ט. דף ט׳ ע״א אר״י א״ש כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחטתו ואלו הן הלכות שחיטה שהיי׳ וכו׳ מדקאמר הלכות שחיטה ולא קאמר דיני שחיטה מוכח דהני הל״לממ״ס הם וכן אמרו בפי׳ לקמן ריש השוחט, ותו שהיי׳ וכו׳ מנ״ל גמר׳ וכו׳ ופרש״י הללמ״מ אלא שכתב דכלן לאו דוקא דיש מהן שנכתבו כגון דרסה דאמרינן לקמן ושחט ומשך, והללמ״ס אשארא קאי וכן כתב הרשב״א ומה שכתב רש״י ז״ל כגון דרסה משום דגם עיקור דסכין פגומה מפורש כמו דרסה וכמו דקתני לקמן במשנה דחוץ ממגל קציר והמגירה ובשנים מפני שהן חונקין ופרש״י שאין חותכין אלא קורעין עכ״ל ואני אומר דגם אינך מפורשים דכן שהיי׳ ממועט מושחט דאמרו לקמן ל׳ דושחט ילפינן מחץ שחוט לשונם דבעינן מפורעת ובהלכה ולא בדרסה וא״כ ה״ה דבעינן בחד זימנא כחץ ולא בהפסק שהיי׳ ואין להקשות דא״כ נימא דבעינן דוקא בהולכה כחץ ולא בהולכה והבאה ע״ז נשיב דאין זה קושי׳ דרק מה שמסתבר נמעט כי ע״י הלכה לחוד בקל עשה גיסטרא שהוא ממועט מושחט כמש״כ רש״י ז״ל בריש השוחט ועיי״ש בחדושנו, ואיך נמעט הלכה והבאה ונצטרך דוקא הלכה לחוד, חלדה הטעם מבואר דא״א לשחוט כהוגן בלי דרסה ושהיי׳ כשנחלד הסכין תחת העור והוא מלתא שהחוש מעיד עליו והגרמא הלא שחיטה בסימנים בעינן וכמש״כ הרמב״ן עה״ת דמלת ושחט היא חתיכת סימני הצואר וא״כ למעלה או למטה אין זה צואר ואין זה סימנים ולקמן דף כ׳ כתבתי דממליקה דבעינן ממול עורף ולא עורף, ידעינן דלעומת זה בשחיטה צואר נגד מול עורף וכן עיקור לדעת בה״ג כתבו הראשונים דסימן השמוט א״א לשחוט כהוגן בלי דרסה ושהיי׳ וא״כ קשה טובא האי הללממ״ס למאי אתא, ופלא תראה כי לקמן כ״ח ע״א דתני׳ רבי אומר כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הושט וטל הקנה וכו׳ ומהני הלכות שחיטה דהכא אין זכר למו ורש״י פי׳ שם דלאו דוקא אלא הלכות שחיטה בכלל ותוס׳ שם מצאו רמז על אחד בעוף ושנים בבהמה ורובו של אחד כמוהו בתיבת כאשר עיי״ש עכ״ל עכ״פ התמיה קיימת למה השמיט רבי הני חמשה הלכות שחיטה ומנה ושט וקנה בעוף אחד ובבהמה שנים ורובו של אחד כמוהו שכל הני לכאור׳ לאו דיני שחיטה לחוד המה אלא גם הלכות נחירה כי הלא לדעת רש״י ותוס׳ גם בנחירה בעינן סמנים כמבואר בכמה מקומות במס׳ זו וא״כ צריך נמי לידע כמה מן הסימנים צריך לנחור וכמה בעוף וכמה בבהמה ועיין היטב במה שכתבנו שם בסוגי׳ וכאן רק בקיצור אני מגלה לך סוד ענין זה והוא:
ט. דהני הלכות שחיטה דקאמר היינו במקצת הסימנים ואע״פ שרוב הסימנים נשחטים בהכשר וזאת לא נשמע מן ושחט דפסול וכאשר נבאר בדיבורים הבאים דלולא ההלכה היינו מצינן להכשיר דרס או שהה במקצת הושט שאפילו טרפה לא יהי׳ כי ושחט קרינן בי׳ כל שרוב הסימנים נשחטים אבל ההלכה אתא דאפילו בשחט מקצת בפיסול נמי שחיטתן פסולה וכנחירה נידונת כאשר העיד ר׳ ישבב בשם ר׳ יהושע לקמן ל״ב ע״א במשנה שם, וכן יל״ד מלשון המאמר עצמו דקאמר שהיי׳ דרסה וכו׳ שהם פסולי השחיטה שהוא השלילות ולא קאמר הלכות שחיטה בבת אחת בהלכה והבאה בגלוי בסימנים שאינם עקורים ולרש״י בחיתוך ולא בקריעה ובמקום הסימנים ולאפוקי למעלה או למטה מהן והחילוק שבין לישנא דקרא ולישנא דהלכה בולט ומורה באצבע על מה שכתבנו דהקרא מדבר בלשון החלטה ״ושחט״ וכל שרוב הסימנים שחוטים יצאנו ידי ״ושחט״ אבל ההלכה מדברת בלשון שלילה ״שהיי׳ דרסה וכו׳״ לכן כל שקרינן בי׳ ששהה או דרס ואפילו במקצת הרי עשה מעשה פיסול והבן דבר זה ועוד תדע לך דהמאמר הלזה מדבר מפסולי שחיטה במקצת הסימנים דהרי הש״ס פריך מאי קמ״ל כולהו תנינהו ומשני לא צריכא ששחט לפנינו ב׳ וג׳ פעמים ושחט שפיר קמ״ל כיון דלא גמר זימנין דשהה ודרס ולא ידע ויפה מדייק זאת מדקאמר ״כל טבח שאינו יודע״ ולא קאמר סתם ״כל שאינו יודע״ משמע דמטבח הרגיל לשחוט ומוחזק אצלינו ששחט שפיר מדבר ומ״מ חיישינן זימנין דשלא מדעת אירע לו דרך מקרה דשהה ודרס, ולא קאמר דלמא בכיון שהה ודרס כיון דלא ידע משום דניהו דלא ידע ההלכה אבל מקרא ידע דכתיב ושחט בפ״א ולא בשתי פעמים ובדרך משיכה ולא בדרסה ולכן ע״ז אין לחוש אבל חיישינן דאירע לו במקרה שהיי׳ או דרסה וזו ע״כ רק במקצת הסימנים ולא רמי׳ עלי׳ לידע את זאת וכמש״כ הרשב״א ז״ל דאפילו מלמדין אותו אח״כ ושואלין אותו אם לא עשה אחת מאלה לא נאמין לו מפני שאז הי׳ מלתא דלא רמי׳ עלי׳ ואפשר אירע לו ולאו אדעתי׳ ואם דרס מכל וכל ולא משך הסכין כדרכו תמיד או פסק בין סימן לסימן לשחוט ודאי הוה ידע להעיד כמובן - הרי לך מבורר דהלכות שחיטה קרי לי׳ מה שאירע לו במקצת הסימנים אבל רוב השחיטה היתה בהכשר - וההלכה זו נעלמה גם מר״ע גדול התנאים עד שקאמר לקמן במשנה דשחט סימן אחד ועקר או דרס סימן השני אינו אלא טרפה ולא מטמא אלא דלבסוף הודו לקבלת ר׳ ישבב, וכאשר מסיק שם בסוגי׳, המשנה דאלו טרפות נשנה כר״ע קודם חזרה וכאשר תראה מתוך חדושנו כמה וכמה משניות במס׳ זו כולן נשנו כר״ע קודם חזרה דאין בפיסול במקצת מעשה נבלה וכן האי ברייתא דרבי לקמן שלא מנה הני ה׳ הלכות שחיטה קודם חזרת ר״ע נשנית וכאשר ביארתי בדף ל״ב בסוגי׳ שם האי והודה לו ר״ע ניתוסף למשנה אחרי מות רבי עיי״ש. והדברים ארוכים ובפתיחה תמצאם בארוכה ותבקשם משם והענין כדאי שתשהה עליו עד שתעמוד על אמיתתו ודו״ק.
ט. ע״ש גמר׳ כולהו תנינהו ופרש״י ז״ל בפ׳ השוחט תנן לכולהו וכו׳ שחט והתיז את הראש בב״א שלא הוליך והביא היינו דרסה שחט את הושט ופסק את הגרגרת היינו עיקור וכו׳ עכ״ל וכל הרואה ישתומם שמביא על דרסה סיפא דמתני׳ שחט והתיז את הראש דקתני בה דכשרה ביש בסכין כמלא ב׳ צווארין וסמך אדיוקא, הא אין בו פסולה, והניח מלהביא רישא דמשנה דמפורש התיז את הראש בב״א פסולה וכן בעיקור הביא המשנה דשחט את הושט וכו׳ בפ״ב והניח משנה דבפרק קמא דקתני חוץ ממגל קציר והמגירה מפני שהן חונקין. אבל כבר כתבנו למעלה דהני הלכות שחיטה דקאמר הכא היא בששחט כהוגן ורק במקצת הסי׳ עשה שני פסולים והן הנה פסולי שחיטה אבל כל השחיטה בדרסה או בעיקור ע״ז לא בעינן הלכה כי הוא מקרא מלא ושחט ולא ודרס ולא וקרע ולכן הוצרך רש״י להביא הני משניות דקתני בהוא דמקצת בדרסה ובעיקור נמי פסול.
ט. אבל התוס׳ לא ניחא להו בזה והקשו על פרש״י דעיקור היינו הא דתנן שחט את הושט ופסק את הגרגרת וז״ל ותימא דאין זה שייך להל״ש דזה פסול מפני שלא שחטו ולא דמי לשאר הל״ש וי״ל דמיירי ששחט בסכין פגומה או במגל וזה נקרא פסק את הגרגרת ופסולה הוה משום דאין שוחטין אלא חונקין וכו׳ עכ״ל ועיין במהרמ״ל שליישב דעת רש״י כתבו דמיירי בסכין פגומה וקרי לי׳ פסק את הגרגרת אלא דבער אני ולא אדע איזה מקום תימא מצאו כאן הלא ר״ע שם במשנה באמת סובר דסי׳ אחד בשחיטה סגי לטהר מידי נבלה אע״פ שהסימן השני בפסיקה אלא דר׳ ישבב החזירו באמרו כלל משמי׳ דר״י דכל פסול בשחיטה נבלה וא״כ איך כתבו התוס׳ דלא שייך זאת להל״ש וניהו דר״ע גם קודם חזרה סבר דטרפה מיהא הוה עיין בזה לקמן מה שכתבתי שם בענין הנסתר הלזה אבל עכ״פ שם שחיטה כדי לטהר מידי נבלה גם על סי׳ אחד איכא - ועוד זאת קשה לי דאם נניח להתוס׳ דכל שכל הסימן בפיסול ע״י עיקור או פסיקה לא שייך למנות בהל״ש מה הועילו בתירוצם דמיירי בשחט בסכין פגומה דהא הכא בגרגרת מיירי דלא מצי מיפסל בסכין פגומה אלא אם הפגם פוגע במשהו המשלים את הרוב דקודם לכן או לאח״כ לא מיפסל ואפילו לדעת רש״י דקמפרש האיבעי דשהה במיעוט סי׳ דלקמן על מיעוט בתרא ונאמר דמדאורייתא קמבעי לפסול עכ״פ איבעי דלא איפשטא הוה וא״כ לא מצינן לומר דאתא ההלכה על סכין פגומה בגרגרת דאם פגע בפגימה במשהו המשלים את הרוב הרי זה כאלו פסקו כולו וכמש״כ התוס׳ בעצמם לדעת הבה״ג דלא מנה פסק הגרגרת בסכין פגומה בתוך הל״ש משום דאין כאן שחיטה אלא חניקה. גם לא הבנתי מה בין דרסה לעיקור ולמה דרסה שייך לה״ש אע״פ שהוא ג״כ דורס ולא שוחט ולכן כל דברי התוס׳ לפני כספר החתום. אולם זאת שכתבנו דבגרגרת אין חילוק בין פסקו כולו במגירה או שחטו בסכין פגום כל שהשלים את הרוב ע״י הפגימה הרי היא כמו חצי קנה פגום שהוסיף עליו כ״ש בפגימה דודאי כעוקר כל הסימן יחשב זה ליתא דעיין לקמן בסוגי׳ דמוגרמת דפסקינן כר״י א״ר בהגרים שליש אמצעי ושחט שני שלישים כשרה ובתוס׳ שם ע״ב ד״ה שחט ופגע בו נקב והיוצא משם הוא דכל שמצטרף להשלים את השחיטה לא מצי מצטרף נמי אל מעשה הטרפות ולכן בשחט שני שלישים אף שליש האמצעי בהגרמה כשרה משום דשליש קמא דמצטרף לשליש בתרא להשלמת השחיטה לא מצטרף לשליש אמצעי כדי להטריף אבל במקום שחיטה שאני והיינו משום האי הלכה דכל פסול בשחיטה נבלה עיי״ש, ובפתיחה יש בענין זה אריכות כי זאת עיקר הפלוגתא בין ר״י ור״ל לקמן ל״ב ע״ב ומתוך פלוגתתם הוציא הרמב״ם דינו דכל טרפות במקום שחיטה נבלה ולא טרפה והדברים עתיקים ודו״ק היטב.
ט. ע״ש גמר׳ ואר״י א״ש הטבח צריך שיבדוק בסימנים לאחר שחיטה וכו׳ עד במתניתא תנא נבילה ומטמא במשא הסוגי׳ הלזו כולה מוקשה וצריכא רבה כדי לירד לעומקה ולגלות סודה. א׳) קשה דכפי הנראה הוא נבלה מן התורה דקמסמך האי דינא דלא בדק בסימנים להא דר״ה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה ולולי דמסתפינא הייתי מגיה ב׳ של במה בכ׳ ולגרוס כמה נשחטה וקאי על הסימנים אם נשחטו כשיעור כי תיבת במה אין לו פירוש ולשון הרמב״ם בפ״א הי״ג ״עד שיודע לך בודאי שנשחטה שחיטה כשרה״ וכן דעת הרשב״א ז״ל כאן דלא סמכינן ארוב פעמים שחט שפיר משום דהוה רובא דתלי׳ במעשה והאי מימרא דר״ה לוקחה מדרשת הספרא על הקרא ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור ס״פ שמיני מובא ברש״י שם ״צ״ל בין חמור לפרה והלא כבר מפורשים הם אלא בין נשחט חציו של הקנה ובין נשחט רובו״ והאי נראה דדרשא גמורה היא דהרי קאמר דהקרא מיותר לגמרי ואיך לא הזכיר האי חייב בדיקה שום תנא ואפילו לדעת התוס׳ דמה״ת יש לסמוך על רוב פעמים שחט שפיר איך שתקו התנאים במשנה ובברייתא מלהזכיר חיוב זה דרבנן של בדיקת הסימנים לאחר שחיטה, ולא עוד אלא מה נעשה בדינא דרבא דמומר לנבלות מותר לאכול משחיטתו משום דלא שבק התירה ואכל איסורא ושחיט שפיר אבל דלמא לא שחט רובא וזאת אינו בידו דהרי צריך לבדוק בסימנים והרשב״א שם הקשה כזאת ותירץ דמסתמא יבדוק בסימנים ואם ימצא דלא נשחט רובא יגמור השחיטה תוך שיעור שהיי׳ אלא דסכ״ס מה נעשה לדידן דאנו אוסרים כל שהיי׳ כל דהו ואיך פסקינן דין זה דרבא לקבעו בשו״ע, ולעיל שם יישבתי זאת דרך פלפול בסברא נאה עיי״ש.
ט. ב׳) דמתחלה רצה להביא ראי׳ לדינא דשמואל מהא דתנן דרש״א דשיעור שהיי׳ כדי ביקור מאי לאו כדי ביקור סימנים ודחה ראי׳ זו דכדי ביקור חכם קאמר וקאי אסכין, ואח״כ שאל לא בדק מאי ומביא ברייתא דפליגו בה תנאי אי טרפה או גם נבלה ומטמא במשא הרי מפורש כאן בברייתא זו דינו של שמואל, למה לא הביא ראי׳ לשמואל מהאי ברייתא כמו שמביא תחילה ממשנה והביא הברייתא כדי לפרש מימרא דאמורא דבלא בדק מה דינו וזה אינו מדרך הגמ׳ וכמוה לא מצאתי בש״ס.
ט. ג׳) האי כדי ביקור חכם דקאמר הוא תימא רבתא דהרי בדיקת סכין לחכם רק קודם שחיטה בעינן וגם זאת רק מפני כבודו של חכם ומה ענין זה לשיעור שהי׳.
ט. ד׳) כאשר מסיק דטבח חכם קאמרינן מה ענין חכם לכאן הלא כל שוחט צריך שיבדוק הסכין גם לאחר שחיטה ולא בעי חכם וא״כ יותר הי׳ לו לתלות שיעור השהיי׳ בבדיקת סכין שלאחר שחיטה בין שחיטה לשחיטה.
ט. ה׳) הרמב״ם ז״ל בפיה״מ מפרש כדי ביקור טבח חכם ״כדי שיעור בדיקת השחיטה לדעת אם נשחט השיעור שחייב או לא״ עכ״ל וכל אנשי חיל עמדו כמשתומם איך אפשר שהרמב״ם העלים עיניו מסוגי׳ מפורשת כאן דדחה הש״ס דלא קאי על בדיקת הסימנים אלא אבדיקת סכין ולא עוד אלא דאם באמת אבדיקת הסימנים קאי חכם מה עבידתא הכא הלא בדיקת הסימנים על הטבח אם חכם ואם לאו ואיה מצינן להצריך חכם לבדיקת הסימנים.
ט. ועתה בני הט אזנך לשמוע קושט דברי אמת ותראה איך שיטת הרמב״ם בולטת מתוך הסוגי׳ אשר בה כל יתר הראשונים נלאו למצוא דרך ישכון האור.
ט. הנה הרא״ש ז״ל כתב ואחריו בנו הטור בסי׳ כ״ה דאם רואה בשעת שחיטה הסימנים שחוטין לפניו אין צריך יותר והמחבר בשו״ע שינה לשונו וכ׳ וז״ל ״השוחט צריך שיבדוק בסי׳ לאחר השחיטה אם נשחטו רובן או שיראה בשעת שחיטה שהם שוחטין רובן וכו׳״ עכ״ל והטו״ז הרגיש בשינה לשון זה שהמחבר מוסיף מדלי׳ דאפילו רואה שנשחטו רובן יוכל לסמוך אראי׳ בשעת שחיטה אבל במהרי״ל בשם רבו כ׳ באמת להחמיר, שראוי ונכון להעביר ידו על החתך דבראיי׳ אין לבדוק יפה דביה״ש מלא דם, ופשיטא דעל שחיטת רוב קאמר הכי עכ״ל הטו״ז. וכפי הנראה מתוך דבריו דהמהרי״ל לא לפרש מלתא דשמואל קאתא, אלא גם הוא מודה לדעת הב״י דאם ראה בשעת שחיטה שנשחטו רובן מדינא לא צריך יותר, אבל מצד חומרא ועצה טובה קאמר שיעביר ידיו לתוך החתך, אבל לפע״ד א״א לומר כן כי דעת הב״י הוא לפלא בעיני כי לפי שיטתו צריכין לפרש מימרא דשמואל דקאי דוקא אאם לא ראה בשעת שחיטה שנשחט הרוב ואיך סתם דבריו לומר הטבח צריך לבדוק לאחר שחיטה, דמשמע דלעולם צריך לעשות כן, והרמב״ם ז״ל הוסיף בלשונו לכתוב כל טבח וכו׳ אלא דהרא״ש ז״ל כתב דאם מונח הנשחט לפניו באופן שרואה ביה״ש מפורעת והסימנים נשחטים מכל וכל לא מסתבר כלל להצריך עוד בדיקה אח״כ, אבל בסתם שחיטות אינו כן כי מלוכלך הביה״ש בריבוי הדם והרבה פעמים לא נשחטו כולן רק רובן לכן קאמר בסתם דהטבח צריך לבדוק ולא יסמוך על מה שראה בשעת שחיטה שנשחטו הסימנים כולן או רובן, כי עלול לטעות לפעמים, והוא חומרת שמואל שהחמיר שלא לסמוך על הראיי׳ שבשעת שחיטה ומסתמא רק לכתחלה קאמר האי צריך אם באמת ראה בשעת שחיטה שנשחט הרוב וכן למדתי מלשון הרמב״ם ז״ל שכתב ״כל טבח צריך שיבדוק בסי׳ לאחר השחיטה ואם לא בדק וכו׳ הרי זה נבלה אפילו היה השוחט זהיר ומהיר״ עכ״ל הזהב הנה בסיפא לא כתב אם לא בדק לאחר שחיטה אלא סתם אם לא בדק משמע דברישא לכתחלה מצריך בדיקה לאחר שחיטה דוקא ולא סגי במה שראה בשעת שחיטה, אבל בסיפא כתב, אם לא בדק דהיינו דלא בדק כלל לא בראיי׳ בשעת שחיטה ולא בבדיקה לאחר שחיטה, אז הוה נבלה, ותדע שכן כוונת דבריו, מדמסיים אפילו השוחט זהיר ומהיר, ר״ל שלא נסמוך דרוב פעמים שחיט שפיר, ואי דמיירי דלא בדק לאחר שחיטה אבל ראה בשעת שחיטה שנשחטו כולן או רובן, יותר רבותא הוול״ל דאפילו ראה בשעת שחיטה שנשחטו כהוגן מ״מ נבלה הוה, והוא ברור בפירוש דברי הרמב״ם ז״ל.
ט. ועל זה רוצה הש״ס להביא ראי׳ לחומרת שמואל כדרכן להסמיך דין מחודש למשנה וברייתא, ממתני׳ דלקמן דקאמר ר״ש כדי ביקור, היא שיעור שהיי׳, ודחה לא כדי ביקור חכם - והכוונה בזה לדעת הרמב״ם עפ״י שיטתו, בהא דצריך להראות סכינו לחכם הוא משום לתא דאיסורא, וכתבנו כבר למעלה דלאחר שהחמירו לפסול השחיטה ע״י פגימה כ״ד הנרגשת אע״פ שאינה אוגרת, בעינן חכם מדינא דסתם טבח אינו מטריח לבדוק בהבנת הלב, כי למצוא פגימה דקה כל כך צריכא הרבה יישוב הדעת ומתינות ומינה דה״ה בכל דבר הצריך הבחנה יתירה על כל שהו בעי חכם, וכדאמרינן לקמן מ״ד ע״ב דמלתא דתלי׳ בסברא מקרי הורה בה חכם, ופרש״י כגון מקיפין בריאה דפעמים אדם טועה בדמיון, וא״כ ה״ה בשחיטה מצומצמת שקשה להעמיד על הבירור אם נשחט רובא, לא די בבדיקת הטבח אלא בעי חכם, וזה דקמשני לא אלא כדאמר ר״י כדי ביקור חכם וקאי הסימנים דאם אירע שחיטה מצומצמת, אבל לעולם אימא בסתם שחיטות סגי ברואה בשעת שחיטה דאיכא רוב הנראה לעינים, וע״ז פריך אח״כ לא בדק בסימנים והוא בדלא בדק כלל או בשחיטה מצומצמת שמיירי המשנה באמרה כדי ביקור חכם ופריך בדיעבד אולי סמכינן אשוחט זהיר ומהיר, דמסתמא איכא רובא, ע״ז הביא הברייתא דחד אמר טרפה וחד תנא נבלה, ומהאי ברייתא ודאי ליכא הוכחה לדינא דשמואל שהוא אצרכתא לכתחלה ומדרבנן, במקום שראה בשעת שחיטה שנשחטו הסימנים כהוגן, אלא הא ברייתא קאי על לא ראה כלל או בראה שחיטה מצומצמת ולא בדקה וכאשר נדרש בספרי הנ״ל, דלהבדיל בין הטמא ובן הטהור היינו בין נשחט חציו של קנה לנשחט רובו, הרי דמשחיטה מצומצמת המדובר, שלא נתברר אם נשחט רובו או רק חציו, וע״ז קאמר דנבלה ולא סמכינן ארוב פעמים שחיט שפיר - וכאשר אבאר בסמוך במימרא דר״ה, כי במקום דכתיב להבדיל הוא מ״ע לבדוק ולא לסמוך ארובא, כך מתפרש הסוגי׳ לדעת הרמב״ם ומתיישבות ממילא כל הקושיות שסדרנו בריש דברנו ודו״ק היטב.
ט. ע״ש גמר׳ בדר״ה קמיפליגו וכו׳ מר סבר בחזקת איסור קיימא והשתא מתה היא ומר סבר בחזקת איסור אמרינן חזקת טומאה לא אמרינן - הנה רש״י ז״ל מפרש חזקת איסור היינו איסור אבמה״ח, אבל תוס׳ ביצה כ״ה פ״א חולקין על רש״י ז״ל בזה, שהקשו להם הרי אסור אבמה״ח ע״י המיתה חלף הלך לו, ואיך שייך להעמידו על איסור שכבר עבר ולכן כתבו דחזקת איסור דקאמר היינו איסור אינו זבוחה ומשום דכתיב וזבחת שהוא מ״ע ע״ש.
ט. והנה לכאור׳ נראה דרש״י בעצמו חזר כאן מני׳ ובי׳ ממה שכ׳ בתחלה דחזקת איסור הוא אבמה״ח, דבד״ה מר סבר כתב וז״ל מ״ס בחזקת איסור הראשון עומדת שלא היתה שחוטה, וכיון דבחזקת שאינה שחוטה מוקמית לה הרי מתה ומטמא עכ״ל הרי דלא הזכיר כאן חזקת אבמה״ח אלא חזקת אינה זבוחה כתוס׳ וכד הוינא טליא אמרתי ליישב סתירת דברי רש״י ז״ל בדרך פלפול הנהוג בינינו עפ״י מה שראיתי לקדוש זקני מאוה״ג רע״א ז״ל בהגהותיו ליו״ד סי׳ כ״ז, שרצה ליישב קושי׳ התוס׳ על רש״י דאיסור אבמה״ח בלא״ה הרי הלך לו, וכתב הוא ז״ל דבשחיטה פסולה עכ״פ הבני מעיים אבמה״ח, אפילו לדידן דל״ל הא דר״ל דריאה לאחר שחיטת הקנה, כמאן דמנחי בדיקולי, בב׳ סימנים כ״ע מודים דהבני מעיים כמנחי בדקולא, וא״כ חזקת איסור אבמה״ח של בני מעיים מעיד שלא נשחטה כראוי, והבהמה כולה נגררת אחרי הבני מעיים עיי״ש ולפ״ז אמרתי דכל זאת שייך בפסולי שחיטה של שהי׳ דרסה וכו׳, אבל בפסול דלא בדקו בסימנים דאיירינן הכא לא שייך האי חזקת אבמה״ח, דהרי אי לא נשחט רובא ליכא איסור אבמה״ח על הבני מעיים, לכן על עיקר מימרא דר״ה דקאי על כל ספק שחיטה דעלמא, מפרש דחזקת איסור הוא אבמה״ח, אבל בהא דמר סבר, דקאי על לא בדק בסימנים, הוכרח לפרש דחזקת איסור הוא אינה זבוחה אבל אחר שנכנסתי בעומק עניני מסכתא זו, ראיתי שאין בכל אלו ההקדמות ממש, וכאשר יתבאר לכל המעיין בפתיחה שלי ובחדושי לקמן ל״ב ע״ב.
ט. אבל האמת יורה דרכו שאין כאן שום סתירה בדברי רש״י ז״ל - כי מה שפי׳ רש״י ז״ל מ״ס דבחזקת שלא נשחטה מוקמית לה, אין לו ענין לפי׳ התוס׳ דבחזקת איסור עשה דאינה זבוחה מוקמינן לה, דלא על חנם הביאו התוס׳ קרא דוזבחת, אבל רש״י כאן לא הזכיר קרא זה כלל, וגם לא כתב דבחזקת אינה זבוחה מוקמית לה, אלא בחזקת שלא נשחטה, ופלוגתת רש״י ותוס׳ בזה הוא כאשר אבאר דענין חזקה דילפינן לקמן מנגע יש לפרש על שני אופנים, אופן אחד דבכל ספק שנתעורר אצלנו על השתנות הדבר מכמות שהיה מתחלה, אמרינן שלא נעשה שינוי אלא הדבר נשאר כמות שהיה, וא״כ אין אנו מחזיקים את השם טומאה טהרה איסור היתר וכדומה, אלא מחזיקים המעמד ומצב בלי השתנות, ולא איכפת לן השם כלל, אלא אפילו משתנה השם ע״י סיבה מ״מ מחזקינן המעמד הישן ולא נסתפק שנתחדש סיבה חדשה, והמשל בזה איסור אבמה״ח, אע״פ שע״י המיתה משתנה האי איסור אבמה״ח לאיסור נבלה, מ״מ אם נחזיק במעמד הישן שלא נשחטה אע״פ שהיא מתה לפנינו, אבל מעשה השחיטה נאמר שלא נעשה כהוגן והוא כאלו לא נעשה, אז שפיר אסורה ומטמאה כנבלה - וכן להיפך למשל אם אנו דנין על הולד אם הוא בכור, לא מצינו למימר דמוקמינן האי ולד על חזקת שאינה קדוש בבכורה מפני שבעודה במעי אמה לא היה בה קדושת בכור, כן גם עתה לאחר שכבר יצא לאויר העולם, דהרי הסיבות אינם שוות דבמעי אמה אין בולד קדושת בכור מפני שפטר רחם בעינן ואם נחזיק את השם זה דאינה קדוש גם לאחר הלידה, צריכין לחדש סיבה חדשה דהיינו שלפני ולד זה כבר היה פטר רחם ע״י לידה קדומה, ואנן בחזקה לאו להחזיק את השם קאתינן עלה, אלא להחזיק המעמד ולא נחדש סיבה חדשה כדי להחזיק את השם הישן.
ט. ודברים שכתבתי למדתי מתוך דברי הרשב״א ז״ל יבמות דף ל׳ ע״ב, דבגמ׳ שם קאמר רבה דמש״ה לא קתני בגירושין ספק קרוב לו או לה דחולצת, משום דאשה זו בחזקת היתר לשוק היתה עומדת ומספק אי אתה יכול לאסרה, וכ׳ שם הרשב״א שאחרים הקשו למה לא נחזיק מאיסור א״א לאיסור יבמה לשוק, כמו לר״ה דהכא דמחזקינן מאיסור אבמה״ח לאיסור נבלה, ותירץ הוא ז״ל דלעולם לא מחזקינן מאיסור אחד לשני, אמנם שאני בהא דר״ה, דבין בחיה ובין במיתתה אסורה וא״א להתירה רק ע״י מעשה השחיטה, וא״כ עליך להביא ראי׳ שנעשה בה מעשה המכשרת הלזו (ואע״פ שנעשה מעשה אשר עליה אנו מסופקים אם היא מעשה המכשרת או המנבלת, מעשה המכשרת הצריכה דקדוק בכל פרטיה חשובה יותר ממעשה המתנבלת, לכן כ״ז שאין לנו בירור, יותר מסתבר לומר דהאי מעשה אינה מדוקדקת המכשרת), משא״כ באשה זו שהיה לנו חזקה שע״י מיתת בעלה תהי׳ מותרת לשוק בלי שום מעשה כדי להתירה, ורק אתה בא עליה לאסרה מחמת ספק מעשה גירושין, בזה אמרינן להיפך, עליך להביא ראי׳ שנעשה מעשה זו כהוגן כדי לאסרה עכתד״ק, וכל הרואה יראה כי דברי נכללו בכלל דבריו, שבחזקה לא איכפת לן להחזיק את השם אלא שלא נחדש סיבה חדשה להוציא הדבר ממה שהיה מתחלה.
ט. אבל האופן השני בענין חזקה, הוא ההיפך ממה שכתבנו, דלעולם מחזקינן את השם הישן אפילו ע״י סיבה חדשה, כמו בהא דולד הנולד, יש לו חזקה שאינו קדוש בבכורה ממעי אמו, וכמו שחזקת טומאה דגברא לא נסתלק אע״פ שנטהר באפר הפרה, משום דשמא הפרה טרפה היתה ולהיפך לא נחזיק משם לשם אחר, אע״פ שהסיבה לשני השמות שוות, כמו מאיסור אבמה״ח לאיסור נבלה, אע״פ שלשניהם יש סיבה אחת, דהיינו ״לא נשחטה״ אלא דבחיה כל שלא שחטה נקרא האיסור אבמה״ח ובמיתתה אם לא נשחטה נקרא נבלה, מ״מ כיון שאין השם שוה לא נחזיק הסיבה לחודה.
ט. ובזה פליגו לפי פירש״י ז״ל הני תנאי דברייתא בהא דר״ה, דמר סבר נבלה ומטמא במשא דכל זמן שלא תוכל להביא ראי׳ על מעשה השחיטה שנעשה כהוגן אנו מוקמינן את הבהמה בחזקת שלא נשחטה, דהיינו שלא נעשה האי מעשה כהוגן, וממילא מחזקינן מאיסור אבמה״ח לאיסור נבלה, כי הסיבה שלא נשחטה שוה בשניהם, אבל אידך מ״ד דסובר טרפה ואסורה באכילה אבל נבלה לא, סובר דאנן השם מחזקינן ולא הסיבה שלא נשתנה, ולכן שם איסור אכילה שהי׳ עליה בחיה מחזקינן, שגם עתה אסורה כבתחלה, ובזה י״ל או דסובר כתוס׳, דשם איסור הוא איסור עשה דאינה זבוחה, או והוא העיקר, דשם אבמה״ח ונבלה כשם אחד יחשבו כי אבמה״ח הוה מתה מקצתה ונבלה מתה כולה, דמה״ט אבמה״ח מטמא כנבלה וכמבואר לקמן קכ״ח ע״ב וכאשר נדבר מזה עוד בכמה מקומות במס׳ זו, ולכן גבי איסור מוקמינן לה בחזקת איסור ולגבי טומאה מוקמינן לה בחזקת טהרה, ואין בזה סתירה, דממ״נ אי לא נשחטה כראוי׳ הרי נבלה ואי נשחטה כראוי׳ הרי זו מותרת גם באכילה, דמ״ש מהא דשנינן במס׳ טהרות, מובא בגמ׳ פסחים דף י׳, בשני ב״א שהלכו בשני שבילין, אחת טמא ואחת טהור, דבבאו לשאול בזא״ז שניהם טהורין ואפילו בב״א רק מדרבנן טמאים, אבל מה״ת טהורים וכמש״כ התוס׳ שם.
ט. זו היא שיטת רש״י ורשב״א ז״ל אבל התוס׳ סברו בענין חזקה כאופן השני שכתבנו, דלעולם מחזקינן השם, ולכן המציאו שם שם חזקת איסור עשה שאינה זבוחה ומקרא דוזבחת דאתא למצוה, ואפילו להחזיק את השם ע״י סיבה חדשה נמי מחזקינן כאשר מבואר מתוס׳ לקמן בסוגי׳ דרוב, דמוקמינן בחזקת שאינו קדוש בבכורה ע״י שנאמר שאמו כבר הוליד ולד לפני זה וכדומה לחזקות כאלו, וכאשר נבאר שם. ולכן נתקשה להו כאן, הלא נגד חזקת איסור דאינה זבוחה איכא חזקת טהרה דבהמה, והיינו צריכין למימר אוקי חזקה מול חזקה ויהי׳ הן לענין איסור אכילה והן לענין טומאת נבלות ספק, וזה דלא כחד תנא דהני תנאי דברייתא לכן כתבו בד״ה ואסורה באכילה, דמה״ת מותרת גם באכילה ומשום דרוב פעמים שחיט שפיר, ואינו דומה לשאר ספק כמו ספק שהה או דרס, דעשה איזו שינוי, כמו הגביה הסכין באמצע השחיטה ומסופקים אנו אם שהה כשיעור שהיי׳ או ששחט בסכין קצר בהלכה בלא הבאה ונסתפק אם דרס, וכדומה מן הספקות העולות ע״י איזה שינוי, בזה שייך לומר דמוקמינן אחזקת איסור של אבמה״ח או אינה זבוחה, וניהו דלעומת חזקת איסור איכא חזקת טהרה, עכ״פ ספק הוה ולדעת התוס׳ גם ספק אסור מה״ת, אבל בלא בדק בסימנים דליכא לפנינו שום ריעותא לעורר ספק אם נשחט הרוב, אזלינן בת״ר רובא דרוב פעמים שחט שפיר, ונ״ל דלדעתם לא מיירי בשראה שהשחיטה מצומצמת, או שנאמר דאפילו בראה שהאי שחיטה מצומצמת מ״מ איכא רובא, דמסתמא שחט הרוב, כרוב שחיטות דעלמא, אבל מדרבנן החמירו לגבי אכילה ולא החמירו גבי טומאה, אלא דהתוס׳ לא בארו דעת המתניתא, דתנא נבלה ומטמאה במשא, ונ״ל דגם לדעת המתניתא מה״ת שריא משום דרוב פעמים שחיט שפיר, אבל מדרבנן החמירו גם לענין טומאה משום דלא יהיה כסותרים איסור עם טומאה, וזה דוחק גדול, אבל אין לומר דלשיטת התוס׳ תרתי בעינן, שם החזקה וגם סיבתה שלא תהי׳ חדשה, ולכן חזקת איסור איכא משום דסיבתה שלא נשחטה אינה חדשה, אבל חזקת טהרה ליכא, משום דסיבתה נשתנה דמתחלה בעודה בחיותה של הבהמה היתה טהורה משום שחיה, ועתה נחזיק את טהרתה מכח סיבה חדשה, דהיינו שנשחטה כראוי, דכל המעיין בתוס׳ בסוגי׳ דלקמן דף יו״ד בד״ה ודילמא, יבין כי לדעת התוס׳ נחזיק את השם גם ע״י סיבה חדשה, שהקשו שם למה לא נצרף חזקת טהרה דגברא לחסרון הנגע דהשתא, ונטהר את הנכנס לתוך הבית בנתיים, ואם נאמר דלעולם לא נחזיק את השם ע״י סיבה חדשה לק״מ דעד שנכנס לבית הי׳ טהור בשביל שלא נכנס לבית המנוגע, ועכשיו נחזיק אותו לטהור בשביל שמא נתקטן הנגע קודם כניסתו, אדרבה נאמר דכמו כן הי׳ חזקה, שאם הטהור יכנס לבית זה יטמא, ומספק שמא בצרה הנגע אתה רוצה לטהרו, עליך להביא ראי׳ שכבר חסרה הנגע, וכן בדף הסמוך ד״ה אתי׳ מפרה אדומה, כתבו התוס׳ דאיכא חזקת טומאה נגד חזקת כשרות דבהמה, גם כאן איכא האי פירכא, דהרי הי׳ להאי טמא חזקה שאם יוזרק באפר פרה יטהר, ואיך נחזיק בחזקת טומאתו, ע״י שניחוש שהפרה טרפה, שהיא סיבה חדשה, וע״ש ע״ב ד״ה לר״מ דחייש למיעוטא כתבו דאיכא נגד חזקה שלא ילדה, חזקת ולד שאינו קדוש גמעי אמו וכמו שהבאתי זאת לעיל מכל כלין מוכרח, דהתוס׳ חולקים על סברת הרשב״א מהיפךלהיפך ולדעתם מחזיקים את השם הישן אפילו ע״י סיבה חדשה.
ט. ולא עוד אלא שאני רואה סברת הרשב״א מופרכת גם מכמה דוכתא בש״ס גופא, דמה יענה לכל הני משניות מובאים בריש נדה מקוה שנמדד ונמצא חסר, וחביות שהי׳ הולך ומפריש עליו, וכן הא דאיתא כאן לקמן, טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ, וכן שחט בסכין ונמצאת פגומה, דמצרפינן חזקת טומאה דגברא וחזקת טבל וחזקת איסור לחזקה דהשתא של המקוה והחביות והסכין, שכל זה לפי סברת הרשב״א ליתא, דאיך נחזיק את השם ע״י שנחדש סיבה חדשה לומר שכבר היתה המקוה חסרה והחביות חומץ והקנין פגום, במקום שהחזקה דמעיקרא אומרת להיפך, דהשתא הוא דאיתרע, וחזקת טומאה דגברא מה בעי הכא דכמו שהי׳ לו חזקה שטמא כן הי׳ לו חזקה שאם יטבול במקוה זו שיטהר, ומפני מה אתה בא לטמאו, מפני שנתעורר לך הספק כשם שהמקוה עתה חסר לפניך, אולי כבר נתחסר קודם הטבילה, עליך להביא ראי׳ שכן הי׳, דכל זמן שאין לך ראי׳, אמרינן השתא הוא דחזרה, דהרי ילפינן מנגע ליזול בתר חזקה דמעיקרא.
ט. ולכן מאד אני תמה על הגאונים השב שמעתא והישועות יעקב סי׳ נ׳ וק״ז בעהחת״ס ז״ל יו״ד סי׳ זה שכולם דוחים הא דחידש לן הפלתי בסי׳ ל״ג, דספק נקה״וו הוה ספק בשחיטה, כיון דאם ניקב הושט אין כאן שחיטה, והגאונים הנ״ל דחו דבריו עפ״י הרשב״א הנ״ל, דכיון דלהאי נשחט היה חזקה שאם יעשה בה מעשה השחיטה כהוגן תתכשר לאכילה, כי בחזקת ראוי׳ לשחיטה היתה עומדת, א״כ עליך להביא ראי׳ שנולד איזה דבר המוציאה מחזקת ראוי׳ לשחיטה. ואיך לא חלו ולא הרגישו דהתוס׳ לא סברו כסברת הרשב״א, אלא דאנן מחזיקין את שם החזקה ואפילו ע״י סיבה חדשה, וכן מורים כל הני סוגיות שהבאתי לעיל דלא כרשב״א.
ט. והנה השב שמעתא שמעתתא ה׳ פ״ו הרגיש בתימא זו, והקשה מברייתא דשחט את הושט ונמצא הגרגרת שמוטה ואינו יודע אם קודם או לאחר שחיטה נשמט, דהוה ספק בשחיטה ופסולה, ולפי סברת הרשב״א דלעולם דנין על החזקה כמו שהיתה קודם שנולד הריעותא, הנה היתה בחזקת ראוי׳ לשחיטה ואיך נוציאנה מכח ספק, כיון דגוף מעשה השחיטה כהוגן נעשה, ומתרץ את זאת עפ״י דברי הרמב״ן מובא בחי׳ הר״ן ז״ל ריש א״ט, דשמוטה בשעת שחיטה מש״ה טרפה, משום דא״א דשחט שפיר משום תנועת הסימנים וא״כ בספק שמוטה איכא ספק בגוף מעשה השחיטה אי נעשה כהוגן, ואינו דומה לספק נקה״וו דאין לספק על גוף מעשה השחיטה עיי״ש.
ט. הנה מה דלא נתקשה לי׳ מכל הני דלעיל צ״ל דבהני פשיטא לי׳ דהספק בגוף המעשה, דאם המקוה חסרה הרי לא טבל כל גופו בב״א, ואם יש עליו דבר חוצץ נשאר מקצת גופו בלא טבילה, ואם הסכין פגום לא שחט אלא קרע, וכמש״כ רש״י לקמן יו״ד ד״ה שמא בעור נפגמה, ונמצאת שלא נשחטו הסימנים אלא נקרעו וקרא אמר וזבחת עכ״ל, אלא דאני רואה דבכל זאת לא הועיל הגאון לסלק האי חומר, הן מבריית׳ דספק שמוטה שהקשה הוא ז״ל, והן מכל הני משניות שנמצא בהן סתירה לסברת הרשב״א, כי אפילו נניח שבכל הני איכא ספק בגוף המעשה מ״מ מה מעורר לנו האי ספק בגוף המעשה, אותו הספק שחוצה לה, והרי האי ספק איפשט לן אם נעמיד המקוה והגוף והסכין בחזקתן דמעיקרא, ואז נאמר האי גוף הי׳ בחזקת ראוי׳ לטבילה, והאי בהמה היתה בחזקת ראוי׳ לשחיטה, לכן עליך להביא ראי׳ שע״י סיבה חדשה יש על האי גוף דבר חוצץ, והסימני הבהמה נשמטו - ומכש״כ במקוה חסרה וסכין פגום שעליך להביא ראי׳ שנחסר המקוה ונפגם הסכין קודם גמר טבילה ושחיטה נגד חזקה דמעיקרא.
ט. גם הראי׳ שהביא שם השב שמעתתא לסברת הרשב״א שנראה בעיניו מוכרחת, לא כן עמדי, דראייתו הוא ממה דהקשה אביי ביבמות שם, א״ה בספק קידושין נמי נימא אשה זו בחזקת היתר ליבם עומדת אל תאסרנה מספק, ומה פריך והא אשה זו אסורה היתה בחיי בעלה על אחיו מצד איסור אשת אח וא״כ נחזיק האי איסור אשת אח גם לאחר מיתת בעלה, וכאן אינו מאיסור לאיסור כמו אשת איש ויבמה לשוק, אלא האי איסור אשת אח עצמו נחזוק גם לאח״מ מפני ספק קדושי ערוה, אלא ודאי דע״י סיבה חדשה לא נחזיק אפילו אותו איסור עצמו, ולפע״ד שאני התם דאיסור אשת אח במקום שאין לה בנים, כעת יתהפך להיתר ולמצוה ע״י מיתת בעלה ואינו דומה לאבמה״ח או לאיסור אשת איש דאע״ג דהני איסורים אזלו ג״כ ע״י המיתה של הבע״ח ושל הבעל, אבל לא נתהפכו להיתר, כי גם אחר מיתת הבעל חי אסור משום נבלה, ואחר מיתת הבעל אשתו אסורה משום יבמה לשוק, אבל האי איסור אשת אח דממילא נעשה היתר ע״י מיתת הבעל, אין כאן מקום להמשיך אותו האיסור אלאחר מיתת הבעל, והסברא ברורה בעיני, אשר על כן אני אומר דסברת הרשב״א אין לה שום ראי׳ מש״ס וסתירות רבות לפנינו נגדה, לכן קם דינו של הפלתי במקומו דגם נקה״וו הוה ספק בשחיטה, ועוד נדבר מענין זה לפנינו בסוגיות הבאות בס״ד ודו״ק.
ט. ע״ש גמר׳ גופא אר״ה בהמה בחיה בחזקת איסור עומדת וכו׳, נשחטה בחזקת היתר עומדת וכו׳, כתב בחדושי ק״ז בעהחת״ס ז״ל דר״ה ברישא קמ״ל דאזלינן בתר חזקה ובסיפא דאזלינן בתר רובא, דברישא ממשיכין חזקת איסור שבחיי הבהמה, ובסיפא סמכינן ארוב בהמות כשרות עיי״ש, ויפה כתב דברישא איכא חזקה ובסיפא רוב אלא דהא מלתא דאזלינן בתר חזקה ורובא איתי׳ בכמה משניות וברייתות ולא צריכין בזה להא דר״ה אבל ר״ה רבותא אחרת קמ״ל דברישא קאמר דמוקמינן בחזקת איסור עד שיודע לך במה נשחטה ולעיל כתבנו דהי׳ ראוי להגיה ״בכמה״ תחת ״במה״ כדי לכוון דבריו להא דספרא דדרש להבדיל בין הטמא ובין הטהור על ספק שחט חציו או רובו של קנה אלא דקשה מאד לשלוח יד בלישנא דגמ׳ ובפרט שאז צריכין להגיה גם תיבת נשחטה לסלק אות ה״ה וגם קשה וכי ר״ה ברייתא אתא לאשמעינן אבל האמת עד לעצמו כי דרכן של חז״ל להכניס חדושי דינים ולהסמיכם לקרא וכן חדושי דינים של האמוראים להכניסם במשנה או ברייתא קדומה וכן עשה ר״ה כאן כי הברייתא מדברת מספק במעשה השחיטה עצמה אי שחט רובא או חציו דמוקמינן אחזקת איסור ונידון כנבלה ודאי אבל ר״ה מוסיף דר״ה גם בנולד ספק בסכין והוא דינו דלקמן דפליג בזה עם חברו ר״ח בשחט בסכין ונמצאת לאחר שחיטה פגומה וקמ״ל דאע״ג דהנשחט בחזקת ראוי׳ לשחיטה עומדת וגם הסכין הי׳ לו חזקת בדוק והיינו צריכין לומר השתא הוא דאיתרע מ״מ ממשיכין חזקת איסור דבהמה לומר דבעור נפגם הסכין ולכן בדקדוק גדול קאמר עד שיודע לך במה נשחטה ר״ל באיזה סכין נשחטה אם שלם או פגום וזה רבותא רבתא כי ר״ח באמת מכשיר ואומר שמא בעצם המפרקת נפגמה ור״ה פוסל אפילו בשיבר בה עצמות וכן בסיפא דקאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה נמי בדקדוק אומר ״במה״ ולא ״אם״ כי הברייתא דרשה זאת מקרא דולהבדיל בין חיה הנאכלת לחיה אשר לא תאכל בנולד בה סימני טרפה כשרה לנולדו בה סימני טרפה פסולה וכמש״כ רש״י ז״ל עה״ת ומסתמא הפירוש על ספק דרוסה או בישוב לה קוץ מחיים בספק שאירע בה דבר מחיים ואנו מסופקים אם נפסלה ע״י האי ריעותא או לא כי לא על חנם קרי לי׳ סימני טרפה דבכוב״כ נטרפה מחיים כי רק מה שנעשה מחיים קרי טרפה וקמ״ל דאע״ג דהריעותא לפנינו לא נאמר הרי האי בע״ח בכוב״כ יצא מן הרוב דהרי רוב בהמות אין להם מים במוח או קוץ בושט מ״מ סמכינן ארוב בהמות כשרות לומר דניהו דיצא לענין זה מן הרוב שאין להם ריעותא עדיין לא יצא מן הרוב הכשרות וכאשר כן דעת חכמי קראקא ביו״ד סי׳ ל״א וכאשר נדבר מענין זה באריכות בסוגי׳ דישב לה קוץ בושט עיי״ש אבל ר״ה לא ס״ל כן אלא כדעת הרמ״א המחמיר בנולד ריעותא מחיים אלא בבא זאב ונטל ב״מ והחזירן כשהן נקובים דליכא ריעותא מחיים ולא איתרע הרוב כלל בזה אזלינן בתר רובא ולכן בדקדוק קאמר במה נטרפה משום דקאי על הספק אם ע״י זאב ולאח״מ או ע״י קוץ וחולי ומחיים וקרי לי׳ טרפה שלא בדקדוק דאם הזאב נקבן לאח״מ לא מקרי טרפה.
ט. ע״ש גמר׳ מי חיישינן שמא במקום נקב נקב או לא, מפרש״י נראה דקאי על הנקב שבמקום שיניו ולכאור׳ לשון הגמ׳ משמע נמי כן, דקאמר מי חיישינן שמא במקום נקב נקב, הרי דפשיטא לי׳ דהזאב נקב אלא דהספק הוה שמא במקום שהי׳ נקב מכבר הכניס את שיניו, אבל א״א לפרש כן, דא״כ איזה ריעותא איכא ומ״ש מליתנייהו דהרי הזאב ודאי נקב ולכן העיקר כמש״כ התוס׳ דמיירי אפילו יש נקבים שלא במקום שיניו, והביאו ראי׳ מלקמן דמכשרינן ניקבה הריאה במקום דממשמשא ידי׳ דטבחא, דקאמר שם בגמ׳ כי היכי דתלינן בזאב, ואי דבזאב דוקא במקום שיניו תלינן, אין כאן ראי׳ והלב ארי׳ ז״ל לא עיין בגמ׳ עד שהי׳ סובר דהתוס׳ מסברא דנפשם אמרו זאת - אבל אמת דגם מגמ׳ דהכא מוכרח הדבר כמש״כ הלב ארי׳ אלא דלשון הגמ׳ קשה כנ״ל וצ״ע ודו״ק.
ט. תוס׳ ד״ה כולהו תנינהו כבר כתבנו לעיל מה שיש להעיר על דברי התוס׳ ועוד יש לי להעיר על שיטת הבה״ג שהביאו, דעיקור סימנים לאו טרפה הוה, אלא שכן אתא ההלכתא דאין השחיטה מועלת בסימן השמוט, ואפילו בעוף שהכשרו בסי׳ אחד אם נשמט האחד אין שחיטה מועלת בשני עכ״ל, והנה לפ״ז ע״כ הבה״ג ס״ל כדעת הרמב״ם דגם בעוף בעינן לכתחלה שחיטת שני הסימנים דאל״כ ראב״א לקמן כ״ח ע״א דאית לי׳ בעוף דוקא ושט ולא קנה, איך יפרנס האי תוספתא דשחט הושט ונשמט הגרגרת אשר מינה שמעינן עיקור דבה״ג דאם בעוף גם לכתחלה רק ושט ולא קנה, איך יפסול שחיטת הושט ע״י שמוטת הגרגרת, דבשלמא אי לכתחלה בעינן שני סימנין, אז שפיר י״ל דראוי׳ לשחיטה בעינן גם שניהם, ואפילו לעכב בדיעבד, אבל אי לא בעינן כלל שחיטת הגרגרת, למה לי ראוי׳ לשחיטה, ולכן רק רש״י לשיטתי׳ דל״ל עיקור של בה״ג מצי סבר דבעוף אף לכתחלה סגי בסי׳ אחד, אבל הרמב״ם דס״ל כבה״ג מוכרח לסבור דגם בעוף בעינן שני סימנים לכתחלה וזה ברור ואמת בס״ד. ועיין לקמן כ׳ ע״ב רש״י ד״ה כל המעכב בשחיטה, ובמה שכתבתי שם ודו״ק.
מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרונים