מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםתרומת הדשן — חלק א' 285
אשאלה רפה כהן שוכב על מטתו ופשט כל בגדיו כדרך העולם ופתאום קראו לו ואמרו אחד מת באהל צריך הוא לקפוץ ערום ממש ולרוץ חוץ לאהל כדי שלא ישהה בטומאה או שרי משום כבוד הבריות לשהות באהל עד אשר ילבוש מקצת בגדים:
בתשובה יראה דמשום כבוד הבריות לא נעשה שום איסור דאורייתא כדאיתא בהדיא בגמרא פ' מי שמתו ושיהוי בטומאת אהל המת לכהן איסור דאורייתא כדאיתא בהדיא בסמ"ג וכדמוכח נמי באשירי פ"ב דכתובות. אמנם אותם שקוראים לכהן לקום ולצאת יזהרו בתחילה שלא יגידו לו מיד שיש מת באהל אלא יקראו לו בסתם לקום ולצאת אליהם וכשילבוש יגידו לו ובדרך זה שרי משום כבוד הבריות ואע"פ שמניחים אותו שוהה בטומאה הואיל והוא לא ידע ושוגג הוא שרי. וכה"ג כתב ביורה דעה בשם אשירי וכן כתב אשירי גופיה בהלכות כלאים אע"ג דהמוצא כלאים דאורייתא בלבוש חבירו פושטו ממנו אפילו בשוק דכבוד הבריות לא דחי איסור דאורייתא מ"מ היינו דווקא אם הלובש יודע שהוא כלאים ואינו חושש בעבירה אבל אם הוא שוגג א"צ לפושטו ממנו משום כבוד הבריות והיינו ממש כנדון דידן. הנראה לע"ד כתבתי: