ב. עשרת הדיברות
(א) דרך מסירתם לעם - פרק כ
לפי האמור בס' דברים (ה, ד, ושם יט) פשוט הוא, שה' אמר את כל עשרת הדברים האלה 'פנים בפנים' אל כל קהל בני ישראל, ויש הוכחות נוספות לכך - להלן (פסוק יט) 'אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם' ובס' דברים (ד, יב־יד) 'וידבר ה' אליכם מתוך האש... את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים'. ואף על פי כן יש בנדון דעות שונות אצל חכמינו ז"ל, וכך מובא במדרש. ר' יהושע בן לוי ורבנין, ר' יהושע אומר. שני דברות שמעו ישראל מפי הקב"ה, 'אנכי' ו'לא יהיה לך', ההוא דכתיב 'ישקני מנשיקות פיהו' ולא כל הנשיקות; ורבנין אמרין, כל הדברות שמעו ישראל מפי הקב"ה. ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי, טעמין דרבנין, דכתיב אחר כל הדברות (להלן פסוק טז) 'דבר אתה עמנו ונשמעה'. מה עביד ליה ד' יהושע בן לוי? פליג, שאין מוקדם ומאוחר בתורה, תורה בגימטריא' וכו'. ודעתם של רבנן מוצגת גם במקורות נוספים. והרי לשון הספרי. 'מניין אתה אומר שכל המודה בע"ז כופר בעשרת הדברות? תלמוד לומר 'אשר דיבר ה' אל משה', ולהלן הוא אומר 'וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר'... מניין אף במה שנצטוה משה? שנאמר 'את כל אשר ציוה ה'...' מגיד הכתוב שכל המודה בע"ז כופר בעשרת הדברות ובמה שנצטוה משה ובמה שנצטוו האבות ובמה שנצטוו הנביאים וכו'. ולכאן שייכים גם המדרשים שלפיהם אמר הקב"ה תחילה את כל עשרת הדברות בדיבור אחר, ואחר כך פירט כל אחד בנפרד. כך למשל המכילתא לפסוקנו. 'מלמד שאמר הקב"ה בדיבור אחד עשרת הדברות, חזר ופירשן דיבור דיבור בפני עצמו... ושאר כל הדיברות דיבור דיבור בפני עצמו'. ובקיצור מובא כך גם בספרי לפסוק 'וישם לך שלום' (במדבר ו, כו) ובמדרש. לעומת זאת מתקבלת דעת ר' יהושע בן לוי בתלמוד הבבלי - במס' מכות כד. ובמקום אחר שם - הוריות ח. - היא נמסרת בשם ר' ישמעאל. גם התרגום הירושלמי מקבל אותה, שכן הוא מקדים לשני הדברות הראשונים מבוא חגיגי ביותר, ראה שם, וראה עוד להלן תימוכין נוספים לדעה זו.
שאלה מעניינת היא, מה הביא לידי דעה זו (של ר' יהושע בן לוי)? אין להניח שהגימטריה של התיבה 'תורה' או הצורה 'מנשיקות' (ולא כל נשיקות) שהוזכרו למעלה, הביאו לדעה הסותרת את פשוטו של מקרא. רבים רוצים להניח שהמקור הוא בכך, שבשני הדברות הראשונים באים השמות הקדושים בלשון 'מדבר' (גוף ראשון), בעוד שלאחר מכן הם באים בלשון נסתר, ומכאן שהראשונים נאמרו הישר מפי הגבורה, ואילו האחרונים נמסרו להם לישראל באמצעות משה רבנו ע"ה. ברם, בדין כבר העיר ראב"ע שאין בכך כל הוכחה, מפני ששכיח הוא בלשון הקודש, שהדובר ידבר לעתים בלשון מדבר ולעתים בלשון נסתר. "כי משפט אנשי לשון הקודש לדבר ככה"; השוה מלכים א, א, לג; שמות כג, יח. על כן מן הנכון הוא להניח, שלשון הכתוב בס' דברים (ה, ה) הוא זה שהביא לדעה, שישראל לא שמעו את כל הדברות הישר מפיו של הקב"ה, שהרי שם נאמר 'אנכי עומד בין ה' וביניכם להגיד לכם את דבר ה". אמנם גם היה להסיק מכאן שכל הדברות נתבארו תחילה על ידי משה רבנו, ברם מכיוון שנאמר שבני ישראל שמעו ה' מדבר בעצמו, הרי שסביר יותר להניח, שאכן שמעו תחילה חלק מן הדברות מפיו ית', אלא שאז נחרדו ונסוגו אחור, ולא שמעו עוד את היתר אלא מפי משה רבנו. המסקנה שדווקא את שני הדברות הראשונים שמעו מפי ה' הוסקה מרמזים אחדים - לשון מדבר והגימטריה של התיבה 'תורה', ואולי הרמז המובהק ביותר הוא חיבורן של שתי המצוות לפרשה אחת.
