י. דף יוד ע״א גמר׳, ש״מ חמירא סכנתא מאיסורא בטעמא דהא מלתא כתב הגאון בעל שב שמעתתא דבאיסורא כיון דהתורה התירה הספק, לא עבד מידי אפילו אי קמי׳ שמי׳ גליא דאיסורא אכל, אבל בסכנתא סכ״ס אם שתה הנחש מן המים יסתכן, ואני השגתי ע״ד זה, כי גם באיסורין ע״כ יש טעם בדבר למה אסרה התורה החלב והתירה השומן, כי מסתמא נצמח להעובר איזה הפסד בגופו ונשמתו, לא רק מצד דעבר אמימרא דרחמנא אלא מצד טבע הענין, וא״כ למה לא ניחוש באיסור כמו בסכנה, ואין לנו מנוס אחר אלא לומר, דההפסד באיסורין אינו בא רק בשרגיל בהם, אבל בפ״א לעתים רחוקים אין בהם אלא משום דעבר אמימרא דרחמנא ועיין אריכות בזה בפתיחה ולעיל דף ו׳ ע״ב בהא דאכל ר״י משחיטת כותי עיי״ש ודו״ק.
י. ע״ש גמר׳ אתמר השוחט בסכין ונמצאת פגומה אמר ר״ה אפילו שיבר בה עצמות כל היום כולו פסולה חיישינן שמא בעור נפגמה, ור״ח אמר כשרה שמא בעצם נפגמה - הא דקאמר ״אר״ה״ ולא ״ר״ה אמר״ כדרכו בכ״מ דפליגו תנאים או אמוראים, משום דעיקר פלוגתתם בלא שיבר בה עצמות, כי גם אז מכשיר ר״ח ותלה שבעצם המפרקת נפגמה, אבל ר״ה מוסיף מדלי׳ דאפילו שיבר בה עצמות נמי, וכן מוכח מדלא כולל האי ״אפילו שיבר בה עצמות״ בריש המאמר ולומר ״השוחט בסכין ונמצאת פגומה אפילו אחר ששיבר בה עצמות״ וכו׳ מכלל דנידון פלוגתתם אף בלא שיבר בה עצמות ור״ה מוסיף חידוש דין אפילו שיבר בה עצמות, וכדברי תמצא בח׳ רשב״א ז״ל, ולכן להורות ע״ז קאמרו ״אר״ה״ ולא ״ר״ה אמר״ דלא תימא דר״ח רק בשיבר בה עצמות מכשיר, אלא על עיקר הדין ובלא שיבר בה עצמות מחולק ותולה להקל דשמא בעצם המפרקת נפגמה.
י. אלא דלכאור׳ רש״י ז״ל לא פירש כן שהרי כתב בהא דר״ח שמא בעצם נפגמה ״בעצם ששבר בה״ - אבל כד נדייק ע״כ רש״י ז״ל רק בהוו״א מפרש כן דהרי בגמ׳ לקמן, והלכתא כוותי׳ דר״ח בששיבר מכלל דפליגו אף בלא שיבר ור״ח תולה להקל בעצם המפרקת, אלא דבס״ד לא נחית לדקדק בדברי ר״ה כמו שדקדקנו, וסובר דדוקא בשיבר פליגו, דהרי הגמ׳ לקמן פריך, אי בלא שיבר נמי פליגו, אלא דאיפגם במאי, ומשנה אימא בעצם המפרקת איפגם, הרי דסתם גמר׳ הי׳ סובר מתחלה, דשמא בעצם נפגמה דקאמר ר״ח, אעצמות ששיבר בה קאמר. ועיין בהגהות מהרש״ש ז״ל שמישב לשון שמא דקאמר, וכן משמע מהא דמפרש טעמא דפלוגתתם וקאמרי בשלמא ר״ה כשמעתי׳ אלא ר״ח מ״ט אמר לך עצם ודאי פוגם, עור ספק פוגם, ואין ספק מוציא מידי ודאי, וע״כ אעצם ששיבר בה קאי, דאי אמפרקת איך קאמר דודאי פוגם, דודאי ליכא מ״ד דמפרקת בנגיעה בעלמא פוגם ודאי אלא דיש לראות למה באמת הדר הש״ס מזה הס״ד כיון דבאמת לית הלכתא כר״ח בהא דתולה במפרקת, למה נתלה בי׳ בוקי סריקא, ולמה לא נימא דרק על מה שמוסיף ר״ה לאסור בששיבר חולק ר״ח, ומשום דעצם דרך שבירה ודאי פוגם.
י. אבל הט אזנך ושמע פי׳ הסוגי׳ על אמתתה ועל ידה יפתרו כל הספקות הנופלות בענין, ולא אאריך בקושיות ודקדוקים, אשר בלא״ה מבוארים במפרשי הש״ס ואען ואומר:
י. הנה בשוחט בסכין ונמצאת פגומה פליגו ר״ה ור״ח, אבל בנאבד הסכין בלא בדיקה שלאחר שחיטה, בזה איכא פלוגתא בראשונים, אי גם בזה פליגו ר״ה ור״ח, דעת הרמב״ן ז״ל דר״ה דפוסל בנמצאת פגומה אחר ששיבר בה עצמות, ה״ה דפוסל בנאבד הסכין, דלדעתו גם ר״ה מודה דעצם ודאי פוגם וא״כ אין לפנינו שום ריעותא ומה שפוסל ר״ה הוא מטעם דאיתרע הסכין ע״י חתיכת העור שקודם שחיטת גוף הסימנים, עד שאבד חזקתו חזקת בדוק, והבדיקה שלא״ש היא חיובית המעכבת אף בדיעבד, ומה שנקט דינו בנמצאת פגומה ולא בנאבד הסכין, משום דנאבד מלתא דלא שכיחא היא, ומה מאד מיושב בזה מה שדקדקנו למעלה שלא כלל ר״ה האי דשיבר, בריש דבריו, משום דאז תקשה ששיבר בה עצמות ודאי עוד יותר לא שכיח, ולמה לא נקט דינו בנאבד אבל עתה דקאמר נמצאת פגומה סתם דהוא שכיח נגד נאבד ניחא, אלא דמוסיף עוד אפילו שיבר בה עצמות, וממנו תלמד דה״ה בנאבד הסכין, דהיינו הך.
י. ועוד אני אומר דבהא דנמצאת פגומה דקאמר, אפילו לא הי׳ מוסיף האי אפילו שיבר בה עצמות, יש במשמע דגם נאבד הסכין הדין כן, דמי לא עסקינן דנמצאת פגומה בפגימה גסה והלא כבר כתבו האחרונים בספרי שחיטות, דאם נמצא פגימה גסה לאחר שחיטה כשרה, משום דפגימה כזו שאין בכח העור לעשות, פשיטא דלא חיישינן לה ואמרינן דבעצם המפרקת נעשה, וא״כ ר״ה רק לרווחא דמלתא הוסיף האי אפילו שיבר, דלא תדחוק לומר דנמצאת פגומה דוקא בפגימה דקה קאמר שאפשר להעור לעשותה, אלא אפילו בפגימה גסה שא״א לעור לעשותה נמי, ומשום דכל שחתך העור איתרע הסכין וצריך בדיקה והאי פגימה גסה מעכבת הבדיקה, לכן פסולה ואל תקשה דא״כ ליבעי שני סכינים לשחיטה, אחת שיחתוך בה העור והשני שישחוט בה הסימנים דכיון דבדיקת הסכין שלאחר שחיטה מעכבת, ניחוש דלמא מישתלי ולא יבדוק, כמו דחיישינן לענין בדיקת השוחט אם מומחה, ודאי לאו מלתא הוא דכל שהוא חובה בכל שחיטה לא חיישינן לשכחה, והוא פשוט.
י. ונפלאתי מאד על הראש יוסף ז״ל שכתב בריש הסוגי׳ שני טעמים להתיר בנאבד הסכין, חדא דהרי יש לסכין חזקת בדוק ואי דלעומת חזקת הסכין איכא חזקת איסור דבהמה, הלא הבהמה שחוטה לפניך. ובמחכ״ת זה ליתא דאם נאמר דעור ספק פוגם גם חזקת הסכין איתרע לפניך, דהרי חתך בה עור, כי האי דהרי שחוטה לפניך נמי הכוונה דנעשה מעשה שאפשר לסלק האיסור, אבל אם השחיטה הגונה ע״ז אנו דנין, דשמא איפגם הסכין בחתיכת העור, ואין כאן שחיטה הוגנת. אבל יותר תמוה הטעם השני שכ׳ הגאון, והוא דבנאבד הסכין איכא ס״ס שמא לא איפגים כלל, ואם איפגים שמא במפרקת איפגים, וזה טעות נגלה במחכ״ת, דהרי מיד כשחתך העור נתעורר הספק שמא נפגמה כיון דעור ספק פוגם ואם היה מסלק ידו מיד היה האי סכין ספק פגום ואינה ראוי׳ לשחיטה ומפרקת מה בעי הכא והוא פלא.
