרע נחלש, ועושה את פעולתו לטובה גם אחר התפילה, בשוק החיים.

עבלא כן הוא עם אימוץ הרצון. ההכרה בהטוב וההתעוררות להגבירו צריך הארת רוח גדולה.

עבולפעמים ע"י מה שהאדם קובל תמיד על נפשו, וחושד את עצמו בפריעת מוסר, הוא מחזיק את כל נטיה של אימוץ לרעה ומזקת.

עבוצריך ע"ז חשבון ברור והארת גבורה, שידע את הצד הטוב שבקרבו, שתעודתו הוא שיתרומם ע"י התפילה ויוסיף אומץ.

עגעיקר הסרת הלב מן התפילה הנהוגה בדור זה, הוא מפני שנקודת החיים של כנסת ישראל נתגברה, וחפץ הטוב הכללי נתאמץ בקרבה, והתפילה היא כרוכה תמיד עם הרעיון העתיק, שהצד השלילי של החלשת הרצון גובר עליה, ועל כן אין הדור מוצא בקרבה את גבורתה ויפיה.

עגלגלות אנו צריכים את הצד של האור, את אותו הצד שגנוז שם חפץ הטוב, ולכרוך את התפילה עם הרעיון של הגברת הרצון.

עגאז ינהרו רבים אל התפילה, וממילא תבא ג"כ המטרה של החלשתו של הרצון המכוער.

עדכשהשכל מאיר במלא אורו, אז אין צורך לשום הדרכה מיוחדת של חקים ומשפטים.

עדהטוב הגמור במעשה נמשך הוא אחרי המאור השכלי, וכל מכשולות החיים מתישרים מעצמם.

עדהחקים והמשפטים מתקיימים לא בתור חקים ומשפטים מצווים, כ"א בתור תנועות טבעיות, לנושאים שהארת השכל חזקה עליהם.

עדהטוב והרע, וכל ערכיהם, חילוקיהם, והעמל הגדול שיש בכיוון הדרך הממוצע, שלא יוסיף ולא יגרע, כל אלה באו אחר שגרע השכל את אורו, וההרגשה, ההתפעלות, ושיקוע של החושים לקחו את מקומו, אחרי חטא הקדמוני, של האכילה מפרי עץ הדעת טוב ורע.

עהאסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה.

עהסימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדה.

עהאבל אם תצוייר יראת שמים בתכונה כזאת שבלא השפעתה על החיים היו החיים יותר נוטים לפעול טוב, ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל, וע"פ השפעתה מתמעט כח הפועל ההוא, יראת שמים כזאת היא יראה פסולה.

עוכל הנסתרות אנחנו צריכים לציירם ביחש להתקבלותם בשכלנו וכח המדמה שלנו בהיותו מואר מאור השכל;

עוובזה אנו נכנסים להשער החיצון של כל הידיעות החמודות בדברים שהם למעלה מן החושים.

עוואחר שיבוסס לנו הציור איך כל הדברים הם נמצאים במציאות רוחני אמיתי ביחש לציורנו השכליים, אז יכולים אנו כבר להרחיב את גבול מדענו על מציאות הרחבה של הרוחניות ממעל להוייתנו.

עואבל אם לא נבא בהדרגה מהציור הפנימי שבקרבנו אל העולם החצון, לא נמצא כלל מה שאנחנו חפצים מההשגות רוחניות.

עזטהרת הנשמה גורמת היא, שמרגישים יפה בכל החטאים, בין אותם שהדרך איך לתקנם מפולשת היא ובין אותם שנסתם הדרך של התיקון בפנינו.

עזעל כן אין להבהל כלל ממה שמרגישים את כל משא העונות, ולא יגרמו לאדם שום התרשלות בשלמות באור תורה ושמחתה, וחופש הרעיון במהלך הדעת, כי הבהלה שמתבהל האדם מהרגשת רוב עונותיו, זאת בעצמה היא האות שנשמתו היא מטוהרה, ובודאי יפתחו לפניו דרכים, איך להפוך לזכיות גמורות אפילו אותם החטאים שאינינו מוצא עכשו דרך לזה כלל עליהם - ביחוד בענינים שבין אדם לחבירו התלויים בממון, וענינים של מכשולי רבים שקשה לתקנם -

עזכשהאדם מרגיש חפץ פנימי לתקן הכל, אז הכל חוזר לסייע לזכות לעצמו ולעולם כולו. ע"כ צריך שיהיה תמיד שמח בכל מדרגה שימצא את עצמו בה, כיון שפנימיות נטייתו היא לטובה.

עחכיצד מעלין ניצוצות הקדושה מעמקי הקליפות:

עחמטהרים את הלב ע"י הדרכה של מוסר מושכל וטהור, מקדשים אותו ע"י רעיונות נעלים של דבקות בד' ודעת ד' בתכלית הגונה שאפשר לאדם להשיג לפי שכלו וכח נשמתו.

עחאח"כ משוטטים בכל מלא הרעיון המקיף את כל חדרי הנפש, ובכל הרעיונות והדעות המשוטטות בעולם, ומבחינים בכולם מה שיש מהם לטובה ומה שיש לרעה.

עחגם באותם הרעיונות שכמה רשעים שמשו בהם לרעה, מדקדקים ומבחינים איזה קורטוב של טוב יש בהם, וכשמוצאים את הגרעין הטוב בתוך עמקי הרע מחזיקים בו, מצחצחים אותו ומרחיבים אותו, ומוציאים מה שיש להוציא ממנו אל הפועל;

עחובזה הניצוץ עולה למקום קדשו.

עטכמו שדעת ד' היא גבוהה מכל מדע, כך היא משתפלת להאיר בלב היותר קטן שבלבבות, והולכת ומאירה במדרגותיה בכל אנשי המעלה לפי ערכם.

עטהאפשרות של דעת ד', גם היא מזככת את כל העולם כולו, אע"פ שעדיין לא יצאה מן הכח אל הפועל.

פהמיוחדים שבבנ"א שמוצאים בקרבם נטיה לדעת ד', מוכרחים הם להיות שקועים בזה יותר מבכל המקצעות שבתורה ושבחכמה שבעולם, ואינם רשאים לסוג אחור ממדרגתם בשביל שום מניעה שבעולם - ואפילו אם יתדמה להם שע"י שיקועם בדעת ד' הם מאבדים כמה ענינים של מצות מעשיות ושל ידיעת התורה, או שאינם יוצאים ידי חובתם בדרך ארץ.

פכי כל השלמות המעשיי והתוריי היא רק הדרכה להביא את האדם לידי אותה המעלה העליונה של רדיפת דעת ד', וכיון שכבר בא האדם לידי מדה עליונה זו, חלילה לו לעזוב מה שהוא קודש חמור ולעסוק בקודש קל.

פובטוח הדבר שע"י הארה העליונה של נשמתו השקועה באמת באור ד', יתרחבו אצלו כל שבילי הדעת, ולבבו ימלא אור של צדק וישובו של עולם, עד שימצא ברכה רבה ורחב לב לעסוק בקדושת אמת גם בחלק המעשי שבתורה ושבד"א בהצלחה מרובה, הרבה יותר מהשקועים בענינים המעשיים לבדם, שלא הגיעו לידי אותה המדה של צמאון אמת לדעת ד'.

פאדעת ד' מוכרחת היא להתמלא בהגיון גדול של תורה ושל חכמה, כל חכמת העולם וחכמת החיים, כל יושר טבעי של מוסר ושל תרבות, וכל הכנה של אומץ הגוף וגבורת הנפש.

פאאז היא יוצאת אל הפועל כפי אותה המדה, שהנפש החושקת לאור דעת ד' היא עלולה לה.

פבלא רק ההשכלה השכלית בתבונה ברורה בעניני האלהות מרוממת את נשמת האדם, כי אם אפילו ההצטיירות הדמיונית. רק שהדמיון צריך הוא להיות מואר בשכל כמה דאפשר, שלא יצא חוץ לגדר הראוי, הכח הדמיוני, ביחוד שלא יפרץ לפעול ג"כ בעולם המעשה ע"פ התכונה הדמיונית הפנימית.

פבנוסף ע"ז, מוכרח הדבר שהטהרה המוסרית תהיה אדירה ומזוככת מאד, והמדות הטובות יהיו קבועות בנפש יפה יפה. אז יעשה אפילו הכח הדמיוני, כשהוא מתמכר באמת לענינים אלהיים, נפלאות גדולות וישועות בנשמת הפרט והכלל, והוא יהיה הגורם היסודי לתחיית העולם גם ברוח דעה מעשית, ושכל טוב חברותי, מתוקן ומקובל.

פגמן השעורים, שהם מאכל בהמה, בא העומר.

פגכשהרוח הבהמית עולה למקורה העליון, ובכח גבורתה היא נוטה לקדושה ולטהרה אמיתית, אז האהבה האלהית העזה חוגגת את חג קדשה, את הפסח.

פגכשהאומה כולה מקריבה את כחותיה החמריים, המפוזרים בכל מלואה, להיות קודש לד', רצונה מתאחד עם רצון אלהי עולם ד'.

פגוברית אהבה, והתאגדות הנטיות על דרך החיים במהלך הנהגת העולם האלהית, השלמה ברום קדשה, ובמהלך האומה כולה המקודשת, נעשית על ידי הפעולה הקדושה הזאת.

פגואהבת עולם נקבעת בין ד' וישראל עם קרובו.

פדיש כח בנשמה להשכיל השכלות של אמת מקרבה פנימה, מעצם מקור מעיינה.

פדוההשכלות הללו הנן גבוהות וטהורות כפי ערך טהרתה של הנשמה במעשיה וחכמתה הלימודית.

פדויותר מכל טוהר מאירה לפניה הדרך הטהרה המוסרית של המדות הטובות, ורכוש הבינה באמונה לפי ההרגש של הלב הטהור, הבלתי מתחכם בארחות עקלקלות.

פהבודאי אין שייך באין סוף שום מדע והשכלה בערכנו אנו, מ"מ אנו צריכים להמלט מציור של האפסיות השטחית, שהעדר ההשכלה מביא לה.

פהוזה בא לנו ע"י העסק התמידי בהעיון האלהי, לפי המדה שהנפש יכולה לסובלו.

פהאע"פ שאין עולה בידה מאומה מהשכלה חיובית באמתת ד' במושג אין סוף, מ"מ היא מוצלת עי"ז מהציור שהגובה האלהי מביא להרשם באפסיות, ומתמלאת אור של הויה עד אין חקר.

פוסופרים וכל עסקני האומה הרוחניים, אשר בנפשם מקננת הדאגה לקיומו של עמנו בצורתו החומרית והרוחנית - עצות מרחוק מבקשים אנו, עצות שהן בודאי טובות: הרחבת השפה והספרות, בקשת דרכים שבהם מחבבים ומרימים את הרגש הלאומי הישראלי.

פואבל עם העצות הרחוקות שהם כמו חדשות - אע"פ שבאמת כבר היו בנו בשכבר הימים, אלא שנתישנו בימי התרדמה וההתעלפות הלאומית - אנו צריכים לחזק ג"כ את העצה הקרובה, את העצה שהיא בידינו ובין עינינו, את השמירה של חקי היהדות של האומה כולה, הנובעים כולם ממקור חייה העצמיים, ונותנים לה חיים עצמיים בשמרם, ע"י קיומם ושמירתם, את צביונה הרוחני והמעשי.

פזכששטים במרומי המחשבה האלהית, שהאדם בחופש רוחו ועז דמיונו יכול להגיע אליה, להיות מתנוצץ בלבבו קוץ קטן ונצוץ קל מההארה המפוארה של המגמה הכללית של כל הטוב האצור בההויה כולה, כמו שהיא בראשית המחשבה ואחרית המעשה - אז הנשמה מתרוממת.

פזוכפי אותו הערך של הזיכוך המעשי והמדותי, וכפי אותה המדה של טהרת השכל וזיכוך התבונה, כך הקרבה האלהית הברה מתכנסת בלב ובמח, והאדם עולה למרומים, בא עד הראש, ומשם צופה לכל שבילי עולם, השכליים והמעשיים, ומשם יורד הוא מלא טוב וחסד, מלא גבורה והוד, ורועה באהבה עדר ד', צאן אדם.

פחאמונת אלהים מאשרת את בני האדם, רק כפי אותה המדה שהגדולה האלהית היא נחקרת ונלמדת מאותו החלק החשוב שלהם, שהוא ראוי לכך, שאז מאירה הנשמה מאור העליון, ע"י מה שהיא נדבקת באהבה ודעה שלמה לחיי החיים, וכל ההרגשות הדעות והמעשים מתעדנים.

פחאבל ע"י ביטול של תורה העליונה, המביאה להכרת גדולת אלהים ושלמות העליונה שאין לה סוף וערך, נפגמת האמונה עצמה, ואינה נותנת את אותו הפרי הטוב שהיא צריכה לתת, ואינה מרוממת את הנשמות בגלוי משפלותם.

פחואז נופלת היא האמונה ומתרבים בוזיה ומחלליה, ולא תשוב לאיתנה, כ"א ע"י מה שהצדיקים היותר מעולים הגבורים והחכמים היותר שלמים בדעת אלהים שבבני אדם, יתחזקו מאד להגביר את תשוקת חקר גדולת ה' בכל הדרכים הגדולים, השכליים והמוסריים. עד שתלך האמונה ותתרומם, ותצא מאפלתה לאור גדול, ותהי למקור חיים לכל הנשמות היותר גבוהות ועדינות שבעולם, כמו שהוא טבע האמיתי שלה, וממילא ישוב אליה כבודה ויקרה גם בכל השדרות האנושיות כולם.

פחומה שנוגע לישראל בזמן הזה הוא כל עוגן ההצלה של האומה, להשיב לה את יקר האמונה האלהית הטהורה, שהוא כל יסוד חייה.

פטהנשמה הפנימית המחיה את השטה הסוצילית כפי צורתה בימינו, היא המאור של התורה המעשית במלא טהרתה וצביונה.

פטאלא שהשטה בעצמה עומדת היא באמצע, גדולה, ואינינה יודעת עדיין את יסוד עצמיותה.

פטאמנם ימים יבאו ותהי למוסד נאמן, לאֹמץ התורה והמצוה במלא שיגובם וטהרתם.

צהאנרכיה, היא נובעת מיסוד יותר נעלה מהסוצילית.

צאינינה יסוד לתורה המעשית וקיומה, כ"א להדבקות האלהית העליונה מכל מעשה וסידור חיובי.

צעל כן היא עוד יותר רחוקה ממקורה, שהוא עומד רחוק מאד משפלות החיים של ההוה, מהסוציליות, ובמצבה של עכשיו ומצב החיים של ההוה, היא פרועה כולה, למרות הניצוץ האלהי הנשגב המסתתר בתוכיותה.

צאמזיק מאד לחסידים, מלאי גבורת ד', ההתחברות הרוחנית עם האנשים הנמוכים, שיש בהם רק יראה חיצונית, והם מלאים פחד, רעה ועצבות שפלה, שהיא פרושה על כל שטח חייהם הרוחניים.

צאגדול הוא מאד צער הנשמה להשתתף עמם בשיחה, ובתפילה, ובכל עניני קדושה, וצריך הכנה גדולה מאד להיות מגביר את כח הרוחני ואת האור הבהיר האלהי שבנשמה, למען הגן על עצמו, שלא תשפל נשמתו ע"י השפלות של קטנותם של בעלי היראה החיצונית שאין להם שום חפץ כביר, כ"א חולשת פחדם העצוב.

צבהאור הפנימי הזורח בכל הויה מוכרח הוא לבנות לו את עולמו.

צברץ הוא במסלולו מבלי לשום לב אל התקשרותו הכללית באור המקיף שחוץ ממנו, שהוא מלא עולמים, גם לפי אותה המדה שיוכל הוא בפנימיותו להבחין.

צבאמנם בפנימיותו עריגה עליונה קבועה, להתחבר באור המקיף הגדול ורב ממנו באין ערוך.

צבכשהיא מתגברת, מגלה היא את אור התשובה במעלתה העליונה, העולה על הצדקות הגמורה, שלא נשקעה בהוייתה הפנימית מעולם, כ"א הסתגלה תמיד למה שגדול ממנה, המקיף אותה בעוזו.

צגאין אפשרות להיות נשמר מטשטוש הצורה הרוחנית של האדם ושל האומה ע"י הכבד שבחיים המעשיים, בין המעשים החומריים של צרכי החומר, בין המעשים הרוחניים של חובת התורה והמצוה עם כל דקדוקיהם בשמירתם וידיעתם, המיגעים מאד את הנפש המשכלת השואפת לאור שאינו מוגבל בזהרו;

צגע"י הבריחה מהם - האדם תפוס הוא בידי החיים המעשיים, כל מה שירצה להיות מופקע משיעבודם יכבידו הם עליו - כי אם ע"י ההסתגלות להם, בצורה סידורית כזו, שלא יוכלו להחשיך את האור האצילי של החיים הרוחניים.

צגההסתגלות להחיים המעשיים החומריים, מוכרחת להיות ע"י השקפה טובה וזריזות הגונה ביסוד תיקון הפרנסה בכבוד ובהיתר, וטיפול הגון בשמירת בריאת הגוף והרוח.

צגוהסתגלות אל החיים המעשיים הרוחניים מוכרחת להיות ע"י התרגלות של שינון בהלכות הפסוקות עם ריוח של השקפה ביסודותיהם וטעמיהם, מבלי להסתבך יותר מדאי בההויות והפלפולים, אבל להיות חמוש בידיעה ברורה. שאז יסור עול בלבול הדעת וההפחדה הרוחנית, המבהלת את לב כל מגשש באפלה, המביאה מורך לב ועצבון רוח, שמחליש את חיי הנשמה מלהתגבר באורה האלהי.

צדהקשור בקשר של אהבה אל הכלל כולו וחפץ בתקנתו וטובתו, הרי הוא מקושר ג"כ אל הרעים והחטאים שבו, ובזה יש מוצא לפגימה בקדושת הנשמה הטהורה, החפצה רק בקודש וטוב אמיתי, ובכל זאת מתעצמת כל כך נפש הצדיק, האוהב את הכלל, באהבת הבריות, אהבת האדם, וביחוד אהבת ישראל, עד שאיננו נסוג אחור משום דבר, ואפילו מפני פגימה רוחנית שלו. וסוף דבר שהוא מברר את עצמו כ"כ עד שהוא מתקשר בתמצית הטוב של הכלל כולו, שבאמת כללות הכלל הוא לעולם טוב, טוב ד' לכל, והוא מתרומם עוד יותר ע"י אהבה זו;

צדוע"י התרוממות הרוח שלו מתרומם ג"כ הכלל, עד שאפילו הפרטים הרעים של הכלל הולכים ומתבסמים ע"י קישור של הנפש של הצדיק, האוהב את הכלל באמת, בהם.

צדאלא שמי שזו היא דרך עבודתו, צריך שיברר את עצמו מאד, ויהיה זריז וזהיר, שמעשיו ורעיונותיו וכל הרגשותיו יהיו באמת נתונים לטובת הכלל כולו, שזהו באמת מה שנוכל להבין מתואר רצון ד', שאז המחשבה הרוחנית שלו היא מתאחדת עם האיחוד של הכלל, ולא תאונה אליה רעה.

צדאבל מי שבא להתקשר אל אהבת הכלל ונפשו עופלה בקרבו בפניות פרטיות שלו, אע"פ שניצוצי טהרה של אהבת הכלל ג"כ יש בו, מ"מ אין הנשמה שלו עצמה מרוכזת ומאוחדת כראוי, וממילא אין קישורו עם הכלל כולו איתן, ויוכל להיות שתכוון סגולת קישורו אל הצד הגרוע והרע שבכלל, והטוב והסגולה שבכלל תתרחק מקשר נשמתו,

צדואז הוא נפגם באמת הקשר הזה.

צדועל כן אנו מוצאים חוש טבעי בהרבה בנ"א, בעלי יראה ותורה, שאינם חפצים להתקשר כ"א באהבת הטובים שבבנ"א ובסגולת האומה.

צדוזהו באמת דרך נכון לפני כל אותם שלא נתבררו כראוי.

צדאבל לא כך הוא דרך ד', הראוי לשלמי הנפש, אשר כח בידם לברר את עצמם ואת נטיותיהם, שהם חייבים, לבד האהבה היתירה לסגולת האומה, לאהוב את הכלל כולו, ולצפות לישועתו בכללו, לישועת כל פרטי הכלל כולו, באין פירוד כלל וכלל, ואם הם מוצאים בנפשם איזה ירידה או לקותא רוחנית ע"י הקישור לכל הכלל מפני חלקיו הירודים, לא יסורו אחור מדרך ד' הכללית הנאותה להם, אלא יזדרזו להקנות לעצמם את הבירור הראוי, באופן שיהיו יכולים להיות מקושרים אל הכלל כולו, מצד תמצית טוב ד', הטוב האמיתי, השרוי בו, ואז לא תגרם להם אהבתם האצילית שום פגם וירידה כלל, כ"א עליה ותוספת טהרה גבורה וקדושה.

צהטבעי הדבר הוא, שבההשקפה הרגילה, אותה ההתבוננות האלהית הבאה מהדעה הפנטאיסטית, שהיא ההשקפה היותר מפורסמת גם מצד האמונה, היא מסבבת לפעמים עצב וחלישות נפש, מפני הרפיון הבא ברוח האדם בציורו, שהוא בתור נמצא מסובב מוגבל וחלש רחוק הוא מההשלמה האלהית, המאירה באור תפארת גבורתה.

צהביחוד החולשה מתעוררת ע"י ההבלטה שהחסרונות המוסריים מתבלטים בנפש ע"י הפרליל במעמד האדם, לעומת השלמות האלהית, ביחש אל הצדק והמוסר.

צהאמנם עלולה חולשה זו להיות מתמעטת באותה המדה שהאדם מוצא את עצמו איתן במעמדו המוסרי, המעשי והמדותי.

צהאבל מ"מ אין החולשה נפקעת לגמרי, מפני ההשערה הזורמת של הצעירות החדלה לגבי הגודל האלהי, המבהיל בתעצומות אין סוף את הרעיון היותר רחב.

צופחות מההשקפה הזאת מיגעת את האדם ההשקפה המונוטאיסטית, הנוטה לההסברה השפינוזית, כשהיא מזדככת מסיגיה, המובלטת בחלקים רבים ממנה בהחלק התבוני של החסידות החדשה, שאין שם דבר מבלעדי האלהות.

צוהאדם מוצא את עצמו, שאם אך לא יתפס בתוכיותו מקום בפני עצמו, שאז בהקרעו בדמיונו מהשלמות של אין תכלית האלהית, הוא ודאי חדל ורפוי, ואיננו כלום, ואיננו כלום עוד יותר מהאין כלום של הביטול הערכי שבא ע"י ההצטיירות הראשונה;

צומפני שאז הוא נחשב שאמנם יש איזה מציאות לו בפ"ע בגבולו ותחום חפצו והכרתו, רגשותיו ונטיותיו, אלא שעולמו הוא קטן באין שעור עד כדי חולשה ואפסיות לעומת הגודל האין תכליתי האלהי, אבל אין זאת אפסיות גמורה ומוחלטת בעצם;

צולא כן הוא בההשקפה השניה, המסברת שאין דבר חוץ מהאלהות המוחלטת, א"כ השיקוע בנטיותיו הפרטיות של האדם, הנשענות על השקפת החיים שיש איזה מציאות פרטית הוה לעצמה, אפילו בצורה שבקטנות, הוא רק הבל ושוא נתעה;

צווראוי היה לפי זה להשקפת עולם להיות מחלישה את רוח האדם במעמקי ההתבוננות שלה עוד יותר מהראשונה, מ"מ אין הדבר כן, אלא שזו האחרונה משיבה לאדם מיד את עז נצחו, היא רק מעודדת אותו, שאין לו לשכח את אמתת הוייתו, ושעליו להתרחק מכל ארחות החיים הנובעים מהמחשבה הטעותית של הישות של עצמו הפרטי, הקרוע ברוחניותו מהאין סוף האלהי, אבל כיון שהוא צועד על דרך זה, אין לו עוד לכבוש דבר של מציאות כ"א דבר של דמיון כוזב, וכבר הוא מאושר באין סוף.

צואמנם באמת אין עבודה זו קלה כ"כ כמו שמצייר אותה הדמיון לכאורה, היציאה לחופש ממסגר הדמיון היא עבודה לא פחות קשה מהיציאה לחופש מאיזה מסגר מציאותי, מ"מ סוף סוף עז רוח לו הוא יותר מהמחשבה האחרונה.

צואבל אי אפשר לגשת עליה כ"א ע"י ההרגל הגדול וההתלמדות השכלית היותר זכה שאפשר להיות ע"פ ההשקפה הראשונה;

צוואז היא מלבשת את המחשבה האחרונה באורה לכל פרטיה, ונעשית לה בית קיבול והיכל. אדני בהיכל קדשו.

צזאך אע"פ שהעולם העיוני וההרגשי השירי הוא יותר מזדכך ומתעלה ע"י המחשבה השניה, המלאה מאור הענוה וביטול היש, מ"מ העולם המעשי איננו יכול להיות הולך את דרכו ע"פ ההסתכלות התדירית העליונה הזאת;

צזומוכרח הוא האדם להנמיך את אורו מצד הכרח הסתגלותו לעולם המעשה ולהיות קשור בהמחשבה ההיכלית הראשונה, אבל בידיעה ברורה, שהיא איננה מחשבה ברורה כשהיא לעצמה, ולית לה מגרמה כלום, אלא שהיא מסובבת בסיבוב שכלי וציורי ממהלך המחשבה העליונה של ההסתכלות השניה שאמרנו.

צזואז העולם הממשי נעשה מזורז ומלובן ומלא צדק, והעולם המחשבי מתגבר ועולה מברכת מקורו, והם מתאחדים תמיד, ע"י הבטות מאוחדות, ומרכז הויה מאוחד, ביחודא שלים.

צחתורה שבכתב היא מדת שמים.

צחכלומר, לא היתה התחלת ההדרכה הכללית של כללות התורה וחידוש הדרך שבא ע"י המצות בכללותם, יוכל להיות מתגלה, מפני הכח הרוחני האלהי המתגלה בעצם תוכה של כללות האומה, כי אם הדבר הוא גבוה ממנה.

צחדוקא נשמה עליונה שעלתה אל הגובה האלהי במעלה בהירה ועליונה כ"כ שאין נפש האומה בכללה יכולה עדיין להגיע לה, היא יכלה לגלות אור התורה שבכתב בעולם. ומשה עלה אל האלהים.

צחאמנם אחר שכבר הוטבעה המטבע האלהית בנפש האומה ונקנה לה טבע חדש, אז מחוללת היא את הענפים כולם ע"פ רוחה, בדרך הסתעפות מהמקור האלהי.

צחואין שום פלא שהרוח הגדול של האומה, ההולך ומקר משפעו האלהי הגבוה, מטבע עצמותה, כלול הוא בצדו העליון המקורי הזה;

צחוכללות הרוח וסעיפי פרטיו כמו שהם משתלשלים באומה, הכל סקור הוא ומתבלט בהצד האלהי העליון, הצד השמימי, שמשם התורה שבכתב נתונה למשה, בכללות ההטבעה בתוכיות האומה ופרטיה.

צחכלת משה וכל תכסיסיה.

צטהנשמות הגדולות אין להם מרגע מפחד ועצבון, עד שהם באים לאותה המדרגה שהם נועדים לה מעצם טבעם ושורש מחצבם, להיות כלולים כולם תמיד באור האלהי, בזוהר גדול של שכל בהיר וחשק אדיר של רצון כביר מאד.

צטוכל מה שהוא נמוך מזה איננו משביר את רעבונם, ולא משקיט את רוחם.

קאצל האלהות, הזמן הוא נצחי, ע"כ איננו זמן, מ"מ אינו אובד שום יתרון שיש לזמן באשר הוא זמן.

קהגבול הוא באין סוף וממילא איננו גבול, ומ"מ איננו אובד את היתרון שיש לגבול באשר הוא גבול.

קהשינוי הוא שיווי, ומ"מ איננו אובד את היתרון שיש לשינוי.

קואנו יכולים לדבר בהשגת אלהות מה שאנו משיגים מצד הזמן הגבול והשינוי, ואנו יודעים שהדיבור הוא מצד הנצח האין סוף והשיווי;

קוכל המתראה בזמן גבול ושינוי הוא אספקלריא שאינה מאירה, המקבלת מנצח אין סוף ושיווי, שהוא אספקלריא המאירה.

קאגדולי הנשמה אינם יכולים להיות נפרדים מן הכללות היותר מקיפה, כל חפצם ושאיפתם היא תמיד טובת הכלל כולו, הכלל במלא רחבו גבהו ועמקו.

קאאמנם הכלל מלא הוא מפרטים אין חקר, מפרטים אישיים ופרטים חברותיים. אין הכלל מעוטר כ"א לפי מילואו בשלמותם של אישיו הפרטיים, ושל קיבוציו הקטנים והגדולים, המשלימים אותו.

קאהכללות העליונה, המשלימה כל, היא מונחת בתנועת דעת ד' ואהבת ד', היוצאת ממנה בהכרח, לפי גודל קנינה ועשרה.

קאדעת ד' באהבה רבה, כשהיא מלאה את האור האמיתי שלה, לפי ערכה של כל נשמה כפי מה שהיא יכולה לשאת ולקבל, היא מבהקת באורה המוחלט את אהבת עולם, אהבת העולמים כולם, כל היצורים, וכל חוג החיים וההויה שלהם.

קאאהבת ההויה כולה ממלאת את לב הטובים, החסידים שבבריות, ושבבנ"א, לאושר של הכל הם מצפים, לאורה ולשמחה של הכל הם מיחלים, הם שואבים את אהבת כל ההויה, המגוונת בריבוי יצוריה, מאהבת ד' העליונה, מאהבת השלמות המוחלטת והגמורה של סבת הכל, מחולל כל ומחיה את כל.

קאכשהאהבה יורדת מעולם האצילות לעולם הבריאה, היא יורדת בהתפרטותה לפרטי פרטים, לניגודים וסתירות, לצורך של צמצום ומיעוט ערך ואהבה, לכל פרט מיוחד בשביל פרט אחר, ולפרטים רבים בשביל אחרים הרבים, ולפרטים בכלל מפני כלליותם הכוללת.

קאהאספקלריא המאירה של האהבה עומדת היא ברום עולם, בעולם האלהות. במקום שאין סתירות, גבולים וניגודים. רק אושר וטוב, ורחב באין תכלית.

קאכשתולדתה האהבה העולמית יונקת ממנה יש לה הרבה מטבעה היא אינה סובלת גם ברדתה שום קמצנות ורעות עין, כשהיא מוכרחת לצמצם את עצמה, היא מצמצמת את האהבה באהבה, גודרת את הטוב בטוב.

קאמשוקי אהבה הללו כשהם רואים העולם, ביחוד, החי, מלא קינטוריות, איבות רדיפות וניגודים, מיד הם עורגים להיות משתתפים בכל חייהם לשאיפות המביאות את הכללת החיים ואיחודם, שלומם ושלותם.

קאהם מרגישים ויודעים, שקרבת אלהים שהם עורגים אליה, במלא נשמתם, היא מובילה אותם רק להתאחדותם עם הכלל ובעד הכלל.

קאכשהם באים לשדרות האדם, ומוצאים פלוגות של עמים, דתות, כתות ושאיפות מנוגדות, הם מתאמצים בכל כחם להכליל את הכל, לאחה ולאחד.

קאבחוש הרוחני הבריא של נשמתם הזכה, המעופפת מעוף אלהי ממעל לכל מצרים, מכירים הם, שהפרטים כולם צריכים הם להיות מלאים, שהצורות החברותיות היותר טובות צריכות להיות מתעלות, ומתכנסות עם כל אושר פרטיהם באור החיים השלמים, הם חפצים שיהיה כל פרט שמור ומתעלה, והכלל כולו מאוחד ומלא שלום.

קאכשהם באים אל עמם, ולבם קשור בכל מעמק חייהם עם אשרו נצחו ועילויו, והם מוצאים אותו מחולק ומפורק, מפולג למפלגות, למפלגות, איננו יכולים להתאחד התאחדות גמור בשום מפלגה, כי הם חפצים להתאחד עם האומה כולה, דוקא כולה בכללה, בכל מילואה וטובה.

קבהדבקות בד' זאת היא התשוקה היותר טבעית באדם בצורה מושכלת והרגשית, שמה שהיא בכל המצוי כולו בצורה אילמת וחרשת, בצורה כחנית;

קבישראל תכונת האומה לקחה לה את התשוקה הזאת ליסוד חיי הלאומיות שלה, ע"פ גורלה ההיסתורי;

קבאין התשוקה של הדבקות המוחלטת באלהים חיים, באור אין סוף, דבר שאפשר להיות חילופו בטבע ההויה.

קבכשם שאנו מוכרחים לחיות, להיות ניזונים ומתגדלים, כך מוכרחים אנו להיות דבקים בד'.

קבהדבקות הנתבעת ממנו בכל מלא נשמתנו מוכרחת היא להיות הולכת ומתפתחת בנו, הולכת ומתעמקת בהרגש, הולכת ומתחוורת בהכרה ותבונה.

קבבשום אופן לא תוכל האנושיות וגם כל ההויה לחיות בלא הזרם של תשוקת הדבקות האלהית, החי תמיד בקרבה אע"פ שהוא באופן סתום ונעלם.

קבהילדות האנושית, הימים שהחושך היה ע"ב ומגושם, הניח בעולם יסודות של חיים כאלה שעכבו את הדבקות האלהית לצאת בכל מלא האור שלה.

קבאין לשער את צערה של הנשמה העולמית הכללית וצער הפנימי הנשמתי, של כל חי וכל אדם, על הלחץ הרוחני, על מניעת הטוב הגנוז בקרבו, המאיר כל כך, המעדן כל כך, המחיה חיי רוחב, חיי נצח, חיי גובה ועז.

קבוהחיים הללו הנם מוכרחים לו, הם עצם טבעו והוייתו. והנה באה החולשה האנושית ותעשה אלילים אלמים, אלהות חמרית גסה וזוללה, מוגבלת וחסרה, ותסתם את כל החרכים.

קבמציירים אנו לנו נשמה גדולה ענקית לכל מלא שאיפותיה, את תשוקתה הכבירה לחופש ואור, את צערה החזק, את מכאובה הנמרץ על עלבון התבל, - נשמת אברהם, - איך היא מתמרמרת, רואה היא את האושר, את האור המוכן לכל, לכל החי, לכל הנשמה, הרוחב האלהי הקורא להויה: היה אור, הקורא לקול פרט: המלא אושר, גודל, גובה ונחת, טוב וגבורה, אהבה ונעימות;

קב- והבארות נסתמו, סתמום פלישתים וימלאום עפר;

קבאיך מתפרץ הארי מהסוגר, איך נוטל הוא את מקלו בחרון, משבר את הצלמים, קורא בכח לאורה, לאל אחד אל עולם.

קגממעמקי הנפש יקרא ישראל את אשר קרא צור מחצבו, מעמקי ההכרה של האור והאושר, ממעמקי החמלה לכל נשמה המתענה, לכל יצור המתפתל, לחיים הלאומיים, החברותיים והמוסריים, ההולכים ארחות מלאות סירים סבוכים, מחוסר מעין חי בקרבם, מחוסר רשיון לשאוף לבקש את אשר הנשמה כולה של היקום צועקת בחבליה: בקשוני, דרשוני, - וחיו.

קגבדרכי חשך חקו מחקים, בלב מלא חונף ומורך נגשו לגדל את מלך עולמים, בתור מילוי חובה של דרך ארץ לקראת גדל כח עז.

קגלא יאמרכן ישראל, פחותה היא עבדות זו בעיניו, אע"פ שרבים הם הפרטים בקרבו הנזקקים לה, אבל לא כך הוא רוח הגוי, גוי מעולם, גוי איתן, גוי קורא בכח לאור ד' ועזוז החיים.

קגמקרבו יוציא רוח קטב להשחית גם את הטוב הנמוך, את החיקוי אשר ירד מחוץ לגבולו אל תוכו, וכנהר יקים לו מקרבו צר, אשר רוח ד' נוססה בו.

קגבנשמה לוהטת, מלאה חיים וגבורת עולמים יתנער, כארי יקום וכקול נהמות ים יקרא: הנה האור, קול אלהים חיים הקורא לי מעמק חיי, הנה אור חופש עולמים לכל היקום, הבא ומבריק מאור ד' על ציון, על מקום גי חזיון, אשר דבר אל חי כקול שחל היחל להשמע משם.

קדעוד ישמעו כל ענוי ארץ, עוד יאזינו כל כופרי תבל, ישיבו כל אשר בהם ניצוץ של חיים, יתעלו נשמות מתחתיות ארץ, ירומו אמללים מירכתי בור, יבאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, והשתחוו לד' בהר הקודש בירושלים.

קהישתחוו וקמו מלאי אונים, יתמוגגו והתחדשו אמיצי אור וכח;

קהגדודים גדודים כבירי לבב יקומו, יקראו: הנה קם עם, החל חיות גוי, אשר יתן שטף לזרם חיי אלהים במלא עולמים, העם העז, הנותן בעזו דרך בים סוער, סולל מסילות עולם לעזוז החיים של הדבקות באלהים.

קותמיד צריך לזכך את המחשבה בענין האלהות, שתהיה ברורה, בלא סיגים של דמיונות כוזבים, של פחדי שוא, של תכונות רעות, של העדרים וחסרונות.

קווכפי גודל הזיכוך של יסוד היסודות בתוכיות הנפש, כן תגדל ביותר הפעולה שתפעל הדבקות האלהית, שברגש ושבהתפעלות הלב, לנהל את כל מהלך החיים באורח ישרה.

קזכשחושבים עד אלהים בלא השכלה ובלא תורה, מתהוה ברעיון ציור אפל מלא תוהו ובוהו, ואח"כ, כשבאים להשתעבד לעבודת אלהים ע"פ המושג הריקן הקדום, האדם הולך ומאבד את זוהר עולמו ע"י מה שהוא מקשר את עצמו לדברי תוהו והבל נידף.

קזוכשהדבר הזה נמשך משך של איזה דורות, מוכרחת הכפירה לצאת בצורה תרבותית לעקור את זכר אלהים. ואת כל המוסדים של עבודת אלהים.

קזאבל מה היא עוקרת - רק הבלים ודברי בואש, שהם רק חוצצים בין האדם ובין אור אלהי אמת.

קזועל משואות החורבות שהכפירה מחרבת, בונה דעת אלהים הנשגבה את היכלה.

קחאין לשער את הנחיצות של התשובה המעשית, בתיקון המעשים ע"פ התורה והיושר הגמור, לענין כל המעלות העליונות של עליית הנשמה של הכלל והפרט.

קחהתמצית המעשית חובקת בנקודתה האחת היותר קטנה המוני המונים של אידיאלים והגיונות רחבים, המכשירים אותה בעולם ובחיים.

קחוכשהיא נפגמת, ניטל החסן של כל האידיאלים הרחבים במלא עולם, שהם מיוחשים לה אותו היחש של המרחב האתירי בעל מליונים קוביקים, המתלחצים באטם גשמי אחד לחוללו בצורתו הגבישית.

קטההתפתחות של רוח האדם, מכשרת את שכלו העצמי ואת חפצו הפנימי להיות שואף אל הטוב הגמור שהוא הטוב האלהי, שהוא היסוד של המגמה לכל התגלות אלהות, והשפעת התורה והנבואה בעולם.

קטבימים הראשונים היה השכל הכללי של האנושיות פחות מפותח, וחפצו היה ג"כ יותר ברברי, אז היה החזון האלהי כולו נועד לדחות את השכל הסורר המשועבד רק להחפצים הבהמיים בכללות החברה האנושית, ולדחוק תמיד את החפץ הטבעי, שהיתה התעוררותו יותר מכוונת לקראת הכיעור והחטא;

קטהתבסמות העולם ע"י כל המשך הדורות, ע"י ביסום היותר עליון של גילויי השכינה בישראל וע"י נסיונות הזמנים, התגדלות היחש החברותי, והתרחבות המדעים, זיקקה הרבה את רוח האדם, עד שאע"פ שלא נגמרה עדיין טהרתו, מ"מ חלק גדול מהגיונותיו ושאיפת רצונו הטבעי הנם מכוונים מצד עצמם אל הטוב האלהי;

קטונגד אותו החלק שכבר נזדכך מוכרחת היא הליבירליות להתפשט, והאנרכיה לתפוס מקום.

קטוכשבאה המסורת והדת אפילו בצורתה היותר טהורה לכבוש תחת ידה את זה החלק המזוקק לא תצליח, אבל צריכה היא לסייע את רוח האדם בנקודת טהרתו, ללכת במסילתו שכבר כבש, ולכוין את מטרתה נגד אותם חלקי הרוח של הדעת והרצון האנושי שעדיין לא נתבסמו, והם עומדים עודנה במצבם הפראי, כימי קדם;

קטולפי התנועה התסיסית של החלקים המבוסמים, עוד הסכנה בהם יותר גדולה כשהחלקים הבלתי מבוסמים, השרידים הרבים של הברבריות הולכים במצבם הטבעי הפרוע, והצד המתוקן שברוח האדם סוכך עליהם באברת דמיונו, להעטיף מעטה של ברק נוצץ על כל תועבה ושקר;

קטזאת היא עבודת הקודש של עובדי ד', עד קץ הימים, עד אשר רוח הטומאה כליל יחלוף, וזיו האדם והעולם יגלה בתפארת עזו, במלכות שדי.

קיהתשובה היותר מקורית וטובה, הנובעת מאור התורה בעולם, היא השינון בחלק דיני ממונות וכל המשפטים שבין אדם לחבירו הכלולים אצלנו בלימוד חושן משפט, בכל הבקיאות הגירסאית היותר בהירה וכל החריפות הישרה והרחבה היותר אפשרית.

קיהיא מתקנת את כל מכשולי הלב שבחיים ומעמידה את הצדק האלהי על בסיסו הנאמן ונוטלת את מחץ הספק והנביכה מתוך הנשמה, ע"י מה שמאירה היא באורה הבהיר את דרך החיים המעשיים.

קיאמנם צריך תמיד להכשיר את הלב ואת המח ע"י יתר חלקי התורה, וביחוד ע"י השפעה מוסרית ועיונית חזקה ורחבה, בטל האור של ההגיונות הפנימיים שבההכרות האלהיות האציליות, כדי שתהיה הנשמה מוכשרת להתדבק יפה בהצדק האלהי שבחלק המשפטי של תורת החיים;

קיואז יבא לה מקצע זה כשמן בעצמותיה לרוממה ולשגבה.

קיאאי אפשר כלל שלא נסתכל ונעיין בעניני האלהות.

קיאאין אנו צריכים להביט כלל איך העיון הזה פועל עלינו, או איזה תכלית יוצא ממנו. אין מחפשים תכלית למקור המגמות כולם.

קיאהנשמה מתיבשת ומתדלדלת ע"י העזיבה של העיון האלהי, ואח"כ על ידי הרגל ארוך של מחשבות יבשות וקלות ערך. אובדת היא את הכשרון להעיון האלהי, ונעשה לה קשה ומוזר, ולפי אותה המדה היא טובעת במצולת היגונות, וקלקול המדות, המעשים והדעות.

קיאלא כל האנשים אמנם מוכשרים הם להעיון האלהי, אבל המוכשרים הם הנם פרי הנשמה הכללית של האדם, בהוציאם את כשרונם אל הפועל, נשמת האדם בכלל מתעלה היא ופורחת. בחשאי מתתקנים הם המעשים והמדות, מתישרים דרכי החיים, ע"י פעולתן השכלית של צדיקים חכמי לב שנוצרו להיות תמיד מסתכלים כלפי מעלה - אותם יקרי הסגולה, שאין דבר שבעולם שילבבם, רק העונג של העיון האלהי בכל זהרו וכל אגפיו.

קיאיש אשר מרוממותו ישלח פארותיו, ויאיר מעדינת קדשו גם על שארי עיונים, ואז יצא לאור המחזה של לימוד תורה לשמה, והתורה כולה, וכל החכמה, המחקר והדעת, מתעלה הוא באור תורה של מעלה, בתורה השמימית, שחזות נועם ד' היא מהותה.

קיאמסתכל לו בחיר יה זה בכלים, בכחות היצירה הפועלים, בההויה לכל מלא עמקה, גדלה, גבהה ורומה, רואה בכל את ההוד והטוב;

קיאמעלתו המוסרית הולכת ומתגדלת, מפני שהוא שואב את חייו ממקור הצדק והיושר. חכמת לבבו מתרחבת, מפני שהוא יונק תמיד משדי תבונות הזיו האלהי.

קיבכל מה שיעיין יותר האדם במעשה ד', כל מה שיכוין יותר את לבו להכיר על ידם את השלמות האלהית, כל מה שיקנה לו ידיעות יותר ברורות בהליכות החיים של המוסר הטהור והשלמות של המעשים היותר טובים, כן יוסיף להופיע עליו האור האלהי, והסברות פנימיות מעונג השלמות האלהית יחלו לנבע בכליות, וימלא מחו ולבו אור ונעם עליון, הממלא את כל הנשמה ואת כל הסביבה טהרה וענות צדק, אהבת הבריות, יושר ומשפט ושמחת עולמים, המשותפת עם שפע חדות ד' ממקומו.

קיגהגילויים הנשמתיים של השלמות האלהית, כל מה שהם מתעלים, יותר הם מזדככים, ויותר הם מתרחבים. מתכונת המבטא והדיבור לא יכילם כל הגיון לשון, וכל ניב שפתים לא תעריכם, כל מליצה וכלי שירה תקצר מלספר את זיו הדרם.

קיגאז יאלם האדם ושפתיו תשקנה אשה לאחותה, ובקרב לב עמוק יגלה אור עז והדר גבורה נשאה ורחמים עליונים על כל היקום, שפעת חסד ואהבה ונדיבת לב שאין לשערה בכל פועל של צדקה מעשית.

קיגנועם נשמה זו תמתק את החיים הכלליים, נוטלת היא את העוקץ המכאיב של המארה הנתונה בחיים האנושיים מפני חטא האדם וסכלותו, מפני שפלות נפשו וקדרותה.

קיגהמלה היוצאת מלב מתנה זו, בעת עלייתה, בעת מושכה איתן בגבהי מרומי החסד האלהי, היא גדולה ועזיזה, היא פועלת ומחלטת. ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור.

קיגוהאור הולך הלך וגדל;

קיגובעת יחל להתעלם, ימהר הצדק אל הצדקה המעשית, אל התורה והעבודה, אל הטוב והחסד החמרי, עדי ישוב להגלות עליו הזיו העליון מסתר עליון.

קידהננו חשים במלא נשמתנו את ההכרח של הטוב המוחלט, את האי אפשרות של אי הוייתו, ואת העריגה הבלתי פוסקת במעמקי לבבנו להתעלות אליו, להתקרב אל מרומיו, לחזות בנועמו.

קידהננו מרגישים, שהטוב השלם בהשלמת הוייתו, החפשי מכל גדר, מכל תנאי וחק, מכל תאר ושינוי, מילואו הוא מילוי עולם.

קידאין מקום למלוי שאיפתנו אל טוב זה אלא בהסתכלות האפשרית בניצוצי זיוו, אחרי אשר ירדו אלנו וימלאונו עז וחיים, נצח והוד.

קידהננו אחר כל החזיון הזה נשארים צמאים אל התעלות הטוב, אין אנו מקיפים את מלא היקף הטוב בתומו, כי אם כשנחזה בו, לבד מילוי הטוב, ג"כ התעלות הטוב, פריחה תמידית, תוספת עז ועילוי בלי מצרים, בלא עמידה.

קידמילוי הצמאון האידיאלי הזה יורנו דעת במה להבחין בין אור האלהי לאור העולם החי ממקורו.

קידהאור האלהי ירוה אותנו את צמאוננו הנשגב אל הטוב המוחלט, הקיים במרומיו;

קידוהאור העולמי, ההולך ואור, ההולך ומתעלה, מחיי מקורו, ידשננו מהטוב של ההתעלות, של תגבורת הכח, של הוספת העילוי, שהננו לו כ"כ צמאים ונכספים.

קידלא נהיה לחוצים להשביר את צמאון המדע והטוב, כשהוא מקופל יחד ונושא את דעו על ההויה כולה לדעת את סוד האצילות המוסרי שבה, במסקנא יבשה, שההויה וההפסד היא המגמה האחרונה, מה שאנו מוצאים את עצמנו מזה נעלבים ונדהמים, מלאי שממון מפעולה הולכת וסובבת, המדאיבה את נפשנו בהאנחה של אין כל חדש תחת השמש.

קידהננו מתנשאים מעל להחזיון הפשוט שהחושים קולטים בחיצוניותם מההויה, הננו צועדים בצעדנו הרוחניים למעלה מן השמש, וגוזרים אנו, אין כל ישן, הכל פורח, הכל מתעלה, הכל מוסיף תמיד אור וחיים.

קידאין הרוח האצילי נופל גם בראותו, שהדרך של ההתעלות היא דרך מסובבת, שיש בה מעלות ומורדות, הליכות קדימה ונסיגות לאחור גדולות מאד, שגם הנה המורדות והנסיגות מלאות הנן רוח של עליה וקדמה.

קידההכרה של ההתפתחות, כשהיא הולכת ונגמרת, הולכת ונקלטת יפה בחיים המדעיים והמוסריים, כשהיא מתבכרת ויוצאת מידי בוסריותה, עד שאיננה נאכלת פגה, היא מעלה את רוח האדם אל מרומי האור האלהי, מקלטת בקרבו את המגמה הפנימית של דעת אלהים, החפשית מכל חק וגבול, שבאוצר נשמתן של ישראל, שנתגלתה ע"י ההופעה האלהית המיוחדת לו, בתור הפרח היותר עליון של הזרחת אור נשמת האדם בקרב העמים כולם.

קידההתפתחות התדירה תמלאנו שיקוף אידיאלי מוסרי על כל ההויה, ותביאנו לידי מילוי אור אלהי מדעי והכרתי כזה, המאחד את הוייתנו עם אור חי העולמים בתכלית הטוהר והמוסר, העז והגבורה בכל מילואם.

קידכבוד אלהים, העטוף בהיצירה הרחבה, בכל גוניה העשירים והשונים, מתודע אלינו, בזיוו האידיאלי, ההולך ומתגדל;

קידיתגדל ויתקדש שמיה רבא.

קטואהבת האדם את עצמו יכולה להשאר רק על המדרגה התחתונה שלה, שתהיה טבעית ונמוכה, ומתוך קטנותה עלולה היא להתקלקל ולצאת חוץ לשורה, להיות ליסוד למעשים רעים ותכונות רעות, וכפי מדתו הכשרונית של האדם כן יכול הוא בהשחתתו להיות מסבב השחתה אל הכלל.

קטוואותה האהבה בעצמה יכולה להיות ג"כ קדושה ואידיאלית, כל מה שהאדם מזכך את עצמו, מרומם את דעתו ושכלו, מכונן את תכונותיו ומעשיו לצד היותר נעלה וישר.

קטוכשהאדם מזכך את עצמו, והצד הטוב שבו הולך וכובש לו את מהותו, נעשה מבטו על המציאות כולו הולך ומאיר, הולך ומשמח, וההויה מוצאת חן בעיניו, מתוך שהוא מסתכל בה מנקודתו העצמית.

קטוובאמת ההויה היא טובה מאד, כשהאדם המסתכל בה פועל בקרבה וחי עמה הוא טוב.

קטווטובו של האדם בידו הוא כולו, או לפחות חלקים חשובים ממנו.

קטוואותם חלקים שהם בידו להכניסם אל תחום הטוב, הנם יכולים לשפר את כל הוייתו, עד שגם חלקיו שאין טובם בידו יוחלטו לטוב, שהם אותם החלקים והכחות שהם יוצאים מכלל הבחירה החפשית, אע"פ שהנם קבועים באדם עצמו, באמת שייכים הם יותר לכללות ההויה, שהיא כולה מתהפכת לטוב, מתקשטת באורים נאים ומלבבים, כשהאדם מאיר בה בנשמתו הטובה ובכחותיו היפים המסודרים על פיה.

קטזהרעיון ע"ד ההתפתחות של ההויה, וכל המצוי, הוא מוריד את רוח האדם ומעלהו, סם חיים וסם מות ביחד שקועים בקרבו.

קטזכשהאדם מסתכל לאחור ורואה את השפלות שבמצבי העבר, והוא כשהוא עומד במעמדו המוסרי, השכלי, והפיסיולוגי, מאושר מול העבר, דעתו נעשית זחה עליו מצד אחד, וגדרי המוסר מתרופפים אצלו. כמה מוסר שימצא בקרבו, יאמר, בעת אשר יתקפהו רוח רעה של איזה תאוה, שהוא די והותר ורב מאד מהנדרש ליצור שכמותו, שיסודו הוא בהמות ופראות גסה.

קטזלעומת זה ההשקפה של ההתפתחות ביחש להעתיד היא מרוממת ומעלה את האדם לגובה מוסרי כזה ממש, שראוי להיות מצטייר בלבבו ע"פ אותה ההסברה המתבארת לפניו מהידיעה ע"ד גדולתו של האדם בראשית הוייתו, עד מושב אלהים אשר ישב טרם אשר נטרד מגן עדן מקדם.

קטזכל מה שמתעלה האדם בדעה והשכל, בתלמוד תורה ותכונות טובות, מעוף שכלו וציורו המוסרי, הולך הוא קדמה אל העתיד, וממילא הולך הוא רעיון ההתפתחות ופועל עליו לישר את דרכיו ולעודד את חושיו המוסריים, עד אשר יכנס להיכלי הקדושה והטהרה בגבורה עליונה מלאה עז ד'.

קטזוההשקפה של העבר תאזרהו אומץ של יראה, כי ישים אל לבו את השפלות הנוראה של העבר, ויחוש שבשחתו את דרכיו יוכל לפול באותה השפלות החשכה, תחת אשר ע"י תיקון דרכיו ומעשיו, הפרטיים והחברתיים, הנה אורה גדולה, ההולכת ומאירה, בהתעלות של אין סוף, נכונה לפניו.

קיזהזמן חידש לפרסם הכרות כאלה, שגרמו בפרסומן להרס את ההכרות, אשר בעצמן אינן שייכות ביחש שלילי לההכרות המחודשות, אלא שמצד ההרגל נצטברו יחד. האדם מקשר את כל מחשבותיו זה לזה, וכיון שחלק מהן משתנה, הולך השינוי ע"פ כל הככר המחשבי.

קיזרק בדעת וחשבון יסייג לו האדם את הגבולים, להבחין עד היכן צריך להגיע יד השינוי של ההכרות החדשות בצדק, והיכן הוא המקום ששם כלה כחן.

קיזטבע השכל והציור הרוחני בכלל לחוש בכולו את השינוי שבחלק מחלקיו הוא לו טבע של חיים, המביא לידי שכלול והוספת מעלה בכל עת אשר יחודש דבר באחד החלקים שבו.

קיחשלשה הנם השינויים העיקריים, שבאו במהלך הציור האנושי בזמן החדש, שמהעקרים הללו הסתעפו ענפים רבים חדשים.

קיחומבלי שימת לב להבין את המהות העקרי המונח בעצמותם של אלה השינויים, למען דעת עד כמה הם צריכים להתפשט, לגרור אחריהם עוד שינויים בדעות ובמעשים, גרמו השינויים לטובה הללו ג"כ מבוכה וערבוביה, אשר תשוב לטובה ביחד עם התגברות ההכרה, אחרי שיתפשט התלמוד הרוחני, בהגיונות הנפש ואוצר הדעות, כראוי לו.

קיחשלשת השינויים העקריים הם:

קיחהאחד, השינוי במהלך המחשבה החברותית.

קיחהשני, במהלך המחשבה הקוסמולוגית.

קיחהשלישי, במהלך המחשבה ההתפתחותית.

קיחהבנת החברה האנושית, ובכלל החיים החברתיים, היה ענין סגור ורז כמוס לפני ההמון הגדול בדורות שלפנינו, כמו כל הסודות של החכמה המעשית והעיונית.

קיחכל עדה וקהלה היתה סגורה בתחומה, על כל יחיד לא פעלה בגלוי כ"א הסביבה הקרובה שלו, ובתומו חשב כן כל יחיד וכל ציבור, שהעולם הגדול הוא רק סביבתו הרוחנית והגשמית.

קיחבני ישראל, ככל האדם, גם הם היו סגורים בתחומם, ועוד במדה יותר גדולה, מפני שתי סבות חזקות, מפני הרדיפות הרבות אשר פגשו תמיד מהעולם האנושי הגדול, עד מקום שעיניהם היו יכולות לשלוט, ומפני השינוי העקרי שבהליכות החיים הרוחניים והמעשיים שבינינו ובין ההמון הרב של כל העמים תחת כל השמים, מאז ומעולם.

קיטיחידי הסגולה בעלי הדעה הגדולה, ידעו מעולם את סוד האחדות הרוחנית, ידעו שרוח האדם רוח כללי הוא, עד כמה שההבדלות הרבות הרוחניות והחומריות עושות את שלהם להבדיל בין איש לאיש, ובין קיבוץ חברתי אחד למשנהו, עוד יותר מכל ההבדלות גדולה היא האחדות העצמית שביניהם, והמחשבות פועלות ונפעלות מבלי הרף, וסדרי החיים הולכים ומשתוים, מגמת ההשתוות היא ודאי לקלוט תמיד את היותר טוב, היותר בריא ויותר עדין שבכל קיבוץ ולנטע אותו על אדמת הכלל כולו.

קיטאבל ההמון לא הציץ מעולם למעלה מחוגו, חשב שאין כאן שום יחש, שום כח פועל ומתפעל מסביבה זרה, וק"ו עוד רחוקה, על חוגו שלו הקרוב אליו.

קיטובספירת המחשבה המצומצמת הזאת נתרשמה הצורה הטפוסית של עולמו הרוחני היותר פנימי, על פי התכונה הזאת נצטיירה אהבתו האידיאלית לכל קודש, ויחושו לעמו המיוחד, וכל המתיחש לו, תקותיו לעתיד, חזון רוחו על העולמות החבויים שלמעלה מהחושים, השקפתו על החיים והמות, על החופש ועל השיעבוד. על העמידה ברשות עצמו ועל המשמעת, הכל היה נארג בהאריגה המצומצמת הזאת, של הציור של הסביבה הבודדת. שהיא הינה הסך הכל של ההויה.

קכהזמנים שינו את ההשקפה הזאת בתכלית השינוי, לא רק בציורם של החוגים המשכילים, כ"א בחוג ההמון כולו, מקטנו ועד גדוליו.

קכההכרה החברתית נסבה ונתרחבה, כל יחיד מרגיש, שהנהו לא בודד, ולא סגור בתחום מיוחד לגמרי, שהוא פועל ומתפעל מהמון חוגים רבים ורחבים, מסביבות שונות וגם זרות, ואין ליאש כל רוח לומר, שאין לי להתחשב עמו מאומה, גם אם יהיה רחוק שברחוקים.

קכאבל כאן החשבון נתגדל, הערבוביה נתרבתה.

קכוהצורך ללמד איך מסדרים מערכה רבת גוונים בתחום הצר של המחשבה ההמונית הרגילה, ואיך משאירים את כל הטוב שבעולם הרוחני בעינו באין מגרעת אחרי כל מהפכה שהשפעה זרה מחוללת, ואיך שואבים מן הכל רק את הטוב והאמת, את הישר וההגון, צורך זה נתגדל עד מאד, ואי אפשר להספיקו כ"א ע"י השפעה מרובה של הסברת רעיונות רוחניים פנימיים וטובים שאי אפשר להוציא את הדבר אל הפועל כ"א ע"י העמדת המון משפיעים רוחניים טובים והגונים, המלאים דעה ורגש טוב ונעלה, עד כדי להשפיע ג"כ כלפי חוץ באופן היותר רצוי.

קכאהמחשבה הקוסמולוגית, גם היא גרמה לפעול שינוי גדול במהלך החיים הרוחניים.

קכאהרעיונות אשר נספגו מהציור הקטנטן של העולם הכללי, ע"פ התכונה הישנה במצב של שקיטה וקטנות, הולמות הן לאותה הקטנות של צמצום הסביבה.

קכאוהרוח החדש הכללי, שבא לרגלי ההרחבה המדעית של ציור החוש כלפי ההויה המוחשית, מוכרח הוא לחדש בהתרחבו בין המונים רבים צורה חדשה על העולם הרוחני וכל קשר מחשבותיו;

קכאשצריך לימוד מרובה איך לכונן הכל מחדש בתכלית התיקון. עם ההשארה היותר מוצלחת של כל הטוב היסודי שבישן.

קכאואיך יעשה דבר זה אם לא ע"פ לימוד קבוע במעמקי הרוח, שיחולל המון גדול של הסברות, שיעמידו את התוכן הרוחני כולו על מעמדו המאיר, שעוד יוסיף נהרה ע"י הטוב שיקובץ מההרחבה של כל ההכרות החדשות, אחרי אשר יתאימו אל כל הטוב האצור בכל הישן לפי צורתו הטהורה.

קכבמהלך המחשבה של ההתפתחות, שנתפרסמה בכל השדרות, לרגלי למודי הטבע החדשים, עשתה מהפכה רבה, בחוג המחשבות הרגילות.

קכבלא אצל יחידי הסגולה, בעלי הדעה וההגיון, שמעולם הסתכלו בסדרי השתלשלות דרגאים, אפילו בההויה הרוחנית המוסקרת בסקירה היותר נסתרה, שאין הדבר זר אצלם להבין במדת ההשואה ג"כ באופן זה בדבר ההתפתחות החומרית של העולם המוחשי, שראוי הדבר שתהיה התגלותו מתאמת לההשתלשלות הרוחנית של ההויה, שאינה מחסרת דרגה אחת בדילוג וריקניות. אבל ההמון לא הסכין להבין את ההתפתחות ברעיון שלם ומקיף, ולא יכול לקשור על פיו את עולמו הרוחני

קכבלא הכבדות שיש עם התאמה של פסוקי תורה או מאמרים מסורתיים אחרים לרעיון ההתפתחות מכביד הוא את העמדת המחשבה ההמונית על מכונה, מלאכה זו נוחה היא מאד. הכל יודעים, שהמשל, החדה והרמז שולטים בענינים הללו, שהם כבשונו של עולם, בכל מקום, וגם אוזן ההמון רגילה להיות נשמעת לגזרה קצרה, שמקרא זה או מאמר זה, הוא בכלל סתרי תורה, שהוא נעלה מפשטו, ודעתו מתישבת,

קכבוהיא מתאמת בזה אל סקירת בעל המחשבה, המשער את סוד השירה העליונה שיש בהרצאת חידות מני קדם.

קכבאבל איך להתאים את כל הקשר הרוחני, של כל הרצאת מחשבותיו שנתאגדו יחד על פי הסדר של פתאומיות ודליגה, שהיא מצלת את המחשבה מלשוטט במה שהוא רחוק מחוגה, בהפגשם עתה עם החטיבה החדשה של ההתפתחות, ההולכת ומתפרסמת וכובשת מקום בלבבות;

קכבלזה צריך הזרחת אורה מרובה, שתהיה הולכת וחודרת את כל השדרות, עד אשר יופיע בסדריו הנוחים גם בחוג היותר פשוט והמוני.

קכגעל כן הזמן מכריח להפצת הדעה, הדעה היותר רוממה, יותר רחבה ואידיאלית.

קכגאי אפשר לצורה הגסה של האמונה, אחרי אשר ירדה ירידה אחר ירידה ונתלבשה בלבושי שקים עבים מאד, להחזיק מעמד.

קכגומי זה ילביש את האמונה הטהורה את המחלצות הראוייות לה, מי ישים על ראשה את אותו הצניף הטהור ההולם לפי הוד מלכותה, אם לא גדולי הכשרון, חכמי לב, קדושי רגש וטהורי נפש, השתולים בחצרות ד', תלמידי חכמים המסורים להגיון התורה ועמלה.

קכדההתקשרות לאיזה תוכן היא מפלסת נתיב להחיים, אם התוכן הוא נעלה ונשגב כפי מדתו יהיו נתיבות החיים ג"כ נעלים ונשגבים, ואם התוכן הוא נמוך ושפל ערך יהיו לפיהו ג"כ נתיבות החיים נמוכים ושפלי ערך. אבל נתיבות יהיו להחיים בכל מקום שיש קשר קבוע לאיזה תוכן.

קכדהאנשים הפשוטים והטבעיים קשורים הם יפה לעצמיותם החמרית, ובזה יש כבר לחייהם נתיב סלול על פי דרכם.

קכדהיוצאים מגבולה של השדרה היותר נמוכה כבר יש להם תוכן אצילי מצד חיי המשפחה שלהם, אבל גם קשר זה הוא ג"כ טבעי וחמרי, ויש בו הרבה מגסות החיים.

קכדגדולי המדע והמוסר, הנפשות אשר נזדככו הרבה ונתעלו ממעל להשאיפות ההמוניות, מוכרח הדבר, שקישורם הרוחני למגמתם העליונה בחייהם יהיה קבוע כדי שיהיה לחייהם נתיב סלול. אצלם הקישורים הטבעיים אינם כפי כל המדה של האומץ הנהוגה בההמון הגדול;

קכדואם פעם ישכחו את מעלתם העליונה, וירצו להשתוות עם ההמון הרגיל, יהיו הרבה ירודים ממנו, אותם הקשורים הטבעיים, שדים כדי לתן מסלול קבוע לחיי ההמונים, אינם מספיקים כלל לפלס נתיב לנשמתם הגדולה ורבת הכחות של אנשי המעלה, וגדולי המחשבה והרגש, רק כשהם עומדים במעלתם הנעלה כבר נתיב חייהם סלול וכבוש במערכה יותר מעולה מהנתיבות ההמוניות. אבל כשהם יורדים מרמת הפסגה אשר להם, יכולים להיות אובדי דרך, ואומללים בחיים יותר מכל אמלל שבהמון.

קכדמה דגים שבים כיון שהם יוצאים ליבשה מיד מתים;

קכדכך ת"ח כיון שפירש מן התורה מיד מת. אצילי הרוח מוכרחים הם להיות קבועים וקשורים בבית חייהם, המלא אור וחיים עליונים.

קכדהאומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, ואת אחיו לא הכיר, ואת בניו לא ידע, כי שמרו אמרתך, ובריתך ינצרו.

קכהע"פ רוב, התכונה החיצונית והפנימית של העולם סותרים זה את זה בהשקפותיהם.

קכההסתירה כמובן, אינינה תמידית ובלתי פשרית בטבעה, אדרבה, היא טבועה בעצם כדי לעורר התחברות יותר כבירה שרק אז יכולים הם החיים הפנימיים והחיצוניים להתאגד יחד.

קכההמוטבעים בתכונה של שיקוע בענינים החיצוניים של העולם, אינם יכולים להשתקע בתכונה הפנימית, והם מוצאים בנפשם ע"ז ניגוד עצום.

קכהלהפך, המוטבעים להיות עסוקים בתכונה הפנימית א"א להם להיות משתוים לגמרי עם התכונה החיצונית של העולם, וכאשר הם מתאמצים לתפוס את שתי התכונות יחד, אז הם מתחילים להרגיש את המכאוב של הפירוד שביניהם.

קכוהידיעה הברורה מחוללת את הרצון, כשהיא עומדת על הבסיס הטוב.

קכוחמדת הטוב כל שהיא מתבררת יותר כך היא מתחזקת, כל מה שמתברר יותר שהטוב הוא טוב באמת, כן הרצון מתגבר.

קכוגבורת הרצון מחוללת את היכולת.

קכולמדנו מזה, שהידיעה הרצון והיכולת הנם תמיד אחוזים יחד, ובמקום שנמצא מדע לאין גבול, שמה הרצון הוא בלתי גבולי, והיכולת בלי גבול, גם היא.

קכזכל חטא בנפש האדם נובע מפגם ביכולת. נחלשה הנפש, ואינה יכולה לעמוד נגד נטיית הרע שבה.

קכזחסרון יכולת זה בצאתו אל הפועל מחליש הוא את כח הרצון של הטוב, וחלישות הרצון מחוללת חלישות הידיעה והכרת הטוב מתטשטשת.

קכזהתשובה באה אחר בינה. כשמגבירים את הכרת הטוב, הבאה בשלמותה גם עם הכרת הרע. הרע מבחין את הטוב, כשעומק הרע נעשה ידוע ברעתו, מבהיק יותר עומק הטוב בטובו.

קכזוכל מה שידיעת הטוב מתבררת, והפגם שגרם החטא להחשיך את הידיעה, הולך לו ע"י השבת הרצון ונטיית הנפש אל הטוב, מתעוררת ע"י ההכרה ג"כ הנטיה לבסס את רצון הטוב ולהציל גם אותו מפגמו של החטא;

קכזוהנפש אשר נחלשה מקבלת את טובה בזה להעמיד את נפילתה ולתקן את היכולת שלה שיהיה במילואה בתור יכולת לטוב;

קכזוהבחירה נעשית ע"י זה חפשית, ושיקול הטוב נשקל הוא באין מפריע;

קכזופועל ממילא כח המושך הרוחני, שיש בכל נפש אל הטוב, להגביר את הכרעת הטוב ולהעמיד את סדרי החיים של היחיד והציבור כולם על המרכז של הטוב הגמור, שמלתו האחרונה היא אור ד'.

קכחהמוסר הנו אחד מחזיונות ההויה, והוא טבוע ג"כ בכללות ההויה, לפי אותו הערך שההויה הכללית צריכה אליו, ובזה יש יחש גדול בין רוח האדם המתעלה בתכונת מוסריותו עם ההויה כולה.

קכחוהקיבוץ החברותי, שהוא כבר חלק רשום ביותר מגילויי ההויה לגבי גילוי ההויה הנמצא ביחידים, לפי ערך גדלותו כך ניכרת החטיבה המוסרית בקרבו.

קכחולפי אותה ההכרעה המוסרית שבקיבוץ בתכונה נפשית שבו, כך יחושו אל העולם הגדול מצד האופי המוסרי, שבכללו הולך הוא וגדול.

קכחמקור מוסריות ההויה הוא ההדרכה האלהית, שהדריכה את ההויה, ומדריכתה לכלל גילוי.

קכחהנפשות המלאות איתניות של הכרה, לחדור אל האור המוסרי ולהכירו בתור נשמת ההויה, היותר זורחת וחביבה, גם תחת המון הכיסויים של המלחמות והצביון השערורי שמתגלה לפי השטחיות של ההשקפה עליה, הנן עולות במעלות היותר רוממות במציאות, וחשיבותן בההויה הכללית אדירה היא לאין חקר.

קכחהן הנה הנפשות אשר קרבת אלהים להן טוב, בעליהן מלאים הם עז וגבורה אלהית לפעול ישועות לאדם רב, והם מאירים לבני אדם את אור הצדק העליון ואבוקת היושר המאיר באורה הגדול, הם מטביעים את חותם דרישת האמת וחפץ החיים בכל טהרתם ועזוזם יחד על הכלל כולו.

קכחבחקי ההויה הרוחניים, ובעשרם הגדול, מתפשטת היא התכנית המוסרית במלא שליטתה, אבל גם בחקים החמרים אין ניצוצה כבה, אורה הבהיר של התכונה הנובעת מצדק העולמים הוא מעורב בתוכיותם, עד שכולם הנם מוכשרים להיות משפיעים ומקבלים השפעה ממקור האור של המוסר המזוקק בזיקוקו האלהי, הטהור.

קכטיש יצר הרע נסתר מאד במעמקי הנפש, קנאה מרקבת עצמות, המביאה רפיון ומחשכים לכל רעיון של אורה.

קכטהקנאה היא מוזרה.

קכטרבים לא יכירוה, מפני שישנם כמה גורמים שמונעים את השפה מלהביעה, אבל היא ישנה, נרדמה היא במחבואי הנפש האנושית, והיא יוצאת לפעמים בצורות שונות, חוץ מצורתה האמיתית, כדרכן של כל התוצאות של הקנאה שאינם מתלבשות כ"א במלבוש נכרי, ונושאות עליהן תמיד שם זר.

קכטהקנאה המוזרה הזאת, היא הקנאה באלהים, האדם מקנא הוא באלהים על אשרו האין סופי, על שלמותו המוחלטת.

קכטהקנאה הזאת גורמת עקמימות הדעת וחשכת המחשבה, טמטום השכל ורוגז הרוח, וכשכל האמצעיים אינם מספיקים להכיל את זעמה היא מסיימת בכפירה מוחלטת, כדי להסיר מהנפש הכואבת, אכולת הרקב.

קכטאת העוקץ של הקנאה, הדוקר נורא אין מרפא למחלה זו, כ"א הארה עליונה של דעת אלהים בבירור ובעומק הגיון. הנתיבות המיוחדות ביחוד להסרת הנגע של קנאה זאת, שבהסרתו נפטר ג"כ מכל התולדות הרעות של הלבושים השונים שהיא מתלבשת בהם עד מחלת הכפירה המשועממת, המתפשטת בדורנו בתור מחלת הזמן. הנתיבות הללו שתים הנן, האחת היא נתיבה מדעית טהורה, והשניה מדעית מוסרית.

קכטהנתיבה המדעית מבררת, שההבדל שבין האלהים והעולם תלוי הוא רק בדעה והשגה וארחות החיים.

קכטכל מה שהדעה מתעלה, מתקרב האדם והעולם לגודל האלהי, וברוממותו העליונה של האדם והכרתו הגמורה מוצא הוא שהכל הוא כלול באלהים, והעצמיות הפרטית של כל פרט מפרטי ההויה איננו כ"א התגלות אלהות, הזורחת בגוונים שונים לפנינו, ולפי זה כל האושר האלהי הלא הוא אושר של הכל. והאושר הוא הולך ומתגדל, כל מה שהידיעה האלהית היא הולכת ומתבררת.

קכטוזהו סוד העונג הנעלה של ההשגה האלהית, שהוא הולך וחש את אשרו העליון, את שלמותו הנצחית, המלאה חדוה ועז, ואין כאן מקום לשום קנאה.

קלהנתיבה השניה היא מדעית-מוסרית, שהשלמות וחיוב המציאות האלהית היא תלויה במדת הצדק החפשית, וכל מי שיעלה את חפשיות רצונו באותה המדה של הצדק המלא, שהאלהים הוא נעלה בחפצו השלם בצדק החפשי והמוחלט, הרי הוא משתאב בגופא דמלכא, וקונה לו את השלמות האלהית, מצד בטולו אל האור האלהי בעונג פנימי.

קלואין שום מעצור משום נמצא לרומם את חפצו חפשי למרום הצדק האלהי, וכפי אותה המדה שהאדם מתקרב אל מדת הצדק האלהית, הרי הוא מתעלה, ונעשה איש אלהי.

קלונמצא השלמות האלהית מחוייבת להאלהים מצד הצדק החפשי שלו, שהיא זכות השוה לכל. שאין מקום לקנאה.

קלאהעולם הפנימי צריך הוא להבנות תמיד, ולהשתכלל בלא הרף, עוד יותר מהבנין התמידי של העולם החיצוני.

קלאברוחו של אדם, כל מה שהוא מוצע ע"פ יסוד החפץ הפנימי לטובה, זהו בנין פנים, וכל מה שהחפץ הפנימי עומד מרחוק, או אינו משתתף בזה, הרי הוא בנין חוץ.

קלאאפילו ההכרה המדעית איננה נחשבת לבנין פנים כ"א כשהיא משתכללת כ"כ עד לכדי הטבעת הרצון היותר עמוק על פיה. אבל כ"ז שתהיה רק מציירת והוגה, וחפץ הלב בחייו אינו נוטל חלק במעמק החיים הציוריים הללו, הרי זה רק בנין חיצוני, שאין ההשלמה, היחידית והציבורית, נבנית בהם בנין עדי עד.

קלאהתורה והיראה, החכמה והתפילה, ההכרה והעבודה, כשהם באים תמיד יחד, הנם משפרים את העולם בין מצדו הפנימי בין מצדו החיצוני.

קלאכשמשקל אחד חסר, חסר לעומתו בסדר הבנין לפי החסרון, מחסור פנימי או מחסור חיצוני.

קלאההכרות צריכות להיות נמסרות תמיד לפי אותה המדה שיזעזעו את הנטיות של הרצון מהדממה שלהם ויעוררום לטובה.

קלאאז בונות ההכרות, יחד עם השכלול החיצון שהן משכללות את רוח האדם, גם את העולם הפנימי שלו.

קלאזהו עיקר היסוד, המונח בסדרי ההסברות, המתגלות לפני ההכרה האנושית בדברים שהם כבשונו של עולם, בין שהן באות בדרך הדרישה החיפושית, בין שהן באות ע"י הופעות הרוח בגילוי המדע הפנימי, בין שהן באות בתכונת נבואה והתגלות אלהים;

קלאתמיד טבע הרוח הוא לבא מעולף בצורות מגוונות בגוונים, שהם מלוים את העצמיות שבהכרה, והגוונים הם תמיד נותנים על ההכרה איזה עצמיות משלהם.

קלאוהמדע טורח תמיד איך להכיר את ההכרה ביסוד הפנימי שלה, והוא הולך ונתקל בדרכו כמה פעמים עד שהוא מגיע בהמשך דורות ותקופות לידי איזה קירוב אל המקוריות שתחת הגוונים.

קלאולמה לנו כל אלה, למה לא הובעו ולא הוכרו ההכרות התוכיות בעצמותן.

קלאאבל כשאנו באים לסכם את נקודות הבנין הפנימי, שהוא היסוד היותר עקרי בהשכלול העולמי, אז נמצא שההכרות רק אז תפעלנה על החפץ לפי המגמה הטובה שבהן, דוקא כשהן באות בתחילתן מגוונות, והגוונים הם מולידים נטיות של חפץ לטובה, בדוגמא שלמה, לפי התכונה של התמצית הטוב של המבוקש שבההכרות.

קלאוכל מה שתתחולל יותר דעתו של אדם, הפרטי והכללי, כך מתקרב הוא יותר לפנימיות ההכרות, אבל עם זה כיון שהולידו הגוונים את התנועה של התמצית הפנימית שבהכרה, שהוא נטיית החפץ הטוב, שהוא המוסר שבהכרה, הולכת הולדה זו ומתרבה, דוקא עם ההסרה של הגוונים החיצונים והעמידה על המקוריות הטהורה שבעצמות ההכרה.

קלאאבל אם היו ההכרות באות ערומות, חשופות, בתוכיותן כמו שהן, אז לא היה כל מקום להתעוררות החיים הנפשיים הפנימיים, וההכרות היו משתקפות בציורי הנפש, כמו שמשתקפות ההכרות החיצוניות של החושים באיזה אדם הנכנס לעולם שהוא כולו זר לו, שאמנם מתרשמות הן על רשת העצבים של חוש הראות, מתוות הן את התוים שלהם בלוח החיים, אבל אינם מעמיקים בו את הוייתם, אינם משתרשים בנשמה לשאת ענף ופרי, ולהתהפך לעצם מעצמיו הפנימיים של האדם, לגדל את איכותו.

קלאואוי אוי היה לעולם כולו אם תכונת הדעת, שהיא זיו החיים, היתה עומדת בצורה כזאת, והיתה מתמדת בלא הפסק ולא תיקון כלל הקובלנא המרה של אכתב להם רובי תורתי כמו זר נחשבו, תחת שעל ידי הגוונים בא התוחלת של כי תבא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם, כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מד'.

קלבהמגמה האחרונה בחיים היא הקדושה.

קלבהקדושה היא חטיבה עליונה, שאין בה כלום מהחולשה שבמוסר.

קלבהקדושה איננה נלחמת כלל נגד האהבה העצמית, הטבועה עמוק במעמקי נפש כל חי, אלא שהיא מעמידה את האדם בצורה עליונה כזאת, שכל מה שיותר יהיה אוהב את עצמו, ככה יתפשט הטוב שבו על הכל, על כל הסביבה, על כל העולם, על כל ההויה.

קלבאין בתכונה של קיבוץ ציבורי בשום אופן אפשרות לנטיה של החלשת האהבה העצמית, ואיננה בה כ"א הירוס מוסרי, אם יזדמן, ורקבון פנימי, האוכל כל.

קלבעל כן אי אפשר כלל לדרוש שיהיה בעולם עם מוסרי, כ"א עם קדוש, עם שכל מה שיגביר את עצמו, כל מה שירומם את ערכו בפנים ובחוץ, כן ירומם ויגביר את האור והטוב בעולם.

קלבונמצא שהתמצית הטוב שבמוסר כלולה היא כבר בהקדושה, בצורה יותר מפוארה, יפה ומענגת.

קלגהמוסר הוא הפרוזדור, והקדושה הטרקלין.

קלגכשהפרטים מכשירים את עצמם בהטהרה של המוסר, מתעלה הקיבוץ, הכלל, להיות קדוש.

קלגהמוסר הציבורי כבר הוא מנער מעליו את האבק של הדימגוגיה שבמוסר, ועוטה הוא, ע"י ההתקבצות של ניצוצי המוסר שבפרטיו, את האורה של גבורת הקדושה, שהיא מתעלה ע"י ההעמקה דוקא בהאהבה העצמית.

קלגולהיפך כשהפרטים עוזבים את הטהרה המוסרית, האבוקה הנפשית הציבורית מתכנסת בתכונה של טומאה, ומתגלה מפלצת איומה של עם כבד עון, הרע מכל חיה רעה, ומנוול מכל בריה משוקצת.

קלדהאומה שאין בכח כללותה להתרומם אל הקדושה, איננה יכולה מצד נשמתה הכללית לתן לבניה השפעה לטהרת המוסר.

קלדרק האומה, שתכונת הקדושה מונחת בסתר גזעה הרוחני, היא מסייעת את בניה להיות טהורים במוסר, עד אשר ירומם גם הפרט אל מרום הקדושה.

קלההנשמות של עולם התוהו הנן גדולות, גדולות מאד.

קלההן מבקשות הרבה מן המציאות, מבקשות הן מה שאין הכלים שלהן יכולים לסבול, מבקשות אור גדול מאד.

קלהכל מה שהוא מוגבל, מוקצב ונערך, אינן יכולות לשאתו.

קלההן ירדו ממעלתן מראשית הנטיה של ההויה להולד, התרוממו כשלהבת ונדעכו.

קלהשאיפתם הבלתי סופית לא תכלה, הנן שואפות ונופלות. מתלבשות בכלים שונים, שואפות הרבה יותר ויותר מהמדה, רואות שהנן כלואות בחקים, בתנאים מוגבלים שאינם מניחים להתרחב לאין קץ, למרומים אין די, והנן נופלות בתוגה, ביאוש, בעצב, בחרון, ומתוך קצף - ברשע, בזדון, בשפלות, בכיעור, בתיעוב, בהירוס, בכל רע.

קלההתסיסה החיה שלהן אינינה שוקטת.

קלהמתגלות הן בעזי פנים שבדור.

קלהוביותר מתגלות באיזה אחרית ימים, בתקופה שלפני הרת עולם, שקודם להויה יצירית חדשה ונפלאה, בתחום שעל התרחבות הגבולים, בטרם לדת חק שממעל לחקים.

קלהוסער מתחולל הולך וזועף, פרצים אחר פרצים יפרצו, חוצפה מחוצפה תגדל, מאין קורת רוח בכל האוצר הטוב של האור המוגבל והמצומצם, מפני שאינינו ממלא את כל המשאלות כולם, מפני שאינינו מסלק את כל המסכות מעל כל פני הלוט, שאינינו מגלה את כל הרזים ואינינו משביע את כל המאויים.

קלהבועטות הן בכל, בחלק הטוב, בגרעיני האושר המוביל אל המנוחה ושלות העולמים, המוביל אל עדני עד, אל רוממות נצחי נצחים.

קלהבועטות וזועפות, משברות ומכלות, יורדות לרעות בשדה זרים, משפיקות בילדי נכר, מחללות גאון כל צבי - ואין נחת.

קלההסופות הללו יחוללו גשמי נדבה. ערפלי חשך אלו יהיו מכשירי אורים גדולים. ומאופל וממחשך עיני עורים תראינה.

קלוכשהנשמה מתגדלת, כשהיא מתרחבת ע"י מרחב חכמה ודעת, צריכים כל הקנינים הרוחניים הקטנים להיות מתעלים עמה, ותחת אשר במצב הקטנות היו יונקים משורש קטן, מוכרחים הם להיות משתרשים במצב הגדלות והעילוי, בשורש גדול אדיר ורם.

קלזבכל עליה ועליה נמצא תמיד מצב של העדר הקודם להויה, שהוא מתגלה בתור מצב של נפילה וחלישות כח רוחני, הקודם לתגבורת כח ממקור יותר נעלה.

קלחכשאדם הולך ע"פ תומת חינוכו, עומד במצב הפשטות של אמונה וסדר מוסרי מחובר ביראת העונש ואהבת שכר, בתור דבר העקרי, הגורם לכל סיבוב החיים הרוחניים שלו, כל המעשים הטובים והמדות הטובות יונקים אז משורש קטן ושפל זה.

קלחכיון שהוא מתעלה, הרי הוא מתחיל לפקח את עיניו, להכיר את הטוב והאור באמתת עצמם, שוכח הוא מעט את עצמו, את פרטיותו, והריהו מכניס את עצמו יותר בחיי הכלל, הטוב הכללי מחל הוא לקחת את לבבו.

קלחומתוך הדליגה הרוחנית הזאת, שהוא דולג מתוך החוג המוגבל באהבת עצמו הצרה אל אהבת הכלל הרחבה, הוא עלול לאבד קנינים, שהם אמנם לכאורה קטנים, אבל באמת נכבדים הם מאד.

קלחסדרי חיים טובים, שהם מושרשים יפה בהליכותיו, בסדרי האמונה, מתאימים הם כולם דוקא אל העליוניות שבמטרה של אהבת הכלל.

קלחאבל לא קל הוא הדבר להכיר את כל התוים המדוייקים בתוך ההתרוממות הרוחנית הכללית.

קלחאבל כמה שקשה היא עבודה זו בהתחלתה מוכרחת היא, כי אם יהיה האדם מאבד את הרשמים המעשיים כפי דייקנותם, מטשטש הוא בזה את הסגנון היותר חזק שבחיי המעשה, שהוא הבסיס לחיי הרוח היותר רוממים.

קלחומפני שפוגם הוא בעברינות מעשית את האידיאלים הנשאים, שהם המגמות האחרונות של מעשה התורה והמצוה, אע"פ שהוא אינינו מרגיש ביחושם של המחשבות העדינות ברוממות עזם עם המעשים הללו, מ"מ כך היא המדה, שהנשמה נפגמת, האידיאלים מתרחקים בהוייתם המציאותית מההכרה הנפשית הפנימית, כלומר ממהות החיים של הנפש, שהיא כבר שברה את הבסיס המעשי שלהם, ובזה כבר מתקצצות הכנפים, והמעוף הנשמתי לגודל ושיגוב עליון מתחלש הוא בתוכיותו.

קלחיכול להיות שיהגה, שיחשוב יצייר וידמה, שהוא עדיין שט בעולמות אציליים, שהוא שואף לאידיאלים רמים, אבל הכח הפנימי מסולק הוא ומטומטם ע"י הטמטום המעשי.

קלחוהמסגרת המעשית, שהיתה בטוחה כ"כ בהשתמרותה, בהיות כל הנשמה קשורה למרכז של שכר ועונש, בלא התנשאות אידיאלית וחפץ של הכרה פרטית כלל, נעשית רפויה, אחרי ההתרוממות אל עולם האצילות הנפשית וההכרה השכלית.

קלחאשר על כן ההכרח מעיק, שכשם שהתעלתה הנפש להיות חיה חיי הכרה בכללותה, השאיפה של חיי הרוח, כן תעמיק עוד יותר בחיפוש רוחני עד אשר תבא לאותו המצב, שהמקור הכללי של השאיפה האידיאלית יגלה לפניה את כל מכמניו.

קלחוהקישור הפנימי לפרטיות הדייקנות של ארחות החיים המעשיים, שהוא עומד הכן על בסיסו בימי הקטנות, ישאר על עמדו, ועוד יותר הידור וחמדת קודש בימי הגדלות, בעת ביכור המחשבה האצילית העליונה, אשר האמת של שכר ועונש לא יהיה עוד הגורם העקרי בדחיפת החיים המוסריים, כ"א התשוקה האידיאלית, לחיים שיש בהם תוכן מדעי ומוסרי במלא מובנו.

קלטסימן טוב הוא לאדם ולאומה, כשחוש המוסרי שבהם הולך הוא ומתפתח, החוש המפותח יפה מכיר הוא בכל פגם מוסרי של עצמו, והוא נסלד ממנו.

קלטיש גם שההכרה המוסרית מקדמת היא את עצמה הרבה מהיכולת המוסרית החפשית, ואז הוספת דעת זו תוסיף מכאובים רבים, כי הוא רואה בעין פקוחה, איך הקרעים המוסריים שלו עצמו הם מענים את נשמתו, והוא הולך בעצמו קודר תחת הלחץ של רצון עצמו הנדכא, מתגרת יד טבעה של היכולת המוסרית, שלא נתפתח עדיין לזו המדרגה של ההכרה.

קלטאבל יסורים הללו יסורי אהבה הם, סוף כל סוף מביאים הם את האורה הגמורה.

קלטכיון שההכרה מתחלת לעשות את עבודתה המדעית, באה אח"כ ג"כ היכולת ועושה את עבודתה הרצונית, כי סוף כל סוף הרצון, ובפנים ידועים גם היכולת, שעל עצמו, הוא הגמר הברור של ההכרה, נדנוד הרצון וחולשת היכולת באה רק מסבתה של כהות ההכרה.

קלטעוזרת היא ג"כ הסביבה כולה, החיצונה האוביקטיבית, להוציא אל הפועל את היכולת הגנוז בכח ההכרה. כי התנועה לעילוי ההויה אינה סגורה בשום עצם מיוחד לבדו, הולכת היא תנועה זו ומתפשטת בכל ההיקף המתיחש לה.

קלטוכפי הגודל של ההכרה המוסרית, וכפי מדת הריחוק שהרצון והיכולת המוסריים רחוקים הם ממנה, כך מכוונים הם הדברים הדוחקים את הרוח ומביאים אותו לשכלולו, עד שהם מאחדים את היכולת הרצון עם ההכרה, במה שהם מעדנים ומעלים את נטיית הרוח המתיחש לאלה אל אותו מרום הפסגה שההכרה הגיעה כבר לה.

קלטוהם הם יסורי הצדיקים, המזככים את האדם, ואת הגוי, ומכשירים אותו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן.

קמהאינטיליגנציה חושבת שיכולה היא להפרד מעל ההמון, שאז תהיה יותר בריאה ברוחה, יותר אצילית במחשבתה.

קמזוהי טעות יסודית, טעות שאינה מכרת את הצד הבריא שיש בההכרות הטבעיות, ברגשות הטבעיות, ובחושים הטבעיים, שלא נתתקנו, אבל גם לא נתקלקלו ע"י שום השפעה קולטורית.

קמהצד הבריא של היושר מצוי הוא באנשים גסים יותר ויותר ממה שהוא מצוי במלומדים ומוסריים בעלי מחשבה.

קמיותר מובהקים הם המלומדים בדברים הפרטיים של המוסר, בחוקיו ודקדוקיו, אבל עצם הרגשתו זאת היא מצויה באנשים בריאים טבעיים, שהם הם ההמון, עם הארץ.

קמולאו דוקא בהרגשת המוסר השרשית עולה הוא ההמון על אנשי הסגולה גם בהרגשת האמונה, הגדלות האלהית, היופי, החושיות, הכל אשר לחיים בדרך ישרה, בלתי מסוננת ע"י הצינורות המלאים שכר אגמי נפש של הדעת וההחכמה, הוא יותר בריא וטהור בההמון.

קמאמנם לא יוכל ההמון לשמור בעצמו את עצומו וטהרתו, איננו יכול לקשר יפה את מושגיו, גם איננו יודע איך לעמוד בקשרי המלחמה, בעת אשר הכרות והרגשות מתנגדות וסותרות זא"ז נלחמות בנפשו מבפנים או בעולם מבחוץ.

קמלזה צריך הוא לעזרת גדולי התושיה, המישרים לפניו את נתיבות עולמו.

קמאבל כשם שמשפיעים עליו עצה ותושיה, כך הוא משפיע עליהם חיים בריאים.

קמוהצד המשותף של אצילי הרוח עם ההמון, הוא הכח המקיים את שני הצדדים על מעמדם היפה, ומשמרם מכל רקבון והתנונוות מוסרית וחמרית.

קמהנבואה, הבאה מהצינור האלהי, באה דוקא לשם מטרה זו, של איחוד הרוח ההמוני עם הרוח האצילי, המיוחד ליחידי הסגולה.

קמהביטויים ההמוניים מתלכדים בה עם המחשבה האידיאלית של עשירי הרוח.

קמאאימוץ רוחני מיוחד יש ג"כ בכל ההויה, בפרטי הדומם, הצומח, והחי.

קמאאין ספק שבכל מקום שההזזה המצומצמת של ההזרחה הפנימית שנתה פחות את המעמד הרוחני, אע"פ שהוא קורטוב קטן בלתי מפותח ומפורט, אבל איתן הוא שם, עזיז ותקיף, ומחסנו ישפיע על השדרות המפותחות שהם למעלה ממנו, כל השייך לשדרה נמוכה.

קמאאין אנו יודעים לשער את הערכים של אימוץ החיים ובריאות הרוחניות, שמשפיעים עלינו בעלי החיים האלמים, מפני שיתופנו עמהם בחיים.

קמאכבר נגלה כמעט לפנינו השיתוף הנפשי של אישי החברה הלאומית, ולבהירים יותר בהשקפתם, גם האנושית בכלל, אבל השיתוף הנשמתי עם כללות החי עוד נעלם הוא, עוד לא יעיז שום חוקר נפש להביע את בטחונו בצירוף ידיעה זאת.

קמאאמנם באים ההצעות הרחוקות, מעין חלומות, לפני המדעים המדוייקים לבשר את הופעתם.

קמאיכולים אנו כבר להנשא לאותו הגובה של ההתאחדות עם החי הכללי, ומשם עם ההויה הצמחנית והדוממת, עם תמצית החיים, עם זיק האור החי שבהם, הם משפיעים עלינו ואנו עליהם.

קמאכל מה שאנו מדברים ממוסר וטוב, מחזיון ושירה, אינם כ"א הרחבות ניצוצות, שבמקורן הכמוס, בההויה האלמת לפרטיה, הן יותר עזיזות, יותר חיות באימוץ פנימי, אבל מצומצמות וצמאות להרחבה.

קמאלא רק עם עמי הארץ שבנו, עם ההמון הרחב אנו מתיחדים. זהו כבר עובדא מוחשת, שרוב האידיאלים צריכים הם להיות משוקים מטל החיים של ההטבה הכללית ההמונית הרחבה, זיו החיים בה יחד עם הקבוצה כולה ששם עור ופסח הרה ויולדת יחדיו, אבל יותר מזה, עם אבני השדה בריתך וחית השדה השלמה לך.

קמבכל מחשבה אידיאלית, הפועלת בחיים, מחוברת היא מהרכבה של שכל ורגש.

קמבהשכל הוא מועט בכמותו ומרובה באיכותו, והוא יסוד הנשמה של האידיאל, ההולך ונמשך, חורז את החוט של החיים.

קמבהרגש הוא הגוף, שבו מתלבש תמיד האידיאל השכלי, להסבירו לכח החיים הפועל.

קמבברבות הימים יאבד הרגש את ערכו, יתישן ויזדקן, ולא יוסיף תת את כחו.

קמבאבל התמצית השכלי שבו, אם אך הוא איתן וטהור, לא יעף ולא יזדקן.

קמבהאמת קיימת לעד, וממקורה תשלח פלגים להשקות טל חיים, להחיות ענפים חדשים, ועצים רעננים, אשר יצמחו בצורת רגש חדש, מלא כח עלומים, אשר ימלא את המקום של הרגש, אשר נפל מזקנה.

קמבכן הולכים הם חליפות החיים והמות בעולם הרגש.

קמבוהחיים המוחלטים של השכל הטהור תמיד הם מחיים ומולידים דור חדש, אחרי כלות הישן.

קמבמאורעאות האבל, שפלות ידים של הדהמה ואנינות, הכל נמצא במערכת הרגש. רגש כי זקן, כי חדל מהיות לו כח פועל, יפלו עמו כל הרוחות, אשר נתמכו בו ויתמלאו אור חיים לרגליו. המחנה הפועל ישאר דומם ונבהל. אל חזיון של השארת הנפש לא יוכל כ"כ מהר לעלות, לדעת כי התמצית השכלי, אשר חיה את האידיאל ההרגשי. חי וקיים הוא. כמו שאין התנחומים של השארת הנפש ותחיית המתים מרפאים את פצע המות, אשר פצע בלב נפשות דבקות בקרבת בשר ורוח.

קמבאבל סוף כל סוף מהר יעבור רוח חדש, וישלם נחומים, הזיק השכלי יצא ממחבואו. יהיה לאור ולהצלה, יעמיד חיל גדול של רגשות חדשים. אזורי אונים.

קמבוגם ימיהם חוצצו. עדי יפקדו. ויפנו מקום לחיל חדש, אבל משך החיים ילך תמיד במסילתו המובטחת.

קמגאחדות ההויה מתגברת בתוכן ההכרה האידיאלית, כל מה שהיא מתעלה.

קמגרואה איש הרוח את החיים במלא היקום, רואה את הכח העטוף בכל אשר ישאב ממנו חיים לנפשו, ובכל אשר כל החיים חיים ישאפו.

קמגהחיים כמוסים הם ביסודות ההזנה, כמוסים במעמקי ארץ, יוצאים ע"י הצמיחה והגידול אל הגילוי, באים בתור מזון, מתאחדים עם בשר האדם ורוחו, מתגלה בהם התכונה הרוחנית, עזוז החיים, החופש והאור.

קמגמי יאמר לנו שיש פירוד, מי יאמין להרגל ודמיון הצר, שאין עילוי הנשמה עילוי הכל,

קמגמי יבהל מפני מרחבי מקום. מפני כתלים חוצצים.

קמגהרוח הגדול השוכן בשמי שמי עז, בהיכל הצדק והבינה, הוא נותן עז וגבורה, הוא העז והגבורה הוא נותן חיים, והוא החיים וחיי החיים.

קמגהרצון מתפתח ע"י עז הכח, הכח בא לידי גמרו ברצון.

קמגשכלול הרצון לצד הטוב, הרי הוא סוכם בקרבו את כל מלא החיים הכלולים במרחבי ההויה.

קמגחוזר הוא הרצון ומפזר את הטוב על הכל, מתפשט הוא החפץ של הטוב, הולך הוא ומזריח את אורו בחזרה ביותר עילוי, על כל המקומות אשר נוטל משם עז החיים.

קמגוהחיים, ההם כלים בגבול מה שאנו קורים חיים, הלא הולכים הם ומתפשטים, הטוב שבהם לא כלה ולא יכלה, לא ידע קצב לעילוייו והתפשטותו, ליפיו ועצמו.

קמגכל תכונה של יושר, של מוסר, של קדושה, של גבורה ותפארת, הנה הם גילויי החיים על מילוי ההויה, שהם באים למעוזם בתור כלים, שהרצון הטוב עושה בהם את חפצו.

קמגהרצון הטוב, כשהוא מתגבר בעת שאיבת החיים, נותן הוא גרעיני האור, ההולכים ורבים, בהתתברם עם הכח החיצוני.

קמדבית המקדש בתור מרכז הרוחני של האומה ומקור החיים הרוחניים של כל יחיד ממנה, מצד החזיון המורגש המרהיב עין ביפיו ומנשא את הרעיון בעזוז איומו צריך הוא להבנות ברוח בכל יום אצל כל יחיד מישראל, כדי להשאיב את נפשו במלא חייה בתוכיות האומה במצבה השלם.

קמדאז ישובו להיחיד כחותיו הנפשיים הרעננים, שחיי האמונה וחום ההרגש ואורו פורחים בהם בפרחי חמד של שלל צבעים נחמדים למאד.

קמדתעודה זו מתכוננת בפועל ע"י סדר היום של הקרבנות הנאמרות לפני התפלה: פרשת הכיור, התמיד, הקטורת.