היו שביקשו לשער, שדווקא המצוות המוסבות במישרין על הקב"ה, דהיינו איסור ע"ז ואיסור נשיאת השם לשוא נאמרו לישראל מפי ה', ועל כן יש כאן בפרשת יתרו, במקום שה' עצמו מדבר, פרשה פתוחה אחרי מצוות 'לא תשא', בעוד שאין כזאת בפרשת ואתחנן, מכיוון ששם אין עוד צורך בה באשר שם משה רבנו הוא המדבר. ברם, אין להשערה זאת כל סמך בספרות התלמודית, אף לא בדברי הירושלמי (סנהדרין ג, ו - דף כא ע"ב). אמר ר' יוסי בי רבי בון 'אני פי מלך שמור' - אני פי מלך מלכי המלכין אשמור, שאמר לי בסיני 'אנכי ה' אלהיך' (כ, ב) 'ועל דברת' - 'לא יהיה לך אלהים אחרים על פני', 'שבועת אלהים' - 'לא תשא את שם אלהיך לשוא' בד בר הזה נבוא ההוא גברא וההן כלבא שניהן שווין', כלומר, 'אני פי מלך שמור' - אנכי ה' אלהיך', 'ועל דברת' - 'לא יהיה לך, 'שבועת אלהים' - 'לא תשא', שהרי מכיוון שמאמר זה נמסר על ידי אמורא צעיר (ר' יוסי ברבי בון או ר' לוי), אין מגמתו יכולה להיות לומר לנו ש'לא תשא' הושמע לבני ישראל מפי הגבורה, אבל הובלט במאמר זה משום הנאמר בתוספתא שמובאת במס' שבועות (לט ע"א). 'כל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה בסיני 'לא תשא' וגו' וכל עבירות שבתורה נאמר בהן 'ינקה' וכאן נאמר 'לא ינקה'. מאמר עתיק זה שאותו הקדימו כאזהרה למי שנתחייב להישבע בבית־דין דומה שגם מבקש לרמוז לפתוחה, מעין הפסקה ממשוכת שנתהוותה עקב זעזוע האדמה הגדול. ואולי באמת על הקורא להפסיק כאן הפסקה ממושכת, וכמו טעמן של הפתוחות להלן ויקרא כד, יב; במדבר יב, יג; שם כז, ה ועוד. ובדרך אגב גם יצוין שאין כל הכרח למצוא טעם לפתוחות, שהרי אנו מוצאים בתורה פתוחות וסתומות רבות, שקשה למצוא להן טעם, אם אמנם יוצאים מן ההנחה שפתוחה היא סימן־הפרדה גדול מסתומה. השוה למשל פרשת ברכות יעקב, ברכות משה והפרשות תרומה, תצוה, וויקרא. רמב"ן סבור, שאין חז"ל באים לומר כי בני ישראל שמעו רק את שני הדברות חראשונים מפי הגבורה, שכן זה יסתור את הכתוב בספר דברים (ה, יט). אבל לדעתו אמנם אמר ה' את כל עשרת הדברות לעיני כל ישראל, אלא שרק שני הראשונים הובנו על ידי העם, בעוד ששמונת האחרים צריכים היו להתפרש לו לעם מפי משה רבנו, ולפי זה מוסב הכתוב 'אנכי עומד... להגיד להם' וגו' על שמונת הדברים האחרונים.
לרמב"ם דעה שלישית באשר להשמעת הדברות בסיני, דעה שיש לה על מה לסמוך גם בדברי חז"ל, ואלו דבריו. "יתבאר לי שבמעמד הר סיני לא היה המגיע למשה מגיע לכל ישראל, אבל הדיבור למשה לבדו ע"ה, ולזה בא סיפור עשרת הדברים כולו סיפור היחיד בנפרד, והוא עליו השלום ירד לתחתית ההר ויגד לבני אדם מה ששמע. אמרה תורה 'אנכי עומד בין ה' וביניכם' ואמרה גם כן 'משה ידבר והאלהים יעננו בקול', ובביאור אמרו במכילתא כי כל דיבור ודיבור היה משיבו להם כמו ששמע. וכתוב בתורה גם כן 'בעבור ישמע העם בדברי עמך' וגו', מורה כי הדיבור היה לו, והם ישמעו הקול ההוא העצום, לא הבדל דברים, ועל שמע הקול ההוא העצום אמר 'כשמעכם את הקול', ואמר 'קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול', ולא אמר 'דברים אתם שומעים'. וכל מה שבא משמע הדברים, אמנם הנרצה בו שמע הקול, ומשה הוא אשר ישמע הדברים ויספרם להם. זה הנראה מן התורה ומרוב דברי חז"ל, אלא שיש להם גם כן מאמר כתוב בהרבה מקומות מן המדרשות והוא בתלמוד גם כן, והוא אמרם 'אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום', רוצים בזה לומר, שהם הגיעו אליהם כמו שהגיעו למשה רבנו ע"ה, ולא היה משה רבנו ע"ה מגיעם אליהם. וזה, ששתי אלה השורשים, ר"ל מציאות הא־ל ית' והיותו אחד, אמנם יושג בעיון האנושי וכל מה שייוודע במופת, משפט הנביא בו ומשפט כל מי שידעהו שוה, אין יתרון, ולא נודעו אלה שני השורשים האלה מצד הנבואה בלבד, אמרה התורה 'אתה הראית לדעת' וגו'. אמנם שאר הדברות הם מכת המפורסמות והמקובלות, לא מכת המושכלות, ועם כל מה שנזכרו גם כן מן הענין ההוא היוצא מן הכתובים ודברי החכמים הוא שלא שמעו ישראל במעמד ההוא אלא קול אחד לבד פעם אחת, והוא המאמר אשר השיג אשר השיג משה וכל ישראל ממנו 'אנכי' ו'לא יהיה לך', והשמיעו להם משה רבנו בהבדל אותיות נשמעות. וכבר זכרו חכמינו ז"ל כל זה וסמכוהו לאמרו 'אחת דיבר אלהים שתים זו שמעתי', וביארו בראש מדרש חזית שהם לא שמעו מאמר אחר מאתו יתעלה, וכתוב בתורה (דברים ה, יט) 'קול גדול ולא יסף', ואחר שמוע הקול ההוא הראשון היה משה שזכר מיראתם (שם ה, כא־כד) 'הן הראנו ה' קול גדול ולא יסף' אחר שמוע הקול ההוא הראשון היה מה שזכר מיראתם מן הענין ופחדם הגדול, וכל שספר מאמרם (דברים ה, כא־כד) 'ותאמרו הן הראנו ה' אלהינו ועתה למה נמות וגו' קרב אתה' וגו', ובא הוא הנכבד מכל נולד שנית וקיבל שאר הדברות אחת אחת וירד למטה להר וישמיעם אותם במראה ההוא הגדול, והם יראו האש וישמעו הקולות אשר הם קולות וברקים ברעם וקול שופר חזק. וכל מה שתמצאהו מזכרון שמע קולות רבים כמו שכתוב (ה, יח) 'וכל העם רואים את הקולות' וגו', אמנם הם קול השופר ורעם וכיוצא בהם. אמנם קול ה' רצונו לומר הקול הנברא אשר ממנו הובן הדבור, לא שמעוהו אלא פעם אחת לבד, כמו שאמרה התורה וכמו שבארו החכמים במקום אשר העירותיך עליו, והוא הקול אשר יצאה נשמתם בשמעו והשיגו בו שתי הדברות הראשונות. ודע שזה הקול גם כן אין מדרגתם בו שוה עם מדרגת משה רבנו ע"ה, ואנכי מעירך על זה הסוד ואודיעך שהוא ענין מקובל באומה ידוע אצל החכמים. וזה שכל מקום שתמצא 'וידבר ה' אל משה לאמר' יתרגמהו אונקלוס 'ומליל ה' עם משה למימר', וכן אמרו וי'דבר אלהים את כל הדברים האלה' - ומליל ה' ית כל פתגמיא האלין', אמנם מאמר ישראל למשה 'ואל ידבר עמנו אלהים' (שם, טז) תרגומו. 'ולא יתמלל עמנא מן קדם ה", הנה הבדיל לך ע"ה הכלל אשר הבדלנוהו. ואלו הענינים הנפלאים הגדולים כבר ידעת שאונקלוס קיבלם מפי רבי אליעזר ורבי יהושע אשר הם החכמים שבישראל".
דומה, שדעת רמב"ם נתמכת בדברי הספרי לפסוק 'כי דבר ה' בזה' (במדבר טו, לא). "רבי ישמעאל אומר, בע"ז הכתוב מדבר, 'כי דבר ה' בזה' - שביזה על דיבור ראשון שנאמר למשה מפי הגבורה 'אנכי ה' אלהיך וגו', לא יהיה לך אלהים אחרים על פני"'. והשוה סנהדרין בצט. אבל מדברי הגמרא בהוריות (ח.) נראה שמשמע הדברים 'שנאמר למשה' אינו אלא שהמצוה אמנם נאמרה למשה ואולם היה זה כנגד כל ישראל ואף הם שמעוה. אם נרצה להגיע למסקנה באשד לדרך מסירתו של דבר ה' בסיני על פי הכתובים ודבריהם ז"ל, נגיע לדברים אלה. לדעת חז"ל (ברכות מה. וירושלמי מגילה ד, א - דף עד, ד) היחס בין ה' ב"ה ובין משה רבנו ע"ה בשעת מתן תורה הוא זה. ה' הוא הקורא, ומשה הוא המתרגם. ובירושלמי שם משה אף נקרא סרסור בין ה' לישראל, בהסתמך על הכתוב 'אנכי עומד' וגו' (דברים ה, ה), בעוד שבבבלי נסמכת דעה זו על הכתוב 'משה ידבר' (שמות יט, יט), והגמרא בברכות אף מסבירה, לשם מה נחוץ היה מתווך־סרסור שכזה - בני ישראל לא הורשו לעלות על ההר, כי לא היו קדושים במידה מספקת כדי להיות בקירבת אלוקים, ועל כן אמנם שמעו קול ה' המדבר אליהם מתוך האש, אך ממקום עומדם המרוחק לא יכלו להבין כל זה - 'קול דברים אתם שומעים'. רק משה אשר עמד על ההר הבין קול ה' זה, והוא הי המתורגמן אשר חזר בפני העם על דבר ה' ואף הסבירו. נמצינו למדים שבני ישראל אמנם שמעו את עשרת הדיברות מפי הגבורה אך נזקקו להבהרתם־הסברתם על ידי משה. 'אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא (דברים ה, ה). ואולם על פי דברי ר' יהושע בן לוי שמעו בני ישראל רק את שני הדברים הראשונים ואותם אף הבינו, אך יתר הדברות - כמו כל התורה כולה נאמרו להם על ידי משה. ומובן מאליו שפשוטו של מקרא כדברי החכמים.
עשרת הדברות ניתנים לנו בתורה בשתי גרסאות. עד למצוות שבת זהות שתיהן, להוציא השינוי הקל מן 'פסל וכל תמונה' (שמות כ, ד) ל'פסל כל תמונה' (דברים ה, ח), ואולי עוד הקרי־כתיב שבסוף הדיבר הראשון, במקום 'מצותי' בדברות הראשונים. אך ממצוות השבת ואילך מרובים השינויים. במקום 'זכור' (שמות) בא בס' דברים 'שמור' ושם התוספת 'כאשר צוך ה' אלהיך'. במקום 'בהמתך וגרך אשר בשעריך' באות המלים 'ושורך וחמורך וכל בהמתך וגרך אשר בשעריך', והתוספת 'למען ינוח עבדך ואמתך כמוך'. במקום 'כי ששת ימים עשה ה" (שמות) כתוב בדברים 'וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים' וגו'. במצוות כיבוד אב ואם יש בדברים שתי תוספות. 'כאשר צוך ה' אלהיך' ו'למען ייטב לך'. המצוות הבאות ('לא תרצח' וגו') מחוברות שם זו אל זו בוי"ו החיבור, ושלא כבס' שמות. במצוות 'לא תענה' נאמר בשמות "עד שקר' בעוד שבס' דברים נאמר 'עד שוא'. במקום 'לא תחמד' השני בשמות בא בדברים 'לא תתאוה'. בס' שמות נאסר תחילה חימוד בית ורק אחר כך חימוד אשה, ואילו בדברים הסדר הפוך - תחילה אשה ואחר כך 'בית', ועוד יש שם אחר 'בית רעך התוספת 'שדהו'. ונראים דברי ראב"ע כאן שהדברות שנאמרו בסיני בנוסח שבס' שמות נאמרו, וכאשר משה רבנו ע"ה חזר עליהם בס' דברים, לא חזר עליהם באורח מילולי מדויק, אלא באורח ענייני, תוך כדי עריכת שינויים מספר והוספת אי־אלה הוספות, ונשתדל למצוא לכל אלה טעמים כאשר נדון בפרטי המצוות. ומכל מקום אפשר להוכיח בנקל שאכן הטקסט שבס' שמות הוא המקורי, שהרי התוספות 'כאשר צוך ה' אלהיך' (דברים ה, יב, טו) עצמן רומזות לזה שבס' שמות. אף אין להניח, שבמצקור חוברו מצוות אחדות בוי"ו־החיבור. על כל פנים, עשרת הדברים המוזכרים להלן (לד, כח) אינם - לדעת רוב המפרשים -שום דבר אחר מאשר עשרת הדברים שלפנינו. הכל מודים שגם דברי ה' הבאים כאן מחולקים לעשרה דברות, והשאלה אינה אלא באשר לאופן החלוקה. הכל מסכימים, שמ'לא תשא' (פסוק ז) ועד 'לא תענה' (טז) מנויות שבע מצוות. לא תשא, זכור, כבד, לא תרצח, לא תנאף, לא תגנב ולא תענה. והשאלה אינה אפוא אלא כיצד לחלק את הקטע 'אנכי - מצותי' (פסוקים ב־ו) ופסוק יז לשלוש מצוות. והנה בשאלה זו יש מקום לדעות שונות. אפשר לראות בפסוקים ב־ו מצוה אחת ולחלק את פסוק יז לשתי מצוות 'לא תחמד', וגם אפשר לומר היפוכו של דבר, דהיינו פסוקים ב־ו שתי מצוות ופסוק יז מצוה אחת.
אם נקבל את החלוקה הראשונה, דהיינו שעד 'מצותי' ישנן שתי מצוות, יש עוד לשאול, עד היכן מגיעה הראשונה, ומתחילה השניה. אצלנו מקובל להתחיל את המצוה השניה במלים 'לא יהיה', אך עלינו לבדוק, כיצד חילקו אבותינו את עשרת הדברות בימי קדם, ובמלים אחרות - מהי החלוקה הראשונית. יש מי שסובר, שבעלי המסורה הראשונים משכו את המצוה הראשונה עד 'מצותי' וחילקו את איסור החימוד לשניים. בעד חלוקה זו מדבר סימון הפרשיות, שהרי בעוד שהפסוקים ב־ו מהווים פרשה אחת בלי הפסקה, מחולק הפסוק יד על ידי סתומה לשתי פרשיות. והנה בדין כבר הטילו ספק בטענה־הקביעה שסימן פרשה אכן משמש תמיד סימן הפרדה, שהרי מצינו סימונים כאלה בין משפט־רישא למשפט־סיפא וגם אי־שם באמצע פסוק. כלומר, ייתכן שיש משמע אחר - לא הפרדה - לסתומה שבפסוק יד. ואולם לא יהיה די בכך, שהרי על כל פנים, על פי רוב משמשים סימני פתוחה וסתומה כסימני הפרדה, ומכאן שסביר יותר, שלפחות בימי קדם (סימני הפרשה הם קדומים ביותר, וקרוב לוודאי שהם מסיני) איסור חימוד חולק לשתי מצוות. והנה גם אותה הסתומה עצמה שבאיסור חימוד בעייתית מאד, וכבר הטילו ספק גם בה, שכן מתוך כ-600 כתבי יד שנבדקו, היא אינה מופיעה ב-234 בס' שמות וב-184 בס' דברים . ר"ו היידנהיים מעיד ב'עין סופר' שבכל ספרי תורה שבבית הכנסת מצויה סתומה באמצעה של המצוה האחרונה שבעשרת הדברות, הן בס' שמות והן בס' דברים. והנה לפי רמב"ם המונה את הפתוחות והסתומות על פי כתב־היד של בן־אשר אמנם יש סתומה זו בס' דברים אך איננה בס' שמות, ואין זו יכולה להיות שגיאה אצל רמב"ם. מותר אפוא להניח שבתחילה היתה סתומה רק בס' דברים בין 'לא תחמד' לבין 'ולא תתאוה', בעוד שבין 'לא תחמד בית רעך' לבין 'לא תחמד אשת רעך' שבס' שמות לא היתה כזאת, ובכך יתבהרו כל התופעות כולן - אותם הספרים שהחסירו את הסתומה בשני המקומות, תיקנו את הדברות שבס' דברים על פי הדברות שבס' שמות, בעוד שאלה שמקיימים אותה בשני המקומות עשו להפך, כלומר תיקנו ס' שמות על פי ס' דברים, ועם זאת הוצרכו הללו להחסיר את הסתומה שם (דברים ח, א), והיא זו שניתן לוותר עליה קל יותר מכל השאר, שאם לא כן תהיה אחת יותר מדי.
והנה, אם אמנם לא היתה סתומה בין שני איסורי החימוד שבס' שמות, הרי נאמר בכך מצד אחד שאין הסתומה בס' דברים רוצה לחלק את איסור החימוד לשתי מצוות נפרדות, ומאידך גיסא גם נאמד בזה שהעדר סתומה בקטע 'אנכי... מצותי' אינו נותן מקום להסיק שמדובר שם במצוה אחת ויחידה, שאילו היה כן, היתה צריכה להיות סתומה בין שני ה'לא תחמד' שבס' שמות. מכאן מסתבר, שלסתומות שבעשרת הדברות יש טעם אחר, ואמנם בנקל ניתן למצוא טעם כזה. זה שבאמצע המצוה האחרונה בס' דברים ישנה סתומה, ואילו בס' שמות אין, אינו יכול להיות אלא משום שבס' דברים יש שני איסורים נפרדים שונים זה מזה, דהיינו 'לא תחמד' ו'לא תתאוה' בעוד שבס' שמות כתוב פעמיים 'לא תחמד'. וכבר שנינו במכילתא ע"א. "לא תחמד, ולהלן הוא אומר 'לא תתאוה', לחייב על תאוה בפני עצמה וחמדה בפני עצמה; רבי אומר, כתוב אחד אומר 'לא תחמד' וכתוב אחד אומר 'לא תתאוה', כיצד יתקיימו שני המקראות הללו? לומר לך, שאם התאוה סופו לחמוד, שנאמר 'לא תתאוה... ולא תחמד"'. הרי לך ש'לא תחמד' ו'לא תתאוה' שני איסורים נפרדים הם, וכדי להבליט זאת, הוכנס סימן הפרדה בין השניים ומהאי טעמא אכן הם נחשבים לשני דברות.
ואולם יש לשאול, כלום באמת 'לא תחמד' ו'לא תתאוה' שני איסורים נפרדים הם?. התשובה היא שלילית. הרי אילו היה כך, היו גם 'לא תחמד' ו'לא תחמד' שבס' שמות צריכים להיות שני איסורים, ואין ממפרשי התורה היהודיים - ובוודאי לא במכילתא - מי שיסבור כך, וממילא גם 'לא תחמד' ו'לא תתאוה' אינם שני דיברות.
וצריך לומר, שאין מספר הדברות חייב להיות זהה עם מספר המצוות הכלולות בהם. אפשר שיהיה דיבר שאינו מכיל כל מצוה שהיא, ואפשר שדיבר אחד יכיל כמה מצוות שהן קרובות זו לזו. ואכן יש לפי רמב"ם בדיבר השני ארבע מצוות ובדיבר הרביעי - 'זכור' - שתיים. ומצוות אלה אינן נפרדות זו מזו על ידי סתומה משום שהן שייכות לקטגוריה אחת, ועם זאת ניתן להבחין בכך שהן שתיים (או ארבע) גם בלא כל סימן חיצוני. ואולם ב'לא תתאוה' היה צריך ליתן סימן שכזה משום שהיינו סבורים, על פי הלשון שבס' שמות, שחמדה ותאוה אחת הן. ובכך יש גם תשובה לשאלה, מדוע אין סתומה בין שני הדברות הראשונים. אמנם נחשב הדיבר הראשון - 'אנכי' - על פי רמב"ם למצוה, ואולם בעל הלכות גדולות סובר שאינו מצוה, והוא מסתייע במכילתא שזה לשונה. "'לא יהיה לך אלהים אחרים על פני' למה נאמר? לפי שנאמר 'אנכי ה' אלהיך'. משל למלך בשר ודם שנכנס למדינה, אמרו לו עבדיו, גזור עליהם גזרות. אמר להם לאו, כשיקבלו את מלכותי, אגזור עליהם גזרות, שאם מלכותי לא יקבלו, גזרותי לא יקבלו. כך אמר המקום לישראל, 'אנכי ה' אלהיך. לא יהיה לך'. אני הוא, שקיבלתם מלכותי עליכם במצרים? אמרו לו, כן. וכשם שקבלתם מלכותי, קבלו גזרותי. 'לא יהיה לך אלהים אחרים על פני"'. והדברים ברורים ביותר - לדברי המכילתא 'אנכי' הוא מעין מבוא ולא מצוה. ורבי שמעון בן יוחאי מביא כמקבילה את הכתוב 'קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם (ויקרא יט, ב) אני הוא שקיבלתם מלכותי בסיני, קבלו גזרותי". לפיכך 'אנכי' אינו אלא מבוא לכל המצוות ולא מצוה בפני עצמה, כאמור, וגם זאת הוא דיבר, כי המשפט המשמש מבוא ויסוד לכל המשפטים הבאים אחריו, יכול אף הוא להיחשב לדיבר. אבל עם זאת לא היה מקום להפרידו מן ההמשך. אדרבה, הוא צריך להיות מחובר אליו היטב, כמו משפט־סיפא למשפט־רישא. ועל כן לא הפרידו בעלי המסורה 'אנכי' ו'לא יהיה לך' על ידי סתומה, משום שאינו מצוה כי אם יסוד לכל הבא אחריו, ואולם הפרידו בסתומה בין 'ולא תחמד' ולבין 'ולא תתאוה' כדי לציין שיש כאן שתי מצוות. זאת ועוד. לא יכול להיות כל ספק ביחס לדעתם אודות חלוקתם של עשרת הדברות כבר מן הטעם הפשוט שבס' שמות לא חילקום כי אם לתשע פרשיות, והרי זה מוכיח שהפרשה הראשונה מכילה שני דברות. אי־אפשר אפוא להשתמש בהפרדת הפרשיות כנגד החלוקה המקובלת אצל מפרשנינו, וראה עוד להלן באשר לאנכי ולא יהיה לך בסוף פרק זה.