י. אבל מה שקשה על שיטת הרמב״ן ז״ל הוא ממה דקאמר לקמן דר״כ מצריך בדיקתא בין כל חדא וחדא, כמאן כר״ה ולפסולי קמייתא דאי כר״ח ולאכשורי בתרייתא לבעי לחכם, וקשה הלא לר״ה נמי תקשה תבעי בדיקה לחכם, כיון דלדידי׳ אבד לסכין חזקת כשרות וצריכה בדיקה לאחר שחיטה לעכובי, איך ישחוט את השני בלי בדיקת חכם, ולא עוד אלא דגס משום קמייתא לבעי בדיקה לחכם, דמה מהני בדיקת חכם של קודם השחיטה, כיון דבין הבדיקה לשחיטת הסימנים חתך עור, המאבד חזקת הסכין, וזה תמיה גדולה.
י. שיטת הרשב״א והרא״ש ז״ל דר״ה דוקא בנמצאת פגומה קאמר, אבל נאבד הסכין גם ר״ה מודה דכשרה, דלא חיישינן לעור שיפגום דלא שכיח כלל, והוה כמו רוב מוציאין אש״מ, דמיעוטא כמאן דליתא ולא מצרפינן לחזקת איסור דבהמה, כן כתב הרא״ש ז״ל. והנה לפע״ד לא הי׳ צריך לומר דהאי מיעוט עור פוגם אינו מיעוט גמור, דאפילו הוה מיעוט כשאר מיעוטים, אין להקשות, לימא סמוך מיעוט לחזקת איסור דבהמה, דהא כמו כן איכא חזקת בדוק דסכין ומוקמינן חזקה להדי חזקה, ולא דמי להא דרוב מצויין אש״מ כמובן, אם לא שיאמר דסובר הרא״ש כיון דהסכין נאבד וגם בלא״ה אין אנו דנין על הסכין לא שייך להעמיד הסכין על חזקתו, וכמש״כ לעיל סברא זו. אבל באמת קשה להשתמש בסברא זו כאן, דא״כ במקוה נמי נימא דאין הנידון על המקוה שהוא בלא״ה חסר לפנינו אלא על הטמא, ולכן לא נעמיד המקוה על חזקתו דמעיקרא, וצ״ע.
י. ועכ״פ לפי שיטה זו דעור לא שכיח שיפגום, לא חיישינן בנאבד הסכין שנפגם ע״י חתיכת העור, אבל כשנמצאת פגומה ואיתרע לפנינו מספקינן שמא בעור נפגמה, ואפילו שיבר בה עצמות, דודאי ר״ה לא יחלוק לומר דעצם אינו ודאי פוגם, אבל מ״מ דומה האי סכין בענין זה, לב״מ שהחזיר זאב בנקבים גם שלא במקום שיניו דאע״פ שהזאב ודאי מנקב בשיניו, אבל מ״מ מקרי נקב שלא במקום שיניו ריעותא עד שצריך לומר דבהמה שנשחטה בחזקת היתר עומדת, ולא די לומר נשחטה הותרה וכמבואר בגמ׳ לעיל, וא״כ הכא ג״כ הני הרבה פגימות שבסכין, אינם מוכרחים שבאו כולם משבירת עצמות, לכן ריעותא איכא, וחזקת היתר ליכא, דהרי אנו דנין ע״י האי ריעותא על השחיטה עצמה, לכן קאמר ר״ה דפסולה, שמא בעור נפגמה אלא דלפ״ז צ״ל דאיכא בסכין גם פגימה דקה, דאם רק פגימות גסות, שאין בכח העור לעשותם, הרי המה כמו נקבים שבמקום שיניו של הזאב, והוה כנאבד הסכין בלא בדיקה, וזה כשר גם לר״ה וכמש״כ למעלה, ור״ח מכשיר דאימא בעצם המפרקת איפגם דלדידי׳ עצם המפרקת יותר עלול לפגום מעור לכן תלינן במצוי ובס״ד דאעצם ששיבר בה קאי נמי ניחא לישנא דשמא דקאמר, משום דאפגימה דקה קאי דאפשר שנעשה ע״י עור, ורק הפגימות הגסות שבה המה בטח מן העצמות, וכן הא דקאמר עצם ודאי פוגם, הכוונה דעלול יותר לפגום מעור ותלינן במצוי. ולפ״ז לר״ח גם בזאב לא בעינן טעמא דנשחטה בחזקת היתר עומדת, אלא משום דאפילו שלא במקום שיניו קרוב יותר לתלות בזאב מלומר שנטרפה מחיים, אבל הש״ס פריך מטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ דהרי גם שם יותר יש לתלות במה שעסק באותו מין כל היום, מלומר שנדבק בו קודם טבילה, דהרי הוא היה בחזקת שאין בו חציצה וראוי׳ לטבילה, ומ״מ טמא. ומכח האי קושי׳ מוכרח הש״ס לחזור מהאי טעמא דאין כאן ריעותא, אלא דגם ר״ח מודה דריעותא מקרי, ובזאב דוקא משום דבחזקת היתר עומדת שרי, אבל בטבל ונמצא עליו דבר חוצץ טמא, משום דבחזקת טומאה עומד, אבל חידש לן דהכא קיל משום דסכין איתרע בהמה לא איתרע, וכאשר אבאר לפנינו סברא זו, ולכן נדחה הריעותא מכח חזקת הסכין ולא נגרע ע״י חזקת איסור דבהמה, וממילא דבהאי מסקנא פליג ר״ח גם בלא שיבר בה עצמות ותולה במפרקת משום חזקת הסכין, אלא דלקמן איכא תרי אבע״א, דלחד אבע״א דטרף כר״ח לבר מקמייתא צ״ל דס״ל דר״ח דמכשיר אף בלא שיבר, משום דעצם המפרקת נמי שכיח ועלול לפגום יותר מן העור, אבל במע״מ לא הוה תלינן לקולא לסמוך על חזקת הסכין, וכדלעיל דפליגו בזה אביי ורבא וכאשר הארכתי שם, דלפי שיטות הרשב״א לא שייך לאוקמי אחזקה במקום ריעותא, אבל אידך אבע״א דלר״ח כולן מותרות דתלינן בעצם המפרקת דבתרייתא, סובר דגם בספק השקול יש לסמוך אחזקה דמעיקרא ולומר דלבסוף איפגם, ומה שכתבו התוס׳ דבראשונות רגיל ליזהר שלא לדחוק את הסכין משא״כ באחרונה נראה לכל שהוא דוחק גדול.
י. ומעתה נבין היטב מה דפריך לקמן, דאי כר״ח ולאכשורי בתרייתא תבעי בדיקה לחכם, ולא פריך כן לר״ה, וכאשר הקשתי לעיל, דאם כאבע״א קמא דלר״ח גם בלא שיבר כשר משום דעצם המפרקת נמי עלול יותר לפגום מעור, אז איכא לר״ח חומרא מה דליתא לר״ה, דלר״ה ע״כ עצם המפרקת בדרך הולכה אינו עלול לפגום יותר מעור, דאם נאמר דגם לדידי׳ עלול יותר אלא דמ״מ ריעותא מקרי ובמקום דליכא נשחטה בחזקת היתר מטרפינן, מה רבותא איכא בשיבר בה עצמות, דהא ע״כ בפגימות דקות מיירי, דבגסות כבר כתבנו לעיל דדינו כנאבד הסכין, אשר גם לר״ה כשר, וא״כ איזה רבותא יותר איכא בשיבר מבעצם המפרקת, דהרי לגבי פגימה דקה אדרבה איכא סברא לומר דבשבירת עצם אינו עלול לפגום דקות אלא גסות, אלא ודאי לר״ה עצם המפרקת שהוא רך אינו עלול לפגום וכמו עור, ולכן איכא רבותא בשיבר בה עצמות, דעכ״פ גם פגימה דקה עלול יותר להעשות ע״י שבירת עצם מע״י עור או מפרקת הרך, וא״כ לר״ה גם בשחיטות רבות שנגע במפרקת ונאבד הסכין כשרות דכמו דעור אינו פוגם. כך מפרקת - אבל ר״ח דקאמר בנמצאת פגומה כשרה, דיותר תלינן במפרקת מבעור, נצמחת חומרא בנאבד הסכין אחר כמה שחיטות, דאחר נגיעת המפרקת כולן אסורות, ולכן רק לר״ח קשה תבעי בדיקה לחכם ואכשורי בתרייתא, אבל לר״ה דלא חייש למפרקת יותר מבעור לא בעי בדיקה רק לפסולי קמייתא, ולא בעי בדיקה לחכם, וסברת סכין איתרעי וכו׳ יתבאר בדיבור הסמוך ודו״ק.
י. תוס׳ ד״ה סכין איתרעי בהמה לא איתרעה הקשו ממקוה שנמדד ונמצא חסר, דשם נמי מטמאינן הטהרות שנעשו על גביו, ולא אמרינן המקוה איתרע והאדם לא איתרע, ותירצו ג׳ תירוצים ואבארם אחד אחד.
י. תי׳ הראשון, סברת סכין איתרע, ולא הבהמה היא, דחזקת איסור דבהמה לא מצי מעיד על הסכין שנפגם, כי רק דרך הזדמנות באו הבהמה והסכין יחד, ולכן אנו דנין על הסכין בלי התיחסות להנשחט, וכל שהסכין יצא בחזקת כשרותו, ממילא נגררת הנשחט אחריה וכשר, משא״כ בטבל ועלה דהריעותא בהנטבל נולד, אע״פ שהי׳ בחזקת ראוי׳ לטבילה, מ״מ כל שנתעורר הספק ע״י שנמצא עליו דבר חוצץ, לא מצינן להכריע את הספק שנולד להקל מצד החזקה חזקת ראוי׳ לטבילה, באשר עומדת נגדה חזקת טומאתו - אולם במקוה שנמדד ונמצא חסר, כיון דחסר ואתאי, גם בלי חזקת טומאה של הנטבל אין להעמיד המקוה על חזקתו דמעיקרא, ולומר השתא הוא דחסר, דהרי חסר ואתאי לאט לאט, וכיון דבכוב״כ איכא ספק במקוה זו, אי שלם הי׳ בשעת הטבילה, אומר הטמא, אני ודאי ואתה ספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי, ולפי תירוץ זה, אע״פ שריעותא דסכין ספק השקול, דאין מפרקת עלול לפגום יותר מן העור, מ״מ תלינן לקולא מחמת חזקת סכין לומר דלא איפגום עד לבסוף, וחזקת איסור דבהמה לא מעלה ולא מוריד, דנגרר הנשחט אחר הסכין, וכן נראה מפי׳ רש״י דלקמן, ד״ה מכדי מתלי תלינן שכ׳ וז״ל ״דהא ודאי נגיעת סכין במפרקת לא פגמה טפי מעור שהרי אינו מכה עליו בכח, ואפ״ה תלי בי׳ לקולא וכו׳״ עכ״ל.
י. התי׳ השני׳ סברת ר״ח דתולה במפרקת להקל אינה, מצד חזקה דמעיקרא דסכין דלא שייך במקום דאיכא לפנינו שתי סיבות שיכולים לפגום דהיינו העור והמפרקת, לא שייך בזה לומר דסיבה האחרונה גורמת ולא הראשונה, דאין זה דומה להא דנגע, או שנאמר דבזמן קצר כזה, דבין חתיכת העור לנגיעת המפרקת, לא שייך לאוקמי אדמעיקרא, אבל טעמו דר״ח משום דעור אינו עלול לפגום כמו מפרקת, לכן תלינן במצוי אלא דבטבל ועלה דאיכא חזקת טומאה נגד האי רוב ומצוי, אמרינן סמוך מיעוט לחזקה אבל בשחיטה דאין ענין לנשחט אל הסכין, אין להסמיך חזקת איסור דבהמה אל המיעוט של פגימת העור - אולם במקוה שנמדד, דחזקה דהשתא עומד נגד חזקה דמעיקרא, ניהו דגזה״כ הוא ליזל בתר דמעיקרא, היינו בשאינו עומד חזקה אחרת כנגדה אבל לגבי חזקת טומאה דנטבל, כספק השקול דיינינן.
י. ולפי תירוץ זה, הוצרכו לתרץ הא דאמר לקמן מכדי מיתלי תלינן, ותלינן במפרקת דבתרייתא, הא כאן ספק השקול הוה, ואיך תלינן להקל, לכן הוצרכו לחדש דעלול יותר לפגום בבתרייתא משום דבקמייתא זהיר שלא לדחוק את הסכין במפרקת כדי שלא יפגום הסכין.
י. התי׳ השלישי דבאמת אין חילוק בין איתרע הסכין או הבהמה, אבל הכוונה, דאפילו אי נפגם הסכין, עדיין אפשר דנשחט כהוגן, דאפשר דלא נגע הפגימה בסימנים, והוה ס״ס, וכתבו דהשתא אתא שפיר דפריך בתר הכא, כל ספק לאתוי׳ מאי וכו׳, ועיין במהרש״א מ״ש דניחא להו טפי לפי האי תירוצא מבתירוץ קמא, ועיין במהר״ם, ועדיין דבריו אינם מבוארים, דהא גם לתי׳ קמא טעמא דר״ח דעצם ודאי פוגם וקרוב לפגום יותר מעור.
י. אבל פירוש דברי התוס׳ הכי הוה, דהנה לפי התירוצים הקודמים אנו צריכין לומר בטעמא דר״ח, או משום דמוקמינן הסכין בחזקתו דמעיקרא, או משום דרגיל יותר לפגום במפרקת מבעור, כדי שלא תקשה לך ממקוה שנמדד ונמצא חסר. אבל עדיין קשה מטבל ועלה דשם איכא ג״כ חזקה דמעיקרא דהי׳ ראוי לטבילה, שהרי לא הי׳ חיישינן שמא המים שטפו איזה חציצה מגופו, ולא הי׳ צריך בדיקה כלל אחר הטבילה, אם אין עליו דבר חוצץ, וגם יותר יש לתלות באותו המין שעסק בו כל היום, ומ״מ מטמאין אותו, ולכן הוצרך עוד לחלק ולומר דכאן קיל משום דסכין איתרע בהמה לא איתרע, משא״כ בטבל ועלה דעליו גופא נמצא הריעותא, אבל עדיין אנו צריכין גם לטעמי היתר הנזכרים לעיל כדי שלא יקשה ממקוה שנמדד, דהרי גם שם, המקוה איתרע ולא הנטבל, וא״כ קשה כאשר מתרץ לא לאתוי׳ ספק שהה וספק דרס, מה פריך ומ״ש, דאפילו אם נפרש דספק שהה ודרס, הוא באופן דקרוב יותר להיתר מלאיסור, מ״מ לא עדיף מטבל ועלה, משא״כ בסכין דאיכא סברת סכין איתרע ולא הבהמה, אשר בזה מחלק בין הא דסכין להא דטבל ועלה, אבל לפי תי׳ השלישי שמפרש סכין איתרע, דהוה ס״ס שוב אין אנו צריכין לשום טעם אחר, ונאמר דבסכין לא שייך חזקה דמעיקרא כיון דמספקינן על שתי הסיבות שלפנינו, דהיינו חתיכת העור ונגיעת המפרקת, ע״י איזה מהם נעשה, וגם הספק שקול כי אין לתלות יותר במפרקת מבעור, ובכל זאת מתיר ר״ח משום דהוה ס״ס וא״כ בספק שהם ספק דרס, דע״כ נמי מה״ת בעינן לרבות אותם משום דאיכא כעין ס״ס חדא דרוב פעמים שחיט שפיר ומסתבר לומר דעתה כמו כן, ועוד דאפילו שהה ודרס דלמא במקום דאינה פוסלת כמו בחצי קנה או במיעוט בתרא, או דלא שהה כשיעור, דאל״כ מה לי ספק שמוטה או ספק שהה ודרס, וע״ז משני מ״מ איכא חילוק דכאן נולד הריעותא בסכין וכאן בגוף השחיטה, והגם שכתבו דאין חילוק בין איתרע הסכין לבהמה, י״ל דהיינו דוקא כדי לתרץ הקושי׳ מטבל ועלה אין חילוק, אבל לגבי הני ס״ס שפיר יש לחלק ביניהם, בין ריעותא דסכין לריעותא דבהמה, דבסכין בספק הראשון אם הי׳ פגום מתחלה או לא, אין חזקת איסור דבהמה מעידה דפגום הי׳, משום דאפשר דמ״מ שחיט שפיר, דלא נגע כפגימה במקום המטריף, משא״כ בספק שהה ודרס דספק ראשון אי שחט כמו שרגיל או שינה כאן, חזקת איסור דבהמה מעידה ששינה, ואע״ג דאפשר דהאי שינוי עדיין אינו מוכרח ליפסל השחיטה, מ״מ הרי בגוף הנשחט כל ספק במעשה מעורר הספק על הכשרה כנלע״ד לפרש דברי התוס׳.
י. אולם כשאני לעצמי הי׳ נראה בפי׳ דברי הגמ׳, דאמר בטעמא דר״ח סכין איתרעי בהמה לא איתרעי, דכבר כתבנו למעלה דבנמצא פגימה גסה, שאין בכח העור לעשותה לכ״ע כשרה דע״כ בעצם המפרקת נפגמה, וא״כ המדובר כאן מפגימה דקה שדרכו של עור לעשותה, והנה לקמן דף י״ז ביררנו באריכות, דפגימה הראוי׳ ליקרע את הסימן אפילו במקצת צריך להיות אוגרת הרבה, אבל החכמים גזרו על סכין פגום אפילו אין בכח הפגימה לקרוע את הסימנין, ששחיטתו פסולה וסמכו זאת אקרא ״דושחטתם בזה״ דבתורה כתוב ״ושחט״ וקאי על מעשה השחיטה שתהי׳ דרך המשכה ולא דרך קריעה ועיקור, ובדברי נבלה הוסיף ״ושחטתם בזה״ דהיינו להכין סכין חד וחלק וכל ששחט בסכין פגום אפילו אין הפגימה גדולה כ״כ שמצי לקרוע את הסימן, שחיטתו פסולה, והוא מדרבנן אלא שעשאוה כעין דאורייתא, והוא פי׳ מימרא דר״ח שם דקאמר, מנין לבדיקת סכין מה״ת עיי״ש, ובפתיחה מה שהארכתי בזה, ומעתה כאן דע״כ מפגימה קטנה וקלילא המדובר, דגדולה וגסה ודאי ממפרקת קאתא ולא מן העור, שפיר קאמר, סכין איתרעי בהמה לא איתרעי, ור״ל, דניהו דסכין איתרעי, מ״מ הבהמה ודאי לא איתרעי ונשחטת כהוגן, אלא דמ״מ בסכין ודאי פגומה פסלוהו השחיטה, אבל כאן דשמא בעצם המפרקת נפגמה השחיטה כשרה.
י. וע״ז פריך מבריית׳ דזה הכלל כל ספק בשחיטה פסול מאי לאו לאתויי כה״ג דאל״כ מאי קמ״ל, וע״כ בפסול דרבנן קאמר, דנמי ספקו להחמיר דנידון כדאורייתא, ומשני לא ספק שהה וספק דרס, וע״כ נמי במיעוט סימנים קאמר דהוא איבעי דלא איפשט, דאל״כ מאי שאני מספק שמוטה ולכן פריך ומ״ש, דאם החמירו בספק שהי׳ במיעוט סימנים, למה לא יחמירו גם בספק סכין כן, ע״ז משני דמ״מ כאן איכא שינוי בגוף מעשה השחיטה, אבל בסכין דהשחיטה הוגנת בלי שום שינויי אין להחמיר כל כך כנלפע״ד ודו״ק היטב כי הדברים עתיקים בס״ד.
י. עוד לאלקי מילין על דברת התוס׳ אלו - דהנה בתוס׳ נדה ב׳ ע״ב ד״ה התם תרתי לריעותא, הקשו מ״ש מקוה מנגע, דהרי בנגע מטמאין הנכנס לתוך הבית תוך ימי ההסגר, אע״פ שנמצא הנגע חסר בסוף שבעה, ולמה לא נצרף חזקה דהשתא דחסר הנגע לפניך עם חזקת טהרה של הנכנס, ונטהר אותו, ותירצו דשאני מקוה דחסר ואתאי, אבל הנגע אין דרך להתחסר אלא בפ״א, והוסיפו עוד דבנגע גזה״כ הוא, דאפילו חסר בתוך שבעה, כל שהי׳ שלם בשעת ההסגר טמא כל שבעה, וכ׳ שם המהרמ״ל ז״ל, שהוצרכו לזו ההוספה, דאי משום דליכא בנגע טעמא דחסר ואתאי, עדיין קשה נוקי חזקת שלם דנגע נגד חזקת טהרה דגברא, ויהי׳ טמא מספק, אבל לא נשרוף עליו את התרומה, לפיכך הוכרחו לחדש, דבנגע האי חזקת טהרה דגברא לא מעלה ולא מוריד, כיון דאנו דנין על שעת ההסגר, אשר אז לא היה שום נפקותא להאי גברא אם הבית טמא או טהור, ואיך נאמר דמשום האי חזקה דגברא שנכנס השתא, נתחסר הנגע בשעת ההסגר עיי״ש במהרמ״ל, ועיין לקמן בראש יוסף על התוס׳ ד״ה אדנפיק, שהקשה ג״כ למה לא יהי׳ עכ״פ ספק, מכח דנוקי חזקה בהדי חזקה, ותירוצו של מהרמ״ל לא ניחא לי׳ עיי״ש - ולפ״ז קשה נמי כאן מה הועילו בתירוצם דשאני מקוה דחסר ואתאי דאכתי קשה בסכין, ניהו דלא שייך חסר ואתאי מ״מ חסרון דהשתא שהסכין פגום לפניך, בצירוף חזקת איסור דבהמה יעשה ספק איסור, כקושייתם בנגע שם.