קמדזורעים הם את הגודל האלהי שבבית הגדול והקדוש במעמקי הנשמה, קרוב למדת השיגוב שהיתה לכל יחיד בעת היות האומה חיה, ומקדשה בתוכה על אדמתה.

קמדגרעיני התשוקה אל השלמתה של האומה בתכונתה הרוחנית, הולכים הם ועושים את פירותיהם על תלמי הלב, הם הולכים ורבים, משתרגים עם כל המון הרעיונות הטובים המתיחשים לתכונה המרכזית הזאת;

קמדוכנסת ישראל נבנית ברוח בנין איתן בכחה לאלהים, אשר יתן לה עצמה מצד ההוד הנצחי האצור בסגולת מאוייה, יותר מהמון בנינים חמריים ומוסדות לאומיים של חול, המאמצים כח כל לאום, אשר רק על בשרו וחילו הגשמי יחיה.

קמדאהבת אלהים התמימה והנשאה מתעוררת ומתיצבת, חיה בעז גדול בנשמת האומה, ע"י זכרונותיה מימי קדם, בהיות נר אלהים תמים עמדה.

קמדוהאידיאליות של זכר נשגב זה, דולה ממעמקים כל רעיון נחמד וכל משאת נפש כבירה וקדושה, ומצבת לעיני האומה בכללה את ערכה האלהי הגדול, שממלא הוד והדר את כל חדרי לב של כל יחידי בניה.

קמההרגש הוא יותר מהיר מן השכל. ברגש, האמרה אלהים מלאה היא תנובה וישות גם טרם אשר נפתרה אף מעט מכל המון החידות הכמוסות בה.

קמהמה שאין כן בשכל. השכל צריך עיבוד, בלא לימוד ועיון מאומה לא ימצא.

קמהאם יתחלף הרגש בשכל, ויאבה להשתמש בשכל מבלי עבודה רוחנית, כ"א ליהנות מן המוכן, כשם שאפשר הדבר ברגש, מהרה יחשך לו עולמו, וסירים סבוכים יתגדלו בחלקתו הרוחנית, אשר בכל עת יסתבך בהם, להרבות המכשלה על דרכו הרוחני.

קמהועת ומשפט ידע לב חכם להכנס בהיכל הרגש במילואו, להתענג מעדניו, ולעבור על חלקת השכל לעבד עבודתה. אז תבא דעת אלהים בלבבו, בצורתה היותר רצויה.

קמוהחסידות המעשית, היא ההתגשמות של קרבת אלהים בחיים בפועל.

קמוכשהיא באה מצד ההגיון המוסרי מתלבשת היא במעשה הטוב והחסד, שטובם מושג אל השכל האנושי ע"פ מדתו;

קמווכשהיא באה מצד הרגש האלהי, העולה על המדה ההגיונית, המבקש מרגֹע בקרבת אלהים, התיאורית, בצורתה הרוחנית, מתלבשת היא במעשים של קדושה, שלפעמים הם מתמיהים ג"כ את ההשקפה ההגיונית;

קמווגם נותנים מקום לשפלי נפש לחקות אותם בלא כל רוח חיים פנימיים, אבל בעצם טהרתם באותה הנשמה העזיזה, שהיא מתגעגעת על קרבת אלהים המעשית, כשם שהיא צמאה לה בתכונתה התיאורית, הדרכים הללו התמוהים הנם דרכי חיים מלאים אור ד' וטובו.

קמווהם הם צינורות יקרים להזיל על ידם טל חיים של שמחת עולמים, של תום אמון בתוכיות הנפש, לרוממה מעל כל ההנחות המוגבלות על דבר הטוב והיושר, שבני אדם נלכדים בהם, ולעתים קרובות מאד רגליהם מתמוטטות על ידם, מפני הלחץ של חקי ההגיון הצר של השכל האנושי, המוגבל ביותר.

קמזהיושר הוא הדבר היותר עקרי בההויה, העיגולים הנם טפלים לו;

קמזכלומר חופש החיים, חופש המוחלט מצד מקור ההויה, החופש שבמושג האלהי, שיצירת ההויה באה מצדו המוסרי, זהו הכל.

קמזומשם נמשך שהמוסר שבארחות החיים הוא הצד המכריע את החיים.

קמזהמוסר המוגבל האנושי איננו שלם, מפני שבעצמו הוא צריך למוסר להעמידו על טהרתו;

קמזאבל המושג המוסרי שבהחלטת המהות שבו, זוהי הצורה היותר פנימית שבההויה. זאת היא השכינה, המביאה לההכרה האלהית בתועפות עזה, היא האם המשפלת עצמה עד תחתית המדרגה של העולל, הצריך יניקה וטיפול ילדותי, ומקור שרשה הוא מרום ונשא, יותר מכל חקי ההויה, המקיפים כל בעז הענקי של ההכרח והקביעות שלהם.

קמזבתוך העיגולים עצמם, בתוך חקי ההויה המוכרחים, בתוך חקי הברזל האיתנים, שאינם משתנים בפעולתם על גוי ועל אדם יחד, הפועלים את טובם על כל הרעים, ומקדיחים בצד הבוער שלהם גם את הטובים והישרים, בתוכיות פנימיות רק היושר הולך ופועל, הנם הולכים לתכונת היושר ובשבילו.

קמזההכרה המוסרית השלמה כשהיא מתגברת הרי היא מפלשת את נתיבה מבעד כל החקים החוצצים, והם מבריקים בתוך העלטה ההכרחית המדומה את אור החופש המוסרי.

קמזופלאים גדולים מתגלים לפי גדולת האמונה ויושר הלב, ממעל לכל חקי ההכרח גם בחוג הטבע המועק ומוגבל, וק"ו שעולה היא ההויה הלך ועלה, ומקומה העקרי מתפשט הוא מהלאה לההגבלה הצרה של החקים העורים, החרשים, ותופשת היא את כל המערכת של החיים העצמיים, שהם מלאים שכל ורצון, שנדיבות ויושר הם ממלאים את כל חללם.

קמזאשרי איש אשר לא עזב את עצמו בידי הסביבה המאפליה, ועיניו פקוחות לחזות בנועם ד', המתגלה בעולמים היפים, המתראים לעיני רוח טהורים.

קמחלמה לא יהיו מתדמים כל מקרי ההויה הכללית למקרה האדם והחי היחידי, למה לא תתבאר ההויה כולה ע"פ החלק הנראה ממנה. למה לא תהיה ההויה כולה שואפת, מקוה, עולה ויורדת, וחוזרת ועולה, בהרגשה פנימית, ובהשכלה מלאה, שהיא מתגדלת לפי חוגה הגדול, כדוגמתו של האדם לפי ערכו, והחי לפי ערכו.

קמחלמה לא יצוייר לנו הכל, בחטיבה אחת שלמה, ולמה לא יוכל החלק הטוב בכל מקום שהוא נמצא להאיר לעצמו ולכלל כולו.

קמחלמה לא יבוקש אור ד' בכל מקום, למה לא תתפלש השמחה בכל פינות החיים. למה לא תתגבר תשוקת הטוב על כל עז וגבורה.

קמחהשאלות הללו ודוגמתן כל מה שהן נשאלות ביותר עזיזות, ביותר גבורה וחריפות, כך הן ממלאות את תביעתן, והן מביאות את המסקנא הדרושה.

קמטמה שצדיק סובל עון הדור ומכפר עליהם ביסוריו זהו דבר מורגש.

קמטכל אחד ואחד מישראל לפי מדתו מצטער הוא מעון הדור. וכל מה שתכונת הנפש נעשית יותר עדינה ויותר נקיה, נעשה הצער ההוא יותר ממולא באהבה.

קמטוכל מה שהצער, הבא ע"י האהבה אל הכלל, אל האומה, מדכא יותר את הלב, כך הנפש מתרוממת אל מרום הטהרה העליונה, והיא מתאמצת ללכת בדרך טובה וישרה, בדרך קדושה עליונה, כאילו היא נתבעת להשלים את מה שהוא חסר מצד הדור.

קמטובזה באמת משלמת הנפש הטהורה של הצדיק את המחסור הכללי.

קמטורישומי הטוב, שהם מתגברים ע"י היחיד, שצער הרוחני של הרבים נוגע בלבו, הולך הוא ופועל על הכלל, פועל הוא ג"כ בגלוי להלביש את הקדושה לוית חן וחסד, ופועל יותר מכל זה במסתרים, בסגולת הנפש, החבויה מעין כל רואה.

קנכמה רוממה היא, כמה אמת ושירה כמוסה היא, המחשבה הרזית, שהאדם מצד כחו הרוחני הוא פועל על כל ההויה כולה.

קנאור החיים שבתוך החפץ החפשי, שיוכל להתעלות ע"י בחירת הטוב, בעז גבורה וחכמה נשאה לחוג נעלה מאד, אין די מקום לצמצם את ערכו.

קנמה נהדרה היא ההשקפה המוסרית, היוצאת מצורה אחראית גדולה כזאת, אחריות של ההויה כולה, של כל העולמות, שהנם בידו של אדם להרבות בהן חן ואור, חיים שמחה וכבוד, כשהוא הולך בדרך ישרה, כשהוא מתחזק ומתאזר בגבורה טהורה לכבוש לפניו דרכי חיים טובים ונערצים, והוא הולך ומתעלה מחיל אל חיל.

קנובידו להכאיב בהם כל חלקה טובה, בהשפילו את נפשו, בהשחיתו את דרכיו, ובהחשיכו את אורו הרוחני, בהשביתו את טהרו המוסרי.

קנהפסגה הרוממה המוסרית הזאת, הבנויה על פי חשבונו של עולם, גדול ונהדר זה, היא מעדנת את הנפש בהופעתה, עד אשר לא תוכל כלל להשפל, היא משתגבת בחומות ומגדלים של כל ההויה כולה, של כל המציאות, של כל נצחם והודם של כל העולמים, להשמר על ידם מכל רע.

קנאיך זה תוכל תכונת הרע להתרומם לקחת חלק בחיי האדם ובמעשהו, כשחשבון נשא ומרומם כזה ערוך לפניו.

קנאמנם ההשחתה המוסרית הקודמת תוכל לעצם את העין עד אשר לא תעצר כח כלל לראות את האור הבהיר של חשבון עולמי זה, האוזן תוכל להיות ערלה ע"י טמטומי החטאים, עד אשר לא תקשיב כלל את קול אלהים הקורא בכח מתוך ההצעה המוסרית הנשאה הזאת, החובקת מלא עולמי עד.

קנאבל אך רעיון טוב לשוב להתקדש להטהר מכל חטא יעלה על לבו של האדם, והעין נפקחת והאוזן מתפתחת מערלתה, וקול אלהים בכח קורא אל האדם מכל מלא עולמים להעלות מעל משכני אופל, ולהתרומם באותה ההתרוממות הרוחנית הגדולה, הנאותה לפי גודל האחריות של כל ההויה כולה, המוצעת לפניו.

קנאמתגבר לפעמים באדם המעוף הרעיוני, שהוא למעלה מכל הגיון קצוב, וק"ו מכל הלכה מעשית קבועה, ולבו שואף הוא אז אל על, ואינינו יכול בשום אופן לצמצם את נפשו בלימודים מוקצבים.

קנאיתן אז חופש לרוח, ישוטט כפי נטייתו, ידרש את אלהים כפי אשר תנחהו נשמתו המרחפת על פלגי מים רבים.

קנאואם יתן לב גם בעת ההיא אל איזה לימוד מעשי, לא יוכל להעמיק בו, כי רוחו שטה היא במרחקים, ומ"מ יוכל ללמוד אם תשאהו רוחו לימוד שטחי, שהמהירות הרעיונית תשאהו על אברתה, יגמע ידיעות כאשר ימצא ויצטרפו לחשבון.

קנאאי אפשר לרוח כזה לסכם לו סדר וקצב, ואי אפשר להכביד עליו דייקנות מדודה, רק כפי המדה אשר ימצא לנפשו אפשרות נוחה להתפשר עם המציאות המעשית, ומצב החיים שהם דורשים את תפקידם, ואינם יכולים לותר משלהם לגמרי, גם בשביל טענות היותר נעלות של הרוחניות העליונה.

קנבמההזרחה הכללית של השיטה הרוחנית העליונה, שאין עמה מצד גבהה ועליוניותה, לא רעיונות קצובים ולא מחשבות ברורות, לא אותיות מיוחדות ולא ענינים מסודרים. אבל יש בה גודל ויפעה פנימית, ממנה מתעטפות בהוד והדר כל המחשבות המעשיות, והן מתמלאות עז וגבורה.

קנבוכל מה שהן נפרטות יותר בדייקניותם, הרי הן נעשות כלים טובים להחזיק בהם את האור הטוב של הקדושה העליונה, החבויה מכל עין.

קנגאמת הדבר, שבימים הקדמונים היו הפילוסופים יותר עסוקים בעניני האצילות והרוחניות, והמדעים עמדו אז בשפל המצב, ולעומת זה בימים האחרונים, כאשר שמו פניהם החוקרים את המדעים המעשיים גדלו והצליחו וגלו חדשות רבות.

קנגאבל מזה אין אנו למדים כלל, שאנו צריכים להתרשל בההתעסקות של הענינים הרוחניים והאצילים, כי אם שלא נכון הדבר לגשת אל הידיעות התלויות בחושים והשייכות לעולם המעשה, ע"י חקירות מופשטות והשערות רוחניות.

קנגעל כן כל האנשים אשר חלקם בחכמה הוא החלק המוחשי, צריכים הם להתרחק במחקר זה מכל השערה רוחנית, ולשום פניהם אל החיפוש המחקרי.

קנגאבל עצמיות הרוחניות בעצמותה, עד האלהות והנפש מצד רוחניותה, עד המוסר והצדק וכל התכונות הרוחניות שבהם, אפשר להצליח דוקא ע"י שיקוע רוחני.

קנגאלה הענינים, גם אחרי כל ההצלחה של החוקרים היותר חדשים, עומדים הם בעינם, וכל המוצאים את עצמם מוכנים להם, צריכים להתיחד בעיונים הללו, כדי להביא אור וחיים בעולם.

קנדמהמקורות הראשיים של דורות קדומים נשאב את החזיונות הרוחניים, שהם צריכים בעז טהרתם להתגלות בנפשנו.

קנדודוקא מהעתים שהחיים היו פשוטים ובריאים, בהם היה התוכן הרוחני מתנוצץ בנשמותיהם של יחידי הסגולה במילוי וטוהר נשגב.

קנדבימי ההשכלה, ביחוד המעשית והחברתית, נתפזר הכח הרוחני של האדם כלפי חוץ, כלפי העבודות הטכניות וסגנונות החיצונים של החיים, ובזה נחלש הרבה הכח לקלוט את הצד הפנימי של החיים, שאנו צריכים להעזר ע"י הירושה הגדולה אשר נשארה לנו מימי עולם - תורת ד' בכל הקיפה.

קנהכל האמונות הנן נחלקות לשתי המערכות שכבר העיר עליהם הרמב"ם (כח מ ג') - לאמונות אמיתיות ואמונות מוכרחות.

קנההאמונות האמיתיות הנן היסוד המקיים את כללות האמונה, והמוכרחות הנן כמו קליפה ושומר לפרי. לפי הערך של כל עם וכל קיבוץ המתאחד תחת דגלה של איזה אמונה, כפי המדה שהאמונה היסודית היא יותר נשגבה נצחית ואמיתית, כפי זה הערך עצמו, יהיו גם הדברים הנלוים אליה יותר צחים חזקים ברורים ומושכלים, מתאימים לדרישות המוסר היותר טהורות, ולאור המדע היותר בהיר.

קנהלפעמים יבא זמן, שיגלה כח הכרחי לסלק איזה דבר מהאמונות המוכרחות מתוך חוג האמונה, מפני שכבר הגיע מצב הקיבוץ ההוא למדה זו, שאיננו צריך עוד להיות נסעד בצד ההכרחי ההוא של ציור אמונה זו.

קנהאז תוחל איזה מין תסיסה, מצד אחד נראה הדבר כפרצה ביסוד האמונה, ומצד השני כהארה והזרחת אור על האופק האמוני, והוספת כח ליסודה.

קנהובאמת שני הצדדים הנם דברי אמת.

קנהלא כל האנשים ולא כל הסיעות יבוכרו בפעם אחד ובתקופה אחת, ויזדמן הדבר, שחלק אחד כבר בא עד אותה המדה בפתוח הכרתו ותרבותו, עד שאינינו צריך עוד לאותו ההכרח של איזה צד מן האמונה המוכרחת, וכיון שכן, הרי הענין ההוא דבר יתר אצלו, שהוא מעכב על מהלך רוחו וקדושת נשמתו ותעופתה.

קנהאבל באותו החוג שלא בא עדיין למדה זו, וההכרח הוא עומד לו בעינו, סילוק ענין מוכרח זה היא קציצה בנטיעות והריסת האמונה.

קנולרדת מעל הבמה ההיסתורית אפשר רק לעם אשר גמר את אשר החל. לחזיון רוחני אשר הוציא את כל הכמוס עמו לאור עולם.

קנולהתחיל ולא לגמור זהו דבר שאינו נוהג לגמרי במציאות.

קנוההרגשה הפנימית, שהיא אדירה בקרבנו להעמדת קיום היהדות, בדעותיה ומעשיה, ביחד עם גויתה ואדמתה, נובעת היא מההכרה הכללית של הציבור שעוד רב ממנו הדרך לגמור את אשר החילונו.

קנוהתחלנו להגיד איזה דבר גדול, בינינו לבין עצמנו ובאזני העולם כולו, ולא גמרנוהו עדיין. הננו עומדים באמצע נאומנו, ולהפסיק לא נרצה ולא נוכל.

קנולא נעזוב בשום אופן לא את ארחות חיינו הלאומיים ולא את שאיפותינו המופשטות, העולים מעל כל חוג פרטי, שהם יחד קשורים זה בזה, כשם שלא נעזוב את תקותנו לשוב להבנות ולהיות לעם על האדמה ההיסתורית שלנו כימי עולם.

קנולא נוכל לעזוב את כל אלה.

קנוהאידיאלים המחיים את הכלל, אינם מכרים כ"כ איך הם תופסים מקום בחיים, אבל הם הם הנם המחיים את החיים כולם. כשהם מסתלקים נשמת החיים מסתלקת.

קנולא נבהל ג"כ משום מה שאנו מגמגמים כ"כ במבטאנו כשאנו מדברים על דבר משא נפשנו. יודעים אנו שאין החסרון בבהירות הרעיון ואמתתו. האמת בקרבנו חזקה היא למדי, אבל עשירה היא כ"כ ושוטפת עלינו המון רעיונות, עד שאין אנחנו מסוגלים עדיין להסבירה בשפה ברורה.

קנובשביל כך לא נסוג אחור. כמה שכח הדיבור שלנו ירשה לנו, נדבר ונסביר. בתוכיותנו אנו מבינים את הגיונינו.

קנובהמשך הזמן יצא גם דיבורנו מהגלות הכבדה שהוא כבוש בה, ונוכל לדבר, לתאר ולהסביר במבטאים ברורים את אשר אנו מבקשים בהוייתנו השלמה.

קנועד תור הזהב ההוא אמנם לא נחדל מעבודתנו, המעשית והרוחנית.

קנזהחיים המאושרים, בין של היחיד, בין של ציבור, הם הולכים ונמשכים כפי אותה המדה שהם דורכים בפועל את ההדרכה המעשית, שהאידיאלים היותר נשגבים הם מחייבים אותם. כל עליה מעשית בפרטי הדייקנות של התנועות, שעל פי המשך ההגיון היותר נשגב ורחב - ההגיון העולה מכל חוג הצמצום האנושי הן המשכות של הגשמת האידיאלים המרוממים. והצידוד כלפי התפתחות ועילוי כל עליה כזאת, גוררת היא אחריה ברכה כמוסה במעמקי החיים, מחוללת היא כח רוחני גדול, וממשכת איתנות לתוקף האידיאלים ונצחונם, בעולם הפנימי של היחיד ובעולם החיצוני הכללי.

קנזולהיפך, כל נסיגה, כל הבלעה ואי הקפדה של הסדר המעשי, שהאידיאלים היותר נשגבים הם מחייבים אותם בכללותם, אע"פ שמצד אותה הנסיגה בעצמה לא תוכל השלשלת האידיאלית להיות נפסקת בפועל - הולכת היא עדיין בנצחונה את מסלולה, ע"י כחות רבים שהיא מוצאת לפניה - מ"מ אותה הנפש הנסוגה, היא מחשכת לה את עולמה.

קנזוכשהנסיגה המעשית מתפשטת, הזוהר האידיאלי מוכרח להיות נחשך, ונרו הולך ודועך, עד שמתפרץ מאיזה סוגר כח אחד אדיר, צפון במעמקים, שמוחה בכל תקפו על הרמיסה האידיאלית, וגובה את הדקיון של העלבון הרוחני מהעולם המתדלדל ומתרשל.

קנזהולך לו כח איתן זה ובונה את הפרצות, מקומם את הנכשלים ומעודד את החלשים, עד שהשכינה האידיאלית שבה לשכון בכבוד בנשמותיהם של בני אדם, הראויים לקלוט אל קרבם את אוצר החיים האמיתיים בכל תוקפו ועשרו.

קנחכל מה שההכרה האידיאלית הולכת ועולה, כך משתרגים ענפיה ביותר, וכל מה שהיא נקמצת ונחשכת כפי מדה זו הענפים מתקמצים, ואינם יכולים להתפשט.

קנחהרחבת הענפים של האידיאליות אנו מוצאים בגובה העליון, בהאידיאליות האלהית של סדר ההויה. החיים בטהרתם, ברומם, ברוחניותם, במוסרם והשכלתם, עומדים בראש האידיאל, ומתוך הברור המובהק של האידיאל בהדעה העליונה בחכמת היצירה, הענפים הם רבים ומסתעפים מאד;

קנחצרכי החיים רבים ושונים, וכל סדריהם רחבים הם, ותופשים מקום רחב במציאות, ואין חסר גם הצורך היותר רחוק מלהיות נמצא וכל זה הוא מפני שעז מאד הוא הכח המכיר, הבא עד תכונת החפץ והיכולת להוציא אל הפועל את האידיאל הנשגב של החיים.

קנחתורת ישראל מצויינת היא, בהגשימה את האידיאליות המופשטה בכל סדרי החיים.

קנחוהסדרים מתוך שהם תכסיסי האידיאליות, הם ג"כ מתרחבים, נושאים ענף ופרי, והכל הוא משוקה מטל החיים של שורש האידיאליות, שהוא ינצח את כל מה שהוא עומד לנגדו, וכל מה שרוצה למעט את כח התפשטותו.

קנחניצוץ קטן בכמותו נראה לפעמים האידיאלי, אבל גבוה רחב לאין קץ, ועמוק ממעמקי תהום הוא באיכותו. נמצינו למדים שהאידיאלים צריכים להיות עבודים בעצמותם, וביחש שבינם לבין ענפיהם הרבים, האידיאלים הנראים מקומצים בתור נקודה אחת קטנה - מפני שלפעמים משפט קטן ורגיל יכלול רכוש אידיאלים מרובה מאד, וצריכים אנו לבאר את העושר הכמוס בו, וביותר מזה צריך להעבד היחש שבין עצמותם של האידיאלים לענפיהם המעשיים.

קנטלפי אותו הערך שההכרה האידיאלית וחוסן הרוחני מתגבר בלב, כן היחש שבין התוצאות המעשיות להרעיונות הכלליים מתקשר בקשר יותר אמיץ, ונימין כאלה שאינם יכולים לקשר כלל ענין לענין כשהרוח האידיאלי חסר ממקורו, מספיקים הם לקשר בקשר אמיץ וחי המון מעשים, בדייקנות עליונה, לרוח אידיאלי מקורי, והתמימות המעשית, מאוזרת בגבורה והוד נורא, הולכת וכובשת לה את נתיבות החיים.

קנטכל פרצה מעשית מסובבת היא בעקרה מכהות האור של האידיאלות הכללית, שחדל לפי מיעוט האורה כח החיים הפנימי לעשות את פעולתו;

קנטוהקשר החזק שבין הרוח והמעשים מתרופף - עד שנהפך לרועץ, ולבחילה במעשים שהם תוצאותיה של האידיאליות הנשאה - דוקא מטעמה של הנטיה לאידיאליות עצמה. ומתבאר בזה החזון הרגיל, שאנו פוגשים במתנשאים למרומי רוח מוסרי, ברעיון המעפילים להרס כל מבצר מעשי מדוייק וחוקי, שבאמת ההתנשאות הרוחנית אינינה נטיה אידיאלית בריאה ומקורית, אלא כהות האורה החיה במקורות הנשמה לפי טבעה וירידתה הפנימית, המגדלת את הסגנון החיצוני בעושר מילים נפוחות ורעיונות מלאי התפעלות והתרגשות חולנית, המגדלת את הכמות האידיאלית על החשבון של איכותה היסודית.

קנטוהרפואה לחולשה זו אינינה דבר אחר, כ"א הגדלת ההכרה האידיאלית בעוצם טהרתה, ע"י העמקה והרחבה ברוח מקורי היותר נעלה, שאז מתגלה רוח גבורתה וכחה הפועל, המנצח את החולשה המעשית ומשיב להאידיאלים את כל הוד עוזם.

קסהאמונות המוכרחות, הן הסתעפויות היוצאות מהאידיאלים המקוריים אל האידיאליות המוגשמת בחיים, והן נובעות בדרך ישרה מהאמונות שהם אמיתיות מוחלטות.

קסיסודן של האמונות המוכרחות ומקום מושבן הוא בכח הציור, בחוש האסתתי.

קסמתלבשות הן בלב, במליצה, ובהגשמת המעשה המגביל, בחוג המעשה, אל האמת המוחלטת שבספירה הרוחנית.

קסמקור האמונה הוא באמונה האמיתית, באמתתה המוחלטת, בתמצית הטוב והעילוי שבה במקור החיים, וההויה הכללית והפרטית.

קסכשהאמונה הפנימית היסודית מתגברת, מאצלת היא מהודה ועזוזה על האמונה המוכרחת, ועם אצילותה עומדת היא האחרונה במקומה, מבססת ומבסמת יפה את החיים המעשיים, נותנת להם את הברק הראוי להם, מעדנתם ומשפרתם;

קסולעולם לא תצטרך להלביש את עצמה בלבושים שאינם שלה, ולתאר את תכונתה בתכונה שאינה הולמתה, דהיינו תכונת האמונה העליונה, אמונת האמת.

קסואמונת האמת מעלה אותה - אמנם בתור בסיס מעשי לכבודה.

קסוכל מה שהיא תהיה יותר מובלטת וניכרת, כן מובטחת היא האמונה הבסיסית במעמדה, בפעולתה על החיים, ובכבודה, בכח המצייר והמדמה של הכלל והפרט, עד שאפילו המעשים שהם יכולים לפגום בכל שהוא את הדרת קדושתה של האמונה התחתונה, הנם היותר מוזהרים והיותר שנואים, בהכרה פנימית מוסרית מכל השדרה האנושית היותר אמיתית וישרה, וכך הולכת היא האמונה התחתונה ומתרחבת. וכל מה שהיא מתרחבת בחוגה, היא נעשית כלי יותר רחב, לקבל בתוכה את כללות ההוד והאור של האמונה האמיתית, אמונת אֹמן

קסאאנו צריכים לגלות מה שאנו מרגישים מהפעולות הטובות שהמצות פועלות עלינו, איך הן בונות את עולמנו, העולם היחידי והעולם הציבורי הלאומי שלנו.

קסאהתפילין הם משכללים את ציורנו.

קסאיש להם סגולה לחקוק בנפש המניח אותם את התמצית של אותם הדברים הנאמרים בהם.

קסאהאותיות פועלות את פעלם על החקיקה הנפשית, התמצית הרוחני הפנימי, שהוא תכלית הדברים של הפרשיות הללו. בונה היא בכל יום את הנשמה הישראלית, בונה היא את כח הציור המיוחד אשר לישראל, שהוא נותן צביון סגנוני לכל תכונות החיים, לכל חיי הרוח והמוסר, לכל המהות הישראלית.

קסאודוקא ע"י הוספה של מזון רוחני זה, שהלך הוא מידי יום ביומו ובסם את הנשמה של כל בן ישראל, הקיץ הרוח העברי והיה תמיד נעור וחי, מוכן לסגולה הפרטית.

קסאיסוד גדול הוא בחינוכה של האומה הישראלית, חקיקת רוחה על פי מצבה המיוחד.

קסאהמאכלים - מאכלים שלה, מתאימים הם לרוחה פנימה, האסורים לה מטשטשים הם את הרוח.

קסאאין אנו צריכים למצא את הטשטוש הזה בסגולת המוסר הכללי. המוסר הכללי של האדם הולך הוא בדרכים אחרים, אינינו נזקק כ"כ לצירוף הנפש בהתחלות נטיותיה.

קסאדבר זה מיוחד לישראל.

קסאהמאכלות האסורות מטמטמות את הלב, מאבדות את הרושם של ציור החיים המיוחדים לישראל, הקדושה הישראלית מטשטשת על ידם, ושוב אין כחות הנפש מתקשרים בתכונה ישראלית.

קסאוהיחידים הללו נעשים כמו אברים, שתוכן החיים הפנימיים של האומה בעומק הרגשותיה אינינו נכנס בתוכן, נשמתם נפגמת.

קסאאין ליחיד שבישראל נשמה, כ"א לקוחה מכללות האומה, זאת היא הסגולה של גוי אחד בארץ.

קסאהוי מי יגלה את פני הלוט, יראו ויכירו כמה צריך לכבד כל חק ודין.

קסבמתוך המוסר החפשי, המוסר האנושי, נקח מוסדות להקמת האמונה, אמונת ישראל, הדרושה כ"כ לנו ולעולם כולו.

קסבנבאר את חזיונותינו הפנימיים, את עומק קורת נפשנו, בדבקות בד', דוקא כשאנו מציירים, קוראים ומכוונים בשם ד' אלהי ישראל.

קסבהכוונה הזאת, נבאר כמה היא משקטת את רוחֵנו, כמה היא נותנת נופש לנשמתנו ומכשרת אותנו אל החיים הטהורים, שיש בהם גם חיל וחוסן, גם קדושה וטהרה.

קסבהמוסר אינינו מתרכז רק במעשים טובים לבד, הטובים רק במובנם החברותי. המוסר הוא ראשית הכל תכונה פנימית עדינה, שוכנת בנשמה לבקש את הטוב, את הטוב המוחלט, להיות בעצמו טוב, להיות דבק אל הטוב.

קסברוח קודש זה, אינו נמצא לנו כ"א בתוכן הדבקות האלהית, הבאה לנו מתוך אמונת ישראל המעשית והעיונית.

קסבאנו מוכרחים הכרח רוחני, פנימי, מוסרי, להיות מובלעים בתוך האומה, אומתנו, האומה שמכללה, מכלל כל דורותיה, יש לנו כל אוצר החיים שהם חיים באמת, שאנו חשים בקרב רוחנו פנימה, אנו מרגישים כשאנו עומדים במצב טהור זה, אנו אוהבים את שם ד', את אור ד' השוכן בנו, השורה באומה כולה, אנו אוהבים את התורה, את המצות, את חוקי ד' ומשפטיו על ישראל.

קסבהדעה הולכת ומתרחבת בקרבנו פנימה, הולכת היא רטובה מטל של חזיונות נעלים ושל הרגשות נעימות.

קסביש לנו אהבה, יש לנו מה לאהוב, מה לכבד, מה לקוות, במה למלא את תוכן החיים.

קסבמלאים אנו כל, מלאים דבר, דבר שיש לו עמנו שייכות עצמית פנימית, כבירה ונצחית.

קסבאנו נקראים מקרבנו, מעצמנו, לצמצם את מבטנו אל תוכיותנו. נוכל אח"כ להרחיב את הרעיון, לפשט את המחשבה, על פני מרחב כל.

קסבאבל בתחילה אנו מוכרחים להתקשר לחיים האמיתים שלנו, לחיים פנימה, לתוכיות נשמת נשמתנו, בנחת רוח, בנעימה, בחסד, בגבורה, באהבה ורעננות החיים.

קסגשמעו אלי עמי.

קסגמתוך נשמתי אני מדבר עמכם, מתוך נשמת נשמתי, מתוך קשר החיים שאני קשור בכולכם, ואתם כולכם קשורים בי, מתוך אותה ההרגשה שאני חש אותה עמוק יותר מכל הרגשות החיים שלי, שאתם רק אתם, רק כולכם, כללכם, כל נשמותיכם, כל דורותיכם, רק אתם הנכם תוכן חיי;

קסגבכם אני חי, בכם, בחטיבה הכוללת של כולכם, יש לחיי אותו התכן, שהוא קרוי חיים;

קסגמבלעדיכם אין לי כלום. כל התוכן, כל השאיפות, כל הערך של שיווי החיים, הכל אני מוצא בקרבי רק עמכם

קסגואני זקוק להתקשר עם נשמותיכם כולכם. אני מוכרח לאהבה אתכם אהבה אין קץ. אי אפשר לי להרגיש שום הרגשה אחרת. כל האהבות הקטנות עם הגדולות שבכל תהלוכות חיי הכל אצורות הן באהבתכם באהבת כללותכם, הכלל שכל הפרטים שלכם בו הוים וחיים

קסגכל אחד מכם כל נשמה בודדת שמכלל כולכם היא ניצוץ גדול וחשוב מאבוקת אור עולמים, המאירה לי את אור החיים

קסגאתם נותנים אתם לי תוכן לחיים לעבודה, לתורה, לתפילה, לשירה לתקוה.

קסגדרך הצינור של הוייתכם אני חש את הכל אני אוהב את הכל על כנפי הרוח של חבתכם אני מתנשא לאהבת האלהים והיא מתחוורת לי, מתבררת לי, משתלהבת בלבבי, מתצחצחת ברעיוני.

קסגעמכם עמי, אומתי, אמי, מקור חיי. עמכם אני מעופף למרחבי עולם, עם נצחכם, אני חי חיי נצח. עם פארכם אני מלא הוד ותפארת. עם ענותכם אני מלא מכאובות. עם הצער שבנשמתכם אני מלא מרורות. עם הדעה והתבונה שבקרבכם הנני מלא דעה ותבונה.

קסגאוצר חיים הוא לי כל עצב, כל חק של מעמד רגליכם.

קסגארצכם ארץ תקותכם, קודש היא לי, שמיה לי מקור החן, מקור פאר העולמים, כרמלה ושרונה מקור התקוה, מקור הברכה, מקור ששון החיים. שיתה ושמירה עוטים לפני הוד ויפעת עד.

קסדאני מלא אהבה לאלהים. אני יודע שמה שאני מבקש, מה שאני אוהב אינינו נקרא בשום שם. איך יקרא בשם, מה שהוא יותר מן הכל, יותר מן הטוב, יותר מן המהות, יותר מן ההויה;

קסדואני אוהב, ואני אומר אני אוהב את האלהים.

קסדשוכן הוא אור אין סוף בהביטוי של השם, בביטוי של האלהים, ובכל השמות והכינויים שלבב האדם הורה והוגה, בהנשא נשמתו למעלה למעלה.

קסדאיני יכול להשביע את נשמתי באותה האהבה הבאה מקשרי ההגיון, מחיפוש אור אל שעל ידי העולם, שעל ידי ההויה, החודרת לתוך העינים.

קסדנולדים לנו בנשמותינו אורות אלהיים, אלהים רבים, להשקפת רוחנו, אל אחד אמת.

קסדולפני אחד בעומק אמתו, אלהים מתגלה, שולט בנו. כובש את כל רוחנו, רוח כל היקום.

קסדכל מקום שיש רעיון, רגש, מחשבה ורצון, כל מקום שיש חיים אציליים רוחניים, מולך אור אלהי, מושל, כובש, מתנוצץ, מתהדר, מהדר ומפאר, מחיה, מרומם, הכל מתוך הבהירות של אור ההויה.

קסדמולך ומת;

קסדהממלכה קצובה, כל זמן שהיא באה מתוך העולם, מתוך ההויה.

קסדלפעמים מתגבר האור. רוצה החפץ באור יותר עדין, יותר פנימי, יותר אמת שהוא לעצמו, יותר עזיז בתוכן תוכיותו;

קסדמופיע האור על הכלי, המחשבה על ההויה, אין המעמד יכול להתקיים. אין התוכן הולם. משתברים הכלים, מתים המלכים, מתים האלים, נשמתם מסתלקת, מרקיעה לשחקים, הגופים יורדים לעלמא דפירודא, ההויה מתיצבת ערומה, בודדה, קרועה, פזורה;

קסדבקרבה כנוס, גנוז וטמיר, חשק עולמים לאור עליון.

קסדחסד עולמים הניח בכלים הנשברים את אורו, את ניצוצותיו;

קסדבכל תנועה, בכל תוכן חיים, בכל מהות יש, יש ניצוץ. ניצוץ של ניצוץ, דק ודק מכל דק. האור הפנימי, אור אלהים עליון, בונה ומיסד, מקבץ נפזרים, מתקן עולמי עד, מסדר ומחבר.

קסדמתגלה מלכות עולמים, מאור אין סוף שבתוכיות הנשמה, מהאלהים אל העולם, אור חדש נולד. אור זיו הדר פני אל.

קסהבכלל האמונה היא שירת החיים, שירת המציאות, שירת ההויה.

קסהוהשירה היא ההשגה היותר חודרת, יותר פנימית במעמקי מהות המושג בתוכנו הפנימי, מה שאי אפשר כלל להשגה הפרזית.

קסהעל כן האספקלריא האמיתית של החיים היא דוקא בתוך שירת החיים, לא בחיי החול המתבטאים ע"י הפרוזה.

קסהאוי לו למי שרוצה לאבד מן החיים את הדר השירה שלהם, הוא מאבד את כל התוך של החיים ואת כל האמת שבהם.

קסההפרוזה כולה היא תופסת את ערכה, מפני שהיא נסמכת על שירת החיים.

קסוכשאדם אוכל, שותה, עושה כל צורך גופני, מתרגש באיזה התרגשות נפשית שיש בה עונג נפשי, מתעוררים בו כחותיו, לא לפי מדת השכל הצדק והיושר לבדם, כ"א כפי אותה המדה שהטבע הפשוט, וגם המקולקל מכבר ע"י מעשים בחיריים בלתי הגונים שלו, ושל כללות האדם, מושכת אותם.

קסומדה זו נוהגת באדם ובעולם.

קסוההכרה הבהירה רואה ברוח האדם חלק מן ההויה הכללית, כשם שההבטה השטחית רואה בגופו וכחותיו כן.

קסוומצד רוחו גדול הוא האדם בעולם הרוח, ועל כן הוא תופס מקום חשוב מאד, ועילוי רוחו, והשפלתו, שכלולו וקלקולו, הוא הנושא היותר חשוב, לטובי החושבים וההוגים המעמיקים;

קסומגביר אדם את רוחו, לצד הטוב, כלומר לצד התכונה שהיא מכוננת לשכלולה של ההויה, לכללותיה ולפרטיותיה, לרוחה ולגויתה, מגביר בזה בפנים ידועים וחשובים למאד את הטוב בכל ההויה כולה.

קסוהחשבון מתמצה, בין מיד בין לאחר זמן, והתכונה מתהוה, בין בהויה זמנית בין בהויה שצורתה ביחש להזמן היא שונה הרבה מתכונת הזמן שאנו רגילים בו.

קסוהסקירה של הרוח הטהור, המתנשא מעל לתקרה הנמוכה של החושים ונושאיהם, מדברת היא במדה של תכונת האדם ברוחו ונפשו, עד ההויה כולה, מונה היא את הכחות שבמציאות לפי ערכם בעולם הקטן, שהוא באמת העולם הגדול עצמו, מוצאת היא את אופי החיים, בכל תעלומותיהם, ובכל מסיבותיהם, ערוכים בסגנון כזה, שאפשר להציץ מהם על כל ההויה, על העולמות כולם, על עולמי עד.

קסווההבטה הזאת כשהיא קבועה, כשדרכי החיים מתאימים לה, היא פותחת שערים נפלאים, שערי שמים ממש במלא מובנם.

קסואשרי הדופק עליהם תמיד, יתנשא בהם ועל ידם מכל שפלות החיים, יתרומם ויתעלה, על כל המעשים, וכל העולם כולו כדאי הוא לו.

קסזמשתוממים הם הרעיונות מפני הדעות הזרות ההולכות ושוטפות בעולם, בין דעות זרות של כפירה מוחלטת, בין דעות זרות של נטיות לאמונות זרות - נוצריות, מושלמניות, בודיות, וסתם עבודות זרות.

קסזוכל אלו פורצות הן בשטף אל תוך המחנה, לוקחות לבבות, רבים ומעוותות את הדרכים.

קסזהמגינים על הדעות, ביחוד של היהדות, מרימים קול צוחה, מבטלים את הדעות הרעות, מגלים את זיופם ושקרם, והדבר מסופק מאד אם יעלה בידם החפץ להשיב אחור את מה שהחל להתפרץ כהר פרצים.

קסזאבל הסתכלות יותר חודרת צריכים אנו למאורע כזה, הסתכלות כללית ומקפת, ועם זה פרטית וחודרת עד לפנימי פנימיותן של כל המון הדעות ותוכני הרעיונות האמוניים שבעולם

קסזבכל יש ניצוץ אור.

קסזהנטיה הכללית של האדם שואפת אל הטוב, אל האמת, אל האושר הרוחני במעמקי מובנו;

קסזעותה אמנם הרשעה והבערות האנושית את הדרכים.

קסזאותו הניצוץ הטוב, אור ד', אור האורים, שא"א לנו לבטאו, אינינו יכול להתלבש באותיות של שום מבטא, גם לא של שום רעיון.

קסזגנוז הוא, חבוי הוא במעמקי הקליפות היותר גסות.

קסזהולך העולם ומתבסם, הדעה הישרה הולכת ומרחבת את דרכה, ההגיון הבריא והניסיונות הרבים מפנים את הדרך מהמכשולות; הטעיות הולכות ומתמעטות, הסיבוכים של הדמיון הגס הולכים ומתפרקים.

קסזנשאר בחובו בעוצם תקפו עז הרוח הפנימי, הדוחף את ניצוצי הטוב להגלות, וניצוצי הטוב, שהם זיקי אור אמת מזוהר אור אלהים אמת, מתחילים להתראות מתוך כל חגוי ארצות מאפליות.

קסזעל כן מתחילים להתנוצץ אבקי האמת והאור, המפוזרים בין כל האמונות השונות, שהם כולן נובעות ממעין החי היחיד, שעקרו ושרשו הוא תמיד אור ישראל, האמונה הטהורה העומדת על הבסיס היחידי שמעמידה לעד, ושלעד לא ימעד.

קסזלזאת, תחת לדחות את כל התוכן של הארג המחשבי - שהניצוצות הקטנות של הטוב מתחילות להתנוצץ ממנו, ושהם בעצמם מצודדות נפשות ללכת אל עמקי התהום, ששם עוד החושך שולט בעוצם גבורתו שזה לא יצלח - עלינו להרבות את האור המקורי, לגלות את הרוחב ואת העומק, את הכלליות והנצחיות שיש באורן של ישראל ואיך שכל ניצוץ שהוא טוב שבעולם אחר מתגלה הוא, נובע הוא ממקורו ומתחבר אליו בחיבור טבעי.

קסזאז מכל הניצוצות המתגלים מחדש יתוסף אור וחיים לנשמת האומה הכבירה בעז רוחה, בכח אלהים שבה, ולבבות צמאי אורה יביטו אליה ונהרו, ולא ילכו לרעות בשדי אחר, גם את אותו המרעה אשר החלו לחשוב שאך שם הוא מקומו.

קסחכשהאדם מסתכל בעצמו ורואה את כחותיו הגשמיים והרוחניים, את כחות החיים שלו ושל המציאות כולה, ומכיר הוא בהכרה פנימית את העילוי הרוחני, האור העליון שבהויה, חודר ומבחין בטובה העצום של שפעת המציאות במקורה האלהי, מיד כל כחותיו מתחילים להיות כמהים לאותה האורה, והשלמות הכללית מטבעת את חותמה על נשמתו.

קסטהכח המתפשט בעולם, העוסק בפעולות שכליות מדותיות ומעשיות, כשהוא מתרחק הרבה ממקורו העליון, נעשה עלוב, חשוך, ופעולותיו נעשות לקוייות.

קסטבנפשו של אדם גם כן זו היא המדה הנוהגת.

קסטכשמשיבים אל המקור את הכח אל רוממות האצילות, הוא נעשה זך, טהור, מואר וחזק.

קסטכשהכח העליון צריך לחדש פעולות יותר בהירות, מאסף אליו את כחותיו שנשפלו, מתגדל ע"י אוסף זה הכח המקורי, ומחולל דברים חדשים.

קעהמצות בונות הן את הנשמה, בין נשמת היחיד בין נשמת הציבור.

קעהשירה האלהית משוטטת ומרחפת על פני המצות וחודרת בתוכיותן.

קעהרעיון הגדול של התוך המלא של אמונת אלהים בצורתה הרוממה, המאשרת את החיים, הולך הוא ומתלוה עם כל מצוה בצורה פרטית המיוחדת לה, הצורה המיוחדת ההיא, מתחקקת היא בנשמה, לפי התוכן של המצוה ולפי הערך של הדבקות הנשמתית, אל האור העליון שבמצוה, וכן הנשמה מתגדלת וכחה מתרבה.

קעאהעין הפקוחה רואה את החיים המתפשטים בכל ההויה, בכללותה ובפרטיותיה.

קעאומביט ומקשיב לעליותיהם וירידותיהם של כל הפרטים;

קעאמאחד בשכלו את נשמת האדם, מדעו ושאיפת רצונו עם כל ההויה, והכחות היותר נמוכים מצומצמים ונרדמים, ומגביה למעלה את ציורו, עד רם ונשא.

קעאכל אשר יבא עמו במגע רחוק או קרוב הוא נתפס בפנימיות חייו שלו.

קעאמדי אכלו, שתותו, וכל עסקי גשמיותו, מכיר הוא גלי חיים שוטפים מן הכל אליו, מתבקשים להעלות על ידו ועמו.

קעאאוהב הוא את הכל, מרחם הוא, מלא הוא הוד ויפעת גבורה, רוצה בעליית הכל.

קעאובעלייתו הוא מתדבק הוא דבקות פנימית תמיד, בתשוקת הרוממות, שאין עמה הגה ורעיון, מפני שהיא גדולה מכל מחשבה, אדירה מכל שם, עושה הוא בסיס לתשוקת עולמים זאת כל מוסר וכל צדק וטוב.

קעבמלאה היא ההויה אורות ומחשכים, סדרים ובלבולים, תיקון ותוהו.

קעבהאדם הוא תמצית מלא, שההויה כולה משתקפת בו.

קעבפונה הוא האדם במבטו, בנטיית דעתו אל האור, הסדר, התיקון שבההויה, הרי הוא בעצמו מואר, מסודר ומתוקן, ומוסיף עוד בכחו אור, סידור ותיקון בההויה כולה, בתור גורם יסודי וחלק עצמי ממנה, שאינו עומד לעצמו כ"א פועל ומתפעל מכללה.

קעבפונה הוא לצד השני, לחושך, לבלבול, לתוהו, הרי הוא עצמו מתמלא חושך, תוהו ובלבול, ומוסיף את הקלקולים הללו באופן נערך בההויה כולה.

קעבהנטיות הללו שונות הנה, באיזה אופן נוטה הוא האדם לכאן או לכאן, אבל העקרים שלהם הם הרצון והמעשה שעמה, איזה עובדא שתהיה המשלמת את הרצון, חמרית או רוחנית, בחביוני המסתרים.

קעבמסתכל האדם לפעמים בעמקי המחשכים שבמציאות, בראשי צוקין, שכל קלקולי החיים, כל הבלי השוא וכל מרורות הרשעה מהן יוצאים.

קעבהכח המתפשט במציאות המתגלם ועלול אל התוהו והרשעה, נטיית הלב שבאדם מוצאת גם בו יחס גדול.

קעברע מנעוריו הוא יצר לב האדם. לנפלאות יחשוק, להעמיק ברשע, לעולל עלילות נוראות, שהרבה יחריבו, ידאיבו, יבלבלו ויחשיכו. ומין הנאה של פועל, של שורר ומושל, הולכת ונצמחת מזה,

קעבוהרשעה עושה לה כנפים ומתגדלת בלב, במעמקי הנשמה, ובמעמקי המציאות.

קעבהכישופים וכל זוהמת מפעלם הנם פרי העמקה זו, שמקורה הוא הרע שבמציאות, המכוון לעומת יצר לבו שלהאדם הרע;

קעבהמתיחש זה אל זה ע"י יחושים שונים, שההעמקה של הרע, המציאות, מוצאת בהם את המון חוקיה, כחותיה ומסילותיה וארחות לימודיה.

קעגהאדם שהוא, בפנימיות נטיות גופו ומזגו, נוטה לרעה. חית האדם שבקרבו הרעה, נוטה היא אל ההסתכלות וההתקשרות העצמית, אל צד החושך והבלבול והתוהו שבההויה.

קעגהחפץ להחריב, לשבר, לכלות, אמיץ הוא מאד בתוכן רוחו, ועל פי משקל זה הולך הוא זרם המדע וההשערה השכלית, ההצטיירות של הדמיון, וכל מערכי ההויה המתיחשת אליו בקרבו וחוצה לו.

קעגאבל האדם נוצר לעבוד עבודת אלהים, עובד הוא את אלהים במה שהוא משכלל את עצמו, את הוייתו, ואת כל ההויה המתיחשת אליו יחש קרוב או רחוק. מעבד הוא את רצונו, בהטביעו בקרבו הטבעה עליונה עדינה של הטוב האלהי.

קעגלפי עידון רצון זה, כך ההויה הולכת ומתיצבת נגד עיני רוחו בצדה הבהיר, המסודר והמתוקן. לעומת מצב עולמו הפנימי, ההולך ומתתקן, הולך ומשתכלל;

קעגכל כח ששואב האדם אל קרבו מההויה הסובבת נעשה מוטבע בכחו הפנימי, ומטביע לפי ערך זה בהרחבה את כחו על ההויה הסובבת, העסוקה תמיד לעבד ולתקן או לבלות ולקלקל.

קעגמדי יום ביומו, כשהאדם מרומם את רצונו ע"י עבודת ד' המיוחדת לעולמו הפנימי, היא עבודת התפילה, מאיר הוא בזה את נפשו בקרבו, מעדן הוא את כח הוייתו לצאת מתוך מחשכי הרע והשממון אל מאורי הטוב וההתישבות;

קעגמחשבתו ורצונו פונה היא מכל ערפלי חושך של צד הקלקול שבההויה וכל אגפיהם.

קעגאחרי אשר הכין רוחו בקרבו, נכון לו לקחת מזון, אוצר כח מהמציאות החיצונית לספח אל כחו.

קעגכח זה יוסיף עצמה אל האור, אל האמת, אל צורת האדם המאירה, אל צד הקודש, הדעת הברורה שמשתקפת בתוכן ההויה.

קעגאבל אם בעוד רוחו עכור, בעוד מצב נפשו מצומצם במאסרי הגוף, כמו שהוא בעוד לא זרחה הנפשיות הפנימית עליו את אורותיה, בעוד הדם עושה את שלו ע"פ תכונתו הפראית, המתעוררת מידי יום ביומו כפי טבע החיה שבאדם, שאינה נתקת ממקומה כל ימי צבאו, אם קודם שיתפלל על דמו כבר יוסיף לו כח מכני מן ההויה, מן הסביבה, הרי הוא מקשר עז נפשי בצורה של חשך, של תוהו, של נטיה להסתכלות משמימה, של שורש הזוהמא, הכשפנות, העוננות והנחש, שבהם נפש האדם בעודה בזוהמתה טובעת.

קעגועל זה צוח הכתוב ואומר: לא תאכלו על הדם, שבכלל זה הוא ג"כ לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם - תתפללו על הדם של החיה שינוח מזעפו, שישקט ויעדן, שירומם מחוגו השפל, שיתנער מתרדמת הרשע של קטנותו.

קעגלא תנחשו ולא תעוננו.

קעדכל מהוה, מתקן מה שהוא חוץ ממנו, ביחוד מה שהוא למטה ממנו - מתוך העודף, מתוך השביעה המציאותית של עצמו הוא מהוה.

קעדהופעת ההויה הגלויה - מתוך הכמוסה החמרית, מתוך הרוחנית, מהתוספת של האורה שלמעלה היא באה.

קעדותוספת זו כלולה היא בכל המרומים היותר עליונים, בכל ההופעות היותר נשגבות.

קעדעזיז ומרומם הוא הכח של נטיית צדקת עולמים, ליסד המון עולמי עד, ואין קץ לברכות אשר לראש צדיק יסוד עולם.

קעההאידיאל המוסרי, לכל פרטיו, המעשיים, והציוריים, הוא תוצאה ישרה מהאידיאל השכלי, ברום חביונו.

קעההמחשבה של האנשים בעלי הרוח, משוטטת היא בעקרה למעלה, בגבהי האידיאל השכלי, האמת והשקר, זהו כל התוכן שלה.

קעההתוכן של האידיאל המוסרי, כאחת מצלעותיו של האידיאל השכלי, כלול הוא עמו, ואינינו תופס מקום לבדו כלל.

קעהלא בכונה מדוייקת לצמצם המבט אל הפרטים של הטוב והרע, ולסור מרע, ולעשות טוב, נוכל לצייר לנו את האידיאל השכלי ברום גבהו, עסק אין לו כלל עם אלה הפרטיות.

קעהאלא שכשימצא המואר ממנו פגישה עם תכנים כאלה, שיש בהם טוב ורע, ודאי יעשה את הטוב, ולא יעשה את הרע.

קעההצמצום לכוין את האידיאל בשביל טוב ורע, זאת היא ירידה עצומה, למי שהיה מוכן לחיות חיים של האידיאל השכלי, בעצם טהרתו.

קעהוכל הפרעות נגד המוסר היותר טוב הנהוג בספירה האנושית, הבאות מצד איזה התגברות של מחשבה חפשית נשאה, יונקות הן את לשדן, מתשוקת האידיאל השכלי לעלות אל מקומו. אלא שבמקום שהאידיאל השכלי לעולם לא ישלול את הערך של הטוב והרע, לא יאמר על הטוב רע ועל הרע טוב, אלא יתרומם על גביהם, ובכל מגע שתבא לידו, ישאר הטוב טוב, והרע רע.

קעהכל זמן שהוא בצביונו הרע ובגבולו, יבאו המושפעים מהניצוץ הקטן של הזהרורית של מעלה, אשר רק השעת עין מההכרה החודרת וחלישות של הרצון ביחש להחזקת המעמד של הטוב והרע ביחושם אליהם בדרכי החיים פעל עליהם, לידי חילוף ותמורה, עד שיאמרו על הטוב רע, ועל הרע טוב;

קעההארץ נשמטה מתחתם, ובשמים מעל לא ימצאו מעמד.

קעוכל מה שהשפה יותר מתעשרת אצל בני אדם, והספרות מאמצת את כחה לגלות את כל הצפון, את כל הגיוני הנפש היותר כמוסים, וכל הציורים והחזיונות היותר מסובכים ועמומים, כן הולך החיוב ומתגדל על כל מי שכח בידו להרים את המסכים מהדעות היותר נשגבות, שעל ידן צורת האדם מתעלה לעשות את חובתו.

קעוולא עוד, אלא שכל פתוחו של כשרון הדיבור וההסברה הספרותית, סופו להביא לידי התעודה הנבואית של הפיכת שפה ברורה לכל העמים, לקרא כולם שם ד'.

קעוא"כ הרינו רואים בפריחתה של הספרות ג"כ הזרחת אורו של משיח בעולם.

קעווההפרחה של פתוח השפה מתגלה היא בכל הענינים בחול כבקודש, בטמא כבטהור.

קעזמדרגות השכל הולכות הן מלמטה למעלה.

קעזבידוע הוא שגם כל ציורי הדמיון הנם באמת ציורי שכל, אלא שהם כדמות גרעינין, שלא נגמרו עדיין בגידולם.

קעזאמנם כאשר השכל יתאשר, ויקיף את מהות החיים של האדם, אז יהיו כל הציורים, של הדמיון מכל מדרגותיו, ושל השכל כולו, אחוזים זה בזה, כתבנית גוף אורגני, שכל חלקיו הם משולבים זה בזה.

קעזאז כאשר יחל הרעיון לעלות מלמטה למעלה, תהיה תעופתו מצומצמת, כי סוף כל סוף הרושם של הצנימה הקטנותית יפעול עליו, שלא לתן לו את העז וההרחבה החפשית.

קעזאבל כשילך הרעיון במהלכו מלמעלה למטה, מתעופתו העליונה, עד תהומות הדמיון, וההרגשים התלויים בו. אז יהיה האור מואר מאד, בשפעת חסד עליון.

קעחחסרון יש ביראה מצד החיצוני שלה, שהיא מרככת את הלב יותר מדאי, עושקת מן האדם את תכונת גבורתו, ועל כן נשאר הוא מצדה, כגבר אין אונים.

קעחובזה מונעת היא היראה, אפילו כשהיא יראה אלהית, נובעת ממסורת טהורה מעיקרה, את שכלולו של העולם, ואת שלמות צורתו של האדם.

קעחכשהדברים באים למדה זו, כשמדת היראה מתמלאת בתמרורים רבים, עד שהשפעתה מועלת לדכא את הלב יותר מדאי. כשנשקע בה הרוח יותר מדאי. אז כבר מוכנת היא באנושיות רוח אחרת, רוח הפקרות, הבאה להפיג את ארסה של היראה החיצונה.

קעחכששתי הרוחות החיצוניות הללו מתאבקות זו בזו, מתמלא העולם שכרון, ואבק עולה עד כסא הכבוד, חולשה, קנאות, צביעות, ורשעות מרורה מעבר מזה, עזות, תחרות, והפקרות ונביקת רוח מעבר מזה, מפילים חללים רבים.

קעחוההמון הולך ונמוג, עד אשר יזרח שמש צדקה, והדעה האלהית העליונה תופיע בגבורתה, ותביא מרפא בכנפיה.

קעטמה שהמחשבה האלהית היא קבועה בצורה מיוחדת וידועה אצל בני אדם, מפני ההרגל והדמיון הילדותי, מביא המעצור היותר גדול ברוח האדם בבאו לכלל דעת. זהו ניצוץ מהפגם של עשיית פסל ותמונה, שהרבה הרבה מאד אנו צריכים להזהר בה.

קעטוביותר חובת הזהירות מתגדלת, בתקופת הדעת היותר בהירה. הכפירה, כל תעודתה במציאות היא רק להסיר את הצורות המיוחדות מהמחשבה המהותית של כל החיים ושרש כל המחשבות כולן.

קעטומי שמכיר את התוך שבכפירה מצד זה, מוצץ הוא את דבשה ומחזירה לשורש קדושתה. ומסתכל בהוד הקרח הנורא, כפור שמים.

קפיקרים וקדושים הם לנו לבושי הציורים, מוכרחים הם לנו, ולכל בעלי גבול במבטיהם הרוחניים ביחוד.

קפאבל תמיד בעת שאנו באים לחיים מדעיים, אסור לנו לזוז מהנקודה העליונה, שרק מהבלתי נתפס אור מתפלש בה נתפס, במהלך האצילות, מאור אין סוף.

קפואנו קרואים להיות מתעדנים בעדנים שמימיים, בכל פרטי ההכרות, שבכלל הגדול הזה, שממנו תוצאות כל החיים.

קפאאם תרצה, בן אדם, הסתכל באור השכינה בכל היקום, הסתכל בעדן החיים השמימיים, איך הם מתפלשים בכל פינה וזוית שבחיים. הרוחניים והחומריים, שנגד עיני בשרך, ונגד עיני רוחך.

קפאהתבונן בפלאי היצירה, בחיי האלהות שלהם, לא בתור איזה תכנית כהה, שממרחקים מציבים נגד עיניך, כי אם דע את המציאות שאתה חי בה.

קפאדע את עצמך, ואת עולמך, דע את הגיוני הלב שלך, ושל כל הוגה וחושב.

קפאמצא את מקור החיים שבקרבך, ושממעל לך, שמסביבך, את פארי הדרות החיים, שאתה שרוי בתוכם.

קפאהאהבה שבקרבך העלה אותה לשורש עזה ועדנת תפארתה, הרחיבה לכל סרעפותיה, לכל אשד נשמת חי העולמים, אשר רק רצוץ המקום של ההגה גורם מיעוט זהרו.

קפאהבט על האורות, בתוכיותם. אל יבלעו נשמתך השמות, המילים, הניבים והאותיות, הם מסורים בידך, ואי אתה מסור בידיהם.

קפאעלה למעלה עלה, כי כח עז לך, יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. אל תכחש בם, פן יכחשו לך, דרש אותם, וימצאו לך מיד.

קפביושבת היא נשמת אומת עולמים וחושבת את מחשבותיה.

קפבאורגת למסכת אחת את כל הגיגי עולמיה;

קפברצוא ושוב כמראה הבזק עוברים לפניה דורות ותקופות מתחלת היא מראשית חלומות נעוריה, מפרחי אביבה, עוברת על כל עמל חייה, באה עד ימי האחרית, עד ימי הפריחה ההתחלית שאחרי הנבילה הארוכה.

קפברוטאה היא את קשר מחשבותיה, הגיוני לבבה ומעשיה, והנם סבוכים, אחוזים אלה באלה.

קפבומתעוררת כמשנה לחדש נעוריה על פי תכנית מעשית עתיקה חדשה, קטנת כמות ורפת כח;

קפבאמנם מחוזקת בזרמי איתן של עבר. שוטפים אל אשדות פסגת העתיד, הולכים ומלווים עם זכרונות קדם עם תכסיסים שרידיים מעבר כביר, המתראים כצמחים זעירים של איזה יער לבנון כביר ונהדר, שאחרי אשר שודדה תפראת ארזיו חובקי מרומים החלה יונקתו להחליף כח והנה צצים ציצים רכים, חלושים ודלולים, כאזובי קיר;

קפבאבל הנה הנם לא אזובים כי אם ארזי אל, העומדים בראשית תחלת צמיחתם ביער איתנים.

קפגלפעמים הרעיון עולה למעלה, מתאותו בענינים רבי הכללות והטוהר, אז מתחלשים ביותר הענינים השפלים, היותר פרטיים, האחוזים במסעדי הדמיון, והמשפטים הרגילים, וכל חלקי הטוב והקודש, שהיו אחוזים בהם, מתרופפים, והאדם נשאר משתומם, עד שיוברק לו אור יותר בהיר, שיבנה את הריסתו הרוחנית, בנין יותר נעלה, ויקח ג"כ את כל מעמקי הטוב והקודש, שהיו נתונים בתוך אותם הענינים השפלים והשטחיים, ויבנה מהם עולם חדש, עולם מלא אור גדול.

קפדמי שאין נפשו משוטטת במרחבים, מי שאינו דורש את אור האמת והטוב בכל לבבו, איננו סובל הריסות רוחניות, אבל אין לו ג"כ בנינים עצמיים. הוא חוסה בצילם של הבנינים הטבעיים, כמו השפנים שהסלעים הם מחסה להם.

קפדאבל האדם, מי שנשמת אדם באמת בקרבו, נשמתו לא תוכל לחסות כ"א בבנינים שהוא בונה בעמלו הרוחני, שאינינו פוסק תמיד מעבודתו הזריזה.

קפהכל הקישורים, העליונים והתחתונים, אחוזים הם ביסוד החיים שלנו בבת אחת, כשם שכח השכל והמוסר היותר עליון עם פעולת החיים היותר חמרית פועלים עלינו כאחת.

קפהומצד הכללות אין הבדל בין ענין לענין, רק כשאנו מפרטים את הענינים לפרטים, אז אנו מבחינים בין גבוה לנמוך.

קפהויש שאנו צריכים לאחוז בצד הנמוך שלנו, בשביל שלא יאבד ממנו הטוב והקודש התלוי בו.

קפואין המדינה האושר היותר עליון של האדם.

קפוזה ניתן להאמר במדינה רגילה, שאינה עולה לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה, שנשארו המון האידיאות, שהם עטרת החיים של האנושיות, מרחפים ממעל לה, ואינם נוגעים בה.

קפומה שאין כן מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהוייתה תוכן האידיאלי היותר עליון;

קפושהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד.

קפומדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר.

קפוומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ד' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון.

קפואמת שאושר נשגב זה צריך הוא לביאור ארוך, כדי להעלות אורו בימי חושך, אבל לא מפני זה יחדל מלהיות האושר היותר גדול.

קפזהנשמות הגדולות מוכנות הן, שיהיה זורח בפנימיותם חזות הכל, מהשאיפה היותר טהורה ורוממה והיותר כללית בהיקיפה עד ההשתלשלות היותר רחוקה וזעירה, שבפרטי פעולותיה, חפצה היא שהאור הגדול יהיה מלא כל,

קפזוכמה גדול הוא מכאובה, כשאי אפשר הדבר, שיחדר האור הכללי בישרת שטפו על כל פעלותיה, והיא מוכרחת הרבה פעמים להשתמש באור כהה, אור של תולדה, שהוא ג"כ מאיר את המחשכים באיזה מדה, אבל לא באותו שטף האורה, שתוכיות הנשמה עורגת היא לו.

קפחהשאלה נשאלת.

קפחמוצאים אנו תוגה נסתרת בלימוד הגמרא, אע"פ שגם שמחה יש בה.

קפחהתוגה באה מתוך שבאותה השעה של התעוררות הלב לעבודת רוח, מתעוררים רצונות לשאלות רוח רחבים מאד, שאינם יכולים להיות נגבלים בדברים מעשיים קצובים, והקצב מעיק על זרם רוח זה ומעציב את הנשמה המרגשת.

קפחומ"מ קול החיים המפכה בתוך כל ההגבלות והדייקנות הגדולה, שזהו באמת רז של עולם תיקון, הוא משמח ג"כ את הלב ומרנין את הרוח.

קפטמדת התוגה אינה מורגשת לכל בשוה, כי אם לפי אותה המדה, שהנשמה צמאה לאור רחב בלתי מוגבל.

קפטוהיגון עומד בחדרי לב, מתהלך ברוח העסוק בתלמודו, רק כפי אותה המדה שלא ימצא הלומד גודל בלבבו לחדור אל רז גדולתו של רוח הבניה, ההולך משאיפות כבירות שאין להם מעשים לפי גדלם, עד שהוא מצטמצם בסדרים נוחים לפי ערכי החיים שבהוה.

קצהעולם הולך ומשתנה.

קצשינויים כבירים מתחוללים ברוח האדם, כמו שבסדרי החיים מתהוים שינויים מפני ארחות המעשה והניסיון.

קצאבל השינויים הנם שינויים סיגנוניים, לא עצמיים, כמו שאין הטבע משתנה, אלא כחותיו מסתגננים ע"פ התעשיה האנושית, בצורות שונות.

קצאהרצון הוא מקור החיים.

קצארצון האדם הוא באמת יסוד שכלולו והוייתו.

קצאאמנם הרצון הזה צריך הוא פתוח ועישוי, יותר מכל הכחות כולם.

קצאבילדות האנושיות, הרצון הטבעי של האדם צריך חינוך של כניעה, של שבירה, ושל היפוך.

קצאכל זמן שהאדם הולך ומשתכלל, כך רצונו העצמי הולך ונהפך לטובה, ושבירתו של הרצון מאבדת טובה רבה.

קצאהדבר קשה מאד בדמדומי חמה, בין פרק לפרק, שבתקופה חשובה של רוח האדם, שאז מעבר מזה מונח הרבה פראות ברצון, ששבירתו היא עליה ופתוח, ולעומת זה מונח ברצון כח אור וטוב, ששכלול העולם תלוי בהשארתו על פי תכונתו.

קצאוהבינה הישרה מוכרחת היא לפתור בזהירות את שאלת התחומין, באופן שישאר האדם מלא אומץ מצד הטוב שברצון שכבר נשתכלל, מצד אותם חלקי הנשמה שכבר נגאלו ויצאו מתהומות הגיהנם וממעמקי הקליפות, ומלא גם כן דכאות רוח, ותכונה של לב נשבר ונדכא, לעומת אותם חלקי הרצון, שעדיין חית האדם הרעה שרויה בהם, שהם צריכים זיכוך על ידי דכדוך ושבירה.

קצבכשם שהאנשים המעשיים, בעלי הכשרון לדברים מעשיים ולחכמות המעשיות, אינם מוכשרים להשתכלות בהירה בענינים הרוחניים, והסתכלותם הרוחנית באה לקויה ומעורבת עם משפטים כהים, המתמצים מעולם המעשה, שהם קשורים בו, כמו כן אין האנשים הרוחניים, העומדים ברום עולם, מוכשרים להסתכלות מעשיה שלמה, והידיעות המעשיות שלהם וקשר חפצם בהשלמתן אינם כי אם איזה צל היוצא מתוך הענינים הרוחניים העליונים.

קצבאמנם יש כשרון עצום בתכונה הרוחנית העליונה לכלול את הכל, אבל זוהי דוקא במדתה של התגלות הנבואה של אספקלריא המאירה.

קצבעל כן משה רבינו עצמו, עליו נאמר ויהי בישורון מלך, אבל במעמד הדורות היה מלך לחוד ונביא לחוד, ושמואל, הוא שהיה במדה ידועה שקול כמשה ואהרן, היתה לו בהירות רוחנית כזאת, עד כדי למלא ג"כ מקום של מלך בטהרת השפעת נבואתו, ועליוניותו הרוחנית השלמה.

קצגבעת שקיטת הרוחות, מנהיג הרגש הישר לבדו ג"כ את העולם.

קצגלא כן הוא בשעת מלחמה, בעת תסיסת הרוחות, אז צריכים עצה וגבורה.

קצגלפעמים התמימות של הרגש נלקית ע"י ההתחכמות של העצה, אבל כל זה כדאי הוא בשביל תחבולות המלחמה, ובטוח הוא הדבר שסוף כל סוף ישוב כל מה שהוא נאבד, ויוחק יפה כל אשר נטשטש מפני ההמיה הרבה של כל טרדת הקרב.

קצדמעלת הרצון מוכרחת היא להיות בשלמותה, שוה למעלת ההכרה.

קצדואם האדם אוהב את הטוב ואת האמת, באמת, לפי אותה המדה של האהבה, כן עבודתו בהכרת הטוב והאמת עומדת לו.

קצדואם הרצון מתפגם, מוכרחת ההכרה להיות נחלשת.

קצדאמנם זאת היא סגולת החכמה, שהיא מעלה את הרצון, ומתקנת את פגמיו.

קצדעל כן אע"ג שהאדם צריך להשתדל להשלמת הרצון שלו, מ"מ כשהוא רואה שרצונו נפגם, אל יניח ידו מדרישה תדירית, ויתור בחכמה, וכפי המדה של התגברות אור התורה שבנפשו, כן יתעלה ג"כ רצונו.

קצהכיון שהאדם נגש אל ההכרות הרוחניות, נחלש כחו, התושיה מתגלה עליו בכל עזה, והיא מתשת כחו של אדם, פגמיו המוסריים כולם מתבלטים אצלו, צמאון נורא לשלמות עליונה בוער אז בקרבו, ואינו מוצא את נפשו בעלת יכולת להושיע את עצמה ממצרי שאול הרוחניים שהיא נתונה בהם.

קצהתשות כח זו מזקת את בהירות השכל, ומעממת את חריצות החקירה הבהירה;

קצהאשר כדי להוציא את התפקיד האנושי אל הפועל, להיות איש חי מכיר ובעל השכלה, צריך הוא, אחר שעבר עליו הנחשול של החלישות, להתאמץ בכל כח, ולהיות קשור בקשר רוחני אמיץ והסכמה חזקה לחיים ההכריים.

קצהואז ישוב לו מידי יום ביומו אומץ לבב במדה נכונה, במדה שתתן לו כח לטייל בפרדס הצפונות העליונות, ולשמרו מעבר מזה מכל נטיה גסה וזחיחות לבב.

קצוהמעיינים הרוחניים האפלים, שאינם מרוממים עצמם להשגות בהירות מתוכיות הנשמה, הם מלאים בקרבם בושה, עצבון וחשכת מחשבה;

קצווטוב מהם המעיינים המעשיים.

קצזכל אדם צריך לשנן לעצמו שלא ללמוד מחסרונותיו של חבירו, שיעשה גם הוא כמותו. אע"פ שיראה את חבירו שהוא מצליח ומכובד, ידע שבודאי נגד אלה המגרעות שהוא רואה בו, יש לו בודאי מעלות אחרות שהן גורמות להכריע את החסרונות, אבל הוא שאין לו נטיה לאלה החסרונות כ"כ, הנה זהו עיקר מעלתו.

קצזואם למרות מה שמעלות אחרות חסרות לו, יסגל לו ג"כ את החסרונות של חבירו, אז תהיה מפלתו נוראה מאד.

קצחההסתכלות הרוחנית השלמה, שהיא ההסתכלות האלהית, היא מחוללת את התיקון החברותי היותר נעלה, אחרי המון סבות וצינורות, של שדרות אנשים, וסדרי חיים שונים.

קצחהתעופה העליונה, המתעלה מעולם המעשה וגבוליו, הוא המעמד של רוח הגדול אשר לנשמת האדם;

קצחמתאחד הוא האדם בשיא רוחו עם המהות הרוחנית העומדת למעלה מכל ערכיו, מתעלה הוא מגבולי הזמן והמקום, והנצחיות הבהירה היא נחלתו, בעזוז חסנה וקדושת ערכה.

קצחהחיים המעשיים נפעלים מאליהם לטובה, אבל לא יוכלו לפשט את עצמם בכל פרטי פרטיהם.

קצחמוכרחת היא התעופה העליונה לרדת, ברדתה היא נעשית ראש לשועלים, כח רודה ודוחף לעולמים מוגבלים, כח מישר נתיבות מעשה, עיון ושירה גבולית.

קצחירידה היא לאור העליון, בירידה זו מפלג הוא שטפי אורות לכל הגבולים, לשדרות המעשיות, ולשאיפות הפועלות, תתן טרף לביתה וחק לנערותיה.

קצחבהיות החק מלא, והפלגים כבר יכולים להשקות דים, עולה היא שטיפת האורה, מתיחדת במקורה, מתרפקת על דודה, ונשמת הבריאה כולה מתעלה למקור האצילות האלהית.

קצחורוח האדם לעומתה עולה ממעל לכל סדרי חיים מעשיים, והוגה ישרות מוחלטות, בזיו האמת לאמתו.

קצטהפסק מוכרח להיות בין תוכן האידיאל המופשט של מגמת הכל, ובין המתגלה ממנו בההויה בפועל, בין הכונה הטובה המוזרחת לאדם ברום גובה חייו הרוחניים, לבין הרוח המלוהו תמיד לישר מעשיו ודרכיו.

קצטאם לא ההבדל הדרגאי הזה, היתה צורת המעשה כולה מטשטשת, ההויה לא היתה עומדת על צביונה, חוקים וגבולים לא היו נשמרים, תכונות קבועות וערכים מגבילים המיסדים עולם ומלאו, לא היו עומדים.

קצטנצטמצמה האורה, יורדת היא לפעמים מאד ויותר מדאי, מחסנה, בצמצומה לצורך הערכת מהותה מגיעה היא עד מחשכים, לאשרה מהמגמה המופשטת. צינורות משוכים בתוכיות של הגבולים, של החקיקות הפרטיות.

קצטהנם מזילים טל של חיים עליונים, והטל טל אורות הוא, מגרש את המחשכים ומאיר את החיים.

קצטכה הולך הדבר באדם ובעם, בעולם ובהויה.

ראפילו הדמיונות שהם נובעים מתהלוכות הדעות הטהורות, הם ג"כ מאשרות את נפש היחיד, ומתקנות את הקיבוץ החברתי באופן הגון, ובסדרי עילויים הם מביאים בהמשך הזמנים, לחדור מהם אל האור הגנוז שבפנימיותיהם.

רוכל בר לבב וטהר דעה יהיה זהיר ברוחו מאד, שלא להקל ראש בהדמיונות, סעיפי הקדשים העליונים, וידון ק"ו מעצים ואבנים של הקדש, שהנהנה מהם מעל.

רכשהרוח נחלש, מזדלזלים הדמיונות הקדושים אצל ההמון, וע"י זה הם אובדים את דרכם, עד שזורח שמש של בעל שכל כביר, חמוש ביושר לבב, שמורה לרבים את הכבוד הראוי גם לדמיונות הקודש, ומראה את יחושם אל האושר העליון שבצחצחות הנצחיות.

רומתוך הארת עולם זאת, בא רוח התשובה ומרחף בעולם, וגאולה מתחלת להופיע.

ראמנם ישנם ג"כ דמיונות כאלה, שהם אובדים את כח החיים שלהם, ובתעותם בדרך מלאה מחשכים הם באים לידי מצב כזה, שהאמת מתקוממת בקנאה גדולה לשרש אחריהם.

ראכשם שההויה המוחשית היא טבועה על התנועה התדירית, כן ההויה הרעיונית טבועה היא על השמחה הבלתי פוסקת, שמח הוא העולם, שמחה היא ההויה הפנימית כולה.

ראמעכבים חלקיים משביתים תנועה חלקית, ומעכבים כדוגמתם בעולם הפנימי משביתים את השמחה.

ראיורד הוא רוח החיים מתנועת שמחתו העצמית, ע"י ההשבתות של אסורו בעבודת החיים הטבעיים הגלמיים,

ראמשלים הוא את חוסר שמחתו בתקוות אושר, שהוא מציירם לפי מצבו;

ראהולך הרוח ומתגדל, ומכיר ביותר מדי גדלו, את האפסיות שבתקוות הללו, ונקודת שמחתו יורדת, עד שהוא מתגדל כ"כ, עד שהוא מכיר שאין כל סבה להשבתת השמחה המקורית, השמחה ההויית, שמחת מעון עולמים, ואינינו נזקק עוד לרקם ציורי תקוות נובלים.

ראוצדיקים ישמחו יעלצו לפני ד' וישישו בשמחה.

רב"דוקא אם שמע בישן תשמע בחדש".

רבאחד מהיסודות המציל את המחשבה מכליון, הוא ההתעמקות בהישן.

רביעלה החדש ויפרח, יציץ ציץ ויפרח וישגא מאד, בכ"ז אנו צריכים תמיד לעומק הרוח של הישן.

רבביותר הדבר אמור בהשקפות רוחניות מופשטות, וממילא הולך הדבר ומשתרג על עוד המון סעיפים המתיחשים להן.

רבכל אשר רוחו נשאו לתור בחכמה, לדעת את רוח המדע הנאצל ברום חפשיותו, שיוכל להיות מתואר בזמנינו, הוא ודוקא הוא, ימצא אז את אוצרו, רכוש רב, כאשר יפנה אל הישן, אל התורה והמסורת, אל כל דברי חכמים וחדותם, אל ההגיון הגלוי והצפון.

רבכל העושר יחד יציב לפנינו את קומת המחשבה במלא חטיבתה.

רבשוכח הוא הזמן בשאון גאונו, לדבר ע"ד הבורא, נחלש הוא מעז ההרגשה לברך את שם כבודו, נרפה הרוח מבהלות לצים ריקי מוח, והרעיון מתבלה והרגש מטפש.

רבצריך לשבר כבלי ברזל כאלה, בחופש ובגבורה.

רבצריכים לשוב אל הישן, אל הסגנון הבריא, אל הדרתקודש, להכרת היוצר והיצירה, להרגשת הטוב והמטיב.

רבתשתחרר אז השירה, ינשא הפיוט למרומי שמיו, וכל השקפות העולם הנובעות מהחיים והטוב, המקושרות עם הטוהר והצדק, בין שהן השקפות גלויות, מתבארות בשכל והגיון, בין שהן השקפות גנוזות, אשר רק הסקירה הרזית ומעין של רוח הקודש, באיזה אופי שהוא מפכה פלגים כמו אלה. הכל צריך שיבואר, שיפורש, שיוסבר ויגלה;

רבולא יבינו כל רשעים - אין בכך כלום, כי המשכילים יבינו.

רבהחופש העליון של המחשבה יבטל את זחיחות הדעת ואת קטנות האמנה, ודברים שלא נשמעו סופן להשמע.

רבוהשמיעה תתקבץ לקשב גדול, לכח חודר, לקול מעורר, משיב נשמות נדחות למעון רבצם, מחזק רוחות נכשלים מכובד פשעם, משים שפלים למרום ומשגב קודרים ישע.

רגהנשמות הגדולות הנן מרגישות בעומק הוייתן, שהן שייכות לכל המציאות, וק"ו לכל הבריות שתחת חוג ההכרה שלהן, וק"ו לכל אדם.

רגואלה הרעיונות החזקים והמקיפים הרבה מאד, נותנים אומץ לכח עולה ויורד, המברר את היחש היותר פרטי, שיש להן לעצמן ולמשפחתן, לעמן וכיוצא באלה היחושים;

רגופרטי הנטיות הולכות ומתחברות זו עם זו ומחוללות אורות חיים חדשים.

רדהנטיה הנפשית היותר פעוטה וקטנה, שאין לה אלא תומתה ונטיית טבעה, הכח השליט עליה להוציאה אל הפועל ולכוין את התאמתה עם הנטיות שמחוץ לה, שעל ידי ההתאחדות ההיא תבא למטרתה, הוא הכח היותר כללי, שהוא התוכן המגמתי שבההקפה העליונה של ההויה.

רההחזיון הרזי מדבר

רהכח החיים שנתגלה בכבשיו של יעקב, הוא אוצר הנשמות של ישראל.

רהיחש גדול יש לרועה עם צאנו. השפעה נעלמה השפיע יעקב על נפש החיה של הצאן הללו.

רההיצירה הכניסה אוצר חיים זה, בקירוב ומגע עם האב הגדול המיוחד - שהוא בעצמו בכל נשמתו הוא חיי האומה - ישראל סבא, שכל הפרטים של ישראל זוטא, כלומר פרטי האישים של האומה כולה, הם נצוצי שלהבת החיים שלו.

רהאי אפשר להאנושות שתוציא מקרבה מין נשמות, כנשמותיהן של ישראל. שאיפה אחרת לגמרי יש בהן שאינה נמצאת במציאות בכל משפחות האדמה.

רהבמעמד זעיר של חיים כמדתה של נשמת כבש, הפעולה הנטיית של הרועה הטבעה עמוק מאד.

רההולך הוא זרם החיים ומתעלה, משתכלל דרך כמה צינורות, לפעמים במהלך הדרגי ולפעמים בדליגה ג"כ.

רהאלה צאן קדשים בית ישראל הנה. נפש החיים שלהם, הוא נפש צאנו של יעקב, מובלות מנטייתו.

רהואתן צאני מרעיתי אדם אתם.

רוהשירה האלהית ערה היא בנשמת גדולי הצדיקים, עד שכמה פעמים אינם יכולים להתעסק בשום דבר פרטי הדורש חשבון ומחשבה, מפני שנועם השירה מתגבר על הכל ומטשטש את כל הצורות הפרטיות במתיקות זהרו.

רווהם ממשיכים אל כל הענינים המעשיים ואל כל עניני התורה המעשית את נועמה של השירה העליונה, ודוקא ע"י זה הם יכולים להכנס בכל הענינים המעשיים, בין במעשה בין בלימוד.

רזאת התכונות הרוחניות, של צד הקדושה, צריכים לבחון בבחינה מדעית, הדומה לבחינה חימית, לדעת את פרטי היסודות שבהרכבתן, ועל פיה נוכל לחדש הרבה ולהוליד תוכנים חדשים מצירופי ההרכבות, ולזקק ולהעלות את הענינים הישנים, ממש כמנהג החכמה המעשית שבחימיה.

רחכך הוא הסדר.

רחצריך לטהר ולאמץ את הגוף וכחותיו כולם, אח"כ בא כח הדמיון וכל סעיפיו, שצריך להיות ג"כ חזק ומזוכך, ואח"כ בא הרגש וכל ענפיו, ועל גביהם יבא השכל הברור, והסתעפותיו כולם, ואור ההקשבה העליונה, שבאה מהתנוצצות רוח קודש עליון, הוא בא על גביהם.

רטסדר זה אינינו בדין של יחידים לבדם, אלא הוא הדין באומה שלמה, והדברים מתיחשים לעומת תקופות שונות במהלך החיים שלה.

ריהצדיקים הגדולים כוללים בנשמתם את הכל, ויש להם כל הטוב של הכל, וגם כל הרע של הכל, וסובלים יסורים בעד הכל, ומקבלים עונג מהכל, ומהפכים את כל הרע של הכל לטוב;

ריומתוך שהם מתמתקים ע"י היסורים שהם סובלים, הכל מתמתק על ידם, כי בשורש נשמתם נמצא כח של סעיפי הנשמות הרבות מאד, שהצדיקים הם יסודם.

ריאאנו רואים, שאפשר לכל חכמה להתיחד בעצמה בלא זיקוק גדול לאחרת, והרי החכמות העולמיות מתבררות לחלקיהם באין זיקוק לחכמות הרוחניות העליונות.

ריאמזה אנו למדים, שיכולה היא חכמת האלהות וכל סעיפיה להתברר, באין צורך אל כל הידיעות האחרות כולם.

ריאאמנם אע"פ שאין הידיעות החיצוניות מעכבות את הידיעות הפנימיות, מ"מ הן מעטרות אותה.

ריאוכפי רוב הקפתם אותה, הם מתגלים בתור ניצוצות שהם כלולים בקרב אורה העצום מאד.

ריבישנם בעלי השגה בהירים וצדיקים גדולים, שמרוב חשק לבבם בהשגות בהירות ומופשטות, ובדבקות אמיתית בהשי"ת, אינם יכולים להרחיב את דעתם בפרטי הלכות ומעשים פרטיים.

ריבאע"פ שהיא לקותא וחולשא נפשית, מ"מ מוצא הדבר הוא ממקור הטוהר, וסימן לדבר: איש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא.

ריבולמעלה מזה היא קדושת הנזיר, אשר נזר אלהיו עליו בגדל פרע שער ראשו;

ריבורבי עקיבא שדרש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות, כמו שכתוב: קווצותיו תלתלים

ריבשחורות כעורב, במי אתה מוצא אותן במי שמשחיר עליהם פניו כעורב, או במי שמשחיר ומעריב עליהן תמיד, או שנעשה אכזרי על בניו כעורב.

ריגרוב בני אדם חיים הם חיים של דמיון, ואין בכחם כלל לחיות חיים של שכל.

ריגאשר על כן צריכים כל חלקי החיים שלהם להיות מתאימים זה עם זה, הידיעות של האמונה שלהם הן ג"כ ידיעות דמיוניות, לפי אותו הערך של כל ענין החיים שלהם.

ריגאבל אין הדמיון והשכל מחולקים זה מזה חילוק חטיבי, כ"א חילוק דרגאי.

ריגישנם מדרגות שהדמיון הולך ומתברר, ובא בחלקיו לידי זיכוך, עד שהוא נכנס לגבול השכל, והשכל לפעמים יורד הוא בחלקיו ומתכנס לגבול הדמיון.

ריגובכלל, ההבדל הוא בעיקרו בין ריחוק וקירוב של ההכרה הברורה, ולא הבדל עצמי.

ריגכי סוף כל סוף אין לאדם כי אם ידיעה צללית מכל דבר.

ריגהדברים שהם יותר גדולים בערכם, הנוגעים הרבה למהות הרוחני העצמי של האדם בכללו ובפרטיו, הם יותר מתלבשים בכל הלבושים, בין בלבושי השכל לפי מדרגותיו, בין בלבושי הדמיון לפי חילוקי הדרגות שלו.

ריגשמירה גדולה צריך האדם לעשות שלא יחרב דמיונו, שלא יזוחו הדברים היסודיים הטובים מלעשות את התפשטות ענפיהם גם על הדמיון, כמו שהם מושרשים בשרשיהם בעומק השכל.

ריגכרותה היא הנפש, שגרמה להחריב את פעולת הדמיון, מהדברים היסודיים.

ריגוהאומה בכללה אם היא באה למצב כזה, הרי היא מדולדלת.

ריגכנסת ישראל היא מעוטרת באמונה האמיתית שלה, שיוכל הדמיון להיות מחובר בקשר יפה עם כל האמת, והדמיון שלה הוא לבוש מקשט את תוכן השכל והאמת, ומגדיל הוא בזה את הדר החיים ועצמותם בקרבה.

ריגכל שקלטתו מחיצת היהדות פנימה יפה מרגיש הוא בכל פגימה דקה מפגימתו של הדמיון, והוא משתמר ממנה מאד.

ריגוכשהדמיון הוא שלם, בלתי הרוס מכחם של עיוותי רגשות וקלקולי חיים מעשיים. הולך הוא השטף השכלי, הרוחני והמעשי, ושוטף בכל חדרי החיים, של היחיד ושל הציבור.

ריגוכשקלי דעת באים ומזלזלים בהדמיון של האומה, גורמים הם לכינוס של כחות בגופו של הדמיון, ונסיגה לאחור גדולה הוה במצב הרוח, עד אשר ירפאו התחלואים, וישוב השכל והדמיון לעבוד בכח שקול בערך.

רידצריכים לבאר, איך המעשים כולם, הדינים ופרטי המצות, נובעים מהדעות ומהרגשות, שהם הם יסודי הנפש של האומה, והם בונים את המחשבה ואת הרגש הלאומי ע"י פעולתם החוזרת.

רידוכשמבטלים מהמעשה, הרגש והמחשבה הולכים וחרבים, והנשמה מתדלדלת, ורקב נורא הולך ונוסס.

רטובזמן הזה צריך להסביר את כל עניני האמונה, התורה והעבודה, ע"פ דרך השכל.

רטזאי אפשר לנצח שום התקוממות רעה כללית, בין בעולם בכלל בין בישראל בפרט, כי אם כשלוקחין את כל הצדדים שיש בה, ומנהיגין אותם בדרך הטוב והקודש.

ריזהולכת היא היצירה את דרכה, בוראה היא את כל דרגותיה, שואפת היא לההתיצרות היותר עדינה ונשגבה, שעל ידה תהיה משתקפת כל התמצית של ההויה כולה, כל חסנה ועזה, כל יפיה, ישרה וחכמתה.

ריזזאת היא הנשמה השלמה, של האדם, שהמובחר שבו הוא המושלם הבחירי שבקרבו, אותו ששכלל ברצונו את מהותו לצד הטוב היותר עליון, עד שהוא מגלה חלק יצירתי, שיש בו מהות של פועל טוב מוחלט.

ריזהנשמה העליונה בעצמה מוצאת היא את חסנה ועזה פנימה, אינה צריכה לשום דבר חוץ לה, היא מאושרת, ובכח הכללי שבה, מתוך שהיא תמצית הכל היא ממשכת את החיים לכל, את כל החסר לכל בכל גווני החסרון.

ריזוהרבים, בעלי קטעים שביצירה, אינם מוצאים את מחסורם בפנימיותם, הם צריכים הרבה עד שיתמלא חסרונם, שיתקן קצת מפגימת עצמותם, שאחר כל אלה אינה מתתקנת לגמרי כ"א בצדיק העליון, בעל הנשמה המרכזית;

ריזוב"ק יוצאת מהר חורב ואומרת, כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מעש לעש.

ריחכמה אמללה היא הריאליות, בשעה שהיא מתגדרת בעצמה ורוצה להנתק לגמרי מההארה הרוחנית הנפשית.

ריחכשם שהיא מאירה את ההכרה בדברים הסובבים והממלאים את חוג הרגשותינו, כך היא מחשיכה את העולם כשהיא חפצה להיות השלטת בכל.

ריחהמתאדק בריאליות, מוכרח הוא להיות טובע והולך בה. היא תמשיכהו אחריה קמעא קמעא, ואם לא יעיר בעצמו את הנימא הרוחנית שבלבבו ואת זיק האורה שבנשמתו, תלך הלך ועמם, עד שלא יוכל עוד האדוק הריאלי להכיר כל תוכן נשמתי אמיתי ותשאר נשמתו חרבה - למרות מה שיוכל להיות עם זה, איש מדעי, מוסרי ובעל עליליה.

ריחהעסקנים הריאליים, כשהם נתונים לאיזה אידיאל המעסיק אותם, הם נתונים במצב של ניגוד עצמי עצום מאד.

ריחמתוך ההשקפה הריאלית אין מקום למסירה לשום אידיאל, כי כל אידיאל ענינו המענין והמושך את הלב, הוא מצד כחו המוסרי, שהוא בעצמו ערך רוחני נשמתי, שאין הריאליות כוללתו.

ריחומתוך כך, אם בלב שלם תהיה ההתמכרות, אז יתגבר הטבע הרוחני של האדם, ויצא האדם מתוך ממעמקי השיקוע הריאלי ע"י ההתמכרות להריאליות עצמה, שהאידיאליות שבהתמכרות הזאת עצמה תזכך את תוכן החיים הפנימיים, וההכרה הרוחנית תתבלט בקרבו.

ריחואם באמת אין ההתמכרות זכה, אז לא תעמוד, ותלך הלך והתקרר, ולכל היותר לא תוכל לעשות פרי להשפיע על אחרים, וביותר - על דורות הבאים, ממהותה.

ריחהמגמה הנצחית החיה בקרבנו, תכריחנו בשביל כך להיות חושקים אל התוכן האידיאלי, ולא תתן לנו מנוחה בריאליות מוגבלת ויבשה.

ריטהאמונה אינה לא שכל ולא רגש, אלא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה, שצריך להדריך אותה בתכונתה.

ריטוכשאין משחיתים את דרכה הטבעי לה, איננה צריכה לשום תוכן אחר לסעדה, אלא היא מוצאה בעצמה את הכל.

ריטבעת החלש אורה, אז בא השכל והרגש לפנות לפניה דרך.

ריטוגם אז צריכה היא לדעת את ערכה, שלא משרתיה, השכל והרגש, הם הנם עצמותה.

ריטותהיה קבועה באיתן מושבה, אז יצליחו השכל והרגש בפינוי הדרך, ובהמצאת האמצעיים השכליים והמוסריים המסקלים את המכשולים מעל דרכה.

ריטההסתכלות המיוחדת של האמונה שהיא חלק בעצמה, הוא האור של הנבואה, וברדת המדרגה, שפעת רוח הקודש, שגם אלה יורדים לפעמים ומתאחים עם השכל והרגש בדרכי גילוייהם.

רכצריך לדעת שאי אפשר לפנות אל השי"ת בשום שכל ובשום רגש, וק"ו בשום חוש, כ"א באמונה לבד, ותפילה היא אמונה, ויראה ואהבה הנם ג"כ גילויים של האמונה.

רכומה שאומרים חוש האמונה או רגש האמונה, וק"ו אם נאמר מדע האמונה ושכל האמונה, הם דברים של שמות מושאלים לבד, כי עצמות האמונה אינה שום דבר מהם, כי אם עליונה מכל אלה, שאין בה מחסור מכל, שכוללת באחדות ושלמות עליונה את התמצית היותר מובחר וחזק מכל הנל.

רכאהאמונה והאהבה הם תמיד מחוברות זו עם זו כששתיהן זורחות בנשמה בשלמותן, וכשאור אחת מהן שלם לגמרי מתעוררת השניה בכחה, ויוצאת ממעמקי הנפש להאיר בכל מילואה.

רכבאין האדם מוכשר לשום כח רוחני שבעולם בשלמות גדולה כזאת שהוא מוכשר לאמונה ולאהבה, וזהו האות, שבכחות אלו מונחים כל יסודות הויית מהותיותו.

רכגכל מה שהיחיד והכלל עושה, בכל גילגולי הסבות וכל הכחות המתגלים בחיי התרבות, הכל הולך הוא להשלים במעלה העליונה את האמונה ואת האהבה.

רכדמתוך האמונה והאהבה מתאצלים כל האורות הרוחניות שבעולם, המאירים את כל דרכי החיים וההויה.

רכדהאמונה והאהבה הם עצם החיים בעולם הזה ובעולם הבא, שום דבר איננו נשאר בחיים, כשעושקים מהם את שני המאורות הללו את האמונה ואת האהבה.

רכההקולטורה הזמנית, כפי מה שהיא מתבססת עתה בעולם, בנויה היא כולה על הכפירה ועל השנאה, שהן שוללי החיים העצמיים, ואי אפשר להתגבר על מחלה זו, כי אם לגלות את כל אוצרות הטוב המונחים בבית גנזיהן של האמונה והאהבה, וזאת היא מטרת גילוי סתרי תורה.

רכוהתורה היא האהבה, והמצות - האמונה, והם הנם ג"כ הצינורות, שעל ידם שפע האמונה והאהבה שופע והולך תמיד, וכל התרבות הרוחני והחומרי של ישראל, בהתעוררות חייו הלאומיים, צריך שתתרכז כולה סביב המרכז הכפול המאוחד הזה, שתים שהן ארבע: התורה והמצוה, האמונה והאהבה.

רכזשכלול האמונה והאהבה ואומץ קיומן מתחזק ביסוד דבקות נפשית בחכמים ותלמידיהם, או כפי המבטא של החסידות: התקשרות עם הצדיקים.

רכזיסוד זה, שהחסידות טפלה בו הרבה, צריכים אנו להקימו בשכלול גדול והדור מאד בתור אוצר חיים, והדום רגל, לשכינה הכוללת את אור האמונה והאהבה, השרויה בחכמים צדיקים, שמהות חייהם כולה, היא התגלות האמונה והאהבה, המחוזקה באיתניות התורה והמצוה, בכל מילויהן המעשיים והרוחניים, עם סגולה נפשית מיוחדה, שהיא הסתגלות רוח הקודש, הראוי להולד דוקא בארץ ישראל.

רכחהתרבותיים הרשעים, חסרי האמונה והאהבה, אינם עלולים לשום דבקות אפילו בינם לבין עצמן, והנם דומים לאפר שאינו בר גיבול ועסותם רשעים, כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם, וממילא אין חייהם חיים, והם נקראים בחייהם מתים.

רכחאמנם ע"י אמונה גדולה ואהבה רבה נוריד טל של תחיה, להחיות בו ג"כ את המתים, יחיו מתיך נבלתי יקומון, כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל.

רכטאנחנו שואפים לתחיית האומה ותחיית הארץ, כדי להחיות את הנשמה שלנו, כדי להעמיד את ישראל חי, להחיות את האמונה והאהבה, בחוסן של התורה והמצוה בכל המילוי שלהן.

רכטאנו מכירים את אור אלהי ישראל, אלהי עולם, והעונג שעל ד' על ד' דייקא, למעלה מכל מבטא ומכל מושג, לעילא מכל ברכתא ושירתא, תושבחתא ונחמתא, הגנוז וצפון המתגלה באור האמונה והאהבה, המתראה בתכסיס התורה והמצוה כולה;

רכטאנו דורשים לציון, אנו משתוקקים לבנות את הארץ ולהבנות בה, כדי לקלוט את רוחה ואוירה, להתאחד עם כל החיים המקושרים בה.

רכטעל כן תורה מרובה אנו דורשים, ולשם כך אנו שואפים לבריאות שלמה ולכח גופני חסון ואמיץ, מצות רבות אנו מבקשים, כדי שיהיו לנו די כלים להכיל בהם את האור הגדול של האמונה והאהבה, עם כל העונג והעדן וכל האור והטוהר, העז והאומץ שלהם, שיתגלו לנו במלא מדתם, בשובנו לחיים עצמיים, לאומיים במלא ובמרום המובן.

רכטכל מה שיש לנו, מזכרונות העתיקות, ממצוה וחק, חביב עלינו חבת חיים, כי הם לנו כלים למקור חיים ועמם מקור חיים, האידיאלים הצפונים בהם חיים הם אתם ועם קיומם.

רלמיד כשאנו מתחילים להסתכל בדברים האלהיים, נופלת עלינו חרדה, והשכל נעשה עי"ז כהה.

רלובשביל כך אין אנו מסיקים הלכה ברורה בסדרי המחקרים הצחים, ובדרכי החיים והמעשה שעל פיהם - בראשית ההשקפה. עד אשר אנו מתחזקים בישוב הדעת, ורגש היראה נח מזעפו ע"י המנוחה השכלית, ואז הננו מתחילים לחשוב מחשבות ברורות, שיש בהן תועלת ספרותית ותועלת מעשית.

רלארעה חולה היא, כשרגש המוסרי מתעדן יותר מדאי, עד שלא די שהוא משמש בתור כח עוצר בבא תור המעשה, שלא תשולח יד לעשות רע, אלא הוא מאיים תמיד ביראת עונות הסובבים את האדם, במעשה ובמחשבה.

רלאהפחד הנפרז מכל חטא, מאבד טובו של האדם, ועושה אותו למין בריה שפלה שאינה עושה דבר, כ"א שוכבת ורועדת.

רלאהאדם צריך להאמין בחייו, להאמין בכחו החמרי ובכחו המוסרי יחד.

רלאהאמונה היא כוללת הכל, כמו האהבה.

רלאהאמונה בחיים היא ברכת ד', כמו שאי האמונה היא הקללה היותר איומה - ולא תאמין בחייך.

רלאכשאדם מאמין בחייו הרוחניים, הוא מוצא קורת רוח בעמל נפשו, והוא הולך ומתעלה.

רלבאע"פ שצריך להשתדל הרבה להיטיב את המדות, מ"מ חלילה לעכב בשביל מניעת הטהרה המדותית את העילוי לצד גודל הרוח וההסתכלות השכלית.

רלבולאידך גיסא שאי אפשר כלל שיטהרו המדות בלא עליית רוח גדולה;

רלבוכל הגדול מחבירו צריך הוא יותר לשכלל את עולמו הרוחני השכלי, כדי שיהיה לו מבורר הדבר, מהי המהות האמיתית של טהרת המדות.

רלגהרוח העמוק אינינו יכול להסתפק בשטחיות, ואינינו מוכשר מצד עצמו לסדר לו הנהגה ממוצעת.

רלגעד התהום הוא חפץ לחדור בכל דבר ועד קצה האחרון בכל תכונה.

רלגרק היצירה האלהית באה עליו בתור חק להעמידו על המשקל, שהקצוות לא יכריעו בו יותר מדאי.

רלדביושר הדעת ובמדות הטובות יש יותר אמונה ודבקות אלהית, מבאמונה דיבורית וציורית רגשנית.

רלההשאיפה להשלמות האלהית, בהתפתחות כל כחותיה של הנשמה, במלא עזה, הוא הכח הרודה, הדוחף את החיים הרוחניים לתעודתם.

רלהבצמאון הנורא לטל של תחיה, מאורה העליונה, כלול כל המילוי המעשי והשכלי, כל מה שנכנס בגבול הבחירה האנושית, וכל מה שהוא למעלה מזה, ההולך ומתגלה ע"י התעצמותה של הנשמה בזיוה המקורי.

רלהאי אפשר לה לנשמת החיים שתהיה מסתפקת בבקשת סדרים מעשיים, תיקונים בארחות החיים והחברה, ובהטבות מדיניות וקבוציות.

רלהאמת הדבר, שבזמן שכל אלה הם במצב של קלקלה, מנועה היא מכמה אמצעיים שיוכלו לעזור לה להשלמתה החטיבית, אבל לא זאת היא מנוחתה ומגמת פניה.

רלהאת האורה האלהית, השלמות, המעשית והשכלית, הרגשית והתכונית, את השלמות במילואה היא מבקשת.

רלהמתקשרת היא באור התשוקה העליונה, מתרפקת על אהבת יוצרה, מתרוממת היא ליהנות מזיו הרעיון, השכל, המחשבה, הדמיון והרגש, הקישור הנשמתי והשיקוע הנפשי בים האורה של אור תורה ונר מצוה.

רלוכבר אחד ר"ח קרשקש את האמונה עם השמחה, שהיא ג"כ מתאחדת עם האהבה;

רלושהיא תוכל לבא ע"י הסתכלות תדירית בהירה במושגים הרוחנים, בהגברת הטוב הרוחני, ע"י תלמודם העליון וסקירותם ההקפית.

רלווכיון שימצאו משכילים עסקנים בקביעות ברזי תורה, תתגלה האורה הכללית בכל הדרה לפניהם.

רלווכל מה שימצאו יותר תלמידים מקשיבים לבהירות לימודי תוכן האמונה והאהבה והשמחה, הרי הנשמה הכללית של האומה נעשית חזקה וערה יותר.

רלואמנם לפי התרבות הכח, צריך שיהיה מתלוה עמו ג"כ הסידור והקצב, וזה בא ע"י המדעיות, בין המדעים הכוללים, ובין המדעיות המודרגת של ארחות האמונה בעצמם, ע"פ השפיטה ההיסתורית -

רלואע"פ שזו אינה נותנת את התוכן העמוק והעשיר של גנזי האמונה הקדושים ותהומיים, מ"מ היא מועלת לתן צביון של מדע לכל העושר של הרוח, המצטבר בשפע גדול לרגלי הלימוד הפנימי.

רלזהחקירה החפשית, אינה יכולה להזיק את הלב שכבר קלט בתוכו את העומק התמציתי של מהות האמונה, שהוא יסוד העילוי הנשמתי היותר בהיר של האדם, אדרבה, עוד תוסיף עליו גודל ויפעה.

רלזאבל כל זמן שהתמצית העליון לא נקלט יפה בלב, עד שכשל כחו לנהל את חיי המעשה וההרגש, אז כל חקירה חפשית, מקעקעת היא את היסוד של אפשרות פעולת הרגש הטוב, העומד למעלה מהשכל ההגיוני, וממילא תתהפך חקירה זו אח"כ למין כפירה עקשנית, שהיא אחת ממדוי הנפש היותר גדולים.

רלחטבע הגוף האנושי וכחות הנפש ההולכים וזורמים ע"פ תכונת הגוף וכחותיו, הוא כמו טבע החיה היותר רעה, שאינה ראויה לקיבוץ ולתיקון עולם, וק"ו שאינה ראויה שיתפתחו בתוכה החושים הרוחניים הנעלים המביאים לאדם עונג עדין, כמו העדן של ההשגה ושל הצדק. ובכלל השאיפה התמידית להתעלות עילוי פנימי, וההסתגלות להכיר מהו עילוי פנימי ואיך שיש בו הליכה תמידית מחיל אל חיל;

רלחוכדי שינצח האדם את כחות גופו - ולא נצחון שלשבירה, כ"א נצחון של שיעבוד והתהפכות שלמה - הרי אור הנשמה צריכה להופיע בעולם. וצריכה היא להופיע בכל גבורתה וגדולתה, שזהו המגמה של כל ההארה הרוחנית של תשוקת המדע, וכל חשק רוחני עליון, עד שבאים להנקודה היותר עליונה של זיו שדי.

רלטלהאמין ולקיים זאת היא הסגולה המיוחדת של כנסת ישראל.

רלטהאמונה היא היסוד העקרי, אבל אינה מתבססת ואינה גומרת את מגמתה, כ"א בצירוף המעשה.

רלטוכדי להאמין במה שיש אפשרות לקיים צריכים משקל, זהו משקל התורה האוחזת במשפט לפי כח האדם.

רלטהנוצריות אומרת להאמין, אבל אינה יכולה לקיים, על כן אומרת היא שיותן לחי שני למכה האחת;

רלטמובן שבקהל אפשר רק להאמין שמדה זו היא נשגבה, אבל לא לקיים.

רלטותורת אמת, היא יוצאת משקל הקודש, שהיא אמת במעשה כמו במחשבה. עושר האמונה, היא אמונה שהיא גם מעשית. שכן ארץ ורעה אמונה.

רמכשעוסקים בתשובה צריכים להגדיר ביותר את מהותם של הטוב והרע, כדי שהחרטה וזעזוע הרצון, מחיוב לשלילה, יפלו רק על הרע ולא על הטוב.

רמועוד יותר, שצריך לברר את הטוב הנמצא בעומק הרע ולחזק אותו - באותו הכח עצמו שבורחים מן הרע, כדי שתהיה התשובה כח פועל לטובה, המהפכת ממש את כל הזדונות לזכיות.

רמאנשמתה של כנסת ישראל היא הצדק המוחלט, שבהתגשמותו הוא כולל את כל הטוב המוסרי שבפועל.

רמאעל כן כל פגם מוסרי, שהאיש היחידי מישראל עושה, מחליש הוא בזה את קישורו עם נשמת האומה כולה.

רמאוהתשובה הראשונה היא להתקשר עם האומה בנשמתה;

רמאועמה הכרח הוא לתקן את הדרכים והמעשים כולם לפי אותו התוכן המהותי שבנשמת האומה.

רמבראש הפסגה של נשמת האומה היא המגמה הכללית, שהאומה שואפת אליה בעצם הוייתה, וזה כבר יוצא על כללות ההויה, ורעיון התשובה העליון נעוץ במרום חביון זה.

רמגהרשעים, בעלי הפרינציפים, הפושעים להכעיס ולא לתיאבון, נשמתם גבוהה מאד - מאורות דתוהו.

רמגהם בחרו בהרס והנם מהרסים, העולם מתטשטש על ידם והם עמו.

רמגאבל תמצית האומץ שיש ברצונם היא הנקודה של קודש, שהיא, כשהיא נספגת אל הנשמות המשוערות במהלכן, נותנת היא להן את עז החיים.

רמגבעתותי גאולה מתגברת חוצפא;

רמגואלה הנשמות הלוהטות, ששום סייג והגבלה לא יוכל לעצור בעדן, מראות את כוחן, והעולם הבנוי וכל יושביו המיושבים, בעלי השיעור והנימוס, מתבהלים משאתם.

רמגאוי, מי יגור לנו אש אוכלה! אוי, מי יגור לנו מוקדי עולם!

רמגאבל באמת לא היה פחד, רק חטאים בעלי נפשות חלושות וחנפים, הם פוחדים ורעדה אחזתם. אבל גיבורי כח יודעים, שגילוי כח זה הוא אחד מהחזיונות הבאים לצורך שכלולו של עולם, לצורך אימוץ כחותיה של האומה.

רמגאלא תחת שבתחילה מתגלה הכח בצורת התוהו, ילקח מידי רשעים וינתן בידי צדיקים, גבורים כאריות, שיגלו את אמתת התיקון והבנין בעז רוח של שכל צלול ואמיץ, ובאמץ נפש של הרגשה והתגלות מעשית קבועה וברורה.

רמדועולם התוהו, ושבירותיו, ותיקוניו, מורים לנו, שעוצם הרצון לתיקון, לשכלול, להויה, שהם הטוב הגמור, פועל הוא בכח מלא מאד מאד.

רמדאין ההויה יכולה לקבל את כל עוצם הטוב של המהוה העליון, אמיץ כח אין סוף;

רמדההויה החלקית מתמסמסת מרוב הטוב, מעוצם החיים, משתברת היא מרוב שאיפתה.

רמדאבל לא מפני זה יחדל הטוב הנשא לעשות את דרכו;

רמדהוא חוזר ובונה אחר השבירה, והבנין המתוקן עולה יפה יפה, באין ערוך ליקרתו.

רמדוכל כך מרובה היא מדה טובה ממדת פורענות, עד שכדאי לסבול את כל יסורי השבירה, את כל קלקולי הריסה, רק שיצאו עולמים משוכללים כאלה, שנושאים בכחם עושר חיים כזה, שהוא מצד עצמם למעלה מכחם.

רמדואין המהוה העליון בוחר בדרך מדודה ומצומצמת, כדי שיעור היכולת של ההויה, שאם כן היה הטוב מוגבל לא לפי עוצם עז חיי היוצר כל, אלא לגמרי לפי תנאי היצירה החלושה.

רמההלב צריך שמירה גדולה.

רמהכהלב הפרטי, כן הלב הכללי.

רמההכח הנפשי הרודה בחיים, הוא היסוד הנשמתי, המשתפל ממרום עזו המופשט להנהיג את כחות הגויה.

רמההוא צריך להיות מעין דוגמא של מעלה, מוטבע בטבע שרשו שהיא נשמת אלהים חיים העליונה, המתגלה בהארת החיים האנושיים היותר עליונים, בחיי החכמה והרעיון הנשא.

רמהאבל ההבעות הנפשיות מקושרות הן בצביונן המיוחד, שהצורך היסודי למוסר מוגבל במעשה ובדעות, הוא למענן.

רמהקוצצי הנטיעות, קוצצים הם את ענפי החיים הנפשיים שלהם משרשם העליון, מרוששים בזה את הכלל, ומאבדים חלק נכבד מאד מעצמותם.

רמההשכל העליון מברר לו את הארחות איך הולכת היא הדעה הצלולה המופשטת, ובאה עד תחתית התכונה הנפשית.

רמהאבל עם כל הדרכים הרבים של הבירורים לא תשתנה העובדא, וכך הענין מחוייב ומוכרח להיות, שירדו הדעות אל הצביון של התכונה הנפשית, לשכון בנפש בתור נושאים קבועים, ועמם כל המעשים המעטרים ונלוים אליהן.

רמההכפירות המתגלמות במבטא, כפי מה שהמסורת מלמדת אותנו, הן הן המחלות קוצצי חיות הנפש, שלא תועיל שום חכמה לחברם, אם לא בשובם לאיתנם במבטא הברור של האמונה האחוזה בשורש המדע העליון, המתגלה לכל אדם לפי מדרגת שכלו.

רמההאומר אין תחיית המתים מן התורה, אין תורה מן השמים, ואפיקורוס המבזה קודש, עד שביזוי ת"ח ג"כ כלול בתוכן ענינו, מאבד את קשר חייו הנפשיים וכל היחש ההרגשי האורגני עם שורש החיים של התורה והמצות, ושל האומה בצביונה הרוחני המעשי.

רמהשום חבות אחרות מבודות, לא יוכלו למלאות חסרון קיצוץ צינור זה.

רמההתשובה צריכה לנכשלים כאלה, להשיב את המבטא לאיתנו. המבטא ישיב את הרגש, והרגש יתעלה למרומי הדעה, להיות לחטיבה שלמה וכוללת.

רמוכמה אמת ושירה מופיעה לפנינו בחזיון של מרכזיות נשמת האדם, ביחש ההויה כולה.

רמואין החזיון הזה נופל לרגלי ההתגלות של הציור הקוסמי הרחב והבלתי תכליתי של עולמיות הכוכבים, של היצירה המתמדת של הערפלים;

רמואדרבא מתגדלת היא שירה זו ומתאדרת ע"י הנצח והגודל.

רמובכל מקום ששם בא אור החיים לידי התגלות הכרה, והתגלמות של הדר מוסר ושאיפות עדינות, הרי המרכז נגלה.

רמוהאחדות של האדם הרוחני מקיפה היא אותו בכל גילוייו בכל העולמים, כאחדותו של כח המושך בכל הגרמים.

רמולשוא חושבים בעלי חוגי הבטה קצרים, שאחרי החידוש של הציור הקוסמי בטלה מרכזיותו של רוח האדם, וחפצים הם לומר, שבשביל כך ערך הדת נגרע.

רמואע"פ שאיתנה היא הדת גם בלב אלה אשר מעולם לא נתקבל לרוחם המרכזיות של האדם, כהרמב"ם וסייעתו, א"כ הטענה בטלה היא מעיקרה.

רמואבל גם בעומק הרעיון המסתורי, שהוא מוצא מקום חשוב בחיי הדת ביחוד בדורות האחרונים בהתפשטות יתירה גם שם לא נפגע דבר, כ"א נתאדר המחזה.

רמוהאחריות המוסרית מתגדלת לפי שילוב הויה כזה, וזהו ג"כ יתרון מרץ לרוחו של אדם בהשתלמו.

רמומובן הדבר, שלצורך ציור של גודל נורא לגבי האחריות המוסרית צריך עומק והארה צלולה לתוכן המוסר, כדי שלא יתמסמס הרוח מיתרון פחדנות, ולא יוכל להיות חמוש באותה האביריות, הדרושה לאדם פועל בחיים.

רמזבחינוך האדם היחיד, וכן בחינוך האדם הכללי, האומה והאנושיות, צריכים לשום אל לב לאחדות הרוחניות, דהיינו שהשכל יהיה משפיע ישר על הרגש, והרגש על הדמיון, והדמיון על הפעולות.

רמזוכשיש סתירה בין אלה החלקים אז ההריסה מוצאת מקום לחול.

רמזועל גבי אלה ארבעה החלקים, שהם שכל, רגש, דמיון, מעשה, מתעלה הענין האצילי, שהוא שורש הנשמה, של האיש ושל הציבור, במקור ההויה העליונה.

רמחכמה טובה מונעים בידים מפני שפלות הדעה שבאנשים, אשר רוח ד' ראוי לדפוק בלבבם, והם אוחזים בקטנות, ואינם מאמינים בעצמם בגדולת נשמתם.

רמחלא הסביבה ולא המעשים בפרטיות הם היסודות, שעליהם האושר הנשמתי בנוי באוצרה הפנימי, כ"א גודל הנפש, הקדושה והטהרה הפנימית, אומץ הרצון ועז המחשבה.

רמחהסביבה והמעשים נכנעים הם מפני העצמה הרוחנית, כשהיא מתרוממת.

רמחעל כן עוסקים הם הצדיקים הגדולים בעיקר הדבר בגודל הפנימי. כמובן מדקדקים הם גם במעשים, משתדלים בטהרת הסביבה, אבל כל זה בא מתוך הגורם הפנימי של האורה העליונה, הזורמת בנשמה בכל הוד גדלותה, דוקא מתוך הצינור היותר גדול ושוטף, ולא ישפילו את עצמם להיות דבוקים תמיד בתוך הקטנות של הדקדוקים הפרטיים שאין להם סוף, המלאים את הרוח העולה למעלה.

רמחובכלל לא העולם המוחשי בדיוקי פעליו תופס המקום היותר גדול בנשמת חיים הנצחית, המופיעה באור גדלה בנשמות העליונות, כי אם ההוד הנשגב של תפארת חי העולמים, שבתוכו הכל כלול, כל הטוב הרעיוני, המוסרי והמעשי.

רמחהתפשטות השלמות על המעשים כולם, מאיליה היא באה, בעת אשר הרצון הגדול לטוב האלהי ברוב טהרו פועל בכל תקפו.

רמחומ"מ פונים הם הצדיקים לפעמים מרוב גדלם ומסתכלים על מעשיהם בפרטי פרטות. אחרי שכבר שבעו זיו עדנים מעונג העליון, והרוח מלא כח התעודד והתאמץ, החשק של הטוב והטוהר מלא אור חיים חי בלב פנימה, בא חשבון הנפש, בגדולה ותפארת, לפרטים ופרטי פרטים, בא גם הדכדוך הנפשי והגופני, כזרם שוטף ורעם נורא, פחד וגודל, תקוה ובטחון, ושאיפת תיקון לכל פגם, תשובה עליונה, הכוללת כל התשובות כולן.

רמטכשמוצאים הצדיקים פגמים במעשיהם, אפילו כשהם רואים שאי אפשר לתקנם, אינם נופלים ממדרגתם העליונה בשביל זה, כי הם יודעים, שהסבה של העדר היכולת לתקן כל חסרון הוא מפני שעדיין לא זרח האור של הנשמה, שהיא הכח האמיתי של החיים על כל הענפים של סעיפי החיים.

רמטעל כן הם משתדלים לעלות למעלות עליונות יותר, בהשגה ובבהירות הרוח, כדי שתתחזק הנשמה ביותר, ותגלה עליהם את הופעתה;

רמטובטוחים הם שבגודל ההופעה הנשמתית יגדל כל כך כחם, עד שיהיו יכולים לתקן את כל המעוותים, הרוחניים והמעשיים, הקרובים והרחוקים, בין מה שבין אדם למקום, ובין מה שבין אדם לחבירו, שאינם מוצאים בהם כל הבדל עצמי.

רנאותה הגדולה הנשמתית, השואפת לקודש עליון, ולגדולות ונשגבות, מוכרחת היא להיות מטפלת בתיקון המדות והמעשים ג"כ, ולפעמים לרדת למעמקי החיים המעשיים ולנקר בפרטי פרטיותיהם, לתקנם ולכוונם על פי הצדק והדין, ע"פ התורה וההלכה, ולחדור למעמקי המדות הנפשיות, להסיר מהם כל רשעה וכל סלף.

רנואם רק להעליה יושם לב, ולא אל הטהרה והקדושה התחתיית, יוכל כל אותו האור העליון להשתבר, ולהתהפך לרועץ. גדולת הנשמה תוכל להתהפך לגאוה מוזרה, ותשוקת הידיעה בתעצומות המסתרים לדמיון מתגדר בשלל צבעיו.

רנאומץ הרוח, המרומם את הופעת החיים, יוכל לרומם ג"כ את התאוות הסוערות הגופניות, חמדת הבצע, הכבוד, והתענוגים המוחשיים יוכלו לפרוץ כל גבולים, וממרום עז השאיפה העליונה המלאכית תוכל לבא הנפילה היותר נוראה;

רנועלמא דאתכסיא, מדתה של לאה, עיניה רכות, על פרשת דרכים היא יושבת, ומתפללת שלא תפול בגורלו של עשו. ומתוך גדלה ובכייתה זכתה ליסוד נבואה ומלכות, ולחלקו של ישראל.

רנאהמחשבה הרוממה, עסוקה היא אצל היחיד לחזק את הכח הכללי שלו, כח הגוף וכח הרוח, למען יחזק בזה כח הכלל כולו.

רנאוכל מה שהאיש הוא יותר גדול במחשבה, ברצון טוב ובדעה ברורה, כן הכלל מתעלה יותר בחיזוק כחו החמרי והרוחני.

רנאעל כן צדיקים צריכין להשתדל מאד לחזק את כל כחותיהם, ובזה הם מוסיפים עצמה להתפשטות הקדושה בעולם, וכל הדבק ברוחם הרי זה מתעלה, וכל העולם כולו מתעלה בעילויים ובעז גבורתם.

רנבמצד עצמות המציאות האלהית המוחלטת המחוייבת, אין שייך שום שבח ותהילה, כי ההכרח לא ישובח.

רנבאבל ההסתכלות של גודל האמת והטוב הזה בעצמה, היא משלמת את הכל יותר מכל;

רנבואז מבינים שמניעת השבח היא לעילא מכל ברכתא ותושבחתא, שהתפשטות ההנהגה הרצונית היא מצומצמת לגבי העליוניות הגמורה, ודוקא היא הממועטת נותנת מקום לתהילה ולשבח.

רנגהידיעות הסודיות היותר עליונות אין מגמתם להתפשט בעולם בהתפשטות כמותית, שידעו מהם רבים, כי זהו דבר שאי אפשר. ואם ידעו רבים מסגנונם החיצון, לא ידעו כלום בתוכנם הפנימי, ויהיה הדבר מזיק יותר ממה שהוא מועיל.

רנגאמנם הם צריכים לחדור לכל אלה שבהם נמצאת סגולה עליונה של הסתכלות גבוהה. ואלה היחידים, בגבהם הרוחני, מרוממים הם את העולם משפלותו ע"י מציאותם לבד, לא ע"י השפעתם הניכרת.

רנגאת הרזים הפנימיים אינם מגלים, ולא יוכלו לגלות. אבל מה שהאורה הגדולה גורמת בעצם בכל כחה, בהתפשטות ניצוציה גם על כל מה שהוא ג"כ מגולה, על מבט כל עין, על כל שיחה ותנועה, על מהות הרצון, על מגמת החיים, הכל פועל, ומעודד, מחזק ומקדש את הכל.

רנגגם המגמה הכללית בהשפעתם של ישראל בעולם איננה התפשטות לימוד של דיעות, בדרך הלימוד וההשפעה הפשוטה והגלויה. אבל כשהאומה הזאת אוצרת יפה בקרבה את סגולתה, כבר העולם כולו מתעלה, מצד מה שיש בו סגולה פנימית כזאת, באוצר האנושיות.

רנגהפעולות וההדרכות שראו הנביאים הוא במעלה קטנה לגבי המעלה העליונה של הפעולה הפנימית.

רנגובמקום שהנבואה שבאספקלריא שאינה מאירה אומרת, והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ד' ואל בית אלהי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים, שהיא הצעה למדרגה הפעולית הניכרת, שהיא המדרגה השניה;

רנגאומרת הנבואה של אספקלריא המאירה, היא תורת משה, והיה אם שמע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל.

רנדאומץ החיים מוכרח הוא לכל יחיד, ובפרט למנהיג, ולכל ציבור.

רנדאבל עם האומץ המתגלה מהתכונה הנפשית, מתעוררים הרבה סעיפים מזיקים ומדות רעות, וצריך הסתכלות בהירה של יושר גדול לברר את הטוב הנקי מתוך הפסולת.

רנהכשהנשמה דבקה בצרור החיים, באור ד', באהבת הדבקות האלהית, המדות כולן מתישרות מאיליהן.

רנהואותם גדולי המחשבה, הראויים להדבקות הרוממה, אינם יכולים לישר שום דבר מארחות חייהם, כי אם ע"פ המדה של הדבקות העליונה, שהיא הולכת ושוטפת דרך הצינורות של המדע הגלוי, והתורה והמצוה, וכל הדר המוסר והגבורה הרוחנית כולה.

רנההתביעה הפנימית של הדבקות האלהית, הבאה בחטיבה מיוחדת בנשמתן של ישראל, היא עליונה בעצמה מכל מחשבה הגיונית ע"פ שפע רוח הקודש היא מתישבת בלב, וע"פ תקות ישועה היא מתאמצת ומתפשטת בכל החוגים המעשים, התופסים מקום בחיי הכלל ובחיי הפרט.

רנוכשהחושב מתבודד, ומתגלה בנפשו אז הכח הרוחני הפנימי שלו, חש הוא את כל הפגמים שנפגמה נשמתו, מכח מעשים ומדות שאינן הגונות,

רנומצטער הוא אז בצער פנימי ועמוק, וחותר ברוחו איך לתקן את המעוות.

רנוכשהצער הפנימי מתגלה בכל תוקף שלו, כשהמצב החיצוני, נעשה רעוע, כמו בעת קלקלה וצרה, אז ההרגשה הפנימית איננה כ"כ איתנה, ומ"מ גם אז יכולה היא לבא למרום קצה, כי גם תשובה שע"י יסורין היא תשובה.

רנזהצדיקים קשורים הם תמיד בדבקות בד' ית"ש, ואינם יכולים כלל לצייר להם חיים בלא נועם הדבקות האלהית.

רנזאמנם מפני שבכל רעיון אנושי מתערב הרבה מהדמיון הכוזב, ועמו יחד מתערבים המון מדות רעות, שהן מסתעפות כמו ענפים, היוצאים משורש קטן, וכגידולי זרעים רבים מגרעין,

רנזעל כן הם צריכים לברר ע"י תורה ומצות את הדבקות האלהית, שתהיה כולה ברה וקדושה.

רנחהצחצוחים של המדות הרעות, המעורבים בתוך הכשרון של הדבקות האלהית שבנפש, הם פועלים את פעולתם לרעה יותר מהמדות הרעות שאצל רוב בנ"א, מפני שאין בעולם פעולה כ"כ אמיצה במעמקי הנפש כמו הדבקות האלהית, אשר על כן אין לשער את עומק וגודל החיים של הצדיקים, העומדים לפני ד', ומתענגים בנועם הדבקות והחשק האלהי, וכשהכח הכללי של החיים הוא גדול ואמיץ, גם החלק הרע שבהם הוא ג"כ אמיץ, כתוכן הפנימי של כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו.

רנחומפני כך עומדים עומדים הצדיקים תמיד במצב של מלחמה נגד צחצוחי הרע שבהם, המעורב עם הטוב, כל זמן שהעולם לא נתבסם כולו.

רנחאבל ד' לא יעזבם, והם תמיד הולכים מחיל אל חיל, כובשים ומנצחים.

רנחולעד לא יעזבו את תוכן החיים העקרי, שהוא הדבקות האלהית, כ"א תמיד יעלו אותו, יאמצוהו ויבררוהו, ובעלייתו ועלייתם עמו הכל מתעלה, כל העולם, כל החיים, כל ההויה.

רנחבהתרוממות היסוד יתרומם הבנין, ובאימוץ השורש יתאמצו השריגים והעלים כולם, יחד עם כל המוני פרטיותיהם.

רנטהקריאה בשם ד' אחד, שואפת לגלות את האחדות בעולם, באדם, בעמים, ובכל התוכן של ההויה, באין פרץ בין המעשים והדיעות. בין השכל והדמיון.

רנטוגם הפרצים המורגשים יתאחדו ע"י ההארה העליונה, המכרת את צד אחדותם והתאמתם.

רנטבתוכן החיים של האדם הוא יסוד הקדושה כולה בחיי הרוח הוא אור הנצח, חיי שעה וחיי עולם באגודה אחת.

רנטזאת היא המחשבה היותר גדולה שבמחשבות הענקיות של כח החושב אשר להאדם, המתגלה בקרבו ע"י כל כשרון הגילוי הרוחני שלו, עד מרום התגלות אלהות, באורח שכל, וידיעה של פנים אל פנים.

רסהתכונה של יראת שמים, מצד עצמה, לית לה מגרמה כלום, ואי אפשר לה להיות מתחשב בין הכשרונות ומעלות הנפש של האדם.

רסהיא כשהיא לעצמה, היא עלולה להוריד את האדם ואת האנושיות כולה לעמקי תהומות, כשם שהיא עלולה להעלותם למרומי שחקים.

רסאבל דוקא משום דלית לה מגרמה כלום היא מקבלת את כל האורות, היא אוצרת בקרבה את כל הכשרונות כולם, וכל כשרון מתברך ומובטח להיות נצור רק ע"פ ההערכה הנכבדה של יחושו להאוצר הגדול, אוצר של יראת שמים, שבו הכל גנוז.

רסעל כן יראת שמים מתרוממת לא כ"כ ע"פ העסק במעמקי עצמה, כמו שהיא מתעלה ע"י מה שממלאים אוצרה בכל דעת וכשרון, בתורה ובמצות, בכל מדה נכונה, בכל עז וגבורה, בכל תהילה ותפארת.

רסנמצא שיראת שמים ויסוד הוייתה העולמית היא אספקלריא דלא נהרא, מצד עצמה, וכל עילויה הוא בהארת אור שמש העליון עליה, עד אשר תתאחד יפה ביסוד מקוריותה.

רסאז תעלה מעלה מעלה, ותהיה באמת עטרת תפארת לעמוסי בטן, כשתשוב מלאה טוב אל שורש מחצבה העליון, העשיר מכל השפעה נאצלת, המתפלגת לפלגות מיוחדות. כי היא בת נדיב, בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב, שבכל שמה, מקור הברכה כולה.

רסאלא תמיד אפשר לדבר בעצם הענינים המהותיים, ע"כ ממלאים את הריקניות של המחשבה, במה שמדברים ע"ד המקרים החיצוניים של הענינים.

רסאומ"מ גם שיחות כאלה הן מביאות תועלת, וסוף כל סוף מביאים הם את האדם לידי כניסה בעצמיותם של הענינים.

רסאביחוד ראוי לדבר תמיד ע"ד הערכים של הענינים הנעלמים, כדמות חכמת המספר, ובשכל משוטט על ידי זה למעלה.

רסבצריך להסביר עילוי הלימוד של רזי תורה, עם הדרישה לכבד את ההכרות הפנימיות של האדם, שהוא יסודו של עולם.

רסבוכל הנפילה, שהעולם המתעלה בתרבותו החיצונה נופל הוא בערכו הפנימי, באה היא ממדה זו, שכל מה שהערך החיצון של התרבות הוא מתקדם, העין תופסת יותר את ההכרה החיצונה, ומוסיפה לזלזל את ההכרה הפנימית, ומתוך כך ערכו האמיתי של האדם פוחת ויורד.

רסבוגאולת העולם תלויה היא ברוממותם של ההכרות הפנימיות, שהן באות ומאירות ע"י העסק הכביר במעמקיהן, שהוא עצמו העסק הנלבב ברזי תורה, בקדושה ובטהרה, בענוה ואומץ רוח.

רסגהטהרה הגופנית בכל פרטיה המעשיים וכל דקדודיה עד טבילת הגוף, היא דרושה מאד לתמם את כח המדמה על מכונו, ולהתאימו עם ההרגשים והדיעות המוסריות והשכליות, המוטבעות בעצמיות התכונה הפנימית של כנסת ישראל בערכה הרוחני העליון.

רסגוהמעולים שבמכירים הפנימיים, הטביעה הזאת הולכת ומתפתחת בהם, עד שלא ימצאו מרגע לרוחם, כי אם כשימלאוה בכל הצדדים היותר מרוחבים.

רסדהמעשים מתהפכים לדמיונות. בכח עיקול רוחני, והדמיונות להרגשות, וההרגשות למושכלות, והמושכלות לאופי רוחני קבוע, הפועל על כל התוכן המהותי.

רסדומזה יש להבין, כמה גדולה היא האחריות של המעשים.

רסדאמנם לא אצל הכל הקשר עומד בחזקה, וכח העיקול הרוחני איננו שוה אצל כל איש ואצל כל עם. בטפוסה המיוחד של היהדות, מונח ג"כ זה האופי, שהקשר בין החוליות הללו של המעשים, הדמיונות, הרגשות, המושכלות, והאופי הכללי, הוא חזק מאד, וכח העיקול הרוחני נשגב הוא.

רסדעל כן אין קץ לחובת שמירת המעשה בישראל.

רסהההדרכה הרגילה של תום ויושר, בשמירת המדות הטובות וכל דת ודין, זהו ענין תהלוכות עולם התיקון.

רסהוכל ההתפרצות מזה, בין שהוא בא מצד קלות דעת והפקרות, בין מצד עליית דעת והתעוררות רוח עליון, הוא מענין עולם התהו.

רסהאלא שיש הפרש גדול בפרטים של עולם התוהו עצמו ובנטיותיו לשמאל או לימין.

רסורוב בני אדם חיים הם את חייהם הרוחניים, וממילא גם חלק גדול מהמעשים, ע"פ השפעת הדמיון.

רסווהעבודה התרבותית צריכה לעשות לה למטרה, להכניס בתוך אותו הדמיון כמה שאפשר, ניצוצות שכליים ומוסריים.

רסורק המעולים והגבורים ברוח, הם מתרוממים לחיות חיים שכליים, וגם הם קשורים הם בטבעם בהרבה שלשלאות במאסר הדמיון, וצריכים הם להתחשב עמו הרבה.

רסזהחסרון היותר גדול שיש בתכונתה של יראת שמים, שאינה מחוברת יפה באורה של תורה, היא מה שבמקום יראת חטא, היא מתחלפת על יראת המחשבה, וכיון שהאדם מתחיל להיות מתירא לחשוב, הרי הוא הולך וטובל בבוץ הבערות, הנוטלת את אור נשמתו, מכשלת את כחו, ומעיבה את רוחו.

רסחלא על המחשבה לבדה יחיה האדם, כ"א על המהות הנשמתי שלו, שאותה צריך לשמור מכל משמר. והיא מתת אלהים היא, ונשמרת היא בשמירה אלהית דוקא. שמור מצותי וחיה.

רסטצריך לעסוק תמיד בדבר הכלל של יראת שמים, להבין את תוכן ענינה, ולקנות אותה בטהרתה, בתור הסגולה היותר יקרה של החיים, ואח"כ להסתכל בפרט באותה היראה המיוחדת לישראל, מה היא, ומה המה גדריה העצמיים.

רעבדבר המוסר, צריך לברר את המוסר המופשט המוחלט הכללי, וצריך לברר ג"כ את המוסר השייך ליראת שמים, ולהתבונן אל היחוסים שיש בין אלה הגדרים המיוחדים, במה הם נבדלים זה מזה, ובמה יתאחדו.

רעאא"א לאדם לחיות לא בשכל לבדו, ולא ברגש לבדו, תמיד צריך שיהיה ממזג את השכל עם הרגש בחוברת.

רעאכשירצה להתפרץ למעלה ממדרגתו, יאבד את הכשרון של הרגש, ויהיה מלא פגמים וחסרונות, אע"פ שיהיה בעל שכל גדול.

רעאואין צריך לומר שאם ישתקע ברגש לבדו יפול בתהומות של סכלות, המביאים לידי כל חולשה וכל חטאת.

רעארק תכונת המשקל השוה, המאזן את השכל עם הרגש, יביאהו לידי הצלה גמורה.

רעאמובן, שעם צריך להחיות תמיד את התכונה המעשית, והחוש החברותי הישר.

רעבההתגלות של המחשבה הבהירה הרוחנית, היא כרגע מתנוצצת, ומיד היא נעלמת בתוך תכונית של לימודים והסברות, שאין להם כלל אותו כח של גבורה של מעלה שיש בנקודת ההתגלות ברוב עזה, ברגע הולדה,

רעבוחכימי לבא אינון חמאן למלה בשעתא דאתגלי ההיא מלה, עד לא תיעול בגו לבושא. חמאן זה פקיחו דעינא, ואע"ג דמיד איסתים, לא אתאביד מעינייהו. והרגיש בפליאה של תוכן זה, בהקדמת ספר "אשל אברהם".

רעגטועים הם המבקשים גדרים להיהדות מצד נשמתה ותכנה הרוחני, אע"פ שאפשר להגדירה מצד תוכן הגלוי והמוחש שלה.

רעגמפני שבנשמתה היא כוללת את כל, וכל הנטיות הרוחניות, הגלוייות והנסתרות, צפונות הם בה בהכללה עליונה, כמו שכלול הכל האלהות המוחלטת. וכל הגדרה לגבה היא קיצוץ בנטיעותיה ודוגמא להקמת פסל ומסכה לשם הצביון האלהי.

רעדהרטט והיראה, הם דברים תכוניים לנפש האדם בכל אופן שתהיה נפגשת עם חזיון נשגב, ואין שום תועלת במלחמה נגדם.

רעדאמנם אם ע"י חלישות המחשבה והירוס הכחות הגופניים והנפשיים, נתגברו יותר מדאי, אז מתגלים בצדק כחות ניגודיים לצמצמם, כדי שלא יוכלו להזיק למשטר הנשמתי של האדם ולשלטונו על עצמו, ועל חוגו החברותי באיזה כח שהשליטה מגעת לו בצדק.

רעהכל הענינים המופתיים, השייכים לדרכי האמונה ע"פ השכל ההגיוני, אפילו כשהכח המופתי שבהם מתבטל, מ"מ יש להם ערך מצד כח המדמה, שהוא ג"כ צריך להיות הגון ושלם, וארחות החיים צריכים להשתוות אליו בשלמותו.

רעהביחוד צריכים להתחשב עם הכח הזה בענינים האלהיים, שכל מיני דבקות בהם, היא מאשרת את היחיד ואת הרבים אושר גמור ונצחי. וכשם שהשכל צריך שיהיה מואר בהארה אלהית, כן צריך שיהיה ג"כ כח הדמיון מואר בהארה זו לפי ערכו.

רעולהפרחת הרעיון והפריית הספרות, צריך שיהיה מוסכם, שכל פרח ציורי ושכלי הוא פרי הנשמה, וכשמגלים אותו מתבסם העולם יותר, כשהשאיפה הנשמתית בכללה היא נוטה לטובה.

רעוולכן צריך תמיד הכח השכלי והציורי, להיות עסוק בעבודתו, בין ע"י העמקה בציורי עצמו, בין ע"י התעוררות מחזיונות רוחניים של ספרים אחרים, חדשים גם ישנים, שמתוכם המחשבה מתעוררת, והיא אורגת את חזיונותיה, וכולם עולים הם על שולחן הספרות להעשירה.

רעזאע"פ שהתורה והמצות מזככים הם את המדות, מ"מ א"א לסמוך ע"ז לבד, והכרח לעסוק בזיקוק המדות, ובתיקון המוסר ביחוד.

רעחלעולם אין רשות להתיבה האמורה או הנכתבת, להיות סותמת בפני השכל הישר.

רעחוזה כלל גדול בתורה, בין בדיעות היותר נשגבות, בין בפרטים היותר קלים.

רעטקטרוג הלבנה מתפרש יפה ברזי הנפש.

רעטהשכל, המאור הגדול, והרגש, הקטן, שניהם עומדים במשקל אחד, אבל שונים הם דרכיהם, ולפעמים רבות מאד הסתירות שביניהם.

רעטאם ערכם היה מכל צד שקול. היתה הסתירה בחיים הרוחניים, וממילא גם הגשמיים, גדולה.

רעטא"א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד. הרגש הקובל, אפשר לשכל להרחיב את עצמו עד כדי קבלת כל ההפכים. מה שא"כ ברגש.

רעטעצה אחת יש ע"ז. לכי ומעטי את עצמך. הוי ראש לשועלים. בחיי המעשה, החברה, והנימוס, מלכי בכיפה,

רעטאבל למעלה במקום העיונים העליונים, שם המאור הגדול מושל.

רעטאבל הקובלנא גדולה היא מאד,יש באמת מהלכים לרגש בעליונים ועליוני עליונים, גם בעמקי השכל עצמו וטוהר משפטיו.

רעטהכח השכלי שברגש מוצא הוא בעושר ההתפרטות, מיעט את הלבנה לפיכך הרבה את צבאותיה. אבל בכ"ז לקוי הוא העולם מפני ירידתו של הרגש ממרומי שמיו.

רעטהשכל ושורש עליוניותו מתעכב ג"כ ממהלכו, ונעכר מזכותו, ע"י הנמכתו של הרגש והגבלתו, ואי התחברותו התדירית באור השכל.

רעטמביאים כפרה על האור האלהי. המונמך ע"י מיעוט הירח. משתדלים לדרוש מילוי פגימתה של הלבנה, העמדתה במשקל המאור הגדול, החיים המורגשים והשכליים ממוזגים ומשוקלים עין בעין. מה טוב ומה נעים יהיה אז העולם, מה נחמדים, כבירים, עליזים וקדושים החיים.

רעטיהר מלפניך, ד' או"א, שתמלא פגימת הלבנה, ולא יהיו בה שום מיעוט, ויהיה אור הלבנה כאור החמה: כאור שבעת ימי בראשית, כמו שהיתה קודם מיעוטה, כמו שנאמר ויעש אלהים את שני המאורת הגדולים.

רעטוכמו החיים הפרטיים, כמו כן החברותיים יקבלו את צורתם החדשה, השלמה והבהירה.

רעטהחפץ היותר כמוס במרומי הסתר השכלי, והגלוי במעמקי לבב, בסידור האומה וחסנה, יחדיו יעמדו שלובים זה בזה. ויתקיים בנו מקרא שכתוב, ובקשו את ד' אלהיהם ואת דוד מלכם אמן סלה.

רפכנסת ישראל נקראת קיר בדרך רז. כלומר, המעמד המוחש, שהרעיונות פונים אליו בשביל כל הענינים של היהדות והאמונה.

רפובהיקף הכללי של העולם היא ההכרה האלהית, הבאה מתוך ההסתכלות של העולם והמציאות המוחשית, והגילוי הרוחני הקרוב, הפועל על החיים והמוסר.

רפאהאישיות, בכל התפשטות הכח שלה, היא תובעת את דקיונה מהמוסר, ומהדת, בזמן שהם באים לעצור את הטוב והצדק שיש בה.

רפאאבל לעולם אין המוסר ולא הדת מכוונים כ"א לעצר את הרע והפראות שבאישיות, ומאד צריך האדם לזיכוך מדותיו, והארת דעותיו, עד כדי להבין ולחוש את אותו הצד הפראי והרשעי שבו, שהוא צריך להיות נעצר ע"י הדת והמוסר, ולדעת ג"כ את הצד של האור והטוב שבו, שהוא עומד למעלה מהתפקיד של הדת והמוסר, במובנם המצוי.

רפאהתרבות מגלה היא צדדים רבים של טוב ושל אור בנפש האדם, במקום שהיה נחשב לרשע ופראות, וכשהיא מוצאה בנקודות הללו מעצורים מצד הדת והמוסר, היא נלחמת בהם ומנצחתם.

רפאאבל אחרית המלחמה היא הגילוי, שמגלים הדת והמוסר בעצמם את אורם, עד שנמצא החופש האישי הזה, ותביעותיו הטבעיות הטובות, הוא מוכר לאחד מככרי הדת והמוסר עצמם,

רפאוממילא מתאשר עוד ביותר הכח של הדת והמוסר לשלוט על הצד הפראי שבאדם, ולהיות מכובד ואהוב מצד העליון והטוב שבו.

רפבשתי שיטות הן לערכה של התפילה: השיטה המיסטית והשיטה הרציונלית.

רפבהראשונה מבארת את קשר העולם עם האדם ועם תנועותיו כולן, ומראה בעליל, שהבעת הרצון הנפשי של האדם בהתדבקו באלהים, הרי היא פועלת ויוצרת מתוך המעמד הרוחני עלילות רבות-ערך בההויה בכללה, וממילא באה הפעולה לטובה בהנוגע לחלקו של האדם ומבוקשיו.

רפבהשיטה הרציונלית אינה מכרת את הסתרים הנפלאים הללו, והיא מכנסת את התפילה כולה לתוך המערכה המוסרית, הפסיכית, הפיוטית. האדם יתרומם ע"י ציורי תפילתו, נפשו תזדכך, מדותיו יתעלו.

רפבהתוכן המוסרי הוא בודאי אחוז עם הגורל של האדם, בההטבה המוסרית יוטב הגורל, ההויה כולה שואפת לקדמה לטוב, הרשעה היא נפלטת מהמציאות, ובזה הננו מכירים את סיבת הפגעים כולם מהרשעה.

רפבההטבה הנפשית שע"י חיקוי השירי של התפילה, היא התכלית.

רפבאין לקשר את התפילה בפרטיות של הפעולה המבוקשת, ע"פ השיטה המדוברת, אלא מצטרפת היא מתוך הכלל.

רפבהיא מכרת שהאדם שלא יתפלל, יצטברו בתוכו הרבה תכונות קשות מחוסרות תיקון ועידון, ומצבו המוסרי יסבול מזה הרבה. ולהיפוך, ע"י התפילה יתעלה האדם, ויהיה יותר מואר ברוחניותו, וממילא יהיו חפציו יותר ממולאים. בכלל יקרה היא האידיאליות של התפילה, הבעת הנשמה, יותר מעצם התכלית הפרטי של המבוקש שבתפילה.

רפבמובן שלשיטה זו, צריך המצב האידיאלי להיות יותר מזוכך, כדי שתהיה התפילה מוכרת לדבר של חובה גדולת ערך.

רפבאמנם השיטה השניה, היא ממולאה מאידיאליות פנימית המוזרת מההויה כולה בתוכה, אבל היא מספקת להמשיך לבבות אל קביעותה.

רפגמה אני מרגיש כשאני נתבע לעיין ברוחניות - מחלת לב ומועקה. למה הוא הדבר הזה? מפני שהתביעה הרוחנית מתגברת בקרבי, ונפשי מרגשת אז ביותר את עניותה המוסרית והרוחנית בכלל.

רפגאמנם הרפיון הנפשי הנולד מהופעה זו, הוא חסרון מוחלט. זוהי חלודה נשמתית. נגד זה צריך להלחם באמץ לב. ההסתכלות הרוחנית צריכה להיות עשירה, תדירה ורחבה, תקיפה והולכת ביושר.

רפגהחולשה והכאב הפנימי, שהתבערה של יראת שמים מחוללת בקרב הנפש, היא מצד עצמה חסרון ומחלה, וצריכים לקנות מושגים ברורים במקצע של קודש זה, עד שהסילוד הבלתי תרבותי יהיה הולך ופוחת, ובמקומה תבא עצמה והרחבת הדעת.

רפדהרגש כלול הוא בשכל. והוא המדרגה התחתונה שבו. כשהוא יוצא לפעול פעולות מעשיות, אז קובע לו את תחומו הרגשי בפני עצמו.

רפדבחיים העולמיים כולם הוא התוכן הסודי של אות ה"א האחרונה של שם, שהיא נעשית שם אדני בפ"ע.

רפההתפילה, וחלק גדול ממעשה המוסר והתורה. בנויים הם על יסוד תקנת הרגש של האדם. והם צריכים לשמור גבולם.

רפהכשבאים אל הרגש בענינים ותוכנים שכליים אין מצליחים.

רפהאמנם עצמותה של התביעה, שיהיה הרגש ג"כ מושכל, יש לה מקום, מפני שבאמת אינינו גם חטיבה בפ"ע, אלא אחד מצדדי השכל, שהוא מתגלה במדרגתו התחתונה.

רפוכל המתעורר בעולם מדור דורים עד אחרית, הכל הוא חלקי שאיפות וחלקי הכרות, שהולכות ומצטרפות ליצירה שלמה.

רפועד שלא באה הצורה המשלימה, המכנסת את הכל אל שלמותה, יש בהם טוב ורע, אמת ושקר, טומאה וטהרה, קודש וחול.

רפואבל כשיופיע האור של ההתאחדות הכוללת, שיהיה מבורר כל אלה השאיפות וחלקי ההכרות למה הן באות, אז הכל יוכר לטוב, לאמת, לטהרה, ולקודש, עולם שכולו שבת, שכולו טוב.

רפזשינוי האויר מקור לחום ומחום לקור ברוחניות, מזיק הוא לבריאות הנשמה, כמו שצינים פחים מזיקים לגוף, ושומר נפשו ירחק מדרך עקש זה.

רפזהנשמה הישראלית צריכה לחיות באויר רוחני ישראלי. והכרח הוא להשביעה תמיד מהטוב הגנוז באוצר החיים של ישראל, ואם תרעה בשדה אחר תתחלש ותחלה, כי אם בהיות לה כל האמצעיים הדרושים לשמירה מכל מחלה, המתרגשת מהשינויים של האקלימים הרוחניים.

רפחהתשובה קדמה לעולם,

רפחהמוסר מקיף את הכל.

רפחהערך העליון המוחלט מתפלש הוא בכל ענפי ענפים. המעשה המסתעפת, שאינו מכוונת לשרשה, חוזרת למקורה בעלוי הרצון.

רפטהטבע אינה יודעת ממוסר וצדק, כי אם שואף לחפצו, לבנות ולהרוס, לנבל ולהצמיח. וכן הטבע הפרטי של האדם אינינו יודע כ"א את חפצו המיוחד,

רפטאבל הקדושה היא מתפשטת, מתגברת ע"י ההשפעות של המעשים הטובים והלימודים, התעוררות ההרגשות הקדושות, ע"י תפילה ועבודת קודש, עד שמאירה את מאור המוסר גם בטבע האדם.

רפטהארה זו נעשית היא ג"כ בדוגמתה בהויה כולה, והאור הנעים הטוב של הקודש, של המוסר העולמי, הולך וחודר בכל ההויה, עד שהיא מתאימה עם טבעה לתכונת המוסר, והצדק העליון, שבהופעת הקודש העליונה הכוללת.

רצשפעת החיים היציריים. ממקור החיים, הולכת ושופעת היא ליצירה העליונה, יצירת השכל, הטוב, והשירה, משתפלת היא דרגה אחר דרגה, עד שיוצרת את החמריות, נעשית טבעית קשה, חשוכה, קשורה לחק עפר אבן וברזל.

רצבדרגותיה אשר ירדה, זוכרת היא שפעה זו את אורה הראשון. משתוקקת היא לשוב לימי חסנה וזיוה, פונה היא מטביעתה הירידית, ומפסקת מצעוד עוד צעדים בשפל, פונה היא לעלות, להיותמוארת מאור של מעלה, מהאור של מקור הוייתה.

רצאת השתלשלותה אבדה, כיון שפנתה למעלה, אין זה מהלך הזרם ההולך ויורד, אבל נתעשרה בעושר רוחני פנימי, מתחברת היא עם המאור העליון, השפעה של הויית הישות, הרוחני, האצילי, השכלי, והמוסרי, הקדוש והמצוחצח.

רצמהחיבור הנעלה מתחדשים אורות ונגוהות רבות, יצירות נפלאות, שבהן מתגלה הכבדות הארצית, עם השאיפה השמימית המנצחתה.

רצנשמת האדם, בכל חגויה השונים, היא פרח רז עולם זה.

רצאעז החכמה העליונה במרום גבורתה, לא תצא לפעול חוץ מחוגה, די לה עצמיותה הנשגבה.

רצאאבל אור החסד זורם עליה לרכך את קרחה הנורא, שיעשה נהר פלגים מים קרים נוזלים, להופיע ממנו המון בריות לאין תכלית.

רצאוהולכת הצטיירות החכמה ומתגלמת בכל יצור וכל מפעל.

רצבכיצד הנשמה נבנית: למדים הרבה, מעיינים, חוזרים ומשננים את הידיעות, מתרגלים בההרגשות ע"י התורה והשינון, ואח"כ צומחות מזה הסתעפיות רוחניות, הקובעות אופי מיוחד.

רצגעולה הוא הצומח בכחו הצמחני, מתגדל הארז והברוש בזרמי כחותיו.

רצגחיים תקיפים חיה הטבעיות בקרבה, לא תדע מטרה מכוונת אצילית ברוחה, לא תכף עצמה מפני כל עילוי. זהו סוד חסנה ופראותה גם יחד.

רצגבמרומי היצירה חיה נשמת האדם המכוונת ומסתכלת, הכופה את עצמה ועָצמה נגד עליית הקודש.

רצגהוא ישגא בחילו - בכחו המופלא להיות גבור מעצמו, יותר מכחותיו החיים בקרבו, מהעולם שאין בו מחשבה ומטרה מוסרית - אצילות הקודש.

רצגאת הכל ינצח. כל שתה תחת רגליו.

רצדההבנה כשהיא מתעלה, היא מחוללת את הזכרון. ההתעלות הרוחנית מנצחת היא את הזמן, וממילא אין השכחה - שכל כחה היא פעולת הזמן - שולטת.

רצדההנחה האפלטונית, שכל הלימודים הנם רק עניני הזכרה, היא באמת קרובה לאורחא דמהימנותא.

רצדוכל מי שיודע שם שלמ"ב ומשמרו בטהרה, תלמודו מתקיים בידו. וע"י עילוי רוחני זה, תכונת השליטה מתגלה בנפש, ואימתו מוטלת על הבריות.

רצהנשמתי רחבה, גדולה ואדירה.

רצהאני מרגיש תפארתי והדר רוחי בקרבי. מלא אנכי עז וחופש. הפחדנות המתעטפת בלבוש של יראת שמים, לא תוכל להוליך אותי שולל. צופה אני את פני האמת, הוד הקודש מתנוצץ לי.

רצהבלא מעצור אני צריך לחשוב, בלא מעצור - להציג על הגיליון את כל הגות לבבי.

רצהאיני מקפיד איך יעלו הדברים, בדרך נסתר או נגלה, הכל אחד. סוף כל סוף האור יתנוצץ.

רצומה שיש בתכונת ישראל לחולל וליצור, זהו תורה שבע"פ.

רצוביחוד היא תורה שלמה לפי אותה המדה שהיא סופגת מרוח של תורה שבכתב.

רצוהיא מקבלת את אורה ממקור התורה, מפני שהתורה יצרה והטביעה את חותמה על נשמתן של ישראל.

רצובלא השפעת התורה אין כח יצירה לישראל - כח היצירה הכללית הנמצא בהויה בכל שדרותיה - אבל בה הוא שרוי. אינינו כח מקורי, רק מואר הוא וחי ממקור היצירה האצילית שלפני היצירה, בתור חטיבה מוגבלת. מקבל הוא הארה ממקורו, ולית ליה מגרמיה כלום. אור הלבנה, המשתלם בהארתו לפי הערך של ניצוצי החמה שזורחים בקרבו.

רצזנשמות דתוהו גבוהות הם מנשמות דתיקון.

רצזהאידיאליסטים הגדולים רוצים בסדר יפה וטוב, מוצק ואדיר כזה, שאין בעולם לו דוגמא ויסוד, על כן הם מהרסים את הבנוי לפי מדת העולם.

רצזוהמעולים יודעים לבנות ג"כ את העולם הנהרס, אבל הגרועים, שהנטיה האידיאלית היותר עליונה נגעה בהם רק נגיעה כל דהיא, הם רק מחבלים ומהרסים, והם הם המושרשים בעולם התוהו בערכו הנשפל.

רצחבעולם פועל ההתפתחות האיטית והדילוגים הפתאומיים. ישנם בעלי נשמות כאלה שהצד של הדליגה מתגבר בהם על צד ההתפתחות ההדרגית.

רצחוזהו האופי הישראלי, הם מושפעים מרעיון התשובה הרבה, ושואפים לדברים רמי ערך,

רצחשאין הסביבה ותנאי החיים מסכימים ע"ז, ומ"מ חפצם העז הוא הכח הגלגלי, הנושא עליו את כל הרכוש היותר טוב שבחיים.

רצטכשהאדם רוצה, שכל חושיו וכחותיו הפנימיים יתקדשו בבת אחת לפי אותה העליה הרוחנית שבהכרתו כשהיא מתעלה, וכן שכל הפגמים המעשיים יתישרו מיד וישתלמו בתיקון מוחלט, לא ימצא לנפשו שום מעמד, ולא יוכל לחזק את רצונו לצעוד על דרך השלמות האמיתית.

רצטאלא העיקר שהכל בו היא עליית ההכרה, הגברת אור התורה, והתשובה המעשית תהיה סמוכה לה, בתחילה בדברים שלהבא, ואח"כ בדברים בעבר הנח להתקן, ואח"כ יתרחב החוג גם בדברים שהתיקון כבד, וכה ילך הלך ועלה, עד אשר יזכה לתקן את הכל.

רצטאבל אל יזוז משום דבר מצעידתו הרוחנית ע"פ אותה המדרגה הפנימית שנשמתו בקרבו תובעת אותו.

שכשהצדיקים עושים תשובה, מאירים הבאת אור הקדושה, בכל דרכי

שהפגמים שהם מוצאים בנפשם, והעצות שהם מחדשים לעצמם לעלות מתוך הנפילה והיאוש שבלבבם לתוך האור הבהיר של הקדושה והיושר העליון הן עצמן נעשין אורות גדולים להאיר לעולם,

שוכל אדם המרגיש בעצמו עומק נחם התשובה, והתמרמרות המחשבה, לתיקון פגמיו, בין אותן שכבר התיקון עולה בידו, בין אותן שאין התיקון עולה עדיין בידו, והוא מצפה עליהם לרחמים, יכלול את עצמו בזה בכלל הצדיקים, שממחשבות התשובה שלהם העולם כולו מתחדש באור חדש.

שאהעוסק בתורה לשמה, בקדושת המחשבה ובחופש הרעיון, הפרטים יונקים אצלו מהכללים.

שאואע"פ שהוא עסוק בדיוקם היחידי של הפרטים, אין הקטנות שלהם עושים חציצה בתכונתו הרוחנית.

שבההופעה היצירית הולכת היא במסלולה, החיים משתלשלים במדרגותיהם, הרצון שבהויה הולך ומתגלה, גילוי אחר גילוי.

שבהתוכן של טוב הולך ומתרבה, וההארה האלהית דוחפתו להתפתח.

שבהירידה של המצאת חיים רצוניים, דרגא אחר דרגא, מביאה עד שחוג חיים רצוניים שהם מלאים הירוס חמרי ורוחני מתגלה, ההופעה האלהית מסתלקת. ותיכף כשהזוהמא הרגזנית לצד הירוס מתראה, והטבע נדחף הוא מכחותיו בסערה, המציאות המעשית נעשית גלמודה מבעלה היוצר באמצע הופעת אור החיים, והריחוק פועל לחולל תכונה של הויה שפלה, מכוערת ומקולקלת.

שבהארה מעשית שוללת, מחוללת את העלמת ההופעה, שהיתה כבר מוכנת, מתגלה בחוג המציאות הפועלת העליונה, ומה שהיה מוכן להופיע בתוכן של טוב, מופיע בתור אור של טוב בכלי, שגנוז בעצם עמקו סיג חזק מאד, אשר מירוק איום מעלהו אל מקור אורו.

שבעשרה הרוגי מלכות, חלקם בחיים.

שגישראל בין העמים דומה הוא להאדם בין כל הבריות.

שגלבריות רבות יש יתרונות שאינם באדם, אבל הצירוף הכללי של הסגולות, ועליית הרוחניות על ידם, להשכיל בשכל את השימוש של הכחות הכלולים בו, בכח ובפועל, זה עושה את האדם לחטיבה עליונה בעולם.

שגכן, ישנם עמים רבים שלהם כשרון מיוחד יותר גדול מהכשרון ההוא בישראל.

שגאבל ישראל, בתור התמצית של האנושיות כולה, מקבצים בקרבם את סגולת כל העמים כולם, והן מתאחדות בתוכם בצורה אידיאלית קדושה, באחדות נשאה.

שגמי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.

שדהמחשבות הזרות שבתפילה, הן באות מפני הקושיא הכללית שיש על ענין התפילה: שלכאורה אין לה מקום, מפני שאין שייך לומר לגבי הקב"ה שינוי רצון בכלל, ובפרט ע"י פיוס ותפילה.

שדואינן מסתלקות כ"א ע"פ אותן התשובות שעל ידן התפילה מתישבת, שכללותן הן שתי אלו הידיעות:

שדהאחת, שהתפילה היא בנויה על הרגשת הנפש ולא על השכל, וכל הגדרים הללו וגזירותיהם, וכל השלילות שלגבי האלהות, הכל בא מצד השכל, ואין התפילה מקושרת עם כל פרטיהם.

שדוהשנית, שבאמת כל היחוש שבין האדם לקונו, הוא מצד גזירה ושפע של המצאה אלהית, וההמצאה הזאת גוזרת היא למלאות את כל התפקידים של האדם בההנהגה האלהית בעולם, ואחד מהתפקידים החשובים הוא נתינת מקום לתפילה, שע"כ יש באמת מקום גדול לתפילה, והיא עומדת ברומו של עולם.

שדוכל הסעיפים של כונות התפילה מסתעפים מאלה השרשים, וכפי הרחבתם והעמקתם הם שוללים את המחשבות הזרות, ועושים את התפילה לתפילה זכה.

שהאין לשער את הצער של חסרון הרצון לטובה ולקדושה, ואין החכמה עולה אלא כפי ברכת הרצון שבה,

שהוהעונות הם מעכבים בעד הרצון שלא יתעלה, וצריך לשוב בתשובה כדי לברר את הרצון, כדי שתתעלה החכמה כראוי.

שהביחוד צריך לשוב מעבירות שבין אדם לחבירו, וראש לכל מהגזל, שהוא מעכב את עילוי הרצון,

שהוצריך להתחזק בזה מאד, ולקוות לתשועת ד' לזכות בשלמות לחדול מעושק ידינו.

שוישנם צדיקים כאלה, שאינם רשאים לצאת חוץ לדבקות תכונת רגשי לבבם, ואינם צריכים להסתכל חוץ לארבע אמותיהם.

שווישנם כאלה, שהם שטים על רוחב כל התכונות השונות, והם מסתכלים בשמים ובארץ ומסוף העולם ועד סופו.

שוויש לפעמים צדיק גדול, שהוא כולל את שתי הסגולות יחד, ולפעמים אינינו מסתכל מחוץ לארבע אמות, ולפעמים עיניו משוטטות בכל. שא עיניך וראה, צפונה ונגבה, קדמה וימה.

שזיש צדיק כזה, שצריך דוקא שיהיו לו תלמידים צדיקים גדולים מאוד, גאוני עולם וגדולי מעלה, ורק אז יוציא אל הפועל את הכמוס בתוכו.

שזוכל זמן שהמקבלים ממנו הם קטנים, הטוב שלו הוא גנוז בגויה, ואינו ניכר אפילו לעצמו.

שחלפעמים אין הצדיק מאמין בטהרת עצמו וקדושתו, ע"י מה שמוצא בנפשו פגמים וכשלונות.

שחאבל דוקא אז מגיע עתו להתרומם למעלה מכל הפגמים, כי מדתו האמיתית של הצדיק שנועם ד' תקוע הוא בלבבו, הוא להתעלות למדתו, וכל המעשים הטובים והמדות הטובות בשורשם העליון, ילכו למשרים ע"י המעלה העליונה, שמתגלה ע"י הארת הנשמה הגדולה של הצדיק בעולם. על כן מחוייב הוא להשיב לעצמו את האמונה, שהיא האמונה בניצוץ האלהי החי בקרבו בגילוי פנימי.

שטוחובה גדולה היא על הצדיקים, להתעסק תמיד בלימודים ושירות המעוררים את התענוג העליון, כדי שיהיו תמיד מדושני עונג, ומהעונג שלהם ימשך שפע עונג על כל העולם כולו, על כל בחינה של כל בריה כפי מה שהיא יכולה לקבל.

שטומרוב העונג המתמשך מזיו הנשמה הקדושה של הצדיק העליון, בעל ההשגה הבהירה, ימשך נועם של אהבה לכל ישראל ואהבה פנימית לכל טוב, וימחקו כל תוי הקטיגוריות מכל הפנים, וממילא תשתתק החוצפא, ולא תוכל להרים ראש לטשטש את העולם.

שטכי כל כחה של הרשעה בא מהמרירות הנמצא בנשמות, מפני היבשות שבהן, ומפני הריחוק שלהם מהעונג העליון של הדבקות הברוכה בקודש העליון, בזוהר הנוצץ מאור אין סוף,

שטוע"י גודל היסורים שכל נשמה סובלת, מתגברת הרשעה בקצפה, והיא בועטת ומחרבת, מסיחה את דעתה ולבה אל הכפירה ואל ההפקרות.

שטאבל כשהעדן מתפתח, אז שב רוח חיים, רוח חן ותחנונים לרחף בלבבות, ואור התשובה הולך ומאיר, וכל העולם כולו מתרפא.

שטאמנם צריך הצדיק הגדול לדעת את מעלתו, וצריך לשמור את קדושתו והודו הפנימי, ולא לפול משום דבר וענין כלל, ואפילו מכל רפיון שלו, ואפילו מכל מה שנראה ע"פ פשטן של דברים, שגדולה היא החציצה, ושאי אפשר לעבור עליה ולהתרומם בנועם עליון ובזיו קודש.

שטואפילו כשמתברר לו שאינו ראוי כלל וכלל לשום גודל ולשום פאר, כי אם שהוא ראוי להיות מושפל ובזוי, עלוב וירוד לאין חקר ושיעור, אף ע"פ כן לא יעזוב את מהותו הפנימי.

שטואם רוח המושל תעלה עליך, מקומך אל תנח.

שטוסוף סוף שינצח והכל יתוקן.

שטואפילו כל הדברים העליונים, שנחשבים לחוצפא נוראה לחפוץ אותם, סוף כל סוף יהיה חלקו עמם בנעימים.

שטאברך את ד' אשר יעצני, אף נחלת שפרה עלי.

שימה שגדולי ההשגה משתוקקים לעיונים רוחניים וטועמים בהם את טעם עדנם, ובוחלים לפעמים בלימודים מעשיים, הוא מפני שאין העולם המוחשי והזמני בכלל תופס מקום אצלם.

שיכל ערך החיים החמריים והמשך זמנו אינו נראה בעיני אנשי הרוח המעולים, באותה התמונה הקבועה המארכת, שהיא נראית בעיני אנשי העולם, חלושי הדעת ועניי הרוח.

שיוהנצחיות, זוהי הפרובלימה הקבועה של צדיקי עולם. היא מקפת את נשמתם וממלאה את כל הוייתם, אשר לכן כל רעיון שהוא ראוי להיות עומד בתכונת נצחיותו בכל חליפות ההתוות של צורות ההויה הנקלטת בציור האדם, הוא מושך את לבם ומעדן את רוחם.

שיוגם הלימודים שמוגדרים הם בזמנים וחושים, אין האור המענג שלהם נאחז בדעתם של בעלי לב בהיר, כ"א באותה המדה שהנצחיות זולפת בתוכם, וממילא הנם תמיד עורגים ללימודים כאלה, שהצביון הנצחי עומד בהם בגילוי מורגש, והם המחשבות המופשטות וציורי ההוד המוחלטים של הכללים הגבוהים בפאר מעלתם, שהם הם כללי רזי תורה וסתרי חכמה, בנועם ד'.

שיאישנם תקופות כאלה בחיי האדם ובחיי האומה, שנתגברה היהדות המעשית, בפועל ובתלמוד, במדה גבוהה. והסבה היתה הקדרת האור של הרגש והדעת, שהופנה כל כח החיים הרוחניים שבאומה להככר המעשי.

שיאוכאשר נוטל הקיר המחשיך, ואורות מחשביות רחבות החלו להופיע, והחיים הרוחניים שבאומה החלו להתפשט על שטח יותר רחב וארוך, נכהה זה האור, ואינו עלול לחזור לאורו כי אם בהוספה גדולה של אור חדש שמספיק להאיר על שטח רחב, כאותה המדה שהאיר אור מצומצם ממנו על שטח צר.

שיבהשמחה העליונה מתגברת דוקא ע"י ביטול גמור של מהות עצמו, מפני שהנשמה מתחילה להכיר את כל הטעות שיש במהותיות עצמותית, והחפץ מתגבר לאשתאבא בגופא דמלכא, בשלמות אין סוף של נועם העליון.

שיבוהיא הענוה הגמורה והשפלות העמוקה, שהעצמיות היא בה רק שירים, כלומר ענין של חסרון שנשאר בלתי כלול בשלימות העליונה.

שיבמשים עצמו כשירים.

שיבוהרגשה זו היא ההרגשה המיוחדת לישראל, שהם ממעטים את עצמם בכל גדולה הניתנת להם.

שיגכששואלים: מהיכן העצבות באה? צריכים לפתור: מהשפע של המעשים, המדות והדעות הרעות על הנשמה, שהיא טועמת בחושה החודר את מרירותם, והיא נסלדת, נפחדת ועצובה.

שיגוכשאור התשובה מופיע, וחפץ הטוב כשהוא מתגבר בתכונתו המקורית, צנור של עונג ושל שמחה נפתח, והנשמה יונקת מנחל עדנים,

שיגוכשהכשרון המעשי לוקח לו את התמצית של ההרגשות הנעימות הללו, יוצא-לאור המוסר הטהור העליון, המצליח את החיים בהודו.

שידהמחשבות וההרגשות, הבאות מכח ההארה האלהית הכללית, אינן מתקבלות מכנסת ישראל לשאת פרי וענף, ולגדל גידולים יפים ומתקיימים, כי אם השהם באים מורכבים בהרעיונות העצמיים של כנסת ישראל עצמה, של טבע האומה במהותה הפנימית.

שידוההרמוניה הגמורה בין אלה ההשפעות הן דרגות של היחוד השלם, יחוד קוב"ה ושכינתיה, שעיני כל אליו נשואות.

שטומה אני רואה בחזון, אנו רואים את המחשבה העליונה,המחשבה הכוללת כל, המחשבה שכל העצמה וכל המילוי של כל בה הוא.

שטורואים אנו, שכל הפלגים הגדולים ממנה משתפכים, ומהפלגים יוצאים נהרים, מהנהרים נחלים, מהנחלים שטפים, מהשטפים זרמים, והזרמים מתחלקים גם הם לצנורות קטנים, והצנורות מתחלקים להמון אלפי רבבות לאין קץ של קנוקנות, מריקים שפעות, רצון חיים ומחשבה.

שטולפעמים צר מאד המקום לשוט בין הקנוקנות, נאחזת אז הנשמה בשרשיהם של הקנוקנות הדקים, בצנורות, ואם הצנור גם הוא צר, נאחזת היא בזרם, ואם הזרם צר הוא לפניה, הרי היא נאחזת בשטף, ואם השטף הוא צר, הרי היא נאחזת בנחל, ואם צר הנחל, נאחזת היא בנהר,

שטוואם גם הנהר יצר לה, נאחזת היא בפלג אלהים מלא מים, המחובר למחשבה של בלי מצרים, ששם הוא מקום יאורים רחבי ידים.

שטווהשפע האחרון הנוזל מהקנוקנות נובע בדרך זה מהמקור הראשי של המחשבה העליונה, שלמעלה מזה תלא כל עין לצפות,

שטווד' אמר לשכן בערפל.

שטזעיקר כבדות ההשגה הוא על ידי מה שהרצון אל הטוב ואל השלמות נחלש על ידי פגמי המדות והעונות, ובאמת ראוי להתענות כדי להתיש את כח הרע שבחומר, המונע את הרצון מלעלות במעלותיו.

שטזאבל צריך לשקול גם כן את הכח הרוחני והגופני אם הוא מסכים לזה, בכל אופן אין להתיאש מעליית הרצון. ואפילו כשנשארים כמה פגמים שלא נתתקנו, בין במדות בין במעשים, צריך לצפות לחסד ד' ולתשועה עליונה, כי טוב וישר ד', ויורה חטאים בדרך.

שיזאמונת ישראל נעוצה היא באין סוף, שהוא למעלה מכל תוכן של אמונה, ומתוך כך נחשבת באמת אמונת ישראל להאידיאל של האמונה, אמונת העתיד, הגבוה באין ערוך מתוכן של אמונה בהוה.

שיזהרבה מדריגות במורד יורד הוא הציור הרוחני, עד כדי להקראות בשם אמונת ישראל בעצם, בתור אמונה ממש, ולא בתור האידיאל האמוני.

שיזבאמונה עצמה חל הפגם של הכפירה, אבל בהאידיאל האמוני אין פגם הכפירה מגיע כלל, שהוא למעלה ממושג הכפירה כשם שהוא למעלה ממושג האמונה.

שיזהכפירה אין לה אידיאל. אל אחר איסתרס ולא עבד פירין. היאוש והתוהו אינם נותנים מאומה.

שיזועל כן אין מקום לאידיאל הפוך מהאידיאל של האמונה, אע"פ שיש ענין של היפוך והקבלה לעומת גוף האמונה.

שיזשער החמישים הוא האידיאל האמוני, שגם אצל משה היה לאידיאל, שלא ניתן לו, אינינו במציאות בקליפה.

שיזוהשפעתו של שער החמישים הזה, של האידיאל של האמונה, נותנת היא חיים עליונים לכל השערים כולם, ומכניעה את קליפת הכפירה חסרת האידיאל, נגד קדושת האמונה הקשורה באידיאל נצחי.

שיזכי עמך מקור חיים.

שיחהגדולים חייבים לדלג, כדי להכנס למחשבות גדולות.

שיחצריך האדם להכיר את כשרונו הפנימי, וידע בעצמו אם נוצר לגדולות.

שיחאל יבהל מפני עון של גאוה, במה שיכיר את מדרגת שכלו, וערך נטיית רצונו.

שיחאדרבא מפני ענוה פסולה, המדכאת את הנשמה, ומטשטשת את האור האלהי שבנפש, צריך להזהר הרבה יותר.

שיחכשהגדולים מתעלים התעלות שכליית, כל העולם כולו מתעלה עמהם, על פי ההרגש, על פי הטבע המשותף שיש לנפשות בני האדם כולם.

שיחאבל במדה גדולה מכל פועל טבע שיתוף זה בישראל, שיש בהם מצד הנשמה אחדות מוחלטה.

שיטצריך לחפש עצות נגד מורך הלב.

שיטרק מורך הלב הוא המסבב את המכשולות של הדעות הרעות והמדות הרעות, כי יראה רעה נולדת, המטילה חלישות דעה על האדם, ומכנסת בקרבו איזה פחד, המונעו מלהלחם נגד כל הקלקולים שבנפשו ושבחברת האדם,

שיטוהחובה הראשית היא חיים של אומץ לבב. אמנם כל מה שתגדל ההופעה המוסרית בתיקון המדות והמעשים, כן יקבע אומץ הלב יותר בלב האדם.

שכאדם מישראל שהוא רוצה לזכות לאור חיים באמת, צריך הוא שיסכים להיות שותל עצמו בכנסת-ישראל בכל חושיו וכחותיו הגשמיים והרוחניים, שישים את מגמת חייו לקנות לו לפי היכולת שבידו את המדות הישראליות ואת הידיעות המיוחדות לישראל, שראש לכולן היא התורה בכל רחבה בכל סעיפיה, ועמה כל מה שמיוחס לחכמת ישראל, ומתוך עליתה של כנסת-ישראל יבא לעליה כללית של מקור החיים האנושיים והעולמיים.

שכאתיקון העולם שיצא ממקורם של ישראל, הוא האידיאל של התשובה.

שכאכל זמן שהאדם קובע לו את תכסיס החיים שלו ע"פ מדה קבועה, אז לא יוכל לצאת לעולם מידי החסרונות שבשכל, במדות, ובמעשה, ואיכה זה ישתלם אופיו של האדם היחידי והפרטי?

שכאכל חידושי החיים, וכל השיטות המהפכות את סדרי העולם כדי להטיבו, הנם אך ארחות של תשובה, ותמיד צריכה התשובה להיות עומדת בראש הפסגה של הסולם אשר לההשלמה האנושית.

שכאלעולם צריך האדם היחיד, וכן החברה כולה, צריכה להיות מתקנת את עצמה, מרפאה את שבריה הרוחניים והמעשיים, וחלילה לההרגל להיות הכח העקרי בהנהגת החיים הפרטיים והכלליים.

שכאנמצינו למדים, כי המרידה והכפירה, האומרת לזנח טוב המנוחל מאבות בשביל איזה חזון לב חדש, זהו רעיון של תשובה שהוא מכה גלים.

שכאוכשממצין את עומק דינו מוצאים, שהצד הטוב שיש בו, הוא הגרעין הכללי של התשובה מכל שפלות ומכל קלקול התלוי בו, ומתוך כך באים ג"כ לשוב מהקלקלה הגדולה שיש בההריסה בעצמה, ואז שבים אל ד' באמת, וגאולה באה לעולם.

שכבמלכות שמים היא ארון הברית, אדון כל הארץ, אותה ההופעה, שהאידיאל האלהי מופיע באופן שהוא מספיק לשעבד את השאיפות של הבריות, שלא תהיינה מתפרצות מחוץ לגבול המטרה הטובה של הטוב, של התם והיושר, אע"פ שאינו מספיק לעלה כ"כ את הנשמות, עד שתכונתן העצמית תהיה אך הטוב המוחלט הכללי. מדה זו היא מלכות שמים,

שכבוהיא מציירת את האלהות בתור אדון שהשיעבוד מביא לעשות רצונו גם נגד הרצון של הפרט.

שכבאבל הארה זו חיה היא מהופעתה של מדה יותר עליונה, הבאה מהשלמות המוחלטת של האלהות במילואה. זהו הופעת הכלל של האורה האלהית במדתה העליונה, שעל ידה אין הצורה הנפשית מקבלת רק את הציור של הכבישה הנפשית נגד התוכן האלהי בהופעת הרצון, כ"א היא מתאמת את הכל רק בחפץ האלהי, המוכר ע"י תוכיותו של רעיון הכבישה, שהוא להמדה הזאת מתאים כמו נרתיק לספר המונח בו, ארון הברית.

שכגכנסת ישראל היא מגלה בכל חליפות הזמנים אחת מהצורות הרבות שבאורותיה המרובים, והעתיד שלה הוא ההתפשטות המוחלטת של כל האורות, שכל אחת שמשה תקופה מיוחדת, שיאירו בה כולם בבת אחת, ובתפארת הכללית הזאת תאיר על פני תבל.

שכגולא פחות ממה שהיא כוללת בקרבה את הופעותיה, שהתגלו על-ידה בתקופות שונות, היא כוללת בה גם כן את ההופעות אשר התגלו בעמים שונים על-ידי גרמתה, בין בגורם קרוב, בין בגורם רחוק, בין בהופעה גלויה בין בהופעה נעלמת.

שכגוכל מה שהוא נבדל ממנה ומנוגד לה איננו כי אם נראה כך בהיותו מופרד ממקור כללותה, אבל בשוב הכל להופיע בה כאחד יוכר תוכנה העצמי, שהכל הולם ומתאחה בקרבה.

שכגועתידין כל הנביאים אומרים שירה בקול אחד, שנאמר קול צופיך נשאו קול יחדו ירננו כי עין בעין יראו בשוב ד' ציון.

שכדבעולם האלהי אין רצון ותוכן שהוא משונה מרצון ותוכן אחר, אלא הכל פונה להטוב הגמור, השלם בכל. וכל הופעה שאנו מתכוונים לה אינה חלקית, כי אם כללית, אף על פי שאנו מכוונים להסתכל בהופעות, שהן כל אחת גבוהה מחברתה, כל אחת היא כוללת הכל.

שכדאבל במדה של החיים שאמור בהם שאינם אלהיים. שם אנו יכולים למצא הופעות חלקיות, וממילא הם רצונות והשכלות שונות, ונפרדות אלו מאלו.

שכדומשם יפרד.

שכהאי-אפשר לאדם להפרד מדבקות האלהית, ואי-אפשר לכנסת-ישראל להפרד מצור ישעה אור ד' אלהי ישראל.

שכהאבל אי האפשרות הזאת, ההולכת ומופיעה בכל הדורות, יש בה הכרח טבעי, שאיננו נותן מקום לבהירות הדעת לגלות את פעולתה.

שכהעל כן באים ימים שתרדמה נופלת על האדם, והפרצופים ננסרים זה מזה, עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי, ובכללות התרדמה במקום צלע מחוברת, חיבור טבעי, גב לגב, עומדת תפארת אדם בכליל הדרה, שהבחירה השכלית מכרת לומר זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, והעולם מתכונן בהופעת חיים ותולדות קיימות עדי עד.

שכההאפשרויות לדבר גבוהה גבוהה, על דבר שמד, על דבר כפירה, על דבר פירודים מוחלטים, הן תולדותיה של הנסירה, המביאה לידי ההתאחדות הגמורה, הצורית החפשית, כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך. החזיון מתגלה ביחושה של התורה אל האומה, שהחיבור הטבעי הולך ומתפרד על-ידי הנסירה התרדמית, וגמר הנסירה הוא תוכן הבנין, המביא לאחדות משוכללת, ותורה חוזרת ללומדיה, וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך.

שכוכל נשמה גדולה יש לה עסק עם כל הענפים המסתעפים משרשיה, והיא צריכה לתקן את פגמיהם, ויש לה זכות לקרב את הרחוקים אפילו יותר מהדין הראוי, כשהיא מכרת שהם הנם שייכים לה.

שכוובדור האחרון הזה, עקבתא דמשיחא, ישנם צדיקים כאלה שהם מכירים שנמצאים כופרים גמורים, מסיתים ומדיחים, שהם שייכים לשורש נשמתם, ועל כן הם צריכים להיות מטפלים בתיקונם באופנים נפלאים מאד, מה שאי אפשר להעלות על הדעת כלל ע"פ הדרך של המושכל הגלוי.

שכזהכופר שאין לו קישור בענין אלהי, אין לו באמת צורת אדם, ואין מגמת-חייו חיים של אדם כלל.

שכזכל הרגשותיו הנם רק בהמיות, ואפילו אם יהיה איש מלא דעה וחכמה, ומלא מוסר ויושר כפי הנראה, אין זה כ"א כמו בהמה מלומדת ובעלת תרבות, אבל רוח האדם בכל עומק הוייתו, אינינו נופח כי אם עם הקישור אל הענין האלהי העליון.

שכזאמנם כל מה שהדעה האנושית מתבררת, כך מתמעטת הכפירה המוחלטת וכחה תשש. על כן ישנם הרבה אפיקורסים שהם כופרים לפי המדה של ההלכה, אבל כשנבין לחקר נפשם, נמצא בהם קישור לתוכן האלהי בצורה נעלמה.

שכזומטעם זה רבה היא מאד הנטיה כלפי זכות וחסד בדורותינו, אפילו לאלה הכופרים המוחלטים.

שכחשורש הכפירה היא פתיות מוחלטת. להאמין בנס גדול ומבהיל, בלא שום הכרח ותוצאה,

שכחבריאת העולם והנהגתו ע"י בורא כל בחכמה, זהו דבר מובן ופשוט מאד. כל הכבדות שיש בחקר אלוה הוא בהפרטים, איך לקרב אל השכל את הענין האלהי ואת ההתקשרות שבינו ובין העולמים כולם, אבל עצם הדבר שתוכן של חכמה והשקפה, יכולת וחסד, מושל בבריאה כולה - זה אין מקום לכחד, ולהיפוך ההחלטה לצייר בלב בתור אמונה, שההויה כולה, המלאה כ"כ דייקנות וחכמה, היא דבר הנעשה בלא כונה, הוא ענין ניסי כזה, שאין לו שום מבא בשכל על אפשריותו.

שכחוקריעת השכל בעל כרחו מהענין היותר מענין שבנפש, גוררת אחריה כמה קרעים אחרים, שגם הם כמותם מכאיבים לב.

שכחוטפשות זו היא נוהגת ג"כ ביחש לנצחיות החיים, בידיעת אמונת השארת הנפש, והיחש שיש בין הנהגת החיים הטובה בחכמה וצדק לאושר המוחלט של הנשמה, ובין הנהגה זו עצמה כשהיא מזולזלת.

שכחהשכל נותן, שההרגל המעשי והציורי הוא נותן כח רוחני לנפש בנצח, מעין דוגמתו.

שכטעוצם הקדושה היא הגברת התשוקה האלהית ואור הרוחני ברצון האדם וטבעו, עד שהחפץ של הקודש והמגמה האלהית יהיה יותר עמוק בנפש מכל הרצונות הטבעייות.

שכטומי שבא עד למדה העליונה, שהחפץ האלהי הוא גדול ומכריע בקדושתו גם את הנטיה המינית, זהו צדיק דנטיר ברית.

שכטוהכרעה זו באה לא בדרך עקירת הטבע הרוחני והגופני, כי אם ברוממות אל התעודה השכלית, המוארה באורה האלהית.

שלהנשמה באחדותה צריכה היא לעשות את כל הפעולות השכליות והחמריות, ובהיותה מוגבלת לפי תנאי יצירתה, משום כך כשהיא נוטה לפעולה אחת מסיחה היא דעתה מפעולה אחרת.

שלוהחמריות והשכליות הנן לה כף מאזנים שקול, והיא מנסה תמיד את כחה להרחיב את השפעתה ואת רוחב חוגה, באופן שתעמוד במעמד כזה, שכל הפעולות תהיינה פונות למטרה אחת, ואז תוכל לנצח על כל עבודותיה, בלא מלחמה, ובלא הפסק.

שלוהכל מתעלה ומתפתח גם הנשמות מתפתחות, ובאות לידי אותה המדה, שהסקירה יכולה להקיף את הרוחניות והחמריות בלא שום סתירה, ואז תעשינה את פעולתן בתכלית השלמות, ותחיינה את הגופים בכחן הגדול, הנשאב ממקור חי העולמים. וידעתם כי אני ד' בפתחי את קברותיכם עמי.

שלאהרעיון הבהיר של המחשבה הזכה, משוה את הפשוט והגלוי להעמוק והחבוי, והדברים הטבעיים עם מה שלמעלה מהטבע, בעולם וכן באדם, בשכל ובמוסר.

שלאהמוסר הטבעי, יוכל להשתלשל מאותו האור של הרשימו, והוא אור ישר, ומ"מ הוא חול לגבי הקודש.

שלבהצדיקים הגדולים, המשתוקקים לקדושת העליונים, יכולים להפסיק בלימודם בהלכה לעסוק בסתרי תורה, או בדבקות הרעיון, בשכל או גם בדמיון באלהות, כי זה כל האדם.

שלגשאיפת השכל, כשהיא באה אחר העומק וההשתרשות במעמקי האמונה בתחילה, יש לה צביון נעלה, חי ומבריא, בונה ומאיר.

שלגוכשהיא מדלגת על ההכרות שהם קדומות לה, אז היא בעצמה נעשית חולנית, ואינה יכולה למלאות את תפקידה.

שלדעיקר האמונה היא בגדולת שלמות אין סוף, שכל מה שנכנס בתוך הלב, ה"ז ניצוץ ובטל לגמרי לגבי מה שראוי להיות משוער, ומה שראוי להיות משוער אינו עולה כלל בסוג של ביטול, לגבי מה שהוא באמת.

שלדואם ההכרה הליבית קרועה היא ממקורה, אז היא מדולדלת ואין לה שום ערך. ואין תקנה לה שתהיה מאירה בצורה חיה, כ"א ע"פ הקישור עם ההארה של האמונה, שהיא הארה כללית למעלה מכל ערכים, ובזה היא מבססת את הערכים כולם.

שלדכל עניני האמונה שהם חוץ מזו של גדולת אין סוף, הנם רק הסברות כדי להגיע על ידם לעיקר האמונה.

שלדוההסברות הם בגדר אברין דמלכא, ויש מהם שהם בגדר לבושין דמלכא, ומאן דבזע לבושין דמלכא גם הוא מרים יד ומתחייב בנפשו.

שלדומ"מ צריכין לבאר בהדרגה את ההבדלים שבין העיקר של האמונה ובין הסברותיה, ובין ההסברות עצמן ג"כ צריכים לבאר, את חילופי המדרגות שבהן.

שלהדברים קיימים וכוללים, בנויים הם ע"פ שאיפות נצחיות, גמורות ושלמות, והן מצויין רק בקדושה - שהיא אמונה, דהיינו התעמקות חיה בהענינים האלהיים.

שלוכשעוסקים בלמוד נסתרות בלא ביאור, אבל בלב טוב ונאמן, דומה לירידת גשמים על ידי עננים, וקשה יומא דמיטרא כיומא דדינא,

שלואבל אחר כך גדול הוא שפע הברכה היוצא מזה, ושמש צדקה זורחת, ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים.

שלזהדבר המובן מענין ירידת העולמות ע"י החטאים, היינו חלק החיים שהאדם תופס בכלהמציאות, שנקרא בשפת הרזים פגם העולמות, כפי שורש נשמתו.

שלזוכמובן הקישור הכללי הוא רחב מאד, והתכונה הפנימית של ערך המוסר, תלוי כפי הפעולה של הכרעת הטוב והרע על ההויה בכללה.

שלחהנני רואה איך העונות הם עומדים כמחיצה נגד האור הבהיר האלהי, הזורח ברב זהרו על כל נשמה,

שלחוהם מחשיכים ומאפילים את הנשמה.

שלחהתשובה, אמנם אפילו אותה שהיא מחשבית בעלמא, גם היא פועלת ישועה גדולה, אבל לידי גאולה שלמה באה הנשמה דוקא ע"י ההוצאה לפועל את התשובה שבכח.

שלחומ"מ כיון שהרעיון קשור לקדושה ולחפץ התשובה אין מה לפחד כלל, ודאי יזמין השי"ת את כל הדרכים, שהתשובה הגמורה, המאירה את כל המחשכים באור חייה, היא נקנית על ידם;

שלחוכפי גדל ערכה של התשובה כך התורה מתברכת ויותר היא מתבררת,

שלחוהלמוד נעשה צח ובהיר, לב נשבר ונדכא אלהים לא תבזה.

שלטהעונות הם עצם היגון

שלטוכשהנשמה מטהרת היא מרגשת את העצמיות של העונות

שלטואז היגון של התשובה מתגבר עליה, ובוער בקרבה אש הצער של החרטה והבושה והפחד האיום

שלטובזה עצמו היא מזדככת

שלטותוכל, אחר עבור הזעם, לשוב לאיתנה להיות עומדת בחסנה ובכבודה העצמי.

שמהצער הפנימי של התשובה הוא חומר גדול למשוררי היגון להעיר את כנורם ולמצירים טרגיים - לגלות בו את כשרונם.

שמאכל ת"ח, בפרט מהעוסקים ברזי תורה, יש בו הארת משה, וה"ה הארת רבי עקיבא.

שמאוכולם מבקשים מלאכי השרת לדוחפם, והקב"ה עוזרו, ואומר: הניחו לזקן זה, כדאי הוא שישתמש בכבודי, ואין זקן אלא זה שקנה חכמה.

שמאובעת הדחיפה של מלאכי השרת מתקטנים כל כחות הנפש, והעלבון גדול עד מאוד.

שמאוהאדם נושא עיניו לשמים, ושם מבטחו רק על אלהי אמת, שאין עוד מלבדו, שברא הכל לכבודו.

שמאאז רוח חדשה באה בקרבו ואומץ לבב ימלא, והכל נעשים לו אוהבים.

שמבהטבע והבחירה נמצאים בכל מקום, ובמציאות הרוחניות הוא הערך של פנים ואחור, הטבע הוא אחוריה של הבחירה החפשית.

שמגבכל חכמה ובכל הופעה רוחנית שבעולם, יש בה צד חיוב וצד שלילה.

שמגהצד החיוב הוא מה שנותן לאותה ההופעה את כל ציורה והתפשטותה, וצד השלילה הוא מה שאינו מניח להופעה אחרת להתפשט במקומה.

שמגכל מה שתגדל הדעה, ככה מתגבר הצד החיובי והצד השלילי מתחלש, עד שבמרומי הרוחניות אין שום צד שלילי כלל, כי הדעה העליונה הטהורה מנחת היא ומכינה מקום לכל התפשטות של הופעה של מציאות הטוב, ומגדלת בחיובה את הכל.

שמגוכל מה שההשגה היא עכורה, ככה מתגלה הצד השלילי ביותר, והעין נעשית צרה, ואינה יכולה לסבול שום הופעה שנראה זרה לה.

שמגאבל צרות עין זו, מביאה לחץ גם בזו ההופעה עצמה, הדורשת את הרחבתה.

שמגעד שהדבר בא לידי מדה זו, שההכרה מתעלה ודולגת על מצריה הצרים, כדי שהיא עצמה תתרחב כראוי, ואומרת אחר כך: כל פעל ד' למענהו.

שמדכל הגות לב יש לה מקומה.

שמדכשאנו אומרים תפילה, הננו עומדים במצב כזה, שהיחש של הופעת החיים מופעת בנו ע"י צינור כזה, שיש לו יחש עם הבעת הרצון להטבת המצב.

שמדולפעמים אנו עולים, והעולם משתקף לנו בכל הודו, הכל טוב ויפה, ואז אנו אומרים תהילה תחת תפילה.

שמדכל הגות לב יש לה מרחב רוחני מיוחד, שאנו מטביעים עליו חותם של שם מיוחד, ורזי עולם משתקפים מכל מרחב ע"פ ערכו.

שמדכשאנו עומדים במצב רגיל, ישנם הגיוני מעלה שנעלמים מאתנו בהחלט, ואנו אומרים עליהם שהם נעלמים, כלומר הנם נעלמים לפי מצב רוחנו הרגיל, ומ"מ מופיע עלינו אח"כ רוח הקודש ואנו מדברים גם על דבר התעלומות הללו.

שמדמצב שונה כזה בין הרגיל והנעלה, נמצא הוא גם בהופעת רוה"ק והארת הנבואה בכל מדרגותיה, וההופעה העליונה שבה מבארת את מה שהוא בכלל תעלומה של ההופעה הרגילה שלה.

שמהכשהמדות הרעות שולטות באדם דעתו מתקצרת, וקוצר הדעת עצמו מביא רוע המדות.

שמוהקדושה העליונה היא מלאה אהבה, חסד וסבלנות, מרוב יפעת שלמותה.

שמוהשנאה, הדין והקפדנות הנם תוצאות של שכחת ד', ודעיכת אור הקודש.

שמזגאון האמונה, מתאחד עם החכמה.

שמזוכשהמוכשר לחבר את האמונה בעומק מקורה עם החכמה מתרפה ממעשי יחודיו, מתקבץ צער נורא בנשמתו. עד אשר ישוב בגדל חילו, בתוקפא דתיובתא, לחבר את האוהל, ולהאיר את החכמה והאמונה ביחד מאור מקוריותם.

שמחצמאון הדעת מיגע את האדם שנשמתו מלאה אורה, והוא מחוייב להתאמץ להשביר את הצמאון, כדי להציל את הנשמה מצערה.

שמחכמובן צריך הוא לברור את המים היותר טהורים, כאשר יאתה לפי מעלת הנשמה הזכה, כלומר לעסוק בדעות היותר טהורות ונשגבות.

שמטהצמאון שהנשמה משתוקקת לשלמותה הכללית משתבר הוא בכל הארה רוחנית שבאה עליה אבל הצמאון המיוחד של השלמות הישראלית, שמבקשת את תפקידה, אינו משתבר כי אם על ידי מילוא של תורה.

שנהצער הפנימי על חסרון ההשלמה של הנשמה במעשים, בידיעות, ובדעות, ביחוד בקנין התורה, הם הם יסורי הגיהנם המתגברים,

שנשהם באים מהפיכת הפנים של הקב"ה מלהאיר על הנשמה, בהופעה תדירית,

שנלפי אותה המדה שהחסירה את קנינה הרוחני, שכל מקור החיים בו תלוי, הוא קנין התורה.

שנאאנו צריכים תמיד להתחיל מראש, מראשית המחשבות של הילדות, לבררם ולזככם, ולהוציא את הטוב והאור שבהם בטוהר ואומץ.

שנאאין לנו לזלזל במחשבות הפשוטות, הן הן עומדות לנו להאיר את דרכנו יותר מכל המחשבות, שאנו מדמים שהן רמות ונשגבות.

שנבאצל חוקרים אחדים נתגלתה קליפת תנין עור בכל גווניה, וצריכים קדרשי לב להכירה, כדי לנצחה.

שנגהצדיקים אינם נופלים מקדושתם מפני כל חטא, כי הלא הם מקושרים לעולם התשובה תמיד, ואפילו בחטאים שבין אדם לחבירו - באופן שקשה לתקן בפועל, כגזל הנאכל וכיוצא בהם - אינם יוצאים מכלל צדיקים גמורים, אפילו כשלא תקנו עדיין בפועל מפני איזה רפיון ומניעה, שסוף כל סוף לבם לשמים, והם מקושרים לטוב האמיתי.

שנדהמשיכה הפנימית אל הטוב המוחלט, הוא הענין המיחד את האופי של הצדיק בעל המחשבה, החי בעולם האצילות והטוהר.

שנדכל פגימה כל שהיא בטהרת המעשים והמדות, היא מורגשת לו ע"י המבחן של קושי ההתמשכות אל הטוב האלהי, שמרגיש בנפשו, ובלבו נורא המכאוב, כי חולה אהבה הוא.

שנהכל חטא הוא מונע את ישוב הדעת הנדרש להארת רזי עולם.

שנההתשובה היא פותחת פתחי בינה, כשם שהיא באה על ידי הבינה.

שנועיקר תיקון פגם הברית הוא קידוש הרצון והארתו הברורה, עד שהרצון היותר חזק מצד הטבע הגופני, שיש לו שורש בקדושה חזק מאד מפני הופעת החיים שבו, שהוא הרצון של נטיית המין, אור הקדושה שופע בו כל כך עד שהצד הקדוש שבו הוא הרודה בחיים וממשיך את פעולתו והופעתו. והצד של החול, וקל וחומר של הטומאה שבו, הוא בטל לגמרי לצד הקודש, ואז באמת לא יקרב נגע באהלו, ונעשה צדיק משומר מכל מוקש,

שנווכשהרצון עולה במדרגה עליונה של קודש כזאת, אז הוא מתברר גם מכל מדות רעות ומכל מעשים רעים שבעולם, אפילו מהדברים היותר קלים שהאדם דש אותם בעקביו.

שנזיצרא דעריות יוכל ללפף את האדם יותר עמוק מהשורש של קישור החיים שלו עצמו, מפני שהוא נעוץ בנטיית המשך החיים של הדורות כולם. ולעומת זה בקדושה יכולים לעלות על ידי קדושת הברית למדרגת דוגמא של צדיק בכל הדורות.

שנזשני לזה הוא ענין חמדת גזל, שהרכוש הוא גם כן מעמיד על רגליו את הדורות בתור ירושה, שאהבת הקנין הרעה, תוכל להשפיל מאד, והטובה שבקדושה תוכל לעלות למרומי החיים ועליוניותם.

שנחמי הוא האשם בהעצבות הנוראה השוררת בעולם: העונות, המעשיים והעיוניים.

שנחהוצאת האדם מטבעו, בין מטבע חומריותו בין מטבע רוחניותו, היא מעמידה אותו במצב איום פנימי, מצוקי שאול באים עליו בשטף.

שנחההישרה הרוחנית היא העיקר בזה.

שנחכשהדיעות מתישרות, מתאמץ הוא המעשה ג"כ להתישר, והחיים מרגישים את ערכם הנהדר, ושמחת ישרים ממלאת את הנשמה כולה.

שנטרואים אנו שהנטיה אל החמריות הגסה, לעשותה לבדה לעיקר הכל, היא מביאה את האדם ברשת העצב החשוך, עד לבלי מנוס. וכל זה למה, מפני שהיא סותמת את האורות, מקורי החיים בתוכיותם, ומחנקת את הנשמה באוירה המגושם.

שסדבר מוכרח הוא שיסגל האדם לעצמו את המוסר הטבעי הפשוט, בכל רחבו ועמקו, ואת יראת ד', ותמצית הטהור של האמונה הפשוטה, וכל מדותיה ברוחב ובעומק, ועל גבי שתי הסגולות הללו יבנה את כל מעלות רוחו העליונות.

שסאכל מה שאנחנו תופשים תפישה שכלית הוא דרך משל.

שסאאבל ההכרה הפנימית שבנו מעכלת היא עיכול פנימי את המשלים, ומבררת את התמצית להחיות בה את הוייתנו הרוחנית.

שסאוהעיכולים הללו הולכים פעם אחר פעם בהדרגה.

שסאהמשל הגס מתעלה לדק ועדין ממנו, כדוגמא של לעיסה בשינים שהיא ג"כ התחלת עיכול, ואח"כ מתעדן המושג למעמד יותר זך, כדוגמת הטחינה של השינים הטוחנות, ואח"כ כערכו של סיוע הלשון, ועיכול האיסטומכא העליונה, ואח"כ הלאה הלאה, עד כדי הופעת רוח החיים של התכונות השכליות והמוסריות היותר צחות, הנפעלות מכח האכילה.

שסבמעורבות הן אצל היחיד ואצל החברה הידיעות הטהורות בהמטושטשות, והן מעורות זה בזה.

שסבוכשמתבררת איזה ידיעה, מיד מתחלת תסיסה בכל הידיעות כולן, והלב מתחיל להיות נוקף גם בנידונם של הידיעות הברורות. עד שבא התור של התישבות הדעת, והידיעה הברורה החדשה מתאחדת כהוגן עם יתר הידיעות, ואור השלום בא.

שסגהרמב"ם העיר, להיות שמח מידיעה נוספת בשלילה שבתארי האלהות, ולדעת שע"י ההוספה של הידיעה השלילית, עולה הוא היודע במעלה של קרבת אלהים.

שסגהערתו מצא בקרב לבבו שהיא נחוצה, מפני שהלב אינינו שמח בשלילות, כי אם עצב.

שסגכל שמחה באה מחיובים, המוסיפים קנין של מציאות, שזהו עושר פנימי, וכל העדר קנין מביא עצבון בטבע.

שסגאבל שיעלה האדם לידי מדה זו של התאחדות עם אור האמת, עד שכל אמת יביא לו עושר ואמת שלילי יביא לו שמחה, זאת היא מדה עליונה מאד, שעל ידה כל שלילה נהפכת לחיוב, וכל העדר שכזה לקנין גמור.

שסגאמנם, כדי להרבות שמחת דעת אלהים בעולם, כדי לעשות את הקנין הנשגב הזה לקנין פפולרי, צריכים אנחנו להפוך את המדה, לבא לדעת אלהים דוקא ע"י ציורים חיוביים, והציורים החיוביים יהיו בכ"ז בתכלית האמת, לא פחות, ועוד יותר מהציורים השליליים.

שסגותוכן הדבר הוא, שכשם שיש לנו משפט נכון לומר על המון תוארים ודוגמאות, שבחק האל הנם משוללים, מפני שהם לגבי שלמות האין סופית פעוטים וכלא נחשבים, צרים ומוגבלים, כן יש לנו לומר, שכל ענין לא יש, מה שאינו נמצא בחק השלמות האלהית, וכל התוארים שהם מוגבלים, או תוארי חסרון כשהם לעצמם, החסרון שלהם הוא תלוי בפרטיותם, בהתבודדותם לעצמם, אבל בהשלמות האלהית, שהכל יוכל וכוללם יחד, הכל הוא מתעלה.

שסגאם כן, מה שאנו צריכים לשלול הוא רק את ההגבלה ואת הפרטיות שבתאר, שהם בעצם העדריו, שהם מביאים לידי עצבון.

שסגאבל התיאור מצד עצם היש הטוב שבו, הוא עולה למעלה להעשיר את מדענו האלהי.

שסגובזה יוכלו כל הלבבות להתקרב לדעת ד' ברוח של שמחה, השורה על חדות העושר ורב הקנינים, בשמחה ובטוב לב מרב כל.

שסדהרצון החפשי, המואר מהשכל העליון, הוא התמצית של ההויה, המתגלה בפנימיותה.

שסדוזאת היא נשמת אדם הראשון, בכל מילואה.

שסהכל חטא ועון מטמא הוא את הקודש.

שסהקטנות הרצון שבא על ידי פגם המדות, והמתחזק על ידי חטאת האדם, הוא מחנק את נשמת הקודש, שלא תוכל לשאוף את אויר קדשה.

שסההאהבה נעשית חולנית ופעוטה, עד שכל הענינים הנתלים בה מתאחזים רק בקטנותה.

שסהוכשמדברים על דבר היתרון המיוחד לאומה ברוחניותה ועליוניות ענינה, מתקבלים הדברים מצד הרפיון הנפשי של חנופה, ולא מצד רוממות אמתתם.

שסהעל כן זאת היא ראשית החובה, אומץ הרוח והתעלות המחשבה, עד כדי בירור הענינים, באופן שמה שהוא מרומם ישאר מרומם מצד עצמו, וההמשכה אל הגדולה תהיה בגדולת אמת.

שסוהננו תופסים ציור גדולתו של האדם, ציור המרכז את ההויה אל הוית האדם, אל גדלו האיכותי ואל שאיפת רצונו, האמיץ והקדוש.

שסוהגויה וכחותיה הנם התמצית הארצית כולה, והרוח וכחותיו הנם התמצית השמימית כולה

שסוהאמת לאמתה זורחת היא האמת הנסתרת הגלויה לכל עיני נשמה בהירה.

שסוההתעלות של הגוף ושל הרוח היא התעלות חלק מרכזי, שעל ידי עילויו מתעלה כל הסובב אותו, המעלילו, ושופע ומשפיע תמיד על הויתו.

שסוהרוממות הזאת צריכה להיות מובנת במובן חפשי מאד מכל דמיון תועה, אז תהיה למקור גבורת הרוח, ואושר האדם בכל צביוניו.

שסזכשמציירים את החיים בתור תקופת גידול להרוח ההולך ומתבשל מדי יום ביומו, כשמטפלים עמו כהוגן - והטיפול הזה הוא הרצון הטוב והמעשים הטובים, הלימודים והמדות הטובות - עד אשר יגמר בישולו של הרוח בכל מילואו, שאז אינינו זקוק אל הבשר - כשם שהתפוח המבושל יפה אינינו זקוק אל העץ - מתבארת יפה חדת החיים והמות, והדעה נעשית נוחה, ומתוקנת לקבל דיעות עליונות והרגשות נעלות ממרומי קודש.

שסחהיראה, כשלא תזדקק כראוי, עושה היא את האדם לסמרטוט, פחדן ועלוב מעצמו, וממילא מסוער ג"כ מכל תאוה פחותה.

שסחע"כ צריך להיות דוקא ערום ביראה כדי לטהרה.

שסטכיון שמחשבה קטנה תופסת מקום בנפש בדברי הענינים האלהיים וכל תכני הקודש, הרי היא מפשטת את ארס הקטנות שלה על כל המון המעשים הלימודים והדיבורים, שהם הולכים ונעשים על פי השפעתה. והסיגים הרוחניים, הצללים, מחשבות השקר והחולשה, החנופה והתאוה מתאחזים בכל דברי קדושה, ומבצרים להם מקום בתורה שלא לשמה ובמצות לשם חנופת שוא.

שסטוהאדם הקדוש, שחושו הטהור לא יוכל לסבול תהפוכות כאלה, מוצא בקרבו עיפות נוראה בעת שיגש לעבודתו בלתי מטוהר.

שסטואף שלפעמים מוכרח הדבר שלא להמתין עד ההשלמה של רוממות הרוח, מפני הדאגה של הדלדול הגמור שהלימוד והמעשה בצורתו החיצונית יסבול מזה באופן נורא, מכל מקום תמיד יש מקום לחשבון זה, ולבושה פנימית, הלובשת את האדם בידיעתו, שרוח הקודש העליון איננו שורה בו עדיין, ולא הוא הוא הדוחפו לעבוד ולפעול, ללמוד ולקיים.

שסטומתוך התשוקה אל קדושת אמת יזכה לברר את נטיותיו, עד שתמיד יצעד ממדרגה למדרגה בדרגת טהרת הרוח, ותמיד יזכה שיותר ויותר יתעורר אצלו הצד הטהור העליון, שיקח את החלק היסודי והעקרי בנטיותיו לפעול, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות כל דברי תלמוד ומצות ד' באהבה, והאהבה תהיה צרופה ועליונה, חזקה, קדושה ומאירה.

שעהעולם כולו מלא הוא הרמוניא. ההתאמה המאחדת מפלשת בכל חדרי המציאות וחגויה.

שעהמוסר הפנימי ותביעותיו החזקות הנם נמשכים ובאים מהד קולם המאוחד של כל חלקי ההויה, שכולם חודרים זה בזה,

שעוהנפש כולה היא מלאה בכולם ומאוחדת בכולם.

שעכל קציצה מוסרית, ברעיון ובמעשה, בתכונה ובמזג, גורמת חתיכות רבות שמביאות יסורים רבים פנימיים לכל מערכי הנשמה, שיסודם של יסורי רוח אלה הוא כח המרעיד של סלוק אור החיים של הסדור הכללי של ההויה כולה מצנורי החיים של הנשמה החוטאת.

שעוכל מה שהנשמה יותר טהורה היא מרגשת יותר את הרעדת מכאוביה, עד שתשקיט את כאבה בזרם של חיי התשובה, הנובעת ממקור העליון,

שעשהיא מאחה את כל הקרעים כולם ומזלת טל חיים ההולכים למישרים מכל שדרות ההויה, אחד באחד יגשו, עד חלקי הנשמה השבה לתחיתה העליונה ברחמים רבים ובחדות עולמים.

שעאההשגה העולמית הכללית והמאירה מביאה לידי איחוד המוסר בעולם,

שעאובזה מתעלה שורש יראת חטא למושג עולמי כללי, שהוא בסיס ליראת שמים, המבססת את יסוד האהבה העמוקה, מעלת השלמות העליונה.

שעאהמוסר הולך ומסתעף ומתפרט לפי בינתו של אדם ולימודיו, לפי גורלו וקבלותיו, וכל מה שהיסוד שעל ידו המוסר מתפרט הוא יותר חזק, השפעתו הולכת בצורה יותר חזקה, בהיחש שיש בין קשר המעשים להתכונה המוסרית הכוללת.

שעאומזה יוצא שכל מוסר המרוכס בקריאת שם שמים הוא נובע יותר ויותר ממעמקי כל היש, וחודר עד לעמקי נשמת הנשמה.

שעאזהו סוד רתיתת האמונה, ועלייתה במרום עז השמחה והאהבה הנשגבה.

שעבכשלומדים תורה לשמה עושים חסד עם כנסת ישראל.

שעבהא כיצד,

שעברוח האומה מתחזק על ידי מה שבניה מתפרנסים בפרנסתם הרוחנית מפרי רוחה,

שעבוהתורה כולה היא מלאה רוח ישראל, וכל יחיד העוסק בתורה הוא מגלה כח חיים חדש בנשמת ישראל ע"י המזון הנשמתי שהוא מקבל מהתורה. וכל מה שהתלמוד יותר מואר ומוכתר יותר בדעה רחבה ובשכל טוב, וכל מה שמתוספת בו יותר נדיבות לבב וטהרת נפש, כן כח החיים הישראליים הולך ומתגלה על ידו ונותן להאומה כח ושמחת חיים להתעודד ולקום.

שעבוכל הרפיונות שבאים לעולם ברוח ישראל, מקורם הוא שכחת התורה ורפיון ידים מן התורה.

שעגמסך מבדיל מוכרח להיות מונח בין עולם אחד לחבירו, שאם אין שום הבדלה, הרי האור הגדול שבעולם העליון מטשטש את כל הפרטים של העולם התחתון.

שעגלמשל, בלמוד דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים בפרטי פרטים, הרי הולך ומתכלל באבוקה אחת במגמה הכללית של יסוד הדת ושאיפת הקודש והעליוניות שבתוכו.

שעגואם באמת יטושטש האור המבהיק של הפרטים, יחרב העולם המעשי כולו.

שעגעל כן מוכרח מסך להיות נפרס, והוא נותן מקום לבירור של כל פרט ופרט בעולם חשוך לגבי האורה הכללית. ועבודת בירור זה, בידיעה ועבודה, משכללת היא את החיים.

שעגוממעל להמסך האור מזהיר בכל הוד כללותו, ודרך מעברו מרעיף טללי אורה לכל הבליטה הפרטית, עד שיונק הוא העולם התחתון מהעליון, והולכים הם ומתאחדים.

שעדהדעה שהאדם הוא התוכן המרכזי של ההויה כולה מגדילה את האחריות המוסרית, ומעוררת את החפץ לפעול גדולות.

שעדאם הצורה העולמית החומרית נתגדלה על ידי ההתגליות הרבות, מציב המדע לפנינו את השליטה החפשית בתור האדם,

שעדוהתגלותו היא המרכז התמציתי היותר עליון של ההויה, שבודאי החיים הם תמצית המציאות הבלתי מרגישה, ותמצית החיים היא שליטת החפץ, שבא למרום עזו על ידי איחודו עם הטוב המוחלט, והופעתו בפועל בצורה היותר אפשרית.

שעהלפעמים מתחילים מהציור הדמיוני והדברים הולכים עד השכל היותר טהור, ועוד הגבה למעלה יותר מהשכל ושרשיו,

שעהוהאושר האלהי מתמלא בכל החיים של כל שרשי הנשמה, באדם ובעולם.

שעהולפעמים ההתחלה באה מהופעה שכלית, או עוד עליונה ממנה, והיא מתפשטת והולכת עד הציור הדמיוני, וענפיו ההרגשים הגופניים כולם.

שעהולפעמים שתי ההשפעות פוגשות זו את זו, בזרמן הקדוש, ואז האדם הוא סולם שמלאכי אלהים עולים ויורדים בו, ונימי הנשמה הנם הכנור, שהולכת הזרמים והובאתם מנעימות עליהם נועם קולם, קול עז, חכו ממתקים וכלו מחמדים.

שעוכשחודרים בעמקי הדעה, רואים שאין המצות ענינים סימבוליים, להזכיר ולחקות איזה ענין על הדמיון לבד, כ"א הם ענינים שעושים את ההויה האנושית והעולמית.

שעוומ"מ אין הסימבליות יוצאת מכלל הפעולות, כי לבנין הנפש היחידית והכללית צריכים לתקן גם את צורותיה הדמיוניות, כשם שצריכים לתקן תכונותיה ומדותיה וציורי השכלותיה.

שעוהדעות שיסודן הנו במצות מעשיות קבועות, הולכות ומתעלות, מתעדנות ומתקשרות, ע"י עשייתן וע"י תלמודן דוקא.

שעוודוקא באורח שמירתן יכולים לפתח את האדם ואת העולם עד לכדי אותה המדה של העדר הצורך בהוספת חיקויים, מפני שכבר גמרו כל פעולתן.

שעואבל אז, בהגיע תור לע"ל שמצות בטלות בו, הכל יראו את התוכן הפנימי של המצות כולן, והנה הוא מלא עולם ומלא כל נשמה, והנה הנם המצות עצמן.

שעואבל הפסקת זריזות קיומם בעוד שהעולם כ"כ נבוך ומעורפל, אינו כ"א מוסיף מבוכה, ומצריך זמן יותר ארוך לרפואת כל התחלואים.

שעזאין להבהל כלל, אם אחרי עבור תקופה ארוכה של פעולת ישראל על עצמם ועל העולם, ישובו המחשבות של הכפירה להתפשט בעולם

שעזא"כ צדיק מה פעל.

שעזכי אין עיקר תיקון העולם ניכר במה שמתבטא בפה ודבר שפתים, עיקר הדבר תלוי בעצמות שכלול החיים ופנימיות הנפשות, באדם, ובחיים המתפשטים במלא כל, ובזה אין לשער כמה נתפתח העולם, וכמה אמת צדק ויושר מונח הוא בתוך עצם חיי הנפשות, יותר ממה שהיה בימים הקדומים שאור ד' לא פעל בעולם.

שעזהפנימיות היא דעת ד' ואור ד', אפילו כשהיא מתגלמת בלבוש של כפירה.

שעזאמנם כל זמן שתוך העולם היה נשחת ועכור, אותה הקליפה החיצונה של אמונה היתה טמאה באמת לגבי הקדושה העליונה. היא ינקה מכמה דמיונות רעים וחפצים מתועבים,

שעזוכל מה שהעולם הולך ומתבשם, אף-על-פי שקליפת הכפירה מתרקם לפעמים על הדעות, איננו כי-אם משנאת הטהרה את העכירות של האמונה המשופלת, אשר ינקה ממקור רשעה, אף-על-פי שיש לה גם-כן שורש בקודש עליון,

שעזאבל בפנימי פנימיות גדולה היא העריגה למקוריות טהורה אלהית, שהיא יסוד אמונת אלהים, וכל אור תורה בכליל הדרו, שתתפרץ בשטף טהרתה, ותכפר את הפשע של קרום הכפירה הפרוש על פני טהרת האמונה הנאדרה

שעזואז יראה הוד אמונת אומן הבא מרוח מלא עצמה, ורפאים יקומו, ועצמות יבשות חיל גדול יעמדו על רגליהם, ומהם ישמע קול ד' בכח קול ד' בהדר, בנעימה קדושה, ובקול רעש גדול כהמות ים לגליו.

שעחמונע הוא העון את גילוי החכמה, מפני שהוא פוגם את הרצון, ועיקר הופעת החכמה גנוזה היא במעמקי הרצון.

שעטכשמדברים ע"ד אלהים בלא דעה והעמקה, מתיצבת הנשמה נגד חזיון של שממה שמטמטם את הלב, ומחשיך את אור החיים.

שפהתפילה והתורה בקול ובדיבור מלא, מרימה היא את כחות החיים למרום הרוחניות הכמוסה, והמדות הפגומות מתתקנין על ידן.

שפאכשלומדים ועושים מצות, הקדושה מתקבצת בנשמה כאוצר של חיים, ואח"כ כשחושבים בעניני קדושה ואמונה והשקפת עולמים, מוצאים את הרוח נכון והלב אמיץ, לפי אותו הערך של רכוש התורה והמצוה, שרכש לו האדם במעשהו ובטוהר כונתו וחריצותו.

שפבכ"ז שכבוד המדומה הוא חביב על האדם, עינו סמויה מההסתכלות של אור ד' באמת.

שפגמן השעורים, מאכל בהמה, בא העומר,

שפדאחד מיסודי הידיעות העיקריות הוא: שאין המצות דברים סימבוליים, כמו סימני זכרון, אלא הם פעולות יציריות שהמחוגה האלהית תארתן, ומ"מ יש בהם מרחב גדול לכל היופי הסימבולי.

שפדתפיסת יסוד הכח הבהמי המשותף לאדם ולבהמה, הכלול במהותם של השעורים, המתכלל בעומר, כשהוא עולה למזבח בהקרבתו ובכוונתו, שהיא נטיית רצונו של הכלל לצד העילוי והקודש, עושה תסיסה גדולה לשבח בכל הנפשות, ובכל צדדי החיים וההויה השייכים להן.

שפההמוסר הפנימי צועק הוא לקרבו של אדם : כן אדם שובה מעונותיך.

שפהלפעמים הצעקה כל כך הומה היא עד שהיא מערבבת את כל ההרמוניה של החיים, והאדם מוכרח לעלות במעלות הרוחניות הגבוהה מערכו, עד כדי לבסס את סדר עולמו הפנימי.

שפהאבל כאן הגבורה מוכרחה לבא לעזרה, גבורתו הפנימית של האדם צריכה לעמוד לו בעת כשלון הרוח היותר מרור.

שפהמפני אמץ הכח של התביעה המוסרית לפעמים מבולבל הוא האדם ואינו יכול להחלץ ממסגרותיו, מדות ותכונות רעות, מעשים רעים, עוזבי דרך תורה ומוסר, מעיקים עליו, רואה הוא דרכו סוכה בסירים, אין מוצא לתקון, חבול הוא בידי אחרים ואין מעמד:

שפה- אבל מכל אלה אור שמש צדקה יזרח.

שפוצריך להחל בטהרת המעשה, ולטהר אחר כך את ההרגשה והמדות, ולעלות מזה לטהרת השכל, ואז הענינים הולכים כסדרם, אשרי מי שזוכה לכך.

שפואבל לפעמים מזדמן הדבר שאי אפשר לאדם לעסוק בתיקונים כסדר, ואיש כזה אסור לו להביט על סדר, כי אם יחטוף מכל הבא, וכשרוחו מוכשר לעילוי הדעות יעלה, ויזכך, ירחיב, יגדיל תורה ויאדיר.

שפואף על פי שרבו עליו תביעותיו מצד התכונה של ההרגש ושל המעשים, שלא נתקנו עדיין ולא הובררו, ואפילו אם יהיו מהיותר כבדים שבהם, שהם ענינים שבין אדם לחברו, מכל מקום הוא לא יעזוב את עלייתו, ואת פעולתו לטובה ולעילוי, בכל אשר תשיג ידו, אף על פי שיהיה מנוע מאיזה צד שיהיה, בין מצד חסרון היכולת, בין אפילו מצד חסרון הרצון, כי לפעמים מזדמן, שחסרון רצון הוא גם כן דומה לאונס.

שפוואף על פי שחלילה להשתמש בהתנצלות של הכופרים בבחירה חפשית, שהיא דעה מושחתת, מכל מקום לפעמים ישנם צחצוחים מדעה זו, שמביאים רפואה למחלות קשות שבנפש, היוצאים מהכלל של אלמלא שלשה מקראות הללו נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל.

שפווהכלל הוא, שהאדם לפי גדלו בהשגה ובחשק הגדלת הטוב, יגדיל וירחיב מעשהו, ולא יבהל ולא יפחד משום עיכוב, לא רוחני ולא חמרי,

שפווכשמתחזקים ומתמלאים אומץ, מתחלת גבורת קודש של מעלה לפעם בנשמה, ולהצליח את כל דרכיה.

שפזלפעמים מתגבר כל כך הצמאון לאלהים, עד למעלה מגבול הכלים כולם, וכל כוחותיו הרוחניים של האדם, עד שמתקלקל סדר ההנהגה הנפשית. והרבה פועל החטא שממעט את הופעת האורה האלהית, ומקלקל את כשרון הנשמה להכיל את הזיו, היורד באופן שיחולק כראוי, לכל פלגותיה.

שפזוהאדם צריך להתגבר מאד מאד, ויחזיק באמונה בחסד עליון לאין קץ ושיעור, לאין תכלית ומדה, ותתחולל דעתו להפוך את הצמאון המחליש ומדאיב, לצמאון מעורר להתענג על ד', באור תורה, חכמה ומצוות.

שפחכשלומדים תורה לשמה ממשיכים מהרצון את התכלית הנשגבה של התורה, שהיא מתפשטת בכל ענין פרטי, וחסד עליון הולך ומתרבה על השונה בעצמו ועל כל העולם עמו.

שפחאבל כשלומדים שלא לשמה, אז ההופעות הפרטיות מתגלות על הפרטים כשהם לעצמם. ושכלם הכנוס בהם הוא מצומצם, ולפי מדת השכל הרצון הוא קצר, ומלא קפדנות וזעף, ונח לו שלא בא לעולם.

שפטת"ח הם כדגים שאינם יכולים לפרש מן המים, כן אינם יכולים לפרש מן התורה.

שפטוכשהם פורשים מן התורה, מיד הם מרגישים בקרבם נטיה לכל אפילות הרוחניות, והתעוררות הרע המחריד.

שפטוכל מה שמדרגתו של התלמיד חכם יותר גדולה, כך אינו יכול לפרש ממדרגת תורתו, עד שצדיקים הגדולים, שגדלה מעלת רוחם ונשמתם, אינם יכולים לפרש מהדבקות האלהית, ומעולמים עליונים.

שפטוכשהם צריכים לעסוק בתורה הנגלית ובמצות מעשיות, ובעסקי העולם לחברת בני אדם, אפילו בדרך מצוה וקדושה, הם צריכים להכין להם מגינים, שלא יפגעו בהעתקם ממעלתם הטבעית שלהם, שהיא ההתקשרות בצרור החיים של ד' אלהיהם.

שצהנבואה של התורה, נבואת אספקלריא המאירה, משקפת היא על המקור, מהיכן נובע הוא הצדק והמוסר העליון.

שצוכיון שהיא מוצאת אותו במצות המעשיות - שע"פ תכנן האלהי הן משפיעות על המציאות בכללה ועל האדם המקיימם, את האופי של קדושת הצדק המוחלט - היא שמה לעיקר את המצוה האלהית, את העבודה ואת השמירה. והקרבנות עומדים במעלה עליונה, בתור מקור החינוך לדבקות האלהית, שהמעשים הטובים נובעים ממנה.

שצוהנבואה הנבואית זו של האספקלריא שאינה מאירה, מבטת לא אל המקור, כ"א אל הסתעפותיו המעשיים. על כן מרוממת היא את המוסר המעשי, את הצדק והמשפט, ממעל להחק והעבודה. הנה שמע מזבח טוב.

שצובאמת, כשאספקלריא המאירה משפעת איזה הופעה אפילו קלושה מאורה הגדול, סרים הם הצללים שמכסים את הזוהר של הופעת השורש, והזקיקה של הדבקות האלהית נוצרת מתכונת העבודה והמצוה, וממילא בא אחר כן המוסר בתור מסובב מוכרח מסבתו העליונה.

שצאבל כשהיא מתעלמת, הקדרות מתגברת, ובאים ההסברים של הדמיון הגס ומאבדים את כל הזוהר של העבודה, עד שרוח הקודש מוכרח להיות נזקק לטהר את המושגים, ואומרת: אם ארעב לא אומר לך, כי לי תבל ומלאה. האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה.

שצוחוזרת אח"כ אל השורש ואומרת: זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך, וקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני.

שצעד שחותמת את פשרתה העדינה הכוללת - רוח השלום שבין אספקלריא המאירה לאספקלריה שאינה מאירה - את היסוד המאחד את הנבואה עם התורה. זֹבח תודה יכבדנני ושם דרך אראנו בישע אלהים.

שצאתביעה של שקר היא לבקש מהנשמה דבקות אלהית אמיתית, בלא שיגוי של לימוד במעמקי רזי תורה.

שצאוכל מי שכבר קרב לטרקלין, כשיתרחק ממנו גם לזמן קצר, הרי הוא נלכד ברשת של שנה ופירש, אע"פ שיעסוק בשאר מקצועות שבתורה, וקל וחומר כשליבו ישאהו לבטל לגמרי מן התורה. מאיזה טעם שיהיה.

שצבלא יבטל אדם מן התורה ומן העבודה ומן מנוחת הנפש משום טעם שבעולם, אפילו כשימר לו לבו עד מאד בעניני רוחניות, ויחשוב בדעתו שהוא פושע, שאין לו תקנה חלילה.

שצבאפילו אם כשלונותיו רבו בדברים שבין אדם לחבירו, שתשובה ג"כ אינה מכפרת בלא תיקון המעוות, מ"מ הוא ילך בדרכו בעבודה ותורה, ובשמחה וטוב לב.

שצגקושי גדול יש בהציור של השגת אלהות ויחוסה להעולם ולכל הנבראים כולם, על פי הציור של ההויה האלהית מחוץ לההויה של העולם, אז נרצה הדבר כאלו איזה הצלחה עמדה, שהאלהים יהיה בחיובו המאושר מהכל, וכל הנבראים הם החסרים, ממניעת הצלחתם, להיות כאלהים.

שצגומפני זה יש נטיה בנפש להציור של האחדות הכוללת, המכרת רק את האלהות, ויודעת גם כן שכל גילוי פרטי איננו ענין האלהות, כי אם הכל, ומקור הכל, ומה שהוא למעלה למעלה מזה. אבל מה שמחלק את הגילוי הפרטי מאלהות, איננו ענין של אמת מצד עצמו, אלא סמיות עינים שלנו גורמת כן, שאיננו מכירים כי אם את הפרטיות. ואנו בעצמנו מציאותנו הפרטית בחסרונותיה היא סמיות עינים.

שצגאבל גם דעה זו אינה מתאימה לכל יתר תנאי האושר הכמוסים בגנזי הלב.

שצגמה שהוא מישב את הדעת הוא יסוד האושר שבחופש, הצדק החפשי המלא.

שצגהטוב המוחלט, החפשי שנוטה בחופשו אל הטוב, הוא מחויב המציאות, וכל יחיד יכול להתעלות בעצם חופשו אל מקור החפץ הטוב, וכשירצה את הטוב המוחלט, ישתאב בגופא דמלכא. ולא תהיה שום הבדלה בינו ובין אלהיו. כי אם עונתיכם היו מבדלים בינכם לבין אלהיכם.

שצגחוזרים אנו לפי זה, שההויה האמתית היא האלהות, וכל ההויה הירודה ממעלת אלהים עליון איננה כי אם ירידת הרצון בבחירתו הבלתי שלמה, וזה גורם תוספת של גרעון.

שצגוסוף כל סוף שכל הטומאה תכלה, והרצון מתוך חופשו יתעלה אל הטוב המוחלט, ויהיה ד' אחד ושמו אחד. והויה זו של חזרת הכל אל האלהות היא השלמות העליונה בהויה, ואין כח להשיג ערכה.

שצדהעולם בהתבסמותו הולך הוא ומתעלה בתוכיותו. האדם מוצא את חפצו, הולך וטוב בערכו הפנימי, והזיקוק של חיצוניות הולך הוא ומתחסר.

שצדמתוך הכרה זו באות תסיסות רבות הנוגעות בפינות גדולות, שהן מחזיקות את המעמד הרוחני בעבר, ונותנות להן צורה חדשה שנראית כסותרת, ובאמת אינה כ"א בונה.

שצהצדיקים גדולים, כשהם מתיראים יותר מדאי מן החול הם נופלים ממדרגתם, והם מוצאים את עלייתם בזה שהם מתחזקים להיות נוטלים את החול וכל מעשיו, עסקיו ומחשבותיו, ומעלים אותו כולו בקדושה העליונה.

שצועבודת הצדיקים העליונים הוא להרחיב את רצונם ולהגדילו, לחזקו ולאמצו, וכל מה שיהיה הרצון שלהם יותר יוצא אל הפועל, ויהיה יותר חזק ואמיץ, יבוסס העולם כולו וימלא אורה.

שצוברבות צדיקים ישמח עם.

שצזכשם שנבואתו של משה מצטיינת היא מפני זוהר האספקלריא המאירה שלה, שאין הגוף וכחותיו מתבטלים, כך לפי הערך של האורה העליונה הזורחת בנפש, אין השכל האנושי והרגשות האנושיות החיות מתבטלים.

שצחהאמונות הנפולות, מביאות הן את הכפירה כדי להטהר מהן,

שצחוהיא ממרקת בחריפותה את כל הזוהמא שיש באמונה, ופוגעת גם באמונה הטהורה, כדי למרק את טהרתה ולעשותה כזהב מזוקק.

שצטהמוכשר להבנה כללית, מוכרח הוא להשכיל העבודה כולה,

שצטשורש האמונה וענפיה, המצות וכל פרטיהם, מעמדם בעבר ובהוה, הכל מוכרח להיות אצלו סקור בסקירת הבינה.

שצטוכשיניח עצמו לפול בתרדמת ההרגשה הכהה, ימצא את כחותיו הרוחניים נחלשים עד מאד, והוא מוכרח להתגבר ולהתאמץ באומץ הדעת, כי הנשמה המושרשת בדעת, אינה יכולה לנוח על בסיס ההרגשה המחוברת אל הדמיון לבדה.

תבעל הנשמה הגדולה, תיכף כשהוא עוסק במצוה, נשמתו ממנו שואלת מה היא תכליתה של המצוה, איך היא פועלת לטובה, באיזה אופן אפשר לקשור אותה עם הדעת ועם הרגש.

תאת התשובה, זהו רצון ד', אינינה מקבלת לביאור האחרון, כי ביאור זה הוא נושא לביאורים אין קץ להם, ושמחת המצוה ימצא תמיד לפי ערך הטעם והדעת שימצא במצוה.

תוכן הולך הדבר בכל לימוד, בכל הלכה, בכל אריכות דברים המסתעפים, מוכרח הוא לראות איך הכל יונק מעיקר שרשו, ודרך אחר לא ידע ולא יוכל ללכת בה.

תובודד הוא בעל הנשמה הגדולה, ורבו מאד יסוריו, יסורי הבדידות הפנימית.

תאהיסורים שסובל בעל הנשמה הגדולה מההכרח של התעסקות בפרטים קטנים, בין בלימוד בין במעשה, אינם נרפאים אלא במחשבה העמוקה והרחבה, שכל פרט קטן הוא תוצאה של חטיבה שלמה, שכל הופעה היא מגלה עולם מלא בקרבה, ומזעזעת עולמים אין קץ להם בגרמתה,

תאוכל מה שהאמת הזאת חודרת יותר בלב, נעשים כל הענינים הפרטיים יקרים, ובהכל רואים נצוצות אלהיות, זהרי שברי עולמים, שחוזרים ונבנים בשכלול לוקח לב.

תבמהיכן צהלת הרוח יכולה לנבע, אם לא מהכרת הטוב המוחלט, הטוב האלהי. הרי אפשר לאדם שידאג, שמא יהיה סובל יסורים. בתדירי תדיריות, שמא יש אחיזה כזאת בהויה שאינו יכול להתפרק ממנה עדי עד, והיא מצערת לנצח.

תבבטחון נגד דאגה זו אי אפשר כי אם בטוב האלהי.

תגהקשחת הלב מהענין האלהי, עד זלותה של הכפרנות, מהרסת את הנשמה ואת העולם בשני דרכים.

תגהשקר המצוייר, שהעולם הוא טומטום, תהו, באין נשמה, וכל הבנין מלא חכמה חסד ותפארת הוא פעולה מקרית, ממריד את כל האמת עליו.

תגונטיית החפץ מלהיות קשור במחשבה בהתוכן האלהי שכ"כ רבה חמדתו, יפעתו וחסדו, היא ממרידה את כל היושר והעדינות, עד שהקושי המכוער והניבול הפנימי מתחלחל בנשמה ובעולם.

תדהאליליות, טוענים נוטים להסתה, עזיזה היא בהבלטת רשמי החיים, בהבעת הפרטיות, בחדירה אל היופי ואל העשירות הגונית, האחדות האלהית מטשטשת את הכל, מכל הגוונים גון אחד היא עושה, ועושר החיים מתדלדל

תדבאה טענה זו מחסרון ידיעה וכהות רגש.

תדהאליליות עם ההתעוררות העזיזה שלה עשתה כבר את הרושם שלה להשחית את החיים, והתביעה של עושר הגוונים ושל הבלטת הרשמים.

תדבשביל כך האחדות האלהית, בתאר אחדותה היא מתעלה על ציור האחדות הרגילה.

תדוהיא באמת מתעלה על האחדות באותה המדה שהיא מתעלה על הריבוי, ואותו העושר של הריבוי לעולם נמצא בקרבה בצורה יותר מבהיקה באין סוף.

תדהאחדות המחיה את הריבוי, הסופגת בתוכה את הריבוי, וממעל לכל מציאות ולכל תוכן היא מתנשאה, לא תוכל להמעיט את רשמי החיים, כי אם להרבותם על ידי שפעת אומץ וגודל האחדות לתוך הריבוי, וכל אחד מניצוצי הריבוי יש בו ברכה של גודל אין סוף.

תדהרזיות, באה להשלים את הציור, ולהראות איך כל יפיפותו של יפת לקוחה היא בעיקרה מאהלי שם, אלא שנתטשטשה הצורה, בריחוק מקום.

תדומדברת היא הרזיות בהרחבת הביאור, בעולם האלהי האחדותי, בכל העושר הגווני הפרטי, המתגלה מהופעת האלהות האחדותית, בהגלותה לבני אדם בשכלם ובהרגשתם.

תדוקמים קנאים ואומרים על חכמת אמת זאת, המחיה את כל נשמה יפה, ילידת חוץ היא דמיון של מיתולוגיה יש כאן, ואינם יודעים תבענים הללו, שכל ניצוץ אור חם וחיים לקוח ושאוב הוא מיסוד של קודש האחדות.

תדולהבין את האחדות, להרגישה בכל עשרה, את האחדות ואת מקורת את גילוי ההויה שלה, ואת עזוזה, הננו נקראים לדבר במושגי האחדות על פי הופעת הריבוי.

תדוהריבוי האחדותי זהו הריבוי העשיר שבעשירים, הריבוי של אחד של לפני אחד, כלומר השלמות של הריבוי בהוד תפארת האחדות האלהית.

תהיראת העונש, המדה השפלה, שבצורת המוסר הרוחני, הרי היא גם כן המדה העליונה כשהיא אידיאלית.

תההא כיצד, מכיר האדם את החטא לכיעור, והכיעור למתועב להנפש, ומתועב אל ההויה.

תהוהתיעוב מצער הוא צער רוחני אמיץ מאד.

תהולפי גודל האור שבנשמה, ככה הכתם של החטא נראה, וככה הוא מונע את ההרמוניה היפה שלה עם ההויה, עם יפיה ותפארתה, עם כבודה וקדושתה, ויראת החטא באה.

תוהאליליות לא תוכל להרגיש בכיעור של החטא.

תוהניצוצות הפזורים, הפרודים כל אחד לעברו, לבצעו - עם כל האפשרות להבלטת יופי שיש בכל אחד בפני עצמו, מפני החלקים שנערכים במשטר הגון ואסתתי בקרבו ובחוגו - אין בהם אותו תפארת עולם הסוכם את כל ההויה, החיצונית והפנימית, לסך שלם אחד, המכניס את תנועות החיים הגשמיים והרוחניים עם כל הדר המציאות לדיר אחד, ומזקיק את כל חלק לחבירו זקיקה מוחלטת של פאר חי העולמים.

תורוח הטומאה ורשעה חלוטה מחוברת היא עם האליליות, רצח ונאף, ופנה אל אלהים אחרים, מצרנים הם זה לזה.

תותפארת של אמת היא ההרמוניה בעצמה, הדרת האחדות ביקרתה.

תזהגבורה שהכפירה משתוקקת אליה, לא תוכל לעלות בידה. קצף ימלא האדם על חולשתו, ולעזור - מאומה לא יוכל.

תזהרחבת הגבולים, העלאת האדם לשורש נשמתו, והכרת הנשמה לחלק אלוה ממעל, ברב עז ותעצומות, משיבה לאדם את גבורתו.

תזוהתעלותו למרומי האלהות - ברצונו היא תלויה, ובאחרית-כל לכל היא מובטחת, ומהאחרית המאושרת, מתעלה האדם ומתאמץ בכל זמן ועדן.

תחכשם שמדברים בחכמת הנפש, בפסיכולוגיה, מצד השירה והפיוט שבהסתכלות פנימית במעמקיה, ובמדע מצד הופעותיה בחיים הגלויים,

תחכן מדברים באצילות האלהות בתור נפש ההויה, מצד הסתכלות השירית שברוח הקודש, באור הפנימי, ומצד המדע האלהי, בהופעות הסדרים, המעשים והחזיונות, בכלים.

תחוהנשמה עצמה מתעלה היא מחוקי הפסיכולוגיה המתגלים, והאצילות האלהית היא ממעל להבריאה.

תטהחוצפה שבעקבא דמשיחא באה מפני ביסום העולם, והתפרצות האורה העומדת לבא ועדיין לא סגלה לה את כל אפיה.

תטההכרה האלהית מתפרצת כנחל מים, וכל רעיון דוחק רעיון.

תטכמה שהתבונה עומדת על איזה מכון של השערת שיגוב, מיד שפעה רבה באה, שמגלה את הקוטן שבשיגוב הקודם, ועד שלא הספיקה ההזרחה השניה להתאזרח בנשמה, בא עוד גל אור חדש,

תטוממהירות השטף אין העין רואה, והחזיון מתהפך לאיזה בליטה של שלילה, עד שהכלים מתתקנים, והאורה האלהית מסתדרת ברוח ובמעשה.

תיישנם אנשים גדולים כאלה, שמהלך רוחם הוא כ"כ נשא, עד שמצדם אם כל העולם היה במעמדם, היו המצות בטלות, כמו שיהיה לעתיד לבא, לימות המשיח או תחיית המתים, והם בכ"ז מקושרים הם במצות הרבה מאד, לא למענם כ"א למען העולם כולו המקושר עמם.

תיוכשהם באים אל הפרטים לעסוק בהם מצד עצמם, מוצאים הם סתירות נפשיות גדולות כאלה, שהם נמוגים מרוב יגונם.

תיוכשבאים לעסוק בתורה ובמצות בפרטיות בשביל העולם, יושפע עליהם מעין של גבורה ושל קדושה שאין דומה לו.

תיאאי אפשר להיות זוכה לענוה כ"א ע"י דבקות אמתית בהקב"ה.

תיאוהמוכשר לדבקות של אמת, ראוי לו להרבות בלבישת תפילין, ואז יהיה באמת מלא ענוה.

תיבהאדם הגדול, כשהוא מכניס את עצמו יותר מדאי במדת הפרטים, בין בלימודם בין בחרדתם, הרי הוא מתקטן, ומעלתו מתמעטת, וצריך לשוב בתשובה מאהבה, מתוך גדלות הנשמה, לקשר את תוכן חיי נשמתו בענינים גדולים ונשגבים.

תיבומובן הוא שלא יזלזל חלילה בשום פרט, ויוסיף תמיד אומץ וקדושה מעשית גם כן.

תיבההרגשה של הנשמה הגדולה עמוקה היא, והחוש המוסרי שלה חד הוא ונוקב עד התהום, ואם לא תבוא הארה, המענגת ומשמחת מתוך הסתכלות כללית, להסיר את האיום של חרדת הפרטים, שאין להם קץ, מוכרח הוא להיות נמוג ביגון חרדתו, ומתבטל על ידו מתורה ומתפלה, וממושכלות עליונים, שהם יקרים מכל.

תיגהאומרים לבקש ציורי רוח כאלה בהשגת העולם, שאין עמם הכנעה, כדי שיהיה האדם מלא גבורה, שמזה באים הם לידי כפירה, הם טועים טעות מוסרית.

תיגשבלא הכנעה לא יעמוד האדם בפני נטיותיו הרעות, האוכלות את כחו הרוחני, שהן מתגברות בו.

תיגודוקא ע"י הכנעה מלפני ד', שהוא המקור של שלמות הקדושה והטוב, נכנע הרע, ואפשר למוסר טהור לצאת מן הכח אל הפועל.

תיגאמנם אם באמת כבר טהר האדם את כל עצמיותו, עד שאין בו תערובות רע, אז איננו מוצא בגדולת ד' כ"א גדולה ויקר, ויראה כזאת, המעטרתו כבוד והוד, ומרהבת את נשמתו שאין לה שום דוגמא בכחות הנפש, בלא שפעת הקדושה האלהית העליונה.

תידכשמרגישים את היסורים של מצרי שאול, שעל ידי המעשים הרעים והמדות הרעות, וחסרון התורה, הבא מביטול תורה, וצער מניעת הדבקות האלהית, כל אלה הם אש מצרף לטהר את הנשמה, ומהם יצפה אדם לישועה.

תטוהיצר הרע איננו מתכתש בתוכיותו של אדם כי אם על ידי הפרטים של התורה והמוסר,

תטווהיצר הטוב מתחזק על ידי ההופעות הכלליות, הבאות אחר שהנשמה מטהרת בביעור הסיגים שבתוכה.

תטזהניסים מבארים הם את האמונה האלהית, שהיא ממעל לכל גבול, והשלמות האלהית נקבע ע"י אמונה קדושה זו בנפש.

תטזוכשתגמר לגמרי האמונה את תפקידה, ותוציא את הנשמה לאורה, אז לא תהיה צריכה לעצמיות האמונה בהניסים ולזכרונם.

תטזאבל אין השלמת האמונה ברום קדשה באה, כ"א ע"י קביעות קשר האמונה בניסים בפועל.

תטזויציאת מצרים והניסים הכרוכים בה היא יסודם, שממשכת והולכת עד לימות המשיח, שאז לא תהיה יציאת מצרים עוד ליסוד עקרי, כ"א או טפל לעיקר, או דבר שכבר שמש את תפקידו לגמרי, ולא יאמר עוד חי ד' אשר העלה את ישראל מארץ מצרים, כ"א חי ד' אשר העלה את בנ"י מארץ צפונה, ומכל הארצות אשר הדחתים שם, והושבתים על אדמתם, נאם ד'.

תטזוהאורה המשיחית תשיב את הזוהר העליון של האדם לאיתנו, ותהיה לכן גבוהה מכל התגלות אלהות שעד כה, עד שאפילו תורה שבעוה"ז הבל הוא כלפי תורתו של משיח.

תטזוזוהר עליון של אדם הראשון שואב את טל חיי קדושתו ואשרו מן ההוה, ואינינו נזקק לשעבר, ממעמק הדעת והחיים, ולא מן הזכרון.

תיזהצדיקים הגדולים מלאים אהבה הם.

תיזואהבתם הגדולה אינה ראויה שתמלא כל דבר. כי כל הדברים שבעולם קטנים הם לעומת חוש אהבתם. ואין דבר שיוכל למלא את אהבתם, כי אם הענין האלהי.

תיזוכל הדברים שבעולם הם אוהבים, מפני שכולם הנם תוצאותיה של האורה האלהית.

תיחבשעה שרוח הקודש הנובע מכנסת ישראל שורה על האדם, רואה הוא בעיניו איך שכל תורה שבעל פה כולה לכל פרטיה היא הסתעפות שרש רוחה הקדוש של האומה,

תיחוכולם יחד, הפרטים ופרטי הפרטים, מציגים הם במלא החיים והאורה את נשמתה בכל מלא קומתה.

תיחומתוך האהבה הגדולה, שמתגלה בנשמה להאומה כולה, וכל סגולת נשמתה, מתפשטת אהבה טהורה תמידית עליונה על כל תורה שבעל פה, והאהבה מבהקת את ההכרה של הפרטים, ומחדרת את הכשרון להוציא דבר מתוך דבר בבינת אמת, וממנה חוזרת החבה בקדשה העליון לתורה שבכתב ברום תפארתה.

תיחושניהם יחד מתנוצצים בגוונים נהירים בתור שרש נשמת האומה וענפיה.

תיטהצפיה הרוחנית מלאה היא בהירות הזכרון הכללי, זכרון גדלה של האומה וכל מלא הודה בעבר, וכמו כן היא מופעת משכלול התקוה בעתיד.

תיטואלה שתי ההופעות משכללות את הנפש כולה, ומזה באה החבה הגדולה למצות התלויות בארץ ובמקדש, וכל הרגשות התלויים בהן.

תכהגילוי הסקירתי הרוחני הפנימי במעמקי נשמת ישראל מציג לפנינו את כל התורה המעשית כולה בצורתה הפנימית האידיאית על כל פרטיה.

תככל ההתפשטות של תורה שבעל פה עם ענפי ענפיה כולם כאחד חיי האומה הם עצמם, הנובעים ממקור עליון, ומחוטבים בחטיבה איתנה.

תכומתוך רישום זה של גילוי נשמה זו באים לידי עילוי יותר נשגב, והולכים ומתעלים, והמדרגות העליונות של רוח הקודש הולכות ומתגלות,

תכהכל לפי השקידה של התורה והמעשים הטובים, עילוי המדות, וההארה של הדבקות האלהית ברוח דעת עליון.

תכאהנשים, מדת הנפש זורחת בהן, ע"כ רשמי הקודש קבועים בהן, ודי שהן מחיים אותם ע"י מקצת המצות שבידן, ואינן צריכות לתחית רוח תדירי של תלמוד תורה.

תכאהאנשים, הרוח מאיר בהם והוא הולך ואינו פוסק מתנועותיו הרוחניות, ועלולים הם מאד לירידות כשם שהם עלולים לעליות, והם צריכים לתחית רוח של תורה.

תכאאמנם כשהם קובעים עתים לתורה, מסעדים הם את רוח הסוער, ותומכים אותו שלא ימוט.

תכאאמנם כ"ז הוא במדת רוב בנ"א, אבל בעלי הנשמה, הם כנחל שוטף שאינו פוסק רגע מחידוש עולמי עד, והם צריכים להיות שרויים באורה של תורה באין הפסק כלל.

תכאהם כדגים שבים, שכולם במים ואינם יוצאים ליבשה כלל.

תכאעל אלה נאמר: כל הקובע עתים לתורה מפר תורה.

תכאותורתם התדירית שאינה פוסקת, יש שהיא תורת פה, המתגלה בדיבור, ויש שהיא תורת המחשבה, הדבקות השכלית ההולכת ועולה תמיד.

תכבבאנושיות בכללה לא שייך לומר חסרון מדותי, כ"א ביחושו לשאר היצורים, שעוד לא עלה העולם עד לגובה זו, לחוש חוש מוסרי כזה.

תכבאבל לענין אומה מיוחדת, שייך לומר חסרון מוסרי כשמתגבר בה חלקה הרע.

תכבוהצד הסיגי שבכנס"י הוא גדול וחריף מאד, לפי גודל כחה של האומה לטוב, כעין כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, והגלות מצרף סיגים הללו.

תכגההשגות הולכות בדרך הופעה ועבודה.

תכגכלומר, הופעה פתאומית המזרחת אור על תכנים ידועים, ולפעמים מזרחת הופעה אחת עולמות מלאים, ואחר כך בא זמן העבודה לברר את הפרטים הכלולים בההופעה.

תכגוכשם שאצל כל יחיד באה הופעה המצריכה אח"כ לעבודה, והעבודה אינה כ"א מבררת את רכושה של ההופעה, כן בציבור התגלות עליונה הפועלת עליה, מצרכת עבודת דורות לברר כל הגנוז בה.

תכגולעולם לא תשיג העבודה את קץ כל גניזתה של ההופעה, שהיא הרבה למעלה מהראשונה.

תכגהופעת ההופעות היא מתן תורה, שכל הדורות הולכים וחותרים, הולכים ועובדים לגלות את אורה, ואפילו ברקי הופעתם הם תולדותיה של הופעת עולמים זאת.

תכדהשכל מחובר הוא מהמושגים הפנימיים, שבאים לאדם מתוכיותו, ומתגלים בו בתור דבר ההולך ומתגלה מפנים לחוץ, ומהמושגים החיצוניים, שבאים לאדם מחוץ לפנים.

תכדוהם נפגשים זה בזה, ומחיבורם ותסיסותיהם מתעוררת התחיה השכלית, בכל הרחבותיה.

תכההדעת צריכה להתרחב ולהתעמק, עומק הדעת הוא מכוון עם הרצון, כשהדעה מתעמקת נוטלת היא עמה את הרצון בכל מקום שהיא מתפשטת.

תכולפעמים הרצון חלוש מפני חולשת הגוף, והצד הרוחני אינו מוכשר להתבסס יפה מפני חוסר אחיזה חמרית מבונה, והעזיבה החמרית מוסיפה מכאוב בזה, במקום שהבראת הגוף בסדר היא מעלה את האור הרוחני מחזקתו.

תכווכלל זה נוהג גם בעם כולו, ובישראל הוא מתגלה ביחוד בעיקבא דמשיחא, בתור תביעה של חיוזק חומרי, שמכל מקום מגמתה הפנימית היא עילוי הנשמה, והארתה המבהקת.

תכזיש צדיק שמזדמנות לו מניעות גדולות לאין חקר, משום שאם ילך במעלתו כסדרו, יבטל את מדת הדין לגמרי מן העולם, והעולם צריך לה עד עת קץ.

תכחהערום מכל לבוש חכמה, הכל דומה לו כמישור, על כן אינו מתפלא ואינו בא לידי ידיעה.

תכחזאת היא מדה נוהגת בין בערכים השכליים ובין בערכים המוסריים: מי שלא נתגלתה עליו הארתה של הנשמה העליונה, אינו יכול לחזות פרעות מוסריות בהגיונות שכל בני אדם מעריצים אותם, והוא מקבל את הכל עם הפסולת.

תכחוכיון שאור היושר העצמי מתגלה באדם, מיד רואה הוא את הפגמים המוסריים, הנמצאים במחשבות שבני אדם לוקחים אותם ממקור של קודש, ורזי עולם מתגלים לפניו, והוא הולך ומעלה את המחשבות, ומטהר את הקודש מכל טומאותיו.

תכטחייב אדם לומר בשבילי נברא העולם.

תכטולא יחלישו דעתו כלל מה שנמצאים רשעים מקולקלים במעשיהם ודעותיהם, ואם נטייתו היא כלפי חסד, ישכיל בדעתו שהוא יכול לזכות את כל העולם כולו, ככתוב: ימלט אי נקי.

תכטאבל מילוט זה בא יבא ע"י מה שיתגדל תמיד במעלות הקודש של דעת ושל קדושה וגבורה עליונה.

תלמי שהנטיה להדעות הרוחנית, שכללותן היא דעת אלהים וסעיפיה, חזקה בו, הרי הוא בעל מקצע זה.

תלוצריך שיתקן כל מעשיו וכל עיוניו לקרבת אלהים בשכל טוב, וליחד את עצמו בחכמות וידיעות המודיעות לו את קונו.

תלוידע שתמיד הוא צריך להוסיף חכמה ודעת קדושים, ויעשה לו סדרי לימוד נאותים למטרתו העליונה הזאת.

תלאכשלומדין עניני המצות וכשעוסקים בהן בהסכמת אהבה, מעוררין בנפש את האהבה העליונה ממקור ההשכלה האלהית, שיסודן של המצות מונח שם, וזהו העלאה מלמטה למעלה.

תלאוכשמשכילים בשכל טוב, עד כמה המצות נחמדות הן, והלב מתעורר לאהבתן, עד שהידים וכלי המעשה מתעוררות לעשותן, זהו הורדה מלמעלה למטה.

תלאוכשתכונות משני מיני הרעיונות הללו מתמזגות בצורה הגונה, תופיע תכונה נפשית שלמה מאד.

תלבבתפילה אנו נפגשים עם הרגש הבא במעבר האבות, ואומרים או"א.

תלבובמצות הננו עולים לכללות העולם ומתאוים לשכלולו ע"י הרמת עצמיותינו המעשית, ומברכים מתוך כך במלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציונו.

תלגמקוה ומעין, מחדש ומקבל,

תלגזה שבחו במנוחה, באשבורן, וזה שבחו בשטף, בזוחלין.

תלגבור סוד, ומעין המתגבר.

תלדכל הנושאים שבהויה וברעיון הם חומר לרוח האדם להתעלות על ידם.

תלדובדרך הרגיל מחולקים הם למדרגות, זה למעלה מזה, ועל פי התעלות גדולה הכל עולה במעלות הקודש.

תלדוזאת היא מדתו של רב המנונא סבא, דלא הוה שאיב מכדא, דאיהו כד ספרין דאורייתא, אלא הוה שט בימא רבא, מקור התורה.

תלדומשו"ה דוקא הוה יכיל לסדרא פירקא דמילי דשטותא לתלמידיו, לפני הצעת מילי דחכמתא, כדי לקיים ויתרון האור מתוך החושך.

תלהאין ההשקפה השופנהויערית ע"ד הרצון רחוקה מצד עצמה,

תלהכל רעתה היא רק מה שתחת להבינה בתור אחד מחזיונות המציאות, יבין בעל השיטה עצמה אותה בתור כל המציאות וסבתה.

תלהוזאת היא עקשות, היוצאת מהוכחה של לא ראינו שאינה ראיה, במקום שכל פקוחי העינים הרוחניים הנם רואים. לא רק רצון עור וחרש, אלא מלא עצה ותבונה.

תלההחרשות והאלמות שברצון הן התגלות של השדרה התחתונה של כח היצירה, בתכונה המעשית, שיש מטרה עליונה להשאירה במצב מטומטם כזה, כשם שיש מטרה כזאת בשלילת הדעת של האדם מבעלי חיים אחרים.

תלהובראשית הקו, הרצון הוא הכל וכולל הכל, והוא הולך ומתפתל, מתגלה במיעוט אחר מיעוט, עד שבסוף מתגלה רק יסודו העצמי הנקודתי, שהוא רצון לבד שאין עמו שום תאר חיובי אחר.

תלהרצון האדם הוא פועל הרבה על התפשטות הרצון הכללי, והוא עתיד להעלותו מירידתו, ולתן לו כח וחיים, עד ששמים וארץ יהיו שמחים בתחיתם, אחרי אשר ירדו לשערי מות, באין כח חיים, ובאין רגש ודעה.

תלוהאמונה האלהית היותר בהירה וקדושה, שרויה היא על הנשמה המלאה חופש מוחלט.

תלוכל מי שלא טהר לגמרי את מדותיו ואת מעשיו, כפי אותה המדה של הפגמים שלו אינינו ראוי להאיר בנפשו את אור אמונה העליונה המבוססת על יסוד חופש העליון.

תלווכל שמדת התשובה היא מתגברת באדם, והוא עלול להתדבק באהבה העליונה, החופש מתגלה עליו, והוא מתדבק על ידו באור האמונה שורש כל הקדושות.

תלזכל מחשבה שאם נבא למצות את מדתה, מוכרחה היא להרוס את הטוב ואת האושר בעולם, הרי היא מזקת גם כשלא נמצתה עדיין.

תלזוזהו סוד הדעות הכוזבות, שהן מאבדות את כל העושר הרוחני, ומטשטשות את ההויה ואת החיים.

תלחיש שהאדם רוצה להיות צדיק גמור, וכל פגימה מוסרית וכל חטא קל מורגש בקרבו לקיר מבדיל בינו ובין אביו שבשמים, ומתוך כך עלול הוא לנפילה וריחוק.

תלחוצריך תמיד לשום לב, כי קרוב ד' לכל קוראיו.

תלחוגם אם ישנם בידיו של אדם עונות כאלה, שלפי דעתו הם מכלל הדברים המעכבים את התשובה או את התפילה, אל יתעכב בשביל כך לא מן התשובה ולא מן התפילה.

תלחכי יכול להיות שיגלו לעיניו הכרות כאלה, שימצא שמה שחשב שהוא חטא גדול, אינינו כ"א קטן או אינינו חטא כלל, ולפעמים מה שחשב שהוא חטא, עד כדי איבוד עוה"ב או עיכוב תשובה וסיתום תפילה, הוא זכות גדול המרוממו עד למעלה בקודש.

תלטכל המצות צריכות להיות מיוסדות בהמוסר המדותי, אלא שהן הולכות בדרך עמוק מאד. שהעין הפשוטה לא תוכל להגיע אליו.

תלטומ"מ גם בלא דעת והכרה, הפעולה נפעלת, אלא שהיא מוסיפה יפעה כפי התגלות הדעת של היחס שבין המצוה והמוסר הנפשי.

תמההסברים הנסתרים שבחכמה האלהית, מועילים הם להעמיד את הענין האלהי בכל התוארים החיובים, בסילוק הגמור של החסרון שבהם ובההשתלמות העליונה של השלמות שבהם, שרק באופן זה באה הדבקות האלהית למדריגת פועל החיים בכל פרטיהם, מה שאין ההגיון והסילוק השלילי יוכל לגרום, כ"א לפרנס אחד מארחות ההכרה האנושית לבד.

תמעל כן האמונה היא תמיד מגלה את הנסתר ומשארת אותו בתכונתו הנסתרת, כדי שיהיה כח המחיה את החיים כולם, הכולל את הכל, ולא המפתח רק איזה פרט, אפילו אם יהיה היותר נכבד שבפרטים.

תמאהתנועות הרוחניות של השכל ושל הרצון, שתיהן צריכות להיות מסודרות, וסידורן תובע חינוך מעשי, שהוא סוד התורה.

תמבהעולם כולו עסוק בפירורים של מחשבות, שאינו יכול למצא את האחדות החיה שבהם, ומתוך ריבוי הפירורים האחדות מסתתרת.

תמבבאים בעלי הרעיון הפנימי וגוללים את האור האחדותי, ואינם מתחשבים אם התעמולה של פירורי המחשבות תלחץ על ידם וכמותם תתמעט.

תמגמה אנו חושבים על דבר המטרה האלהית בהמצאת ההויה.

תמגאומרים אנו, שהשלמות המוחלטת היא היא מחויבת המציאות, ואין בה דבר בכח, כי אם הכל בפועל,

תמגאבל יש שלמות של הוספת שלמות, שזה אי אפשר להיות באלהות, שהרי השלמות המוחלטת האין סופית אינה מניחה מקום להוספה,

תמגולמטרה זו שהוספת שלמות גם היא לא תחסר בהויה, צריכה ההויה העולמית להתהוות, ולהיות לפי זה מתחלת מתחתית היותר שפלה, כלומר ממעמד של החסרון המוחלט, ושתלך תמיד הלוך ועלה להעליה המוחלטת.

תמגוההויה נוצרה בתכונה כזו, שעדי עד לא תחדל מהתעלות, כי זאת היא פעולה אין סופית.

תמגוכדי להבטיח את העליה בעצמותה של ההויה נוצרה כולה בעילוי עליון, והעילוי היה יותר מכדי השעור שתוכן מוגבל יכול להיות בפועל, אף על פי שהוא יכול להיות בכח, על כן בהופעת ההויה בפועל נתקלקלו הדברים, והכחות נסתבכו זה בזה,

תמגוהנם עוסקים במלחמה חריפה, עד שתנצח המחשבה המוחלטת האין סופית של הטוב, ויתוקן הכל, בצירוף העילוי של נתינת מקום להשלמתה של עליה בלתי פוסקת, שזהו עדן מיוחד, שבזה הבריאה משלמת את כבוד בוראה.

תמדשאול היה יותר גדול מדוד, ולכן בעצם נשמתו האירה מדת הרחמים גם על עמלק.

תמדאבל זו היא מדה שהיא רק מכשרת מלוכה, מאירתה לתקופה ואינה יכולה להמשיכה, מפני חשכת העולם, ומתוך כך אינה יכולה להעלות את העולם.

תמדאבל חסידי עולם צריכים להיות בכל דור אוחזים במדותיו של אברהם, ברעיון שחסדם מתפשט על הכל, ומוצאים הם את הטוב בכל מקום, ותורת חסד על לשונם.

תמהלפעמים ישנה התמדה כזאת, המאבדת את כל הונו הרוחני של המתמיד,

תמהובטלה כזאת, הממלאה את כל עולמו של אדם קדושה וגבורה, סוד הדומיה.

תמוהקדמות במובנה האריסטי, בתור חיוב של מושכל ממשכיל, אינה קוצצת כ"כ את ענפי המוסר, כמו קדמות החומר הקדום בלא שום התחלה רוחנית חיובית. שלדעה זו יוכל להיות נצחון לאיזה רע מוכרח מצד תנאי החומר, מה שא"כ לדעת הקדמות המחייבת, שסוף כל סוף הטוב יחייב טוב.

תמווהכוזרי שאמר שאין פגם באמונת חומר קדום, ראוי לומר שהוא דוקא אם הוא ברעיון של התחייבות ע"ד עילה ועלול מהסבה הראשונה, שאז אינה מהרסת בזה את החלטת המוסר.

תמזבעיקבא דמשיחא, הנשמות הן נמוכות בערך החיצוני של שיעור קומה, אבל החיים הפנימיים חזקים בהן.

תמזוהרי מיום שחרב בהמ"ק, הקב"ה מתאבל על חורבנו, וענן אבק רגליו,

תמזוהנשמות שבעקביים אינם מהלבושים כ"א מאור חיות פנימי.

תמזאבל הדורות שלפני עיקבא דמשיחא היו ג"כ נשמות מלבושים שאין הפנימיות מתגלה בהן,

תמזולמראית עין עמדו במקום יותר גבוה מהעקב, אבל הנם כבגדים שהם רק כתפארת אדם.

תמחקיבוץ כחות החיים העזיזים, מתאחדים להיות לכח אחד גדול פועל בהגלותו ישועת עולמים. וישראל עושה חיל,

תמחוהחיים של דייגי במצות דחביל גופייהו, לא יוכלו מצד עצמן להראות גבורת רעם כזאת.

תמטלפעמים כשלומדים דברים קטנים בהתפעלות מרובה כזו, שרישומה על הנפש פועל כאילו היה הענין הזה הקטן הגבוה שבגבוהים, מתגשמת הדעת, וכנפי הרוח מתקצצות.

תמטוההדרכה הישרה היא ללמוד כל ענין בהתפעלות של שמחה, שיש בה הרגשה כפולה:

תמטרגש של גדולה עליונה, מתוך שכל סעיף קטן רוחני הלא משלים הוא את עץ החיים כולו, ומתוך כך הכל הוא גדול,

תמטורגש שני שבתוכיות הפרטיות של כל ידיעה, ובפרט תורית, יש בה ערך חיובי מאד, שראוי להעריכו בשמחת כבוד לפי מדתו.

תמטואש של מעלה ואש של מטה מתחברים ביחד להאיר ולחמם את הנשמה.

תניש להעלות את הדמיון האנושי, ואת כל הרצונות הטבעיים שלו, בין ביחיד בין בצבור, להרום היותר עליון.

תנוהעליה השכלית והשירית העליונה מורידה היא רצונות ודמיונות נשגבים, המביאים ברכה רבה.

תנוכשהזרמים, העולים והיורדים. נפגשים בדרכם, בתכונה הרמונית, הוה עונג אצילי, ושמחת עדנים, המתגלה לישרי לב.

תנאחלקים ידועים של הדמיון ושל הרצון משליכים בתור פסולת, חותכים וזורקים בתור ערלה, והמותר עולה ומתקדש.

תנבהתורה מורידה למטה את העולם הרוחני אל האדם, ובזה כל התענוגים העליונים פתוחים לפניו, וזהו אושר האדם ותכלית יצירתו.

תנבוכדי להוריד את העולם הרוחני אליו, צריך שירגיש שהוא חסר לו, והיינו אני את דכא,

תנבופסל הקב"ה כל הרים וגבעות שבעולם, ולא השרה שכינתו אלא על הר סיני, ולא גבה הר סיני למעלה.

תנגחוסר התורה הוא הגיהנם בעצמו.

תנגושטף הרצון החיצוני, שנגד הרצון הפנימי, הוא מצרי גיהנם המתגברים לפי אותו הערך של מניעת אור התורה.

תנדכל מה שאדם מתגדל, מתגדל העולם כולו עמו.

תנהכדי לאהוב יפה את העולם הזה, צריכים להשתקע מאד באהבת עולם הבא, ולעשות את כל השכלולים של עולם הזה בתכלית הרחבתם, הכנות רחבות, בשביל הפרטים, ובשביל הכלל כולו, לחיי עולם הבא.

תנהרק אז תצעד התרבות את דרכה בטח.

תנהחכמה גדולה זו יודעת היא האמונה, ומתוך גדלה סופה לכבוש את כל העולם כולו.

תנהובעת אשר היאוש ימלא את כל נשמה וחיי העולם הזה יעשו כל כך מזולזלים, תבא אהבת עולם הבא ותתן טל של חיים להחיות בו את חיי עולם הזה,

תנהוזקנים וצעירים יחדיו יביטו אליו וינהרו,

תנהומלכים ושרים, ולוחמים וגבורים, ימצאו בו מקור לשד טל חייהם.

תנוהנטיה המינית הולכת היא וזורמת אל העתיד, אל שכלול החיים, שיביא הזמן, את חיי העולם הבא בעולם הזה, ומתוך שהחיים העתידים הנם מלאים הוד ונועם מלא, על כן גדולה היא שאיפת החפץ ועז הרצון של נטית עולמים זאת, והקדושה המגמתית רק עליה היא משרה את אורה,

תנווהנפש הטהורה מנהגת את נטיה זו למגמתה, בגידור התורה, החכמה, היושר והצניעות, מקורי הצדק. כל מאן דנטיר ברית איקרי צדיק.

תנוויסוד קדושתן של ישראל הוא קשור בעולם העתיד, ורוח קדושה הולך וחופף על כלל האומה ופרטיה. ועמך כלם צדיקים.

תנזההשקפות הגדולות עושות לגדולות את המחשבות היותר קטנות המצויות אצל כל אדם.

תנחצריכים אנו להקנות לנו את ההסתכלות של קנין השלום השכלי והמוסרי.

תנחלא נרצה לאבד את כל מה שאינו בחוגנו, מפני היראה מסתירותיו. בבטחה נוכל ללכת דרכנו, אין יראה מסתירות, כי הכל מתאחה ומתאחד.

תנחאפילו מפני עצמו, מפני קלקוליו המוסריים, אין צריך להתירא יותר מדאי, אומץ הלב הוא יסוד הנצחון.

תנטאין לשער גודל ערכה של הידיעה הרזית, בדבר שתי נפשות, הקדושה והטמאה, אשר לאדם, ואיך שכל אחת שואפת להגדיל ממשלתה, בגויה האנושית,

תנטכי רק בהבנה זו נוכל להביט אל מסתרי הנפש, ולהבין עלילות בני אדם.

תנטוהחכמה המוסרית על ידי הכרה זו תוכל בבטחה לנהל את מעשיה, באין דרך של סתירות.

תנטולמעלה מזה באה הידיעה על דבר הנפש הקדושה בעצמה, ששתי רוחין הו, רוחא דעלמא הדין, ורוחא דעלמא דאתי.

תנטוראוי להכיר, ששתי רוחות הללו גם הם נוהגים קצת מלחמה ביניהם, אלא שהיא כבר מלחמה של שלום, מלאה אהבה וכבוד, שכל רוח רוחש לחברו.

תנטאבל שנים הם, ובזמן שהאחד מתגבר, ושאיפות עלמא דאתי מתמלאות בלב בכל גבהן, לא יוכל אז רוח דעלמא דין להמשיך כל כך את מעשיו, גם את המעולים שבהם. ובזמן שרוח דעלמא דין מתגבר, אז יושב הוא ממרחק רוחא דעלמא דאתי ושולח הוא רק ניצוצים קלים, להאיר את דרך רוחא דעלמא דין, כשהוא הולך למשרים.

תנטמיוחד הוא יצחק מאחר העקדה, שחי בו רק רוחא דעלמא דאתי,

תנטומתוך גודל הופעת האור העליון עליו, הוא הוא החותם את מחשבת הסליחה לעתיד לבא, ולא יאמר בתשובה על שאלת בניך חטאו, ימחו על קדושת שמך, כמו אברהם ויעקב,

תנטכי קיום העולם, ועוצם החסד המביא לסליחה גמורה, לקוח הוא דוקא מרוח העליון, המתנשא ממעל לעלמא הדין, אשר על כן יוכל להחיותו תמיד, ולהשקיף עליו השקפה לטובה, בכל עומק פרטיותו וכלליותו.

תנטומי שהוא למעלה מכל עולם הזה מוצא את כל טוב עולם הזה לפניו, וזורע ומוצא מאה שערים, והולך הלוך וגדל.

תסמכירים אנו את רצון העולם, המדרגה המתגלה בתור נפש החיים שבהויה, בתור רצון פועל ושואף, שסעיפיו מתגלים בכל, בדצחמ, בכל פרטים ופרטי פרטים, ובכללי כללים,

תסהולכים אנו עמו להיקף כללותו, באים אנו לידי החלטה, שמגמה יש לרצון זה להתעלות.

תסמתעלה הוא על ידי מה שגילוייו הפרטיים מתעלים, נשמתיהון דצדיקיא משביעים אותו רצון, צנורותיו מתפתחים, ושפע עדנת רצונו מזיל כל טוב, חיים שלום ועדנים.

תסומזרמי רצון וברכה הללו מסתגל הרצון הכללי לקבל מחפץ עליון, מאור רצון ועז העולה למעלה, הגבוה ומתנשא ממנו, המקיף את העולמים האידיאלים, בכל מילואיהם, שפעת ששון וברכת עולמים.

תסוהעולם מתבסס, וכל רעיון וכל מעשה מתברך, והברכה מסגלת את המחשבות לקבל רשמי הגודל, בלא תערובות דמיוני כזב, בלא חולשה של ספקות, ובלא גרם של היזק, והכל הולך למישרים.

תסוצדיקים שמחים לפני אלהים, עושים את עבודת הקודש, של חכמה ודעת, של מוסר וצדק, של סיגול אל קודש, אל גבורה והוד, בהכרה ברורה, במטרה מסומנת.

תסורוחא דמלכא משיחא הולך ופועם בעולם. קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות.

תסאלחום נלחום בקטנות שאינה מניחה אותנו לחשוב במנוחה, בפרטיות, את המון הגדולות האצורים בנשמה.

תסבלמה באה השבירה. לפי שהאלהות נותנת היא לפי כחה, והמקבל מוגבל הוא, אם כן תהיה הטובה מוגבלת,

תסבעל כן נותן הוא הטובה בלא שעור, לפי מדתו, ותהיה אלהית בלתי גבולית, ואף על פי שלא יוכל המקבל הנברא לקבל, כי אם כשישבר לגמרי.

תסבויבנה בתשוקתו לשוב למקורו הבלתי גבולי, להתאחד באלהות,

תסבובזה יעשה הנברא את עצמו, ויהיה במדרגת השלמות של בורא, ויתעלה ממעל לגבול של נברא, מה שלא היה אפשר בלא שפעת רב טוב למעלה ממדרגת אפשרות קבלתו, שהיה תמיד רק במדרגת נברא, ולא במעלת בורא כלל.

תסגהאנשים הטבעיים שאינם מלומדים, יש להם יתרון בהרבה דברים על המלומדים, בזה שלא נתטשטש אצלם השכל הטבעי והמוסר העצמי ע"י השגיאות העולות מהלימודים, וע"י חלישות הכחות וההתקצפות הבאה ע"י העול הלימודי,

תסגומ"מ הם צריכים לקבל הדרכה בפרטי החיים מהמלומדים.

תסגוהמלומדים צריכים תמיד לסגל לעצמם, כפי האפשרי להם, את הכשרון הטבעי של עמי הארץ, בין בהשקפת החיים בין בהכרת המוסר מצד טבעיותו, ואז יתעלו הם בפיתוח שכלם יותר ויותר.

תסגוכן הדבר נוהג אפילו בצדיקים ורשעים שישנם רשעים כאלה, שהחלק הטוב שנשאר אצלם הוא מבונה בכח טבעי עצמי וטהור כ"כ, עד שצדיקים צריכים ללמוד מהם ולקבל מהם, ואז דוקא יתעלו הצדיקים במעלתם העליונה.

תסגוכן הדבר נוהג גם בכלל האומות ביחש כל אחת מהם לחבירתה, וביחוד בין אוה"ע לישראל.

תסדהקדושה העליונה שהיא הדבקות האמיתית, סובלת היא מן הכל, אפילו מן תורה ומצות, מפני הלבושים הגשמיים שלהם.

תסדולפעמים היא מקבלת אותם בשמחה, בתור יסורין של אהבה,

תסדוע"פ רוב זוכה היא שיצאו הדברים מידי גבולם הצר לאויר חפשי ורחב ידים.

תסדמן המצר קראתי יה ענני במרחב יה.

תסדהמצר הוא מ"צ דמצוה, י"ה בא"ת ב"ש, שכשהוא מתקטן בא עד כדי אחורים דאלהים, שהוא ר'.

תסדאבל הוא עולה עד רחובות הנהר, ששם י"ה הגלוף מבהיק, ומשתפכים גלי אורותיו בכל רוחב עדנו במרחב יה.

תסהברוה"ק מקשיבים ממש, איך כל דיבור ודיבור של תפילה ושל ברכה, אפילו כשיוצא בחשאי, משמיע קול רעש גדול.

תסהולפי הטהרה והצחצחות של רוה"ק, ככה מתגלה התוכן של התגלות קולות האדירים בריבוי הפרטים ובתוקף נועמם.

תסומפני הרעיונות הנאצלים משתכחים הרעיונות המעשיים, והעולם מקבל שבירות וחסרונות בכל תהלוכותיו.

תסובאים בשביל כך אנשים מקניאים להרעיונות המעשיים ותולדותיהם, ומשיבים את כחם בעולם ע"י דחיפה של הרעיונות הנאצלים, לאחור.

תסוובעלי המחשבות האציליות מסתכלים בעין יפה בכל התיקונים המעשיים שבעלי המעשה עושים, אע"פ שבאות להם ע"י אותו המהלך החשוך של דחיפת הוד האצילות.

תסובהסתכלותם של בעלי האצילות בעין יפה בתיקונים המעשיים, מתבסמים הרעיונות המעשיים, והולך עולם העשיה ומתחבר בעולם האצילות, ע"י האמצעיים הנשגבים של עולם היצירה המלאה רגש ודמיון, ועולם הבריאה, המלא בינה ושירה.

תסזישנם צדיקים כאלה, שמרוב נטייתם לקדושה עליונה אהבת עולם הזה מתרוקנת כל כך מלבבם, עד שגם אותו חלק האהבה הראוי להיות בלבו של אדם לעולם הזה חסר להם,

תסזובשביל כך הם מוצאים פגמים בתכונתם האישית, ואינם יכולים למשול בעולם,

תסזעד שהם מחזירים את האהבה לעולם הזה, על ידי תפלה שהיא חיי שעה, ועל ידי עמקי הלכות, וכל עניני הנגלות שבתורה, בהסתעפות פלפוליהם. ואז נעשית אהבתם לעולם הזה אהבה של קדושה, המתאחדת באהבת תורה,

תסזוהעולם כולו מתעלה על ידם.

תסחחכמי לב מכירים באמת את האפסיות של עולם הזה מצד עצמו, והם מעלים את מחשבתם וציור עולמם למעלת עולם הבא ואשרו.

תסחומתוך שהם מסתכלים, שכל ההויה המשך אחד יש לה, ממילא נעשה עולם הזה גם הוא מפואר אצלם,

תסחומתוך כך הם דורשים לתקנו ולשכללו, ומזה יבא הרצון של התרבות והשכלול של חיי עולם הזה, על ידי צדיקים קדושי רוח, שתעלה בעז רוח על כל מה שגילה רוח האדם, מצד אהבתו החיצונה לעולם הזה מצד עצמו,

תסחמפני שאהבה זו מיוסדת על תוהו ועל שקר, אלא שהדבר נדרש לקיום העולם וישובו, שיהיו משתגעים בעולם, אבל יותר הרבה מזה יהיה הישוב הבא מדעה שלמה.

תסטתכלית הכל הוא לדעת את ד'.

תסטכל מה שהחכמה מתגדלת באדם ובעולם, צריכים תמיד להתחיל מראשית הכל.

תסטאבל כמה מכאיבה היא דעת ד' חשוכה, כשהיא אינה פוסקת מלהדאיב נפשו של אדם. היא מארה שמכלה את כל, בולעת היא את כל מרץ, כל כח וכל כשרון, מהפכת היא הוד לדוה.

תסטהוי לה לידיעה ושאיפה רוחנית, שאינה עומדת על הבסיס הרחב של כל הצרכים הגשמיים הישרים של אדם היחידי ושל החברה.

תסטעצלות הדעת, וחלישות הגורמת לאדם לפול בשחיתות של תעתועים, מגלמת בתוכו מין נטיה רוחנית, שכל תוכן גשמי ישר נדמה לחטא לעיניה.

תסטוזאת היא העוכרת את הכל, וזאת היא הרשעה והפתיות, שאור ד' ההולך ומתעלה מגרשו בכל כח מן הארץ.

תעכל מחשבה עולם מלא בפני עצמו הוא.

תעמכל מחשבה יכולים להתפשט צינורות רבים שימלאו עולם ומלואו בשפע אורו.

תעבכל מחשבה יש חזיון מיוחד, שאם נבא לדמותו לחזיון שבמחשבה אחרת, נמצא שהם סותרים זה את זה, ותיכף לסתירתם הבולטת נמצא שהם ג"כ בונים זא"ז.

תעאלפעמים מסתתרים האורות המצוחצחות מהנשמה, מפני שהם עולים בשורש הנשמה למעלה, לקבל ממנו שפע חיים ורצון ושכל עליון, ולמטה בגוף נדמה כאילו הכל סתור והכל נחשך.

תעאואז אפשר להסתכל בתיקוני עולם הגשמי בעין יפה וחודרת,

תעאואח"כ פתאום באים האורות ממרומים, וגלי אורים רבים משתפכים בנשמה בחכמות עליונות ועדנים רבים. ולישרים סודו.

תעבכשלומדים בקדושה ורוממות נשמה, מצטיירת התרחבותה של כל התורה כולה. איך שהיא יוצאת ממקור קדושתה, מקדושת כנסת ישראל, וכל ההלכות הפרטיות מסתעפות בתור ענפים של אור חיים ממקור חיי האומה כולה.

תעגמי שחסר לו החוש של שנאת הרשעים יוכלו התכונות המעשים והדעות הרעות להדבק בו ולפגמו,

תעגואף על פי שעל ידי גודל מיתוק של חסד הולך האור ונזרח גם על הרשעים, מכל מקום ראוי לאחוז במדה ידועה של גבורה, שהיא מכרת בשנאה פנימית לרשעים הגדולים, מרימי יד בתורה.

תעגומדה זו היא כמו סנדל לנשמה, שלא תטנף רגליה ביון מצולות הקליפות, והיא משומרת על ידי תכונה זו בטהרתה.

תעדכיצד חושבין מלמעלה למטה:

תעדמשערים אידיאלים רמים ומחשבות נשאות כלליות, ומתוכם מולידים תולדות, פרטים ופרטי פרטים, ענף אחר ענף או הרבה סקירות בפעם אחת.

תעדבאופן כזה הולכים הרעיונות בהרחבה, הכח המחשבי פועל את פעולתו ביושר, בשטף, והנשמה מלאה אורה ונחת רוח.

תעדאמנם כשחושבין מלמטה למעלה, מקבלים איזה פרט, מחשבי או מעשי, מפצלים אותו לפצלות של ניתוחים דקים, הולכים ממנו הלאה להרעיון שהוליד אותו, ומרעיון זה למקורי יותר ממנו, וכן מטפסין ועולים עד מרומי רעיונות נשגבים ביותר.

תעדבדרך זה יש עמל וליאות, ספיקות רבים מאד וסיבוכי דרכים עד אין חקר, אשר הם מתבררין לפי אותה המדה שהעמל הפרטי הולך ומקבל שפע אורו מהתכונה של המחשבה הישרה שמלמעלה למטה,

תעדוכששתי הנטיות המחשביות מבטשות זו בזו, מחדשות הן סגולות רוחניות מיוחדות.

תעדא"ת ב"ש, ג"ר ד"ק.

תעהמהירודים שבירודים, שאינם מכירים כי אם את האמת המתגלה להם בלבבם, ואינם נכנעים לשום ענין של השפעה אחרת שאינה מתאחדת בעומק נשמתם הפנימית, אע"פ שהכרתם היא קטנה חומרית ונמוכה מאד, מ"מ הם ראויים להצמחת ישועה.

תעההם הנם עפר יעקב אשר מי מנה אותם, ומעפר זה תצמח צמיחת אמת ליעקב, ההולכת ועולה מעלה מעלה.

תעורוח הפרצים של הכפירות, מטהר הוא את כל הסחי שנתקבץ בשטח התחתון של רוח האמונה.

תעוומתוך כך יטהרו השמים, ויראה האור הבהיר שבתכונת האמונה העליונה, שהיא שירת העולם ואמת העולם.

תעזסימן למחשבה שיש בה סיגים, שהיא מכהה את אור הרעיון, ומעכבת את התרחבותו החפשית.

תעחתיכף להכנסה של רעיון מציאות בנפש, בא רעיון של איכות.

תעחוכשם שרעיון של מציאות הוא צינור של חיים בנשמת האדם ביחושו לגבוה מעל גבוה, כן ציור של איכות הוא צינור של מות ושל שיגוש רעיונות.

תעטהמחשבה האלהית מתפרנסת מכל המחשבות וכל הידיעות כולן,

תעטוהיא מתגדלת ומתאדרת ע"י אותו המזון הנראה שהוא בא מחוץ לה לתוכה.

תפהמחשבה העליונה, שהיא נשמת המחשבות כולן, אינה שוללת שום מחשבה בעולם, אלא את הכל היא מבסמת ומחזירה לטוב.

תפארוח הקודש העמוק של היהדות, החותר להשוות את החיים המעשיים עם החיים האציליים בפועל, הוא הכח הנשמתי המפרה את ההלכות ודקדוקיהן, והוא הנותן את העמילן להפלפול המרחיב את גבוליו בחוגים המעשיים של ההויות והסוגיות.

תפבלפעמים ע"י שקיעת הרוח, וחדלון האפשרות לשוט במרחבים טהורים של אצילות הרוח ומושגי החיים העצמיים בעז טהרתם, נדחק הרוח, ומוציא הרבה שעיפים בתכונות המוגדרות של המעשה ושל החיקור הפרטי שבתולדותיהם.

תפבבמחשכים הושיבני כמתי עולם זה תלמודה של בבל. ומ"מ גם הוא יהפך לאור, אחרי שנשמת האורה חוללה אותו.

תפבאע"פ שהולידתו בתור בן אוני ותקש בלידתה, מ"מ אביו קרא לו בנימין, וצדקו המילדות שהן חכמות באמרן לה: אל תראי כי גם זה לך בן.

תפגהמוכשרים לעבודה מעשית ונועדים לה, אינם מסוגלים להיות תופסים ברוחם את הענין האלהי, באותה הטהרה הסוגלת להיות יסוד לעבודת ד' תדירית.

תפגוהמסורים לעבודת ד' תמידית, שיכולים להאיר את הצורה האידיאלית של העבודה האלהית בנפשם, עד כדי התאמה עם הצורה המוגבלה של העבודה המרוכזת של הקרבנות.

תפגמוכרח הדבר שיהיו אנשים כאלה, שהתוכן האידיאלי של העולם, שהוא סוד האלהי המוחלט שבהויה, ימלא את כל חגוי נשמתם, ולא יהיה מוטל עליהם שום עול מעשי צדדי.

תפגזהו סוד הכהונה, שאינה נוטלת חלק בארץ ובביזה, וד' הוא נחלתה.

תפדכמו שבאיש הפרטי המסיר אזנו משמע תורה גם תפילתו תועבה, כן הוא בכלל העולם, לפי אותה המדה שהעילוי של התורה חסר לו לפי ערכו, מתעבת אצלו התפילה.

תפדואי אפשר להחזיר להתפילה את זיוה וכבודה כ"א ע"י הרמת קרן התורה בצדה העליון, שאז יושקטו כל השאלות הסוערות שהם מסתערות תמיד על התוכן של התפילה, ושעל מושג העבודה האלהית בכלל,

תפדוממילא תשוב הטבעיות הנשמתית המבקשת לה את טל החיים של התפילה לאיתן מעמדה.

תפהתורת ההתפתחות, ההולכת וכובשת את העולם כעת, היא מתאמת לרזי עולם של הקבלה, יותר מכל התורות הפילוסופיות האחרות.

תפהההתפתחות, ההולכת במסלול של התעלות, היא נותנת את היסוד האופטימי בעולם, כי איך אפשר להתיאש בשעה שרואים שהכל מתפתח ומתעלה.

תפהוכשחודרים בתוכיותו של יסוד ההתפתחות המתעלה, אנו מוצאים בו את הענין האלהי מואר בבהירות מוחלטת, שדוקא אין סוף בפועל. מחולל הוא להוציא אל הפועל מה שהוא אין סוף בכח.

תפויראת המות היא מחלת האדם הכללית, הבאה בעקב החטא. החטא יצר את המות, והתשובה היא התרופה האחת להכחיד אותו מן העולם.

תפוכל עמל האדם סובב והולך הוא להנצל מן המות, ולא יבא למטרתו כי אם בהגדילו את נשמתו, ממקורה הפנימי.

תפוהשיקוע בעפר החומריות, וההתלהבות הנפשית בכל ערכיה, הוא רק מגדיל את המות, וממילא הוא מוסיף יראה על יראתו,

תפווכל מה שיתאמץ האדם שלא להתירא מפניו לא יועיל לו כלום, מאחר שהוא משקיע את כל הויתו בתוכנים כאלה, שמות שולט בהם, והוא מהרסם ומכלה אותם.

תפואיך לא יתפלץ הלב על יופי הנהפך לכיעור ועל חמדה שמתהפכת לבחילה.

תפובאין לחיים מטרה, המות מוכרח להיות מאוים, המלחמה נגדו לשוא היא, העזות מאומה לא תועיל.

תפוהתרופות האמתיות שבהן העולם הולך ומשתחרר משעבוד המות הן גנוזות באוצר חיים, בנשמתא דאורייתא, המתגלה בכל גילוייה, והולכת ומסתתרת בחביון עזה.

תפוראש לכל התרופות היא אריכות ימים, אריכות ימים בכדי השעור המספיק לטבעו של אדם, הרוחני והחמרי, האישי והמשפחתי, העולמי והמדיני.

תפוכשברכה זאת מתפשטת בעולם. הולכת היא צורת המות, המטלת אימה, ומתבטלת, ותחתיה באה צורה של חזיון הויה, הראוי להערך בערכו האמתי.

תפוואז איננו עוד משבש את הדעות, והבינה חוזרת להתגלות, איך שלא יש כאן מות כלל, על פי אותו הציור המדכא וההרוס, שהוא שוכן בלב החיים לדכאם,

תפוומסתכלים ביום המיתה ואומרים שירה, ד' אלהי גדלת מאד הוד והדר לבשת.

תפואריכות הימים באה על ידי תיקון החיים, בכל מובנם, וביחוד בהמובן המוסרי ההולך ומתרחב, הולך ומתעמק בכל השבילים, שהם מתפצלים ממנו.

תפורוח המוסר העליון, הממדד את החיים בערכם, חי הוא ושוכן בנפש, על פי אותה המדה שהחיים מושקפים ממנו באורם,

תפוולא יוכלו החיים להשקף באורם המלא, כי אם בדעת אל חי, מקור חכמה, חסד וגבורה, המאוחדים.

תפומועיל הוא גם כן פתוחו של הרוח הלאומי, במה שהאדם מרגיש את אושר הקיבוץ הכללי בהרגשה חיה פנימית, ושמח בשמחת האומה, בתור אבר מאבריה, שבזה פחד המות מצד מראה הכליון החמרי שלו מתקלש, שהרי נשארה היא האומה בדורותיה, שבה כל מעיניו.

תפואבל אין זצת עצמותה של ההצלה מיראת המות, שהרי סוף כל סוף העצמיות הפרטית מתבהלת משידוד מהותה.

תפועצם ההדרכה להסרת יראת המות צריכה לבוא על ידי ההתרגלות של אהבת החיים בערכם האמיתי.

תפוכל זמן שהכל מדומדם, וחשבון החיים בא רק במהומה, אי אפשר להמדות שתזוקקנה. וממילא אי אפשר שהחיים יהיו נאהבים.

תפוכל ענין אהבת החיים בא רק על ידי הפחד הדמיוני מהמות, ואי אפשר כלל לדבר על דבר הסרת יראה זו, שהיא מלח החיים.

תפואמנם לא תמיד צריכים החיים לעמוד במדרגה זו הפחותה, עד שאין ערכם נמצא בעצמם, כי אם ביראת הפכם.

תפועל ידי קדושת החיים בתכנם העליון, אפשר לבא לאהבת החיים העצמותית.

תפולזה אמנם צריך שיגלה בנפש ערכו של הכלל, כלומר המציאות בכל היקפה, האדם ונשמתו, ערך הרצון הטוב, והמוסר המוחלט, בתכונת הנצח, ערכה של ההרמוניה הרוחנית עם החיים וההויה המגושמת.

תפווזה כבר כולל חלק חשוב מהתוכן של חכמת האלהות והכרותיה הפנימיות.

תפוהיסוד מונח בעילוי הרצון והתעמקותו במעמקה של ההכרה, זיווגו עמה והתאחדותו המוחלטת בקרבה.

תפוסוד הסרת הערלה הוא עליית חפץ החיים למדה העליונה המגמתית, עד שכל הנטיה ההולדית, וכל סעיפיה הרוחניים, המקושרים עמה, כל המון הרומנטיקה וכל ענפיה, כולם הם סעיפי הקודש של חוסן חפץ החיים, עד כדי להמציאו מתוך ההעדר במרום עז וטהרת חשק. המטביע את נעימת האהבה בכל היקום.

תפוהחיים כשהם מוכרים בערכם הטוב, הם בעצמם מסירים הם את התבלול מעיני ההכרה, המעכב בעד הבירור של ידיעת המהות הרוחנית וערכי חייה המוחלטים.

תפואז מתחיל העולם הרוחני להשתרע בכל הוד מילואו, מרגיש הוא אז בקרבו את עצמו וחופשו, והחיים הנשמתיים מתגלים, לא רק בתור איזה שריד של חיים גופניים, שהם הנראים כהמלאים. אלא בתור גודל עצמי, שרק ניצוץ וצל של חיים הנם החיים של קישור הגוף ותנאיו ההוים לעומתו.

תפובאופן זה כשהאמצעיים הצדדיים גם כן עוזרים, כשהמעמד האיקונומי, המשפחתי, הלאומי. ועצם שביעתם של החיים הטבעים, בא עמו, סר פחד המות לגמרי, ונהפך הוא למקור שמחה ובטחון.

תפווחסה במותו צדיק.

תפווכשתכונת חיים כזאת מתפשטת בעולם, בא השחרור ממלאך המות, במרום מילואו.

תפוומעמד חיים כמו אלה, אפשר להכשיר את העולם אליהם.

תפואבל לא היחיד יעצר כח לזה כי אם האומה, אומה בין האומות אומה קדושה מופתית, אומה נבחרה, הסגולה מכל העמים, שבניה בנים לד' אלהיהם הם,

תפוהם הם המצווים על לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, כי עם קדוש אתה לד' אלהיך ובך בחר ד' אלהיך להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה,

תפוולהעביר המות, שהוא חרפה לעם קדוש, וכל מוראיו ועצבונותיו, שהיא תחלת התרבות המכוננת, המאשרת את החיים בכל תפקידיהם. לזה הננו נקראים, ובשביל כך אנו נלחמים,

תפווכל הנפילות אשר נפלנו לא יתיקו רגלינו מהמטרה העליונה, הנשואה בנשמתנו,

תפובא נבא אליה, דרך כל השלבים, ודרך כל השבילים המסובכים, אבל בא נבא לאותה החירות אשר עבורה הננו חיים.

תפזלשחרר את האדם, על ידי התעלותו, על ידי התפתחותו, בגילוי כל כשרונותיו הפנימיים, זאת היא מגמתנו.

תפזשפנימיות הדברים היא המגמה האלהית שבהויה, מגמת עריגת הכמיסה של האדם.

תפזהמטרות הרחוקות, שהן נשגבות, מנשאות את הנשמה.

תפזאבל רק אז הנן נושאים חשובים להתרבות, כשהן מסגלות להן את כל ארחות החיים, של המטרות הבינוניות, שהן לפי רוחו של האדם הבינוני, להיות עוזרות למגמתן.

תפזאז החיצוניות של העולם איננה פונה עורף, ולא לוחמת עם הפנימיות שלו.

תפחבעלי הפנימיות משתוממים הם בעת שהחיצוניות נושאת את דגלה ברמה בחיים.

תפחאבל עליהם לדעת, כי הפנימיות היא אז רק אז מנצחת, כשהיא מוצאה לפניה עולם ערוך ומסודר, אברים בריאים, ולב אמיץ, חושים מפותחים, וסדרי יופי, נקיות וטהרה, מוסר נימוסי, ודרך ארץ, ומרץ, ואהבה לחיים ולעולם.

תפחאז תוכל הפנימיות לשלוט על ממלכה מלאה אונים.

תפחואם השלטון החיצוני, בעת שהוא עסוק בשלו, איננו יודע להתחשב עם פנימיות החיים, שהוא כל יסוד משגבם, בשביל כך לא תרפינה הידים של בעלי התוך.

תפחיחזיקו הם את דגלם, ויבצרו את מעמדם.

תפחיסייעו גם כן להחיצוניות להתבצר בסגנון כזה, שממילא ידע בעת גבורת הפנימיות, המוכרחת להתגלות, איך להסתגל לתפקידו, של שימוש למטרות הפנימיות, של החיים וההויה בכלל.

תפטהגלות מעטה את צביוננו, דכאה אותנו, אבל לא השמידה אפילו גרגר אחד מכל סגלותינו.

תפטכל מה שהוא מוכן לנו הרי הוא נמצא אתנו,

תפטכל מה שצריך להיות גדול ופורח הוא קטן, קמוץ, וכמוש, אבל הכל יתגדל, הכל ישוב לפרח, יציץ ופרח ישראל.

תצהכח היותר חדש שיתגלה בעולם, לחדש את החיים בגאולה שלמה הוא הערך הגדול שיש לרצון האדם בהויה כולה, כשהוא משתלם בשלמותו הגמורה.

תצולזה אנחנו עורגים, כל מעשינו לשם כך מכוונים הם, לגלות את האלהות שברצון האדם.

תצוזה אנו הולכים ומגלים על ידי התכנית של התעלות האדם והתקדשות רצונו, שהוא מבוא לבא על ידו לגבורת הרצון, להתגלות אלהות בעצם הרצון עצמו, העולה למעלה מכל עמל ומכל כשרון המעשה, שהוא אך הבל ורעות רוח, לגבי המעלה העליונה של עליית הרצון למקורו, והתגלותו בפעולה.

תצזה האידיאל איננו נפסק מישראל, זאת היא עליית השכינה התדירית, שבכל יום אנו מכוונים לה בעבודתנו, עליית רצון האדם, עד כדי תפיסת מקומו הנועד לו ברצון ההויה,

תצואז רצון ההויה כולה, אור הרצון של הופעת גילוי האלהות המוחלטה מתגלה עליו.

תצוהכל מתחדש באור גדול, בחיים חדשים, בשירה חדשה, בטבע מחודש, בנשמות חדשות, בדעות חדשות, בהרגשות חדשות, בציור עולם מחודש, ברצונות מחודשים, בבטחון חדש, ביחש מחודש לשמים ולארץ, לכל היקום, לאדם ולבריות כולם, לגווני החיים כולם, לגלוי ולסתר, לרוחניות ולגשמיות, לחיים שבגוף ולחיים שמחוץ לגוף, להכרות מוגבלות ולהכרות שאינן מוגבלות, לניצוצות פרטיים ולאורות כלליים, לכלים מחזיקים ולתוכנים שלהם, להכל יברא יחש חדש בחידוש ההתגלות של ערכו האמתי של רצונו של האדם במציאות.

תצוזה יבא על ידי הסרת החלודה והזוהמה מהרצון, על ידי העברת הערלה החיצונה והפנימית, על ידי מחיית עמלק, באדם ובלאומים, בבעור רוח הטומאה מהעולם כולו.

תצאכשחושבים ע"ד האדם ושאר בעלי חיים נוכל לרשום רשימה שלמה של השוויות, שהאדם וכל החיים שוים הם,

תצאומ"מ אחר כל ההשויות כולן אנו רואים, שאותה הנקודה, שבה תלוי היתרון של האדם על הבהמה, היא חובקת בקרבה את כל מעלת האדם,

תצאוהאדם לא יוכל ולא יחפץ להחליפה בעד כל הון ויסבול באהבה יסורים רבים רק כדי שלא להיות מאבד את סגולת האדם המיוחדה שלו.

תצאההבדל שבין דת ישראל ליתר הדתות, אפילו אותן שהן באות מהשפעתה, הוא ג"כ ככה.

תצאהמון חזיונות של דימויים אנו יכולים למצא ביניהן, ואיך אפשר שלא ימצאו הדימויים, אפילו אם לא היו הן נלקחות ביסודן ממנה. הלא רוח האדם יש בו שיווי כללי, בכמה צדדים, אע"פ שיש הבדל מיוחד בין אישים, וקל וחומר בין קיבוצים ולאומים, מ"מ צד השוה אינו בטל מעשות פעולתו.

תצאוביחש להדתות שבאו אחר מתן תורה והופעת ישראל בעולם, וקל וחומר אותן שביחוד נמשכו מכחה של תורת ישראל, ודאי מוכרחים דימויים רבים להיות ביניהן.

תצאוהדימויים הללו, עם כל הפרטים המרובים שבהם, לא יכחידו את הנקודה התוכיית המבדלת אותן,

תצאוכל המהות הנשמתית מקופלת היא לא בהדימויים כ"א באותה הנקודה המבדלת, שהיא נותנת נשמה מיוחדת גם בהפרטים של הנקודות הדומות, עד שהדמיון הוה רק דמיון חיצוני, אבל הפנים משונה הוא תכלית השינוי,

תצאולא יוכל ולא ירצה ישראל מעולם לאבד את נקודת הנשמה בשביל עטים של הפרטים המושוים, ולעולם יעמד על גורלו, הן עם לבדד ישכן ובגויים לא יתחשב.

תצבנבאר את היהדות, אבל לעומק התהום של דעת, ולרום שמיו אנו צריכים לגשת.

תצבועם זה לא נאבד דרך בחיי יום יום, במוסר הפשוט, בלב הטהור, בשמחה ובחן, בנחת רוח ובאהבה, ובכל עירות הרוח לחיי היחיד, הלאֹם והאדם.

תצגהדעה העליונה, יש לה השתלשלותה

תצגכשהיא חושבת חשבונו של עולם ברום האצילות. חובקת היא בקרבה ג"כ המון מעשים שהם דוגמאותיה.

תצגוכשהמעשים הנם מתגשמים בדמותה, הרי היא מתעלה והתפשטות אורה מתרחבת.

תצגוכשהמעשים נעשים ההיפך מחביון עזה, אז העולם נמלא סתירות, והסתירות גוררות קפידות, הירוסים ובלבולים.

תצדיש שתתרומם מחשבה למעלה מחוג המעשה, למעלה מגבול המוסר שבצורך הציבור לפי מעמדו, ותתגלם בתביעה, והתביעה תתגלם באישיות מיוחדת.

תצדהאישיות הזאת תובעת היא את תביעתה בחוזק יד, בגדולת נשמה, ועם זה מהרסת היא את הטוב הכללי שבחיי ההוה, ועל ידי זה גם הטוב של העתיד.

תצדומה שיש לו שורש בקדושה עליונה, חוזר להיות יורד במעמקי הכיעור והטומאה, כשבא שלא בזמנו.

תצההמוסר שבמדות, והמעשים החקיים, האחרונים צורך הכלל הם, והראשונים צורך היחיד, שהוא בפנים ידועים התוכן של חיי הכלל.

תצההמעשים החקיים, כשנשקעים בהם בעומק גדול כל כך עד כדי שכחת מטרתם, מביאים הם לפעמים חלישות בהמרץ של המוסר המדותי, ומתוך כך באה מחאה מצד מחזיקי המוסר הכולל, שנראית כעין גערה על דקדוקי החקים.

תצהאבל לעולם הצד העליון שבמוסר הוא שיהיה הכלל כלל עומד מקושר יפה וחי, ולזה החקים צריכים ומוכרחים.

תצהעל כן לעולם יעמד החק למעלה מהמוסר, והמוסר ישמש לו לעזר להדר בקיומו של החק, בנדיבות מוסרית.

תצוההתקשרות האלהית, העליונה והטהורה, אינה מנגדת כלל את העולם ואת החיים, לכל עמקי תוכניהם, אלא גם מכשרת אותם ומרחיבתם.

תצואלמלא חטאו ישראל לא היו צריכים כלל לסגל להם איזה סגולות מן החוץ כדי להשלים את עצמם בכל ערכי החיים.

תצואבל החטא גרם, שהמחשבה העליונה הועמה, ומה שנשאר הוא אור של תולדה, שאין לו אותו הבוהק העליון וההכללה הגמורה של העליוניות המוחלטת, של המחשבה האלהית, וממילא אין לו אותה סגולת ההרחבה, עד שבא הדבר, שההתיחדות עם התכונה של ההתקשרות האלהית, החסירה את הכשרון לשארי כשרונות,

תצווהוצרך הפיזור של הגלות לבוא כדי להשלים את החסרונות הללו, לספג את כל היתרונות של כל הגויים אל תוכם כדי להשלים את צביונם,

תצווהשלמת הצביון והזיכוך הארוך של הנפש הלאומית בכור הברזל של הגלות גרם לאפשר את החזרת האורה העליונה.

תצוזאת היא תכונת אורו של משיח, המיועדת לנו, בכל גדולתה.

תצווגדולים יחידים בכל עת ובכל זמן מפלפלים הם בחכמה ומצפים לישועה, ומסתכלים הם באורו של משיח, ודעתם מתרחבת, עד שבעוצם ההתקשרות האלהית הם זוכים לדברים הרבה, והעולם כולו כדאי הוא להם.

תצוזאת היא נחלת העוסקים בתורה לשמה, ההולכים בדרכי רבי מאיר, שתורתו היתה אומרת כתנות אור, ואמר, הא משיחכון, כלומר הארתו של משיח, שתורתו יכולה ומוכרחת להתפשט על כל קהלות גויים וסדרי ממשלותם, ועל כל ארחות החיים והבלטות פרטיהם עם כל מילוי העז וההוד שבהם.

תצזהטעם העתיק של המילה, המעטת תאות המין, הוא חובק כללים רחבים של המדע. קשר הברית, להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך, של דעת אחדוח ד', הקשור במילה, משולב הוא עמה קשר עצמי,

תצזמבשרו יחזה אדם אלוה. אם יש באדם כח לאחד את כל כחות נפשו וכל נטיותיו למטרה שכלית ומוסרית אחת, כבר רואה הוא את האחדות בעולמו הפנימי, והאחדות של העולם הכללי מתבררת אצלו יותר ויותר. וכשהוא מוצא שכחותיו פרודים הם, כשאינו יכול לצייר שלטון כללי על נטיותיו ותאותיו, אז מחליט הוא, שהעולם הגדול כמוהו מפורד הוא גם הוא, ושאין אחדות במציאות.

תצזהתאוה המינית כוללת בעצמותה, ובסעיפי התאות החמריות הדמיוניות והרוחניות הכלולים בה, את החלק היסודי מכל הנטיות כולן, אם היא עומדת באדם במצב כזה, שהרוח האצילי שבו יוכל לעלות גם עליה להקיפה, לאחדה עם כל המון הכחות הגשמיים והרוחניים שבאדם למטרה אחת מוסרית עליונה, אז האחדות מתגלה בעצמותו, וגילוי האחדות האלהית מתחזה בו בבשרו.

תצזהשיקוע של רוח האדם בתוך תאות המין עד לכדי צלילה גמורה, עד לכדי אוטם האידיאליות והמוסריות בחוגה, גרמה את תכונת הערלה, והמעמד הפתלוגי הזה הוא נושא עליו בגויה את האימוץ של נטיה זו בצורתה היוצאת מחוג האידיאליות והמסירה המוסרית המגמתית.

תצזמובן הדבר, שההשקפה הפסימית בעולם, שהיא נאותה לירידה מוסרית, היא נותנת כח דוחף להנתקתה של תאות המין מן האידיאליות, שכיון שהמציאות בכללה היא רעה רבה, איך יהיה אידיאל להרבות יצורים אומללים. ולפי זה לכל הנטיה כולה אין שורש באידיאל, רק התפרצות התאוה היא שעושה את דרכה.

תצזלא כן היא השקפת הטוב העולמי, ההשקפה האופטימית, של וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, היא נותנת מקום לאידיאליות להתפשט גם על הנטיה המינית.

תצזואם ירד טבע הבשר ויצר לב האדם עד כדי התפתחותה של הערלה, הנה יסול לו האדם את דרכו האצילית בתיקון ברית קודש, על ידי המילה, ואז ימצא את כל כחותיו נטויים למטרה כללית אידיאלית קדושה, ומבשרו יחזה אלוה, ויקדש את קדוש ישראל, ד' אחד.

תצחמתוך היחס הסוביקטיבי הננו מוצאים סתירות במערכות הרוחניות השונות, וכל שטה גדולה היא מחברתה, והפנים המאגדים שמתגלים בכל הופעה רוחנית ביחש לחברותיה, מעידים הם על חלוקה.

תצחאבל כשאנו מתנשאים לחזון אוביקטיבי, הננו מוצאים את הסיפוק של נטיית האחדות וחפץ השלום שבנו, והננו משערים שאין בעצמותם של דברים פרודים וחלוקים, ניגודים ודיסהרמוניות, ואלו ואלו דברי אלהים חיים, כי בדבר ד' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, וכל ההויה הגשמית והרוחנית לכל צדדיה בכללותה הלא דבר ד' היא.

תצחעבודת המחשבה היא עדי עד, להראות את אותם הדרכים שגם ההרגשה הסוביקטיבית שלנו, מבלי צאת מגדרה, תוכל להשיג את התוכן המאחד והמשלים את כל.

תצטתורת ישראל מבארת, איך קיום העולם והמוסר האנושי הם תלויים זה בזה,

תצטוממילא מובן, ששכלול העולם בשכלול המוסר גם הוא קשור קשר של קיימא,

תצטזאת היא עיקר דעת אלהים הישראלית.

תצטחטא האדם קלקל בכללו את מוסרו עד שמלאה הארץ חמס, השחית את דרכו, הרע את יצר מחשבות לבו.

תצטהעולם מתקומם עליו, יורד מבול ומוחה את היקום כולו.

תצטשורש האדם הנשאר מתחזק בישרו, היושר מתאמץ בקישורו עם אלהים, עומד ומעלה עולות לד'.

תצטהעולם מתבסס, והברית נכרתת על קיומו. עוד כל ימי הארץ.

תקרפיון ידים מן התורה, הוא בכל איש לפי מדרגתו.

תקואם שכלו מגיע למחשבה עליונה שכלית, ובמקומה הוא מסתפק באמונה הרגשית, ה"ז לגביה רפיון ידים, וצריך הוא לשוב ע"ז ולעלות לאותה הנקודה השכלית הראויה לו.

תקאהמחשבות הבאות מצד חיצוניות העולם מטעות הן את האדם, ואפילו היותר מעולות שבהן. איזה שכרון פנימי מסוך בהן.

תקאוהעולם ברובו נתון הוא בתוך שכרון זה.

תקארק השרידים, חכמי לב, קדושי עליון, אשר הם חודרים בכח מחשבתם אל ההויה הפנימית, הם מפיגים את השכרון הזה בכחם הרוחני העליון.

תקאוכל מה שהם מטביעים את חותמם ביותר על העולם, הרי הוא הולך ומאיר יותר באורו הפנימי,

תקאותחת שכרון, מופיע אור שמחת עדנים של קודש.

תקבהמצב המאושר הוא המצב הנפשי, שנועם ד' ועונג אהבה ושיקוק עליון מופיע בתוך הנשמה במצב של מנוחה וקביעות.

תקבעל בסיס זה הולך ומתרחב שפע הדעת, והענוגים העליונים הולכים ומתרחבים.

תקבמשפע ברכה עליונה זו כל המדות מתמתקות, והנשמה הולכת ונעשית עדינה, וכל הנשמות כולן, וכל החיים וכל כחות ההויה, שיש להם שייכות להנשמה המאושרה הזאת, הולכות הן ומתברכות,

תקבומתוך כך העולם כולו מתברך. להעמיד את העולם יותר ויותר במצב מאושר זה, צריכה הפוליטיקה כולה וכל חכמת החיים להתכוין.

תקבהיותר קרוב לצעדי עליון אלה הוא ישראל, עם אשר ד' קרוב לו,

תקבוצדיקי ישראל צריכים לשום כל מעינם להמתיק, על ידי מתיקותם הפנימית, את הנשמות כולן של כל ישראל.

תקבזאת היא תוצאה היותר ישרה מהכוונות היותר שלמות של התפלה, ומפעולות היחודים. המיוחדים לאנשי הסגולה, הנגשים אל ד' ונוהרים אל טובו.

תקבוחסידים ואנשי מעשה מצרפים זיו קדוש זה לשמחה של מצוה, להגשים את האור בחיים.

תקגהמעשים מדברים הם בתוך הנשמה.

תקגכל פעולה, שהיא משתלשלת אחרי השתלשלויות רבות מהטוב מהקודש, כשם שהיא נובעת ממקור הקדש, שהמציאות של הקודש גרמה לה את הויתה, את התגלותה אל הפועל ואין קץ לסבות אשר התגלגלו מרום חביון עד אשר באה פעולה טובה זו אל הגלוי המעשי, ככה בהיותה כבר יוצאה אל הפועל היא משיבה את האור לשרשה,

תקגהיא מכה את הגלים לאחור ומרחבת היא את פעולת הקודש ומגדלתה ממטה למעלה.

תקגוהוא הדין להפך,

תקגכל פעולה שמקורה משחת, כשם שהמקור הטמא הוא מחוללה כך היא מגלה את חלאתה בתוכיות הרוח העושה אותה, עד אשר יעקרה ממקורה האיש השליט על מעשיו ועל רצונו בכח הגדול של תשובה,

תקגשאז, בהתעלותה ביחוד למדת האהבה, תקבע את מדורה בעומק הטוב

תקגותכה את הגלים ממטה למעלה, כהלכות הפעולות הטובות לטובה.

תקדהאמונה היא שירת העולם העליונה, ומקורה הוא הטבע האלהי שבעומק הנשמה, העונג של ההסתכלות הפנימית של אושר אין סוף.

תקדהתורה הקצובה היא בנוייה ע"פ המסקנא של שירת קודש עליונה זו, בתקציבתה המעשית.

תקדמלאי הוד השירה, הם מצטערים לפעמים מדקדוק המעשי והגבלותיו,

תקדומ"מ מתוך שהם יודעים שהעולם בשיעורים הוא עומד, וגם המאור השירי הוא צריך להתבסס ע"פ כלים קצובים, הם מקבלים באהבה, וממשיכים אור אהבה ושירה במשפטים הקצובים.

תקדועל ידי סבלנות זו הם עולים, והעולם מתעלה עמם.

תקדהפזיזים שנשמתם בוסר היא, אינם יכולים לסבול את התקציב, והם מלאים מרידות.

תקדאבל בתוך המרידה נועם ד' חי, ואורו של משיח כשיגלה, ירפא את המשובות כולן, ושבו לבות בנים אל אבות, ובניך בוניך יהיו, כי יהיו לימודי ד', שבחכמה יסד ארץ.

תקהכנקודה קטנה נראה נעם ד' בלב הצופים בו, וכל המעשים כלם נסמכים עליה.

תקהוכל עמל גדולי הדעה, אוהבי הטוב באמת, הכל הוא עולה כדי להתאים את המון המעשים הרבים וסיבוכיהם עם הנקודה הפנימית העליונה הזאת, שתהיה מתפשטת כולה באורה, בכולם.

תקוצריך לעשות את כל המצות כולן בשמחה, מפני שהן מפתחות את החוש של הנועם, ושל האהבה האלהית, המסותרת בעצם טבע הנשמה.

תקווהפרישות מכל חטא גם היא נאה להיות מקושרת למטרה קדושה זו, מפני שהחטא מעביב הוא את הארת הנשמה על ידי העכירות המעשית,

תקוההולכת ומערבבת את הצלילות הרוחנית, ובזה ההתגדלות של אור הנעימות האלהית מתעכבת.

תקווהדעה צריכה להתגדל ביד בערכיה המעשיים ובין בערכיה הרוחניים, עד שהכח הנשמתי יגדל כל כך, באופן שימצא און לו לסדר את החיים כולם, הכלליים והפרטיים, בצורה הגונה, שהפרח העליון של החיים, שהוא העונג הכללי, הכולל את כל העינוגים הנצחיים, שכל העינוגים הזמניים נשפעים גם כך ממנו, שהוא העונג של נועם ד', יהיה הולך ופורח בהצלחה וגדולה.

תקזהצדיקים אינם צריכים לחדול מהמשכה זו, של נעימות זיו עונג אהבה של נועם ד' על כל הנשמות כולן.

תקזלמרכז חסד עליון זה הם צריכים לקשר את כל חייהם הרוחניים והגשמיים.

תקחבנעימות ומתיקות של אהבת ד' ונועמו, ממתיקים את הדינים כולם מכל העולם כולו, ומשרים שפע ברכה שבעה מאד בכנסת ישראל, ונקודות הטוב הולכות ומתבלטות מכל מקום שהם טבועות בו.

תקטחופש המחשבה בצורתו הרגילה, הוא יותר שיעבוד המחשבה מחופשתה.

תקטכי ע"י הלהיטה אחר החופש המורגל, מתרחק האדם מכל המון מחשבות האמת, שהם נובעים מאוצרות הגדולים של חופש העליון שבמחשבה, שנפלו לנו למורשה.

תקטמחפשי המחשבה היותר גדולים בעולם, הם הם גדולי העולם, שפדו את עצמם מכל הצרות הרוחניות והגשמיות של העולם, ושעלו בכחם הגדול עד כדי להיות גואלים בטובם את העולם כולו.

תקטההרגל של המחשבה צריך להיות באופן שוה על כל חדש ועל כל ישן, ולהכיר את כל דבר ע"פ ערכו, ושלא להזניח את המשקל של כל חיי המחשבה מכל הצדדים שיוכל לשקול אותם בהם.

תקטבמעלה זו והדרכה כזאת, יגיע האדם לאותו עולם האור, לאותה החירות המוחלטת, שמטרתה העליונה של ההויה כולה היא נעוצה בה - לשכלל את היצירה הנכבדה כ"כ, שהוא רוח האדם המתאחד ברוח העולם כולו - ושההכרה הזאת שהוא הוא רוח כללי להויה, וכח פועל נכבד בנשמת העולם, הולכת היא ומתחוורת לו מדי גדלו,

תקטוכל אשר יגדל רוחו, יגדלו מעשיו ותעצם גבורתו.

תקטואחר כל החירות המלאה את לבבם של טהורי רוח וצדיקי עולם, יודעים הם, שהשמיעה בחדש תמיד בא תבא לפי אותה המדה של שמיעה בישן.

תקטוכל התקלות הבאות לאדם ולעולם בחיי הרוח, שסבוכיהם מעכבים את הוד החיים כולם לכל פרטיהם, אינינו בא כ"א מהפניית הלב מן הישן, לאותם האנשים שהחדש דופק על פתחי לבבם תמיד.

תקיהצדקות השכלית וההרגשית היא אמנות מיוחדת, שצריך המוכשר לה לשכללה ולפתחה תמיד.

תקיוהיא בעצמה תביא את הצדקות המעשית, שהיא עומדת במדרגת מלאכה, ולא במדרגה של אמנות גבוהה כזו של ההרגשה והשכל.

תקיאושר העולם תלוי בעצמיות, ברבות הכשרון של הצדקות, שהוא הלב הטוב, וההשגה הבהירה הפנימית של צדיקים יסודי עולם, האומה והעולם כולו מתבססים הם ביותר בריבוי האיכות הצדקתית,

תקישירת הצדק, כשהיא מתגדלת ומתברכת ממקורה האלהי, היא מביאה ששון עולמים לבני אדם. וכל הקרוב הקרוב ביותר לחוג הצדק הרוחני הרי הוא מתאשר ביותר.

תקיאגדולתה של הצדקות וחדותה הפנימית תלויה היא במה שהיא מוכשרת להיות צופיה את הטוב העתיד. אין הזמנים חוצצים בפניה, כל העובר הרי הוא כקצף על פני מים, וכל הרע והכיעור המקצר את הדעת הכל עובר הוא.

תקיאהנצח הוא מובטח אל הכלל כולו, והטוב המוחלט הוא מלא עולם גם בהוה, ומוכן להתבלט ביותר בכמה שדרות בעתיד.

תקיאההתפתחות, שרגילה היא להיות נשואה על כל לשון, כשהיא מרחבת את תכנה, הרי היא מקור של כל צדקות ישרות וקדושה, והיא משרה את הנועם האלהי על כל נשמה.

תקיאהחשבון הוא פשוט, מאחר שהכל מתפתח לטובה, אם כן הכל מתעלה, ובכן הכל מתוקן לסעודה, ולטוב הגמור, והרי שביעת הרצון מהמציאות היא גלויה, וחסד עליון הולך הוא וניצוק בכל מילואה של הנשמה.

תקיאוזו היא מגמת מדת הטוב של צדיקים, שממלאתם אהבת ד' ואהבת העולם והבריות כולן.

תקיבהספרות של הקודש מוכרחת להתפשט וצריכה להתרחב.

תקיבכל הגות לב טבעי של הגיון קודש, של שירה חפשית שיסודה ביסוד הנשמה במקוריותה, צריך הוא להיות נקלט במקלט הספרות, ויעמדו זה נגד זה, נגד כל הגיוני הרשע שהנפש הטמאה שבאדם הוגה, שהיא מתגלמת בספרות ומסריחה את העולם בהבלה המעופש.

תקיבתבא ספרות נובעת ממקור חיי הקודש ותבסם את העולם, והביסום הזה בהתגברו יהפך לטובה גם את כל הסרחון כולו.

תקיבוכל ניצוצות הקודש של הטוב והאושר, שהם מפוזרים באותו הזרם הנדלח של הספרות, המפכה ממקור הבלתי טהור של הנפש האנושית, יעשו אגודה אחת לטובה, לקדושה ולאורה.

תקיגשמחת ההשגה וההרגשה הקדושה, שהיא שמחת ד' המיוחדת לצדיקים, ושבישראל יש לה גוונה המיוחד, צריכה להתפרש בכל דרכיה הפנימיים המלאים אורה.

תקיגהיא צריכה להתבאר בכל הדרגותיה האיטיות, ובכל דליגותיה התמידיות, וצריכה להעבד ע"י הכרה ותבונה ברורה.

תקיגביחוד יש מקום להצד הספרותי המעשי להתבלט, באותם המצבים ששמחה של מצוה המעשית מתפשטת בהם בהרחבה בחדרי הלב, וממלאה עז וגבורה מעשית את כל כחות החיים.

תקיגבמילוי כזה המאושר משתקפים הרבה סודות נחמדים, ורזי עולם שהם תוכן למדע ולשירה נצחית, להשקפת עולם צלולה ולפילוסופיה עליונה, הולכים ומתגלים, הולכים ומתבררים לפרטיהם ולפרטי פרטיהם, עד שהם מתהפכים אח"כ למזון מבריא תדירי לנשמות רבות, ולרפואת העולם כולו ממחלת שיעמומיותו.

תקידאם המדע, שגם התורה בכללה היא מסוגו, הוסיף לאדם אושר, זאת היא אבן המעמסה, שחולקים עליה חושבים.

תקידהצדדים מורים לכאן ולכאן, ואיפה היא הפשרה?

תקידאבל נשכח לדבר ע"ד המינים, האיש והאשה.

תקידהתכונה של הגבר היא בנויה לבא לאשרו ע"י הוספת תרבות ושכלול מדעי ואומנותי, והתכונה של האשה היא בנויה, להיות הולכת ומתפתחת דוקא מתוכיותה, בלא עמל של ספרים, וכל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות.

תקידכל קלקולי החיים באים, ועכ"פ רבים מהם, מזה שהאיש רוצה ללבוש בגדי אשה, לגדל מאליו כצמח השדה, במובן הרוחני והמעשי, והאשה חפצה ללמוד ולכבש.

תקידיבאו ימים ויכיר העולם את עוותתו, ויחזיק כל מין במדתו, ואז יהיה לנו מין אנושי, ממוזג, שהטבע הבריא כשהוא לעצמו, מצד האם, והופעת רוח הפועל והמחפש מצד האב, שניהם כללו את יופיו.

תקטוהלמוד המעשי רצוף בו טל חיים גנוז של המגמות שיש בתוכיות המעשה, והנשמה נזונה מזיו גנוז זה בתלמודה.

תקטואמנם אם הלמוד הוא שלא לשמה, לשם יהירות וקנטור, מתרוקנת המחשבה, והדברים נשארים יבשים, ולפעמים מתמלאים ארסיות פנימית.

תקטואפס במחשבה גלמית, בלתי מפותחת, אע"פ שרק על יסוד מצות אנשים מלומדה היא מיוסדת, מפכה בה איזה לח של חיים, והוא הולך ומשתמר בה במדה שלא נתעוות עצם הלימוד מחיפוש האמת והיושד שבדרכו.

תקטואכן עיקום השכל גורר אחריו כל אותן מכשולות הלב והיבשות הנפשית, עם העלילות של דבקות ארסיות מוסרית, כדוגמתה של מדת המחשבה הפגומה של מטרת הלמוד.

תקטואבל לפעמים חוזרת היא לטובה אם החבה המוסרית של קדושת התלמוד תהיה הכח הפועל על הרגש, אשד רק מקוצר בירור שכלי מסתפק הוא בארחות עקלקלות, וסוף עיקולים כאלה להתישר עכ"פ במובנם המוסרי.

תקטזהאבות תקנו את השכינה.

תקטזהנשמות הגדולות שעולם עתיד נשאו בלבבם, הם חשו בעצמם שהנם, הם וכל מהותם, המשך של הרצון האלהי בעולמו, המטביע את חותמו ברוח האדם, שהוא משכלל את פנימיות ההויה ע"י עלייתו.

תקטזומתוך נשמת האבות אנו ממשיכים את קוי האורה. אנו מתפללים, מרחיבים את רצון הנעלה שלנו, את הנשגב והמרומם שהוא רק האלהי שלנו, בכל תפילה.

תקטזואנו מתקנים את כל העולמות עד המקומות ששורש נשמתינו מגיע שם.

תקיזצללים ודמיונות נותן השכל החילוני לאדם, ובזה הוא מרחיקו מהמציאות הממשית.

תקיזאמת של מציאות נותנת היא ההארה האלהית, ובזה היא מישבת את עולמו של האדם, ומבסמת ע"י נשמתו את העולם כולו.

תקיזהיא מקרבת את האדם אל המציאות, אל ההויה, אל הטבע, ואל מה שהוא למעלה מן הטבע, וכל שדרה מוסיפה אור וחיים בחבירתה.

תקיחהמחשבה ע"ד אהבת אלהים השגורה היא, שאם בעד הטוב בעיני ד' יצוייר שיסבול האדם עונש נצחי, ובעד הרע יגיע לעונג נצחי, יבחר בראשון ויברח מן האחרון.

תקיחהרציונלים חלקו ע"ז, ואמרו שלא יתכן הדבר, כי סוף הנקודה היא הסבת העונג ומניעת הצער מעצמו.

תקיחאבל הם לא ראו כ"א את ההגיון, ולא את המציאות.

תקיחהמחשבה אומרת רק שאהבת ד' כשהיא מתגברת, מביאה היא את האדם עד לידי מצב כזה ששום חשבון שבעולם לא יוכל לנצחה, כי אין החשבון וההגיון מנצח את ההויה, כ"א ההויה מנצחתם, שהם בעצמם אינם כ"א איזה גילויים קלושים מעצם ההויה המלאה, שהם נחשבים לעומתה כדמות אבק דק.

תקיטהרהורי תשובה הם הם מגלים את עומק הרצון,

תקיטוהגבורה של הנשמה מתגלה על ידם בכל מלוי הודה,

תקיטולפי גדלה של התשובה כך היא מדת החרות שלה.

תקכראוי היה שכל תוכן של קדושה ילקח בראשית השגתו מכללות האדם, שהרי ההכרה של הקדושה כללית היא, ותוכן הקישור של האדם עם ד' הוא תוכן שלמעלה מכל עם, ואחר כך יהיה נמשך בלבוש מיוחד ישראלי.

תקכאבל הקלקולים שבעולם כולו גרמו שנשתכח יסוד הקודש מכללות האדם, ונעשה בישראל יצירה חדשה, שמשום כך צריכה כל מחשבת קודש להמשך ממקור ישראל בראשיתה.

תקכומכל מקום ישנם גבורי כח שהם מוצאים את יסוד העולם, שבשורש נשמתו של אדם הראשון, ההולכת ומפעמת את לבו של האדם בכללו, ועומק טוב זה מתקדם אצלם לכל, ואחר כך לוקחים את התמצית של קודש זה, ומלבישים אותו את בגדי ההוד של התורה והמצוה, וכל הקודש המיוחד שישראל מצויינים בו, עד שהם ממשיכים על עצמם גם דבקות אלהית, מפולשת מאורה של תורה, ושמחת המצות, מרוב כל.

תקכאהאדם תמצית הכל הוא, שייך הוא להכל, איך אפשר שלא יפעל על הכל.

תקכאואומה שדבקותה בחיי כל הוא כל תכנה, וארחות חייה ממלא כל נובעים הם, איך לא את כל יעלו.

תקכאאת העולמים ימלאו אורה, את האצילות ירחיבו, את הבריאה יפרנסו באור הנאצל, את היצירה בזוהר הבריאה. את העשיה בנוגהה של היצירה, בעולמים, ובאדם, בכל נשמה, שמחה וחדוה, שמחת מצוה ואור תורה.

תקכאנחלת יעקב תמיד עולה בגאון.

תקכאהאומה שהיא יונקת מן הכל, ממקור הכל, ממה שהוא למעלה מן הכל, היא מנצחת את הכל, כובשת היא כשנכבשת, מנצחת היא כשהיא מנוצחת, מקובצת היא בפיזורה, ומושלת בשעבודה.

תקכבכל המוסר שבעולם אחוז הוא בכל מצוה, וכל הטוב שבעולם אחוז הוא בכל נטיה מוסרית חזקה. כי איך יהיה טוב לאדם, אם לא אוצר המוסר יהיה מוכן בכל מילואו בקרב לבו.

תקכבאם חזקים, חכמים, עשירים יהיו בני אדם, כשמוסר יחסר להם, יהיו אומללים לאין חקר.

תקכבומוסר לא בתור אתא קלילא, אלא מוסר חודר, מוסר ממלא קרב וכליות, מוסר נשאב ממעין החיים, מוסר המשלב את כל רגשי הנשמה היותר שונים לחטיבה אחת, ומעמידם כולם במלא צביונם, זהו דוקא המוסר של החיים, ההולך ממקור החיים, שמפעם ביחידים ממעין האומה, ובאומה מחי העולמים, מצות ד' ברה מאירת עינים.

תקכגקדושת הזמנים מגלה את הטוב העליון, ממקור הודאת השבת נשאב הכל, מטוב להודות לד', מתוד שהם מתגלים בכל מועד ורגל, בתור חלקים מהטוב העליון, השמחה מוצאה בהם את מקומה. מה שבכללות, חל העונג יותר.

תקכגישראל יודע כי טוב ד', יודע הוא מחמדה הגנוזה שבאוצר העליון, שבבית גנזיו של הקב"ה.

תקכגוהרגלים מגלים את ידיעה זו. מרוממים את כח הפועל של האדם, משוים אותו לקונו בשיפור ההויה.

תקכגיראה כל זכורך, וכדרך שבא לראות כך בא לראות.

תקכגוהם שתי ידיעות, הטוב המוחלט, שהשמחה והעונג נובעים ממנו, וההטבה, שהאדם הולך ומטיב את הכל, בשייכותו לההויה כולה, הוא מעלה אותה, הוא משפרה, במצות ד', במה שהוא מקיים דבר ד', ובמה שדעתו וחפצו קשור בחפץ ד', אל עליון קונה שמים וארץ.

תקכגגדול הוא אור החסד בעולם, גדולה היא השמחה במעונותיה, גדול הוא האור והעדן במקום שהוא חונה שם.

תקכגולעומת זה גדול תהום החושך, העצב והיגון.

תקכגנוטל האדם אורות שמחה וגדולה ומפזרם בתהומות ומחשכים, והם מאירים שם, ומשמחים המון בריות לאין תכלית.

תקכגומיד עולים הם ואורותיהם עמהם, בעפיפה וטיסה צוהלת. ברנה ובזמרה ובעליצות, למקום האורה והעדנים, ושם שמחה על שמחה נוספת,

תקכגובחדרי לבו של אדם, בחוש המשורר שבו, נחלי עדן ושמחות קדושות מתגלות, ונדיבות הרוח הולכת ועולה, וגבורת הנשמה מאדרת, והכל נאדר, והכל נחבק באהבה, צפרים משוררות, וילדים מתמלאים גיל, עגומי נפש מתפכחים, המבורי לב הולכים ועצביהם מתחבשים, ויסוד החיים הולך ומפעם בעולם.

תקכגלשד העדינות שבכל תלוי הוא בשפעת עדנת חפצו הפנימי של האדם בטוב, בהקבעתו על נפשו וכל מהות חייו את חותם הטוב.

תקכגרבו מאד פרטי הטוב, עצמו הצבעים, שכללותם ופרטיהם הולכים ומתבלטים במצות, בתורה, בהגיון תפלה ותודה, ביחודי מחשבה ויחודי שמות של קדושי עליון, המתעלים על כל, ומעלים את כל.

תקכגאשרי העם שככה לו אשרי העם שד' אלהיו.

תקכדכשהאדם מדמה את עצמו למלאכים בקדושה, צריך הוא לדמות את עצמו ברוח גם לגבורתם ועז חייהם, ואז הקדושה מתגברת, ויש לה גבורה חיובית, ויוכל לעלות מזה למדה זו של הכרת ערכו הרוחני, שהוא עולה למעלה מחוג חיי המלאכים.

תקכדולא יפחידנו לבבו כלל שמא היא חולשה וגוזמא לחשוב כן, אלא ישטוף בו הגאון של קודש העליון ויתעלה ויתנשא, ורוח ד' תעודדנו לעשות גדולות בהתלבשות רוח הקודש.

תקכהלעולם צריך אדם להתעשר בפרטים של העושר הרוחני, והפרטים לפי מדת מילואם ושלמותם והתאמתם, הם מתעלים ומכניסים את האדם בטרקלין של הכללים שהאחדות שרויה שם, והרי הוא חי חיי אמת ועולה בהר ד'.

תקכוהנשמות הטובות, שכח החיים והטוב אצור בהן, והן מוכנות להרבות טוב בעולם, הן תמיד פועלות, תמיד הן ממשיכות טוב וחסד, רצון טוב איננו פועל ריקם.

תקכווהן צריכות לפעמים התבדלות ופרישות מהנשמות הרעות, שהרע דבוק בעצמיות רצונן.

תקכואע"פ שאין כחן יפה להרע בפועל, כי סוף-סוף מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ולא מחשבה רעה, ומדה טובה מרובה ממדת הפורענות, מ"מ הזרם של הרצון הטוב מתעכב ע"י המחשבות הרעות, שלב הרשעים, חולי הנשמות האמללים, מלא מהם, ומתוך הההבדלות אור הטוב מתגבר בשפע גדול כזה, עד שיוכלו הנשמות העליונות הטובות הללו לרפא את המדוה של הנשמות הירודות, לתקן אותן ולהעלותן.

תקכונשמת ישראל בכללותה צריכה היא הבדלה מהעולם כולו, במדה זו כדי שישמר הטוב שבה, ואוצר הטוב שבה, ואוצר החפץ של הקודש, המלא מאור חכמה, המלובש בחסד עליון, לא ישבת ממלאכתו.

תקכוהננו הולכים לחסות בצל סוכות בצילא דמהימנותא, בצל המיוחד והמבדיל אותנו מכל עם, בהתגברות האצילית המרוממת אותנו מכל עם, שהאירה בנו בדור המדבר בארץ לא עבר בה איש, ובמקום חורבן העולם, שם העלינו את הישוב כולו, את כל השכלולים העתידים בכח אור החפץ הפנימי של מורשת אבות שבתוכנו, אך באבותיך חשק ד' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריכם בכם מכל העמים, להיות לו לעם נחלה כיום הזה.

תקכזהיחש של כנסת ישראל ליחידיה הוא משונה מכל היחושים של כל קיבוץ לאומי ליחידיו.

תקכזכל הקיבוצים הלאומיים נותנים הם ליחידיהם רק את הצד החיצוני של המהות, אבל עצם המהות זה שואב כל אדם מנשמת הכל, מנשמת אלהים שלא באמצעות הקיבוץ, מפני שאין להקיבוץ חטיבה אלהית, שמגמה אלהית עצמית שרויה בתוכו.

תקכזלא כן בישראל, הנשמה של היחידים נשאבת ממקור חי העולמים באוצר הכלל, והכלל נותן נשמה ליחידים.

תקכזאם יעלה על הדעת להנתק מהאומה, צריך הוא לנתק את נשמתו ממקור חיותה, וגדולה היא משום כך ההזדקקות, שכל יחיד מישראל נזקק להכלל, והוא מוסר תמיד את נפשו מבלי להיות נקרע מהאומה, מפני שהנשמה ותיקונה העצמי דורש כן ממנו.

תקכזאמנם צינורות ההזנה הנשמתית והגנת החיים שלה הולכים בכנסת ישראל ע"י המצות, דבר ד', זהו הפלג הכללי המתגלם באורח החיים, הרשום בתכניתו.

תקכזמראש צורים, מחיי האבות, שהתפשטו בבליטה בכונניותה של האומה, נתגלם הרוח הגדול, שאור ד' שרוי בו, במעשים גשמיים המתהלכים עם החיים, והאוצר החי נושא הוא בקרבו את כל לשד החיים של יצירתה של הנשמה, של התגברותה של נשמת הכלל, בסיועו של היחיד המגביר את כחו, והתעלותה של נשמת הכלל ע"י הוספת האורה, שהפרט מוסיף בה, ע"י אותו החותם שהוא מטביע בה משלו במצותיו הוא.

תקכזוהפעולה פעולה חיה היא, פעולה מחיה ומוסיפה און וחיל.

תקכזוהרזים הטמירים של העולם העליון, המלא נצח והוד, המלא נשמות עצומות, הממולא אור וחיים, גדולה וקדושה ותפארת, הולכים הם ונעשים עם המצות,

תקכזהולכים הם ויוצרים את יצירתם בחיים הפנימיים של היחיד ובחיי הכלל, ומפלשים להם נתיבות רוממות בחיי עולם, ביחושה של האומה בעלת הכובר הרוחני הגדול לכל העולם כולו, והקודש מתעלה והצורה האנושית מתמלאה אורו, והעולמות שמחת עולם, מאור תורה ונר מצוה.

תקכחהשקפת העולם המיוחדת לישראל היא שעושה את האומה לחטיבה אחת בעולם, והשקפה זו נעוצה היא בחידוש העולם ע"פ ההרצאה התורית, בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ.

תקכחהשקפה מיוחדת זו גורמת היא את המצות המעשיות כולן ואת ההברלה הלאומית המצוינת, ואת הזיקוק לארץ ישראל בתור ארץ מיוחדת לאומה, להרחיב בה את רוחה בלא מפריע, ובהקבלה של עזרה מכל התכונות המוטבעות באויר הארץ ואקלימה בכלל.

תקכחאת התריס בפני הטמיעה מעמידה ההשקפה המיוחדת, והיא גומרת את פעולתה בהיותה מתגשמת בתורה ובמצות במעשה, שבזה הנשמה הישראלית משתמרת מרקבון.

תקכטמחובת המעשה, וביחוד מטהרת הגויה ממעשים רעים וממאכלות ופעולות אסורות בכלל, אנו למדים עד כמה צריך כח המדמה טיפול.

תקכטוכל אלה בסיסים הם לטהרת השכל, שהוא בונה את מעלותיו על הגויה הטהורה וכחות החיים שבה, שהם מתעלים בעילוי שירי בכח המדמה, ומתלבנים במעמד ברור ברוח ההכרה.

תקלאין האמת מתגלה לאדם קטעים קטעים, אלא על ידי הופעה כללית בבת אחת.

תקלוכל טורח הלימוד, של הקטעים, הוא בא להכשיר את האדם להופעה כללית זו.

תקלאכשהנשמה מאירה באור יותר גדול מהרגיל, בהארה שכלית כללית, אז העולם כולו, הרוחני והחומרי, מקבל צורה חדשה, שהיא יותר מאירה ושמחה.

תקלאומציאות פנימית זאת היא המציאות היותר נשגבה מכל מציאות מוחשית חיצונית.

תקלאולהעלות את ההויה ע"י עילוי פנימיותה, היא כל מגמת גדולי הנשמה המטוהרים שבעולם, ובסוד זה חפצה של כנסת ישראל הוא טמיר וגנוז.

תקלבכשרוח הקודש מפעמת באדם, מתחיל הוא להרגיש את נשמת התורה, איך שהיא מתפשטת בכל ההלכות והאגדות כולן.

תקלבוע"י הענינים הפרטיים שהוא עוסק בהם, הוא יונק טל של חיים מסוד הנשמה בכללה.

תקלגהתפילה באה לברר את הרצון. רוח הבהמה מעורב ברוח האדם, ומעלים ע"י שפיכת הנפש את רוח האדם, שיעמד בטהרתו בלא עירוב סיגי רוח הבהמה.

תקלדאנחנו משיגים את המציאות בתור הויה שהיא מתחלת ממקורה, הולכת בתחלה הליכת ירידה מלמעלה למטה, ממהות עליונה למהות ירודה, עד שבאה להירידה היותר שפלה, ואחר כך היא שבה לעלות, והולכת היא ועולה מירידתה השפלה בעומק תחתית עד העליה היותר עליונה, עד עלותה למקורה בסתר עליון.

תקלדבצורה זו מובנת היא יפה המציאות בכל צורותיה.

תקלדמובן הוא, שיש כח עליון הרודה בה להעלותה, שכבר הוחל מאז בהיותה במקורה לפני ירידתה.

תקלדוההתפתחות המורגשת מלמטה למעלה הוא החזיון של צעדי התשובה של המצוי כולו.

תקלההספקנות המדעית קרובה היא לכפור במציאות כולה, כי אין לה בסיס לאמת את המושגים.

תקלהאמנם הודאות היא מנצחת אותה במלחמתה עמה, ובכל זאת היא מתנערת תמיד לחזור לספקנותה, שמכל זה נראה שיש לה יסוד במציאות שמגלה את חילה ע"י ההתנודדות השכלית.

תקלהאמנם השקר בכללו הוא העדר מוחלט.

תקלהעומק ההעדר אי אפשר לנו, בתור נמצאים מוגבלים בחוגם, להשיגו.

תקלהכל העדר מתלבש אצלינו בצורה של איזה ישות, ומזה השגיון לוקח הרשע את חילו.

תקלהוכאשר תגלה האמת המוחלטת, יתברר שאין לשקר שום מציאות, וק"ו שענפיו כולם שהם אינם במציאות.

תקלהועל הצד הרשעי שבההויה מנבאת הספקנות ואינה יודעת מה היא מנבאת.

תקלההיא מכרת את הצד של המציאות שהיא באמת העדר מוחלט, וזהו צדו הרע, שאינו כ"א צל מדמיון השקר, שהוא העדר מוחלט.

תקלהוכשתתפתח יפה השטה הספקנית, תבא לתעודתה להאיר את העולם באור שלילותה.

תקלוכשנתגלתה החכמה העליונה באדם אין פגם אפשר להמצא ברצונו, ולא במעמקי טבע בשרו.

תקלווכד אתחזיא חכמה דנא, אין ערלה כלל, ואדם הראשון נברא מהול.

תקלוהרצון נפגם אחרי ההסתרה של החכמה הבהירה, שאז מתגלה שרצון וחכמה הם שני ענינים, מה שהוא גילוי של טעות, שבאמת ענין ומהות אחד הם.

תקלווכשם שהחכמה העליונה בהירה באמתתה, כן היא צלולה בטובה, מצד בחינת רצון שבה.

תקלזחסרון גדול הוא בתכונת האדם, שכשהוא מציץ במחשבות העליונות, מיד הרי הוא מאבד את סיגולו אל העולם המוחשי וכל יחושיו, ומעמד זה גורם לאדם להתרחק מההתעלות העליונה.

תקלזאלא האדם צריך לקנות מדת גבורה בנפשו, ולחבב את העולם המוחשי וכל קניניו וכל חובותיו החברותיים, עם כל מה שהוא מציץ למעלה הרבה מכל השייך להם, והוא משתוקק לאור יותר בהיר ויותר עליון מכל המאיר בגלוי בעוה"ז, ואז יתרגל במצב כזה, שלא יהיה העולם וכל אשר בו דבר המעיק על נשמתו.

תקלזוההעלמה של האור העליון מהופעת החכמה ותשוקת הטוב לא תהיה כ"כ גסה כמו שהיא במעמד הרגיל, שהעולם הוא כולו ניגוד אל האורה הנפשית, המבקשת לה את דרכה בחיים של חופש העליון.

תקלחרוח הקודש משיג הכל בהשגה מוסרית,

תקלחאבל המוסר המוחלט, שהוא נותן השקפת עולם, המיסדת עולם, הבונה עולם ומנהגת עולם, עולם במלא מובנו, שהם עולמי כל עולמים, הוא תוכן מעולה מכל מדת מוסר, שיכולה שום מחשבה לצייר.

תקלחוההסתכלות העליונה במדת המוסר המוחלטה, שהיא יסוד צדקת עולמים כולם, היא מביאה להאפיל ברב זהרה את כל מדות המוסר הקטנות, עד אשר מי שלא הזדיין בזיין של מלחמת ד' יוכל לפול בידי שונאי נפשו, האורבים לו על דרך החיים, הצריכה למוסר עולמי מדוד.

תקלטהסתכלות החכמה מביאה לקדושה.

תקלטהחפץ הולך ונמשך אחרי ההכרה, וההכרה כשהיא מתעלה, כשהיא מבררת את עצמה מעומק יסודה, היא מוצאה עולם מלא שאיפת קודש, משתרע לאין תכלית מכל צדדיה, והיא בתוכו שרויה כמרכז של נקודה בתוך עיגול רחב לאין סוף.

תקמכשמחשבים בעניני האלהות הכל מתעלה, כל המדות מתעלים, והמעשים מתעלים על ידי עילויים של המדות, והעולמות כולם מתעלים, מרוב עונג הגנוז בזיו האלהות, המתגלה על חיי המחשבה, ומשם על ידי צינורות החיים לכל היקום כולו.

תקמוזאת היא מדתן של צדיקים מקיימי העולם במחשבותיהם הקדושות, המשפיעות חיים לכל החיים כולם.

תקמוהם מתעלים בעליוניות גדולה מכל העולם, ומעלים את העולם, ואת כל באי עולם, בעליית מחשבתם, המזלת לשד של חיי עולם על הכל.

תקמומה שאין שום אדם משיג את כחם של גבורי כח אלה, אין יפעת זיום נגרעת מאומה, והם הנם נשמת החיים, וחיים הם במלא האהבה האלהית, הכוללת בקרבה בצורה כללית את כל פרטי היש, באין צורך של הקטנת דעה וירידה לתהומותיהם, כי ממרומיהם הם מופיעים אור על כל רם, ועל כל שפל, וממדת קונם יש בהם.

תקמאכשמסתכלים בזיוה של החכמה האלהית, המעטרת את החיים כולם, מרגישים אז את ההרחבה ואת החופש הגמור, ומה קשה הוא הצמצום הנדרש לבא בשביל כל עניני החיים, אפילו הרוחניים שבהם.

תקמאאבל כמה כח וכמה אור וחיים מתגלה דוקא ע"י הצמצום הזה, כשהוא בא ביחד עם ההרחבה והאורה, והוא יורד בכח עליון, בזריקה עד עמקי עמקים, אז מלא כל יעלה כל צמצום למרומי עד, ונגוהות רבים יוסיף במלא כל בעלייתו.

תקמבכל מה שהמחשבה האלהית מתגברת באדם, והיא חודרת יותר בתוך עצמיותו, היא מזככת את כל מדותיו ואת כל מעשיו, בזיכוך עליון כזה, שאין כל הזיקוקים הבאים מאיזו הופעה מוסרית אחרת מתדמים לה.

תקמבהצדיק אוהב ד' הוא באמת יסוד עולם, בעלייתו העולם כולו מתעלה, והוא מרגיש את עילוי העולם כולו מתוכו מקרבו, מבשרו יחזה, ומנשמתו יבין.

תקמגהזוהר שיש בכל פעולה וכל ענין בהיותו מואר באור האלהי הוא מרומם מקדש, מגביר מעדן, ומרוה כל טוב.

תקמגוכל מה שהופעת הקודש מתגברת על ידי התגברות המחשבה במרומי הקודש, כל נצוצות הטוב מתגדלים, מכל המצות מופיעות זהרוריות עליוניות נפלאות, מרנינות לב ומשמחות נפש בזיו חיי נצח שלהם, ומכל מעשה עולמי, מכל תנועה, וכל כוסף לב, מתגלה הוד נחמד, שכולו אומר כבוד.

תקמגוכל מה שהוא מתעלה על ידי מחשבתם של צדיקים הוא עולה ביקר שגיא.

תקמגואין קץ לאושר העולם כולו, הבא על ידי הרחבת הלב של צדיקים עליונים, שחבת החיים שלהם היא חבת קודש, הנובעת מכליון נפש בגבורה ועז למקור חיי החיים כולם, כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו, הוד בית חיינו.

תקמדכל העולמים כולם בכללותם מרוח ד' חיים הם, וכחם מלא וחיים של צדק גמור ושל יושר מלא,

תקמדוהאדם בבחירתו הוא צריך להעמיד את תוכן חייו באופן שיתאים לחיי העולמים כולם.

תקמדוזהו סוד הגבורה שביראת שמים, שכל העז של כל העולמים מסייע למי ששם דרכו נוכח ד'.

תקמדוכל מה שיתגבר האדם ביותר בזיכוך הנפש, התביעה הזאת של ההשתוות לאור חיי העולמים כולם היא מתגברת בקרבו ביותר, והיא מתפשטת על כל מעשיו, דרכיו, תנועותיו וקניניו, עד שאי אפשר הדבר שתבא דבר תקלה אפילו על ידי בהמתו.

תקמההדמיון הוא הצל של השכל, ולפעמים הוא למעלה מהשכל, לא מצד עצמו, כי אם מפני שהוא כעין חומר מקבל הארה מאור עליון.

תקמהויש לפי זה שתי סגולות מיוחדות בדמיון, שדינם חלוק, סגולת צל השכל שבו, וסגולת קבלת ההארה שבו.

תקמהמצד צל השכל הוא מקורי, שיש בעצמותו כח זה, אבל הוא מועט באיכותו, שסוף כל סוף איננו כי אם בבואה של השכל, ויש בו כל החולשות של השכל בודאי, ועוד נוספו לו חולשות חדשות כפי התמעטות המציאות שיש בין ענין עצמאות השכל למה שהוא צלו.

תקמהאבל כח הקבלה שלו הוא ראוי לקבל הופעות נעלות מאד, ויש בו חסרון מה שאינו מקורי בזה, כי אם כעין כלי לקבל מה שנותנים בתוכו, אבל לעומת זה, מה שהוא מקבל הוא מקבל ממקור כל כך עליון ונשגב. עד שאינו צריך כלל להתחשב עם החולשות של השכל.

תקמוההתעלות של הדמיון באה כל זמן שהוא דבוק בקדושה, אבל הדמיון של חול אין לו כי אם כח הצל שבו לבד, והוא מקור הלצנות.

תקמולפי אותו הערך שהוא מתרחק ממקוריות השכל, וכפי מה שהוא מתגבר, כך המציאות מתחלשת אצלו, והנפש השקועה בו באה לידי יסורין בתחלתה ולידי כליה בסופה.

תקמווהרפואה לעולם, שנשתקע הרבה בדמיון מצד הצללי שלו, היא לא התחלשות הדמיון, וגם לא הגברת השכל לבדו, שסוף סוף גם הוא מצומצם הוא, אלא התשובה אל המקור העליון, שהדמיון מוכשר לקבל ממנו את עץ החיים השלמים שלו, ועם זה יעזר גם כן השכל בסגולת צלו, החרות במעמקי הדמיון, עזר שמושי.

תקמזכיצד הוא מהלך עילוי העולם.

תקמזהאצילות העליונה כולה טוב, אחרי השתלשלויות רבות בא מהות השכל, שתעודתו להיות מתפתח ומתעלה לאצילות עליונה, מוטבע באמת וטוב מוחלט.

תקמזאחר שיטביע השכל בעצמו את הטבע האצילי ישליך הרבה מסגולותיו המוגבלות, כהשלכת השליא מן הולד אחרי צאתו לאויר העולם.

תקמזההרגשות מתעלות לעומת השכל, כדוגמא של השכל לעומת האצילות העליונה ממנו.

תקמזההרגשה כשהיא מתעלה לזיכוך שכלי, מאבדת היא כמה מהסגולות הגסות שבטבעה.

תקמזוכן עומד המזג, והנטיות החמריות, לעומת ההרגשות הנשאות מהן.

תקמזודבר זה לא באדם לבדו נהוג אלא בעולם כולו, וההתעלות של הטבע היותר גס הולכת היא במסלתה על ידי חילופי הערכים, מטבע למזג, וממזג לרגש, מרגש לשכל, משכל לאצילות.

תקמזוהרצון הטמיר של קדושי הרוח הוא נאחז בחפץ התעלות הכל להאצילות העליונה, שהיא בעצמה גם כן עולה היא מעלות אין קץ, שהעין היותר חמושה במשקפים רוחניים מתעששת לראותם,

תקמזאבל הזוהר הכללי של החשק היותר עליון פועל הוא את פעולת דפקיו על כל פעולה וכל הגה, על כל תנועה, וכל ניד חיים של החיים חיי אמת, והם שואבים את מהות חייהם מזיו העליון תמיד, ומעלים על ידי עלית תשוקתם את העולם כולו, ואת כל שיחו ושיגו, מדי עלותם.

תקמחההויה ירדה בתחילה, משמי מרומה עד עמקי עמקיה, ומתוך כך היא מוכנת לעלות מכל ירידותיה אל מקור שרשה.

תקמחוכשם שעליתה בהדרגה אטית, כך ירידתה היתה דרגאית, והאורות העליונים הראשיים נתקו מעט מעט, מכללות אורם העליון בעליונים.

תקמטיש תביעה פנימית בלבו של אדם, שכל גילויי חייו צריכים שיהיה להם אופי נצחי, באופן שלא ייראו כלל מפני כל תמורה, ומכל כליון ואיבוד, והוא צועד בזה למעלה מעצמות הזמן.

תקמטאמנם אי אפשר שתתגשם תביעה זו, כי אם בדרך הקודש העליון של השקיעה המוחלטת בהאור האלהי, הנותן בכח רזי עולם שלו, תפקיד עולמי לכל תנועה רוחנית וגשמית, ומורה דרך לכל דבר קטן שבקטנים, איך להתעלות למרומי הגודל.

תקמטאמנם יחד עם זה אי אפשר לאדם לשכח, שהוא קשור בעולם מוגבל, שבו יש הפרש בין גודל לקוטן, בין אור לחושך, בין חול לקודש, בין טמא לטהור.

תקמטוצריך תמיד לשאוף לגדלות, לאור, לקדושה ולטהרה, ולהפך בכח אין גבולי, הגנוז באופיו הנצחי פנימה, את הקטנות והחשכות, החול והטמא, לגדלות ואורה, לקודש וטוהר.

תקמטומתוך ההשקפה, שהכל יש בכחו להפך לטוב עליון, נעשה האדם מיושב בדעתו, מקובל על הבריות, שמח בעולמו, ומקודש בקדושה עליונה, ומתהלך בארצות החיים, בכל המובנים, לפני ד' תמיד.

תקנישנן כמה מדרגות של עילויים, שיוכל האדם והעולם להתעלות.

תקנהמדרגה האחת היא שלא יעמד המצב על מעמד אחד, כי אם יזוז ממקומו לצד המעלה, וזו היא רק הצלה מירידה למטה, כי עמידה ממש אי אפשר.

תקנוהשנית היא שתמיד תהיה התנועה הבאה חזקה משלפניה, ובזה העליה היא הולכת הלוך ואור.

תקנוהשלישית היא שתהיה כל תנועה כפולה משלפניה, וכן הולך הדבר לבלי תכלית בכפל, עד שכל תנועה באה להיות כוללת כל מה שבעיקר ושבחידוש התנועות שלפניה, עד שכל רגע חדש של תיים הוא שוה ונעלה באיכותו על כל החיים הקודמים, ויפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא.

תקנאהדעה בעצמה לדעת את ד', או גם לדעת את האחדות האלהית, אינה עדיין גמר מלאכת הדעה, כי אם כשתתן את פריה להעמיד את החיים על פי הדעה, ואז הולכים הם ומתעלים, מתגברים ומתקדשים.

תקנאאמנם סגולה נפלאה יש בדעת אלהים האמיתית, שהיא נותנת את פריה והיא משפיעה לטובה על החיים, אבל לא בלא עבודה, כ"א ע"י לימוד תדירי שאינו פוסק מהיחידים לפי ערכם, ומהכלל כולו לפי ערכו וכל מכשיריו מדור לדור. דור לדור ישבח מעשיך וחסידיך יברכוכה.

תקנבהטוענים בעד הטבע וחפשיות האדם, שוכחים שהרוחניות שבאדם ובעולם יש גם לה לטבע, והיא מבקשת ג"כ את חופשה, וחופשה, רוחניות טבעיותה, היא הבסיס של המוסר והתורה.

תקנגיש קדושה בונה, ויש קדושה מחרבת, הקדושה הבונה טובה גלוי, והמחרבת טובה גנוז, מפני שהיא מחרבת כדי לבנות מה שהוא יותר נעלה ממה שכבר בנוי.

תקנגהמשיג את סוד הקדושה המחרבת יכול הוא לתקן כמה נשמות, ולפי גודל השגתו כך גדול הוא כח תקונו.

תקנגמהקדושה המחרבת יוצאים הלוחמים הגדולים, המביאים את הברכה לעולם, מעלת משה בעל היד החזקה, ששבר את הלוחות.

תקנדכשמתפללים מתעלה הרצון.

תקנדוהרצון הוא התמצית היסודי של החיים, על כן מתעלים החיים כולם וכל ההויה ע"י עליית הרצון, עד שהכל מתעדן והכל מתמתק.

תקנדוהמיתוק מגיע עד עמקי תחתית, ואפילו חייבי גיהינם נחים הם, מפני שהופעת החסד והטוב של התפילה ממתקת היא את כל הרע כולו, עם כל שרשיו וענפיו.

תקנההצער הרוחני הוא בא מהעדר ההתאמה של ההרגשות להשכל.

תקנהוהנשמה דואגת תמיד להשלים עצמה בהארה גדולה. עד שדרכי ההרגשה, ונטיות הטבע הרוחני והגופני שלה, יתאימו לההארה העליונה השכלית, ולמה שלמעלה מזה, דהיינו הופעת הקודש, של חזיוני קודש, שהם באים ממעלה העליונה שעל גבי השכל האנושי, אחרי שמשתלם ומזדכך, ארח חיים למעלה למשכיל.

תקנולולא ההשתוות שיש בהויה לא היתה שום חכמה יכולה להתפתח.

תקנווכיון שהיצירה הרוחנית היא נכבדה כל כך, והחכמה היא כל כך מחיה את הכל, מוכרח הוא שסדר המציאות כולו תהיה בו השתוות של ערכים, עד שהחלק האחד מורה על חברו, והפרט על הכלל, הגשמי על הרוחני, והדמיון על השכל.

תקנוומסקירה זו יוצאים מעינות מלאים דעת עליון, המאחדים נפרדים ומקרבים רחוקים.

תקנואמנם גדלה של ההשתוות יוצא אל הפועל על ידי הכרת ההבדלה שבין כל ערך וערך, והחטיבה המבדלת היא מבררת את העומק של השיווי.

תקנזהטבע הגופני הוא כולו תמצית של הטבע המעשי, שהוא תמצית מהטבע הרוחני שלמעלה ממנו.

תקנזההופעה הרוחנית התדירה, תולדתה של ההסתכלות הצלולה, היא מעלה את הטבע הגופני למקורו, והרי הוא מתעדן ומתקדש, ותולדותיו בחיים הפרטיים והכלליים נראים להאיר את מחשכי העולם כולם.

תקנזעצם הטבע הגופני עולה בעת ההסתכלות למעלה רוממה מכפי מה שהוא בעת הטמטום השכלי, ואחר כך כשחוזר למקומו אחר ההסתכלות הוא חוזר כבר מבוסם, ומלא טוב.

תקנחההשגות הגבוהות, שהן מדברות מהענינים המופשטים והנשגבים מאד, בזמן שהאדם רחוק מהם מצד חסרון המוסר שבו, שאין הרצון שלו עומד על מעמד כזה שיוכל לחפוץ באמת בהטוב הנשגב הזה, מתראות ההשגות עצמן בצורה מטושטשת.

תקנחוזהו התוכן שכל לימוד קדוש צריך תשובה תחילה.

תקנחוהצד האצילי שהוא מתלוה בכל פעולה, וק"ו בכל לימוד, הוא מתגלה רק לפי הערך של טהרת הרצון וגבורתו.

תקנחוע"פ זה יש מבא לצורך מוסרי וטהרה נפשית גם בלימודים היותר מעשיים, ולכל מעשה בעולם, כיון שכולם חיים הם בתחיית האצילות הרוחנית שבהם.

תקנטהקליפה הטובה, קליפה שבקדושה הנמשלת לקליפת הקנמון, שיש בה טעם מתוק וטוב, מתגלה היא בכל ארחות ההשכלה הפשטית המבארת באורח הפשט את התורה והאמונה, טעמי המצות, וכל השפעת הקודש.

תקנטאע"פ שהביאור הוא בדרך של קטנות, ואין להענינים אותו הגודל והשיגוב שיש להם במעמקי הרזים, מ"מ הוא ענין נכבד מאד, הראוי להקבע בתור חטיבה לימודית, ולהתעסק בהשוייתו עם גוף הפירוש היותר עמוק, ורזי עולם היותר פנימיים.

תקנטההרצאה הפשטית מבארת את הכל ע"פ יסוד הדמיון האנושי, שכלו ומוסריותו, געגועי לבבו ורשמי הרגליו, בין בתור יחיד בין בתור ציבור, והרבה ענינים מאד מגופי תורה מתפרשים עי"ז.

תקנטוהאדם צריך להסתגל להצד הגלוי בכל עומקו, ביפיו וטובו, ולחבר עמו את ההסתכלות היותר חודרת ופנימית, שיח קודש של רזי עליון.

תקסהצדיק צריך להכיר את עצמו, ואם יודע הוא שגאותו נובעת היא ממקור הקדושה, מפני שהוא מתגאה במלכותו של מלך כל עולמים ומתפאר בתפארתו, אסור לו לבטל גאות קודש זו בהשפעה של שפלות דקטנות, כי אם יצחצח אותה הגאוה מכל סיג ע"י הופעת אור של גדולה, וממילא תתאחד עם הענוה הגמורה.

תקסאדקדוקי הדינים הולכים ומתפצלים מהשרשים, והשרשים מוכרחים הם משרשי שרשיהם,

תקסאוכל מילוי וקיום דקדוקי מעשי מרחיב ומאיר הופעת אור מהשורש העליון, שע"פ הקשר ההגיוני המיוחד לחטיבה זו, הדיוקים הללו מקושרים בשורש המאיר,

תקסאוכל העברה וקלקול משחית וסותם את צינורי אור הללו, הכל לפי ערך איכות וכמות של הקלקול.

תקסאוהסתימה הטבעית הזאת עושה היא את פעולתה בין בשוגג בין במזיד, בין במתכוין בין שלא במתכוין, אלא שמדריגות מתחלקות.

תקסבכשמדת הטוב העליונה מתגברת בתוך הלב, שאז האדם הוא מלא חסד וסליחה, אין לעכב את המהלך הקדוש הזה בשום רעיון אחר, המצמצם את הטוב ואת החסד, כי מרגעי אורה אלו רוח הקודש מתפשטת בעולם,

תקסבומהטוב המוחלט המוזרח בנשמה אחת במדה גדולה, הנשמות כולן, הקטנות עם הגדולות, הרחוקות והקרובות, מתמתקות.

תקסגמדת הטוב והחסד, כשמתגברת בלבו של צדיק יסוד עולם, היא מגיעה באורה עד עומק העתיד היותר רחוק, עד עולם התיקון היותר עליון, שכל מר יומתק וכל רע יהפך לטוב, וכל חשך לאור. והוא מתעלה על כל המעשים ועל כל סדרי העולם שבהוה,

תקסגשמדת הדין מעכבת ועוצרת את הטוב, שלא יתפשט בכל מילואו, אבל הצדיק הטוב הוא לעולם מתגבר על כל, ודבק הוא במדת טובו, שהיא מדת הטוב העליון, המתגלה לו תמיד מהאור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא,

תקסגשמעמקי טובו הוא מה שלא יבצר מהם להשפיע את טובם בהתרחבות גדולה, כפי חשק הטוב בפנימיותו, להיות טוב ומטיב לרעים ולטובים.

תקסדממקור החסד צריכה אהבת הבריות להתפרץ, לא בתור חק מצוה, כי אז תאבד חלקה היותר ברור מזהרה, כי אם בתור תנועה נפשית פנימית עזה.

תקסדוהיא צריכה לעמוד בנסיונות קשים מאד, לנצח סתירות רבות, המפוזרות כצורי מכשול, במאמרים בודדים, בשטחיותן של כמה הלכות, ובהמון השקפות, הבאות מהצמצום שבחלק הגלוי של התורה, והמוסר הלאומי.

תקסדאבל ברור הוא, שאך מתרחקת היא האהבה ממקורה האלהי, יקמל פרחה,

תקסדוהמקור האלהי מופיע הוא את אורו על ידי צינורות התורה והמעשה, ועל ידי הצמצום הלאומי המיוחד.

תקסדובזה באה עבודת רוח גדולה, איך לקיים את כל הצינורות במעמדם, ועם זה ישאוב מימי החסד בטהרתם והרחבתם המקורית.

תקסדכמה פעמים מוכרחים לרדת למעמקי מחשכים, כדי לחפור דוקא משם את האורה היותר חפשית, היותר גדולה ועליונה.

תקסהצריך לצפות תמיד לישועת הכלל היותר גדולה, שהיא עליית העולמות, והנשמות כולן התלויות בהם, מעמקי הרע והתהו, על ידי עליית האדם מתהומותיו אל מרומיו, עד שיבא להיות דומה לקונו, שיהיה בורא עולמות במאמרו ורצונו.

תקסהומה שגם עכשיו נאמר בצדיקים ותגזר אמר ויקם לך, זהו רק התנוצצות קטנה מאור העתיד, שיתפשט בכל מילויי הנשמות כולן.

תקסהואי אפשר לשער גודל השמחה הפאר והעושר שיש בזה, שכל הצדיקים כוספין ומתאוין לאור גדול זה, ושמחים בו תמיד, כי כל מעשה ד' לעולם הוא קיים, ועדי עד למעלה מכל גבול וכל זמן הוא נצב ועומד,

תקסהוישמחו בך יודעי שמך, כי לא עזבת דרשיך ד'.

תקסהואף על פי שאין כח בשום נשמה בזמן הזה להכיל בתוכה את האור הגדול הזה, מכל מקום על ידי החשק הגדול, וההשערה העליונה בגיאות ד', בסוד נודע בשערים בעלה, ממשיכין הצדיקים על עצמם ועל העולם כולו הרבה קוים, כדמות שערות, מלאות שפע אור וחיים מהאור הגדול הזה, של זקנת העולמות כולם, שימלאו באורם וזיום, בדעתם וחפץ טובם, באור פני מלך חיים, אשרי כל חוכי לו.

תקסואת יראת השמים, את מכון האמונה האלהית העליונה צריכים לצרף מכל הסיגים שלה, מכל הסיגים המוסריים והמדעיים, שהאדם וכל השכלה מוגבלת שבמציאות מעכבת בה.

תקסווהצירוף היותר גדול הוא זה מה שמתגלה לעין, שאין שם שום סיג, שהכל הוא חיים וטוב, והערכים רק הם צריכים שיהיו משוערים כראוי. הצד השימושי צריך שיהיה במדתו הנכונה, בכל דבר, בין שהוא גשמי, בין שהוא רוחני, והצד המדעי צריך שיתאמץ לדעת איך מעכבים את הכל, ואז אין שטן, ואין פגע רע.

תקסזגדולי הדעה מלאים הם יסורים, על שאין ההמון נותן להם את האפשריות להביע את מחשבותיהם הגדולות.

תקסזוהיסורים הללו והאימה הזאת מפני ההמון, אינינה באה מתוך מה שהם יראים שמא יזיק להם ההמון בגופם או בממונם, בכבודם או בכל אשר להם, אין ראוי אדם להכנס בגדוד של טהורי המחשבה, שהם הם גדולי הדעה באמת, אם לא נצח כבר את היראות השפלות הללו כולן.

תקסזאבל יראים הם מפני ההמון מאהבתם אותו, ומהאחריות המוסריות הגדולה שבנפשם של מאורי עולם הללו.

תקסזיראים הם שלא יזיקו את ההמון הכללי, שלא יפסידו את מוסרו, ושלא יהרסו את קיבוצו בזה שיתנו לו טוב גדול כזה, שאינם יכולים לקבל אותו ולא ליהנות מאורו, כהבעת מחשבותיהם הגדולות של הגדולים הללו בטהרתם, שההמון מוכן הוא תמיד לקלקל את מגמתם ולטשטש את צורתם, ולהבינם באופן כ"כ מסורס, עד ששפע האור הזה הוא עלול רק לשבר את כליהם הקטנים, ולאבד את מדת הטוב המוגבל שלהם שהם מחזיקים בו לפי מדתם.

תקסזאבל מעבר מזה, החשק להשפיע ולהיטיב אינו נותן מנוחה.

תקסזהאורה המלאה שבנשמה דוחקת את בעליה ואומרת לו - השפיע! והאדם שגורל קודש זה הוא גורלו, נתון הוא תמיד ביסורי הצדיקים, שהם עם כל מרירותם ממרקים את גופו, ומצחצחים את נשמתו יותר מכל יסורי גוף ונפש המענים שבעולם.

תקסחכנסת ישראל מנצחת את העולם בכחה הרוחני. שיסודו העליה המוסרית המוחלטת, העולה על הנטיות שברוח האדם, גם על הטובות והיותר יפות שבהן,

תקסחמגלה היא את כחה, בידיעת הנהגת העולם למעלה מדרך הטבעי, מסברת היא בניסים ונפלאות את מהותה העצמי, והאמת הזאת, היא בעצמה מגדירה את העז הרוחני בקרבה ובעולם.

תקסחא"א לאדם, היחידי והקיבוצי שיתעלה על טבעו, בזמן שהוא תמיד חושב שכל המוטבע בטבע אין עליו כח עליון להחליפו בעילוי.

תקסחעל כן אין מנוס משפלות המוסר, שבעומק הרוח. לא לעובדי עבודה זרה, ולא לכופרים מוחלטים.

תקסחוהמחשבה שהיא מעצמת את הרוח להעלותו מכל המגרעות שבטבע הבהמי הפראי של האדם היא רק המחשבה האמונית, המבררת את פעולותיה ע"י שלטון שם ד' בעולם בהתגלות רצונית אידיאלית. שזהו גילוי שם ההויה שבתורת ישראל.

תקסטהמינות שתתפשט על העולם כולו, לפני האורה הגדולה העליונה שתופיע עליה, היא כדמות ההעדר הקודם להויה, בכל היש כולו.

תקסטעל כן גם הצורה הרוחנית העתיקה של האמונה צריכה להתרקב ולהסרח חכמת סופרים תסרח.

תקסטואחר הסרחון הזה, מתחלת צורה חדשה. כד מסרח גביל.

תקסטויוצא אפרוח עליון, ציפור טהורה, המוצאה בית מכבר בקן ציפור העליון, דיתיב תמן קוב"ה וחד מסכנא.

תקעאי אפשר לשום תקומה כללית שתתקיים, אם לא כשהיא שמה את פניה להתחבר עם כל הטוב שבעולם, וכמו יחיד בחייו הפרטיים, שרק אז הוא חכם כשהוא לומד מכל אדם, כן, ויותר מכן, צריך ציבור לעשות.

תקעאישנם המון מחשבות שבטבען אינן יכולות להיות עומדות זו בצד זו, סותרות הן זה את זה, לא דוקא בצדם ההגיוני כי אם בההפעלות שהן פועלות על הרצון ועל הרגשות,

תקעאורק בדרך גבורה רוחנית מצויינת, יוכל אדם לבא למדה זו, ששום הפך לא יעצור בעדו מלתן ללבו את המנוחה וההתאמה הראויה, ולא יירא משום הסתערות של רעיונות שונות, שהם עושים תסיסה בהפגשם יחד.

תקעבהאמונות המוכרחות של הרמב"ם, הם הדרכים שעל ידם מעמידים את הסגנון, והם טבועים בטבע האדם, עד שאי אפשר כלל שיעקור האדם את ציורי האמונות הללו מלבבו, ולא יעקור על ידם את האמיתיות העליונות, שהם יסוד האמת לאמתו.

תקעבואחרי כ"ז, מדי דור ודור מתחדשים שינויים רבים בהיחש של האמונות המוכרחות הללו, אבל האמת הפנימית לעולם עומדת.

תקעגמפני קטנות דעתו של אדם להקיף את הצד הכללי של הדיעות השונות, ואת הרוחב המאחד שלהן, כל הדורות והקבוצות השונות, חוזרים כל אחד על אופק מיוחד של ההשקפות האיתנות ברוחניותן, והכל מדמים שאין תקוה להדעת, כ"א כשתכחד ההשקפה האחרת, שאינה מחוג של המשקיף, מן העולם.

תקעגואין מרחיב את הדעת לומר שלא העולם כולו משתקף הוא בהשקפה אחת, כ"א חלק ממנו.

תקעגא"כ הכל נצרך והכל עושה בנין, והסתירות לא מצד היש והחיוב שבההשקפות הן באות אלא מצד השולל שלהן, מצד המכשול הגאותני של אני אמלוך, ואין עוד שנטלו להן כל השקפה בשעתה ובחוגה.

תקעדמי שמוכשר ליראת שמים אמתית, לחסידות וקדושה, צריך לדעת, שאי אפשר כלל להיות ככל אדם, אלא הוא מוכרח להתאמץ להחזיק במדתו המיוחדת.

תקעההצדיק הקדוש האמיתי הוא מאחד בתוכו את כל ההפכים, וכל הטוב המפוזר בעולם, שבמצב הקטנות כל אחד סותר את חברו, כשהם באים בפגישה במעמד אחד, בכלי אחד, הוא מאחדם בכחו הגדול המקיף והרחב.

תקעהכי הוא מתעלה תמיד במחשבתו ורצונו לעולם העליון הרוחני, שבו אין מצרים, והכל יכול להכנס שם, וממילא יוכל כל הטוב להתקבץ ביחד, והוא פועל בכחו העליון, שהטוב המפוזר בכל היחידים בישראל, ובכל העולם, ובעולמים כולם, יתאספו יחד.

תקעהובמדה זו יש מדרגות לאין חקר.

תקעהוהצדיק היותר עליון הוא מקיף את הרוחב היותר כולל, ואין בו שום צמצום של דין, כי אם כולו מלא חסד ורחמים רבים, וחפץ הוא באמת בטובת הכל, אוהב לזכות את הבריות כולן, ושונא להרשיען ולחייבן.

תקעהאמנם העולם לא יוכל להכיר את מדת הצדק הזה, ומוכרח כל צדיק עליון להלביש את צדקתו העליונה בלבושים רבים, שאחרי שהם מקטינים את האור יכולות הבריות ליהנות ממנו.

תקעוהצדיק האמיתי כל תאותו היא הדבקות האלהית האמיתית, המתעלה מכל רעיון ומחשבה, ומרוממת מכל שאיפה מוגבלת וקצובה,

תקעוכשהוא מענה את נשמתו על ידי המניעה שמונע ממנה את תשוקתה הכבירה הזאת, על ידי מה שהוא מוטרד ועסוק בענינים מוגבלים, שהם לגביה מילין דהדיוטא, העינוי הזה הוא מורגש בעולמות רבים מאד, והמון נשמות אין מספר מצטערות בצערו הפנימי.

תקעוואחר כן כאשר שערי אורה מתפתחים, והוא שב בתשובה מאהבה, ואור שמחת רוח הקודש מתנוצצת וזורחת עליו, אז בקול מצהלות של רעש גדול, של חדות עולמים, מתנשאות נשמות רבות ממעמקיהן, ועולמות רבים עם שמים וארץ שבהם מתמלאים עז וחדוה.

תקעוברבות צדיקים ישמח העם.

תקעזכשצדיקים מתגברים בקדושתם העצמית, שאור החסד מאיר בהם בהזרחה גדולה, יכולים הם לקרא לתשובה גם את הרשעים היותר מוחלטים, גם את השקועים בכל הזוהמות והקליפות, גם את הכופרים ועזי הפנים היותר נוראים, כי הכל כוסף לאור העליון בהגלותו.

תקעחפשטיות ההבנה בהגדולה האלהית, היא מזהרת ומאירה בצחצחות את הנשמה של הצדיק, המתאוה תמיד לאור העליון שיאיר עליו ועל כל העולם כולו.

תקעחובכל עת שהזוהר העליון מזריח עליו את אורו, כשם שהוא מתמלא שפעת אושר, כן כל המדריגות כולם, מראשית מקור האושר עד עמקי נקודת רגשי נשמתו, מתמלאים עונג ואושר קדוש,

תקעחוכל המדריגות שמתחתית לנקודת הרגשת נפשו, גם הן מתעלות, ובחשאי נכנס שם איזה חדוה פנימית וקורת רוח מלאה טוב, והכל מתברך ומתעדן,

תקעחוהרשעה והרע והכיעור והמהומה והחושך והמגערת שבהויה הולכת ומתמעטת, מצטמקת ומתכווצת, וחלקים רבים ממנה מתהפכים ע"פ קרבת שרשם לאור הטוב, ליושר, למנוחה, לקודש ולברכה.

תקעחויאמר אדם אך פרי לצדיק, אך יש אלהים שופטים בארץ.

תקעטהאמונה נותנת את המגמה של היש, והמדע את הדרכים איך מכירים ותופסים אותה.

תקעטאם יתעצל האדם בהישרת הדרכים, תתעלם ממנו המגמה,

תקעטואם יחדל להיות עורג אל המגמה, יאבדו כל הדרכם את ערכם, וסופם להתעות.

תקעטהצד המדעי שבאמונה הוא תמיד בערך של דרך למגמה, והצד האמוני שבמדע הוא הערך המגמתי של הדרך.

תקפכשבא העולם לידי טעות במה שחושב שכבר עלתה בידו המגמה של האמונה, מיד הוא מתחיל לסור ממנה, שהרי רחוקה היא ממנו המגמה האמונית, ובחיון עליון שלה שם טובה ואשרה, אמיתה וחסנה, גנוזים.

תקפועל ידי רישול זה מהתוכן המגמתי, מתחילים דרכי המדע להתעות, וחכמת סופרים תסרח, והאדם מרגיש שהוא יורד מנכסיו המאושרים הרוחניים.

תקפוהזרם החי בקרבו ממרום המגמה העליונה, שמשם נחצבה נשמתו, דוחפו לשוב ולשוב, והוא הולך ומזדכך, הולך ושב, עד שחוזר למרום האמונה.

תקפאיש בעולם תוכן טוב ההולך ומתעלה, וזה התוכן מתגלה הוא ברצונו ובטבעו של האדם גם כן.

תקפאבעבר היה הטבע והרצון האנושי יותר פראי ממה שהוא כעת, ולימים הבאים יהיה יותר נח וטוב מההוה.

תקפאבעבר היתה מהות התורה והמוסר פונה ביותר לביטול כח הרצון הטבעי, מפני שהרע היה מרובה בו,

תקפאולעתיד הולך הדבר ומקבל צורה חדשה, עד שהדרישה של החופש הרצוני תובעת תביעות מוסריות שיניחו את הרחבתה המבוקשת, שאז תראה כמה טובה צפונה בה.

תקפאאבל בתוך הרצון העכשוי כמה סיגים עדיין יש בו, ומתוך הזכות של הניצוצות הטובים של הרצון שהתעלה חפצים גם אלה הסיגים לזכות בחופש, וחופשם יחריב את העולם ויזהם אותו.

תקפאלזאת המלחמה עצומה היא, וכל מחנה נגינה בצדק, ולוחמת בצדק,

תקפאהחפשים לוחמים בעד ניצוצי הטוב של הרצון שלא יסבלועבדות לאין צורך, שהוא אך למחסור,

תקפאוהמשועבדים, מכירי העבר ויודעיו בהדר טובו, מגינים על השעבוד, שלא יהרסו חלקי הרצון המזוהמים את הבנין האצילי של העולם.

תקפאוגדולי הנפש צריכים לתווך את השלום בין הלוחמים, בהראותם לכל אחד מהם, מה הוא הגבול השייך לו באמת.

תקפבאם מודים הם המאמינים בתורה באמת, בעיקר הגדול של שלילת הגשמות, הגבול, השינויים, וכל התוארים של לשון בני אדם מהאלהים, כבר הם מוכרחים לדרוך בדרך אמונה מושכלת.

תקפבוכיון שנקודה אחת מההשכלה האמונית מוכרחת היא, כבר כל העולם כולו המושכל הוא מוכרח. והחכמה והאמונה מוכרחים ללכת צמדים, ובאין דעת אין אמונה. והיה אמונת עתך חוסן ישועות חכמת ודעת.

תקפבורק אז תבוסס האמונה בהשפעתה המעשית. יראת ד' היא אוצרו.

תקפגכדי לנצח את ההפקרות והכפירה המהרסת, צריכים לחנך תלמידי חכמים בריאים בגופם וגם בכל כחות נפשם, מחונכים בטוב טעם ובכשרון הכרה של נועם הרגשות שבאים מתוך הטיפול בנשגב שביופי, של שירה ומליצה, וגם של הדר הטבע והיופי המובלט בכל מלאכת מחשבת. דירה נאה, אשה נאה וכלים נאים, המרחיבים דעתו של אדם.

תקפדהרצון הטוב הקבועבלב הצדיק לעולם, שוכן עמוק מאד בתוכיות נשמתו.

תקפדומתוך נקודה מאירה זו הוא מלא גודל ועז בגאות ד', ומלא פחד ויראה מכל חטא.

תקפדזה הרצון מחולל הוא נפלאות בעולם, הוא דוחף תמיד את ההויה כולה, שתצא מחשכה לאור עולם.

תקפהכל מה שמסתכל האדם יותר במעלתו הרוחנית, ככה ימצא, שאינו צריך לציוריו שום הגבלה. אדרבא, יצייר כח המצייר כל מה שיש בכחו. וגם אם כהנה וכהנה יצייר גודל ועז, עדיין לא יגיע לשיעור טפה מן הים ממה שיש לגדל ולרומם.

תקפהוכמה אושר שימלא מהסתכלותו החפשית, כששחוק הדמיון הטוב ילוה אותה. עדיין לא יגיע לחלק אחד מרבבות אין קץ של העדן האמתי, השרוי בכל היש, שכולו הוא התגלות שעשוע עליון, ועדן צור כל עולמי עד.

תקפולפעמים יש חסרון באמונה צרופה, מפני שאינה יודעת איך לבסס את המחשבה העליונה על היסודות של כל המדריגות התחתונות שבנפש האדם, שהם נמצאים בטבע הבשר ובנטיית הדמיון, ואפילו בתכונת ההזיה של האדם.

תקפושהכל צריך להתפרנס מהמחשבה המקפת כל דבר לפי ערכו והאמונה הצרופה דואגת רק בעד השכל, ונמצא שכל תכונות החיים שחוץ לשכל נשארים בלא השפעה של קדושה.

תקפוולא עוד אלא, שכיון שהשכל מושפע מן האמת העליונה שהוא אור הקודש, והתכונות האחרות אינן מושפעות ממנה, נעשה ע"י זה הריסה ומלחמה פנימית בתוך הנפש בין הנטיות השונות, שאינן יכולות להתמזג זו בזו.

תקפוואין תקנה לשלומו של היחיד ושל הציבור, כי אם באמונה חיה, הכוללת הכל, שצירופה יהיה רק בתכונת ההשכלה העליונה שלה, אבל הדמיון וההתפעלות, הרגש והטעם הגופני, העריגה והכמהון של הבשר, ההזיה וההתלהבות הדמיונית, גם הם לא יחסרו, אלא שהכל יהיה מונהג תחת השלטון של הדעה המזוקקת העליונה, שיש בה האור השכלי הצלול, ועוד מה שיותר מזוכך ממנו, ע"פ סוד ד' ליראיו. וזאת היתה המטרה של גלות מצרים, אשר נפלו ישראל בעבדות פחותה, שמטמטמה את רוחם והשפילה את כשרונם ביחס להשכל המעשי, והוכשרו להשכל האלהי בהופעת אור האמונה.

תקפזהדין נותן שיש נשמה לכל ניצוץ, שהוא שואף להתעלות, ומתעלה על ידי אור חסד עליון שמופיע תמיד, וקל וחומר לכל בריה שהיא הולכת ומתעלה, בכל גון של הויה שהיא נמצאת, בין בתאר של פעולה בגוף בין מחוץ לגוף,

תקפזוכל מין ממיני החלוקה, כמינים ופרטיהם, וקל וחומר אנשים ומשפחות, עמים ולשונות. כל מושג כולל יש לו נשמתו שהיא הולכת ומתעלה,

תקפזוקל וחומר עולמים שלמים שהם הולכים ומתנשאים, הולכים ומתעלים, חיים הם בשימושם הגופני עד הזמן שנשמתם משתלמת, ואחרי כן כל הרוחניות שבהם מתעלה, ובצרור החיים הכללי העליון מכל נחיצות של גוף ועולם מקומי הם נצררים בכל כחותיהם הכלליים והפרטיים.

תקפזוכשאנו רואים במחזה כמה עולמים לאין תכלית כבר היו לפנינו, אנו יודעים מזה, כמה עדן ואור עליון מקבלים האורות הרוחניים הכלליים שלהם בכל פרטיהם, ואור עדן זה באיזה צורה הוא משותף לכולנו יחד.

תקפחהאמונה האלהית מבארת את הגודל והעז שיש לרצון האדם והכרתו, לכשישתלם בכל מילואו,

תקפחשכמובן לא יתבאר הדרך בבירור כ"א על ידי ידיעה שלמה בכל היש כולו, לפי מדת הגודל היותר אפשרית,

תקפחונשאר לעולם החק שדעת ד' באה מדעת מעשי ד',

תקפחוהאמונה היא מקפת את כל הידיעות לעשות חטיבה כללית מכל הפרטים כולם. ובזה היא נותנת חיים נצחיים לכל הזוכים לאורה. והיא מחיה בלשד פנימיותה, את המוסר, את חיי החברה, ואת חיי היחיד, כשם שהיא מחיה את כל העולמים כולם, מראש ועד סוף.

תקפחשכולם יחד הנם אדם אצילי, צדיק עליון, שנאמר עליו בצדק צדיק באמונתו יחיה,

תקפחוהצדיק היחידי הפרטי שואב הוא את אור צדקו משפעת של צדיק עליון. של אדם עילאה זה הכולל כל היצור כולו, שכולו ביחד שואף ופועל טוב נפלא, אשר כל רעיון לא יכולהו, ומנובלות אורו כל טוב נמצא, וכל עדן וגן,

תקפחוכל נשמה ועולם מתמלא רוח חיי עדנים, רוח גבורה וקדושה, עד כדי לתן מלכות למלכים נבואה לנביאים, שירה לשרים, גבורה לגבורים, וצדק לצדיקים.

תקפטכמה סגוליות הן המצות אשר באור האמונה נכירן, כמה חיים הם נותנות לנו ולעולם - זה יכיר הדור המפותח, אשר יעלה למעלה מכל הרום של הנסיונות המדעיים.

תקפטבתוך הנשמה אנו צופים את ערכן, וסוד ד' את ישרים ואת יראים יגלה לעין כל, ע"י חופש הדעת ההולך ואור.

תקפטרק החופש הוא אב האמונה העליונה, אמונת אומן, שגורל העתיד בידה הוא.

תקצכמה נואלו האנשים שאינם מסתכלים בפליאות הטבע וחוקותיו, בגודל מעשה אלהים שבעולם. באין בסיס של השקפה חמרית גדולה ועשירה, ההשקפה האצילית מתטשטשת.

תקצכל החוצפה והכפירה באה לעולם לתבע את עלבון החומר מבעלי הצורה המפריזים, העושים עול להחומר בבטלם וברדפם אותו, בין בצדו המעשי בין בצדו העיוני.

תקצוכל המטפלים בחומר ביושר ובצדק - בין הנותנים חלק הגון לגוף ולתביעותיו, לחברה ולתביעותיה וצרכיה הארציים, בין המיחדים זמן להסתכלות מדעית בכל ערכי החומר, בארץ ובשמים וכל אשר בם, בהיות עינם ולבם אל הרוח והנשמה העליונה מכל - הם מביאים את ברכת האושר והשלום בעולם, והם הם הנם החיל אשר נגע אלהים בלבם, בוני חרבות ומשובבי נתיבות.

תקצאכל מי שקדושת נפשו עלתה למרומי ההסתכלות של פנימיות ההויה, שואב הוא רוח הקודש ממעמקי נשמתו, כל מה שיסתכל יותר בעולם החיצוני, בחכמתו וערכו, ובכל טענות הערות ותביעות של בעלי החיצוניות, יתחדד חושו הרוחני יותר ויותר, ומכל קליפה ישיג אור, מכל כפירה אמונה, וקדושה מכל טומאה.

תקצאלמרומים הללו אפשר להגיע על ידי הדרכה תדירית, בדרכי תורה, בחכמה, בתרבות ודרך ארץ, שנזהרים בהם שלא יהיו סותרים זה את זה, רק יתאחדו יחד באיחוד קבוע, שהוא מתעלה, כל מה שההסתכלות בחכמה העליונה, המביאה להכרת האחדות באור חיים ורוחב דעת, היא מתגדלת בגודל תמידי, ומראה היא את פעולתה על כל הליכות החיים כולם, המדות הדעות והמעשים.

תקצבכשההכרה האלהית עומדת בשפלות אצל האדם, העולם הכללי, והיחיד הפרטי, אז כל מה שהוא עושה לשם ד' מקבל צורה שפלה, ומעמיק לפעמים את הרושם של השפלות.

תקצבאמנם השפלות הזאת אינה נערכת, כ"א לפי ערכו של האדם ושל הדור, של הקיבוץ ושל הסביבה.

תקצבאם יש אפשרות להתוכן האלהי שיתעלה, ומפני שפלות ידים ומיעוט הסתכלות נעשה נמוך, אז חשוב התוכן יורד ממדרגתו ומשפיע את השפעותיו לא להצלחה.

תקצבאבל אם החוב מתמלא, והדעה עושה את חיובה כראוי, לפי הדור ולפי המקום, אז ברכת ד' היא מלאה על התוכן האלהי, והכל מתמלא עושר ועז וברכת החיים על ידו.

תקצגאהבת הבריות צריכה טיפול מרובה, להרחיבה ברוחב הראוי לה, להלחם נגד השטחיות, הנראה בסקירה הראשונה, ע"י שימוש שאינו כל צרכו, מצד התורה, ומצד המוסר המנהגי, כאלו יש ניגודים ולפחות שויון נפש, לאהבה זו, שהיא צריכה להתמלא תמיד בכל חדרי הנפש.

תקצגהמעמד היותר עליון באהבת הבריות צריכה לקחת אהבת האדם, והיא גם כן צריכה להתפשט על כל האדם כולו. למרות שינויי דעות בדתות ואמונות, ולמרות החילוקים של הגזעים והאקלימים,

תקצגנכון הדבר לרדת לסוף דעתן של העמים והקיבוצים השונים, כמה שאפשר, ללמוד את אופיים ואת תכונותיהם, למען דעת איך לבסס את האהבה האנושית על יסודות המתקרבים למעשה.

תקצגכי רק על נפש עשירה באהבת הבריות ואהבת אדם, תוכל אהבת האומה להתנשא בגאון אצילותה, וגדולתה הרוחנית והמעשית.

תקצגוצרות העין, הגורמת לראות בכל מה שמחוץ לגבול האומה המיוחדת, אפילו אם הוא חוץ לגבול ישראל, רק כיעור וטומאה, היא אחת מהמחשכים היותר נוראים, שגורמים הריסה כללית לכל בנין הטוב הרוחני, שכל נפש עדינה מצפה לאורו.

תקצדלהשוות סיפור מעשה בראשית עם החקירות האחרונות הוא דבר נכבד.

תקצדאין מעצור לפרש פרשת אלה תולדות השמים והארץ, שהיא מקפלת בקרבה עולמים של שנות מליונים, עד שבא אדם לידי קצת הכרה שהוא נבדל כבר מכל בעה"ח, וע"י איזה חזיון נדמה לו שצריך הוא לקבע חיי משפחה בקביעות ואצילות רוח, ע"י יחוד אשה שתתקשר אליו יותר מאביו ואמו, בעלי המשפחה הטבעיים.

תקצדהתרדמה תוכל להיות חזיונית, וגם היא תקפל איזה תקופה, עד בישול הרעיון של עצם מעצמי ובשר מבשרי.

תקצדוהודיע הכתוב שקדושת המשפחה קדם להבושה הנימוסית בזמן, וכן במעלה, שאחר ההתעוררות מהתרדמה הוחלט דבר זאת הפעם, ומ"מ היו שניהם ערומים ולא יתבוששו.

תקצדולמדנו, שלא רק עבירה נמוסית היא פרצת העריות, שפורצים בה כשאין רואה, ועין נואף שמרה נשף, אלא דבר עמוק מוטבע בשורש נשמתו של אדם, שחוטאו חומס נפשו,

תקצדוהפורש מהם נקרא קדוש בעצם.

תקצהקשה מאד להביט בבת אחת על רוחניות העולם וגשמותו, ומכל מקום גבורי כח מתגברים הם שתהיה הסתכלותם שלמה בשני הצדדים.

תקצהההשקפה הרוחנית כשהיא מתעלה, היא מבארת רזי עולם.

תקצההיא מראה באספקלריא של קודש, שיש בה צחצוח של הכח המדמה על פי הארת השכל, וצירופה של הופעה עליונה את כבוד המצות האלהיות, נועמן והדרן, והיא מראה את הגודל והשיגוב שיש בתורה ובתפילה.

תקצהביחוד מראה היא איך תפילת ישרים מתקנת היא את העולם, מישרת את דרכי החיים, ומוציאה את האדם מאפלה לאורה.

תקצהוכל מה שתזריח ביותר ההארה הרוחנית של העולם בנשמת החושב, ככה האמתיות הללו הולכות ומתבררות לפניו, ומציגות לו תוכן מלא של חיים בהירים עדינים ועליונים.

תקצהוכשמגיע אדם למדה זו, בכלה או במקצתה, מתמלא הוא ענוה, ונועם של תנחומים מתעורר בקרבו, ועולה הוא בתשובתו למעלה מכל חשבון ומכל משקל.

תקצוהקדושה הולכת ומתפשטת בעולם, ברז גדול היא מטהרת את מעשיה, היא מטהרת ומאמצת את רצונו של האדם, ומכשרת אותו, שיהיה כלי מעשה לשכלול העולם, החיצוני והפנימי, והיא מעלה את הרצון האנושי למרומי שכלו המעשי והעיוני.

תקצואם יציאת מצרים תעקר ממקומה, אם העבר איזה פעם לא יהיה לו תפקיד עיקרי, להחיות את הרוח, יהיה זה באופן שכבר כל תמציתו יהיה מסור בההוה, כל הניצוצות הנשמתיים יהיו קבועים בנזר העתיד, בהיותו להוה. שהם עלו מתהום העבר, בעת שהוא היה רק הצנור העקרי, שחיי הרוח בעולם נמשכו על ידו.

תקצזכשהחקירה המדעית הולכת ומוצאת דיוקים מכוונים בתוך העלילות כולן של התוהו והבהו, כשכל התנועות, שהוים ושהתהוו בעולמים לפני יצירתם הגמורה, כ"כ מתאימות הן למטרת הבנין הגמור בשכלולו, הולכת בזה חכמת מעשה בראשית להיות תמיד יותר ויותר חכמה גלויה, שנדרשת ברבים, ושנותנת מחיה לרוחות רבים.

תקצזולפי ערך ההכשר הזה שהעולם מתכשר לצפונותיה של חכמת היצירה המעשית, הולכים לעומתם הרעיונות של חכמת היצירה הרוחנית, ומתגבלים עם החיים והמציאות.

תקצזוהאמיתיות האלהיות, שבחותם האמת העליונה, שהיא תמיד מעוזם של חכמי עולם האמיתיים, ושהיא אורם של ישראל בכללות, החפץ תמיד שהאמת העליונה המוחלטת תהיה המנצחת בעולם, והפועלת על כל הליכות החיים כולם בגבורתה, הולכות הן, ונעשות לדברים שהם שוים לכל נפש, עד שאי אפשר עוד להסביר גם אמונה פשוטה לאנשים בינונים, כי אם ע"פ הרחבת הצעת רזי עליון, שהם עומדים ברומו של עולם.

תקצזופתחי השערים של מעשה בראשית, הם הם גורמים עצמיים לפתיחת שערי מעשה מרכבה, שהיא ההנהרה העליונה, המסגלת את החושים ואת הרצונות, את ההכרות ואת הרגשות, להאחז בעומק הרוחניות האיתנה, במקור חיים תמימים ונצחיים, עד שהחיים הולכים באומץ קדושתם לנצח כולו את המות, והטוב ממתיק כולו את כל הרע כליל.

תקצזהתפיסה השכלית הרוחנית העליונה, כשם שהיא מתממת את הרצון האישי, ומעדנת את הקשר החברותי, היא פותחת את החושים הגשמיים והרוחניים להתקשר עם המציאות כמו שהיא, והאושר והעדן, הנוי והנצח שלה הולך ומתגלה לפניה.

תקצזהחיים שבגויה נעשים רחבים, טהורים, קדושים ועדינים, והחיים שמחוץ לגויה, וממעל לה, מאירים תמיד בכל נגהם.

תקצזהרוחניות הולכת היא ומתעלה באדם ובעולם, בכל רגע של חיים.

תקצזוההשכלה העליונה תופסת בהכרתה את הריקום של העילוי, והיא מתעדנת מרב זיו, ומעדנת את העולם כולו.

תקצזכשרוחניות משתלמת בקצבתה, וחפצה היא מרוב עדנה ושבעון להעתיק את כחותיה לככר יותר לשדי, כל הסביבה מסתגלת לזה, והד קול העונג מקצה העולם ועד קצהו נשמע.

תקצזלאור טוב זה, למבט כזה, על אותה האפלה, שחכמת החיים הבינונית קוראה זה מות, מחכה העולם.

תקצזוההחלטה של ההליכה באור האמת העליונה היא מביאה אותו אל מעמד איתן זה.

תקצזהחיים החברותיים עם כל מילויי תיקוניהם, החופש השכלי וההרגשי עם כל הרחבתם, אומץ הרוח וגבורת הבשר עם כל חסנם ויפים, כל אלה יחדיו יחוברו למשאלות הנצח, שרק הן בהפתרם יעמדו לעולם בשעת דחקו.

תקצזרק דיעות עליונות, שהן נובעות ממקור עליון של חיים עליונים, ישיבו להעולם וכל אשר בו, לכל הנשמות העשוקות הערטילאות, ולכל שוכני מאפליות בגויות חולות, הרוסות ומזוהמות, את עז גבורת חייהם, את ברק יפעת נצחם.

תקצזושלום העולמים, והדר הרוחות לכל בשר, ישוב ויגלה, בגאון עז, ממעל לכל הגה ורעיון מוגבל.

תקצחכל המחשבות והרעיונות, התשוקות הגדולות, והנסיונות העצומים, שעוברים על כל צדיק בנפשו הפרטית, כולם עוברים הם על כללות האומה, ובאופן כללי על כללות האדם, ובאופן יותר כללי על כללות העולם, וכל העולמים כולם.

תקצחוכל מה שהאורה הפנימית והמקפת העליונה היא יותר נתבעת ברוב אמת מנשמתו של אדם, והוא מתגלגל הרבה בצער הצמאון לשבר את נפשו מהריווי העליון, עד שהצער בא לידי דכדוכה של נפש ממש, עד לכדי בחילה בחיים, ועד לידי התמעטות הכח, וההתהלכות כצל בנטותו,

תקצחובכייה לא יפנה אל רהבים, ולא יאבה בשום אופן לשכר את עצמו בשכרון החיצוני של העולם, לא בתאוות גשמיות, ולא ברוחניות, ולא בדמיוניות, ולא במה שקוראים שכליות, כי אם עומד הוא על משמרתו, והתגלות האמת העליונה והטוב המוחלט בנשמתו ובעולם הוא כל ישעו וחפצו, לפי מדה של התגברות תכונה זו, הוא הולך ומשתוה לרוח כל העולמים,

תקצחוסוקר הוא מפנימיותו את הכל, והולך האור ובא לו מתוך מחשכיו, עד כדי צפיה נאמנה מסוף העולם ועד סופו, כל אחד ואחד לפום דרגיה, ויראה בגיאות ד', ברב עז וחדוה, וארח צדיקים כאור נגה, הולך ואור עד נכון היום.

תקצטהצדיק האמיתי, שחפץ בטובת העולם ובזכותן של הבריות וטובתן באמת, יש בידו כח להמשיך הדביקות לעצמו, את כל האופי של המהות הרע שנמצא בכל הנפשות הדביקות עמו דבקות יחוסית של אהבה ואמונת חכמים.

תקצטומתוך שע"י המשכתו גז הרע מהם, נטהרים הם ונעשו נקיים מחטא.

תקצטוהוא בעצמו, מתוך גודל הטוב שבנשמתו, מתהפך הרע שלהם בעצמו לטובה, ומוסיף לו יפעה ואור גדול מאד.

תרממרום המציאות העליונה בא הדיבור לפיו של האדם, ואין לשער כמה גדולות הן העלילות המעשיות והרוחניות שפועל הדיבור מאז הנתקו ממקור אורו עד שבא לכלל ביטוי.

תרומהלך עצום זה עושה הדיבור בהתבטאו בחזירתו למקורו.

תרוכשהוא מקושר להמחשבה האלהית בתורה ובתפלה, אין לאורו וזוהר עשרו קץ ותכלית, וממש בורא הוא עולמים, מלאים כח וחיים, אומץ ועושר רב,

תרוהצדיק, בעל המדע, המשיג את ערכו של הדיבור, כרום השגתו תהיה גם פעולתו, ותגזר אמר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור.

תראמה שהתיאבון הפשוט של האכילה עושה אצל בעלי חיים כולם, ואצל בני אדם בינונים, להמשיך את האדם לאכול להחזיק את חייו וכחותיו, פועל בצורה אצילית וכח נשגב אצל גדולי הדעה, צדיקים יסודי עולם, החפץ להתאחד עם כל ניצוצי הקודש הטמונים בתוך המאכלים, שהשמחה הנשמתית מתעוררת מהאדם האוכל לעומתם, לקבלם אל תוך נשמתו, להוסיף בהם אור ומדות עולמים, והם בעצמם מוסיפים עז ושמחה בתנועה, גם לפני האכילה.

תראבעת האוכל כבר השמחה מתנוצצת במעמקים, ובאכילה עצמה היא עולה במעלה יותר עליונה, ויאכל בעז וישת וייטב לבו, וייטב לבו בדברי תורה, שהן הן האכילה והשתיה עצמן, לבאי בסוד ד', דידעי מאי דמחוי להו במחוג.

תרבהשקפת עולם גלויה ורציונלית, צריכה היא תמיד להתאחד עם השקפת עולם נסתרת מיסתית, ומשתיהן יחד, לכללותם והמון פרטיהם, תפרח השירה, תעוז הגבורה, יתהדר היופי ותרבה הדעת.

תרגכל יום ויום מחיי האדם הוא שקול בערכו הרוחני מכל הימים שקדמו לו ביחד, והדבר הזה נוהג גם ברגעים ובחלקי זמן היותר קטנים, כי החסד האלהי הולך הוא ומוסיף אורה, וכל רשימות של העבר הם נתונים בההוה, ועוד הוא מוסיף עליהן את חידושו.

תרדכל גוזמא בלתי מתקבלת באמונת הלב, שייכת היא רק לעניני החול.

תרדאבל עניני הקודש כל תאור של טוב ותפארת שמתנוצץ עליהם בשכל, הכל הוא רק מקצת מן המקצת משבחם.

תרהכל מה שהאדם מקדש יותר את רצונו, ומעלה אותו למרומי הטוב, ככה זורחת בקרבו האורה של ההכרה האלהית העליונה, שיסודה העליון הוא הכרת השלטון העצמי האלהי בחופש גמור, שהוא תוכן הרצון המוחלט, שכל התוארים בו כלולים.

תרוהיופי העליון, התפארת האלהית, מושכת היא אליה את הנשמה, מעירה אותה מתרדמתה ומקיצה לחיים את כל כחותיה.

תרומאירה היא עליה כאור שמש על צמחי חמד, ומפתחת אותה בכל ענפיה המלאים כח, פאר, נועם ורעננות.

תרוהתשוקה ליחושי בית המקדש, לבית ד' בראש ההרים, לכהנים בעבודתם, לויים בשירם וישראל במעמדם, וכל קשורי הנפש שבנשמת האומה כולה אל זבול קדשה, מעירה בכל יום נוייו של עולם בלבן של ישראל, ומקימה מקדש עליון בנשמתו של כל יחיד, המתחילה תיכף בהתחלת סדר היום בסידור הקרבנות והקטורת.

תרוכל מחשבה ורגש ישראלי, המתרומם בעליוניותו לרום פסגת נשמת האדם והעולם, מתמלאים חיים ע"י הופעת לב זאת, שיחידי סגולה מתברכים בה בכל יום, ומופיעים בגניזת כחם על הכלל כולו, על גוי ועל אדם יחד.

תרזהרשעה שבעולם מוצאה באדם את מכונה, והיא הולכת ומתגלמת בקרבו, מדי יום ביומו מוסיפה היא אומץ, מכשלת היא את כחו להתרומם להתעלות לטוב, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום.

תרזאי אפשר לאדם בלא תפיות תדיריות, שאחד מפרקיהן הם הוידויים.

תרזהאדם מוכרח להתודות על עונותיו, על חטאיו שבגלוי ושבסתר, ושבסתרי סתרים, על נטיותיו לרעה, ההולכות ומלפפות אותו.

תרזכשהטהרה של התפלה והוידוי באה מדי יום ביומו, כשחשבון הנפש אינו דבר נשכח מהאדם, אז הוא מנער את הרשעה ממנו, קמעה קמעה, טרם שהספיקה להעשות עליו ערמה גדולה כזאת שלא יוכל להרים ראש.

תרזומארי דחושבנא בכל יום מסלקים את הרשעה היומית, מתודים הם לפני שינתם הקבועה, על עצמם ועל כל העולם כולו.

תרזלפחות מגלים הם את מחאתם על הרשעה הפרטית, והכללית, בכל מקום שהיא, מעמידים בזה את נפשם נכח הטוב והקודש, מעלים אותה בזה אל שרש חיי קדשה, מחברים את יניקתה מבאר הטוב. בידך אפקיד רוחי.

תרחהיצירה הרוחנית חפשית היא. אינה מתחשבת עם שום השפעה חיצונית, היא יוצרת כפי הלך רוחה פנימה. וכל מה שתתגבר בקרבה אמונתה בעצמה, כן תעלה למרומי האמת.

תרחהשקר, והרשעה האחוזה בו, אינם באים כי אם מהשפעה חיצונה, שבאה על היצירה הרוחנית כספחת, המצוה אותה בכחה להגות ולא רוחה. כי הואיל הלך אחרי צו, ואין צו אלא עבודה זרה.

תרטכל הספרים כולם, בין בקודש בין בחול, וכל הידיעות הבאות לאדם מחוצה לו, אינם כי אם עוזרים לעורר את רוחו הפנימי, להוציא לאור על ידם את הגנוז במעמקיו.

תריע"י התורה סופג האדם אל תוכו את נשמת ישראל, ואדם מישראל אי אפשר לו לחיות חיים שלמים כי אם בנשמת ישראל שתחיה אותו.

תריוהמחשבה הכללית הבאה לאדם בצלילות דעתו, היא נותנת בו את רוח האדם שבקרבו ומשכללתו.

תריוכל מה שיתרגל יותר בתיקון תורה ומחשבה צלולה, ישתכלל יותר אופיו ע"י מה שתחובר נשמתו הישראלית עם רוח האדם שבקרבו, וכל אחד מהם ישפיע על חבירו את ברכתו.

תריאצריך האדם להתעשר בפרטים תחלה, כדי שיוכל לתן לרוחו חופש והרוחה לסקירות כלליות, שזהו כל עונג רוח האדם, השואף להרחבת הנהר של הבינה העליונה.

תריאאחר שבא למדרגה הוגנת של רכישת פרטים, אז הולך הרוח ויוצר לו ערכים כלליים, שהם הולכים ומתנשאים מעל כל הפרטים.

תריאוכשהם משתלמים בצביונם, מרחפים הערכים של הבינה העליונה על הפרטים הרבים, כיונה זו שמרחפת על קנה, להוציא מן הכח אל הפועל את החיים והאור הגנוז בכל פרט ופרט, ע"י תבונה חודרת, השואבת מהבינה העליונה, ומענקת עושר לפרטים הרבים, בהמון שינויי גווניהם.

תריאאז מגיע תור הגדלות לאדם, שתובע ממנו שלא תהיינה פעולותיו מצות אנשים מלומדה, אלא שכל פעולה וכל הרגל, כל עבודה וכל מצוה, כל רגש וכל רעיון, כל תורה וכל תפלה, תהיה מוארה באור הגנוז, באור הכללי, הגנוז צנשמה העליונה, לפני הופעת פעולתם.

תריבהרבה דברים מדקדוקי תורה נראים מיותרים, ודומים למשא על הבריות, מפני שאינן מכירין את גודל כחו של הרע שבאדם ובעולם, ואינן יודעין כמה עצות, סייגים ותחבולות, צריכין בני אדם איך להמלט ממנו, בין מהרע הרוחני בין מהרע המעשי.

תריבאמנם ע"פ החולשה שירדה לעולם, ע"פ הדלדולים הגופניים והנפשיים שפגעו ביחוד בכנסת ישראל, נתדלדל הכח בכלל ועמו ג"כ כח הרע, ואין אפשרות לחטא חטאים נוראים, אבל בלב יצר חשוב, במעמקי הכח הרע גנוז הוא, וכשיתעורר הכח לאיתנו יקיץ גם הרע עמו לבלע ולהתעיב.

תריבעל כן הננו תמיד זקוקים לאור תורה ונר מצוה המצרפים את הבריות כדי שנהיה מוגנים יפה בעת שוב כח החיים המלאים אלינו, לקבל את הטוב והאור, ולזרות הלאה את הרע והחושך. כל אמרת אלה צרופה, מגן הוא לכל החוסים בו.

תריגכל מחשבה רזית צריכה המון מחשבות גלויות, להגלימה, ולהיות לה למגן ולמעקה, שלא יפלו אורותיה, לתהום הדמיון, השקר וההירוס.

תריגוכל מחשבה גלויה צריכה ניצוץ רזי, לעדנה, לשמרה מקלקול ומהתהפכות לסם מות, תחת תכונתה המקורית להיות לסם חיים.

תרידההבטה הרציונלית על העולם, בכל חזיונותיו, החמריים, המעשיים, המוסריים, והרוחניים המוחלטים, היחידים והמצורפים, הכלליים וכללי הכלליים, היא מבליעה את הנקודות והקוים המיוחדים הדקים בתוך ההארה הכללית, ומתוך כך נוח לה להתעלות למרחב כללי.

תרידאבל כשלון טמון לרגליה ע"י מה שלא נתבססה יפה בחדירה אל הדייקנות הפרטית.

תרידהופעה זו נראית מכחה של הרציונליות בחול, וגם בקודש.

תרידהרזיות היא חודרת לפרטים ולפרטי פרטים, אין קו ונקודה שתעבור עליהם בשתיקה, אין קוץ ותג שלא תדרוש עליהם המון פליאות, אין תנועה קלה, וחזיון קטן שבקטנים. שלא תפיץ עליהם קרני אורה. לצייר ולתאר, להרגיש ולחשוב.

תרידמסוכנת היא הרזיות שלא תשקע בקטנותם של הפרטים, שלא יאחזו כנפיה הרחבות בחגוי סלעי מגור של חשכת הקטנוניות.

תרידהיא לפי זה צריכה תמיד להחליף כח. לפעמים צריכה לספוג אל תוכה את האויר הרציונלי, השטחי. היא מעלתו, כשאוחזתו בידה.

תרידוביותר היא נועדה תמיד להתרומם במרחביה העליונים, בדרושי הגדולה העליונה. בכללי כללי הכללים, שגם הם לפרטים נחשבים, בעת שכללים יותר רחבים מופיעים עליהם.

תרידאבל סוף כל סוף תנצח הרזיות בכחה לאלהים, ותבא עד תכונתה להראות לעולם כולו, שאכן גדלות עליונה יש גם בכל קוטן. אין גבהות לפני המקום, ולא שפלות.

תרידאין קטנות ואין גדלות, כי הכל רם ונשא והכל שפל ונמוך, הכל רם ונשא מצד מקוריות החיים של אור חי העולמים, ששוטף בכל, והכל שפל ונמוך אלמלי יצוירו שהנם נשארים לעצמם בלי מקור האור, שאז כלהו ספירן מתחשכן.

תרידוכד אנת תסתלק מנהון אשתארו כולהו שמהן כגופא בלא נשמתא. כי עמך מקור חיים באורך נראה אור.

תרטוכשכח ישראל גדול ונשמתו מאירה בקרבו בהופעה וענפיו המעשיים מתוקנים, בסדור מלא, בקדושה ביחוד ובברכה, במקדש וממשלה, בנבואה וחכמה, אז ההתרחבות לצד החול, לענוגי החושים הרוחניים והגשמיים, להצצה חדירית ופנימית לתוך חייהם של המון עמים ולאומים שונים, למפעליהם וספריותיהם, התגברות עז החיים הטבעיים, כל אלה טובים הם ומסוגלים להרחיב את אור הטוב, והתחום ארוך הוא: יב מיל כמחנה ישראל כולו, כופל באמת את כל העולם באיכותו, יצב גבולות עמים למספר בני ישראל.

תרטומשחשך האור, משגלתה שכינה, משנעתקו רגלי האומה מבית חייה, החל הצמצום להיות נתבע.

תרטוכל עז חילוני עלול להיות לרועץ, כל יופי טבעי וחשקו עלול להאפיל את אור הקדש ותם הטהרה והצניעות, כל מחשבה שלא נתגדלה כולה במחנה ישראל יכולה להרוס את סדר האמונה והחיים הישראליים, כל שמינות קטנה מביאה לידי בעיטה, מכאן באו העוצב והסגוף, הקדרות והפחדנות, וביותר ממה שפעלו אלה על החיים הגשמיים פעלו על החיים הרוחניים, על רוחב המחשבה, על תעופת ההרגשה, עד אשר יקיץ הקץ, שקול קורא בכח: הרחיבי מקום אהלך, ויריעות משכנותיך יטו, אל תחשכי, האריכי מיתריך ויתדותיך חזקי, כי ימין ושמאל תפרוצי וזרעך גוים יירש, וערים נשמות יושיבו. והתחום של אלפים אמה הקצר הולך ומתרחב, כמדת ישועתן של ישראל ההולכת ואורה קמעא קמעא.

תרטזכל דעה של אמת, מסבבת ע"פ שילוב הרעיונות של חסרון שכלול שכל האדם, כמה דעות של שקר.

תרטזולפי הערך ששכל היחיד והרבים ונטייתם לטוב ולצדק היא לקויה, ככה יגדל הערך של הסיפוח של השקר בנחלת האמת.

תרטזהעליה העולמית, שהיא מגמת כל העבודה האלהית, היא שואפת להסיר תמיד, מעט מעט, את הזיקוק של השקרים אל האמת.

תרטזלפעמים יש, שאחד חושב שכבר הפריד בין חלקים של שקר לשורש האמת, ויוצא להרס את השקרים, והוא מהרס בעל כרחו את האמת, מפני שעדיין הם משולבים זה בזה.

תרטזהננו תמיד מכוונים להפריד לגמרי את כל השקר מהאמת במחיית עמלק, ויהיה השם שלם והכסא שלם.

תריזלפעמים הצדיק נופל ממדרגתו, כדי שיכיר בהכרה עמוקה את הרע, למען ידע לשנאתו ולהזהיר אחרים ולהזהר ממנו.

תריזולפעמים עיקר הנפילה באה כדי לשכלל את הידיעה של הצדיק, שלא יחסר לו אפילו חלק מן החושך שיעלם מעיניו.

תריזובחזירתו למעלתו הוא מרומם עמו את כל הנטיות החלושות והרעות שלו, ושל כל הנשמות והעולמות שיש להם שייכות בחייו ונשמתו, לפי המגעים הקרובים והרחוקים.

תריזולטובה מצטרף הכל, ממש הכל בכלל, כי ניידי כולהו ניידי. וטוב לב משתה תמיד.

תריחהצדיק העליון, השוקק לסוד ד' ליראיו תמיד, חייב להאמין שלא יבא שום חטא על ידו.

תריחואפילו אם נראה לו שהוא נכשל באיזה חטא, ישוב מאהבה, כי גם מה שנראה לו שהוא חטא צריך ע"ז תשובה, כמתכוין להעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה.

תריחאבל בפנימיות לבבו צריך לדעת בבירור, שכיון שהדבר בא לידו, הוא בודאי טוב נעלה, ורוח ד' נחתהו להוציא יקר מזולל, ושיסבול עוד ע"ז מכאובי נפש, ממה שהדבר מתדמה לחטא.

תריחויסורי הצדיק הם ממרקים לא רק את גופו לבדו, ולא רק את נשמתו לבד הם מצחצחים, אלא בכל העולם כולו הם מוסיפים אורה ומירוק, ומקרבים ממש גאולה וישועה.

תריחוראוי לדעת שכל המחשבות שלפעמים אם היו עולים בלב אנשים בינונים, היו מחריבים את כל עולמם הרוחני המוסרי, הן הן מלאים מתיקות וקודש עליון בפנימיותן.

תריחוהצדיק, שאור ד' מופיע בקרבו ותורת אלהיו בלבו, גבהו מחשבותיו ממחשבות המון האנשים וחכמיהם וצדיקיהם, ומסילת קודש עליונה סלולה לו, היא אורח צדיקים.

תריחוכל מה שיבורר לו יותר כבודו העצמי, וגדולות קדושות רצונותיו, ובהירות הכרותיו האלהיות, כן יתרחב אורח צדיק זה, והיה לדרך אשר רבים יבאו בו. ועמך כולם צדיקים.

תריטכל עונג שאין תערובות צער כל שהוא נמצא בו, אינינו עונג כלל.

תריטוהמעלה העליונה של צדיקים יש לה קורטוב צער, שהם מצטערים על שנמצאים אחרים שהם נכוים מחופתם.

תרכותיקון העולם יהיה בו קורטוב של צער, על מה שאין תקנה להנחש שיהיה גם אז עפר לחמו, אע"פ שלא יזיק מאומה, ולא יצטער בעצמו מזה, שיצדיק עליו את הדין בדמימות, מ"מ קורטוב צער יש כאן, שמשלים את צורת העונג.

תרכאעל פי התנוצצות של רוח הקודש משיגים בבת אחת, בלא יגיעה, סדרי חכמה רבה, הכוללים בקרבם עדן, יופי, קדושה, ברכה, אהבה, גבורה, ומשיגים את העולמות על פי השתלשלות סדרם כמו שהם גלויים בנשמה, שחציבתה היא מכולם.

תרכאהמוכשרים לזיו הסתכלות קודש זו, נתבעים הם לעסוק תמיד ברזי תורה, מצד עצמות ערכם, תורה לשמה ממש.

תרכאוכל מה שהם משלימים יותר את אופים הרוחני בזיו הצחצחות העליונים, הרי הם מתגדלים, מתפארים ומתנשאים.

תרכאוכל העולמים כולם, וכל הנשמות שבתוכם, לכל מדרגותיהם, מתנשאים עמם, ושם ד' הגדול מתגדל בהם ועל ידם.

תרכאוכנסת ישראל מתברכת, וגאולתה מתקרבת.

תרכאוהתפלות מתעלות, ומתקרבות למרכז מגמתן, והולכות ונשמעות.

תרכאוהמאויים הולכים ומתקימים, וכל חפץ הולך ונמלא.

תרכאיתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא, ותגזר אמר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור.

תרכאוהתיקון המוסרי האמתי של הטהרה העליונה של כל המדות. וכל המעשים כולם שהם תולדותיהן, הולך ומתגבר בשפע, וכפרץ מים הולך אור חדש ופורץ.

תרכאולמלאות המבוקש האדיר בקודש של צדיק עליון, מכון אור עולמים. מתנועעות נשמות מופלאות מחביון עזם להופיע בעולם, לחדש חיים חדשים, לכונן קודש קדשים, להסיר חליים מחולים, וזוהמות רוחניות מנפשות נעשקות.

תרכאומזיו הרחב הזה העליון לוקטים אורות, וניצוצות, הממעיט אסף עשרה חמרים.

תרכבהרצון העולמי, המחולל את החפצים כולם, המשביע לכל חי רצון, הממלא כל נשמה בטל חיים, הגואל משחת את כל החיים, המקבל שפעת אור מכל המקורות העליונים מזילי הדוים, ומופיע על כל אור וחיים, המרעיף טל חיים על התכונה העולמית כולה, על תבנית כל, הוא יסוד עולם, צדיק עליון, עמו אור זרוע ושמחת ישרי לב.

תרכבבהופיעו בכל הדר כבודו, בתכונה ההוית של העולמים כולם, בצורתם הכללית המאחדת כל, אין קץ לששון, ואין תכלית לשמחת לב ועונג נפש, אשר ימלאו חדרי חדרים של כל עולמי עד, מרום עזם, מגדולת גדלם, עד שפל חולשתם וקטנות קטנם.

תרכבאשרי אדם עז לו בך, אשרי שותה ממעיני עדניך, בלכתו בדרך צדיקים, ובהדבקו באור תורה, בזיו חכמה ויפעת צדק ומשרים, לכונן ולבנות, ליסד ולשכלל, פאר כל צבי, והדר כל צניף תפארה.

תרכגכל עצבון בא מפני החטא, והתשובה מאירה את הנשמה ומהפכת את העצבון לשמחה.

תרכגהעצבון הכללי שבעולם מקורו הוא בזוהמת הכלל הנמצא בחללו של עולם, מחטאת הרבים והיחידים, ומחטאת הארץ הכמוסה, שיצאה לפועל בחטאת האדם, שצדיקים יסודי עולם, ומשיח ביחוד, שב בתשובה על מהות חטא זה ומהפכו לשמחה.

תרכדהנשמה מתגדלת מתוך ההסתכלות של העולם כולו, הגשמי והרוחני, ומתגדלת מתוך אור התורה הכתובה והמסורה.

תרכדמה שנוגע לישראל ביחוד, מגדל את כח אורה הפנימי, ומה שנוגע לכל העולם מגדל הוא את כח אור המקיף שלה.

תרכדכשיתאחדו יחד שני האורות במזיגה הגונה, יצא אור גדול מחובר לכלים מעשיים, מחולל נפלאות רבות והמון חדשות מרעישות עולם בשמחת עזם.

תרכהיש ניצוצות חיים בעולם, שהם מוסיפים אור חיים בנשמה שקולטת אותם, וישנם כאלה שהם מחשיכים אותה לפי ערך כמותם ואיכותם, וערך ההחשכה הטבועה בתכונתם.

תרכההניצוצות שבמאכלים ומשקים מאירים רק אם באים אחר שכבר הופיע אור התפלה על הנפש.

תרכהההחשכה מעיבה את המסך של הדמיון, שלא יוכל השכל הנפשי לחדור על ידו. והכשפים והנחשים כולם מתכונה זו שולטים, ולא נחש ביעקב ולא קסם בישראל.

תרכואת הרוחניות אין מתקנים בדורנו כי אם במילוי הגשמיות.

תרכוהכחות הגשמיים של תלמידי חכמים, שנקלט יפה אור הקודש בלבבם, מוכרחים לחזק.

תרכוואי אפשר לכחות גשמיים שיתחזקו ולא יורידו את הערך הרוחני והמוסרי ממעלתו. כ"א כשהאורה המחשבית תהיה גדולה עמוקה ורחבה.

תרכווזה אי אפשר כי אם כשהעסק ברזי תורה יהיה גדול ומזהיר. וכחות החומר, ומחשבות ורגשות חמריות, יתאמצו, על ידי כל המכשירים שהם מתחזקים בם, להיות בסיס לקודש.

תרכוהאומץ של החלק הקדוש ביותר שבאומה הוא בונה את הכל, הוא נותן כח באומה, ובעולם, לרומם את יסוד החיים, ולהופיע אור בנשמות רבות, יסודיות, שכל אחת מהן מחיה עולם מלא.

תרכזאי אפשר להוציא לאור את הניצוץ של קודש היותר נשגב, שהוא טבוע במעמקי הכפירה, שהוא לעשות דברים לשם פעלם, את הטוב לשם הטוב, כי אם ע"י יאוש פנימי מהאישיות המיוחדת, ע"י הספקנות שבאה לגדולי הדעה והיושר בצדקתם עצמם.

תרכזוהספקנות נוקבת עד התהום, עד הספק אם יש תקוה, אם יש חלק להיחיד העורג השואל ודורש, בין צדיקים לעתיד לבא.

תרכזומניות הספיקות מתקבצים לאותו הערך של מניות הספיקות של הכפירה.

תרכזואחרי אבידת התקוה, קם היושר והטוב, ודורש את תפקידו, והולך הקשור בקדושת אמונה עליונה, ופועל טוב בשביל הטוב שמתגלה לו בצורה של רצון אביו שבשמים, ומה שהוא למעלה מתואר זה.

תרכזואחרי הצלת ניצוץ אורה זה מהכפירה, הטמונה בתוך היאוש, מתחלת תקופת העז, ההולכת ומתגדלת, היוצרת אורח צדיקים ההולך ואור עד נכון היום.

תרכחכל מה שיחסר להאדם והעולם זכיות מעשיות ושכליות, בכל מדריגותיהן, כן יחסר לאור אין סוף המתנוצץ עליהם בהירות ציורו, ונדמה לענין ערפלי שאין בו כ"א תהו ובהו.

תרכחוכל מה שיוסיף העולם דעה ושכלול, ככה יהיה ציור אור אין סוף מבוסם ומפואר, עד כדי לתן מחיה לנשמות, ומרץ לעבודה מחיל אל חיל.

תרכטפועלת היא נשמת כל יחיד במערכי ההויה כולה, כשהטוב מרובה בה מכריעה היא את הטוב הכללי בכחה, וכיוצא בזה להיפך,

תרכטהשתקעותה של המציאות הפרטית בפרטיותה ממעטת את הפעלתה על העולם כולו, הרוחני העליון.

תרכטבעת השינה כח החיים הרוחניים שואב הוא ממקורו, מטהר הוא ממעין החיים העליונים, אם נטהר הרצון, והחטא סר ממנו.

תרכטהחטא עצמו גורם חלישות הרוחניות, עד שהשינה סוגרת את כל פעולתו. אמנם יש מדה שהשינה יפה לצדיקים ורעה לרשעים, אף על פי שמצד הגלוי, חלקה החמרי, היא רעה לצדיקים ויפה לרשעים.

תרכטהתשובה לפני השינה מביאה ברכה כמוסה לעולם, ומברכת את הנשמה משפע מקורה.

תרלהדמיון ישלח את קרני זהרו למרחוק, לצייר תמיד מה שהוא חוץ מעצמיותו של החושב, והשכל ילך סובב לנקודה העצמית שבנשמת החיים, ויצייר את הנמצא בקרבה פנימה.

תרלולפי זה הדמיון נדרש הוא אל השכל למען העזר על ידו להצפיה הרחוקה, והשכל עוזר וסומך הוא את הדמיון להסביר לו, כמה גדול הוא הרכוש האצור בקרבו פנימה.

תרלאאחרי כל הרעש של כל מיני ההתחכמיות, המביאות לידי כל ההריסות השונות למיניהן, ואחרי כל השיקוע היותר עמוק במערכת רזים וגנזי נסתרות, אנו באים לידי מסקנא, שעמל האדם ראוי להיות בכשרון מעשה להרבות טוב בעולם, בין אדם לחברו, ולכל היקום אשר על פני האדמה.

תרלאוהדעה צריכה להיות עסוקה בהמון רב של השכלות מבוררות, הנותנות לעוסקים בהן חיים מאירים.

תרלאוסוף טובה יחידית כזאת, שמתקיימת אצל כל יחיד, לחזור על כל ההמון כולו, לעורר את כל אחד לפי מדתו להכריעו לכף זכות, וממילא נעשה היקום כולו יותר נשגב ונעלה.

תרלבתכונתה של ההסתכלות הרוחנית היא סקירת הכל ביחד.

תרלבוזאת היא טבעה המיוחד לה, שמבדילה מהסתכלות שכלית פשוטה, שהיא עסוקה תמיד בפרטים מיוחדים, שבקושי מקבצת היא אותם למדת כלל מאוחד.

תרלבבעלי הנשמות המיוחדות לסקירה פנימית קשורים אליה בכל כח חייהם, וצער גדול ועמוק הם מרגישים כשנלחצים, ע"י עצמם מפני ההרגל או ע"י השפעת הסביבה, לעסקים, רוחניים או מעשיים, פרטיים.

תרלבאלא שהם מישבים את דעתם, בהכירם את הכרח החיים לעסוק בכל המכשירים המביאים למלוא המגמות.

תרלבאבל בנפשם קשור חפץ נעלה לקצר במכשירים, ולהאיר במוקדם את האורה המגמתית.

תרלגיש כפירה שהיא כהודאה, והודאה שהיא ככפירה.

תרלגכיצד? מודה אדם שהתורה היא מן השמים, אבל אותם השמים מצטיירים אצלו בצורות כ"כ משונות, עד שלא נשאר בה מן האמונה האמיתית מאומה.

תרלגוכפירה שהיא כהודאה כיצד? כופר אדם בתורה מן השמים, אבל כפירתו מיוסדת רק על אותה הקליטה שקלט מן הציור של צורת השמים, אשר במוחות המלאים מחשבות הבל ותוהו, והוא אומר התורה יש לה מקור יותר נעלה מזה, ומתחיל למצא יסודה מגדולת רוח האדם, מעומק המוסר ורום החכמה שלו.

תרלגאע"פ שעדיין לא הגיע בזה למרכז האמת, מ"מ כפירה זו כהודאה היא חשובה, והיא הולכת ומתקרבת להודאת אמונת אומן.

תרלגודור תהפוכות כזה, הוא נדרש ג"כ למעליותא.

תרלגותורה מן השמים משל הוא על כל כללי ופרטי האמונות, ביחש של מאמר המבטאי שלהן אל תמציתן הפנימי, שהוא העיקר המבוקש באמונה.

תרלדעמקי הסודות האלהיים פשוט הוא שאין להבינם בבירורם בשכל האנושי, אלא על פי הקבלה, מאנשים מופלאים, שהאור האלהי חדר לתוך נשמתם.

תרלדוכשלומדים את דבריהם, בהכנה הראויה, באה ההשערה הפנימית, ומיישבת את העניינים על הלב. עד שהם דומים למושגים בשכל הטבעי הפשוט.

תרלדולעולם צריכים לצרף אל המדע הזה את כח האמת של הקבלה, ואז נעשים הדברים מאירים ושמחים כנתינתם מסיני, לכל חד וחד לפום דרגיה.

תרלהצדיק עליון, שתשוקת האמת האלהית גדולה היא בלבבו, אינו צריך לדאוג מכל חטא, ומ"מ תמיד הוא מדובק באור התשובה, אבל תשובתו היא מרחבת את דעתו ומופיעה עליו אצילות חן וקדושה.

תרלוהגאוה בידיעה היא ע"ז ממש, שמציירת באדם שהוא יודע את הכל בשלימות, ונכנס ג"כ התוכן האלהי של אור אין סוף בכלל הציור, וה"ז פסל ומסכה בסתרו של עולם.

תרלווענות הצדק מודיעה לאדם, שכל מה שידע הוא רק התפשטות אור ומקרים מעשיים, ולא נחשב הכל אפילו כערך טפה מן הים, כיון שבאור העליון, שהוא יסוד הכל ומקורו, אין שום ידיעה נתפסת.

תרלזכל המגרעות, החמריות והרוחניות, שבעולם, הכל בא, מפני שכל פרט משיג רק צד אחד מהמציאות, הגשמי והרוחני, הטוב בעיניו, ויתר הצדדים, שהם בלתי מושגים לו, הנם בעדו ראוים להיות אבודים מן העולם.

תרלזוהמחשבה הולכת ומרשמת את כח פעולתה על היחידים והקיבוצים, על הדורות והתקופות, שכל מה שהוא חוץ מהחוג העצמי שלו הוא מחריב ומפריע.

תרלזומתוך כך הסיבוכים מתגדלים, בדעות ואמונות, בשטות החיים, ובארחות הצבוריות.

תרלזוהיחיד גם כן סובל הוא מהמון הסיבוכים שבקרבו פנימה, שאין רגש אחד פוגש את חברו בחבה הראויה, ומחשבה אחת דוחה את חברתה ברוח בוז ומשטמה. חליפות רוח, של ידידות, נעשה דבר נמנע, והרגשת יופי כללי, להשיב נפש, הולכת ומתדלדלת.

תרלזלכל אלה הפגעים, שהעולם כולו, ואנחנו ביחוד, סובלים מהם, קרואים הצדיקים, מיחדי היחודים, השכליים והרצוניים, לתקן, לחבר ולמלאות הטלת שלום בעולם, על ידי הטלת שלום בנשמתם פנימה, על ידי הופעת דעה שלמה וכללית, השולחת תמיד אור וחיים לכל העברים.

תרלזזאת היא מגמת עובדים נאמנים, שרזי עולם הולכים ומתגלים בהם ועל ידם.

תרלזדיקנות גדולה בפרטים, חבה וקישור נמרץ לכל החיים המוחשיים ותביעותיהם הראויות, והתעלות עליונה ברצון ובשכל, בהקקפה אדירה, על כל חזיונות החיים, על כל ההליכות המדיניות, על כל השינויים הנפשיים, על כל מערכי מהלכי האמונות, והאמנות, על כל שטות המוסר, והכלכלה, על כל דרכי הטעם והיופי, על כל השבילים, שהאמת, הצדק, החן והגבורה, וכל עז החיים וההויה, מתגלים על ידם. זאת היא מגמת הקריאה בשם ד', בכל עת.

תרלחיש צדיק כזה, שיכול לערוב, שיתוקן העולם כולו, וכל ישראל ישובו בתשובה שלמה. ובזה הם מקבלים שפע חיים. וטוב גדול, בהקפה, מהאוצר העליון. מקור הברכות.

תרלחוצדיקים כאלה מוכרחים להמצא בעקבתא דמשיחא, שכל ההשפעות באות בדרך הקפה, בסוד טוב איש חונן ומלוה.

תרלחואורח צדיקים זה מקדים את הטובה לבא לעולם, ומכשיר את הדעות לקבל הופעות חדשות, שאינן ראויות להן כלל. ומכל מקום לא תצא מזה שום תקלה, כי אם תועלת ותיקון, מפני שהדעות העליונות הללו יש בכחן להכשיר את הדור בהופעתן, שיוכל לקבל את האור הגדול שבהן, ולהשתמש בו כראוי.

תרלחההכשר הראוי לזה הוא העסק ביחודים, בבהירות הדעת, ואומץ טהרת הרצון.

תרלחמלוה ד' חונן דל, ראשי תיבות, מיח"ד, וסופי תיבות בגימט' תשעים, שהוא צדי באותיות, שמובנו צדיק.

תרלחועל ידו מתהפך כל הרע לטוב. וכל הטומאה לקדושה בסוף.

תרלחאתה סתר לי מצר, ראשי תיבות אותיות סמא"ל, וסופי תיבות בגימטריא קדושה.

תרלטהתורה בעצמה, האידיאל של דעת היהדות ממקורה, ברוחניותה ומעשיותה, הוא יותר נעלה מעצמיות המעשה המדוייק, של כל הלכה בפ"ע ושל הפרטים הרבים.

תרלטאלא שהעסק בתורה לשמה מביא התלמוד אותו לידי מעשה, ומקיים באהבה את הפרטים בקו"ע ובשוא"ת, שע"י טל של תורה הפנימית, מרגיש הוא את כח החיים שהולך ומתפשט בכל ההוייות, עד שנוצר התלמוד כולו בכל הרחבתו.

תרלטטוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף. ור"ת טוב לי הוא טל, ותורת פיך – ת"פ - בגימטריא תלמוד.

תרלטהתלמוד עם שקיא דאילנא, שהוא טל החיים שבו המוציא אותו אל הפועל, המצייר את כל האורות של תורה שבע"פ ממקורם, הם טובים מאלפי זהב וכסף, תורי זהב עם נקודות הכסף של הפרטים מצד עצמם.

תרלטהתורה בכללותה ובמקוריותה, היא המחיה את הכל, ובירידה היותר גדולה - הקודמת לעליה, קדרותא דצפרא של בנין האומה ותחייתה - יצא אור חיים מהופעת טל תורה המפעמת בכחה הגדול, להרחיב את גבול התלמוד, הכולל כל חכמת ישראל בהלכה ואגדה, בקודש ובחול, מיסודי הלכות עד פרטי דינים, מנהגים, סיפורים, מאורעאות, פיוטים, חלומות, הגיוני קודש, ושפעת אור נבואה כל שיעור הקומה הרוחנית, של יעקב וישראל.

תרמחיי התבוננות הם החיים היותר טובים, אבל העונג שבהם יוחש על פי אותו הלשד, שהעושר של הדמיון יפזר עליהם במדה הראויה.

תרמוכדי לשמור על הדמיון, מיובש ומיתרון, צריכים המעשים והמדות להיות מסויגים יפה.

תרמאאין הודאות לבדה, עם כל גדלה, קדושתה ותפארתה. היסוד לחיי הרוח, כי אם כשהיא מצטרפת עם חשיבות התוכן, עד שלפעמים תוכן חשוב מסופק יעלה בערכו עליות אין קץ על תוכן ירוד ודאיי.

תרמאטוב לחסות בד' מבטח באדם.

תרמבהענוה היא מחוברת עם השלמות הרוחנית, שכל מה שהאדם משיג יותר את העולם ואת החיים, את שכלולם הרוחני והחמרי, את הצרכים הרבים של הכלל ושל הפרט, אז הוא משיג את קוצר ידו, את עורון השגתו, את מעוט כח רצונו להיטיב, והוא נשפל ברוחו,

תרמבוהוא תמיד הולך ומתעלה על-ידי חפצו הגדול להתקרב ביותר אל הטוב המוחלט.

תרמגהיכולת לעמד במעמד הפכי ומנותק מהקדושה, רק היא תתן את האפשרות להרצון המשוכלל לצאת מן הכח אל הפועל, וכ"ז שלא נתגבר כח הרצון של הטוב בעולם כראוי, אין יכולת ג"כ להנתק ממנו, רק בעקבא דמשיחא יבוסם העולם בכללו, עד שהרצון העצמי יהיה בתכלית הטוב, ולעומתו תתגבר היכולת גם על הנתיקה הגמורה,

תרמגובחירת ההתדבקות בטוב האלהי יהיה ברצון גמור וחפשי לגמרי.

תרמגכשהנסירה נגמרת, יש אפשרות לבנין עולם של תולדות עדי עדי עד, ומתגלה רז זה בחוצפא דעקבא דמשיחא,

תרמגשחלק ממנו כבר יצא לאור, ורמי הגיון כבר יכולים להציץ מאורו זיו נחומים וגבורת עולמים.

תרמגלא כאדם הראשון שנברא דו פרצופים מחוברים גב בגב, כ"א פנים בפנים ידבר עמנו.

תרמדהשכל השלם הוא תמיד בהדר שלמותו.

תרמדפועל הוא את פעולתו בשכלול ההויה כולה, חודר הוא עד האדם המשוכלל ברצונו החפשי, ע"פ גדרים מיוחדים.

תרמדבחופש הרצון מבטל לפעמים האדם את הסדר המתוקן שנכון לו - השלמות השכלית העליונה, המאשרת את הוייתו הכללית והפרטית - וניתוקו מביא גרעון כללי, בכל מערכות שפעת השכל.

תרמדוכששב, הכל מתרחב ומתמלא חיים.

תרמההעולם מחכה הוא לההתגלות הנפלאה, איך שהאדם והעולם קשורים הם זה לזה, ולפתח על ידי גילוי זה את ההרגשה המאחדת את השנים הללו, על ידי ההופעה שתלך ותתפשט לבאר על ידה את גודל ההפעלה שהראשון פועל על האחרון.

תרמהוהתוכן ילך הלוך ואור, עד שההפרדה הדמיונית, שנקלטה כל כך ברוחנו מצד חושי הבשר הקצרים, בהיותם מנותקים מחושי החיים הרוחניים, תכלה כולה.

תרמהובמקומה תבא הקשבת האחדות השלמה, ורוח האדם ברצונו יתגלה בהוד גבורתו הרבה יותר ממה שהתגלה עד כה בפעולותיו הטכניות.

תרמהוהכל תלוי בתשובה, בשכלול הרצון, שאימוצו הוא אחד מתנאיו, ועדנו וקדושתו הוא עיקרו ומהותו.

תרמהוקישורו עם הדעה היותר עליונה הוא אור חיים.

תרמהועומק הופעתו בתכנית האמונה, הבאה מתוך הכרה פנימית נשגבה מאד, הוא מקור אורו.

תרמהשממנו יוצאות ההשערות הנשגבות.

תרמהשעל ידן מתישב העולם הרוחני כולו, עם כל ודאותיו הנפלאות, העומדות ממעל לכל הודאיות שבעולם, בגודל עז רעננותן.

תרמהבמעמקי הנשמה היחידית, השואבת את לשד חייה על ידי צירוף הקיבוציות הכללית.

תרמהשהיא מקבלת את שפעה מיסוד ההויה כולה, שחכמת אלהים שופכת עליה תמיד את רוחה, בחזון ובפועל.

תרמהצדיקים, חכמים, גבורים, נאים, עשירים ושליטים, לא יתפרדו עוד במהותם.

תרמהכי אם כולם יחד ימציאו את התמצית העולה מהופעת כולם יחד, על כל הרכוש החיצוני והפנימי שבחיים.

תרמהשעצם החיים מתהוה מהם ומתעשר ומתמזג על ידם.

תרמההעז הנמצא בכח החיים העליונים, המגלה את כשרונו בתור נצוצות פזורים, בכל בעל כשרון ובכל פלוגה לאומית ומפלגתית, יגלה על ידי אור הרצון בכל כללותו.

תרמהוהכללות תופיע באורה השלם, שכל הפרטים ברוב עשרם הם כלולים בה בפועל.

תרמהובכל תנועת רוח קלה עולמות מלאים נוצרים ומתפתחים, מחוללים ומולידים ברב תעצומות.

תרמואמונה יותר מהמדה מבלה עולם היא, ולא רק אמונה של שקר, אלא אפילו אמונת אמת, כשהיא פועלת על הנפש היחידי והציבורי יותר מהמדה שהיא צריכה לפעול, עד כדי למזג את כחה עם יתר הכחות הרוחנים והמעשיים, הרי היא מטשטשת את העולם.

תרמוולסבה זו, נמצאים תמיד בעולם גורמים רבים להתמעטות האמונה - למרות מה שנטיית האמונה כ"כ חזקה היא - כדי להעמיד את המצב על מכונו, והעולם יקבל מהאמונה את הטוב שבה כשיעור הנכון.

תרמוולאו דוקא באמונה נוהג זה הענין, אלא גם בחכמה ומוסר ובכל כשרון.

תרמושאנו רואים שכשם שיש לכל הופעה טובה מסייעיה, כן יש לה מפריעים מיוחדים לה.

תרמושלפי המבט הפרטי נראה הדבר, שהמסייעים הם מישבי העולם והמפריעים מבליו הם, אבל ע"פ המבט הכללי נראה לנו, שאלו ואלו בונים הם את העולם, אלה בחיובם ואלה בשלילתם.

תרמודור אחרון בכל תקופה, בא ע"פ רוב בכח שולל, שאין תקופה נגמרת אא"כ שמש לה הכח הרוחני היותר עדין בתור כח משפיע, וע"י השפעתו ודאי הפריז את מדתו, ורוב טובה הביא שאין העולם יכול לקבלה, ונהפך לרועץ לו.

תרמועל כן באה המדה של דור אחרון, דור החותם תקופה ומתחיל תקופה, שהוא שולל, ותיכף בהתגלות שלילותו וַתעשה את תפקידה למחוק את הסאה, מתגלה הרפיון והאפסיות שיש בשלילה והיא בעצמה מבצרת לה את מקומה, שלא תתפשט הרבה.

תרמווההתפשטות היתירה שגרמה בהופעתה הראשונה, חוזר ובא לידי תיקון ע"י המיזוג הכללי.

תרמובעולמנו הננו רואים התנועה הכפרנית וחוצפת הזמן ביסודותיו המתדמות למדעיות ע"פ בקורת המקרא, מעבר מזה, התגליות החדשות והכרעתן לטובת האמונה מעבר מזה, יתנו את המשקל האלהי לרוח האמונה ומיזוגו.

תרמזהתפילה היא צריכה להיות כ"כ נובעת מקירות לב, עד שכל חיוב עושה אותה קבע, וזהו יסוד שיטת הסוברים שאין לתפילה עיקר מהת.

תרמזעל כן החלק המובחר ביחש לתפילה, היא תפילת ערבית, שגדלה היא במה שהיא רשות.

תרמזותפילה נקיה מכל צד קבע נקראת פגיעה - ויפגע במקום - מדת יעקב, שבית תפילה יקרא בית אלהיו לכל העמים, ביום אשר יהפך לכל העמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ד'.

תרמזור"ת שפה ברורה שב - גם בתמורה של א"ת ב"ש הם שב, ורק המקום מחליפים ולא הענין, כי ממזרח שמש עד מבאו גדול שם ד'.

תרמזוידעו ממערב את שם ד' וממזרח שמש את כבודו. כי יבא כנהר צר העוקר כל חיוב, רוח ד' נוססה בו להרים את דגל הרשות הנבחר מכל, סוד קירוב הר סיני בלא מ"ת דוקא, הביאני אל בית היין זה סיני ודגלו עלי אהבה - אהבה ממש.

תרמזוהעז כלול בראשי תיבות, והטל בסופם.

תרמזאך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית ד' לאורך ימים, והאורך ימים ביסודו המוחלט הוא אהבה ועונג, שמתעלה מכל חובה והכרח.

תרמחהכח המחיה את נשמת ישראל היא העריגה הנפלאה לבנין בית המקדש, ולהחזרת כבודו בתכלית שלמותו האידיאלית המקוה, שרק צפיה זו מרוממת את רוח כל הדורות כולם, לדעת שיש תכלית נשגבה לחייהם והמשכם ההיסתורי.

תרמחובנקודה עליונה זו גנוז כל עז החיים של קישור האומה לארץ ישראל.

תרמחוכל המצות התלוייות בארץ, באיזה מדה שהם נוהגות, הן שומרות את הלח של טל חיים זה היסודי.

תרמטכשהחוש מזדקק, רואים את הנשמה איך היא הולכת ומשתלמת, איך היא זורמת ושוטפת, פועלת ומזהרת על עולם מלא.

תרמטוכל מה שהמעשים יותר מתתקנים והתכונות יותר מתבררות והשכל יותר מאיר, התרחבותה של הנשמה החזקה והעליזה, החפשית והבטוחה, הולכת ומתפשטת.

תרמטהפרטים של ידיעות, הרגשות, עובדות, אמונות, כונות ורצונות, הנם רק פלגים קטנים, ששטפי אורה הרבים נוהרים משם, בהופיעם ממקור חייהם.

תרנשני חסרונות יש להמחשבה הלאומית שהיא מוכרחת להשתלם כדי להשלימם, ממקום אחר.

תרנהאחד, שאינה מספקת כראוי את ענין הפרט, והפרט יש שלפעמים תביעותיו הן גדולות, וכשאינם מושלמים, בין בצורתם הרוחנית בין בצורתם החמרית, נעשה הכל נפגם, וכח הכלל גם הוא אינו איתן.

תרנוהשני, שאינה יכולה מחשבה זו לתאר לה, כ"א את חיי עוה"ז, אבל איך להשלים את הנשמה, ולעשות את הגשר שבין חיי עוה"ז לחיי עוה"ב מובטח, זה צריכה המחשבה הלאומית לקבל מהשפעה הרוחנית העליונה, שהיא פילוסופית, אלהית, רזית, חברתית, ועומק האמונה כאן הוא מוצא את תוכנו.

תרנאקשה מאד לאדם אחד להכליל בקרבו את הרשמים שבעולם החיצוני בסדר נכון, ועם זה יהיו גם הרשמים של העולם הפנימי שלו מסודרים יפה.

תרנאע"פ רוב, כשאדם פונה אל העולם החיצוני, עולמו הפנימי נשכח ממנו, זיכוך מחשבותיו, רוממות רגשותיו, טהרת מדותיו, גבורת רצונו ועדינותו, כל אלה הם דברים שצריכים שימת לב שלמה.

תרנאהתורה היא מיוחדת מתוך ענינה האלהי, שהיא כוללת שמים וארץ, נשמה ועולם, וע"י השפעת לימודה וידיעתה המרוחבת, מתמזג הרוח ומשתלם באופייו השונים, החיצוניים והפנימיים, מה שלא תתן זה שום חכמה אחרת, ושום חינוך אחר.

תרנאאמנם המחשבה האלהית, היא בעצמה היא יסודה של תורה ונשמתה, אבל אי אפשר לה להקלט יפה, כ"א או ע"י תכסיס של לימודים גדולים ורבים, שהכשירו את הנשמה במעוף חפשי כזה, שהיא יכולה כבר לעמוד במכון האלהי, לעיין בהרחבה באותם הרעיונות שהשכל המוגבל הלקוח מההרגל והחושים סותר אותם,

תרנאאו שבדרך פלא היא חנונה בכשרון רוח פנימי כזה - שההשתכלות האלהית היא מוכשרת לה לפי תכונתה - שלפעמים יעלו גבורים רוחניים כאלה על במת החיים בתור חזיון מפליא, וחותמים הם את חותמם על פני דור דורים.

תרנברואה היא העין הבהירה, איך כל מוסד שלוקח לו תוכן של קודש ממקור ישראל, והוא בעצמו משלח את שרשיו באמה אחרת, שואב הוא לח מכנסת ישראל וממעט עי"ז את חילה.

תרנבכ"ז הוא כשהמצב של האומה אינו מוכן להשפיע בצורה של שפעת חיים כזאת, שהיניקה ההולכת ממנה לא תמעט את חילה, ותשוב אליה בהוספת אומץ.

תרנבאמנם גם במעמד הירוד, גדולי הסקירה מכירים את הצינורות שדרכם הלשד הולך למרחקים, ובוחנים הם אותו בכל צורותיו, ומחזירים תמיד את הטוב המקורי לשרשו.

תרנבאמנם, תעופה גדולה צריכה היא הנשמה הגבוהה לעשות בזיקוקה לעסק רזי ענקי זה, וברוממותה לא תוכל להופיע את אורה על שדרות רבות מהנשמות התלוייות בכח עצמתה, אשר רק בהיותה פונה במבטה לחוגם הבינוני, מתקשרים היחושים הנעלמים, והן מתעדנות ומקבלות חיל פנימי גם בלי דעת שלהם.

תרנבאשר על כן, אין תעופה עליונה זו של החזרת הלשד הנמשך למרחקים זרים, נוהגת תמיד, כ"א לפרקים, בעת המוכשרת ביותר, שההרגשה הפנימית יודעת, שכפי המצב, הכינה הנשמה המעולה השרשית לשד חיים ואומץ להנפשות הרבות התלוייות בה, באופן המספיק להעמידן בצביונן ורעננותם, עד כלות העבודה העליונה של התעופה, המרקיעה את פעליה לשחקי שחקים.

תרנגלפעמים אדם עומד על מצב כזה, שהוא צריך לשאוב הכל, מהשגתו, ואינו צריך להתחשב עם המדות ותולדותיהן, שברית כרותה היא, שבהתרוממות הדעת כולם יתרוממו, ובטהרתו יטהרו.

תרנגואין למוד את התוכן של המדות ביחושו אל הטוב והרע באדם נעלה, שאור הדעת שופע עליו במעינותיו הרבים, באותה המדה הבינונית, הרגילה אצל אנשים, שחייהם הם רק חיי רגש ודמיון, שבאמת ההבדל ביניהם הוא יותר גדול מההבדל של חיי השינה והחלום לחיי הערות והמחשבה הבהירה.

תרנדההשגות הרוחניות מתגלות לאדם בדרך פתאומי.

תרנדוכשם שאינן נופלות תחת הזמן, ככה אינן נופלות תחת ההדרגה של מדידת האפשרות והנמנעות באותה המדה שהאמת הזאת נמדדת בהשגות שכליות אטיות, הבאות לא בדרך שטף של נחלים, כי אם בקמוץ טיפין טיפין.

תרנהההשערה הרוחנית מתבוננת על חיי הנשמה במתינות, בידיעה ההולכת ומתבררת, עד שיוצאת שורת חיים זאת מכלל צל של חיים - שהם באמת תיאור של מות - אלא היא מתבטלת בכל הודה ועזוזה, בכל כבודה ועדנה.

תרנהוכל הקודש, הטוב, המוסר והצדק, מקושרים בהופעה זו, שהיא מתרוממת לעולמים האלהיים, מלאי זיו ונוגה.

תרנהפוגשת היא השערה זו בחיי הנשמה בקדמות הוייתה, לפני התגלמות מעשיה בפעולות גופניות גבוליות, ויודעת היא בבירור אחר בירור את כל מגמותיה העתיקות.

תרנהוכה הולך החוט ונמשך במגמות העליונות, שהולכות ומתרחבות בכל משך החיים, ע"י הסתכלות חפשית עליונה אלהית.

תרנהוממנה באה ההסתכלות לבירורים מלאים על מהלך החיים העליונים של גבורת הנשמה, אחרי הקפת החיים המשועבדים לעניני הגויה.

תרנהוההתמזגות של הרוחניות הפרטית עם הרוחניות הכללית, עם צרור החיים, הולך ומתגבר בדרך מנוחה ושלות צדיקים.

תרנהוכל השאלות היותר סתומות בחיי הרוח הולכות ונפתרות. והחיים הממשיים, הגופניים, הולכים ומתאמצים, ונעשים שמחים ומבוססים ע"י מה שאחרית ותקוה ומגמה רחבה עומדת לפניהם.

תרנהוהאור העדין של הרגשות היותר קדושות, המקדשות את החיים במילואם, הולך הוא ומתגבר, עד שניצוציו מחיים רבבות עם, חיי שעה וחיי עד.

תרנוכשהיראה מתגברת בלבו של אדם מצד בהירות ההשגה, צריך הוא אז להסתר בצל החסד האלהי, ע"י כח התשובה העליונה, המחדשת את כל ההויה מעומק שרשה, שהיא מתאמת אל הציור של השלמות העליונה שאינה יכולה להתגשם בפועל, אבל היא תמיד נחשקת, ובלב יש צער מתוק להגיע למדרגתה.

תרנואע"פ שהמעשה והחיים מכריחים את האדם לדרוך בדרך מיצוע, מ"מ החשק הנשמתי לאשתאבא בגופא דמלכא הוא בלא גבול.

תרנזכשמרגיל האדם את עצמו לשמע קול ד' מכל דבר, בא הענין עד התוכן היותר עליון שברוח האדם. שהוא השכל, שהוא דוקא הוא מכסה יותר מכל את הענין האלהי, מפני שיעלה במחשבה, שיש כאן כח שכלי מיוחד שעושה את הציורים השכליים.

תרנזאבל על ידי ההרגל הטוב, של הקשבת קול ד' בכל דבר, מתגלה אליו קול ד' גם בשכל, ואז דוקא בשכל ימצא את ההתגלות האלהית האמתית.

תרנזוכל מה שיוסיף חקירה והתפלספות יוסיף קדושת אמונה ודבקות. והערת רוח הקודש.

תרנחמהות העבודה יש בה שני תוכנים, יש עבודה דמיונית, ויש עבודה ממשית.

תרנחהדמיונית היא מיוסדת להמשיך רגשי האדם לענינים גדולים, והגדול מן הכל הלא הוא הענין האלהי, ומתוך שהרגש יתמשך אחר הנשגב לא תהיה העכבה מצד הגוף וכחותיו כל כך להתגבורת הרוחנית העליונה.

תרנחאבל העבודה הממשית היא ממש תחיית הרצון, והגברת הנשמה האלהית, באדם ובעולם, על ידי מעשים טובים ושכלים אמיתים, וכל דבר קדוש ואמת, על פי הטהרה השכלית והופעת אור התורה.

תרנחבההערה המביאה לידי עבודה זו, מתגלה לאדם תוכן חיים, שיש לו מה לעשות בשביל הטוב היותר עליון שיתרבה בעולם, וממילא כל דבר גדול המביא טובה כללית הוא בכלל.

תרנחואם הוא מהדברים שהטוב גלוי בהם, אינו אובד בזה את ערכו, אלא שנשאר הרבה ממה שהטוב גנוז בו, וערך טובו הוא סגולי אלהי, שהם כל פרטי המצות, והמדות העליונות, שחסידי עולם גבורי הרוח חיים על פיהם בתם לבב, ובשמחת ישרים, ורוח גבורה עליונה, המרוממת אותם מעל כל המעשים.

תרנטהעבודה הפנימית יש בה משום סידור המחשבות, שהוא עצם חיי ההתבוננות, וסידור הרגשות, שהוא חיי הפיוט והשירה, ויחוסם של אלה התכונות השונות זה לזה, לכוין איך הם מתלכדים ביחד, ופועלים אלה על אלה, ובאיזה אופן הרכבתם עולה יפה, ובאיזה אופן הם צריכים להתחלק כל אחד במערכה לבדו.

תרסבשפע רוח הקודש מרגישים איך רוח החיים האלהיים מאור חיי העולמים הולך בכל הליכות החיים, בכל הרצונות, בכל העולמים, בכל המחשבות, בכל העמים, בכל הבריות, בכל הליכותיה של תורה ומצותיה, המעשיות השכליות וההרגשיות, ובכל התולדות היוצאות מהן ובכל הדמיונות וההתפעליות הנפשיות, המתילדות על ידן.

תרסמכירים על ידי הופעה זו, העליונה הרבה על השכל המצומצם, את יקרתה של קדושה ואמונה, של עשיית כל דבר לשם שמים, ומרגישים איך החיים הרוחניים, המחיים ומעודדים, מתפשטים משמותיו הקדושים של מלך מלכי המלכים הקב"ה, לכל התורה כולה, לכל אותיותיה, ולכל נשמה פרטית מישראל, ולכל העולם כולו, על ידי השלמתם.

תרסבלא סיוע של רוח הקודש כלל, אי אפשר לבאר חזיונות רמים. כמו נועם התורה והאמונה, תפקיד העבודה התפלה ודקדוקי מצות.

תרסרוח הקודש מתלבשת היא בחכמה, בחכמה של קודש, ואפילו בחכמה של חול. הלבושים הם לפעמים מכוונים למדתו, ולפעמים יש בהם משום חסיר ויתיר, כשהם חול על גבי קודש. אבל בקודש שמלביש קודש, הכל כפי המדה, מדו כמדתו.

תרסאמצדדים שונים תבא ותתגלה התשובה.

תרסאאחד מיוחד מצדדיה אלה יהיה הצער על העלבון שנעלב הרוח הגדול האצור בכל מה שהנחילונו אבותינו, שאין שיעור לעוזו וכבודו.

תרסאוהרוח הגדול מקורו מקור חיים, המקור האלהי העליון, שהולך ונמשך מדור דור.

תרסאוכשמשימים אליו לב הלא מוצאים בו הכל, כל חמדה וכל תפארה.

תרסאוהחושך הכפרני גרם להיתלש מקרן בן שמן זה, ולתעות בשדות זרים, שאין בהם לשד וחיים בעדנו כלל.

תרסאהצער הגדול הזה יתפרץ בעז, וילוה אליו כח של ישוב הדעת ומתינות, לדעת ג"כ מה שיש להבר מתוך כל דרכי התעיה אשר נכשלו בהם.

תרסאחופש הקדש הפנימי שבנשמה יצא ממאסרו, ובצמאון עז יחל כל רוח עֵר לשאוב ולשתות לרויה מאותו מקור החיים העליון.

תרסאוהדעה והרגש, וטעם החיים, השקפת העולם וחפץ התחיה הלאומית, תקון פגמי הנשמה והתעצמות העז הגופני, הסדור המדיני וחמדת החבורה בארחות דרך ארץ וסבלנות הגונה ביחד עם קנאה חיה נגד כל מתועב ורע, נגד כל דופי וכעור, ומסירות נפש פנימית בעד האמצעים שהטוב הכללי העליון מופיע ויוכל להופיע על ידם, - כל אלה ייוולדו ויתגלו אז בחטיבה אחת.

תרסאאשר לתמכם צריכים אנו ע"י הכשרת הלבבות לאורה של תורה האמתי הפנימי, רזי תורה אשר לתמכם צריכים אנו ע"י הכשרת הלבבות לאורה של תורה האמתי, אשר ע"פ ההשפעות, שהשפיעו על אלה אשר דבקו בהם בלא ההכשר הראוי, כל-כך רבו המנכרים אותם והמלעיבים בהם.

תרסאדוקא מאור חיים זה, אשר השפעות בלתי מוכשרות אלה מצמיחות ממנו סכנת ואסון העולם, - דוקא ממנו תצמח ישועתו ישועת עולמים שלו, הופעת אור הטוב העליון להחיות על ידו את הכלל ואת הפרט, להקים את סוכת דוד הנופלת ולהסיר חרפת עם ד' מעל כל הארץ.

תרסבע"י מה שכח המדמה מזדכך - בזכות טהרת המחשבה, ומעשים טובים ומדות טובות, ותשוקת התורה והחכמה - באים להרגיש את השפע של החיים, איך שהוא הולך מאור א"ס להחיות את כל העולמים כולם.

תרסבוהנשמה מתחלת להיות מאירה, ומתמלאה חכמה ואורה מעונג קדוש זה. כי עמך מקור חיים באורך נראה אור.

תרסגלעולם אין אדם צריך לעזוב את גדולת אור הנועם בדבקות האלהית העליונה, בהרחבת הדעת, ולא יחוש כלל מה שנראה לו שלא נתבררו עדיין מעשיו, וק"ו מחשבותיו, מזגיו, דיבוריו ורוב עניניו, ואע"פ שהוא מרגיש את חולשת רצונו, מ"מ הוא יעשה את שלו, ויהיה נדבק באור העליון שהוא יסוד התורה.

תרסגואם יוכל להדבק בנקודה השכלית העליונה לפי מדתו ומדריגתו, הרי הוא עומד במדריגה הגונה מאד.

תרסגואם מרגיש איזה מסך בשכלו עד שכל עניני ציוריו אינם יכולים להיות כי אם ע"פ הדמיון, מ"מ כיון שתשובה אלהית פנימית מונחת בקרבו, והוא מכיר שרצון היסודי הוא להיות דבק בחי החיים, באור ההויה העליונה שכל החמדות, כל הנצחיות, כל הענוגים, כל השלומים, וכל הגבורות, הפארים, התהילות, והזהרות, ממנה הם באים - ונפשו עורגת לקודש קדשים העליונים, הרי הדמיון שלו הוא הלבוש שבתוכו מתעלם השכל העליון - שהוא אור ד' באמת והוא יסוד שעשועי התורה והחכמה כולה - ע"כ יתמלא מזה גופא אורה ושמחה.

תרסגולפעמים ע"י תמידיות התשוקה האלהית הגוף נחלש, בזמן שלא נתעלה עדיין לגמרי, עד שע"י החולשה מתבטל הוא מתורה ומתפילה, מ"מ לא יתן אל לבו להתעצב, כ"א ישמח ויעז בחלקו הטוב, שחולשתו באה ממקור קדוש ועליון זה,

תרסגושברו על ד' אלהיו, א"ת שברו אלא שברו בימין, וימין ד' רוממה ועושה חיל.

תרסדהחושב בתפילה שמשנה את הענין האלהי, ה"ז מחרף ומגדף, והחושב שאינו משנה אלא את עצמו, ה"ז מקטין את ערך התפילה, ועמה יחד את כל הערך של העבודה האלהית.

תרסדאבל המכוין, שהוא פועל לשנות את עצמו לטוב, וע"י היחש שעצמות הוייתו משתנה, משתנה כל הערך של כל ההויה אליו לעילוי ולטוב, כי ההויה כולה מתפעלת מאחד מחלקיה הרוחניים ביחוד.

תרסדוכל מה שהתוכן הרוחני המביא את החליפות הוא יותר נעלה ויותר כולל, כן השינויים הם יותר עצומים ויותר פועלים בשפעת טובתם.

תרסדזהו העובד בכוונה הראויה שהנפש מתמלאה ממנה והעולם מתברך.

תרסההצדיק שנשמתו גדולה מאד, יש לו תביעה פנימית, שכל תפילתו תהיה ע"פ עומק הדעת הבהירה, והדמיון ישמש בה רק שימוש נטפל, וכשע"פ סבות שונות אינינו מכיר את ערכו, וחפץ הוא להתפלל כאחד העם, בתפילה בנויה ע"פ הדמיון השטחי, מרגיש הוא אז מכאובי נשמה לאין שיעור.

תרסהודין כל מחשבות הקודש ורגשותיהם כדין התפילה.

תרסוכשאבוקת אור הדעת היא גדולה מאד, מתהפך גם הדמיון לענין שכלי טהור, שהוא מוסיף עוד תכונה של חיים מורגשים בתעופת ההשכלה, ומוסיף בזה צחצחות עליה.

תרסזהתפילה פועלת לפי הערך של מהות הרצון של המתפלל.

תרסזהרצון הטוב לגמרי הוא מחוייב המציאות בעצמו, והוא אינינו כ"א במקור העליון, אוא"ס.

תרסזוכל רצון מוגבל, לפי ערך טובו ולפי ערך העומק של הטוב, כך הוא אומץ מציאותו, ולפי אומץ המציאות שלו כך הוא אומץ גבורתו לפעול.

תרסזוצדיקים גיבורי כח הם, וחפצם טוב, ולפי מדריגתו של כ"א מהם בטובו תפילתו פועלת, וצדיק בן צדיק טוב רצונו יותר עמוק הוא מצדיק בן רשע, ע"כ תפילתו יותר נשמעת.

תרסחאין המחשבה האצילית שלמה באדם, כשהוא מתנשא לצייר את הטוב הכללי, ולהתאמץ לחשוק בו לעצמו, ולעולם כולו, אלא אם כך היא מחפשת אפשרות לצורת חיים כזאת, שתבסם את העולם, במה שתתקן את תכונתו החברתית, ותכריע גם כן לטובה את החיים הפרטיים, בין בחיצוניותם, בין בפנימיותם, ותעמיד את היסוד לבסס את מעמד החיים באופן כזה, שהחיים הנצחיים, שהם קשורים בזיכוך הנשמות, ואימוצן הרוחני המוחלט, הם יהיו נמשכים והולכים מהתיקון המסודר של המעמדים החברתיים והפרטיים, ומאוצר המחשבות, שהמחשבה הראשית גורמת להריק על החיים.

תרסחכל מחשבה שהיא מפקרת את תיקון העולם וסדרי המדינות ופורחת באויר רוחני לבדה, ומתפארת בתיקון נשמות והצלחתן, הרי היא מיוסדת בשקר שאין לו רגלים.

תרסחוכל מחשבה שדבר אין לה עם הרוממות הנצחיות, ומתעסקת רק עם סדרי החיים החמריים ותיקוניהם, אפילו אם יהיו בה תוכנים מוסריים וארחות צדק ומישרים, סופה להתעכר, מפני קטנותה, ומפני הזוהמא והסרחון שהחיים החמריים לקויים בהם בטבעם, כשהם מנותקים מיסוד חיים נצחיים ותשוקתם. ביחוד תוכר חולשה של מחשבה קיבוצית כזאת, במה שתשים את מרכזה רק בצעירים, שהחיים החומריים משחקים לפניהם בכל מהתלותיהם ושגיוניהם, וזקנים לא יוכלו לקחת בה חלק אמיץ, כי אם ברצון עשוי ובלב מיואש.

תרסחוכך היא המדה היונית, להביט על הזקנים במבט בוז, כדברי אריסטו, בריטוריקה.

תרסחומה לקויה היא מחשבה ציבורית, שאינה יכולה להתפשט יפה על כל חלקיה, ונאמר, כי מלך ד' בהר ציון ובירושלם, ונגד זקניו כבוד.

תרסטלפעמים יש מנהיג גדול והדור אינו מתוקן, ולעומתו מנהיג קטן ממנו, אבל הדור מתוקן הוא. ודורו של שלמה יותר גדול הוא משל משה.

תרסטאלא שאין העילוי בדור עצמו, אלא בכלל סדר העולם, וע"פ סדר העולם היה אז הכל מתוקן, סיהרא באשלמותא בימי שלמה.

תרסטאמנם יש ביסום עולם מצד פנימיותו ויש ביסום מצד חיצוניותו, ובכלל מצד החיצוניות, כל ימי החורבן אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חבירו, אבל מצד הפנימיות העולם הולך ומתבסם.

תרסטועקבתא דמשיחא הוא מצב של ירידה חיצונית וביסום פנימי, ע"כ הוא מביא לאורו של משיח שבו מתמלא הכל, גם הביסום החיצוני, כי כשהפנימיות מבוסמת, קל הוא מאד לבשם את החיצוניות.

תרסטובעלי רזין צריכין הם להודיע לעולם, שהירידה שלו היא רק חיצונית, אבל בפנים הכל מתעלה, וממילא ההארה היא גדולה. ועצם הנשמות גדולות הן, וגם בתוך החוצפא יש גדלות וקדושה. וכי יבא כנהר צר רוח ד' נוססה בו.

תרסטוהתשובה בזמן הזה היא תמיד תשובה עילאה, תשובה מאהבה, שזדונות נעשים זכיות גמורות, והחטא אינו יכול לפגום כ"כ כבדורות הראשונים, מפני רוב הביסום של העולם ושפע הרחמים והחסדים שזורחים בו.

תרסטוהצדיקים שבדור יכולים להמשיך שפע של חסד גדול כזה, עד כדי למחוק לגמרי את כל עונות הדור ולהפכם לזכיות ממש, גם בלא תשובה גלויה מצד הדור, כ"א ע"י התשובה השכלית של הצדיקים לבדם, שהם שבים בעד הדור כולו, ובמחשבתם הם מחברים אליהם את כל הנשמות כולן של הדור, עד שהן מתחברות עמהן, ונעשו כולן שלמות ומזוככות.

תרסטוההזרחה החיצונה החסרה להם מתמלאה מיד מהבהקת האור שבנשמת הצדיקים, מה שלא היה אפשר לעשות בעת שהיה חסר הביסום הפנימי.

תרעהרצון הכללי, של הרוחניות שבאומה, יש לו מדתו. ולמעלה ממנה הוא הרצון של התכן האלהי, לפי השגתה וחייה הפנימיים והחיצוניים.

תרעכל זמן שהתוכן הרוחני של האומה הוא מלא וגדול, מתגדל ממילא, במידה יותר עליונה, האור של התוכן האלהי שבהשגתה, והמבוקש של מציאותה מצויר בגונים בהירים ; ולמעלה מזה מתגלה בגונים בהירים המבוקש של כל ההויה כולה, שזהו רז דעת עליון.

תרעכשירדה האומה בגלות המרה, נחשכה נשמתה, והשגת מבוקשה הפנימי של מציאותה ומאויי חייה נתקטנה, עד שאינה מוצאה כלל את נתיבותיה, ומכל מקום יש בקרבה איזו השגה חלושה, של רשימת אורה, שממנה זורח אור כה לפי הערך לצדיקים וחכמים דורשי ד' בכל לבבם גם במחשכים, וכי אשב בחושך ד' אור לי.

תרעאבל הענין האלהי והמגמה העולמית, אם היתה עומדת במקומה ובמדרגתה הראשונה, לא יכלו להתחבר אז עם מגמתה העצמית, ואז היו חייה בגלות נוטלים להם דרך חול, באין פנות להתקשר עם המגמה האלהית של צור כל העולמים, צדיק בכל הדורות.

תרעמה עשה הקדוש-ברוך-הוא?

תרעכשם שנתמעט האור הזורח בה לגבי תכונתה הפנימית, כן ירד האור האלהי הכללי בעולם, והשגוב של הענין האלהי שהוא אור חי העולמים איננו מבהיק כי אם באור קלוש כזה, שהוא יכול להתאחד עם האור הזורח בנשמתן של ישראל, גם אחרי הירידה שגרמה הנפילה הגדולה שנפלה עטרת תפארת ישראל משמים ארץ.

תרעובהיות הענין האלהי הכללי בתור אור העולם עומד במעמד כזה שוב הענינים הולכים ומתחברים, והמגמה של מציאות האומה ברוח קדשה הפנימי והמגמה הכללית האלהית הגדולה של ההויה כולה יכולות להתאחד כאחד, וממילא הן מתחברות ביחד בעצמן, ובנשמותהן של ישראל בפרט ובנשמת כללות האומה בכלל, והן מוכנות יחד לעלות בישועת גוי ואלוהיו, אני והו הושיעה נא.

תרעאכשאדם שב בתשובה מאהבה, צריך הוא לסלח לעצמו את כל עונותיו, כמו שצריך לפייס את חבירו על עבירות שבין אדם לחבירו כדי להשיג סליחתו.

תרעאואחר שבעיני עצמו יהיה מכופר ונקי מחטא, יתעורר עליו הקודש של חלק גבוה, שיתהפכו כל עונותיו לזכיות.

תרעבכל מה שיתברר יותר לאדם, שהתורה ורוחניותה העליונה היא סבתה העליונה וכלי אומנתה של ההויה כולה, בכל רוחב מושגה של מלה זו, של כל הגשמיות וכל הרוחניות שבעולמים, אז יתעלה הרעיון עד כדי להבין ולחוש, שכל מחשבת קודש, וכל דיבור קדוש הוא נאדר ואמיץ בחילו הרבה יותר מכל המציאות כולה,

תרעבולא יוכל לעכב את גודל השיגוב והשלטון של דיבורי התורה והתפלה ומחשבותיהם לא כל ציור של העולם המוחשי, גבוליו והכרחיו, לא איתניות הטבע ומהלכיו, ולא כל רעיון הגיוני, מוגבל ומתואר על פי דרכי השכל והחיפוש שבמחשבות לבב האדם.

תרעבכי אור הקודש, הנעלה מכלם, מושל הוא על כלם, מנהיגם ומכריעם, ומאיר את הכל באורו. פתח דבריך יאיר.

תרעגעיקר העבודה הולכת ומתבררת לאדם, כל מה שידע שאור החיים האלהיים העליונים מחיה את כל עניני הרוחניות שלו, בשכל וברצון, ברגש ובנטיה, בתכונה ובמדה, כשם שהוא מחיה את הכל בהויה ובישות.

תרעגואז יוטבע בו טבע של דבקות אלהית קבועה, שתלך ותשתלם בכל עז תכסיסיה, לפי גדלות ההשגה, לפי רוב החכמה הרוחנית, ולפי התעלות המדות והמעשים, ולפי עליית הרצון וזיכוך הנשמה בהכשרה להסתכל בעליית העולמים כולם בהדר זיו רוחניותם.

תרעגויתאמץ יותר טבע קודש זה, כל מה שיתהפך הרע, העצמי והעולמי, לטוב, והחושך לאור, לא רק בכללות, אלא גם בפרטיות, על ידי הופעת קודש בכל יום תמיד.

תרעדהרע מצטער הוא בהגדלת הטוב, וצדדי הרע שבנפש ושבעולם מצטמקים ורע להם בזה שגאות ד' ואור הקודש מתרחב ומתפשט בהם.

תרעדומזה האדם מרגיש צער בתחילת גשתו לעבודה עליונה, אבל צריך אז להתרומם עד לידי מדה זו של גבורות קדושות. וגדולת הנקמה שנתנה בין שתי אותיות כמו דעה,

תרעדוהרצון של ביעור הרע והתמעטותו, הולך ומשתלם ובא למגמתו ע"י צערו, שהיא תחילת נפילתו, ואז כל מה שהיסוד הרע שבנפש יוסיף צער, יוסיף הטוב שבו - שהוא העצמיות הקיימת העיקרית - עונג ונחת.

תרעדודוגמת הפעולה הזאת שבנפש יעשה בעולם כולו, ומעין אורו של משיח מתנוצץ אז.

תרעדועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לד' המלוכה.

תרעהלפעמים צריכים להכיר את הפעולה הרוחנית של העבודה הפנימית ואור התורה והתפלה בכללה בפנימיות הנפש, וממנה יוצא האור לעולם כולו,

תרעהולפעמים צריכים לעמוד במעמד כזה, שאין הנפש כי אם מדה מודדת, כמדת קרקע וכלים, וההופעות הולכות ומאירות לעולם כולו, וסוף הכבוד לבוא גם כן להופעת הנפש היחידה, שממנה נבע אור זה.

תרעהמדה זו האחרונה משמשת לפעמים מצד גדלות ולפעמים, מצד קטנות, אי אפשר לתפוס המדה האמצעית, וצריכים להחזיק דוקא בגדלות עליונה, להופיע אור בעולמים כולם. כי אשב בחשך ד' אור לי.

תרעוהצדיק שהוא במדתו הראויה, שכשרון גאונות הצדקות חנונה בקרבו מחסד עליון - כשם שכשרון האמנות והשירה חנונים הם לבעליהם - הוא כולל בקרבו את כל הדיעות, המחשבות, הרעיונות וההשפעות.

תרעוהוא מאגד את כל הפזורים, ומה שנחשב סתירה והיפך לכל העולם כולו, אצלו הוא מיושב ומאוגד באגד מאוחד ומיוחד.

תרעוומעומק האחדות שבנשמתו, הוא משפיע שלום ואהבה ואחדות חיצונית ופנימית על כל.

תרעוותמיד עבודתו היא לאחד ולקשר, וכל קשר רוחני שבמחשבתו מרבה שלום בעולמים כולם.

תרעזלגויות בריאות, טהורות ונקיות, הדורות במדתן גם בחיצוניותן, ולנשמות אציליות זכות, אמיצות, ומלאות חן, לזה צריכים לשאוף להרבות בעולם, ובראש הכל בישראל, ומתחילת כל בין תלמידי חכמים.

תרעזכל המחשבות שהן מפריעות את הקשר של המבוקש הכפול הזה צריכים לדחות, וכל מטרת החיים צריכה להיות להוציא אל הפועל את המבוקש הקדוש הזה, בין ע"י אמצעיו המעשיים והשכליים, בין ע"י אמצעיו הרוחניים הסגוליים.

תרעחבכל אדם יש דמיון שמלביש את השכל ונותן לו ברק והידור נוצץ, וכל מה שהוא לנאותו אינו חוצץ, אבל המותר מזה יוצא כבר מסדר הקדושה, כיון שאין אור השכל שורה בו כלל, ונעשה שד משדי.

תרעחובעולם, השכל העליון, האלהי, המאיר להדמיון, הוא יסוד הנסים, המתגלים ברצון ד'. מפני שכל ההויה המתוארת בחוקיה אינה כי אם לפי הדמיון שלנו, שרק אור השכל של חכמה תתאה מאיר בו, להיות חקי הטבע מסודרים על ידו, ואור השכל העליון שולט הוא על הדמיון ומבטלו, ובתוך ארג זה נעשו הנסים.

תרעחונס ודמיון עולים בקנה אחד במספרם. וזה לעמת זה עשה האלהים. נתתה ליראיך נס להתנוסס מפני קשט סלה.

תרעטלפעמים מתחילים את העבודה בשמחה ובאור דעת, מפני שהדמיון הוא מרווה מאור השכל, אך במשך זמן קצר מתמוטט הדמיון, מפני שהארת השכל מסתלקת ממנו והאדם מרגיש עיפות רוחנית.

תרעטוצריך הוא לחדש לו אור דעת ממקור השכלי העליון המקודש, וכשלא תהיה התנגדות מצד איזה עיפות גופנית, ישוב אח"כ הדמיון הנאה להלביש את ההארה החדשה, ויוכל להתחיל עבודה חדשה בשמחה ובטוב לבב מרוב כל.

תרפביחוד צריכים חידוש הארה השכלית בין פרקי התפילה.

תרפוזהו יסוד הקדיש בין ארבעה החלקים המפורסמים: תפלת העשיה, היצירה, הבריאה, האצילות, אלא שביום בין בריאה לאצילות א"צ שום הפסק, ודוקא התכיפות משובחת.

תרפאכל מי שמרגיל את עצמו להסתכל בההארה האלהית שיש בכל יצירה רוחנית, מוצא הוא את הענין הקדוש שמחיה את כל חכמה, והוא יכול לחבר חכמת העולם עם התורה, ולהכניס גם יפיפותו של יפת באהלי שם.

תרפאויפיפותו זו של יפת באמת, היא היופי של שם, הוד והדר שבבית אלהינו. והתפארת זו מתן תורה.

תרפבצריכים להסתכל בהכללים העליונים של השכל ושל ההרגש, אז מוצאים אותם מתאימים בטהרתם לאורה של הופעת התורה.

תרפבהפרטים וההסתעפות הם כבר משתנים ע"פ האקלים, הגזע, ההיסתוריה, הדת, הפוליטיקה וכל יתר השינויים המקריים, מהם צריכים להזהר שלא להכניס חול בקודש.

תרפגמי שיש לו נשמה כללית צריך לעסוק בדור שלנו במבואים, בבירור מפתחות לכל ענין נשגב.

תרפגבמבוא לאמונה בכלל, להבין גדרה, תוארה, תכונתה, פעולתה, באדם ובעולם, הצדדים הטובים והרעים של הופעתה, למען דעת איך להניח הכל על מכונו.

תרפגמבואים למוסר, לכל תורתה הרחבה והעמוקה לכל צדדיה השונים, למוסר האלהי, ההופעי, למוסר האמוני, למוסר הטבעי, למוסר המעשי והמוסר המדותי, למוסר הפרטי ולמוסר החברותי הקיבוצי, למוסר החינוכי, ולמוסר המשפחתי, למוסר המעשי, ולמוסר התיאורי, למוסר ההיסתורי העבר, ולמוסר ההוה, למוסר האידיאלי העתיד, ולמוסר הקיבוצי הרוחני, העולה מכל סעיפי המוסר הרבים הללו וענפיהם יחדיו.

תרפדהשלום הרוחני מוכרח לבא בתור הקדמה להשלום הגשמי.

תרפדלא ידחה אדם שום דעה תיכף בהרגישו בה סתירה, אפילו כשמתראה היא לו שהיא עוקרת את האמונה, רק יתישב בדעתו, אולי מה שמתראה לו הוא רק טשטוש מחשבתו בהבנתה.

תרפדואולי ע"י בירור דברים ימצא, שיש בה אמת וקודש ואור אמונת אומן.

תרפהאין דבר שבעולם שלא יעורר מחשבות.

תרפהוהתעוררות זו היא טבועה ביצירה העולמית ומצד זה הכל נתן להדרש, ואין דבר בטל בעולם.

תרפההתורה נתגלתה כבר בתכונתה המאירה באור החכמה האלהית, וע"י אורה הכל עתיד להאיר.

תרפהוחכמי לב מוצאים את התורה בכל ההויה, כי הכל דבר ד' הוא, ומ"מ יש חילוק דרגאי בין אור גלוי לאור גנוז.

תרפוההבדלים הם בכלל היצירה.

תרפוההבדל בין קודש לחול, עובדות הן, טשטוש צורתם הוא חורבן.

תרפוההתעמקות בהבנה והראשה בענין הבדל זה הוא מקור לפרי רוח מרובה.

תרפואמנם אחרי כל אלה משיגים בדעה ברורה, שכל אלה הם דברים עוברים, וההתעלות של הכל לקודש, ולאחוה, להשויה ולעדינות, הוא הרעיון הנצחי, החי תמיד בכל רוח נדיבה.

תרפווהזהירות של ההבדלות הנם דברים שוטפים ועוברים, נובעים מחיי שעה.

תרפוהרעיון הכללי של ההשויה, שהוא יסוד טובת הלב ואהבת הבריות הזכה הולך הוא במערכי הרזים בהעלאת הניצוצות. המפוזרות בכל עמקי הקליפות, וברעיון הגדול של התהפכות הכל לקדושה גמורה ומוחלטת, על ידי עבודה הדרגית שאינה פוסקת, של חסד, שלום, משפט, אמת ורחמים.

תרפזסברא ישרה חפשית היא, שהברקה אחת מזיו ציור של בהיקת רעיון אור אין סוף, היא מאירה את הנשמה החושבת, החיה, המשכלת, ואת כל העולמים כולם, באין ערוך יותר ויותר מכל המון מחשבות אחרות ברורות ומוגבלות.

תרפזאמנם ערך האחיזה, שהרעיון המופשט העליון של בהירות מחשבה עליונה זו נתפס בשכל, אפילו אם יהיה בדרך שלילי, הוא תלוי בכמותה ואיכותה של ההכנה הנפשית, במדות טובות ובמעשים טובים, בתורה מרובה, ביראת שמים ואהבה נעימה לזיו האלהי, אור אל עליון, מקור הנועם.

תרפחכשמכירים יפה את המנוע מהשגה אז מבחינים שמה שהוא שלול מהשגה אינינו מונע מלהשתמש ביתר החלקים המתגלים.

תרפחכי אם היה החלק הנעלם מונע את החלק הנסתר מאפשרות ההשתמשות בו אז הלא היו בני אדם כחיתו שדי, בלא דעה והשכל.

תרפחוצדקה עשה הקב"ה עם עולמו, שנחלקו המדות הרוחניות לפרקים, וכל פרק יש לו ערך בפני עצמו, חוץ מהערך הגדול והכללי שלו מצד צירופו אל הכלל.

תרפטהצדיק האמיתי דעתו שפלה עליו לאין שעור, מפני שהוא מכיר את גודל הכיעור של הרע המובלע בו, בין מצד הרע הכללי של העולם כל זמן שלא נתברר כולו, בין מצד העצם של המהות של הצד הרע שבנפשו עצמו, בין מצד חלישות הרצון וסתימת אור היושר והצדק, שאינו מאיר בחליקים רבים מכחותיו.

תרפטומכל מקום אינו מראה את שפלותו בגלוי, ולפעמים גם לבא לפומא לא גלי, משני טעמים, אחד שלא ישפל ויחלש הצד הטוב שבנפש, ושלא ילקה אגב הוצא כרבא, והשני שלא יתגאה בהשפלות עצמה, ושלא תעורר הענוה הגלויה קנאה יתרה.

תרפטומכל מקום מפני שבוחן לבבות יודע עד כמה השפלות הפנימית מגעת, זוכה הוא לכל המעלות של הענוה, אף על פי שמצד המניעות האמורות לא הוציא את סגולת הנפש הזאת מן הכח אל הפועל בכל צביונה ותפארתה, והוא בכלל חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה.

תרצהעליות והירידות הן תדיריות, במצב האדם היחיד, ובמצב העולם בכללו, ומכל מקום התנועה בכללה היא תנועת עליה וביסום.

תרצוחילופי המצב אפילו בעת ירידה גדולה אין להם כי אם ערך של מילוי הירח ומיעוטו, או זוטו של ים ונסיגתו, או הנשימה הפנימית, המשיבה את הרוח אל תוכיותו של החי, והחיצונית, הדוחפת אותו מתוכו, או הערות והשינה, שאף על פי שהם נראים כהפכים מכל מקום שניהם יחד הם מחוללי החיים השלמים.

תרצאכשמשיגים איך פרטי המצות וענפיהם, וכל פרטי המדות הטובות והמוסר הטוב והנועם היופי והעדן, וכל ההנאות הקדושות והטהורות, וכל ההופעות הרוחניות שבמציאות הקרוב והרחוק, כל שעולה על הרעיון והדמיון, הציור והשכל - הכל כלול במחשבה אחת כללית, עליונה מכל חילוק של ציורים ומכל הגבלה רוחנית, מגביהים בזה את הענפים הנפשיים של העולם לשורש מציאותם והוייתם, והכל מתעלה ומתקדש.

תרצבמקור הגלים הרוחניים, בנפש היחידית ובעולם, הם באים מפני ההתאמצות הפנימית, שהכל מתאמץ להתאים אל שפעת אור אין סוף.

תרצבוברגע אחד מבריק האור, והחיים מתפשטים מפני הרצון המתמלא והשביעה של הטוב, הבאה מהשגת ההתאמה אל הטוב הגמור של אור אין סוף, ונחת רוח שוטף והולך בכל השבילים והארחות של החיים וההויה כולה.

תרצבואחר כך באה מיד ההכרה, כמה הכל חושך הוא ומחוסר כל ערך לגבי אור אין סוף, ואיך תהומות אין קץ מבדילים בין הבורא והנברא, ואיך ההתאמה הרצויה היא נראית בלתי אפשרית, ואז הכל מתיבש ומתרוקן.

תרצבומתוך דכדוך נפש זה, ומתוך הכרה עמוקה בהאפסיות של הכל, והכליות של מקור הכל, וחוזק המציאות העליונה של האור העליון, חיובו ובהירותו הולך וממלא את כל חדרי נפש רוח ונשמה.

תרצבוהצער של הצעירות, ההתבטלות הגמורה מצחצח הוא את היש, ומרחיב את הגבול, ואפשרות הההתאמה לאור אין סוף חוזרת להיות מבטחת את הרוח.

תרצבוהולך האדם ועולה, ובטחון נשמתו ונצח חייו הולך ומתחזק, ומתעלה הוא עילוי עליון, עד שהוא מכיר שברונו ודכאותו, והוא שבור ומתיאש, ומיד שב הרוח, וחוזר ומאיר. רצוא ושוב, כמראה הבזק.

תרצגבכל בוקר חסד אברהם מאיר בעולם, והנשמה משתוקקת לאור החירות העליון, לההתודעות האלהית הבהירה הבאה רק מתוך הכרה ואהבה, מתוך רוחב לב מדושן עונג רוחני, שיש בו זעם נסתר על האלילים המדכאים את רוח האדם, מטמטמים את לבו, ומזהמים את גויתו.

תרצגומרוב אהבה וחמלה, ומרוב עושר דעת ויושר מלא טוהר, סולל הוא נתיבות עולמים לגוי ואדם לקרא בשם ד'.

תרצגובאהבת אב לבנים נפגש הוא עם המון גוים, ואב המון גוים יקרא.

תרצגמראש צורים הננו נפגשים באור המבהיק של האהבה הרעננה, שלא נתפלגה לפלגי פרטים של כל אומר וחק ומצוה.

תרצגאנו באים אל שמרוב כח שפעו וזרם חייו, הוא מפכה נחלי אמונה רוממה, ונהרי חפץ עשות חסד וצדקה, נועם דרך ד', וחשק תדירי של התקשרות נשמתית במתק עדן שפעת טהרת דעה העליונה, גבורתה והדר חסדה.

תרצגמה טוב ומה נעים שבת בהיכל חמד זה, בהר חמד אלהים לשבתו, ומה עז ואדיר הוא כח החיים והטוב, ההולך ומתפרץ מנשמת נשיא אלהים זה, לאשר הכל, לרומם ולשגב כל מיומא דאזיל בכולהו יומין של אור יומם זה.

תרצגהננו מתהלכים באור ד', באור פניו, שממנו נתן לנו תורת חיים ואהבת חסד.

תרצדכל מה ששייך לאדם על ידי קישורו הרוחני העצמותי בכל ההויה קשור הוא לרצונו הפנימי, וכשהוא מתעלה הכל מתעלה עמו.

תרצדהתפלה מבררת היא את הרצון, בהתנשאו כל הכללי בו בקישורים שונים ביחש המציאות במקורו מתנשא עמו.

תרצדאורות חיים משפעת חי העולמים אלה נפוצים הם בכל, באים באכילה ושתיה של כל אדם להעשות עמו יחד חטיבה חיה עזה.

תרצדמתהום הדמיון החשוך הכל מתעלה להררי הדעה הבהירה, הקשורה בצדקת אל אלהים חיים. ועבדתם את ד' אלהיכם, וברך את לחמך ואת מימיך.

תרצהלפני העלותם של כל צבאות ד', ניצוצות הקודש השייכים בכל יום לעומק החפץ הטוב של האדם, כשיתקשרו על ידי קשר גופני, מורידים הם את ערך הרצון, ומחלישים את כחו, והם עצמם נשארים בחשכתם אחרי גוו.

תרצהקשר החיים של הדברים המוכרחים לחיים ולבריאות לעולם קשורים הם באותו עז הרצון, המתמלא מאור חכמת עולמים, שבינתה העליונה לא סרה מלהתעדן בנחלי עדניה, וחיי העולמים המקיימים אותם וכל אשר בהם, שופעים ברום עזם וטהרתם הבלתי נעכרת.

תרצהוכל מה שהאדם אוכל ושותה לרפואה, ולאמץ את כשלון הכח החמרי, המוכרח לתפקיד חייו, הרי הוא מעלה ומרומם מצד עצמו, מתקשר בזיו החפץ הפנימי של מהות חייו, מוסיף לו יפעה ואור יושר, ומתעלה בבהירות יתירה בהתגלות חפצו בתפלת ישרים.

תרצואי אפשר כלל שלא לאהוב את ד'.

תרצוואי אפשר כלל שלא יצמיח כח אהבה מתוקה מוכרחת זאת צמח מעשי, לאהוב לפעול בפועל ובמעשה כל המתיחש לטוב ביחש להשגת אור ד'.

תרצואי אפשר שלא לאהוב את התורה והמצות, שהן כל כך קשורות בטוב ד'.

תרצואי אפשר שלא לאהוב את היושר ואת הצדק, את הסדר הטוב והמעולה, המסבב טוב לכל, שהוא קשור יפה באמתת המציאות וברעיון הלב ביחש המעולה, שמפני גדלו ותפארתו אנו קוראים אותו חפץ ד'

תרצומה שהוא נעלה מכל זה, ומיוחד מכל זה, ומרוה נעימות לנשמה כל יותר מכל מה שכל רעיון יוכל להתנשא

תרצואי אפשר שלא להתמלא אהבה לכל בריה, שהרי שפעת אור ד' בכל הוא מאיר, והכל הוא התגלות חמדת נועם ד', חסד ד' מלאה הארץ

תרצזכל מה שהצדיק משביע את עצמו בנעימות הנועם האלהי, בתשוקה, בשכל, בהרגשה ויפעה, כך מתמלא העולם כולו נחת והרחבה, עונג ושלוה.

תרצחהנבואה היא באה לפרקים, בנבואת הנביאים של הדורות, חוץ מנבואתו של אדון הנביאים משה רבינו עה.

תרצחבזמן הופעתה מתגלה היא בכל עז הרוחניות, עד שחושי הבשר ותפקידי הגוף והנפש החיונית מתבטלים.

תרצחאמנם בסילוקה נשארו הרשמים הרוחניים אצורים בנפש, ראויים לסדר על ידם הנהגה ברורה לכל הליכות החיים היותר טובים, על פי המסלה שכבר נסללה על ידי הופעתה של צדקת ד' שבתורה ומוסר המנוחל מדור דורים.

תרצחוהנביא שלא בזמן נבואתו הוא דוקא מלא איתנות גופנית כמו איתנות נפשית.

תרצחהחכמים תכונתם אחרת.

תרצחההופעה הרוחנית אינה באה מעולם לידי התגברות עליונה עד כדי הריסות הסדר החמרי, אבל לעומת זה הרוחניות מתמדת היא תמיד, מחלשת היא את הכח החמרי והחיוני במדה ידועה, ומאירה את האור השכלי והמוסרי בשעור ממוצע.

תרצחכמובן שיש בזה צד עילוי גם כן מפני השמוש המשותף של הכח השכלי והנפשי, ומפני אפשרות התדירות, אבל חסר בו אותו העז, וההופעה הברורה, המגלה את אומץ אלהים, ומגדלת את השלטון של הטוב והקודש על הקיבוץ החברותי.

תרצטשני דרכים יש להתגלות האמונה: דרך עליון ודרך תחתון.

תרצטהדרך העליון בא מתוך ההכרה הפנימית של גודל ערכה של האמונה האלהית בעולם, בחיים הפרטיים ובחברותיים, בחיים הרוחניים המוסריים והשכליים.

תרצטוכל מה שההכרה הזאת מתבררת יותר, כן מתאמץ הוא חוש האמוני וכובש את הלבבות, מלבב אותם, ומעדנם.

תרצטדרך הקודש הזה, כל מה שיתרחב יותר, ירבה הטוב בעולם. והוא לא יסיג את גבולו של כל מוסר טוב, של כל סדר מתוקן, של כל חכמה ומחקר שכל, של כל שירה עדינה וכל יופי נהדר.

תרצטלמטה ממנו עומד חזון האמונה הבא מתוך חולשת הנפש, לבקר ולשפוט בעצמו על ענינים נשגבים, זה - רובו קשה ומיעוטו יפה.

תרצטכשהאמונה השפלה הזאת מתפשטת יותר מהגבול הראוי לה - ביחוד כשהיא כובשת לה דרך כ"כ רחב, עד שגם בעלי כשרון, מלאי אור חיים רוחניים, הראויים ללכת בדרך של הקדושה העליונה, של האמונה הרוממה, הם מתרשלים ממנה, ומישנים את עצמם על ברכי האמונה בתכונתה השפלה - אז כבר מוכנת היא מהחכמה האלהית מכונה חזקה של התעוררות שכלית ומעשית, המהרסת את כל בניני האמונה השפלה.

תרצטוהפרצות אז נוראים. והעין המבחנת מבחוץ סוברת שהקדושה העליונה נכשלת ונופלת, מה שבאמת הרי היא מטהרת ומתאמצת.

תרצטוהדבר מביא שגדולי כח רוחני מתאמצים בעת לעשות כזאת, להסביר ולהופיע באור האמונה הרוממה, שהיא בונה בצורה נאה ומתוקנת את כל מה שנהרס מתוך התפשטותה היתירה של האמונה השפלה, הבאה מתוך חלישות הנשמה.

תרצטוברור הדבר, שגרעין אמיץ של אמונה רוממה וטהורה נמצא הוא בכל נשמה, גם בנשמת האדם היותר הדיוט.

תרצטוההבדל שבין בור לחכם, אינינו אלא בערך ההתפשטות שבאמונה, שהחכם מפשט את הציורים המסבירים את עומק אמונתו, לעצמו ולאחרים, בדרך חכמה ושכל טוב ומרומם.

תרצטוהבור אע"פ שעצם נקודת אמונתו, שהיא מעשה שמים, היא מאירה באור אלהי, והיא סוד הקיום הנצחי של הנשמה, מכוון נגד לוז שבשדרה שאין רקב וכל כליון שולט בו, מ"מ התפשטות ביאוריו על אמונתו, כבר הם נשפלים מפני שפלות דעתו.

תרצטוכל מה שהוא מוסיף לסמוך על הגיונותיו וחקרי לבבו הריקים מכל שכל והארת חכמה, מחשיך הוא בזה את אור אמונתו, עד שלפעמים יביא ההכרח להשתדל שגסי שכל לא יתעסקו כלל בתוכנים הפנימיים של סודות האמונה הרוחניים.

תרצטומוטב שיניחו להגרעין הקדוש הפנימי להתפתח בתוכם ע"י עשיית הטוב והחסד, וע"י שקידת תורה ומצות בישרות הפשוטה.

תשאל תהיה קלה בעיניך התפתחותו של כח המדמה, גבורתו וצחצוחו, שהוא מקושר בקדושתו וטהרתו, כי הוא הכסא שאור החכמה והחיים העליונים שורים עליו.

תשאאל יתירא אדם ממעלות רוחניות גדולות, מפני שנדמה לו שאינו ראוי לכך מפני עונותיו. ואפילו כשהם מתיצבים אצלו בצורה של מאפל גדול בינו ובין אור הקדוש העליון, כי נפלאות תמים דעים גדולות הן לאין חקר, ובאורח צדיקים המיוחדת יש מקום שהכל מתברר לטובה, בצורה נפלאה ועליונה, העולה הרבה מכל מה שיוכל כל רעיון לחשוב.

תשאויסוד הכל, היא הגבורה העליונה של הדבקות האמיתית, המצררת בצרור החיים, בזכותו של צדיק אחד, את כל העולם כולו.

תשאהרחבת הדעת צריכה להיות תמיד, לתור עצות איך מגדילים את אור החסד באופן שבהגדלתו יהיה פועל רק טוב, רק תיקון וברכה.

תשבהתענוג הנפלא של תחית המתים, באור החיים, של עדן העליון, של טל אורות טלך, הוא משעשע את הצדיקים ומשמחם בשמחה עליונה תמיד, עד שכל ההפסקה שבין ההוה להעתיד הגדול הזה, וההרפתקאות שבינתים, אינה נחשבת אצלם למאומה, ובטלים הם ממש כניצוץ קטן לפני גלגל חמה.

תשבוכל אור גדול זה הושיטו לנו אבותינו בתיקון ברכת תחית המתים בתפלה.

תשבועם כל גדלו וזהרו של תענוג עליון זה, כלא הוא נחשב לגבי ציור התענוג והשלמות של דעת עליון שבעליונים, זהו סוד חפץ ד' ואהבתו, שצדיקים קשורים בו. וכל נשמת ישראל בו דבקה, וכל התמצית של האורה האלהית, המחיה את כל הבריות, ומתקנתם לסעודה העליונה, שם היא שרויה.

תשבואלו הצחצחות מתמלאים תמיד שעשועים נפלאים, מלאי הוד ועדנים, גונים מגוונים שונים זה מזה, ומשפיעים ומופיעים בשפעת נחלים גדולים וימים רבים ואדירים זה על זה, וזכרם מתוק ונעים, מתוקן ומקובל, פותח שערי חסד ורחמים, אורה וישועה לעד.

תשגכל מה שנולד מהשכלת השכל מציאות ממש הוא. וכל מה שהוא מושכל ביותר בירור, מציאותו יותר חזקה, ויותר פועלת. וכל מה שהאיכות של ההשכלה היא יותר גבוהה, ויותר מקפת, ככה היא יותר מחיה ומפרה את הרוח לעשות פרי של חיים.

תשגהאיכות החשובה באין סוף היא ההשכלה האלהית, וכל מה שנובע מרוחה, לפי הערך של קישור הדבר במקורו האלהי, קשר החיים שבו יותר אמיץ הוא.

תשגוהדבקים באלהים באמת מרגישים בשביל כך אומץ חייהם במחשבה האלהית. ואומץ החיים הוא המחזק, המעדן והמשמח שמחה עליונה. ואני בד' אעלוזה אגילה באלהי ישעי.

תשדבעולם הולכים הכחות האנושיים ומתפתחים ברוחניותם, הפתוח גורם חילוק מקצועות, וחילוק המקצועות הוא גורם, שכל מקצוע יפותח וישתלם כראוי.

תשדאבל מגמתה של החלוקה היא שכל המקצועות השונים יתאחדו ברוחם, כמו שבאמת הכל הוא מיוחד ומאוחד, במרומי האצילות האלהית.

תשדרוח האמונה, הזקוקה למחשבה האלהית, היה יותר חזק בדורות הראשונים, מפני שלא נסתעפו כל כך הרעיונות המיוחדים, והיה הכל כלול ביחד, ובזה היו יותר קרובים להתוכן האלהי, אבל מתוך דחק שלהם בכלים המקבלים את המחשבות יצאו הרעיונות מטושטשים.

תשדואור העולם משפיע הוא להוציא ממסגר אסיר, ולגאול את הנשמות ממצריהם הדחוקים.

תשדונדמה הדבר בראשית ההופעה כאילו הענפים מתפרדים מהשרש, מה שבאמת הנם מתברכים רק ממנו. וברב שפע ישובו להאחד באחדות האורה של החכמה העליונה, המחיה את הכל.

תשדבהתבוננות חודרת בסוד הנהגה עליונה זו יבין כל משכיל להחזיר הכל לשורש הטוב, וידע כי נשגב שם ד' לבדו, בהודו על ארץ ושמים.

תשההצדיקים מתיגעים ביגיעה רוחנית, כשהאמונה בעצמם מתמעטת בהם,

תשהואז הם סוברים שהם דומים לכל המון בני אדם, ואפילו אם ידמו את עצמם להיותר מתוקנים ומלומדים שבהם, גם אז לא ינצלו משפלות פנימית.

תשהרק הם חייבים לדעת, שתכונת נשמתם היא לגמרי תכונה אחרת עליונה, שהתשוקה של אור הקודש ושל הדבקות האלהית היא נתבעת מהם בכל רגע,

תשהוהם צריכים להשפיע תמיד על כל הנשמות, הנאחזים ביניקה מנשמתם הגדולה והמקפת.

תשהבכלל צדיקים כאלה נכללים כל אלה שהתשוקה הפנימית לרזי תורה ולהגיון חכמת קודש בכללות דבקה בהם בטבעם.

תשהואף על פי שלפעמים הם מתמעטים מאורם, ולפעמים נופלים בכמה ענינים פחותים, על זה נאמר כי שבע יפול צדיק וקם.

תשהואחרי כל מה שעובר עליו לא יסלק אמונתו מעצמיות קדושת נשמתו, ובפה מלא יאמר, ודעו כי הפלה ד' חסיד לו, ד' ישמע בקראי אליו.

תשוהמצוה היא עושה פירות, ומצמיחה בתוך הנשמה ובכל העולמות כולם אורות חיים קדושים בכל עת ובכל רגע.

תשווכששמחת צדיקים מתגברת, מרגישים הם את הצמיחה של הקדושה של המצוות שעשו הם וכל כלל ישראל, בכל הדורות ובכל הזמנים - איך שהיא פועלת להפריח תמיד חיים חדשים באין שום הפסק.

תשוופרי צדיק עץ חיים, וטעם עצו ופריו שוה.

תשזהתנוצצות המחשבה בדברים שבקדושה עליונה, בהשגות אלהיות, כשהיא באה בהתגלות בתחילתה, מתראה היא כדמות נקודות זעירות.

תשזוהכל לפי זכותו של אדם, לפי טוהר נפשו וגודל תורתו וחכמתו, הולכות הנקודות הללו ומתמשכות.

תשזוכשהם פוגעות את כחות החיים מתוקנים והמדות מבוררות, המשכתם הולכת ומתגברת.

תשחכל מה שהנשמה יותר גבוהה היא ביסודה היא מרגשת יותר את האחדות שיש בכל, והפרידות והשינויים אינם גורמים לה לתן לכל דבר ערך מובדל ומופרד.

תשחוביחס להמוסר, נשמות הללו מלאות הן אהבה וחסד עולם, וחפצן הוא מלא טוב. והם מכירים ומרגישים את הצינורות, ששפע אור החיים הולך על ידם מבריה לחברתה, וכל מה שהבריה יותר קרובה לחוגם, הצינור הוא מתרחב אצלם.

תשחולפעמים מבהיק עליהם אור עליון, המקיף באחדותו את היש כולו ממעל לכל הצינורות, וכח הדמיון הזה קודש קדשים הוא, וטובה וברכה הוא מביא בעולם. וכשהמחשבה האחדותית מתגברת היא, אור החסד והסליחה מופיע, ועונות ופשעים נמחקים.

תשחוכל מי שהוא מתקרב לחוגו של צדיק טוב כזה, הנקודות של הטוב הגנוזות במעמקי נשמתו מתנוצצות ובולטות, והרע הולך ונאפס לגמרי.

תשחוהם הם צדיקים יסודי עולם, שהם דנים את כל העולם כולו לכף זכות, ומאירים את אור החסד על כל בריה, אוהבים לצדק את הבריות, ושונאים לחייבם. והם הם תלמידיו האמיתיים של אברהם אבינו, ההולכים בדרכיו.

תשחולפעמים יש שאור החסד הוא גדול כל כך בקרבם עד שאי אפשר לו להופיע במעשה, ומרוב שפעו הנם מרגישים חלישות בגופם, מפני שהחומר בטבעו מוכן הוא אל הדינים והגבורות, ומכל מקום הם שואבים אור חיים ואומץ ממקור חסד עליון.

תשחואף על פי שאין העולם יכול לקבל את אורם כמו שהוא, כמו שאין העולם כדאי להשתמש באור של יום הראשון, מכל מקום מתולדותיו של אור זה העולם מתבסם גם כעת.

תשטכשרוח האומה הוא חזק, אז אינינו צריך פרנסה רוחנית מרובה, כי הוא כולו מושרש יפה בשרשו הרוחני, ועצמותו מאירה יפה, וכל מעשיו שהוא עושה, משוקים הם טל של חיים רוחניים אמיצים שהתוכן העליון חי בהם.

תשטהקישור שבין חלקיו של רוח האומה הוא גדול ועצום מרוב שלמות אחדותו, עד שמה שנעשה בבית חייה של האומה, בבית מקדשה, מהעבודות האלהיות, מהשירות המקודשות, וכל ההוד וההדר האלהי שהוא מלא תמיד, כל אלה פועלים הם בפועל על רוח האומה בכלל, ועל ביסום כל נפש פרטית מפרטיה.

תשטוהיא צריכה רק שמירה מקלקולים, מוסריים וחברותיים מהרסים, כע"ז, וחטאות האדם החמורות, כרציחה וניאוף ועיוות משפט, והשחתת המדות באופן פרוע.

תשטוכשאלה יהיו נשמרים אז רוח האומה החזק ימשיך את האורה המתגלה בקודש ובמקדש, לתוכיותו של כל יחיד ויחיד.

תשטאמנם בהתחלשותה של האומה ובירידת רוחה, צריכה היא חיזוק תדירי, תורה מרובה, בקביעות עתים מצד כללותה ושקידה תדירית מצד יחידיה, תפילה תכופה כמשפטה, וכל עבודות רוחניות של ברכות והודאות.

תשטכל אלה הנם דרושים לחזק את מזגה הרוחני, שלא תקלקל אותה ההגשמה המציאותית.

תשטוכשהענין הולך וחוזר לאיתנו, באה התביעה לתגבורת הרוח הפנימי, בתכונה קובלת על ההזנה התכופה וצורותיה השונות של הזנה נחוצה זו.

תשטובאמת כל מה שרוח החיים הפנימיים של האומה הולך ופועם, כך ההכרח מביא לבאר יותר לכל, שכל פרטי חיזוק ההזנה הרוחנית בשיעורים שלהם, פועלים הם לטובה גם על מצב הרוח הכללי בהתעוררותו.

תשיהסדר הראוי הוא שיתמלא הרוח מחשבות והרגשות,

תשיומה שאין הרעיון הפנימי יכול לשאת מוכרח הוא להתפרץ החוצה, בצורה של דיבורים, והם הם יסודי התפלות וההודאות, הלימודים והקריאות.

תשיולמה שאין מספיק ערך זה של ההתגלות הדיבורית, מפני רוב שטף אורו, מוכרח הוא להתגלם במעשים, האומרים ברמיזתם, ופועלים בעצמותם, את כל התוכן הרעיוני של הרגשות והמחשבות הנעלות,

תשיכשהמעמד עומד על צורה כזאת העולם מתוקן, ואור ישר שופע על הכל.

תשיבפגימתה של התכונה העולמית צריכים להמציא את התוכן מלמטה למעלה.

תשיהמעשים מעוררים את הערך הדיבורי, והדיבורים את הרעיונות,

תשיהאור מתעלה בכבדות, ונעזר הוא לפעמים על ידי מה שבאמצע מהלכו יתעורר הרעיון בפתע פתאום, עד כדי הופעה של שילוח אור ישר ממקורו לשטף אוצר ההגה הדיבורי, וממנו לההתעוררות המעשית,

תשיאו נעשה הדבר ממוזג, ותפארת וחדוה מתגלים, במקדש קודש.

תשיאצורתם של ישראל צריכה להתברר, אם האנושיות הכללית של תוכן האדם עומדת היא בה בצביונה כמו שהיא אצל כל העמים, ועליה נבנתה הצורה הישראלית המיחדתה, או שמעקב עד ראש הכל הוא מיוחד.

תשיאלבירור זה צריכים להשתמש במקורות שונים, תורניים, שכליים, הסתוריים, רזיים, הופעיים, שיריים, ולפעמים ג"כ פוליטיים ואקונומיים.

תשיאנראה הדבר שמקודם נערך הדבר שצורת האדם תשתלם בכללותה, ובתור תוספת ויתרון יגלה על האומה המיוחדת רוחה המפואר בהדרת קודש.

תשיאאבל נתקלקלו הענינים ורוח האדם שקע כ"כ בכלל, עד שלא היה החול יכול להעשות בסיס לקודש אלא א"כ יקלקל אותו, והוכרחה גלות מצרים לבא בתור כור הברזל, שצירפה את צד האדם שבישראל, עד שנעשה לבריה חדשה, וצורתו החולית נתטשטשה לגמרי.

תשיאוהוחל גוי פעם אחת ע"י הגרעין האנושי לצורה שמראש ועד עקב כולה ישראלית, יעקב וישראל.

תשיבהנשמה הגדולה באמת, רחבה היא כ"כ עד שאין כל מלא העולם המוגבל מספיק לה, והיא מתפשטת בעולמים עליונים, רוחניים, שכליים, שנחלי עדנים נצחיים מצויים בהם.

תשיבבעלי נשמות כאלה, חיים הם חיי עולמים. אגורה באהלך עולמים.

תשיבוהם משפיעים שפעת רוחם לדור דורים, ושמועה נאמרת מפיהם תמיד. וגם יסוד החיים המוגבלים שלהם, עולה הוא ממעל לגבולים המורגשים. דובב שפתי ישנים.

תשיגקטני אמנה הם הטפשים שבעולם. כי על מי נופלת היא האמונה? על פליאות טוב גדולת אור אין סוף,

תשיגומה יסכן לאדם לתן גבול וקצב לאמר עד כאן יאמין, ולא יותר?!

תשיגעל כן כל יסוד החיים הרוחנים וגבורתם העליונה, תלוי בכח אמונה שאין לה סוף ותכלית כלל, אמונה במקור יסוד מקור הכל, באין מדה וקצבה.

תשיגוהיא מעוררת את כל החיים ואת כל הטוב בעולם, והיא משתלשלת בכמה השתלשלאות, יורדת ומתלבשת בכמה לבושים והסברות, עד אשר היא לתוכן של האמונה המתהלכת עם החיים, המבססת בסיסים לדתי קודש, ומחוללת תכונות של יראת שמים וחכמת אלהים בעולם.

תשידאמונה בלא מצרים זאת נחלת ישראל היא, שהתחילו להבליטה ביציאת מצרים, והרשימוה במזג חייהם בשעת חפזון.

תשידוחוזר כח עליון זה ומאיר בכל מועד חג הפסח, ע"י מיכלא דאסוותא, מיכלא דמהימנותא, אכילת מצה, המעוטרת בהשבתת חמץ וביעורו.

תשידאין יד לכל שפיטה וכל הגבלה שכלית, שכבר נתקדרה ע"י הרוח העכור של כל נברא,

תשידואין מקום גם לחימוץ הכשר תמיד ומשובח. אשרי דיין שמחמיץ את דינו,

תשידכי הדבר היסודי המחיה הכל עולה למעלה מכל דין ומשפט, כ"א הכל מאיר בבת אחת בשטף אור גדול של מורא גדול - זו גילוי שכינה.

תשטוביסום העולם בכלל, וביסומה של כנסת ישראל בפרט, הוא גורם, שבא הזמן של חיזוק הרצון בעולם, ועמו התור של חיזוק הגוף למטרות נעלות, והוא שקול כנגד סדרי תעניות וסיגופים בדורות הראשונים.

תשטוואף על פי שעדיין לא יצא מן הכח אל הפועל הביסום הגמור, מכל מקום הדבר הולך ואור.

תשטוועל ידי התאחדות גמורה של כל פלוגות האומה בישראל, וחיבור כל המחשבות והרגשות העליונות והנמוכות בהם ובעולם, והופעת אור סתרי תורה ברבים בלבושים מתוקנים, יוכן העולם לאורו העליון של הביסום הגמור של אור הרצון הטוב בתועפות עוזו, עד כדי השליטה העליונה של ותגזר אמר ויקם לך.

תשטזההתעמלות שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ-ישראל לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כח לאומה, היא משכללת את הכח הרוחני של הצדיקים העליונים, העוסקים ביחודים של שמות קדושים, להרבות הבלטת האור האלהי בעולם, ואין גילוי אור אחד עומד בלא חברו כלל.

תשטזויעש דוד שם, ודוד עשה משפט וצדקה לכל עמו, ויואב בן צרויה על הצבא,

תשטזולא נענש אבנר אלא מפני שעשה דמם של נערים שחוק.

תשטזאבל שיצחקו הנערים לחזק כחם ורוחם, בשביל גבורת האומה בכללה, עבודת הקודש הזאת היא מעלה את השכינה מעלה מעלה, כעליתה על-ידי שירות ותשבחות, שאמר דוד מלך ישראל בספר תהלים,

תשטזאלא שעל-ידי הכונות העליונות עולה הנשמה הפנימית, ועל-ידי המעשים המאמצים את גוף היחידים לשם הכלל עולה הרוחניות החצונית.

תשטזושניהם כאחד משכללים את סדרי הקדושות כלם.

תשיזואל יפלא אם יש חסרונות במהלך החיים של העוסקים באמוץ הגופני ובכל החזוקים הארציים שבישראל, כי אפילו הופעת רוח הקודש צריכה ברור מתערובות צחצוחי טומאה שמתערבים בה, והיא הולכת ומטהרת, מתקדשת ומתבררת, פודה את עצמה מגלותה, עד שבאה לכלל דרך צדיקים ואור נגה הולך ואור עד נכון היום.

תשיחכל מה שנטיית הקודש הולכת ומתרבה באדם, אחדות הרעיון ואיחוד כל הכחות כולם מתחזקים בו.

תשיחוע"י האחדות יש קישור עצום לכל מחשבה שבאוצר רוחו, אל כלל המחשבות כולן, ואין השכחה שולטת בו.

תשיחובריחוק משאיפת הקדושה, מתפזרים הרעיונות והכחות, וממילא כל מחשבה מטשטשת אחת את חבירתה ודוחה אותה, והשכחה מתגברת.

תשיחובמחיית עמלק יתבטל כח השכחה מן העולם. מחה תמחה את זכר עמלק - אז לא תשכח.

תשיחכי בהיות השם שלם והכסא שלם, הכל הוא אחדות מקושרת בתכלית, והזכרון ואור הדעת הצלול מאיר בכל טובו וזהרירותו, ואין מקום לשום תשות כח - כי ימין ד' רוממה ועושה חיל - באחדות כל המחשבות הכלולות בכד ספרי תורה, עם כל הכחות החיוניות שלעומתן.

תשיחושמתי כד כד שמשותיך, ושעריך לאבני אקדח, וכל גבולך לאבני חפץ. וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך.

תשיטתפלה וצעקה ותשובה מעומקא דלבא, והתגלותה בפועל על המעשים בתקונם, מוכרחת להיות מוקדמת לכל הופעת אור השגה עליונה,

תשיטואי אפשר לספרות חשובה באמת להולד ולהופיע באור של חיים בעולם כי-אם על ידי התגלותו של אור התשובה, המחדשת פני תבל כולה.

תשיטאמנם מופיע הוא נגהה של הספרות העתידה בהתנוצצות הדעת שקודמת לאור התשובה, והדעת ממלאה את הכח הרוחני בחופש גמור ודרור עליון נעלה המביא לתשובה השלמה, המושכת אחריה גאולה, אחרי שבאה כבר הסליחה, הפנימית והחיצונה, ורפואה וכלכלה וקבוץ גלויות והשבת כח לשופטים ויועצים יסודי הספרות ומיסדיה, מתאמצת לבא,

תשיטוהרשעה מתכנעת, והצדק מתעלה,

תשיטולב האומה מתחיל לדפוק בעז חייו לירושלים, וצמיחת נזר ממלכה שלמה מופיעה, וכל חפץ לב מתמלא בתפלת ישרים, המלאה רצון חי העולמים, אשר הוא שח ויהי.

תשכהנטיות הנפשיות של התאוות החומריות, בראשית התגלותן, הנן מצויירות באופן הקרוב לאידיאליות, ונכללות בקדושה. כשהן פועלות על האדם להמסר אל תוך הזרם המהיר והדוחף שלהם, עד כדי ביטול חופשתו וטוהר שלטונו העצמי על עצמו, הן הולכות ונעכרות. והאדם צולל במעמקי החושך, וכל כחות נפשו הטובים הולכים שבויים בשבי החומריות הגסה והזוללה.

תשכהחושך של עכירות המחשבה, והעדר הבהירות של הבנת ההויה - בקישור כל טובה עד עליוניות מקוריותה - עד כדי חשכת ע"ז וסעיפיה, כפירה, שכחת אלהים. וכל מדורי המחשכים שאפשר ושאי אפשר לקרא בשמות, הולכים ומתגברים, ותופסים את הנשמה וכחותיה האציליים ברשתם.

תשככשמתישבת דעתו של אדם עליו, והתורה והתפילה, עילוי הדעת ועילוי הרצון, פועלים עליו את פעולתם, חוזר הוא ועולה ממעמקיו, לוקח הוא עמו מניות של חיים ושל הרגשים כאלה, שהתקרב אליהם דוקא בנפילתו.

תשכובשובו הם שבים עמו, מתרוממים ומתעלים בעילוייו, ונשמתו נעשה יותר מבהקת ויותר חזקה.

תשכואור חיי העולם השייך לחלקו במציאות, מוסיף הוא רכוש גדול, ושמחת עולמים מתרחבת והולכת, וגדולה של רֹחב דעת מתעטרת על ראשו. צחצחות שכלית וחשק אלהי אצילי, אהבת עולמים ובריותיהם ודבקות עליונה בשלמות של כל במקור התענוגים, שהוא שורש כל תענוג שעתי ועולמי, הולכת ומתגברת בקרבו.

תשכועולם מלא הרת עולם ועולמי עד הולכים ומתנוצצים בהדר תפארתם. והאדם נעשה אוצר הטוב והחיים לכל היצור, וסגולת אלהי עולם.

תשכאבעלי ההשגה הגדולים, כח המדמה שלהם הוא גדול ונשגב מאד, והוא מקושר עם החזיונות היותר כלליים שבמציאות,

תשכאולפי גודל הגבורה הרוחנית והטהרה הנפשית שלהם, פועל בהם כח המדמה את פעולתו לצייר ציורים עליונים ונשגבים, שאור האמת העליונה מתגלה על ידם, בגילויים כאלה, שאין שום שכל הגיוני יכול להגיע אליהם.

תשכבבמעמד הנפש של הופעה, הבא מזוהר של דעות, כלליות, שהן משפיעות גם כן על מצב הרצון, צריכה הבריאות, הגופנית והנפשית, להיות שלמה.

תשכבוזה האור היה מגולה בבית ראשון, ביסוד הנבואה ורוח הקודש.

תשכבלאחר שנתמעט הכח במקורו, ונתרבה בענפיו, על ידי המון תלמוד והלכות מרובות, הוחל הפרט להתגבר, התוכן המעשי והדיוק, והאור הכללי התעלם, ואז אין הבריאות כל כך מעכבת.

תשכבכעת אורו של משיח מתנוצץ, ועם השמירה של הרכוש הפרטי שכבר נקבץ, וההוספה ההגונה עליו מכל צד לטובה, חוזרת התביעה להתבסם מבוסמי הכלליות, המאחדים את הדעה הצלולה עם הלב המרגיש, והחפץ גדולות ואציליות.

תשכבעל כן הגבורה נדרשת. והתפקיד של בריאות הגוף והנשמה הותחל להדרש בכל עז.

תשכבויש לו תקוה שילך ויגדל, ירומם וינשא, בכמותו ואיכותו, ויתעלה עד מרומי הקדושה והגבורה העליונה, של עז לאלהים.

תשכגהנטיה שמתגלה בצדיקים עליונים, שכל נטית חפצם וכל רעיוני לבבם, הנם מלאים קודש של מטרות נשגבות, המביאים ברכה רבה לעולם כולו, מתגלה היא בכנסת ישראל סמוך לגאולתה האמיתית.

תשכגגילוי זה מתראה בתחילה דוקא בנשמות הירודות שבה, המתבלטים בגויתה הכללית דוגמת אברי המעשה בגופו של אדם,

תשכגבכלל הרעיונות הנם ג"כ - החלומות והשאיפות הבלתי ברורות.

תשכדהנשמות שעל ידם מתגלה חוצפא דעיקבא דמשיחא, הם הגבוהות מאד בשרשם הגרעיני, אבל לעומת זה השתפלו הרבה בתוכנם הסגנוני החיצוני.

תשכדכללות צירופם אל הכלל הוא מעולה מאד, ובפרטיותם זיקוק וצירוף הרבה הם צריכים.

תשכדתפילת הצדיקים שבדור מכוונת היא להצלתם של אלה מגיהינם, בין אם אותם הצדיקים יודעים אלה הרזים ומתכוונים אליהם, בין כשהם הולכי תם, שכוונתם לשמים בכלליות, באהבת הטוב, החסד, הרחמים, ונועם ד' באהבה ויראה, מחוברים אל התורה והחכמה כפי מדריגתם.

תשכהההופעה הפנימית הולכת ומתחברת אל השכל הצלול, ושניהם ביחד עושים את הגבורה הרוחנית בעולם.

תשכולהרבות כלים צריכים אל האור הפנימי, כלים של מעשים, של רעיונות, של ציורים פנימיים וחיצוניים.

תשכוהכלים היותר רחבים, הם מה שנוצרים ע"י התורה בכל ערכיה.

תשכואמנם תוספות הכח הגשמי והרוחני של ישראל - כח הבריאות והגבורה הגופנית, כח העושר ורוחב הדעת - הגאון הכללי במעלותיה המיוחדות של האומה בסקירה פנימית וחדה, ביחוד נשמתה המובדלה מן העמים כולם, כל אלה הנם מכשירים מכינים כלים הגונים לאור עליון, המביא חיים וברכה לעולם.

תשכזלפעמים צריך הלימוד להיות דוקא קל, ומרפרף על הענינים כיונה המרחפת על קינה, שלא להטמיע את הזוהר העליון, שלמעלה מכל ענין פרטי בפרטיותם של ההגבלות.

תשכזובזה יוצא האור הכללי המזוהר בתוכיות כל הפרטים, ומופיע באור גדול. ועת ומשפט ידע לב חכם.

תשכחכשההבנה הכללית חודרת לתוך הניתוח של הפרטים, הרי היא מותרת איזה דבר מערכה, והיא מרכנת את עצמה בשביל הנקת בניה.

תשכטהרשעים אינם יכולים להסתכל באור החסד במקורו בחכמה העליונה, וממילא חפץ החיים אצלם הוא רק אסון, בין לעצמם בין לעולם ולההויה כולה, ונטית המין המביאה את החיים למציאות, קליפתה התאונית היא אצלם כל מה שיש להציל ממנה.

תשכטוזהו מאיסותה של הערלה, ושורש טומאת הזימה.

תשכטועצם החיים אינם להם שום שיווי, וממילא יצרא דשפיכות דמים גדול לעומת יצרא דעריות, ושניהם נאחזים ביצרא דע"ז, שהוא אלהים אחרים, דינים קשים, עורים ורעים, נדחפים מרצון שובב נוטה להרע.

תשכטוהצדיקים הם להיפוך מכל זה, מגלים את אור חסד עליון בהוייתו, ורואים בנטית המין, הקדושה העליונה ברוממות החכמה, המאירה בחסד, וממולאה בלשד טל הדעת.

תשכטוהחיים יקרים לאין שיעור, מפני שהם נובעים ממקור היקר העליון, הטוב הכמוס, המנצח את כל נצחי נצחים.

תשכטובא החסד ואהבת הבריות במקום יצרא דש"ד, והוד הקודש והצנע לכת בידיעה פנימית אזורה בגבורה של לבת קודש, במקום יצרא דעריות.

תשכטושניהם אחוזים במקור דעת עליון, היונק מחסדי עולמים שבמחשבה הכמוסה, מקור כל התענוגים, האורות המצוחצחות, המפתחים כל טוב וכל נדיבות, כל יופי וכל גבורה ושמחה וכל נועם עליון, בעולמים כולם.

תשללפעמים הנשמה עולה בעצמה במעלותיה, בלא שום עבודה מוחשית.

תשלוהכל בא מפני שקדמו לזה עבודות רבות, שכליות והרגשיות ופעוליות, באור תורה ודעת.

תשלואח"כ הנשמה מתענגת על גורלה הטוב, ושואבת טל אורות ומנוחה עליונה כקדושת עונג שבת, מעין עוה"ב, שהוא מתגלה לצדיקים וישרי לב בכל יום.

תשלוכשם שבשבת הגיהינם ג"כ בטל ואין כל חטא מעכב, כך הארת השבת העליונה מרוממת את האדם ממעל לכל חטא ועון, ודישון עונג עליון שורה עליו.

תשלאלפעמים אדם צריך להתישב בדעתו, שלא להיות רדוף תמיד מחובת המעשה והתלמוד, אלא לתן לעצמו הנחה וריוח, כדי שתתעלה נשמתו בעצמה, ותתרחב בטיולה הפנימי, בלשד החיים האצורים בתוך כל המעשה והתלמוד, בתוך כל העבודה והתפלה,

תשלאואחרי שביתה כזאת, שקדושת שבת יש בה, מתאמצת הנשמה לשוב ברב כח לעבודה רוחנית ומעשית, שכל פרטיה יהיו רעננים, יונקים ממקור החיים של הדעת המלאה, מוארה באור החיים.

תשלבשיחת מלאכי השרת הנה יותר טבעית, נובעת מזרם החיים הרוחניים הקבועים שלהם,

תשלבוסיפור הנשמות הוא יותר מלאכותית במלאכת מחשבת, נובעת ממקור הבחירה וההתבוננות הפנימית.

תשלבוהריעות של מלאכים ונשמות יחד הוא מרומם את החיים עד קצה גובה עליון, היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני.

תשלבוכשהתורה מתיחדת בנשמתו של אדם, וכל הגיוניה מתהפכים לטבעו הפנימי, אז הוא לובש מלאכיות,

תשלבתרי מלאכי ברקיע, דוגמת תרי אמוראי בארעא. ומלאכי השרת מאן נינהו רבנן, ותלמידי חכמים שבבבל דומין למלאכי השרת.

תשלביתרונו של אליהו הוא שכולל שני הקנינים יחד בצורה מושלמת, הנשמתית והמלאכית, והוא מגלה לנו רזי תורה, ומבשרנו ישועת ד', ושמחת גאולים. מה נאוו על ההרים רגלי מבשר, משמיע שלום, מבשר טוב, משמיע ישועה, אמר לציון מלך אלהיך.

תשלבוהולכת קוממיות, שתי קומות, קומת הנשמה וקומת המלאך, ושניהם מתגלים בפועל,

תשלבוכשהם מתנוצצים, מתקיים ואשבר מוטות עלכם, בתחלה, ואחר כן ואולך אתכם קוממיות, והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ, על ידי אליהו בארבע, ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו, כי אל פועל ישועות אתה, שתי ישועות, ישועת קומת הנשמה וישועת קומת המלאך, זרע אדם וזרע בהמה.

תשלגכשמתחברים עם נפשות פחותות של פורצים ורשעים, נפגמים.

תשלגאבל אם יש בהם איזה דבר טוב, ומתכוונים בההתחברות רק אל הצד של הטוב, אז אם כחו יפה הרי זה מתעלה.

תשלגואפילו ההסתכלות בפני אדם רשע שאסורה, אם יש בו צדדים של טוב, ומתכוין בההסתכלות רק לקלוט את הטוב, נראה שיש בזה דרך של מצוה.

תשלגואפילו כשיש איזו חיבור לרשע לאיזה צדיק בדרך אהבה, כבר מסולק ממנו איסור ההסתכלות, מפני שעל ידי חיבורו אל הצדיק נחשב כאילו יש בו כבר חלק טוב.

תשלגואמר אלישע ליהורם בן אחאב, לולא פני יהושפט מלך יהודה אני נושא, אם אביט אליך ואם אראך.

תשלגמשמע הא על ידי נשיאת פנים של יהושפט מלך יהודה שנלוה עמו הביט גם אליו וראהו, ולא חשש לאיסור ההסתכלות בפני רשע, דמהאי קרא ילפינן ליה.

תשלדכשאוכלים לשם תאוה חמרית מתגבר העצבון בסוד אוכלי לחם העצבים.

תשלדכי הניצוצות, שהיו ראויים לעלות, יורדים, ובהיותם מתעצבים על ירידתם, מרגיש האוכל את עצבם, על ידי חילוף של כמה דרכי ההרגשה, ותמורות אותיות, עד שההרגשה העצבנית נכרת בגילוי נפשי בקרבו.

תשלדועל ידי אכילה בקדושה, והגברת המגמה העליונה של טהרת הנשמה ובהירותה, מתוספת צהלת הרוח ושמחה באוכל, על ידי שמחתם של הניצוצות שנתעלו.

תשלדובשמחתם מאירה גם כן הנשמה, המעלה אותם ושמחה עמהם, והלב מרגיש על ידי כמה שבילים וצינורות שונים, וחדות ד' מתגברת עליו.

תשלדוהיינו ויאכל בעז וישת וייטב לבו, מאי וייטב לבו בדברי תורה, שחוץ ממה שנטיית הלב להגברת הרוחניות של העלאת החיים הכמוסים במאכלים מביאה לחשק רוחני, שמתמלא באהבת התורה ולימודה, עוד התוכן המקודש של אכילה קדושה זו היא בעצמה דברי תורה, וזה השולחן אשר לפני ד'.

תשלהישנן דעות כאלה, שהן מוכרחות לפי טבע האדם לגרום בהתפשטותן תולדות מזיקות, אף על פי שהן בעצמן מועילות ואמתיות הן.

תשלהונוצר לזה בטבע רוח האדם ללחום את קיומו, ולנגד לדעות הללו, כדי שלא יוזק, בענפיהן המתפשטים.

תשלהוהמלחמה הולכת ומתארכת, עד שיסגל לו האדם גבורה יותר עליונה ממקורו הרוחני, ואז מרגיש הוא שעמדתו לא תפחד כלל מההתפשטות של הדעות הללו שנלחם נגדן.

תשלהוהכח ההוא בעצמו שמחזק את רוחו ניתן לו על ידי המלחמה עצמה. ועל כן הוא יודע להוקיר מאד את ערכה של המלחמה. וידע כמה אומלל היה אם לא היה נלחם נגד ההתפשטות המזיקה לו אז.

תשלהואח"כ בא בתוכן חיים של גבורה ומקבל את הדעות שנלחם נגד התפשטותן

תשלהאבל כשם שהאדם נתעלה כך נתעלו גם כן המושגים הרוחניים שלו, ואותן הדעות עצמן, אע"פ שנראות כאילו הן הן הדעות שנלחם בהן, באמת אין הדבר כן. ורק לפי המבטאים החיצונים הן דומות אלו לאלו, אבל מצד ערכן הפנימי, מובדלות הן זו מזו, כהבדל שבין קודש לחול, ובין אור לחשך.

תשלהומה שהרחיק אז מוצא הוא שהרחיק בצדק, ומה שמקרב אותן הדעות אחר שנתעלו בצדק הוא מקרבן.

תשלהודוקא הדעות הדחויות שחוזרות ונראות בהן אנו מוצאים טל חיים, איתן וקדוש מאד.

תשלוכל הגדול יותר במחשבה, יותר מקושרים חלקי נשמתו וכל ערכי חייו זה בזה, וכח הדיבור שלו וכל תנועותיו קשורים הם בארג גדול יותר, מוחש בחוש פנימי, בכל פנימיותו, וכפי זה הערך - בהויה כולה.

תשלואי אפשר כלל, שבעל מחשבה מקורי, ירשה לעצמו לדבר דבר בטל ושיחת חולין, וכל דבריו מוכרחים להיות מלאים תורה ודעת.

תשלזגם השערת רזי תורה גדולת ערך היא.

תשלזכי הכל מיוסד על היכולת העליונה, שאין לה קץ ותכלית. וכל מה שהוא נאה ונפלא, הרי הוא גילוי הופעה, שבצורה זו או אחרת אור חיי כל החיים שורים שם. עדתיך נאמנו מאד לביתך נאוה קדש, ד' לארך ימים.

תשלזאמנם מתעלים הדברים ביותר לפי רוממות קדושת החכמה, העצה, הגבורה הרוחנית, והקדושה המעשית והמחשבית, עד ההארה של הופעת הדמיון, המאיר באור כל הרוחניות, האיתנה, שלמעלה ממנו. בהיכלו כלו אמר כבוד.

תשלחדעת קדושים הוא היסוד להארה הרוחנית, המופיעה בעולם, בכל הלבבות.

תשלחהקדושים, זכי המחשבה והרעיון, מתאחדים בחושם הפנימי עם הטוב הרוחני, המלא כל.

תשלחוכל המתגלה להם הרי היא הופעת נהרה, וגילוי עליון, המוסיף חיים ואומץ, חיי עד ואומץ רוחני, המבסם את העולם כולו, בריח בשמיו.

תשלחממקורה של תורה, שהאירה את העולם מרום ההארה האלהית העליונה, המקפלת את הטוב הרוחני עם הגשמי, הזמני עם הנצחי, המוסרי והמעשי, היחידי והצבורי, הדקדקי הפרטי, והקוסמי הכללי, נובעים תמיד אורות חיים, המחיים כל נוגע בהם, ומשמרם בטהרתם.

תשלחהסתכלות פנימית והסכמה מוסרית מוכרחות הן להתקשר ביחד אצל הראויים לכך.

תשלחוהם קולטים את אור העולם, השרוי בכל הנשמות, ומעמידים אותו בחטיבה שלמה, וחוזרים ומופיעים באורם, ע"י קוי החיים של מציאותם וחברתם, של שילוח רצונם וגדולת נפשם הרוחנית, ע"י ענותנותם ואהבתם לכל היצורים, את כל אוצר החיים והטוב לכל.

תשלחשבילים הם ישרי לב אלה לשלח על ידם אור וחיים לכל נוצר.

תשלחכלים הם להארת אור חיי עולם, משרתי ד'ועושי דברו, מלאכיו עושי רצונו, להחיות כל נוטה למות, לגבר כל חלש, להקיץ כל נרדם.

תשלחוהנם קוראים בשם ד' אל עולם, האומר לכל נוצר, חיה ושמח על כל טוב, עלה והתרומם מעלה מעלה.

תשלטההצטיירות הרוחנית העליונה, מצטיירת לפי השגתו של אדם בדרך אורה כללית.

תשלטוכל הפרטים שמתחדשים בידיעתו מרגשות ומידיעות, הנם רק פרטים נוצצים, יוצאים מההצטיירות הכללית שא"א לסמנה, והנם כדמות הכוכבים ברקיע.

תשלטהתפילין מכשירים בישראל את הגוף וכחות חייו לההארה הרוחנית הכללית, שהפרטים יהיו יפה מאירים על ידה.

תשלטוהלימודים שהם למעלה מההשגה, לגבי כ"א ואחד לפום דרגיה, שאינם נתפסים אלא בהברקה, הם כערכם של התפילין.

תשלטובשבתות וימים טובים ההארה השכלית מאירה, עד שמתפרטות ההארות הכלליות - שהם מוזרחות בכל ימות החול רק בתור אות כללי - והם עצמם הנם האות, והפרטיות מתבלטת על ידם, ואין להוסיף הכללה מעלמת ומבלעת פרטים, במקום שבחול ההכללה מסייעת להבלטתם של הפרטים.

תשמלפעמים חושב האדם שישנם מחשבות הסותרות את מחשבותיו, ומתוך כך אינו יכול להתישב בדעתו ולהיות נאמן להגיונותיו, ומזה תוצאות לנפילת רוח ורשלנות.

תשמוצריך לשים אל לב, שכל סתירה היא רק מדומית ומוגבלת בתנאים מיוחדים, ובאמת הכל הולם זה לזה והכל מאוחד.

תשמוממילא יהיה שמח ועלז בחלק השילוב של מחשבותיו הפרטיות, וישתדל תמיד להרחיבן ולזככן, עד שיהיו מלאות אורה, ממולאות בידיעות ברורות וחשובות, וקרובות להרגשות אציליות, משפיעות אושר וטובה עליו ועל כל מה שזולתו, בכל מגע ידו הרוחנית והמעשית.

תשמאבגדלות המחשבה מצטיירת הרוחניות של החכמה העליונה והצדק העליון, וכל מקוריותיהם בכלליות, וכל מה שיש מן התורה והחכמה בתור ענפיהם היוצאים מהן, כשערות הראש בחכמה, והזקן בצדק.

תשמבכל חטא מביא מיעוט דעת, מפני יראה פנימית להסתכל בחופש הדעה הבהירה.

תשמבוהתשובה היא הפותחת את שערי הבינה לרוחה.

תשמגצריכים לחלק את עסקי המחשבה לחלקים מיוחדים.

תשמגהא', שינון הרעיונות והרגשות הידועים מכבר,

תשמגב', זיכוכם וברורם,

תשמגג', סידורם ויחושם זה לזה בצורה הגונה,

תשמגד', הוספת חידוש על כל אחד מהם,

תשמגה', הוספת הארה כללית על העולה מקיבוץ כולם יחד,

תשמגו', הוספות רעיונות ורגשות חדשים ממקור הדעה והרגש,

תשמגז, חיבור ההוספה עם האצור מכבר,

תשמגח', הופעות חדשות שנולדות מהחיבור,

תשמגט', התעלות רוחנית עליונה היוצאת מכללות ההופעות כולן,

תשמגי', השקפת עולם שלמה, הבאה מכל הגורמים הרוחניים הנזגרים לעיל.

תשמדהנטיה הלאומית בישראל היא שדה אשר ברכו ד', שאף-על-פי שאין בה עדיין גדולים גמורים, מפני השממון הגדול של הגלות, ראויה היא, על-ידי עבודה רוחנית ומעשית, שיצמחו בה כל הגדולים הטובים שבעולם להוציא משפעה נשמות גדולות ועליונות המאירות את כל העולם כולו בכבודן.

תשמדויש לעומת זה נטיה לאומית של גוים שהיא חורבה ומדבר, ובשום אופן אינה יכולה לגדל צמחים.

תשמדוהצמחים הרעים כגפן סדום, חמת תנינים ואשכולות מרורות, הלא העדרם טוב ממציאותם.

תשמדונמצא שהכל הוא בהם העדר גמור וחורבן מוחלט, ואותם הגויים חרב יחרבו.

תשמדרק ההשפעה של הקדש, המעורב בנטיה הלאומית הישראלית, מרטבת את אלה הנטיות האנושיות בכלל ומחזירתן לטובה, עד בואן גם ליחדי עיליוי להיות ראויות על-ידי תכיפת חבורן ויחסן אל ישראל, להצמחה רוחנית.

תשמדישושום מדבר וציה ותגל ערבה ותפרח כחבצלת, אשר כל זה יבא על-ידי גאולתם השלמה של ישראל שתקדים לבא.

תשמהעין עיטם הוא המקום היותר גבוה שבאי.

תשמהוהיה עולה על דעת דוד ושמואל לבנות שם בהמ"ק, עד שהוכיחו מהכתוב שצריך להנמיך מעט, לקיים ובין כתפיו שכן, ואין לך נאה בשור אלא בין כתפיו.

תשמהועין עיטם נשאר בצורה של חול לכאורה, אבל בית הטבילה לכה"ג ביוה"כ, מהדרא מיא מעין עיטם.

תשמהוהיא בעליית בית הפרוה, שבנה פרוה אמגושא, שהוא הצד היותר חשוך שברע, גדופי, שאין היתר ללמוד ממנו אפילו להבין ולהורות.

תשמהומ"מ יש גם ע"ז הכללה עליונה וצורך עולם, המטהר בהכללתו ומכין לעבודת הקודש היותר עליונה, הכובשת בשיא קדושתה את כל הכחות המהרסים, ומיסדת את העולם על בסיס קדושת טהרתו. אף תיכון תבל בל תמוט.

תשמהובדרישת רשומות - פר, יער אשר תרמוש כל חיתו טרף - שהם חוץ מבנינו של עולם הזה והבא שנבנה ביה, ורק מוה הנם מקבלים שפעם, קודם שהאורה העליונה מופיעה בעזה והשמש לא זרחה עדיין, כ"א תשת חושך ויהי לילה.

תשמהאבל המחשבה המטהרת, היא הצפיה לישועת חי עולמים של יום אשר הוא לא יום ולא לילה. והיה לעת ערב יהיה אור.

תשמוהחפץ בתשובה באמת, אע"פ שיפלא ממנו מאד איך יוכל לשוב, ולכאורה מוצא דלתי תשובה נעולות לפניו - בין מצד מניעות שבחטאים שבין אדם למקום, וביותר מצד מניעות של חטאים שבין אדם לחברו, וגזל ודאי וספק נאכל ושאינו נאכל - ורעיונו מבולבל, והוא שרוי בצער וטירוף רעיון ובבו שה פנימית המעכבתו מכל טוב,

תשמוומ"מ הוא מתחזק בהארת חכמה ועשות טוב, מובטח הוא שיזכה לתשובה גמורה ושלמה, שיביא רפואה לעולם כולו ולמחילה כללית מכל פשע לכל ישראל, והכל בכלל.

תשמזעבודת ה' היא להמציא בעולם אותה התכונה השלמה, שהיא פעולה יקרה כזאת, שיקרותה גלויה היא רק לד' לבדו.

תשמזובשביל המצאתה של תכונה זו וכל אגפיה, הננו נמסרים לכל הטוב והיושר, ולכל מעשה התורה והעבודה, וכל פרטי פרטיהם,

תשמזוכל מה שהאדם בכללו ובפרטו מתעלה, מתגלה עליו איזה חלק מהיקרות של התכונה, שהוא מהוה על ידי שפעת חייו ופעולותיו המעשיות והרוחניות.

תשמזוכן מתגדלת נשמתו ואומץ רוחו וצהלתו הפנימית, ביחד עם חרדתו ועריגתו להוסיף עבודה ושכלול, להודיעך קשט אמרי אמת, להשיב אמרים אמת לשלחיך.

תשמחמתוך שכל רעיון לא יכלכל את הענין האלהי העצמי, משום כך כל רעיון, שהוא מקושר לידיעה של רוממות זו ולאמונתה, הוא כלי לקבלת אור ד'.

תשמחע"כ מצוי הוא האור האלהי בכל לב נאמן, לפי ישרו ותומתו.

תשמטריבוי הלמוד מקשר את הקדושה העליונה ברוחו של אדם, אע"פ שאינו יורד לעומקם של דברים,

תשמטולפעמים פועל עליו לטובה עליונה גם כשאינו יודע את הפשט במה שלמד, אבל הוא צמא לדבר ד' ללמוד הרבה, ומשביר את צמאונו בתלמוד מרובה, והנשמה מתעלה.

תשמטובלמוד רזי תורה. אע"פ שאינו מבין את הענינים לפרטיותם, ונדמה לו כאילו הוא עוסק בציורים שמענים את נפשו, ואת חושו הרוחני השוקק לדברים מובנים, מ"מ אחר הלמוד האורה מופיעה עליו, והוא בכלל כל העוסק בתורה בלילה שהקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום. שנאמר יומם יצוה ד' חסדו ובלילה שירה עמי.

תשנלפעמים אין צריכים להתיירא כלל מגדלות, שהיא מרוממת את האדם לפעול גדולות.

תשנוהענוה כולה מבוססת על גדלות קדושה כזאת.

תשנאישנם צדיקים כאלה, שהם מרגישים צמאון פנימי להיות מעוטרים בתפילין כל היום, ואין מספיק להם התפילין שבשעת התפלה.

תשנאוהם צדיקים כאלה, שהדבקות האלהית בהתגלות הנפש היא מדתם הקבועה, ולא רק מזמן לזמן, וכל היום הנם בפנימיות רוחם מתפללים.

תשנאוצדיקים יסודי עולם וחכמים עליונים כאלה, אף על פי שיזדמנו להם סיבות שלא יוציאו כל כך מן הכח אל הפועל את חפץ לבבם בהתגלות הקדושה והדבקות העליונה, ולפעמים גם חשקם בהנחת תפלין כל היום לא יעלה בידם מכמה מניעות, מכל מקום התשוקה הפנימית שבנשמתם לאור התפילין מאירה הרבה בעולם, ואור החסד מתפשט בעולם על ידם, להרבות מחילה וסליחה, וחנינה גדולה.

תשנאוהם הם אוהבי ישראל באמת, שנפשם צמאה לתשועת ד' ולבנין ארץ ישראל.

תשנאוהם נוטים כלפי חסד לכל, ומלמדים זכות על כל הפושעים, אפילו על הכופרים והמכעיסים היותר גדולים, כי הם רואים בתומת נפשם את הניצוץ של הטוב הגנוז בכל נפש, וקל וחומר בנפשות ישראל, וביותר בנפשות הדוגלים באהבת האומה בכלל, והם נוטים אל הטוב והיושר, שזכיותיהם גדולות.

תשנאוהתוכן של הדבקות האלהית הטבעית, שהיא ערכה של קדושת התפילין, היא היא אהבת ישראל, שהן תפילין דמארי עלמא, שכתוב בם שבחייהו דישראל, מי גוי גדול, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.

תשנאואור התורה מאיר בנפשות הללו בצורה מבהקת, לא לפי מדת ידיעתם כלל, אלא לפי מדת סגולת נפשם הטהורה העליונה.

תשנבכשם ששכלנו ורצוננו, ככל דבר שבהויה, הוא ניצוץ מן הכל וממקור הכל הוא נובע, ואנו עולים לדין ממנו על האור העליון בדרך דוגמא ובבואה דבבואה, כן אנו דנים על נקודת הרצון, שהיא מחוברת לשכל, והיא תכונת בקשת התכלית, שהוא גם כן ניצוץ מהכל, ונובע ממקורו.

תשנבשוללים אנו את כל ההגבלות והמגרעות שישנן בבקשת התכלית שלנו, ואנו באים למצא צד האצילות והרוממות שיש בבקשת התכלית, שהיא נותנת צורה הגונה לכל מהלכי המעשים, ואנו אומרים, שהיא נמצאת ביסוד הכל, המרכז העליון, מלכות אן סוף, בדרך השאלה, ראשית כל הצמצומים כולם, המביאה ליסוד הכל, והיא באמת הכל, כל הראשית, וכל האחרית, כל ההויה, וכל המבוקש מההויה.

תשנגבריאות הגוף הוא בכלל תיקון העשיה, לעומת יפנה המוקדם לתפילה.

תשנגכשעובר זמן רב, ומפני קלקולי טעמים אין אדם שם לבו לתיקון הגופים והם מתדלדלים, נעשה פגם גדול בצורך התפילה ובאפשרותה בעולם, ונוצר כח מתנגד לעצמות התפילה והמחשבות והרגשות המתיחסות לה.

תשנגעד שהמשקל ישוב, וערכי הגוף יוכרו בחשיבותם, והבריאות תשוב למכונה בכללות האומה או העולם,

תשנגואז חוזר הצורך הרוחני והמעשי של התפילה להולד, ביחד עם צורך של רינה ותהילה, דוגמת ההלל הנאמר דוקא על כרס מלאה.

תשנגובאים מזה לעבודה הרוחנית העליונה של התפילה, הקודמת לכל ענין גופני, השוללת את ההשלכה אחרי הגו את הקודש העליון הנושא עליו את שם ד' ואות יחודו, המבוטא ב - ואותי השלכת אחרי גיוך.

תשנדכל דבר של תורה צריך דרך ארץ שיוקדם לו.

תשנדאם הוא ענין שהשכל והיושר הטבעי מסכים לו, צריך לעבור בדרך ישר, בנטית הלב והסכמת הרצון הטהור המוטבע באדם, כגזל, עריות, וצניעות, מנמלה, יונה, וחתול, וקל וחומר מההכרה הפנימית של האדם עצמו וחושו הרוחני.

תשנדואם הוא ענין שהוא נעלה מן השכל והנטיה הליבית, צריך גם הוא לעבור דרך הצנור של דרך ארץ, ביחש הקישור שיש לכל פרט עם הכללות כולה, בתור מצוה גוררת מצוה.

תשנדוגם היושר המוחשי להיות קשור בתורה, בחפץ העליון האלהי המתגלה באור תורה, וההתאגדות עם כללות האומה לדורותיה עם דרכי חייה ברעיון הקודש, כל אלה ארחות דרך ארץ הם,

תשנדשמכשירים את ההארות שהן יותר פנימיות מהן להאיר בזהר ובהירות מבהקת.

תשנהבכל זמן, בכל יום, שעה ורגע, יכולים להבחין את חלקי ההרכבות, שהכח הנשמתי שלנו עושה, עד שהוא מתרומם אל הרעיון האלהי הקדוש בטהרתו.

תשנהוהם הם השמות הרבים, והשונים, בהסתעפות רזי עולם, ואוצרות החיים שלהם, שהעבודה התמימה והמאירה בונה עליהם תמיד את מגדליה. רמי הערך, הבנוים לתלפיות.

תשנהכי צדיק ד' צדקות אהב. יש"ר יחזו פנימו, יום, שעה, רגע.

תשנהוהארה זו, של יחוד השמות תמיד, מביאה ברכת השלום, מפני שמבטלת את הריב בשרשו, והחלקים כולם מתאחדים, באיחוד מקורי.

תשנהוסופי תיבות גימט' רי"ב.

תשנהוהשלום. המכליל את כל המחשבות הפזורות לרעיון נשגב ועשיר אחד, נורא בהודו ומלא חיים עזיזים בתכנו, הוא שומר את התורה מכל שכחה, נגד הרי"ב. המפרר את כל דבר לחלקים, ומשכח.

תשנהואחדות הרשעה הוא שורש הריב. חסד לאומים חטאת, עכברי רשיעי דקריין לחבריהון ואכלין, וגייצי גלימי.

תשנוהשמות הם היחוסים, שכל יש מתייחס על פיהם לאור אין סוף.

תשנווהם הם המקיימים את הכל, וקוראים את הכל להויה. קרא אני אליהם יעמדו יחדו.

תשנוויש שכל כך קלוש ואפל הוא היחש, על פי ירידותיו, עד שהתוצאות, היוצאות ממנו לגבי המצוי ההוא, הן נוטות להרס ואפלולית. והם הם שמות הטומאה, שבאים על ידי כמה תמורות אין קץ.

תשנווסוף הכל לחזור לאורה, ולקיים בהם, בשמך יקראוך, ובמקומך יושיבוך, ומשלך יתנו לך, אין אדם נוגע במוכן לחברו, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא.

תשנזהצדיקים חכמי האמת, מתביישים במחשבותיהם לצייר איזה תוכן בהענינים האלהיים.

תשנזוהבושה הזאת בעצמה מזככת את דעתם וממשכת עליהם חוט של חסד, עד שהם באים למעמד של אור הלל לד'. והללתם את שם ד' אלהיכם, אשר עשה עמכם להפליא, ולא יבושו עמי לעולם.

תשנחחובה לשא ולתן בחכמת האמת, היא החכמה האלהית העליונה, לדקדק באותיותיה. בפתגמיה, בציוריה ומליצותיה.

תשנחהאור של האושר העליון הולך וזורח לפי רוב העמל בדברים, שרזי עולם של הגדולה האלהית גנוזים בהם.

תשנחובהתרוממות הנשמה היחידה על ידם, מתרומם כל העולם עמה, והמון נשמות רבות מתעלות.

תשנחואין קץ לגודל הטוב המסובב על ידי הארה פנימית עליונה. של נשמה אחת כללית.

תשנטכל ניצוצות החיים הפזורים בכל ענין - וביותר בכל מאכל אשר יאכל העלול לבא ליד הצדיק העליון, המשכיל בשם ד' וקשור במחשבתו הטובה בטוב המוחלט - הנם שמחים, ורינה וגילה מתעוררת בקרבם.

תשנטוהאוזן הפתוחה שומעת את רנתם, והעין הפקוחה תוכל ג"כ לחזות את אור שמחתם וצהלתם.

תשנטואף אם לפעמים לא יעלה ביד הצדיק לאכל הכל בקדושה גלויה, סופו להשיב, ע"י תשובתו מאהבה, את הכל מנפילתם.

תשסהשינה, וכל התכונה הטבעית הכללית של הלילה, שהיא גורמת את השינה ומתאימה לה, פועלת על צדדי החיים שבאדם שתי פעולות הפכיות.

תשסהצד העליון הרוחני יוכל להתעלות ביותר. חפשי נעשה הדמיון ממסגר החושים, ואם הוא תמיד מקושר בשכל ובחפץ עליון וקדוש, יוכל לצייר ולדמות, לחזות ולהכיר מה שאין ביכלתו בזמן הערות.

תשסאבל כח החיים שבגוף חדל קישורו עם הצד הרוחני שבאדם, והוא הולך לבדו, פועל את פעולתו הטבעית, בצורה חשוכה מעורפלת.

תשסמשני המקומות מתדבקות דוגמאות. אורות צחות, בנשמה העליונה, מזיו שלמעלה. ומחשכים וצחצוחי זוהמה, וקליפות מעביבות, בנפש החיים, מהרפש החשוך שהיתה שרויה בו, בהיותה בוססת בטיט של החיים הגופניים לבדם.

תשסוהרינו פונים בכל בקר לשתי העבודות, לטהר את נפש החיים, ולקשר את האורות הנוספים בנשמת האדם העליונה, ולחבר עוד הפעם את שתי הקצוות בהרמוניה הנאותה.

תשסאאותם ניצוצות הזוהמא, שבירידתה של נפש החיה נדבקו בה, אע"פ שהננו משתדלים לגרשם ולרחקם בכל האמצעיים שבידינו, מ"מ ראוי לחשוב שהמגע עם חטיבה קשורה לאור עליון - כנפשו של האדם הנברא בצלם - לא תשאר בלא פעולה.

תשסאוניצוצות הללו יציאתם הרבה יותר עשירה מביאתם, וקמעה כבר נתעלו.

תשסאהם מוכנים כבר להזדכך, ומה שנדחה היום, יוכל למחר ולאחר זמן, להיות מתעלה ומקבל צורה מאירה, הראויה להתקשר בקשר הקודש של הנצח וההוד העולמי, המתפארים בכלילת תפארת בכתר דעת עליון, ההולך ומתנשא, הולך ואור עד נכון היום.

תשסבהדמיון שיסודו בקדושה, השקפת עולם שלו הוא קודש ותורה שלמה, חותם השכל הטהור יהיה תמיד טבוע עליו, והוא הולך ומתעלה, עד ששב ליסודו העליון, מקור החכמה העליונה, בזוהר טהרתה.

תשסגהקרבנות, הננו משיגים אותם לא רק עבודות חיצוניות סימבוליות, אלא תיקונים, פעולות שהעולם מתבסס על ידם.

תשסגאמנם התוכן הסימבולי הוא תוארם, לבושם וגופם, וברור הדבר שיחס גדול יש להצורך הסימבולי עם הצורך הפנימי.

תשסגוכשיבאו ימים והצורך הפנימי יחדל, בביטול הקורבנות, יפסק ג"כ הכח הסימבולי לגמרי מפעולתו.

תשסגותחתיו יברא תוכן יותר עשיר לנושא הסימבוליות, שתתקשר עם העבודה היותר עליונה, שתכיל בקרבה את כל העובדא הפועלת המתקנת של הקרבנות כולם, בצורה יותר עליונה.

תשסגזאת היא המנחה הערבה שלעתיד, אשר תערב לד' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות.

תשסדהתפילה המתוקנה בערך שוה לתוכן הפנימי של הקרבנות, היא מתדמה לה ג"כ בסימבוליותה ובעובדא הפועלת שלה.

תשסדשניהם יחד עושים את התפילה לחטיבה חיה פועלת בעולם, והם מטביעים בה את החותם האצילי הישראלי, הספוג כולו מאור הידיעה האלהית, בצורה טהורה מלאה אור חיים אידיאליים, הפונים לעומת הנצח, המתעלה וסופג בקרבו את העולמיות בצורה מעולה עליונה, הפועל זיכוך וצחצוח על כל ערכי העולם האדם והחיים, וכל ההויה כולה.

תשסדישראל עוד ישוב להתפלל ולרנן רנת קודש בשמחת עולם, בשמחת צדיקים הששים בגילת אל עליון וכל יצורים כולם.

תשסהלפעמים ימצא כופר, שיש לו אמונה חזקה, פנימית, מאירה, נובעת ממקור הקדושה העליונה, יותר מאלפי מאמינים קטני אמנה.

תשסהדבר זה נוהג באישים פרטיים וכן בדורות, ועל כולם נאמר צדיק באמונתו יחיה.

תשסוהענינים הרוחניים הפנימיים שקודש האמונה נוסד עליהם, הנם רוממים באמת מכל לשון, וכל ההרצאות הדיבוריות אינן נותנות כ"א צל קלוש מתוכנן.

תשסוולפעמים נמצאות נשמות כאלה, שהן קולטות את צל הגוונים שע"פ הדיבורים בצורה הפוכה לגמרי ממהותם, ואז כפירתם היא אמונה ממש, כחותם המתהפך.

תשסזלפעמים יקלקלו את האדם ספרים שנכתבו ע"י קטני אמנה שאין בנשמתם אותה הגבורה הקדושה של לבת אש קודש העליונה, וספרים שכופרים מוחלטים, ספוגים רוח גבורה טמאה של כפירה, כתבו אותם, יתקנו אותו ויעוררו בו את נשמתו הפנימית הנרדמת, וימצא את עצמו מלא חיים ועז, בכל שפעת גבורה עליונה, ואמונת אומן אדירה באור אלהים חיים.

תשסחכשמסתכלים בעמקי הכפירה, רואים איך בתוך מצולותיה טבועים נשמות קדושות מלאות אור אלהי עליון בפנימיותם, והן צועקות בקול איום מעורר רחמים רבים - הושיעו! הצילו!

תשסחוהקמים לימין אביונים אלו להושיעם ולמלטם משחיתותם, הם הם עובדי ד' הנבחרים, גבורי כח אשר להם שם במלא עולמים, שכל מלאכי עליון ממעל מוכנים לחפצם, וכל כחות הרשעה והטומאה מתחת יראים מפניהם יראת הכבוד ברתת גדול מאד, כרחב"ד ואביי וחביריהם.

תשסטדרכו של רב המנונא סבא להקדים מילי דשטותא לפני מילי דחוכמתא.

תשסטכדי להכיר האור מתוך החושך, צריך שתהיה תכונת השטותא, בעמקה היותר חודר.

תשסטבחושך היותר שחור, יש להשתמש כשרוצים לדעת את יתרון האור מתוך החושך.

תשסטאמנם היא מדה ראויה דוקא לנוני ימא, שאינם צריכים אפילו להגנה של ספינות, וללכת במעמקי תהומות, וכל מצולות, הוא להם טיול ועונג, המשמח את המקום, לויתן זה יצרת לשחק בו.

תשעבחוש רואין איך כל חטא מחשיך את עיני השכל, ונוטל את הזוהר העדין של ההרגשה הטהורה.

תשעאבל צדיקים גמורים יודעים איך לשוב תמיד מאהבה, ואע"פ שהם מרגישים בעצמם את הכובד של כל פרטי חטאת האדם במרירות גדולה, מ"מ הם מלאים עז ושמחה פנימית בטוב ד', ועונג גדולת חסד עליון המלא כל.

תשעאהחושך של הדיעות גורם, שנקודה אחת מאירה באור האמת גוררת אחריה כמה קוים חשכים, שהם נעשים יסודות לשקר ולרשעות.

תשעאוכל מה שהאורה מתגדלת והרצון מתרחב לצפיות עליונות, ככה מתנתקים הקוים העקומים הנמשכים לדרכי חושך מחיבורם אל הנקודה המאירה, ואור אמת נצחית מופיע בנשמה בכל גודל ותוקף.

תשעבצריך לגאול את האמונה ואת היראה מקטנותם וחולשתם, הבא להם מתוך חסרון הדעת, ופחיתות התכונות והמזגים הרעים.

תשעגאפשר להרגיש איך הדיבור היוצא מפיו מחולל גדולות, וכי הוא בא ממרומים, ושב גם כן למכוני עולמים.

תשעדתכונת נפשה של כנסת-ישראל היא נבדלת בעקרה מתכונת הנפש של כל עם ולשון.

תשעדבכל עם ולשון הנקודה הפנימית של חפץ החיים הקבוציים מיוסדת היא על התוכן הכלכלי לכל צורותיו, ביסוד הדאגה הפנימית השרויה בלב האדם לבצר את מעמד חייו הגשמיים.

תשעדוהרוח העליון המחיה ומאיר את הנקודה הזאת הוא רוח הסדר והיופי, שהוא חפץ העונג של החושים, על-פי משאלות לב האדם.

תשעדוכשהם באיזה קיבוץ על-פי סגנון אחד, עושה השווי הזה את התוכן הלאומי.

תשעדאמנם בישראל מונחת התכונה האלהית במעמקי טבע נשמת האומה. הצמאון לדעת והרגשה אלהית, בתכלית עליונותה וטהרתה, היא לו הנקודה שהחיים מורגשים בה.

תשעדוהעידונים הנובעים משלמות ציור זה בכל רחבי החיים ועמקיהם הן המגמות האסתתיות.

תשעדהדעה הפנימית, המכרת שבמילוי תשוקה עליונה זו הכל מתמלא, שאין שום דבר מכל מגמות החיים ועדוני החיים סדרי החיים ותכניהם, שלא יהיה כלול בתוך נקודת עולמי עולמים זאת, הכרה זו היא ענין מיוחד לישראל מונח בטבע האומה, מתגלה בהכרה פנימית אפילו להמוני המונים, והולכת ומתחוורת ומתבררת לסגולי הסגולות בכל דור ודור.

תשעדהענין האלהי, בתוך כל ערך החיים בעומק טבע הנשמה, בהתאמה ללשד המחיה את ההסתוריה הלאומית, המתגלה בכשרון של יצירת הנבואה בבחירי בניה, המביאה למדרגת עם עולם, שכל האנושיות תכיר את סגולת נשמתה, הוא העצם הישראלי שתאריו מתגלים בכל התנועות השונות.

תשעדורוחו של משיח הולך ופועל את השלמת צביון זה עד עת קץ השלמה.

תשעההשכל הישראלי, מצד מקור מחצבו הרוחני האלהי, הוא שכל אלהי, ורצונו רצון אלהי הוא. הגעגועים והאהבה של האומה כולה נוראים ועמוקים לאין קץ דוקא לשלמות האלהית העליונה.

תשעהמובלטת אהבה זו בשיר השירים בהדר צבעיה, שאין העולם כדאי להם. מתגלה אור תכני זה בצדיקים עליונים של הדורות, שרצונם הוא יסוד העולם ודבריהם דברי אלהים חיים ודבר אחד מדבריהם לא ישוב ריקם. כי דבר ד' אלהי עולם בפיהם תמיד.

תשעהרק החכמה העליונה וכל חירותה, עם כל הרגשת עידוניה, ההולכת ועולה על כל הספירות של ההכרות האלוהיות, המתנשאות בכל הוד פארן עדי עד, היא היא הנותנת חיים לישראל.

תשעהובחגוי התורה כולה, בכללותה ובפרטיה, כשהיא מצטרפת עם הארת הדעה של יסודה ונשמתה, הכל הולך ומאיר, הולך ומתגל, הולך וגואל, הולך ומשתכלל, מביא ישועת עולמים לכל נוצר ומאיר עולמי עד מכבודו העליון הרוכב שמי שמי קדם ומחיה אפסי ארץ, מצמיח כל מיני ישועות, ומעודד כל ענוי ארץ, מאזר ישראל גבורת עולמים ומשיבם קוממיות לארצם, לחדש אותם כבראשונה.

תשעהאור אחד נשמה אחת, נשמת כל היקום, זרוע ד' הולך ומתגלה, הולך וקורא את ישראל לחיים, לשוב לבנות ולהבנות.

תשעהבנשמתם העליונה של צדיקים יסודי עולם, שאור רזי אל מחיה אותם, רוח תחית המתים שרוי,

תשעהממקור חייו המפכים, הנקלטים מכל תמציות אוצרות החיים שבכל עולמים, הולכים פלגים, שריגים דקים ושונים, להכניס אור חיים, רוח תקוה ונטית אחדות, התעודדות תשובה והתעודדות גדולה בכל השדרות,

תשעהובאור עליון הזרוע לצדיק יופיע משיח, לרומם קרן לעם עולם.

תשעושריד קטן מדבר גדול הוא יקר ומעולה מדבר קטן שלם.

תשעוניצוץ אחד מאור חיי האבות, מקדושתם וגבורת אלהים העליונה שבגדולתם, ההולך ואור באחרית הימים להשיב לתחית עולמים את ישראל, ועמו יחד את העולם כולו, על-פי סדר והדרגה, הוא נעלה ונשגב מכל הקדושה הגלויה שבתוכן של אמונה ויראה, תורה ומצוה, של ההמשך המועתק מספיחי ספיחים של בנים.

תשעויפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים. ושיחה זו היא מחיה דור אחרון באהבה מסותרת.

תשעובה מתגלה התוכן הכביר של זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה.

תשעונדחים הם האורים הקלושים, שרגא בטיהרא, החוצפא מגרשת אותם - ובתוכה רוח ד' נוססת.

תשעוגדולי קדושי עולם יכירו את הרז ויצדיקו קודש.

תשעוהם, בתומתם העליונה, יחברו את תורת הבנים לשיחת האבות ועבדיהם, ותורה מעוטרת בכל הוד ובכל גבורה, בכל חן ובכל תפארה, תתגלה להיות לעטרת צבי ולצפירת תפארה לשאר עמו.

תשעוחזקו אל תיראו! אור משיח מתנוצץ, גאולת עולמים מופיעה מכל החרכים.

תשעומחושך הרשעה והכפירה המנוולת, הבזויה וחדלת אישים, בא יבוא אור עליון, אשר יעמיד במרחב רגלי ישראל וירומם בכבוד קרן עם יודעי אלהיו, יאיר אור על כל מחשכים, ויעודד קדישי עליונים בישועת אמת.

תשעורק חסדי אבות ישארו וכל ענוי לב, אשר ידעו איך להיות בעיניהם דכאים וגבורים יחד, אלה הם אשר יכירו אור התורה העליונה הנובעת משיחתם של עבדי אבות, שהיא גאולתם של בנים.

תשעזכל הספרות החלונית שנתעוררה בתקופה האחרונה, שיש בה הרבה משום חכמת סופרים תסרח, והרבה ניצוצי אורה ורשמי גאולה, הכל בא מהצינור של שיחתן של עבדי אבות.

תשעזושיחה זו היקרה כ"כ, השתפלה מאד בפי עבד, שאמנם יצא מכלל ארור לכלל ברוך, אבל מקורו שלא היה ברוך פעל איזה רושם, וטינא היה בתוך הלב. אלי כתיב.

תשעזמתוך גרעין המר, שבתוך המתיקות הגדולה שבשיחה עליונה זו, נצמח כל הסרחון שבחכמת סופרים שבעקבא דמשיחא.

תשעזאמנם גם סרחון זה יהפך לזבל המפרה ומעדן, מדשן ומרוה את השדה אשר ברכו ד'.

תשעזוהטוב ינצח בעקרו, ותהפך השיחה החיה שבפי ישראל וכל זרע יעקב, לשיחת קודש נותנת אור חיים, המתעלה בגדלה מעל התורה בערכה ההוי, וממנה יצמח אור תורתו של משיח, שאפילו תורה שבעוה"ז הבל הוא כנגדה.

תשעזובעוה"ז תורה נתתי לכם, לע"ל חיים אני נותן לכם.

תשעזבמקום תורת חיים בשם הליווי, יגלה אור חיים עצמי. כטל חרמון היורד על הררי ציון, כי שם צוה ד' את הברכה חיים עד העולם.

תשעזוכל זה יגלה ויראה ע"י התגלות רזי תורה עליונים ועליוני עליונים בשפע גדול, והשפעת הקודש על כל החול לקדשו.

תשעזושפעת כל החכמה וכל השירה וכל אוצר החיים, הנוי והנצח, הגבורה והתפארת, יגלה ויראה מטל שמים העליונים בחופש מוחלט עליון, המתעורר מהארת היובל הנשמתי הקורא דרור לארץ וכל יושביה - ויובל היא קודש תהיה לכם - בלא פעולה ועבודה, בלא קנין רכוש ושיעבוד, בלא עול נוגש ובלא דאגה ופחד, כ"א בבטחה עליונה בעונג עדין ובחדוה מוחלטת, בגיאות ד'. מן השדה תאכלו את תבואתה.

תשעחדרך הקודש בנויה היא על יסוד ההשויה, שהאדם משוה את דרכו הפרטית לדרך ד' העליונה.

תשעחוזה נוהג בדברים שהשויתם היא השויה מעשית ושכלית, כהליכה בדרך ד', במדות טובות, וכל מצות התורה והשכל, שהם כולם נובעים מההתרוממות של דמיון צורה ליוצרה, ונוהג גם כן בתוכן של דמיון, שכח המדמה מסדר את הענין על פי תכונתו בגדריו.

תשעחוכל מה שיתקדש האדם והעם יותר, וכחו המדמה יהיה יותר מטוהר, ויותר חזק, תחזק בו התביעה של ההשויה הדמיונית.

תשעחומזה יצאו המון דרכי חסידות נאים ומתוקנים לשלום הציבור על פי דרכי היופי של סדרי עבודה והידורי מצות.

תשעחומתפצלים מזה ארחות צדיקים של קדושי עליונים לכל אחד ואחד לפי מעלת נשמתו, ולפי עושר החיים של כח דמיונו, שגם בו מתגלה אור חי העולמים, המחיה חיים בכל ערכי חייהם כולם.

תשעחההוד והתפארת של נויו של עולם שבבית המקדש, הדר בגדי כהונה, קדושת הגוף וטהרתו לכל אחד ואחד לפי ערכו, כל אלה הסתעפות מצד הערך הגדול שיש לכח הדמיון הבריא והחזק, העומד בגדרו, ועושה את תפקידו בעולם, בתור לבוש מתוקן להאורה האלהית העליונה, המופיעה על האורה הנשמתית והשכלית שבאדם ובעולם בהדר גאון עוזה.

תשעחופה הוא הצורך הגדול של המשקל, להבחין בין דמיון לדמיון ובין יופי ליופי.

תשעחואורח צדיקים כאור נוגה, פלגותא דשערי, שורה בזוהר עליון זה.

תשעטהעליוניות הזאת של שכלול כח הדמיון, בכלל ובפרט, היא עטרת תפארת, שאינה הולמת כי אם לפי אותו הערך שהשכלולים המעשיים והשכליים כבר מיוסדים.

תשעטאי אפשר לצייר תכונה שלמה של עושר הדמיון, כשהבערות שולטת והרשעה המעשית מתגברת, רק בהתרוממות רוחנית ומעשית חשובה וקבועה אפשר להשיב את בנין בית המקדש למקומו.

תשעטוהשכלולים המוקדמים הולכים הם ליסד את בית הזבול, את נוה אפריון, שהדר אל שם שורה.

תשעטאבל לעומת זה התביעה לשלמות היופי המפואר, ושכלול הדמיון בכל איתניותו, עם כל מה שלפניו וכל מה שלאחריו, עם כל מה שלמעלה וכל מה שלמטה ממנו, זהו היסוד האיתן של תביעת החיים, התוכן המחולל בחסרונו את הצעקה הנוראה, שיושב הקב"ה ושואג כארי, אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי, והגליתי את בני לבין האומות, שנאמר ד' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו, שאג ישאג על נוהו.

תשפההתפתחות מופיעה אור על כל ארחות ד'.

תשפההויה כולה מתפתחת ועולה כשם שהדבר ניכר בחלקים ממנה, ועליתה היא כללית כמו פרטית עולה היא עד מרום הפסגה של הטוב המוחלט.

תשפמובן הדבר שהטוב והכללות הוא מחובר יחד, ועומדת ההויה לבא לידי מדה זו, שכולה תספוג את כל הטוב של כולה בכל פרטיה.

תשפוזאת היא עליתה הכללית, ששום פרט לא ישאר חוצה, שום ניצוץ לא יאבד מהאגודה, הכל מתוקן לסעודה.

תשפלמטרה זו צריכים שכלול רוח לתשוקה האלהית העליונה, שנוצרה על ידי עבודה אמונית בד'.

תשפאתהילת ד' נתבעת ממנו מצד עצמה, מצד השבעת הנשמה בזיו הציור העליון מכל עליון, מצד עצם החיים.

תשפאזאת היא נטייתם של ישראל, וקדוש יושב תהילותיה.

תשפאלזכך את התהילה מכל סיגיה, מכל מחשכים וחולשות, מכל חונף והרגל של טפשות, מכל תאוה פחותה ועכורה, להעמידה באותו החוג, שהתביעה הפנימית של גודל הקודש, של צחצחות אור הנשמה בכל חופשה ועצמה, תובע אותה. זאת היא כל התורה כולה מראש ועד סוף,

תשפאואם עוקצין חסר, קורין ע"ז שלא יוכל למלל גבורות ד', מפני שצריך לספר כל תהילתו.

תשפאוהכללות זאת היא התביעה היותר חזקה, שכל היסורים הרוחניים שבעולם באים כדי להוציאה מן הכל אל הפועל.

תשפאוכל הרחבות הדיעות וכל שכלולי החיים עוזרים לבא למטרה עליונה זו, להרבות בעולם את האושר של ההכללה, שהכל יהיה מוסקר בכליות, בשלמות. ועם זה בכל דיוק והתפרטות, הגודל והקוטן, בכל מילוי מילוייהם.

תשפאתפילה מתחלת מהפרטיות החסרה, וצריכה השלמה מאוצר ההויה בכל עושר רום כלליותה, ביסוד יסוד שפעת מקורה.

תשפאעולה היא תמיד עד ראש התהילה, ששם היא מוצאה את גודל קומתה, את עמדתה הגדלותית.

תשפאומדי יום ביומו יחדש הרוח מעשיו, בתעלומה בכל חי, ובגילוי בכל אדם, ובאורה רבה - בשרידים, גבורי אל, עם יודעי ד' ודורשיו, המשתעשעים בזיו אור אלהי עולם וחמודות תשוקת קודש - המישרת, מקדשת ומטהרת להם את כל ארחות החיים, ומבהקת אור נשמתם תמיד.

תשפבבפרק המעביר את רעיון המתפלל בין פסוקי דזימרא לברכות קריאת שמע, הוא פועל הפגישה האדירה של שני עולמות.

תשפבעולם היצירה האמנותית השירית, ההרגשית של הדמיון העשיר, החי וקים המקבל את שפעו מכל רשמי העולמים המוחשים ותכני חייהם.

תשפבועולם המחשבה והרוחניות העליונה, הנברא בדבר ד' ברוחו ובמאמרו המחשבי, שהוא מתנשא ומתרומם, מתקדש ומתעלה מכל גבול.

תשפבושירי זמרה ורוממות מחשבה מתאחדים במלא עולמים, ומשביעים צחצחות ודישון עונג את העובד המתהלך בארצות החיים הפנימיים ברומו ותם דרכו, באור נשמתו ומדות רוחו ונפשו.

תשפבאור חי העולמים מופיע בזיוו וכולו אומר כבוד.

תשפבוהנשמה מתלהבת ומתמלאה מנוחה גבורה עז וחיים שקט ושירה עליונה מלאה דעה וחכמה, עצה וגבורה, הוד ותפארת.

תשפבובכל לב חפצה היא להביע את רגשי גילתה והכרת תודתה, ברב זיו וחסד פנימי מקורי לברך את ד' המבורך.

תשפבוההשפעה הנשמתית של חיי השעה מציגה בגודל רוח וידיעה מתעלה ממעל לכל קץ קצב ומדה עולמית וזמנית, ומברכת ברכת עולמים, למקור חי העולמים, ברוך ד' המבורך לעולם ועד.

תשפגצריכים להמתיק ע"י סידור רגשות עדינים ורעיונות מזהירים ונעימים, את התוכן המתילד בנפש מקבלת עול מלכות שמים, מהמחשבה עד האמונה האלהית וכל הארחות הרוחניים והמעשיים המסתעפים ממנה, עד שיהיה דבר ד' מתוק וערב לנפש.

תשפגומיתוק זה תלוי בגדולי הדורות, ברעיונם הפנימי, בסידור חייהם ובפעלם הספרותי.

תשפדהעבודה התורית, המעשית והשכלית, מפני שהיא נובעת מהחכמה האלהית העליונה, שהחכמה והחיים הם מאוחדים בה בכל מילוי השלמתם ועינוגיהם בעדונים העליונים, שהם מקורי ההשכלה המקפת כל והחודרת בכל, שחיי הרצון של הטוב הגמור, המוחלט והמרומם, מורידים בעומק הנשמה והעולמים כולם אור חיים כזה, שהוא בכל ניצוציו מלא בכל.

תשפדוההזרחה של אור שאדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, גנוזה היא באוצר החיים של אור התורה, ומתנוצצת כברקים בנשמותיהם של טהורי הדעה, קדושי המחשבה וגבורי הרוח, שהעליונות של ההסתכלות הזכה האלהית מפלגיה של תורה היא חיי רוחם ומשוש תקותם.

תשפדוהם הם יוצרים ובוראים תמיד ישועות ליחיד ולציבור, ורוחו של משיח ד', שהיא רוח זיו העולם, חי החיים, הולך ומפעם בקרבם.

תשפדוע"י מגעם הרוחני והמעשי בכל אשר סביבותם, ובעולם כולו בגללם, בכל שדרה ושדרה לפי קירובה וריחוקה מהם, כמדת אור השמש על הכוכבים שבשיטתה, שהוא מתחלף לפי הריחוק והקירוב.

תשפההעולם הרוחני בגדולתו, הוא מתמלא לבדו.

תשפהאינו צריך להקדמות ולימודים, הכנות ותוארים, מצד עצמו.

תשפהכל התלמוד והמוסר המכשיר את היחיד ואת הכלל לחיי עולם, באמת אינו כ"א פועל שלילי להסיר את הרשעה והבערות, כדי שיוכל האור העליון להתפשט בכל גבורתו ורוחב התפשטותו.

תשפומובלעים הם בתוך הגוף וכחותיו הגשמיים והמוגבלים, ניצוצי אורה עליונים ונשגבים מעצם השמים לטוהר, והם הם המתבלטים בכל אתערותא דלתתא, ונותנים אומץ עליון להאורה הרוחנית השמימית הרחבה.

תשפזמצד חיוב המציאות האלהית אין בריאה כלל, ואין עוד מלבדו, וכל הנמצא הוא רק מפני שהמשכת החפץ גורמת שימצא.

תשפזעל כן אין שום צד חיוב כלל בכל דבר שבהויה, וכל הנמנע הוא רק ביחש, אבל בעצם הכל אפשר.

תשפזוהסיבוב שמחיוב המציאות לאפשרות אין בו הדרגה, והוא מעין זריקה, כשלג שתחת כסא הכבוד שזרקו ואמר ליה הוה ארץ.

תשפזוכיון שבאמת אין עוד מלבדו, אם כן הכל הוא מחויב, כי כל האפשרי אינו באמת מצוי, והמחויב הוא ההפך מהציור הניסי.

תשפזובעומק טוב זה גנוז שורש השרשים של הרע, הכופר בנסים, באפשרות, וטוען הכל חיוב וטבע, כופר בחידוש ואומר קדמות, מפני שרוח פנימי גבוה מעל גבוה מתנוצץ בו.

תשפזובכל זמן של עליה גדולה, קודמת ירידה כזו, הגורמת לשאוב ממבוע העליון מכל עליון, שממנו הכל נטהר.

תשפזוחוזרים אחר כך הדברים למקומם בכל הדר קדשם.

תשפזויחש המציאות בחלקיו הולך ומובן בשליטה העליונה המטרתית, המתעלה מכל עילוי, ומתנשא לכל לראש, ועין בעין יראו בשוב ד' ציון, וראו כל בשר יחדו כי פי ד' דבר.

תשפחההכרח הוא מצד העליוניות המוחלטה, האמת כשהיא לעצמה, והרצון מצד היחש של תואר הויה, ומצד ערכי ההויה זה אל זה חוזר ההכרח, ומצד יחושם למקור ההויה מופיע הרצון.

תשפחהנשמות הנן מהתוכיות, והרצון שולט בהן, ויש בהן רז הבחירה.

תשפחוההויה כולה, ורוחניותה בכלל, כמלאכים, וכהנה, הנם מסובבים ביחש לערכי ההויה זה אל זה, והם מוצקי ההכרח.

תשפחעילוי כל ההכרח התחתון לבא לידי התכלית האחרון של ההכרח העליון, לאשתאבא בגופא דמלכא, הוא על ידי השתתפות הנשמות ברצונם. שהצנור הוא, ביחוד נשמות ישראל, שיסוד הרצון האלהי וחופש הבחירה מונח בהכרתם ונטית לבם התכונית.

תשפטאנו עולים בערך הרצון הגבה למעלה, עד שאנו אומרים, סבת חיוב המציאות הוא טוב הרצון המוחלט, צדיק ד, לעולם, יסוד עולמי עד.

תשפטודרך הרצון הכל מתעלה, ואי בעו צדיקי ברו עלמא, שנאמר עונותיכם היו מבדלים בינכם לבין אלהיכם, הא אי ליכא עונות, אין הבדלה.

תשפטוהכל עולה באחדות עליונה, אושר ותענוג, למעלה מכל אחדות ומכל צחצחות, שורש נשמתן של צדיקים, אשר עם המלך ישבו במלאכתו.

תשצמכירים אנו את הרצון הטוב ליסוד ההויה, והמציאות כולה היא מיוסדת על תמציתו.

תשצמתגלה יסוד עולם זה ברצונו של אדם, השפעתו מתגדלת כל מה שהוא מפתחו יותר. אותו הטוב הרצוני, המונח בעומק אמונת ד', זהו הגרעין שהכל צומח ממנו, שרשיו, גזעו, ענפיו, עליו ציציו ופריו, הנם המעשים, והתורות, הם הם המרבים כלים להוסיף לשד חיים לכל ההויה כולה, לכל הנשמות, ולכל המעשים.

תשצנקודת הצדקות שבכל לב היא מכון החיים ויסוד קיום העולמים. וכשהנקודה משתלמת בלב יחידי סגולה, עד שהיא מתרחבת על כל המאויים, ומתעטרת בכל שטח המדע והדמיון של הנפש, זהו באמת האדם היסודי, שכל טוב העולם בידו, ואור ד' לאמץ כח החיים של כל היקום על ידו מופיע.

תשצוהקב"ה קרא ליעקב אל, שנאמר ויקרא לו אל, ומי קראו כך אלהי ישראל.

תשצכל דבור היוצא מנקודת הטוב של הרצון, שהמוסר האלהי שרוי בו, לפי עומק אמתתו, לפי גודל התפשטותו במעשים, ולפי רום הכרתו בשכל, כך הוא יוצר ופועל.

תשצמשך החיים של ההויה, יצירת ברואים, עגלא תלתא, וגברא, הנם באים על ידי התעלות החפץ של קדושת נקודת הרצון לרום גבהו.

תשצהלימודים הרזיים, דבספר יצירה, עוזרים הם לבסס את הרצון, להוציא כלי למעשהו.

תשצאבכל יום המחשבה שטה מראשית צמיחתה, ומתפשטת והולכת עד כל קצה גבוליה, עד שחוזרת למקום מוצאה.

תשצאמתחלת מחסד עליון, מהכרת אור החיים של ההויה, מאורו על העולמים, מהזרחתו על נשמת האדם, על עז חלק טובו, על ארץ חייו, על כשרונותיו, על אפשרות התעלותו.

תשצאוהרוחניות שבו הולכת ומשתלהבת מרוב אור כללי, באה לפרט בתיבות, בתפילה, במטבעות קבועות, את חפציה הנעלים, משבחת, מפארת, מרננת, מתפללת מתחננת, מתרוממת ומשתפלת, מתגברת ומתדכאת.

תשצאחותרת היא במעמקי שכל, בעמקי תורה, לדעת את החיים ואת הטוב לפרטיהם.

תשצאמשפעת היא עידון ואצילות גם על החומריות הגסה שבגויה.

תשצאממלאה היא זיו ונהורא גם את הסביבה שהיא שרויה שמה באמצעיים מוחשיים של דיבור, הוראה והדרכה, ויותר מכל באמצעיים סגוליים של השפעת כח משיכתה הרוחנית.

תשצאהנשמה העליונה צריכה לחידוש חיים ע"י המון פרטים שבאים לידה, צריכה לחינוך מדותי, להתגברות, לעמידה עצמית, וצריכה ע"ז עצות והדרכות.

תשצאלוקחת היא אותם מאוצרות הנסיון, מסתייעת היא בסיוע החברה, ובאה לידי השלמתם ע"י הופעתה של האורה האלהית ממקור הנצח, המלמד לה את ערכה ואת ערך כל הקשבותיה, את תכנם של הרגעים, שהם הופעות נצחיות, ואת ארכם של נקודות הניצוציות שבחייה, שהם קוים תקיפים.

תשצאעולמי עד, החיים הפנימיים, מתאדרים לפי גודל ההכרה, לפי חופשו הפנימי ולפי עזוז שליטתו על עולם החיים והמעשה.

תשצאכל דיבור הוא אוצר אורה, כל פעולה ותנועה היא נטיעת עץ חיים נושא ענף ופרי לברכה.

תשצאגאון ד' מופיע בכל מהלך, וענות צדק בכל רפרוף עין.

תשצאכל הנשמה תהלל יה הללויה.

תשצבלחמשה חלקים מוכרח עסק הלימוד להתחלק. א', שיטה, ב', ריהטא, ג', גירסא, ד', לימוד, ה', עיון.

תשצבשיטה, היא שיטה מחשבית, בלא הגבלה, בלא ערך קצוב, הכל לפי גודל הרעיון. לפי אומץ השכל, ולפי חריפות הבינה, עם זיכוך כח הדמיון ועומק הרגש, והיא מקפלת בקרבה עניינים לאין חקר, דנה עליהם בסקירה מהירה, לא יאומן כי יסופר, מעלה פנינים מזהירות מקרקעות ימים, מגלה אוצרות חושך ומטמוני מסתרים.

תשצבריהטא, היא מין גירסא במרוצה גדולה, ברפרוף על העניינים, כמה שאפשר לקלוט, רק שהרבה עניינים יעברו דרך הפה והמחשבה, ולפעמים מדלגים איזה תיבות ועניינים וקולטים אותם דרך המחשבה, מעשרים בזה את הידיעה בעושר כמותי, ומעודדים את חיי הרוח וחפץ של גדלות ורוחב התפשטות.

תשצבגירסא, היא כבר מוגבלת, לדעת את הפשוט, בלא עיון ובירור, מ"מ הרצאת הענין באה בהגבלה, ובמהירות האפשרית.

תשצבהלימוד, הולך במתינות ומלבן את הענין בהגבלתו המקומית יפה,

תשצבוהעיון כבר מתפשט הוא, יחד עם העמקתו המקומית, בהרחבה מענין לענין, מקושר הוא עם הגבלתו, ומרוכס עם יתר הענפים ברכיסה פנימית.

תשצביש לכל אלה סעיפים וענפים מרובים.

תשצבודוגמת חמשת הדרכים שבתורה, יש כמותם בעבודה, בהדרכה ובתפלה.

תשצבוהחיים הרוחניים בכללותם מתפשטים ע"פ חלוקה מוטבעת זו, וגם החיים המעשיים הנם בערך זה מסומנים. חמשה חומשי תורה, חמשה ספרי תהלים, וחמשה ברכי נפשי. חמשה חלקי הנשמה, נפש רוח נשמה חיה יחידה, וחמשת הפרצופים הסודיים,

תשצבוחמשת העולמות, הנם עולים בחוברת עם הדרכה זו, הלימודית והמעשית.

תשצגסדר הגאולה ותחית האומה בארץ-ישראל צריך ללכת על-פי סדרי הנבואה של וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה, - זרע אדם לחוד וזרע בהמה לחוד.

תשצגשלמות הצורה מוכרחת להברא.

תשצגהנפשות הנוטות לבנין מעשי, לישוב ארצי ולשאיפה מדינית, מוכרחות להתיצר בכל הגונים החזקים הצריכים למדה זו,

תשצגוהאנשים בעלי הנפשות האציליות, מחיי הרוח ומעדני הנשמה, המודיעים, ומזריחים את אור ד' העליון על האומה והעולם, גם הם יצאו אל הפועל בכל מלואיהם.

תשצגדוקא טפוסים מלאים משפיעים יפה אלו על אלו ומתחברים יחד ליצירת גויה לאומית אורגנית גדולה, שאור חיי נשמה קדושה כבירת כח זורח עליה.

תשצגהחיים האציליים העליונים, כשהם מלאים בכל יפעת גבורתם, הנם ממסד עד הטפחות שלהם נעלים מחיי ההמון, שעיקר מעינו הוא תקון המעמד הכלכלי, ואפילו החכם והסופר שבו סוף סוף המוני הוא, ארצי ומעשי, בכל מעינו לחיי הזמן והעולם, והקפה רוחנית, עולמית, לא תוצר ברוחו ;

תשצגאבל הטפוס השלם של גבורי האצילות מאציל על גבורי הגשמיות את הוד קדשם, על-ידי קרני זוהר המופיעים מהם.

תשצגהגלות לא היתה יכולה להוטציא אל הפועל טפוסים שלמים. לא המון גבור, כי הלא מקול עלה נידף מוכרח הוא להיות נרעד, ולא חכמים קדושים ברום עזם, כיון שנסתלקה הנבואה וסר רוח הקודש, גם שרידי הקדושה שנשארו - צפונים נצוצי גבורתם בקרבם פנימה כגחלים עוממות.

תשצגכעת כבר הקיץ הקץ, ביאה שלישית הוחלה, הטפוס של זרע בהמה הולך ונוצר לעינינו, אבל לא יוכל לבא לשלמות גבורתו וקל וחומר לספוג רוח עדינותו הפנימית ומגמת חבורו להעמיד גוי איתן, כי אם על-ידי זרע אדם, שהם קרואים להוצר על-ידי גדולת עז קודש, הנה אנכי והילדים אשר נתן לי ד' לאותות ולמופתים בישראל.

תשצדאנו משערים כללות הרצון והצמיחה, שפרטי ההמשכות הרצוניות נמשכים ממנו. הפרטים, כיון שהם מתבארים, צריכים הם לינק מתהום יותר עמוק מההקפה של כללות הרצון.

תשצדוהוא הדין בשכל, כלליותו, וההמשכות השכליות הפרטיות.

תשצדבין המשכה להמשכה, של כל פרט, אנו מכירים איזה הפסק ממולא בשכל וברצון הכללי.

תשצדאלה הם תיקוני הקודש, מההופעות העליונות, שבדרכי הסוד אנו מדמים את השכל והמשכותיו, הגלגלתא ושערותיה, והרצון להחלק התחתון של הראש, והמשכותיו הפרטיות הן הן תיקוני דיקנא.

תשצדובביכור העולם להגלות האידיאל הרצוני האלהי, העליון, בכל הדרו, בהמשכות פרטיו כולם, מראש עד סוף, דא היא עידנא דבעי קוב"ה לאוקרא לדיקניה.

תשצדאשרי המחכה ויגיע.

תשצדמובן הדבר, שמפני הרוממות וההבדלה שאין קץ לה שבמושגים האלהיים הללו מכל מה שכל נוצר ונברא יוכל לדמות ולשער, אין השמות הללו של רצון ושכל כוללים ומספיקים לבאר גם שמץ מהאור הגדול הזה.

תשצדוהננו מוכנים בכל עת רצון של הארת הנשמה להוסיף תוארים רבים, המשלימים את הגדרים להבנתנו להוסיף עליה אורה והשלמה בעומק האמונה.

תשצדחדשים לבקרים רבה אמונתך.

תשצדונאמר, שההבדל הוא בין המחשבה המגמתית העליונה, ובין ההופעות היוצאות לסגל את המציאות ולשכללה, ובין תולדותיה של המחשבה המתבודדת, הפונות למעלה, דוגמת שערות הראש, שרק בהתרבותן להדחף החוצה יפנו למטה, כלומר ברוב האורה המגמתית המתגלה, ההויה מצטיירת בצורותיה השונות, ושפעי חיים עשירים ומרובים הולכים ונמשכים, כעין שערות המתארכות מרום הראש.

תשצדוההופעות, המסגלות ההויה, הולכות ישר למטה בטבען, שערות הזקן.

תשצההתעמקות השכל בגדולת החכמה וההנהגה האלהית, צריכה להיות שלמה בעומק משפטה ורוממות גדולת צדקה.

תשצהוצריך מצד זה, חוץ מהתועלת המוסרית הנמשכת, כל חכם לב להעמיק בעומק הדין, שהוא כולל כל הלימודים של יראת העונש בכל גווניהם וציוריהם, כפי מה שיוכל השכל והכח המדמה המבורר להסביר.

תשצהועל יסוד עומק זה דוקא מבוסס הוא יפה אור החסד.

תשצהצדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה, אדם ובהמה תושיע ד'.

תשצהואין גבורת האדם ואזירת חילו הרוחני והגופני נשלם, כ"א אחר שכבר עברו לפניו כל ארחות הגבורה האלהית בכל התפשטותיה, כפי מה שיוכל שאת.

תשצהואז ידע כמה גדול הוא החסד העליון. והעז הנעים האלהי, הממתק את כל אלה הממרורים, עד שהכל נהפך לטוב גמור ולמשנה שמחה.

תשצומיסודי העבודה לעדן רצונו של האדם, לקדשו ולאמצו.

תשצוויסוד הרמת כל ההויה כולה לערכה העליון, מרוכסת היא בערך העילוי שנשמת האדם מתעלה. ואיחוד נשמת אדם בכל מקום שהיא נמצאת, בכל עולם ודרגה, זהו יסוד מושכל, כי אין חציצה ברוחניות מצד עצמה.

תשצוכל העצות האלהיות בדבר עבודת ד' ורזי תורה, בערכי חוקים, הכל בנוי על יסוד התעלות זו, שהיא תמיד צריכה להתבסס על היסוד הגלוי, ודא קדמה לתורה. והמדות הישרות והתיקון המדיני מוכרח להיות מוקדם במוסר לפני הערכים הרזיים.

תשצוהקרבנות וכל מכשיריהם, הם המרכזות הרזיות היותר עליונה, שנותנת חיים ועילוי לעולם כולו, וכיון שהמעשים מתקלקלים והמוסר האנושי מתמוטט, אין להם ערך. ולא אריח בריח נחחכם. אמנם חוזר העולם לעלות, עד אשר וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות.

תשצזכשיודעים מאלהים, אע"פ שאין יודעים מכלום, יודעים מן הכל. וכשיודעים מן הכל ואין יודעים מאלהים, אין יודעים מכלום.

תשצחחירות המחשבה באמת היא אור העולם, אבל צריכין להבדיל בינה ובין חורבן המחשבה שהוא חושך העולם, שרק חוט השערה מבדיל בין שני ההפכים הללו בתארם החיצון, ותהומות אין קץ מבדיל את מהותם הפנימית.

תשצטיש להתירא ביראה עילאה, שלא להתירא מיראה תתאה במקום שהיא מעיקה את התרחבותה של היראה עילאה, שהיא כל יסוד החיים והטוב האמת והאור.

תתניצוצות החיים שבאכילה, הנם עלולים להשפל ולרום.

תתהתפלה, התגלות הרצון המקורי להטוב המוחלט ברום קדשו, כשהיא מתיחשת אל המזון, הרי היא מרימה את ערך הניצוצות ההם כולם,

תתובהתאחדות החיים שלהם עם אוצר חיי האוכל עולה היא האבוקה הקדושה בשלהבת מאירה ומחממת חום קודש, לכל קושט וכל טוב, לאור באור החיים, ולהצרר בצרור החיים את ד' אל עולם, ולהמשיך משפע אור טובו חיי נועם וקודש לכל ערכי החיים כולם, בכל חליפותיהם הזמניים והנצחיים.

תתאהיתרון של ההכרה האלהית שבישראל מההכרה הפילוסופית הכללית שבעולם כולו, נעוץ הוא בתביעה הפנימית של הוספת הגדולה האלהית, ההולכת ונתבעת מהנשמה בכל רגע.

תתאעילוי גודל זה הוא תוכן ישראלי מיוחד.

תתבישנם צדיקים כאלה שהם תמיד במדריגת שבת, והם מסוגלים לעונג תמידי, להתענג על ד', ואינם מסוגלים מצד עצמת בהירות נשמתם וקדושת גופם - שמתקדש ע"י הופעתה של נשמתם העליונה - לעבודה, והם עובדים רק כדי לטעום טעם מרירות החיים, להשתתף עם העולם כדי להעלותם.

תתבוכל תוכן שגיאותיהם הוא תמיד מה שאינם מכירים את מעלתם, ואינם מתרוממים לאותו הגובה של דישון עונג הקדושה העליונה הראויה להם, ע"י קטנות אמנה שיש בהם בעצמם.

תתבוהם שבים תמיד בתשובה מאהבה.

תתבוכל מה שהם יותר עסוקים בתשובה הנם יותר מתענגים, וממשיכים על כל העולם כולו את העונג והנועם הגדול של התשובה, שהיא עושה את העולם כולו לעולם חדש, חביב ורטוב כולו מטל עדנים, משוקה בלשד אהבה ונעימות עליונה. כולו ממתקים וחכו מחמדים.

תתגאמת גמורה היא, שהצדיקים העליונים, האנשים הרוחניים, שמצד עצמם אין כל עניני עולם הזה תופסים מקום אצלם, מפני שהם משערים יפה את החוסן ואת הזיו העליון, והם מתכוונים לבסמו יותר ויותר ולהמשיכו בעולם כולו, אין דרך עבודתם שוה כלל לדרכי העבודה של כל אדם, השרויים תמיד בגבולי עולם הזה ותשוקותיו ומאסרי הגוף וכל נטיותיו,

תתגוכשרואים מהם דברים תמוהים אין להרהר עליהם כלל, כי כל דרכיהם נובעים מקודש עליון מאד.

תתדהצדיקים המופלאים שאין עולם הזה תופס אצלם מקום מצד גבוליו שפלותו וצמצומיו, דוקא הם מוקירים את העולם ומכבדים אותו, מפני שהם רואים בו עולם עליון, זיו טהור ממקור החיים, ויפיו וטובו מתעלה בעילויים גדולים, והרגשת הנועם והיופי שבו מתגדלת אצלם בגודל של קדושה ועדינות עליונה, עד שהנם תמיד חיים חיים מלאים, שיש בהם כל שיקוי הלשד של כל ההנאות האסתתיות, המענגות את החיים במעלה עליונה מאד.

תתדוחושיהם הרוחניים אפילו ביחס להתוכן האסתתי הרגיל, בהכרת היופי שבמראות, שבשירה, שבסדר, שבמדינה ובמוסר, ושבכל ערך, מתכפלים בכפלים אדירים, עד שהם הם הנם מקורות היופי והסידור בחיים.

תתדוהעולם מזדהר ביופיו ומתעלה בתפארתו על ידי השפעת זיו נשמתם.

תתדוכל בעלי אומניות שבחכמות היפות מתעלים, מתעדנים ומתברכים על ידי השפעתם.

תתדכי הם בעצמם הנם שרויים בספירת התפארת האלהית, הכוללת בחטיבה אחת כל הדרת שמים וארץ, והתפארת הולכת ומתפשטת על כל היצור, ועל כל מעשיהם, על כל רחשי לבם ונטייתיהם, ואור מלך ביפיו הולך ומתגלה עליהם.

תתהעמי הארץ ופושעים יש להם רצון חזק מצד התוקף, הגופני או הרוחני, המוגבל שמושל בהם בנקודה מצומצמת.

תתהומתוך ההתקשרות שיש לבעלי כחות הנמוכים הללו עם הכלל, ומתוך החפץ העדין של טהורי הרוח להיטיב להם ולהשפיע עליהם עדינות והארה, הנם מתקשרים עם הצדיקים והחכמים האמיתים. ובזה הם משפיעים עליהם מחוזק גבורת רצונם,

תתהעד שהעדינים שבעולם, שהם הצדיקים וישרי לב - שרוחם מלא טוהר וקדושה, ונכונים הם תמיד לותר את רצונם מפני כל, וביחוד מפני כל אמת וכל טוב שיתגלה להם, שזה גורם חולשה רצונית - נעשים חזקים ואמיצי כח ע"י אותה הנקודה של אימוץ הרצון, שמתבלע בקרבם מצד האיגוד הכללי עם הרשעים והפושעים, או הבורים ועמי הארץ.

תתהונקודה של גבורה זו, היא רק כשאור שבעיסה, שהיא מרכזת את רוח הגבורה העצמי הגנוז במקום הקודש - שהיא גבורה שאין עמה רפיון - שהיא כמוסה בשורש שרשם של נשמותיהם של צדיקים, שגבורת עולמים מופיעה בהם,

תתהאבל צריכה להבאת אש מן ההדיוט, להלהיב את הגבורה הקדושה הזאת. וזה בא ע"י הקישור הכללי,

תתהובכללות האדם - באה ע"י הקישור של נפש האדם עם נפש הבהמה החזקה בגבורי בעלי החיים.

תתהוכן הולך הקשר ומקיף את הכל עד שאור השלום הגדול מאור האמונה מופיע על חוסן האמונה בזיו קדשו.

תתואי אפשר להמנע מלהשתמש בהכרזה למטרות היותר עליונות, לעורר את הטוב ואת החיים בעולם.

תתולגבי ישראל צריכים כעת בזמן הפריחה הלאומית, בהתחלתה, לעורר את השאיפה למטרה הרוחנית העליונה, שהוא הסיגול לרוח הקודש, קבוע ברוב בעלי הכשרון שבאומה.

תתוההכרזה של המלה תעורר את הבאורים השונים שלה, וכל צד מצדדיה יאיר באור מיוחד, ועל פי רוב יגלה כל באור איזה חלק מהאמת הגדולה והחיה של אוצר הטוב והקדוש הזה.

תתזאהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם ביחוד, ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילוים ותקומתם הרוחנית והחמרית,

תתזוהשנאה צריכה להיות רק על הרשעה והזוהמא שבעולם. אי-אפשר כלל לבא לידי רום-הרוח של הודו לד' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו בלא אהבה פנימית, מעמקי לב ונפש, להיטיב לעמים כולם, לשפר את קניניהם, לאשר את חייהם.

תתזתכונה זו היא שמסגלת את רוחא דמלכא משיחא לחול על ישראל.

תתזבכל מקום שאנו מוצאים רמזי שנאה, הרינו יודעים ברור שהכונה רק על הרשעה, שהיא מרתקת בחזקה את האיגוד של עמים רבים, גם בהוה וביחוד בימים מקדם שהיתה זוהמת העולם יותר מסואבת.

תתזאבל עלינו לדעת כי נקודת חיימן אור וקודש, תמיד לא זזה מהצלם האלהי שנחנן בו האדם בכללו וחוננו בך כל עם ולשון, כל אחד לפי ערכו, וגרעין קודש זה ירומם את הכל. ומתוך נקודת-חיים זו אנו חפצים את העילוי הגמור שיחול בעולם, את אור הצדק והמישרים, המתאחד עם ההוד והתפארת, עם הגבורה והנצח, והשלמת היצור כולו, והאדם וכל אגפיו בתחילה.

תתזזאת הנשמה הפנימית המונחת בעומק הדעת של כנסת ישראל, שברוח ד' עלינו הננו הולכים ומעוררים אותה לחיים מעשיים ורוחניים.

תתחראויה היא האנושיות שתתאחד כולה למשפחה אחת, וחדלו אז כל התגרות וכל המדות הרעות היוצאות מחלקי עמים וגבולותיהם.

תתחאבל העולם צריך להעידון התמציתי, שהאנושיות משתכללת על-ידו בעושר הצביונים המיוחדים של כל אומה.

תתחוזה החסרון תשלים כנסת-ישראל, שתכונתה היא כמין אוצר רוחות גדול הכולל בקרבו את כשרון וכל נטית רוח עליונה.

תתחובמילואה הגמור של כנסת-ישראל יהיה שמור לעולם, ביחוד על-ידי קישורה עם כל העולם כולו, כל הטוב שיוצא מפלוגת עממים, ושוב לא ימצא צורך בהתפלגות הממשית, והיו כל העמים הכלליים חטיבה אחת, ועל גביהם בתור אוצר קדוש, ממלכת כהנים וגוי קדוש, סגולה מכל העמים, כאשר דבר ד'.

תתטהלימוד שהאדם הוא יציר מורכב ברוחניותו, משתי נפשות, נפש טובה אלהית, ונפש רעה בהמית, הוא אחד מהיסודות היותר נכבדים להארת הדרך של ההבנה האנושית במהות הנפש, והשביל היותר סלול לדרך החיים המוסריים השלמים.

תתטהאדם יוכל למצא קורת רוח תמידי על ידי זה, בין בשעת שלותו, בין בשעת יסוריו.

תתטכשהטובה מתרחבת, הרי הוא מקשר את רעיונו בהנפש האלהית, להרחיבה להרימה ולחזקה. וכשהמצוקה מתגברת הוא משים פנים אל הנפש הרעה הבהמית, לצחצח את זוהמתה, לשמח במה שהיא מתיסרת ועל ידי זה מטהרת.

תתטמרגיל האדם בזה את עצמו להביט על מגרעותיו כעל דבר העומד מחוץ לעצמותו העיקרית, ובזה שופט הוא את עצמו בצדק.

תתטוהשאיפה להפוך את הטבע של הנפש הבהמית לעילוי לטובה וזיכוך היא חטיבה של עבודה חשובה, שהאדם מרגיש תמיד בכל עומק הוייתו את נחיצותה.

תתטובזה ימצא את עצמו תמיד עובד עבודה מועילה, צריכה לו ולעולם, בכל עבודות הקודש, שכולן עולות לזיכוך כל הנדרש לזכך.

תתיצריך לתן חופש גמור לנטיה הרוחנית שבנשמה שתתפשט ותתרחב בכל כחותיה.

תתילפי רוב פעולותיה החפשיות יאומץ חילה ותגלה נפלאות הדרת גבורת קדשה על החיים ועל כל המעשים והמחשבות.

תתיבחופש הנשמה תעלה עצה את כל כחות החיים המפוזרים והמשתלשלים ממנה, וכולם באגודה אחת יתרוממו למרום הקודש העליון.

תתימדה זו הולכת ומאירה כל מה שאור התורה חודר יותר ומאיר, כל מה שרזי תורה הפנימיים, בין מצד המדע, בין מצד הרגש, בין מצד הדמיון, יותר יתגלו ויתפשטו, יותר יוכשרו להיות העסק בהם קבוע ורגיל, כן תתעלה הנשמה בכלל,

תתיונשמת העולם, אור החיים של השכינה האלהית, תזהיר יותר, ותגלה אורה על כל הנפשות ועל כל מעשיהן, וישראל האחוזים בעומק טבע נשמתם באחיזת הקודש העליון, המגמה הרוחנית העליונה של אצילות החיים וההויה, יתרוממו על-ידי התגברותה של האורה הפנימית היוצאת מאור דעת עליון, יתעלו ויפארו, והגבורה האלהית תעודדם בהדר תפארתה, ויתכשרו יותר ויותר לאור גאולה, לאורו של משיח,

תתיוהדר שלום הכללי וחן האהבה לכללות האומה ולכל פרטיה, לפעולותיה ולהרחבת חייה, ילך ויתפשט בעולם, עד שמההדר הפנימי יפוצו קרנים גם כן של ההוד החיצוני, ויתחיל כל העולם מבחוץ גם כן להכיר את אור תפארת עוזנו, והכבוד הכמוס, המונח במעמקי הנשמה של כל העמים התרבותיים לאורן של ישראל שנעצר על-ידי מעצורים רבים, יפרוץ את כל מעכביו וכנחל פרצים יזרם, לעטר ישראל בתפארה ולאזרו בגבורה.

תתיאהמדע בכללו הוא ההסתגלות של רוח האדם אל המציאות כולו.

תתיאהמדע המעשי מוכן הוא להורות לו דרכים בחייו ע"פ ההסתגלות הזאת.

תתיאאבל יותר מזה הוא התפקיד של המדע הרוחני, המשלים את רוח האדם, שלא יהיה תלוש מכל העולם הסובב אותו, למען יוכל לינק מכל היש יניקה חיונית רוחנית, שרק אז ימצא הוייתו שלמה.

תתיאוזהו סוד צמאון הדעת שראש פסגתו הוא הצמאון של דעת אור ד', שהוא יסוד כל היש, ויותר מכל היש באין קץ.

תתיאועיקר תביעת הרוח הוא להסתגל אל ההויה האמיתית, אל היש האלהי.

תתיאוזהו רז העבודה העליונה של ישרי לב, השמחים בדעת ד' ומתענגים על כבוד שמו.

תתיבהנקודה העליונה שבנפש החיה, היא יודעת את ערכה ברוחה פנימה, וכשהיא עומדת במצב הבריאות שלה, היא מתענגת על ד'

תתיבומתוך תביעת העונג העליון נובעת הכרת הדעת, שהיא הולכת ומתפתחת על פי הנסיונות והלימודים.

תתיבאותה הנקודה העליונה, מהות החופש של הרצון היסודי תלוי בה, ואם הרצון בתוכיותו פונה אל הטוב, עומדת הנקודה על מצבה הנכון, ועונג דעת ד' חי בקרבה.

תתיבוכאשר יטה הרצון מדרכו בפנימיותו, יסור חוש העונג ויהפך לנגע, וכל מהלך הדעת יתור לו מסלולי חושך, ובל יראה גאות ד'.

תתיבוע"כ גדולה תשובה שמגעת עד ד', ואפילו כפר בעיקר. שובה ישראל עד ד' אלהיך.

תתיבשכיון שיטה רצונו אל הטוב, מיד תאיר העליונה שבמהות הנפש באורה הטבעי, וזרם העונג הרוחני יאיר את נתיבות הדעת, ואור ההודאה והאמונה העקרית יאיר, ויזרח גם את המאפלים היותר כבדים ויזרח בחושך אור לישרים.

תתיגהשכלה פשוטה וישרה היא שכל המאורעות שבעולם, כל היצורים, כל מעשיהם, וכל פרטי עניניהם, טבעיהם, תכונותיהם, מדותיהם, ארחות חייהם, החמריים, וקל וחומר הרוחניים, הכל הוא תמצית מההופעה של כללות ההויה.

תתיגויש הכנה בשכל ובכח ההשערה הרוחנית למצא את השרשים במקורם.

תתיגוזהו יסוד סוד ד' ליראיו, והדבקות העליונה ברום ערכה.

תתידההויה היא מלאה תמיד תנועה, גשמית ורוחנית, פועלת היא את ערכי חייה מלמעלה למטה בדרך ישרה, מהתוכנים הכלליים העליונים על הפרטיים השפלים, ופועלת גם כן מלמטה למעלה, מהפרטים על הכללים, מהתחתונים על העליונים.

תתידדוגמא זו אנו רואים באורגניסמוס החי, וברוח האדם, במעמדו הרוחני כשהוא לעצמו, וגם ביחס המשותף שבין הגוף והרוח.

תתטוכשהשכחה מתגברת, האותיות המחשביות מתפזרות ואינן חוזרות לקיבוצם הכללי, כ"א ע"י ההארה הרוחנית המחזרת את הזכרון למכונו.

תתטווכשם שהדבר נוהג ביחידים, כן הוא נוהג בציבור, באומה בכללה.

תתטושינויי הדיעות והשאיפות המרובות, כשהן בכל אחד מאירים הם זא"ז, וכשיש איזה מיעוט אור וקלקול יסודי, השכחה מתגברת וכל אחד אינינו תופס כ"א את חלקו, ומביט בזעף על של חבירו, והריב מתחולל.

תתטווזאת היא עבודת הקודש של ת"ח להרבות שלום בעולם, להשיב את הזכרון הכללי על כנו ממקורו הרוחני, לקבץ את כל הפזורים ולאסוף את כל הנדחים, לעשותם חטיבה אחת בעולם, כמו שהם באמת בעיקר יסודם. שורק כולו זרע אמת.

תתטזכשהעינים מתפקחות רואים בתחלה, איך שמהחכמה העליונה מתפשטת כל התורה כולה, שבכתב ושבעל פה, ואחרי כן סוקרים בעין בהירה איך מהתפשטותה של תורה מסתעף כל העולם כולו וכל מעשיו ועלילותיו.

תתטזמי שהוא בקי בההסתכלות הראשונה עוסק הוא בתורה ובמצות לשמה,

תתטזומי שהוא בקי גם בסקירה השניה הוא פועל עם אל תמיד בכל דרכיו ועלילותיו, וכל שיחתו דברי תורה, וכל פעליו מצות וקדושות הם. זה הוא החסיד, הנוטל אורח חייו מיסוד חסד ד' המלא ארץ.

תתיזלפעמים יש אדם, שאי אפשר לו להיות במנוחה, ומנוחתו האמיתית היא היגיעה.

תתיחצריך מסך מבדיל בין הארה עליונה להארה תחתונה, כדי שיתראו כל הפרטים שבתחתונה יפה.

תתיחוהמסך צריך שיהיה בעביו, רק לפי הצורך של מיזוג האור, כדי לתן את האפשרות של ראיית הפרטים, שלא יבלעו משטף הזוהר העליון.

תתיחבין הופעת רוח הקודש, המשוטט בגבהי עליונים, ובין ההשכלה הנדרשת לבינת תורה בדרשה והלכה ובכל שכל מעשי, מוכרח איזה הפסק להיות.

תתיחולא יהיה מוצלח הדבר, כשמבקשים לבטל את ההפסקים הרוחניים, כי אז יתטשטשו הפרטים, והאדם הצריך כ"כ להעשיר את עצמו בפרטים מתנוצצים, באור תורה מאוצר החיים השלמים, יהיה משועמם, ומצרי שאול יתגברו עליו.

תתיחאבל כשעוברים תקופות, שהמסך נעשה ע"ב כ"כ עד שימש חושך, ואין ההארה העליונה חודרת כלל בעולמות התחתונים, אז יש הכרח להקליש את המסך.

תתיחולפעמים עושים את הענין ע"פ סדר נכון ומודרג, ויש שאי אפשר לבסס הדבר כסדר, וצריכים להבקיע את הרקיע המבדיל, למען יתגלו האורות העליונים בהדרם.

תתיחולאחר ההברקה שבאה ע"י הביקוע, חוזר הכל לאיתנו, והפרטים הנם הולכים ונבלטים, ואורה משוערת המחיה אותם יפה, זורחת עליהם להבהיקם לפי מדתם.

תתיטכמה פשוטה היא ההשכלה, שאי אפשר שיהיה בעולם דבר לבטלה.

תתיטוכמה מאיר הוא הרעיון שכל הגה ורעיון, וק"ו דיבור ומעשה, שעושים בדבקות אלהית ברצון ובשכל, שהכל הוא חי ופועל, ופעולתו היא בודאי לטובה, להוסיף חן וחסד וברכה בעולם.

תתיטומברכת העולם כולו מתברך בודאי זה הפרט, גורם הברכה.

תתכבאמת חסרון רוח הקודש בישראל הוא לא חסרון שלמות, כי אם מום ומחלה, ובארץ ישראל היא מחלה מכאבת, שהיא מוכרחה להרפא, כי אני ד' רפאך.

תתכאאיני יכול לזוז מהדבקות האלהית ועל כן אני מחויב להשתדל שאראה את האור האלהי ונועמו, בכל מילי דרשות, בכל דבור ובכל מעשה ותנועה, בין של עצמי בין של אחרים, וקל וחומר להרגיש את גילוי האור העליון, דרך צנורות האמת והצדק, בכל התורה כולה, גם בפשטיה, ובהויות ההלכתיות והפלפולים.

תתכאוזהו הטעם מה שאני נוטה תמיד לצדד את הפלפול באופן ההגיון הרעיוני, שיש בו גם כן רגש הלב.

תתכאוהכל הוא מתוך הנטיה הפנימית, שאני חפץ בכל לב, שהאור האלהי בתענוגו ואורו יהיה מגולה לכל, ושהכל יתעדנו ויתענגו בו.

תתכאוהנני צריך אימוץ תמידי, שלא לזוז ממעלה זו, ולהרבות את אורה, ולסול יפה את מסילתה, ולהכליל את כל דרכי הלימוד וההנהגה כדרך כללי זה, שהוא אורח צדיקים ההולך ואור עד נכון היום.

תתכאההתאמצות של ההדרכה בחלק התורה העצמי, שהנטיה הנשמתית מסייעה לה, היא הדרך היותר בטוחה של הכיוון לשורש הנשמה, והנהלתה באורח הראוי לה.

תתכאואף על פי שהעולם כולו נדמה לו שאין לו שייכות לזה כלל, מכל מקום יש בתוכיות הלב נטיה להאיר אור ד' באותה הנקודה שהרגש עם השכל וכל כח החיים מתחברים בו.

תתכאאמנם כדי להאיר את האור יפה, כדי שיעשה את פעולתו באמת, צריך לשוב בתשובה גמורה מאהבה, ולפי גודל מעלת התשובה יתגדל כח ההשפעה על העולם כולו.

תתכאודרך התשובה צריך להיות בכל, כמעשים, ובמדות, בדיבור ובמחשבה. ומכל מקום אין לדחות כל נקודה טובה, וכל חלק מחלקי התשובה שעולה על הלב, צריכים להזדרז ולהוציאו אל הפועל, בדעת ושמחה, ובטחון ועומק אמונה.

תתכברוח הקודש צריך להיות מחובר יחד עם השכל הטהור של האדם. כששניהם יחד עושים את בניני ההשגה, יצאו הדברים מזורזים יפה ומלובנים כראוי.

תתכגההרגשה הפנימית, שיש שייכות לנשמת היחיד עם כל צרור החיים של כל הנשמות כולן, והנשמות של העבר מקושרות עם אותן של ההוה, וכולן עם הנשמות של העתיד, ובכללות כולן הטוב והקודש מאיר מאד ומזהיר כזוהר הרקיע, כל מה שהרגשה זו תתגדל ביותר, וכל מה שתכריע ביותר אליה את המעשים ואת רגשי הנפש כולם, כן יהיה האדם יותר מוכן לשפעה ואצילית.

תתכדהאיש היחידי המשתוקק אל טוב ד', צריך להרגיש בעצמו, איך שנשמת חייו היא תמצית גדולה של הויה עליונה ורוממה - שהיא מקושרת עם כל אותן הסיבות העליונות שהן מסבבות את הוייתה ותיאורה - ובזה יתעלה מעוף מחשבתה וחשיבות רצונה, והטוב העליון מפנימיות חסד עליון יגלה עליה.

תתכהלעולם צריך שהאדם ירגיש, שכלפי מעלה אין שום כילות - רק חסד ורחמים, אור, נחת, עונג, עדן וטובה, הולכים ושופעים - והאדם יכול לקבל, ירחיב פיו וימלאהו.

תתכהובכל דבר טוב, בכל תורה וכל מצוה, יראה בעיניו איך שאין קץ לאוצר החיים והטוב שהוא שואב, וימלא תמיד זוהר ונחת, וישמח בחלקו אם רב ואם מעט, כי אין לשער לגודל הערך של המעט דמעט.

תתכהוהעבודה העליונה של השבחת ההויה כולה, עם כל עשרה וכבודה, המסורה בידו מידי צור עולמים, תשגבהו ישע, וירם תמיד בשם אלהיו.

תתכובתמיד היתה כלולה כללות נצוצי החיים של הנפש הבהמית של כל ישראל, והיה מתעלה בכללו ע"י הקרבתו, ועמו היו מתעלים כל נצוצי החיים שירדו בכל עונה מעונת היום ע"י ההליכה השפלה של החיים.

תתכוולא עוד אלא שהכחות הירודים וההרגשות והרצונות, המחשבות והמעשים, הנגררים עמהם, היו מתרוממים למעלה למעלה, והיו העונות מתכפרים, ורישומם נמחק, והם מתהפכים לזכיות, ואור ד' מתדבק ומתחבר עם נשמת האומה כולה ע"י עליה זו, קרבני לחמי לאשי.

תתכוורשימה גדולה מעליה זו ירגיש כל אחד מישראל, לפי מעלתו, מאמירת פרשת התמיד בכל יום, שהיא עושה בסגולתה מעין פעולתה העליונה של העשיה הגמורה.

תתכווכפי אותה המדה, שהמעשה הגמור הוא יותר חזק מהאמירה, היו כחות החיים יותר חזקים, וממילא גם כחות הבהמיות, וירידתם העמוקה יותר חזקה, וממילא היתה העליה יותר אמיצה, וצריכה לכח יותר מרובה.

תתכוכמובן יש להחיים, המפעמים בכח רב, ערך יותר עליון, באין ערוך ואין דוגמא כמעט, לגבי החיים שהם רק צל חיים לעומת החיים הגמורים כשהם מלאים בחילם, בעת אשר הכבוד עומד במלא קומתו וזיו חייו, ובבית חיינו.

תתכואבל חסד עליון אינו עוזב אותנו, וגם בעבדותנו בחר בנו לחלקו, ומעשינו הקטנים עם שיח שפתותינו עושים גדולות ונצורות, שבמלאת החיים בכל צביונם רק אז יגלה ערכם הנשגב.

תתכזאע"פ שצריך לשוב בתשובה גמורה מכל חטא, וראוי ג"כ לקיים את כל גדרי התשובה עם כל הפרטים היותר מדוייקים, כפי מדת היכולת בכל ההתאמצות והחשבון ההגון - וק"ו בדברים שבין אדם לחבירו מעניני גזל וכיוצא בו, שהתשובה נצרכה ומוכרחת מאד - אע"פ כ כשמרגיש בעצמו עדיין חוסר שלמות בתשובה והשלמתה, אפילו בדברים רבים, וימצא את עצמו מעוכב ממנה, אף שהוא צריך להצטער על חסרון זה ולהתאמץ להשלימו, מ"מ גם כשלא עלתה בידו להשלים את התשובה - אפילו בדברים שבין אדם לחבירו, שבודאי מעכבת היא ההשבה המעשית - אך בכ"ז משום עיכוב שבעולם לא יערבב את הרחבת הדעת העליונה, ואת השמחה הרוחנית בהשגה ובדבקות האור העליון.

תתכזויחשוב תמיד בדעתו, שהוא מטיב לכל העולם כולו, במה שהוא מרבה אור אלהי בנפשו הפרטית, שהיא תמיד כלולה בכללות העולמות ובכללות הנפשות, ובכללות נפשות ישראל ביחוד,

תתכזא"כ הוא מאיר ומטיב בזה ג"כ לנעשקיו, ויש בזה ג"כ איזה תיקון של ההיזקות שבין אדם לחבירו, אע"פ שאינו מספיק, מ"מ אין לו להתערבב ולהתבטל בשביל החשבונות שאינם כ"כ ברורים, או אינם מוכנים להוציא אל הפועל.

תתכזוק"ו כשלא תעלה בידו מההפסקה אלא המניעה הרוחנית, ובפועל לא יתקן עדיין יותר משלא היה מתעלה בהעילוי הרוחני, לא ימנע טוב מעצמו ומהכלל, ויקבל באהבה את כל שפעת אור ד', וד' הטוב לא ימנע טוב להולכים בתמים.

תתכחהגבהנו את היסוד של נפש הבהמית, שלנו ושל כל העולם כולו, אז בצאתנו ממצרים, לאט לאט, ממועד יציאתנו, משיעבוד עם שבשר חמורים בשרם, והננו הולכים ועושים זה תמיד בפרק זה.

תתכחמתחילים אנו עם העומר, מאכל הבהמות המקור שהם שואבים ממנו כח החיים שלהם, ונפשנו הבהמית ונפש העולם כולו מתרוממה, לאט לאט מתרוממת, מטהרת מטומאתה, מזדככת ומתעלה, יוצאת מצורת בהמה לקבל אור צורת אדם, יוצאת מתכונת שעורים לתכונת חיטים.

תתכחואנו באים לחוג את חג השבועות, יום אשר עמדנו בקומה הרוחנית הגמורה שלנו, וזיו הקוממיות מתחדש עלינו בכל שבועות.

תתכחחמושים אנו בכל כח עז החיים של נפש הבהמה והיא בעצמה עלתה, נתעדנה ונזדככה, ועז לה, ויפעה לה, נטהרה וצוחצחה, והיא מוכנת להתחבר בחיבור אמיץ לצורת האדם השלמה, שאור הדעת העליון, האצילות הגמורה, שורה עליו, הדעת העליונה, בשני ערכיה הכלליים, הדעת המעשית והדעת השכלית הרוחנית העיונית.

תתכחשתיהן בחוברת עולים ברוממותם, בשתי הלחם של חיטים, מאכל אדם, מאכל הנותן דעת.

תתכחגם התינוק אינו יודע לקרא אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן,

תתכחאבל הדעה המובלטת בבירורה - בחטה היא, שכוללת כב אותיות הדיבור במספרה, ותחת האלמות הבהמית, קול התור של תורה, הדיבור המלא, נשמע בארצנו.

תתכטרק סמיות עינים גורמת שלא תוחש לעין כל תכונת העבודה האלהית, על פי ההרצאה הרזית, דוקא, שדוקא היא, העליונה והעמוקה שבביאורים, היא הפשוטה שבפשוטות.

תתכטאי אפשר לומר, שהתוכנים הרוחניים לא יהיה לנו עסק עם מציאותם, כי אם עם הרשמים שהם עושים עלינו, כמו שאי אפשר לאמר זה בהתוכנים החומריים.

תתכטאותה ההרצאה, המספקת את כל חזיונות ההויה, אין לה שום יסוד, אלא חידושה וספיקה. ואינה יכולה לגרום שום הפסד בתוכן העליון, שהוא המבוקש שלנו.

תתכטסוף כל סוף הרשמים הם נמצאים, וסדר יש להם בפנימיותנו. והפנימיות הזאת היא כוללת דברים רבים מאד. הנה עולמים לפניך.

תתכטכשהתוכנים הרוחניים הנם משפיעים בהרחבה, כשהם מסודרים יפה, כשמהלכי החיים והמציאות אינם מנוגדים בינם לבין עצמם, ובינם לכל הספירות שביש ושבאפשר להיות, הכל מסודר, והכל עומד בנחת.

תתכטהמחשבה הכללית והמקורית העליונה סוקרת מגמה כללית, עליונה, ועליונה שבעליונה, וסוקרת גם כן מגמות אין סוף, בפרטים, ובפרטי פרטים, שואפת שהכל יתאים, הכל יסייע זה את זה.

תתכטהקשבה יש לתחתון מצד העליון. כל מה שההקשבה תתחדד יותר, כל מה שצנורותיה יתפתחו יותר, כן יהיה האושר יותר גדול. כן ישתפך עונג. שלמות, עדינות וברכה בכל.

תתכטהחשק לעליון שבעליונים, הצמאון למילוי עצת קדוש ישראל, העצה הנובעת מהתגלות המחשבה הרוממה שמעל לכל המחשבות. קובע בעולם חותמו. בשכל, ביושר, במוסר, בעבודה ובחיים הוא נחתם.

תתכטוהכל עובדים עבודת אין סוף. ושואבים ממנה חיים.

תתלכשנשמה גדולה הולכת ומתעלה, הרי היא מטבעת חותם של אצילות, של טוהר, וגדולה עליונה ע"י כל ההויה. זהו יסוד החזיוך של צדיק יסוד עולם.

תתלנקודה פנימית היא הנשמה הצלולה והרוממה, כל הנשמות כולז וכל מעשיהן, כל כחות היש וכל גילויי החיים הולכים הם רק לשכלל את הוייתה.

תתלהעולם מחוסר הוא מגמה, כל זמן שאין נשמה עליונה זורחת בו. וכיון שהיא באה ומאירה באור יקרתה, הרי העולם משתכלל, ושמים וארץ שמחים כשמחת יצירתם.

תתלאאין שום חשש גאוה בהרגשת הטהרה הפנימית בעומק הדעת, וגילוי הנשמה.

תתלבהעונג היותר גדול הוא מה שמתענגים על העונג של ד' מצד עצמו. זה תפיס ברעותא דלבא, אף על גב דלא תפיס בשום מחשבה.

תתלבוכל מגמת השכליות התורניות והעבודות כולן הן כדי לפתח שבילין לעונג בהיר עליון זה שאין קץ להעילויים שבו, ומדרגותיו אין להן תכלית וקץ.

תתלבובכל עת שהנשמה מציירת נטף אחד מעדן עליון שבעליונים. זה נעשית מדושנת עונג, ואור האהבה ממנו הוא נובע.

תתלבושיר השירים מיוסד על נקודה זו, המתגלה באהבה בתענוגים. שכל עדוני עולמים הם רק ניצוצים קלים מאור זוהר עדן נחלי תענוגיה.

תתלבאשרי המחכה לאור עדן זה, עין לא ראתה אלהים זולתך, יעשה למחכה לו.

תתלגהזמנים אינם דומים זה לזה בהשפעתם על רוח האדם.

תתלגיש שהאדם מסוגל לקלוט את האור הרוחני שבתורה, ומרגיש אז הופעה גדולה מכל דבר שבתורה, ואינו מסוגל אז להרגיש את הרוחניות שבמהלך השכל וההרגשה הרוחנית הטבעית שלו.

תתלגולפעמים מתגברת ההופעה דוקא בצדה הטבעי, ומצד התורה מתעלם אז.

תתלגוכל אחד צריך ללכת דרך אותה הפתח שנפתחה לפניו באותה שעה.

תתלגאמנם אם ירצה לעלות מההרגשה הטבעית אל התורה, לא יש בזה צד הפסד כ"כ.

תתלגאבל בעת אשר הרגשת האורה התורית מתגברת, ואור ההרגשה הטבעית נעלמת, אסור להניח את ההופעה, התורה, לתור אחרי מראה עינים של ההרגשה הטבעית, וע"ז שנינו, המהלך בדרך ושונה, ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו.

תתלגותמיד יהיה האדם נוטה לפתח בקרבו את ההרגשה של בהיקת אורה של תורה. דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד.

תתלדשאיפתי גדולה היא לחבר את התורה הרוחנית עם התורה המעשית.

תתלדבימים הראשונים, בימי הנביאים בודאי, היו שתי התורות מחוברות בחיבור גמור, וגם בימי התנאים והאמוראים ג"כ, ומהלך התלמוד הירושלמי הוא בודאי בצורה של איגודם של שני חלקי התורה הללו.

תתלדאמנם חתימת הבבלי באה לתן האפשרות לאור התורה שיאיר גם במחשכים,

תתלדוהזמן דורש כעת להחזיר את ההופעה לאיתנה.

תתלהמי שיש לו נשמה, כל מיני האותיות מאירים בו, גדולות, בינוניות וקטנות.

תתלהעל כן הוא מסתכל בסודות התורה והחכמה, עושה מעשים גדולים מאד, ושואף אליהם בכל לבבו ועצם מהותיותו.

תתלהומבין ומחודד הוא בכל דרך חכמה ותורה, בגדולה שבמדות הידיעה הלימודית, בחריפות ובבקיאות בחשק גדול, ויודע ג"כ בעסקי העולם וכל הנימוסים המעשיים, ובקי בחכמות הגשמיות וכל ציוריהם.

תתלהוכל אלה המעלות הנן מקושרות זו עם זו.

תתלהוגם מי שלא בא עדיין למדה זו, מ"מ צריך לשאוף ולחשוק לבא למדריגה עליונה זו.

תתלהוהתשובה היא סוללת את הנתיבות איך להתעלות בעילוי הממשי. ונשמת שדי תבינם.

תתלוהתחלפות האותיות הנפשיות, הברקים הרעיוניים, הולכים ושבים, מתרוצצים כלפידים.

תתלווכל מה שיעסוק האדם יותר בתורה ובמצות ויזכך את מדותיו, ככה יהיה המרוץ של ההתנוצצות יותר מסודר, ומביא לידי ישוב הדעת ותכלית נעלה.

תתלזהמחשבה ע"ד הנצחיות, והשאיפה להיות מרגיש בפנימיות מהותו נטיה אליה, היא מבררת יפה את כל עסקי השעה של האדם.

תתלחכל המצבים של האדם, נדרשים לו לצורך שכלול עצמו ושכלול העולם כולו.

תתלחולא יקוץ אדם בשום מצב שהוא נמצא בו, ויתנהג למלא את חובותיו כפי דרישת מצבו, ואפילו אם ישנם חובות כאלה שאינם לפי רוחו ותכונות נפשו, מ"מ מאחר שהמצב מחייב כך, יעשה הענינים ברצון ובמתינות. ולא יחשוב שאין לעשות דבר, כ"א במה שהתענוג הרוחני ניכר, כי לפעמים הפעולה של הכפיה, טובה מאד.

תתלטגם אם נתאר את הכל ברצון, הננו קרואים לומר, שכל החזיונות שהם חוץ מהרצון הנם כלולים, וכל התוכן של החיים הוא בשביל ההתאמה אל הרצון היותר כללי ויותר נשגב מכל, הרצון שכל נטיותיו הנן עשויות בפועל.

תתלטוזאת היא באמת אחת מההבנות, שהרצון המוסרי של יסוד הקודש מתגלה על ידן.

תתמכל המדע הוא כדי להתאים אותנו אל היש האמיתי, וכיון שיסוד היש הוא רצון הישות, ממילא ההתאמה אל רצון הישות הוא הגובה היותר עליון.

תתמומוכרח הדבר, שכל נטיות חיינו יהיו מכוונות להסתגלות זו. והננו באים לשמח בשמחת תורה ומצוה יותר מרב כל.

תתמאאמנם הדעה העליונה מוכרחת להתרומם עוד יותר, ובענות צדק תאמר, שתואר הרצון הוא אחד מהתוארים של הגודל, שאנו מבקשים, והוא רק אצילות צמצומית מאור אין סוף.

תתמאוכתר עליון, אף על גב דאיהו אור צח אור מצוחצח, אוכם הוא לגבי עילת כל העילות, לא בחנופה, כי אם בטהרה ובגבורה אנו אומרים אומר מלא זה, כליל חכמת אמת.

תתמבכשאנו מתרוממים לגובה של מדע, שכוחותינו, אפילו המוסריים, נתראים בו כנכשלים, הננו אח"כ מתחדשים באור חיים חדשים וזיו יותר מאיר, דוגמת המלאכים הנשרפים בנהר דינור וחוזרין ומתחדשין, סוף כל סוף יש עילוי לאין תכלית, והעילוי המחודש בא אחר הריסת העילוי שקדם לו.

תתמבוזהו עומק טוב העליון, גבורת החסד. מנצפ"ך.

תתמגכל מה שהוא ראוי להעשות כבר הוא טבוע במהות השכל וההויה הרוחנית המקושרת עם כל יסוד המציאות,

תתמגוכיון שנעשה להיפך ממה שראוי להעשות הרי הדבר מהרס את היקום, כמו מי שמתנהג בסדור גופו באופן המנגד לתנאי החיים שלו.

תתמגאמנם אם אין הגילוי של ההשתלשלות מגיע לרשימה נפשית, אין ההרס פועל.

תתמגהתורה כולה היא המסקנא האחרונה של התוצאה של האורה האלהית, ההולכת וזורמת ומגיעה עד חידור התוכי של החיים, ישראל נזדככו כל-כך עד כדי הרגשה זו של אי-האפשרות של היפוך הסידור העליון המקיף והחודר.

תתמגהאבות הוטבעו כבר בזה במעלת רוחם, ובניהם נזדככו בכור הברזל עד שבאו בתעלומה פנימית לידי מידה זו,

תתמגוהידיעה הפנימית היא הידיעה המרגשת, שבזמן שהיא כבר באה לבגרותה מוכרחים הם תנאי החיים ללכת על-פיה,

תתמגואם לא יהיה מדריך עליון להוציא אל הפועל את גילוי החיים בהנהגה לפי הידיעה הפנימית, אז העולם מתמוטט, וצרת החיים גדולה.

תתמגוההארה באה. אור ד' נגלה על הר סיני, למשה הראה אוצר טובו וסוד הדר זיוו להורות תורה מורשה קהילת יעקב, לבסם עולם ומלואו.

תתמגלפי זה כל חסיד, כל דורש מוסר וצדק, כיון שהגיעה דעתו לגלות רז מוסרי, הרי העולם כולו תובע את תפקיד מלוי החובה המגולה.

תתמגלא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום, על כן אינם מצווים, ואין מהלך הטבע פועל על-ידם ביחס להדרכתם התורית, זהו רז מיוחד לישראל.

תתמדלפעמים יש שצדיק עליון מוכרח לפול ביאוש, ואינו מוצא לעצמו צד זכות, וכדי להחזיק את מעמדו הרוחני, מוכרח הוא לחשוב, שלפי מדת אצילות נפשו עומד הוא ממעל להמדה המעשית.

תתמדאע"פ שאין עולה כלל על לבו להשתמש בסברא זו להקל, חלילה, אפילו בקוצו של יו"ד מכל דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, מ"מ זה הרעיון בעצמו פועל בקרב לבבו של זך הנפש הרהור של גאוה, שבזה בא לו אותו הערך של שמיני שבשמינית הנדרשת לו.

תתמדובעולם פועל רעיון זה לעבור על פשע, ולהקל את התשובה מכל הרוצים לשוב באמת בכל לבבם ובכל נפשם.

תתמהההשגה האלהית, כשם שהיא רחוקה מכל משיג, אפילו מעליון שבעליונים, כך היא קרובה לכל.

תתמהואפילו הדומם יש בו כח זה של השגת אלהות, מפני שאין קץ ותכלית לגדולה ולענוה האין סופית.

תתמהואין בהשגה האלהית חלקים, רק כל מה שמשיגים - משיגים את הכל, ואין בה לעולם גמר וסוף, כי אם כל נקודה של כל היא מכינה לנקודה של כל עליונה.

תתמהכל השגה אלהית, אפילו הגסה והקטנה שבהשגות, היא עולם מלא ויקר מכל החכמות והמדעים, ומכל העושר והכבוד שבכל העולמים כולם.

תתמוכל אדם יכול להעשיר את כל העולם כולו מאוצרו הרוחני, אם יהיה לו כח לגלות אותו, ולאו דוקא חכם ומלומד, כי אם גם אדם פשוט.

תתמוכי אין ערוך להעושר שבעצמיותה של הנשמה בטבעה, שהיא נר ד' בעולם.

תתמזשמחה, עבודה, שלוה, עונג, זהו השעשע העליון שצדיקים זוכים בה, כ"א ע"פ פעלו.

תתמזוכשאורות הללו מתחברים יחד, אז רוח הקודש מקשקשת כזוג.

תתמחבנקודת רצון האדם הבחירה מונחת. חפשית היא להטות אל הטוב או אל הרע.

תתמחכל שבעולם יש בו נטיה כמוסה זו.

תתמחרוצה האדם ופונה אל הטוב, כל שבעולם - לפי הקישור של כח המושך הרוחני שלו - נמשך אל הטוב, והרי הוא מעלה את הכל ומאיר את הכל.

תתמחלא רצה, הרי הוא מטה את הכל לצד הרע והחושך, בנטותו את רצונו לזה.

תתמחהצדיקים מעלים את העולם כולו, מפני שרצונם הוא גדול ואדיר מאד ואין קץ להתפשטותו, מפני שהוא דבק באור האלהות, ונעשה מעין דוגמא של מעלה.

תתמטשורש האמונה הוא בחכמה.

תתמטמתוך שיש חכמה כמוסה בנשמה, שהיא מכירה על ידה בגודל האמת האלהית, אלא שאינו יכול להוציא אל הפועל את הפרטים, מתוך כך הוא מתקשר הרבה להאמין בהפרטים שהוא מרגיש בפנימיות לבבו, שהם הם מגלים את האמת הגדולה בכל האופנים שדרכה להגלות - במעשה, דיבור ומחשבה, ברגש, בדמיון, במזג ובנטיות נפשיות, ובמעוף חיים פנימי ועליון מכל הגיון לבב ומכל הקשבה מוגבלת.

תתנבעלי החכמה העליונה, מכשירים את העולם להתקשר בקודש של האמונה.

תתנהם מעירים בעולם צמאון אל הנשגב והנצח, ובזה הם בונים את יסוד העולם, את השלום החברותי ואת עוצם הטוב, להשלמת הנשמות בחיי עולם.

תתנאהתפילה היא עושה מהפכה ממש בעולם הפנימי לטובה, ולעומתה מתגדלת המהפכה לטובה בעולם החיצוני כולו, ביחוד באותן הקוים ששני העולמות מתחברים הם זה בזה.

תתנאונמשלה תפילתן של צדיקים כעתר, מה עתר זה מהפך את התבואה, אף תפילתן של צדיקים מהפכות מדותיו של הקב"ה ממדת רגזנות למדת רחמנות.

תתנבהעולם כולו מתבכר בחג השבועות.

תתנבמה שצדיקים מרגישים בתוכיות לבבם בשבועות, אין כל העולם כולו כדאי לו.

תתנבכל העולם שמח, כל העולם גדול הוא, כל הארץ היא של ד' בגילוי עליון.

תתנבוישראל מתעלים להיות סגולה מכל העמים, ונשמתם של ישראל נראות בבהירותן הצחצחה, והאהבה והחיבה היתירה לכל נשמה ונשמה מישראל, לכל אחד בפני עצמו, מתגדלת לאין קץ, ממש כל אחד מישראל הוא מתגלה בתפארת עליונה, בהדר קודש כאבן חן שאין לו ערך וקצב, סגולה נפלאה.

תתנבאי אפשר לעולם לסבול את האור של שיר השירים בשבועות, מוכרחים להסתיר את גודל היקר ברות.

תתנבהשמחה והתענוג מתאחדים בהרכבה ממוזגת, מאוחדת ומורכבת ברב שלום ונועם עליון.

תתנברוח הקודש מתגלה בכל לב, העולמים הרוחניים מתמלאים זיו ונהרה.

תתנבהכל שש והכל רועד, ארץ יראה ושקטה, כנסת ישראל מתעלה, הרוחניות הישראלית של כל הדורות, ושל כל העולמים, עולה למרומיה, שואבת את האור ממקורו, פיה מלא נעימות, היא שואפת אל תוכה את כל התענוגים של הבשמים שבעדנים.

תתנבגני העדנים מפיחים ריחם הטוב, מה נעים, מה ערב, כל הנשמה תהלליה.

תתנבהרצון מתעלה, השכל מתרחב, מתפשט ומתמלא אורים אורים גדולים. טוב ונעים, נחמד ואהוב, יום שמחת גילנו, יום מתן תורתנו, יום הבכורים, יום החמישים.

תתנגתפלת ערבית רשות בפני עצמה היא.

תתנגההשגה הכללית כמו שהיא בתוכיות רוח האדם היא מלאה בכל תכניה, אינה צריכה להיות חושבת שיהיו לה סתירות מצד מה שממעל לה ומצד מה שמתחתיתה.

תתנגכי האדם בהיותו יודע, שאי אפשר שהאני הפנימי לא יהיה ספוג מהכל העליון וממקור הכל, הרי הוא מתעלה מרוחו פנימה, ויודע איך להוקיר את כל ההתרחבות הרוחנית שבפנימיות אור הוייתו,

תתנגהוא ידע אז איך להתרחב ולהתרומם, איך להגביר את אור הטוב עד כדי העליונות של הפיכת כל חושך לאור גדול, לאור ד' וטובו.

תתנדצריך לחפש בחדרי הנשמה, למצא בה הכל, למצא בה כל העולם וכל התורה, באות היחידי של התורה שכל נשמה מישראל אינה ריקה ממנו. כל התורה כולה כלולה, רק צריך למלא ולחזור ולמלא את האור של האות, עד שיחולל אורות של אותיות באין סוף ותכלית.

תתנההאור החי הנובע מהקדושה העליונה, מחולל שמחה וגבורה בכל מקום שהוא בוקע ומתפרץ לגלות שם את כחו.

תתנההאור הפנימי שהנשמה מפכה מתוכיותה, צריך תמיד להתפגש באור המקיף שחודר מן התורה, מאור עליון הכללי המופיע בעולם.

תתנהבכל יום ויום צריכים לעסוק באיכות החיבור היפה של האורות הללו.

תתנהכל הקולתור העולמי, הוא תולדה מחיבור אור עליון זה ומצד החיצון שלו.

תתנוהלומד את הקבלה צריך להסיר מלבו את הפחד, שמונח בלב מטעם החקירה ההגיונית, שמא הוא פוגם באמונה האלהית, שמא הוא מגשם, אין אלו אלא הבלי תעתועים.

תתנוהכל יודעים, שרוח הקודש מתאמץ הוא להאיר באור האלהי העליון את העולם, והוא מוצא לו דרכיו. בהסתכלות בחיי החיים בהישות הגדולה האלהית, המוכרת בפעולות הרוחניות הרבה יותר מבפעולות הגשמיות.

תתנוהפעולות הגשמיות אפשר לטעות בהן, אפשר ליחשן לכח דינמי שאין בו אור וחיים, וממילא אינן יכולות להחיות את הנשמה מצד עצמן במדען, אבל הפעולות הרוחניות יוצאות הן בהכרח מיד של מציאות מלאה שלמות עליונה.

תתנוודוקא ידיעה שלמה עליונה זו בעושר פרטיה היא מגלה את נצחון האחדות העליונה, ומקורותיה העליונים, המאירים בצחצחות כל כך נשגבה, עד שהמבטא של האחדות גם כן הוא פחות וקטן לה, ואומרת היא, לפני אחד מה אתה סופר.

תתנווכל מה שיתרחב אור החיים יותר בהתרחבות עליונה, לתור את היצירות שיצר רוח אלהים בעולם, להתעסק בהמחשבות של קדושי עליון, שחפץ דעת ד' היה יסוד חייהם, כה יגבר הרוח, וכה תתחדש צורה פנימית אמיצה בקרב ולב עמוק.

תתנווהיחידים הללו ישפיעו מרוחם עז ואומץ עליון על כל הגוי כולו, ועל כל העולם כולו, ברחמים כלולים מחסד וגבורה.

תתנזכשעוסק בתורה, בדברים פשוטים, יראה איך ירד האור העליון בצורה נפלאה, עד שנתישב כ"כ יפה בעולם המעשה,

תתנזוירחיב לבבו על היקר הגדול הזה ועז החיים הללו, הנובעים ממקור קודש הקדשים המלאים ע"י השביל המקודש של אור ישראל בכל העולם כולו,

תתנזוידע ברור שהאור הזה, המצומצם כ"כ בתיבות ובאותיות, במנהגים, במעשים, בדינים, בפלפולים, ובסברות פוגש הוא את האור העליון המרומם מכל אלה, ומתרחץ בו, ומשתעשעים הם יחד,

תתנזואור חי העולמים מתמלא זיו ועונג גדול מהפגישה התמידית הזאת, שבאה מכח העוסק בתורה לשמה, שעושה שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה.

תתנחכשיתרומם האדם ברעיונו, ויחשוב שיתנהג בדרכים עליונים במעשה, וכבר מרגיש בו שלוה פנימית, ידע כי לא זאת היא המרגע, ועוד יטושטשו האורות הללו הזורחים כעת בתקפם, כדי שיבאו אורות יותר אדירים ויותר בהירים מהם להופיע בו ובעולם כולו על ידו.

תתנטיודעים הם ישרי לב, וצדיקים עליונים, שהם הם הנם צינורות שפע החיים ליקום כולו, מרגישים הם את גלי ההשפעה של הטוב שיורד עליהם, ועל ידם בעולם, והרגשתם זאת מלבשתם ענוה ויראה, ומביאתם להתעלות תמיד בזוהר השכל, וביקר התכונות.

תתנטכל נפילה, היא מכשרת עליה כפולה.

תתסההתגלות על דבר גודל ערכו של האדם, על השפעתו הגדולה בשפעת החיים שלו, בגודל רוחו, ברצונו והופעת שכלו על ההויה, על כל היש, זאת היא חטיבה מיוחד לישראל.

תתסרחוק רחוק מאד הוא העולם כולו מהכרה זו.

תתסהכל חושבים, שהאדם ביחש למציאות הוא רק פסיבי, מושפע אבל לא משפיע.

תתסאבל הקטנה זו אין לה כל ערך באמת.

תתסודאי שההארה הרוחנית של סגולת הרוחניות ההויתית של עצמיות המציאות קשורה היא הרבה עם הידיעה בעצמה. כל מה שהאדם יודע יותר את ערכו ככה ערכו באמת גדול הוא,

תתסוכל מה שיכיר יותר בשפעת החיים, ששדרות ההויה השונות מקבלות על-ידי ההויה המרכזית שלו ככה תגדל עצמותה של ההשפעה זו.

תתסמובן הדבר שידיעה כזאת אי-אפשר לה שתהיה רק ידיעה גרידא.

תתסמהות החיים, הרצון, וההתמשכות הנשמתית, צריכים להתקשר בקישור אורגני בידיעה זו.

תתסוקישור זה צריך שיתהוה על-פי סגולה היסתורית ארוכה, וזה הוא אחד מהדרכים שכנסת יעשראל היא מצויינת בהם.

תתסההתגברות הנשמתית עד כדי ההפעלה על ההויה, אל הפועל יצאה בישראל ביחוד.

תתסהמוסר הישראלי הוא לא רק מוסר אינדווידואלי, ולא גם רק משפחתי ולאומי, ולא גם רק אנושי כללי, אף-על-פי שהכל כלול בו, אבל בעקרו הוא אלהי,

תתסתורת ד' בורא עולם, תורה שהיא המשכה של היצירה, לא פחות מזה.

תתסגדולת הכרה זו היא מורשת ישראל מעולם, והיא גאותם ועזם עדי עד.

תתסאבכל יצירה שבעולם, אפילו יצירה אנושית פשוטה, מתגלים המון מחשבות ורגשות, הרבה יותר מהגלוי.

תתסאיש למלא אוצר של הרחבת דעת ורגש גם מכל מאמר פשוט, גם משיחות המוניות, כשם שאין שום בריה בעולם שלא יהיו צפונים בה כוחות נסתרים.

תתסאאבל כל זה כלא נחשב, לגבי כל מה שיש לגלות בכל יצירה שנתגלתה ע"י רוח הקודש,

תתסאואופני הגילוי הנם נערכים בכל מדת הקודש לפי ערכה, תורה, נ"ך, ויתר היצירות של חכמים וסופרים.

תתסאכ"א ואחד לפי מה ששפע הקודש פעל עליו בין בגלוי בין בסתר, יש לגלות בדבריו מעמקים רבים.

תתסאאבל מובן הדבר, שאין להעריך כלל את דרכי הגילוי ביצירות אחרות, אפילו באלה שכח הקודש מפעם בהם, לדרכי הגילוי של הספרים שנאמרו ונכתבו ברוח הקודש ממש, שהם עומדים במרכזו של העולם ברוחניות המקורית שבו.

תתסאובטבע גמור קשורים הם כל הרעיונות הפרדסיות, כל ההרגשות היותר רחבות ועדינות, כל ההשקפות הגנוזות במעמקי לב, עם האותיות הללו, שגם הם נלקחו מאוצר האורה הכוללת את הכל.

תתסאודברי תורה הם רעים זה לזה ודודים זה לזה.

תתסאבגודל רוח הננו צריכים לגשת אל סדר הלימוד המסור באומה, לדרוש את התורה בפרדס, להרחיב את גבולה, להפריח את גידוליה להגדיל אור וחיים.

תתסבאין חומר בעולם שאין קרני אורה שופעים ממנו תמיד בלא הפסק, וק"ו שאין הרגשה, ולא רעיון רוחני בעולם, שלא יהיו שופעים ממנו המון רעיונות באין שיעור.

תתסבוה"ה פעולה ונטיה, מזג ודמיון,

תתסבהכל נושא פירות ופירי פירות באין שיעור, הכל נובע ממקור החיים, והכל חי והכל מתעלה, ומתאמץ להתרבות ולהתפשט.

תתסגמקושרים הם זה בזה המדות והדיעות, כחות החיים והפעולות, דרך ארץ וארחות הנימוס, הכרת המציאות וההתפעלות הזכה מיופי של היצירה, עם ההכרה העמוקה בהוד הקודש ופאר ההוד האלהי.

תתסגותומת ישרים מאחדת את הכל, ובאור תורה הכל מתברר, והכל מתמזג למזיגה רוחנית חיונית עליונה, המביאה אושר גדול ועליון.

תתסדהעולם מתעלה תמיד, מפני ששורש העולם מתמלא תמיד אור חכמה, וכל מה ששורש הזמן עובר יותר ויותר, החכמה מתרבה, בישישים חכמה ואורך ימים תבונה.

תתסדומתוך כך הענפים כולם, שהם האנשים כולם, וסדריהם, ותכונות רוחם הפנימיות, וכן היצורים כולם, מדומם צומח וכל החיים כולם הרי הם מתבסמים ומתעלים, הכל מקשיבים לקול החכמה העליונה, ונועם הבינה שופעת בהם בגניזה גדולה.

תתסדוצדיקים המסתכלים בשורש העולם, ונטית היראה שבלבבם שהיא ראשית חכמה היא מפני ד', שהוא שרשא ועקרא דכולהו עלמין, הם הם המוסיפים אור חכמה בעולם.

תתסדומתוך שהחכמה מאירה, מאירה גם כן ברכת הנחת והעונג, והדר השלום מתפשט בעולם, והוא בכללו מתעטר ומתעלה.

תתסההעולם עומד לעלות ממעל למצב עבודת האדמה, בצורתה האמללה, שתאר קללה יש לה.

תתסההזריעה וכל עמלה, הזריה, והניכוש שקדם לקצירה, כל אלה תוצאות של נפילה הן, מעקבות החטא, בזעת אפך תאכל לחם.

תתסהיעלה רוח האדם למעלה, ותענה הארץ לעומתו ברכה עליונה, ירעש כלבנון פריו, וגלוסקאות וכלי מילת מארץ יצמחו.

תתסהועבודת האדם גם המעשית תקח לה תואר עליון יותר.

תתסהמעין עליה זו הוא אור המתגלה בשמטה, בשבת הארץ, שנה של שביתה מכל עבודת הארץ, ודי לאדם בברכת האדמה, ממתת ד' עליה, וההתחרות האנושית חדלה, והלב מתעדן עד כדי הכרת אחות כל החיים כולם, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל.

תתסהאמנם גם יובל, גם שמטה, רשמים הם של עולם חדש, שהעולם ההוה איננו מניח לקבוע את כל החותם כולו, אבל מבשרים הם טוב עליון, הבא מזריחה של רוחניות יותר עליונה.

תתסהאבל בין כך וכך חובת האדם בצורתו המדעית לרומם את עבודת האדמה משפלותה, וזה עושה אור ד' במדע האנושי, ועתידין כל בעלי אומניות שיעמדו על הקרקע, הקרקע תצא מקללתה בחלקה היותר גדול, מפני שהחכמה תגאלנה.

תתסהאבל כל זה תהיה גאולת האדם, שהיא רק תכשיר גאולת העולם.

תתסהאבל גאולת העולם עצמה תתרומם מעל הצורך של עמידה על הקרקע, ולא חובה כי אם עדן תשאר עבודת האדמה, ובגן עדן יטייל האדם, ושמה יהיה לעבדה ולשמרה.

תתסהוהעדן עצמו עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו, הוא למעלה מכל עבודה ומכל שמירה.

תתסהוגם אותו העתיד מרשם הוא את זוהר אורו על ההוה, ובתקופות היותר מאירות תהיה רשימתו יותר נכרת, עד התעלות עליונה. שהכל מתעלה, הכל מתפתח, והכל דולג ודוהר למעלה, הכל שמח, מתרעע, מרנן, ומלא גילה פנימית, ושבע שמחות, ונחת עדנים.

תתסהוהוד הכל, והדר מקור הכל מאיר בחלקיותו של כל אחד.

תתסהוהמוסר ההוי קשור בו, אורו וישעו של הקץ היותר מרומם איננו ניתק מהתוכן המוסרי של ההוה, וסוכת עורו של לויתן, הכל לפי מעשיו של כל אחד ואחד.

תתסהזאת היא הדעה העליונה, הדעה הישראלית, היודעת להוקיר את החיים המוסריים בתפארת נצח הודם, מה שלא ידע כל עם ולשון, ולא תשורם עין כל חכם ערל בשר.

תתסהועם כל זה אין העתיד מתעמם אפילו במאומה, ואין גילת הודו מתמעטת, כי אם עוד עולה ומתעלה, בשביל קשרה האמיץ ביקר המוסר, שהוא אמנם לא המוסר האנושי המוגבל בתחומים כל כך צרים, ובנוי על יסודות שהנפש חופשת להשתחרר מהם, כי אם המוסר הנצחי.

תתסההמוסר האלהי אור החיים הוא מצד עצמו, לא רצועות על קרני שור מועד הוא כי אם עטרת תפארת בראשו של כל צדיק, וצדיקים יירשו ארץ.

תתסהוהתעלות ההויה תעלה עד שהאניות היותר אמיצה של הכל תתבצר באמת וטוב ונושאיהם.

תתסהלכן בארצם משנה יירשו שמחת עולם תהיה להם.

תתסולכל הצרכים של האדם משתמשים באור המדע, והמדעים המעשיים הולכים ומתפתחים, ונפלאות הם עושים בתקופה זו, וכל האוצר החי הזה, צריך הוא להעלותו למטרתה העליונה של העלאת אור הקודש שבחיים, וצריכים אוצרות המדע כולם להפתח לפני היושבים לפני ד', להיות סחרה ואתננה קודש להם, לאכול ולשבעה, ולמכסה עתיק.

תתסזמצדו של יוסף, כח שור, לא היה צורך לבטל יצרא דע"ז.

תתסזומשו"ה לא בטל יהושע אותו, כי חפץ לרומם את העולם בשלמות החיים כולם שיצרא דע"ז יהפך לאור קודש, מסייע להגדיל את שלהבת הקדושה.

תתסזוספג לתוכו כל הפזור בשבעים לשון, מתוך שמו יהוסף, בהוספת אות ה' שבו נברא עוה"ז משמו של הקב"ה. והקיבוץ של פזורים הללו, הרי הוא בונה את החיים השלמים בהתחלתם.

תתסזכדוגמת הטבור שחופפת השליא עליו, ערפל חתולתו.

תתסזשפת לא ידעתי אשמע ר"ת שלי"א, שמתהפכת לאור מתוך מחשכים.

תתסזוסת תלמוד עם אלף נוסף, שהכל מאוחד למטרה נשגבה, אלופו של עולם.

תתסזוהתורה אינה כ"א עונג, ולא סבל באמת. ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל. הסירתי מסבל שכמו.

תתסזואז אין צורך ליצרא דע"ז להגנז, בדודא דאברא. כפיו מדוד תעבורנה. ובעומק צרה בא חילוץ עליון, זרוזי גרמי.

תתסזבצרה קראת ואחלצך, אענך בסתר רעם, אבחנך - ר"ת אבר"א.

תתסזעל מי - ר"ת ק"י, הן הן נזהא דתורא.

תתסזמריבה סלה - מס שבלוחות בנס היו עומדין, לרומם גם ס"מ ממעמקים, ולהחזיר הכל לאל נאדר בקודש.

תתסזמחלב חטה - יצהר כמין חיטה.

תתסזומצור דבש אשביעך - ואין זה דבש של מציאה שבאה בהיסח הדעת, שיש בה חשש פן תשבענו והקאותו, ואין שום יראה רק שלא יהיה בך אל זר.

תתסזומתוך שלא שמע עמי לקולי - ואשלחהו בשרירות לבם ילכו במועצותיהם.

תתסזוהעצות הן במדריגה למטה מיסוד הגבורות הממותקות ברב נועמם.

תתסזלו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו, כמעט אויביהם אכניע ועל שונאיהם אשיב ידי, להיות להם כולם עבדים, נושאי מנחה, עובדים מאהבה.

תתסזישתחוו לו כל אלהים. ומשנאי ד' יכחשו לו, ויתנו עדיהם ויצדקו.

תתסזובאה ע"ז ומעידה על הקב"ה, ובטלה מן העולם, ביסוד ביטולה של עטרת מלכם, שהיא על ראש דוד, הנזר והעדות.

תתסזויהי עתם לעולם. הזמן בעצמו הוא הנצח, היום כמחר זהו יום אחד, שהוסיף משה מדעתו.

תתסזזה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו.

תתסחהשתיקה נתבעת בעומק הנשמה, מכל אשר הגיגים עליונים, שבעצמם עומדים הם ממעל לחוג המבטא של האדם, הנם קבועים בתוכיותו.

תתסחכשבעל המחשבה הדוממת עוסק בדממתו הנשגבה, עולמות רבים הולכים ונבנים, שירות נשגבות מתנשאות בשיא קדשן, וגבורה עליונה בעדן קודש מתרוממת על כל ספירותיו הרוחניות.

תתסחהשתיקה, המלאה חיים, מאצרת את הוד החכמה אל תוכה.

תתסחהעולם הרוחני והמעשי הולך ומתגלה בחידור עצום בכל פרטיהם, בכל קויהם היותר מדויקים, אל החכם העליון, שכרמי מטעיו הנם מסויגים בהסיג של שתיקה היפה לחכמים.

תתסחזאת היא הדממה העליונה, המתעלה בהודה על הרוח, הרעש, ועל האש, קול דממה דקה, והנה ד' עובר.

תתסטהתוכן העליון של חכמת הרזים, מתוך שהיא מוכרחת להשתלם על-ידי הופעת רוח הדורש העליון והתגלות נשמה בבינה עליונה, שלמעלה מכל חושי הבשר והחכמות המוגבלות, שהן תוצאותיהם, הוא בעצמו מכריח בהכרח פנימי את ההסתגלות הרוחנית להקשבה עליונה של רוח אלהים.

תתסטובני הנביאים היו מתרגלים בתכנים העליונים שאין מגיעים לציורם כי אם בהקשבה נצחית פנימית הנובעת מאור חיי הקודש, עד שהציורים בעצמם, הם דורשים את התפקיד של הבנתם, סדורם והפראתם, הם הם שהיו עוזרים להעלות את החיים הרוחניים של העוסקים בהם לידי המדה של הצפיה האלהית.

תתסטכעת בזמן היותר קרוב לקץ הישועה, קול התור נשמע בארצנו ונצנים נראו בארץ, והתביעה של דרישת אור ד', של דרישת גאולה רוחנית עליונה, של נהירה אל ד' ואל טובו, הולכת היא וגדלה. כעת הזמן מחיב להרבות קנין בתורה הפנימית, בחזיונות הקודש שאין להם מבא של הקשבה כי אם בהתעלותה של הנשמה ורוממות גבורתה באור חייה היותר זכים ועליונים,

תתסטוחיל אשר נגע ד' בלבם ממחנה אלהים זה, זה יהיה לנו הכח המיסד את יסוד הישועה, הכח הנותן חן ואור-חיים וגאון של גדולה בכל תעופת החיים אשר לתחית האומה בארץ-ישראל.

תתסטספר הזוהר הפורץ נתיבות חדשות, משים במדבר דרך, מסלה בערבה, הוא וכל תבואתו מוכן הוא לפתוח פתחי גאולה, ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזהר, יפקון ביה מן גלותא ברחמי.

תתעכשמלמדים את האדם תורת ההכנעה לפני האלהים, ואין מלמדים אותו את הגדולה האלהית, הרי מקלקלים בזה את נפשו, שמלמדים אותו לחיות חיי עבדות והשפלה.

תתעהכרח הוא ללמד תחילה את הגודל האלהי במדה כזאת, שיולד בנפש ציור נאמן, שהיחש של הכנעה שנולד בלב האדם כלפי האלהות, הוא באמת התכונה של הגדלות העליונה.

תתעשהרי אם יהיו כל העולמים כולם, וכל גדולתם הכמותית והאיכותית, אישיות אחת גדולה, היתה אז הגדלות העליונה שלהם, במה שהיו יכולים לצייר שיש להם יחש של קטנות וערך של כניעה כלפי הגודל האלהי.

תתעאיסודות התורה הם הפשט והסוד.

תתעאהדרוש והרמז, הם אמצעיים לקשר ולשלב את הרום עם התחתית, והפרטים רבים מאד.

תתעאבקיבוץ הרוחניות של יוסף נכללו בכתונת פסים שלו. ויהודה עוד רד עם אל.

תתעאויוסף ויהודה, בהיותם לעץ אחד, הרי כל עץ החיים כולו שלם, ומפריו נוטעים נטיעות מרובות לכוון בשלימות את כל הפרדס כולו.

תתעבגופו של אדם שהוא כ"כ חמרי ושפל, מתאים הוא עם תורת הפשט, בתורה ובעולם,

תתעבונשמתו שהיא כ"כ אצילית רוחנית, שואפת לגדולות מופלאות, היא מסוד אלה עלי אהלו.

תתעבמלאכי עליון, שרפים ואופנים הנם מכוונים מול הרמז והדרוש,

תתעבכשהם כלולים בכחות החיים של האדם, וישראל נעשים להם חברים, הכל שלם.

תתעבוכשההתפרדות מתגברת, אומרים לך רד כי שחת עמך, וקוץ ודרדר תצמיח האדמה, חסרת הכח האמיץ הריאלי. והאצילות העליונה, אור חיי ההויה כולה,

תתעבכאשר הפשט שואף ליסודו העליון, אור הרז, מתרחבים הזרועות שלו בתכונת הדרוש והרמז, והם עולים למעלה ראש בנשיאת כפים. שאו ידיכם קודש.

תתעגאי אפשר לעבודה בלא הכנה קדומה.

תתעגבתחילה עוברים המחשבות הנותנות להעבודה תכונה חיצונה.

תתעגוכשעומדים למשל בתפילה, בעוד שהתוכנים החיצונים משוטטים בתוכיות הרעיון, הרי מחזקים בזה את הכחות הללו ואת המקורים שלהם, שכולם סורי הגפן נכריה.

תתעגע"כ מוכרחת כל עבודה וכל תפילה להיות מוכנת בתוכן מחודש של רעיון פנימי, המגלה מאור האלהי תוכיות חדשה, המעוררת בטובה ברק חדש של האור העליון.

תתעגוגילוי הרצון והבהקת השכל הבאה בעבודה המיועדה, אז באה בצורה שמחזקת את הטוב המוחלט והופעת אורו בעולם, ע"י אור הנפש של פרק הזמן שהענין עומד בו.

תתעדכל בהירות באה מתוך אמונה, ואמונה מורכבת בהתחלתה מתוך מזג של יראה ואהבה,

תתעדוהנשמה בפנימיותה מרגשת היא שאמונה, יראה ואהבה, ביסודם הנם פונים רק אל הענין האלהי, וכל מה שישנם מדות הללו כלפי ענינים זולתיים אינם כ"א ע"י איזה האראה של הניצוץ האלהי, המגיע שמה.

תתעהעוה"ז נברא בה"א: הכרח, איסור. אלה הם שני ראשי התוכנים של החיוב הגמור והשלילה הגמורה.

תתעהוביניהם הוא החמר, שהם תלתא דרגין: חובה, מצוה, רשות.

תתעוכל רמז יש לו תוכן, ושורש.

תתעוכי אור המחשבה מלא בכל, וכל כלי שעושים לקבל בו הברקה מחשבתית הרי היא קולטת איזה רכוש.

תתעוומכל מקום צריך להבחין את תוכן הענין שמודיע הרמז. ורמ"ז עצמו ראשי תיבות ראה מה זה.

תתעזכל דבר יש לו צד נשגב וצד שפל, וקוים רבים בין שני הצירים הללו, וכ"א תופס כדי כל דבר במקום הראוי לו.

תתעחהאמונה האלהית, היא הקרקע שכל טוב החיים ממנה פורה.

תתעחכשם שתורת הקרקע מעשרת את הבעלים, שחשב העולם כולו שהם עומדים במדריגה היותר ירודה בחיי הכלכלה - האכרים, כן תורת האמונה תאשר אושר גדול ומפותח את כל ההמון כולו הקשור בקשר תום האמונה, ע"י מה שיראו להם את העושר הגדול שבאוצריה.

תתעחומה שהיה מוכן לעשירי הרוח בכל דור ודור, יהיה מוכן ומבורר לכל נפש אחרי שכבר עברו תקופות המכשירות בקניניהם הרוחניים את המדע האמוני שיצא לאור, בכל הדר בירורו.

תתעטהמוסר האנושי הולך הוא וטוב בפנימיותו, ולעומתו הולכת היא ההתפתחות המדעית ומופיעה בצורות חדשות המקילות את עול החיים.

תתעטאם היו ההתגלויות הללו באות לעולם, בעת שהמוסר היה פחות מאותה המדרגה שאנו עומדים בו עכשיו, היה מקלקל את סדר החיים, עוצם העושר ומיעוט העמל.

תתעטאמנם גם כעת, ביסום המוסר הוא מונח רק בתוכיותו, בסתר המדריגה, על כן רבות הן המניעות שאינן נותנות לאדם בכללו ליהנות מעולמו, וממילא אינו נהנה הנאה מרובה ואמיתית גם מההמצאות הרבות שמחדש אותן רוחו המעשי, ההולך ומתרחב.

תתעטורצויה היא עבודת הקודש של החכמים הרוחניים, מורי הדת, האמת והיושר העליון, מאורי האור האלהי בעולם, שהם מסגלים את האדם לחיים כאלה, שיהיה ראוי על ידם לקבל את כל הברכות הצפונות לו, מהעושר הגדול של המדע המעשי.

תתעטשאין גדלו ועשרו נערך כראוי, כ"א כשיחובר לו עושר עקרי של ברכת הרוח, שמקורה היא ברכת יוצר העולמים כולם ושפעת אורו.

תתפבכל חכמה שהאדם עוסק ימצא קוצר רוח יחד עם עונג.

תתפהעונג יבא לו מהרחבת ידיעותיו, מהתפשטות אור החיים הרוחניים בנשמתו, וקוצר הרוח יבא לו מהצמצום, שכל חכמה מצמצמת עצמה באופקיה המיוחדים לה.

תתפביחוד יסבול בעל הנשמה העשירה, רבת השירה והתפארת, מהצמצום של החכמות, העסוקות בנושאים חיצוניים ומקריים.

תתפביותר יגדל הכאב בעת אשר בעלי מקצועות, שלא טעמו כלל את טעם המכאוב של תוספות הדעת, והם שבעים ושמחים בחלקם, גדולים וגבוהים בעיני עצמם, מרוב שלמות שאין עמו חסרון בעיניהם, והם מושיטים לנו גרגרים יבשים של דברים כאלה, שבאמת הנם ביסודם מלאים רעננות, וחזות הכל.

תתפמושיטים לנו, למשל, הרצאות היסטוריות על פי מעשים ועובדות חיצוניות, וקורעים הם בחזקת היד את המקצוע, שהם מסוגלים לו, מכל הארג הגדול של ההויה הגדולה בהדר גאונה.

תתפמוכרחים אנו להתגבר על שוממות רוחנו, וללמוד מהמחפשים הללו את אשר יעלו במצודתם. אבל מוכרחים אנו אחר כך לחדש את פני הדברים במקוריותם, החיה והכוללת.

תתפבין אם אנו חפצים בשכלול הרוח של הכלל, בין אם אנו חפצים רק בשלמות עצמנו, סוף כל סוף לא נוכל לשאת בקרות רוח את עניות הדעת ואת חסרון החיים ודלדול התפארת הרוחני, שבעלי המקצועות מביאים עלינו ברב עשרם, ובהמון ידיעותיהם וחריצות הבקרת שלהם, הערוכה ברוח מסויים שמאלי או ימיני.

תתפאהדבקות האלהית, כשהיא באה רק בתור רעיון או רגש בודד שכל ארחות החיים, וכל השקפת העולם, וכל עשרה של תורה, וכל המזג הגופני, וכל היחש להסביבה ולההיסתוריה הלאמית והגזעית, ולכל תורת המוסר והמדות, ולכל זרמי השירה והפיוט, והרגשת כל נשגב ויפה בכלל, אינם מתיחסים אליה בקשר אורגני - מתהפכת היא למין הזיה של בטלנות, שהיא מדלדלת את האדם את היחיד ואת הציבור, ואינה ראויה כלל לשמה הגדול.

תתפאאבל בזמן שהיא באה מתוך עושר רוחני ומעשי גדול, אז היא, רק היא עטרת החיים, רק על ידה יבוסס מצב עם, על ידה ירומו קרן כל המדעים וכל תיקוני העולם היותר יפים ונהדרים. על ידה יזדככו הנפשות בעומקם, ועל ידה ימלאו החיים ששון ובטחה, החיים יעשו עשירים ויראת המחלות, היסורים, העוני והמות, לא יוכלו להפריע את אורם המזהיר כל.

תתפאבאספקלריא של מקור החיים הכל נשקף, והכל מנוצח מעצמת גבורי כח, אשר אור החיים ממלאים את כל הגות רוחם ואת כל קרביהם.

תתפאשמחת הנצח מעטרת אותם בכל עת, והוד הקודש מפאר את ערכם, ומזיו חייהם אור יקרות מופיע על כל העולם, על כל דורם, על כל אשר יחוש להיות נהנה מזיום.

תתפאוהתורה, שהדבקות האלהית היא מגמתה, בצורה של הרמת החיים כולם אליה, בצורה של התקיימותם של כל השכלולים המעשיים והחברותיים והכשרתם למגמתם העליונה, היא תורת החיים לכל העולם, שעתידה להיות המעין העולמי לאוצר רוח האדם.

תתפבהאורה האלהית היא הולכת וגדלה, פורה היא, מתגדלת ומתאדרת, מוספת את אורה וזיו חייה באין הפסק, כל זמן שהיא משומרת מעכירותה של עבודה זרה.

תתפבוכל הזוהמא שעבודה זרה גורמת, בא מפני ההפסק של הגידול והעילוי שמונח בתוכנה. אל אחר איסתרס ולא עביד פירין.

תתפבהמעין החי אינו מתקלקל, אין רקב עולה בו, מפכים הם תמיד מימיו. חדשים לבקרים רבה אמונתך.

תתפבאבל הבורות הנחצבים, לבד מה שמימיהם מי מערה סרוחים הם, ובמשך זמן קצר סרחונם נעשה מורגש עד כדי מחנק, לא יוכלו גם להחזיק את מימיהם.

תתפבהחיים עושים בקיעים בכלים המלאכותיים הללו, השקר מתגלה והכיעור מתבלט. בורות נשברים אשר לא יכילו המים.

תתפגכל השמות שבעולם הם צרים לנו, כשאנו באים לדבר על הנשגב האלהי מתוך מעמקי נשמתינו.

תתפגמבטאים אנו את השמות, ואנו יודעים, שהננו מזעזעים את אורם הפנימי בתור גורם דגורם של הביטוי הגופני והנפשי, ומתוך הצער הרוחני הזה הנשמה מתרחבת. מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה.

תתפדאפשר לומר, שהרצון לעולם לא יוכר, כמו שההכרה לא תרצה.

תתפדאבל אין זה מונע מלעלות במקום יותר עליון, שההכרה והרצון הנם מאוחדים שם.

תתפדואין שום צורך מביא לומר, שאין צורת החיים העצמותיים ערוכים מתוכן כזה, שסגולת ההכרה והרצון ביחד הם בה דבר אחד, עשיר ומלא ערך, ויחס המוסר אל עצמות החיים יהיה רק שהמוסר הטוב מאחד את ההכרה והרצון גם בענפיו, כמו שהם מיוחדים בגזע השרשי שלהם.

תתפההאישיות העולמית הכללית בעלת מוסר היא, בעלת רצון ובחירה,

תתפהוהרע העולמי הוא תולדה מירידתה המוסרית, כשם שהרע האישי הוא תולדה מהירידה המוסרית של היחיד, והרע החברותי מהירידה המוסרית של החברה.

תתפהאין לנו כל רשות לקטע את הצורה המתגלה לפנינו בחיים היחידיים והצבוריים, לומר שאין להם שרשים במרחבי החיים כולם. אי אפשר לתאר לנו חוק הויתי שאיננו מתפשט באופקים כלליים, היותר מתפשטים.

תתפההירידה הכללית בודאי יותר נשגבה, ויותר מלאת חיים היא מזו המצומצמת הפרטית. קטרוג הלבנה, חטא הארץ, הנם סבות קודמות לחטא האדם, והאדם הוא ענף שכחו גדול גם על שרשו.

תתפההולכים הדברים וחוזרים, ויתקן האדם את חטאו, והארץ תענה לעומתו, את חטאה תתקן גם היא. הלבנה תצא מקטרוגה, ותתמלא פגימתה, ולא יהא בה שום מיעוט, כל ההפרעות שבפמליא של מעלה יסודרו, באופן שהטוב רק הוא ינצח.

תתפהומבט חודר פנימי, בשלמות האושר הרצוני שבגנזי נשמתו של אדם, כשהוא מתאחד עם האפשרות של ההכרה העליונה, המודה בהטוב האלהי, בעוצם היכולת ובאדירות החפץ, להיטיב להאיר ולהחיות, הוא נותן לנו את ערובתו לטובה.

תתפהובאה הנבואה ושפעת רוח הקודש וממלאה את מה שהשכל אינו משלים, ומקור השמחה העדינה מתברך ברכת שלום ואמת.

תתפוהגאוה היא פוגמת את כל תוכן הקודש.

תתפוהאדם יש לו איזה ציור השערי בגודל האלהי שאע"פ שיודע הוא נאמנה שכל השרעפים נלאים וכל הרעיונים כלא נחשבים, מכל מקום הכרח הוא שאיזה ציור יתקשר ברוחו מהגודל וההערצה האלהית, ועל אותו הציור חלה אח"כ הודאתו הפנימית של מניעת ההשגה והציור. אבל השראת השכינה שבמקדשו הפרטי הרי היא בערפל ההשגתי,

תתפווכאשר הוא מתגאה ומיחס רוממות ושלמות לעצמו, עולה ציורו ההשערי בגדולת עצמו למעלה מהציור האלהי ונשאר עומד בגאוה נוראה, שאין לו ערך.

תתפוושכינה מיללת עליו וממילא סר האור, החופף, שעל גבי שכינתו, ונשאר ממש תוהו ובוהו ונעשה עבודה זרה גמורה, עד שמצוה לגדעו כאשרה.

תתפווכל התוכן המחשבי הזה ישים האדם אל לבו, וידבק בענוה, שהיא האמת הגמורה, שאי אפשר לו לאדם כלל להתגאות, ולא לשום נברא, ונאצל, אפשר להתגאות, במרום האמת, רק לגאה על כל גאים הגאוה יאתה, וגאותו גדלה עולם מהכיל.

תתפווהיא היא הענוה המוחלטת.

תתפוואם הברקה זו של קדושת הגאוה העליונה אינה מסודרת עדיין יפה בעולם, והמחשבה האנושית אינה ראויה להקיפה, הנה העתיד הגדול יפתח על זה שערים.

תתפוד' מלך גאות לבש ומסיים עדותיך נאמנו מאד, לביתך נאוה קודש, ד' לאורך ימים. ואורך ימים ישבע יודע שם ד', שהענוה היא כתרו האמתי.

תתפזדבר פשוט הוא שהצדיק עושה כל מעשיו בקדושה, וכל פעולותיו הגשמיות עולות הן לתקונו של עולם, וזאת היא אהבת המלאכה, שכל-כך שגבה מעלתה מצד עצמה ושנתנה בברית.

תתפזומעתה אין ספק שתקון עולם מלא והתרחבות אור הקדש נמצא באמת בכל מלאכה. כל תנועה שמצלת איזה חלק מן ההויה מן שליטת התוהו, דבר גדול וכללי יש כאן.

תתפזאמנם הנעלה מכל היא ההצלה הכללית של הכשרת החיים הפנימיים של המציאות, להוציאם מידי גלמותם ולתקנם בתור כלים שלמים העושים את תפקידם יפה.

תתפזאבל המחשבה של גדולי הדעת מתאחדת גם עם הנטיה ההמונית וקל וחומר עם נטית אהבת המלאכה והעבודה הממשית, שהיא כבר נטיה של שאר רוח, ורוח אלהים חופף עליה.

תתפזוכשישנם צדיקים בדור, שאור ד' מופיע עליהם תמיד, הם מאחדים נשמתם עם נשמת הכלל כולו, והגות לב פנימי של המוני בני אדם עושי המלאכה מתאחדת עם הגות לבבם.

תתפזוצד המארה שיש במלאכה שהיא באה מצד קנאת איש מרעהו, ומצד שנאת הבריות היונקת הרבה ממלחמת החיים בצורתה הארורה בעולם הירוד, הרי היא הולכת ומתפכחת, ויוצאה היא מכלל ארור ובאה לכלל ברוך.

תתפזלפעמים יש כח בצדיקים לתן אור קדושה בעצמות המלאכה עד שיהיה בה כח מעין של תורה, להביא לחיי עולם הבא ולתקן את הפגמים ולהשיב בתשובה גמורה את עוסקיה, גדול הנהנה מידיע כפיו יותר מירא שמים.

תתפזוכשם שיש כח להמשיך את הקדושה והאור האלהי הפנימי בכל המלאכות ולהוציאן מכלל אתלתיא, כן יש כח להמציא אור קודש בכל הלשונותובכל החכמות שבעולם, והצדיקים הגדולים צריכים להתפלל שיתמשך אור נועם ד' בכל החכמות ובכל הלשונות, באופן שמכל מקום יופיע כבוד ד' ומכל מקום יפוצו קרני אורה של תורה, ותפילתם של צדיקים והארת רצונם עושה רושם נמרץ עד אין קץ ותכלית.

תתפזביחוד צריכים להפנות לזה את התפילה בעת שרואים שהנטיה גדולה לשפות ומדעים, ואי-אפשר להלחם עם כל הפונים אליהם, והזמן ואותותיו מראים את ההכר, אז קמים צדיקים פנימיים לתשועה, בעבודה בחשאי.

תתפזובגדולת נפש חיה יחידה, באים ופותחים את הצנורות הסתומים, לשום סוד ד' בלמודיו, ולמודי ד' הם כל מה שבעולם, וביחוד כל מה שיש בו משום תקוני העולם.

תתפזומעוררים הם את הקדש שבכל לשון בכחו של יוסף, שכלל הכל באות ה' שבו נברא עולם הזה שנתוסף על שמו ובכחו של הדבור שבסיני שבא להרבות אור גדול יותר ויותר מזה.

תתפזד' אלהים יתן אומר המבשרות צבא רב שנחלק כל דבור לשבעים לשון, וכן באר משה את התורה היטב, והיטב זה היינו שמצא ערך הטוב האמתי שבכל לשון, הכח האצילי בהוד קודש, ואז הולכת השפה ומתבררת, ושפה ברורה הולכת ומתהפכת אל כל העמים לקרא כולם בשם ד'.

תתפזוכל המלאכות יאירו באור החיים על-ידי מלאכת הקודש, וכל מה שמתוספות מלאכות ועבודות גשמיות בארץ-ישראל, תצא על-ידי ישראל ביסודה המלאכה והעבודה משפלותה המאררה.

תתפזוכל מה שתגדל השפעת לשון הקדש בעולם, וכל מה שיעלה כח התורה והתפלה הטהורה, המאמצת להרחיב את אור האצילות האלהית בעולם, לבררה ולהודיע לבני אדם הדר כבודה בכל דרכי הודעה ובכל דרכי ברור והסברה, כן יוסיף האור להגלות על כל שפה ולשון ועל כל חכמה ומדע, וקל וחומר שיחול אור ד' על כל הדברים שבטעם, ביופי ובשירה, בהליכות דרך ארץ ובארחות הנמוס, ואפילו בקשוטים והדורים ואפני ההנהגות והנמוסים היותר מודרנים, כמובן המובחרים והעדינים שבהם, ובכולם יחל אור ד' לפעם.

תתפזוהרעיון המקשר את הכל אל הטוב והיושר, אל העדן ואצילות הרוח, אל אהבת העבודה בהדר הבטחון האלהי, והאהבה העליונה המשפיעה אור וחיים בכל נשמה יגלה הויראה בכל הענפים הרחוקים הללו.

תתפזוחיי עולם וחיי שעה יתקשרו בחוברת אמיצה, יקבלו דין מן דין, ויאירו כל הפרטים כולם באור הכלל, וכל ההופעות המעשיות והשכליות שבעולם מאורה העליון של אור תורה אשר האיר אב המון גוים איתן האזרחי, שהאיר ממזרח צדק, יקראהו לרגלו,

תתפזוהנה כבוד אלהי ישראל בא, מדרך הקדים, וקולו כקול מים רבים, והארץ האירה מכבודו.ואפילו התכנים היותר נפולים יתרוממו ויתקדשו, ומעין מבית ד' יצא והשקה את נחל השטים.

תתפחהמדע הפנימי, וביותר הפנימי שבפנימיות, שהוא מדע הקודש, המחיה את אור החיים, אינו תלוי בשום מדע אחר, כי הוא נהר עליון אשר מעדן יוצא, מכיפיה מיבריך.

תתפחומה שמחברים את התורה והחכמה אינו כדי להשלים איזה חסרון כח, כי אם לחבר חיבורים והופעות חדשות.

תתפחויצירה זו של התחברות אור רוח הקודש, פנימיות התורה, עם החכמה של ההכרה האנושית, במלא הקומה של שניהם, ובמלא רוח הידידות המתאימה של שניהם, תחדש בעולם נשמות חדשות, ותתן צביון חדש, רענן ובריא, לחיים.

תתפחומירכתי שאול תוציא אורים גדולים, להאיר באור חדש, באור צדיקים, לכל יושבי תבל.

תתפטצריכים ליסר את עצמו לאהבת הבריות, וביחוד לאהבת המעולים שבבני אדם, החכמים, הגיבורים, המשוררים והאמנים, העסקנים.

תתפטצריכים להכיר את אור הטוב שבמצויינים שבבני אדם, שעל ידם אור ד' מתפשט בעולם, בין כשהם מכירים את ערך משלחתם בין כשאין הם מכירים אותו.

תתצצריכים תמיד למצא את הצד המכובד שבל ענין. אז יגלה אור העולם כולו בכבודו העליון, ויחל להתקיים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ.

תתצאאורו של משיח כשזורח בלב, הוא מלמד לכבד את הבריות כולם. והיה שורש ישי אשר עומד לנס עמים, אליו גויים ידרושו, והיתה מנוחתו כבוד.

תתצבכשרואים התגברות שטפי אורות מלמטה למעלה, אז צריכים לשאוב משם של מ"ב, וכשרואים נחלים יורדים מלמעלה למטה, אז מתקרבים לאור שם של ע"ב.

תתצבוקידה שבקטורת כוללת בהא שלה את שתי ההופעות יחד.

תתצבוזאת היתה גבורתו של כה"ג להראות קידה,

תתצבולוי אחוי קידה ואיטלע משום הטחת דברים כלפי מעלה. אבל הוה גברא רבה אריכא, ששאב מקור מחשבותיו מאורך ימים, ואורך אפים, וקידה על אפים, וחפץ בתפארת ישראל גם בגלות, ודריש כלילא שרי.

תתצבואוהבי ד' יזהירו כצאת השמש בגבורתו. ותזרח לו השמש להרפא מצלעתו. אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם.

תתצגכל זמן שעוסקים בתורה ובחכמה, בגמילות חסדים ובישובו של עולם. באהבת הבריות ובדרך ארץ, אין להתפחד מכל התפרצות של דמיונות.

תתצגוכל ההופעה היותר כבירה של עושר הדמיון תתהפך לאור גדול, של זהב שבא, ויחי ויתן לו מזהב שבא, ויתפלל בעדו תמיד כל היום יברכנהו.

תתצגושטף האורות מלמטה למעלה יוציא אור חיים, שלא בעמל וביגיעה, כמדותיו של הקב"ה. שברא את הכל ברוח פיו, מה אנא במילולא דילי עבדית שמים וארץ אוף הכי את, ואשם דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטע שמים וליסד ארץ ולאמר לציון עמי אתה.

תתצדיותר יש להתירא מפני השפלות ממפני הרוממות. ובצדקתך ירומו.

תתצההצדיקים העליונים חוש הרוחני המקודש בעליוניותו כל כך מפותח אצלם, עד שאינם מוצאים בעצמם מנוחה, כי אם בקשר מחשבתם וכל חושיהם בהאורה האלהית, וההכרה האלהית והרגשתה היא מלאה אצלם תענוג ועדנים, ממולאים מכל מיני ענוגים שבעולם, מעונג של כל נעימה ושירה, מכל מיני טעמים וריחי נחוחים של בשמים, נרד וכרכם קנה וקנמון עם כל עצי לבונה, מור ואהלות עם כל ראשי בשמים.

תתצהוכל הידיעות, וכל המעשים הטובים וכל המדות הטובות, כל התורה וכל החכמה, כל החריצות, וכל היושר והצדק, כל גבורה וכל אור חיים, הכל ממולא אצלם בהדבקות האלהית, השכלית וההרגשית, הממלאה את כל הויתם עדנת עדן עולמים.

תתצהאומללים הם מרגישים את עצמם, כשעוברת שעה קלה שאין העדן האלהי ממלא את כל מלא חייהם.

תתצהואחרי שעה כזאת הרי הם מתעלים בעילוי של צניעות ונשיקות קודש לאור חי העולמים, בשפלות רוח, בשכל טהור, בקדושת עם, ובאמונת אומן.

תתצהונחלי עדן עליונים זורמים ושוטפים דרך נשמתם, וכל הברכות אצורות בה, חיים ונחת, שלום וריעות, דשן ורעננות לכל העולם כולו, לכל המעשים ולכל הבריות.

תתצהכל התורה והמוסר כולו, כל החכמה והדרך ארץ כולו, כל ההויה היא הדרכה לבא למדה עליונה זו, ולצד העליון שבה.

תתצוהעדן של ההכרה השכלית, יש לו צורה אחרת, והעדן של ההרגשה הנפשית גם כן צורה אחרת.

תתצוהראשון גדול הוא באיכותו, ואינו כל כך עמוק בפילוש החיים, והשני איננו כל כך בעל איכות גדולה, אבל עמוק וחודר.

תתצווכשהנשמה מתעלה, מתרכבים שני העדנים יחד, ואין קץ ושיעור לעשרם ולרוייתם המלאה, לעדנות אצילותם. ולאורם הבהיר והמזוקק.

תתצזבתחילת עשיית המצוה, בא חשק גדול מיסוד החכמה של ההכרה המלאה באור חיים על שמחת המצוה.

תתצזואח"כ האור הזה הולך ומתאים עם אברי הגוף המעשיים. באה הכונה ההלכותית שיש בה כח וחיים, אבל מוכרח הדבר להתגדר בגדרי ציור מעשי - והתרחבות הנשמה מתמעטת ע"י מה שעבר אור הרוחניות דרך צינורי התכונות המדותיות.

תתצזכיון שקיים אדם את המצוה, ואור האלהי שבה התחבר עם חיי גופו וכל כחותיו, הרי הוא מתעלה, והאהבה העליונה מתאמצת בקרבו בלא גבול.

תתצזברכת בני מערבא כד סלקי תפילייהו, עולה ברום מעלה, וחשק אור אהבה עליונה זו הבאה אחר המעשה, אין ערוך ליקרתה.

תתצזזאת היא משנה שמחה טוב לבב מרוב כל, והמצוה היא באמת כל, וטוב הלבב הבא ממילוי התשובה הרוחנית העליונה מבסם הוא את החיים כולם.

תתצחעבודה, נאמנות, גבורה, הם יסודי הענג השומרים אותו שלא יהפך לנגע.

תתצטכשמדברים בענינים הכוללים את כל ההויה, על ידי דוגמאות פרטיות מגרעינים רוחניים או גשמיים שאנו תופסים, הדבר דומה לבדיקת חכמי הקרקעות על ידי משקל קטן, חבלי אדמה גדולים.

תתקלפעמים מוצאים את אור התורה דוקא במקום רחוק.

תתקכשאירע הדבר שהמחשבות נתכווצו ונצטמצמו, הצמצום הולך ומתגבר עד שחלקים רבים ויסודיים מן התורה הם מוּצאים ממנה, והננו צריכים לדרוש אותם במקום רחוק.

תתקבדרך כלל, אין המחיצה בין התורה והחכמה גדורה כראוי.

תתקהרינו צריכים לדעת כמעט את כל המדעים כדי לברר יפה את התורה, ומתי הוצאו אלה מן התורה, אין לנו בירור.

תתקעסק הרפואה כלול הוא בתורה, שהרי באגדות הש"ס הכניסו אותו, והעסק דחיי דברייתא היה העיקר שהזקיק את רב"ר הונא, שיצוה לבריה למיזל לקמיה דרח, עוד יותר מהטעם של חידוד שמעתיה.

תתקבמשלי הננו מוצאים את השבח של החכמה.

תתקבדרך כלל יוכל היות, שקלקולים מוסריים של חכמים אחדים גרמו להגדלת הרעיון של ההבדל שבין התורה והחכמה.

תתקבכלל, מביאים כל המדעים לההכרה האלהית ולאהבת אלהים, א"כ הם כלולים בציווי של שמע ואהבת, שע"ז סובב והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, ושננתם לבניך.

תתקאם יש צורך לדעת את המעשה אשר יעשה, מה שאין החכמה מספקת ע"ז, מספיק הבדל זה גם ליתר המקצועות שבתורה שאינם מעשיים.

תתקופשוט הוא, שחובה היא הקדמת ידיעת המעשה, וגם הרגילות ברוח התורה שבא ע"י כל מה שעוסקים בה, היא מעלה את האדם לידי שלמות מעשית.

תתקוסגולה זו, יש ג"כ בכל חכמה בפנים ידועים, וכל חכמה באמת אור ד' היא, וההגדה הברורה המבדלת בין התורה להחכמה הכללית, היא שאלה גדולה.

תתקאצריך האדם להרגיל את עצמו, שמקצע אחד לא יסתור אצלו את המקצע השני, כי כל ענף מהענפי הרוחניים יש לו תפקיד בפני עצמו.

תתקאביחוד צריכה אזהרה זו להיות נשמרת, ביחש להעבודות המעשיות והעבודות העיוניות והלימודים שלהם.

תתקאכשעוסקים בלימודים הרוחניים הגבוהים, אין האדם מסוגל אז לא למעשים ממשיים ולא לההגיון שלהם, אבל עליו לדעת, שיש מקצע מעשי בעולם, והוא עשיר מאד ורב הענפים. וצריך האדם להשתדל, שיהיה רוחו מוכן להיות סופג אל תוכו גם את הצד המעשי עם כל פרטיו.

תתקאולהיפוך, בעת שהוא קשור עם העבודות המעשיות ולימודיהם, צריך לשום אל לבו שיש עולם רוחני עליון, שאי אפשר כלל שלא להתבסם מבשדמיו.

תתקאובין אלה הנטיות השונות של הרוחניות והמעשיות, יכין לו האדם מעמד רוח ממוזג, עשיר בהרכבתו, שיהיה מוכן להתעסק בתורה ובמעשה במלא המובנים שלהם.

תתקבהתכלית האחרונה של כל ההויה כולה הוא גילוי אור ד', ברום תענוגו העליון, באחדות עליונה כזאת, שלא יהיה שום ניצוץ חיים שהיש העצמי שלו לא יתעלה למעלה הרוממה מכל רוממות זאת.

תתקבואז יהיה העילוי של כל ההויה כולה זורח בכל פרט ופרט בפני עצמו, כדוגמא של אספקלריא, שכל מה שעומד נגדה מוזרח ונראה בה, ואין קץ לאושר גדול זה.

תתקבומשום כך צריכה היא ההויה להפרד בתחלה לחלקים היותר קטנים, וצריכות שבירות גדולות לצאת אל הפועל כדי להפריד את הנקודות.

תתקבואחר צחצוחם וזיכוכם, הלא תהיה כל נקודה כוללת כל היש כלו, והכל מלא אור ד' וכבודו.

תתקגבינה הוא האידיאל העליון איך שהעולם צריך להיות, בתכלית הטוב, הנועם והאושר, לא כמו שהוא עם גבוליו ומצריו, וזעירותו, כי אם ברעיון הדרור, המוחלט מכל מועקה שבעולם, עולם מלא, עולם עליון.

תתקגוממעל לבינה היא החכמה, מה שעולם זה עומד להכיר ממה שיותר עליון ממנו.

תתקגומה שהוא יותר עליון מכל אידיאל עולמי בהכרה, ואידיאל עולמי מלא בעתיד, הם תמיד מקושרים זה אל זה.

תתקגוחיי כל העולמים וקיומם באים על ידי הצפיה הנסתרה שיש אל הכל להאושר העליוני הלזה, שהוא נותן בלא הרף את דחיפת ההויה מכלליות כלליותה עד פרטיות פרטיותה, ומהאצילות היותר טהורה ומאירה, עד החמריות היותר טמאה וחשוכה, הכל עומד להתעלות, להאיר, ולהתאחד.

תתקגורעיון אחדותי זה, כללי ועליון, ממלא לבם של צדיקים גדולה שמחה, ומחזק ומחיה את רוחם לעבודה שלמה תמידית, ונותן להם כח רוחני, של שלום וכבוד, להשלים עם כל נטיות החיים ולהעלותם, לדעת איך לכבד את הבריות כולם, ולהסתכל מתוך מעמדם איך הכל עושה רצון קונו.

תתקגומתוך עליוניותה של מחשבה זו יודעים הם לברר מכל דבור ומכל תנועה, מכל ידיעה ומכל מאורע דברי אלהים חיים.

תתקגואור תורה וחכמת אלהים מאירה את כל הוייתם מכל העברים, ובקרבם יכבדו את אלהי הכבוד, והדר כבודו מלא עולם, וסובב עולם, ומעולם עד עולם אתה אל, וחסד אל כל היום.

שמונה קבצים — חלק א׳