י. ומה שנראה לפע״ד הוא, דהתוס׳ סברו בהאי תירוצא קמא, דלר״ח חזקה דהשתא ליתא נגד חזקה דמעיקרא, עד דלא איכפת לן אם אלף חזקות יעמדו נגדה, כיון דאין לבהמה שום שייכות לסכין אלא דרך הזדמנות, ומקוה שאני משום דחסר ואתאי, ובלאו חזקת טומאה של הנטבל איכא ספק על הזמן שבין שני המציאות, וטבל ועלה דטמא ודאי הוא משום דהריעותא נולד בגוף הנטבל כמו שמחלק הש״ס - אמנם כל זאת לר״ח דאית לי׳ האי חילוקא דסכין איתרעי בהמה לא איתרעי, אבל אנן לא פסקינן בזה כוותי׳, אלא כר״ה דלא מחלק בין נולד ריעותא בסכין לנולד בבהמה, לכן נתקשו להו שם בנדה, למה שרפינן תרומה על הנכנס בבית הנגע, כיון דאיכא תרתי לטיבותא הרי הנגע חסר לפניך וחזקת טהרה דגברא, עד שהוצרכו לתרץ, משום דגזה״כ דטמא אף כשנחסר בתוך שבעה.
י. ולפ״ז הא דפוסל ר״ה כאן בנמצאת הסכין פגומה באמת רק מספק, כיון דלא שייך כאן חסר ואתאי כמו במקוה, אלא דקשה טובא על הרמב״ם ז״ל, דבהאי דטבל ועלה פסק בפ״ב ממקוואות דטמא ודאי, אם לא שנאמר כמש״כ המל״מ פי״א שם ליישב דעת הרמב״ם שסותר את עצמו ממקוה על חביות, דהרמב״ם סובר כתי׳ שני שבגמ׳ נדה, דגמר סוף טומאה מתחלת טומאה עיי״ש היטב, דלפי תירוץ זה בכל עניני טומאה הספק כודאי - אלא דלפ״ז יש לי השגה רבתא על הראש יוסף ז״ל שכ׳ בסוף סוגי׳ דרוב ד״ה הנה קיימ״ל דאוקי מלתא אחזקה, דבכ״מ דלא שייך חסר ואתאי פסקינן דמכח תרתי לריעותא לא הוה רק ספק, ולא ודאי, ומתוך זה יצא להציל את הכ״מ פ״ה מתרומות ה׳ כ״ד מקושי׳ הלח״מ שהקשה למה ניחא להכ״מ הא דפסק הרמב״ם במניח פירות להיות מפריש עליהם ונאבדו, דהוה רק ספק, עד שכתב עליו הכ״מ דפשוט הוא, ועל הלכה הקודמת דהוא דינא של חביות שנמצא אח״כ חומץ, תמה על הרמב״ם דפסק דהוה ספק, דמ״ש ממקוה, וכתב הראש יוסף דשפיר עביד הכ״מ דלא השיג, דהרי בפירות שנאבדו לא שייך חסר ואתאי, וכפי׳ הרשב״א בגיטין דנאבדו היינו נגנבו, ולא נרקבו, עיי״ש ואני תמה על הראש יוסף בזה דמה יענה להא דפסק הרמב״ם בטבל ועלה דטמא ודאי, ואי דשאני טומאה דספק כודאי והא הכ״מ לא נכנס לזה דהרי הקשה מ״ש חביות ממקוה, ואולי י״ל דגם לדידן דפסקינן דלא כר״ח מהני סברת סכין איתרעי בהמה לא איתרעי, לעשות עכ״פ מודאי ספק, אלא דהראש יוסף לא יתיישב בזה, כי הוא כתב שם בפירוש דאנן האי סברא סכין איתרעי לית לן כלל, והכל תלוי רק בחסר ואתאי, ואיך יתרץ הא דפסק הרמב״ם בטבל ועלה דודאי טמא, ובסוגי׳ דלקמן עוד נאריך בענין זה ודו״ק.
מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרונים