לב. דף ל״ב ע״א גמר׳ נשחטה בהמה אחרת עמה לר״נ פרה פסולה בהמה כשרה וכו׳. הרמב״ם בפ״ד הי״ח מהל׳ פ״א פסק, דבנשחטה אחרת עמה הוה כמו נחתך דלעת עמה שכשרה, וכתב הכ״מ, דע״כ הי׳ לרבינו גירסא אחרת בגמ׳ והוא, דבנשחטה אחרת עמה לר״נ שתיהן כשרות, וע״ז פריך הש״ס פשיטא, וקמשני סד״א דאותה אמר רחמנא, ולא אותה ואת חברתה, ואפילו בהמת חולין קמ״ל, עיי״ש. והנה לפע״ד גירסת הגמ׳ דילן באמת תמוה מאד דאפילו נימא דקרא דאותה ממעט גם בהמת חולין, מ״מ עדיין מנין לן דאם נשחטה מאליה דרך מתעסק, דפוסלת את הפרה, ולמה לא נאמר דחברתה דומי׳ דידה מה היא בכוונה אף חברתה נמי בכוונה דווקא, דהרי ושחט אותה כתיב והאי ושחט ע״כ בכוונה, וממילא דהדיוק ולא אותה ואת חברתה נמי בכוונה, אבל לא בנשחטה ממילא, דלא קרינן בה ושחט את חברתה, אלא ונשחטה, וכלישנא דרבא, ומנ״ל למעט גם את זאת וגם הסברא נותנת, דמ״ש פסול מלאכה, דדוקא בחתך דלעת עמה מדעת פוסלת, אבל בנחתכה עמה שלא מדעת אינה פוסלת, ולמה בשחיטה לא נאמר כן, דושחט כתיב ולא בנשחטה עמה שלא מדעת, ולכן יפה פסק הרמב״ם דלא כי האי שקיל וטרי׳ בין שהי׳ הגירסא הלזו לפניו או לא, כי כן דרכו של הרמב״ם בהרבה מקומות לדחות שקיל וטרי׳ שא״א להעמידו כהלכה ודו״ק.
לב. ע״ש משנה, נפלה סכין והגביהה וכו׳ אם שהה, כדי שחיטה פסולה, ויש להעיר לפי מה שכ׳ רש״י ז״ל על האיבעי דשהה במיעוט סי׳, דבמיעוט קמא לא מצי מיבעי דממנ״פ מיטרף, דכיון דשהה אזיל לי׳ מעשה קמא, וא״כ פסול שהיי׳ דאתא עליו ההלכה להקל אתא, דלולי ההלכה, מיד כשסילק את ידו מן השחיטה הוה מטרפינן אם ניקב הושט, אפילו בלא שהה כשיעור שחיטה או ביקור, וזה דבר זר לומר כן, ולא עוד אלא דא״כ איכא מקום להאיבעי במ״ק ולהיפך ולומר, דילמא דוקא בשהה בין סימן לסימן דאיכא כבר שם שחיטה עליו וכאשר נבאר במשנה שאח״ז, אז איכא האי שיעורא לשהיי׳ אבל בפסק מלשחוט אחר מ״ק הוה טרפה מיד, וכן יש לתמוה לפי שיטת ר״ת דלעיל ל׳ ע״ב דס״ל דבמ״ק קמבעי, טרפות דנקה״וו לא משכחת לה אלא בניקב ע״י קוץ או חולה, אבל בניקב ע״י סכין של שחיטה לא מיטרף לעולם, משום דמצי משלים השחיטה במקום האי נקב, וזה דבר שאין הדעת סבלתו, ואין לומר דבסילק מחשבתו לגמרי מלשחוט, אז מודה ר״ת דטרפה הוה מחמת נקה״וו, דהרי במשנה קתני השחיז הסכין ועף ובא חבירו ושחט, הרי אע״ג דהראשון נתייאש מלשחוט עוד, מ״מ מצי השני לגמור תוך שיעור שהיי׳ הרי דהכל תלוי בשיעור, ואם נאמר במ״ק ליכא פסול שהיי׳ ומ״מ כל שמתייאש מלשחוט נפסל מיד, מכש״כ בין סימן לסימן, למה לא נפסול אם הראשון מתייאש מלשחוט, אלא דזאת יש ליישב כמש״כ לעיל, דכל ששחט סימן אחד שם שחיטה עליו, ולכן מצי גם אחר לגמור השחיטה תוך שיעור שהיי׳, ולא איכפת לן מה שהראשון מתייאש מלשחוט עוד, משא״כ בלא עשה רק נקב בושט, כל שסילק ידו ומחשבתו מלשחוט גרע טפי, ולא מצי תו אחר לגמור השחיטה, אבל האמת אינו כן, אלא כפי אשר אבאר לך בזה.
לב. דהנה כבר ביארנו בכמה מקומות במס׳ זו, דבנחירה במדבר שהותר להם, הי׳ צריכין מיתה מחמת הנחירה, ולא אישתרי להם מפרכסת אחר הנחירה, ומעתה אני אומר דכל שנחרה ולא מחה תוך מעל״ע הוה נבלה, דמיתה שלאחר מעל״ע לאו מיתה שע״י נחירה הוה, אלא גרמא בעלמא, ודבר זה נלמד מדין עבד כנעני, דאמרה תורה אם מת תחת ידו נקום ינקם, ואם יום או יומים יעמוד לא יוקם, וזה מעל״ע כפי דרשת חז״ל הרי דכל שמת תוך מעל״ע של ההכאה, מקרי מת תחת ידו, וכל שמת אחר מעל״ע, לאו מעשיו ממש הוא, אלא כמו הגרמתו וכן אני אומר בנחירה, כיון דבעינן מיתה שע״י הנחירה, בעינן המיתה תוך מעל״ע, למען תהיה מתה תחת יד הנחירה, אולם בשחיטה כיון דהיא מתרת מיד, עוד קודם המיתה, לא איכפת לן כלל אם יומים יעמוד חי, דהרי אפילו בן פקועה וחורש בשדה כמת יחשב, אחר שנשחטה אמו, אמנם אם השוחט ישהה במעשה השחיטה יותר מעל״ע ג״כ נבלה הוה, ולא על חנם אמר רבא בגמ׳ דשוחט בסכין רעה, אפילו מוליך ומביא כל היום כולו, ושיעור זה דוקא, ולא יותר, כי בשוהה יותר מעל״ע קודם גמר, בטל כח האדם דבעינן בשחיטה, דהרי ההתחלה היתה קודם מעל״ע של הגמר ולא מצטרף, ועיין עוד לקמן במשנה הבאה מה שכתבנו שם בענין זה, ומעתה נאמר דאי לאו ההלכה על פסול שהיי׳ היינו מכשירים לגמור השחיטה גם אחר שפסק, תוך מעל״ע כמו במוליך ומביא דמצי מאריך כל מעל״ע, ואתא ההלכה דכל שפסק מלשחוט כשיעור שחיטה או ביקור, הוה פסול בשחיטה, וממילא מתיישב שפיר גם שיטת ר״ת דמפרש האיבעי על מ״ק, דאפשר שלא פסלה שהיי׳ אלא בין סימן לסימן, אבל במקצת הושט אולי מצי גומר תוך מעל״ע אבל לאחר מעל״ע פשיטא דטרפה, אלא דמ״מ קשי׳ לי׳ לרש״י על שיטה זו, דאם נאמר דכל זמן שלא שחט הרוב אין שם שחיטה עליו ליפסול בשהיי׳ אז אפילו בלא שיעור שהיי׳ כל שסילק ידו ומחשבתו מלשחוט עוד, נימא דטרפה הוה ודו״ק.
לב. ע״ש במשנה ר״ש אומר כדי ביקור, ובגמ׳ מפרש כדי ביקור טבח חכם, ועיין בפיה״מ לרמב״ם כדי ביקור על הסימנים אם נשחטו רובן, ועיין לעיל דף ט׳ ע״א איך יישבתי דעת הרמב״ם, דלא די דלא קשה עליו מן הסוגי׳, דאדרבה שיטתו מוכרחת, עיי״ש היטב, ועתה אני מוסיף להוכיח דא״א לפרש כדי ביקור הסכין, כרש״י ויתר הראשונים חדא, כיון דלא הזכיר התנא בשום משנה דין דבדיקת סכין, ושצריך לבדקו י״ב בדיקות אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא, איך יתן שיעור לשהיי׳ בביקור סכין שאין אתנו יודע עד מה ויתלה תני׳ בדלא תני׳, שנית הלא מסתמא גם שיעור שהיי׳ הללממ״ס הוא כשאר שיעורי התורה, וא״כ צריכין לומר דגם אופן בדיקת סכין הללממ״ס, וזאת ודאי לא ניתן להאמר דהרי פליגו לעיל דף י״ז ע״ב באופני הבדיקה כמה וכמה אמוראי, ולכן דעת רש״י ויתר הראשונים בזה נפלאים ממני, אבל ביקור סימנים בשחיטה מצומצמת הוא דאורייתא וכאשר ביארנו זאת שם במקומו, ושפיר נתן שיעור לשהיי׳ כדי שיבקר הסימנים בשחיטה מצומצמת אם צריך להוסיף עוד, או איכא רובא וכשר בלא תוספת, ואע״ג דלרמב״ם בעינן לכתחלה כל הסימנים מה״ת, מ״מ בשאינו רוצה לשחוט יותר נותנין לו שיעור לבדוק בסימנים, ודו״ק.
לב. ע״ש משנה שחט את הושט ופסק את הגרגרת וכו׳, או שחט אחד מהם והמתין לה עד שמתה וכו׳ ר׳ ישבב אומר נבלה ר״ע אומר טרפה, כלל אמר ר׳ ישבב וכו׳ והודה לו ר״ע עכ״ל המשנה, פלוגתא זו הוא יסוד המסכתא שבעניני שחיטה, וממנה מסתעפים דינים ודיני דינים, וכר״ע קודם חזרה נשנו כל המשניות ולא רק משנה דא״ט, וכמסיק ר׳ יוחנן לקמן, אלא כאשר הראיתיך עד הנה וכאשר תראה גם בפרקים הבאים אוא״ב וכסה״ד, כולם נשנו כר״ע קודם חזרה, כי לא נתקבל בין החכמים האי מאמר דהודה לו ר״ע, אלא אחר זמן רב בדורות שאמר רבי, כי כאשר הראיתיך לעיל גם ברייתא דרבי, דתני כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה וכו׳ שלא הזכירה הני חמשה הל״ש, נשנית כר״ע קודם חזרה עיי״ש. לכן צריכין אנו למשכנא נפשנא כדי להבין שטת ר״ע קודם חזרה, אשר כל אנשי חיל לא מצאו פשר דבר, דהא דלא ידע או דלא רצה לקבל כללא של ר׳ ישבב שאמר משום ר״י, דכל שנפסלה בשחיטה נבלה, מובן היטב, כי לולי האי הלכה לא הי׳ עולה ע״ד שום אדם לדון כנבלה כל פסול בשחיטה, כיון שראינו שהנחירה מטהרת מדי נבלה במדבר, דהי׳ אסור להם טרפה ונבלה, אבל בשר נחירה אישתרי להם, והיינו אומרים כי נבלה לא נקראה אלא מה שמתה מאליה או הרגה בקופץ, שלא כדרך הממיתין לצורך אכילה כדעת הרמב״ם, ולדעת רש״י ותוס׳, גם נחירה בסימנים דוקא, שבקל נשפך דם הנפש לחוץ, אבל מי ששפך את הדם ע״י נחירה בסימנים לצורך אכילה, אין זה נבלה אלא בשר נחירה דאישתרי להם במדבר. - -- ומה נתחדש להם כשנכסו לארץ, מצות עשה דוזבחת, וע״י האי מצוה נאסר להם בשר נחירה, וא״כ מאז והלאה מי שאוכל בשר נחירה עבר אהאי לאו הבא מכלל עשה, אבל אלאו דנבלה מאן דכר שמי׳, אלא דההלכה שאמר ר׳ ישבב משום ר״י גלתה לנו דלא די שכל שנפסלה בשחיטה אסורה מקרא דוזבחת אלא דגם נידון כנבלה שמתה מאליה ומטמא במו״מ, ור״ע דלא ידע או לא רצה לידע מהלכה זו, ממילא סובר דאין כאן אלא איסור עשה דוזבחת, וטרפה שאמר נאמר דלשון מושאל הוא, ואסורה קאמר. כך היה לכאור׳ מקום לומר. אלא דזה ע״כ ליתא דהרי ר״ע גופא רק בשחט סי׳ אחד בהכשר שחיטה קאמר, אבל בפסק כל השנים בפיסול שהיא נחירה ממש מודה שהיא נבלה, וע״כ צריכין אנו לומר דלר״ע, האי לאו דל״ת כל נבלה הנאמר בפ׳ ראה לאחר שנצטוו על הזביחה על בשר נחירה נאמר, וכאשר ביארתי זאת בראיות ברורות דכן הוא, עיין בפתיחה עיקר א׳ וב׳, וא״כ צריכין לומר, דהאי הלכה דר״י לא איצטרך אלא אמקצת השחיטה בפיסול, כי לולי ההלכה הלזו לא היינו יודעים דמקצת בפיסול נידונת ככולא בפיסול, וכאשר נבאר את זאת לפנינו בפלוגתא דר״י ור״ל לקמן דפליגו לפרש הא מלתא דמה בין מקצת בפיסול לכולה בפיסול, אבל דא״כ לא נתיישב לן איך עלה ע״ד ר״ע לומר דאם פסק או עקר כל הסימן, ורק אחד מן הסימנים שחט, ולא עוד אלא דאם שחט רק סי׳ אחד והניח השני שלם, והמתין לה עד שמתה שתהי׳ ג״כ טהורה מנבלות, ועיין בהגהות המהרש״ש שישב על מדוכה זו, ונדחק מאד ביישובו, ועוד זאת נפלא ממני מה בעי ר״ע, באמרו והמתין לה עד שמתה, דהרי בכל נבלות דעלמא בעינן מיתה ממש, דכל זמן שמפרכסת אינה נבלה לטמא כמבואר במשנה דעור ורוטב, והרי לעיל בפ״ק קתני שחיטת נכרי נבלה ומטמא במשא, ולא הוצרך לומר והמתין לה עד שמתה מרוב פשיטתו דעד שלא מתה אין כאן נבלות, ואיך נאמר דהאי והמתין לה עד שמתה שפת יתר הוא ללא צורך, הלא דברי התנא במשנה ספורים ושקולים הם, לא פחות ולא יותר, גם הלשון ״והמתין לה״ הוא משונה וכי לא די אם הי׳ אומר ״ומתה״ אם רצונו לשלול שלא תאמר שקודם מיתה תהי׳ נבלה ומטמא.
לב. אבל ביאור דעת ר״ע קודם חזרה תמצא בארוכה בפתיחה עיקר א׳ וב׳, ותמצית הדברים כי במדבר בין נחירה ובין שחיטה לא היו מתירין מיד, אלא ע״י מיתה, ותוך מעל״ע של מעשה הנחירה והשחיטה, וכאשר כתבנו למעלה, וממילא לא הי׳ שיעור בנחירה ושחיטה כמה מן הסימנים צריך לחתוך דכל שעשה מעשה הממיתה דהוא סימן אחד עכ״פ, ומתה על ידה תוך מעל״ע כשרה, ורק אחר שנצטוו על זביחת חולין ואיתסר להם הנחירה בלאו דנבלה, ונתחדש להם גם היתר מפרכסת, דהשחיטה מתרת מיד, לעומת זאת איקבע שיעור ב׳ סי׳ בבהמה וסי׳ אחד בעוף, ומעתה סובר ר״ע, ניהו דלענין איסור אכילה בעינן עתה שני סימנים להתיר, אבל לענין טומאת נבלות, די סימן אחד בשחיטה לטהר, כמו שהשחיטה שבמדבר לא הי׳ יותר מסי׳ אחד בהכרע, כל שמתה בו תוך מעל״ע, ולכן בדיקדוק גדול קאמר״, והמתין לה עד שמתה״, ר״ל שמתה תוך מעל״ע, אשר ע״ז מורה לשון ״שהמתין לה״ שהמיתה קרובה לה עד שיכול להמתין עליה, אבל אם שהתה למות עד אחר מעל״ע גם ר״ע מודה דנבלה, וכן אם הרגה בקופיץ אחר ששחט סי׳ אחד כיון דלא ע״י מעשה בסימנים מתה, נבלה הוה (ובמ״א נסתפקתי בדין זה), ואם תרצה לעמוד על עיקרן של הדברים למוד העיקרים בפתיחה שלי ודו״ק.
לב. ע״ש גמר׳ ורמינהו, א״ט בבהמה נקה״וו ופסה״ג וכו׳, הנה בסוגי׳ זו יש מבוכה גדולה, ובה נשרשת הפלוגתא הגדולה שבין תוס׳ ויתר הראשונים שנמשכו אחריהם, ובין הנשר הגדול הרמב״ם ז״ל. והאחרונים ז״ל במחכ״ת לא ירדו לסוף דעת הרמב״ם, עד שהפרמ״ג העמקן והבקי הנורא, בפרט בהלכות אלו כתב בסי׳ ל״ג בשפ״ד שלו אות ה׳, דהא דמוסכם מכל הפוסקים דנקה״וו נבלה ואין שחיטה מועלת בו, לא ידע מקום לזה בש״ס, ומה דציין הכ״מ הסוגי׳ דהכא, הלא רק בפסה״ג קאמר ומשום דכמנחא בדיקולא דמי, דהסימן עצמו ודאי כמבד״ד (וכוונתו על הרשב״א שכתב כן בסימן עצמו, גם מאן דל״ל הא דר״ל דלקמן דריאה כמבד״ד מודה) ולכן גם בעוף, כיוון דשניהם ראוים לשחיטה בעינן, שפיר הוה פסוקת הגרגרת או הושט נבלה, אבל נקה״וו מנ״ל, ואח״כ הביא מתוס׳ בכורות דנראה דנקה״וו אינו אלא טרפה עיי״ש שסיים וז״ל ״גם מקור הדין דנקה״וו הוה נבלה לא ידענא מנין לנו״ עכ״ל ובהגהות ק״ז רעא״ג ז״ל על היו״ד ציין לנו תוספתא מפורשת, אומרת דנקה״וו רק טרפה ולא נבלה, גם בהא מלתא דנקה״וו הוה נבלה מחיים כמש״כ הרמב״ם, נבוכים האחרונים ז״ל בפירושו וטעמו, עד שבא התב״ש ז״ל, ומחלק בין איסור נבלה לאכילה, ובין טומאת נבלה, ולזה הסכימו כולם, אבל באמת במחכ״ת דבר בטל הוא, וכאשר מוכח מסוגי׳ דמסוכנת לקמן לקמן ל״ז ע״א וכמו שהעיר על זה הלב ארי׳ שם, ואני הראיתי, כי מפורש יוצא מפי הרמב״ם דגם איסור אכילת נבלה ליכא עד שמתה הבהמה ממש עיי״ש.
לב. אבל הט אזנך לשמוע פירוש הסוגי׳ ואיך יוצא ממנה כאור נוגה שיטת הרמב״ם ז״ל ותחלה נבאר איך מתפרש הסוגי׳ לדעת התוס׳ ואסדר הקושיות שנתקשה על שיטתם, ואח״כ יאירו עיניך לראות אור בהיר בפירוש הסוגי׳ לדעת הרמב״ם ז״ל.
לב. הנה לדעת התוס׳ לאו דטרפה ולאו דנבלה תרי לאווין נפרדים הם, וכל בהמה ועוף שנטרפו הרי חל מיד לאו דטרפה עליהם, ואם אח״כ מתו בלא שחיטה חל עליהם הלאו דנבלה, והביאו ראי׳ לדין זה מסוגי׳ דמסוכנת לקמן, ותירצו בדוחק הסוגי׳ דזבחים דף ס״ט דלא משמע הכי, ולכן קשי׳ להו מה פריך הש״ס מהא דמנה נקה״וו ופסה״ג בתוך שאר ח״י טרפיות הא ודאי איכא לאו דטרפה עליהם, אלא דבפסה״ג שוב א״א לשחוט, וסופו להיות נבלה בין אם תמות כמות שהיא ובין ששחטה אח״כ, כי הגרגרת שנפסק הוה כמאן דמב״ד ואין שחיטה אחר פסיקה, וכן מבואר ברשב״א בתוה״ב דכל שנשחט הסימן, כמנחא בדיקולא דמי׳ אפילו למאן דחולק על ר״ל דלקמן, בשחט הקנה ואח״כ נקבה הריאה, כי הסימן עצמו לכ״ע כמנחא בדיקולא אחר שנפסק פ״א, וכן פסקו בפשיטות הש״ך והטו״ז בסע׳ כ״ו ודחו דברי הב״ח שמסתפק אם לסמוך ע״ז למעשה עיי״ש, ולפ״ז קושי׳ הגמ׳ לא הי׳ אלא מפסה״ג, אבל נקה״וו, הלא אינו מעכב מלשחוט שחיטה הוגנת ולמה תהי׳ נבלה, ועיין בשו״ת קדושת דודי בעל הכת״ס ז״ל סי׳ כ״א שמפרש ג״כ דעת התוס׳ דקושי׳ הגמ׳ רק מפסה״ג קאי, אלא דרוצה לדחוק להשוות דעת התוס׳ עם הרמב״ם דנקה״וו הוה נבלה, אבל זה ליתא כאשר תראה כי הא דנקה״וו נבלה תלוי במה דכתב הרמב״ם דהוה נבלה מחיים ולא טרפה, ומאחר שהתוס׳ כתבו כאן בפירוש דמחיים אין כאן אלא טרפה, ממילא לא מצי סברו דנקה״וו הוה נבלה, דהרי שפיר מצי שחט למעלה או למטה מן הנקב, הן אמת דלפי מה שהבין הראש יוסף דעת הרמב״ם דנקה״וו נבלה משום דכל טרפות בסימנים מקום השחיטה חמורה ועושה נבלות, הי׳ מקום לומר דגם התוס׳ אית להו הכי, אבל מי יוכל לקבל כזאת, דעל סברא קלישתא בלי יסוד ושורש נבנה דין דנקה״וו נבלה, שיוצא מזה הרבה קולות כמו לענין אוא״ב דמותר לשחוט אחריו, וגם שורפין את התרומה על מגעה בנבלה כזו, ואני לרווחא דמלתא הוכחתי דסברת הראש יוסף ליתא ממה דמנה הרמב״ם נתחלפו עורות הושט בין העיין טרפיות, וניקבה כנפה וחסרון כאיסור בגרגרת לא מנה, והרי אלו על שם שסוף הגרגרת לפסוק ברובו טרפה, וכמש״כ התוס׳ והרא״ש שם בפ׳ א״ט, ומ״מ לא מנאן הרמב״ם בתוך הטרפיות, אלא הוו נבלה כמו פסה״ג וא״כ למה מנה בושט נתחלפו העורות בתוך הטרפית, ולמה לא תהי׳ נבלה כמו נקה״וו, אם נימא דכל טרפות בסימנים חמור והוה נבלה, אלא ודאי דזה ליתא, וטעמא אחרינא אית לרמב״ם בזה, וכאשר תראה בביאורנו, לכן בהא סלקינן דלדעת התוס׳ קושי׳ הגמ׳ הי׳ רק מפסה״ג, אבל נקה״וו לעולם רק טרפה הוה, כמו דמשמע נמי מתוס׳ בכורות שהביא הפרמ״ג, והא דקאמר ר׳ יהושע במשנה כלל, דכל פסול בשחיטה נבלה, והוא לאו דוקא בסימן שלם בפיסול, אלא אפילו במקצת הושט דהרי במ״ק פסלינן כל פסולי שחיטה חוץ מהגרמה, ס״ל להתוס׳ דהוא מפני שבמקום החתך הרי נגמר הרוב בצירוף הפסול ולדעת התוס׳ ה״ה אחר שחיטת רוב הסימן הוה כמנחא בדיקולא לכן המיעוט בתרא כחותך בבשר הרגל, ואין לצרפו לרוב הנשחט ולומר דחוץ מן הנקב איכא רוב נשחט בהכשר, לכן הוה נבלה, אבל אם שחט שלא במקום הנקב, שפיר מטהר האי שחיטה מידי נבלה, והא דדחה הש״ס האי דר״ל, דמחלק כן, בין שחט במקום חתך לשלא במקום חתך, היינו בגרגרת דשם אין חילוק, כיון דכל שנפסק פ״א הוה כמנחא בדיקולא, אבל בושט ודאי קם האי חילוק, ולכן ההלכה של ר׳ יהושע שפיר מתפרש גם על מקצת פיסול בושט, וא״כ הש״ס גם קודם שחידש ר״ל תירוצו לחלק בין מקום חתך לשלא במקום חתך ידע את זאת לגבי ושט, ולכן לא פריך רק מפסה״ג, או נאמר דפריך גם מנקה״וו אבל לאחר שתירץ ר״ל לחלק בין מקום חתך לשלא במקום חתך לא נשאר רק הקושי׳ מפסה״ג דבזה נדחה החילוק מכח אידך דר״ל, דקאמר דריאה כמדמב״ד אבל לגבי ושט, קם תירוצו שפיר ור״י הוצרך לתרץ כאן קודם חזרה וכאן לאחר חזרה משום פסה״ג כי גם הוא מודה דעכ״פ הקנה בעצמו כמבד״ד וכמש״כ הרשב״א ז״ל, כך מתפרש הסוגי׳ לפי דעת התוס׳ ויתר הראשונים ז״ל אבל א״א להעמיד שיטתם אפילו אם נקבל כמה וכמה דחוקים, וכאשר אבאר בזה.
לב. א׳ תירוצם על קושיתם, דהש״ס פריך דהוו״ל למימר עיקר האיסור שהוא נבלה, הוא יותר מדוחק וא״א לקבלו בשום אופן, דהרי התנא מונה והולך הני ח״י טרפיות שנמסרו לממ״ס, ושם ודאי נאמר גם נקה״וו ופסה״ג בין הטרפיות, ולמה ישלול אותם שלא למנותם, מפני שאח״כ חל על איסור טרפה גם איסור נבלה, ולא עוד אלא דבשו״ת כת״ס הנ״ל מוכיח מגמ׳ זבחים דלא חל נבלה אטרפה, וכן כתב הנו״ב דאיסור נבלה לא מוסיף ולא כולל הוה על איסור טרפה.
לב. ב׳ התוס׳ בעצמם הרגישו, כי ממה דדרשו בזבחים ס״ט ע״ב דנבלה וטרפה לא יאכל, על נבלות עוף טהור, דיצא עוף טמא שאין במינו טרפה, מוכח דכל שא״א לשחטו אין בו משום טרפה, וזה האמת וכאשר נבאר בשיטת הרמב״ם, אבל התוס׳ נדחקו לפרש האי דרשה, דאין במינו טרפה לחוד קאמר, ומי יוכל לסבול דוחק כזה, הרי זה מקרי אין במינו טרפה, משום דלאחר מיתה יתוסף עליו גם איסור נבלה, ואיה מרומז זאת בקרא דכתיב נבלה וטרפה, דאדרבה יותר מסתבר לומר דבנבלת עוף טמא מיירי, דאית בי׳ תרתי נבלה וטרפה לעולם, כיון דאין במינו שחיטה - והמעיין בספרא במקור האי דרשה יראה בלא״ה, דאין מקום לפי׳ התוס׳ כלל, דשם פליגו ר׳ יהודה וחכמים בפירושו דהאי קרא, ר״י דרש נבלה, יצא עוף טמא דאסור משום טמא ולא משום נבלה, דס״ל א״א חע״א, וטרפה אתא על שחוטה, שאין שחיטתו מטהר טרפות עוף טהור מטומאת נבלה, וחכמים שהוא ר״מ דס״ל אחע״א דרש, נבלה שיש במינו טרפה לאפוקי עוף טמא שאין במינו טרפה, ומעתה אי כפירוש התוס׳ דאין בו טרפה לחוד אלא גם נבלה, למה לי טרפה, דהא מנבלה לחוד הוה מצי למדרש מי שאסור משום נבלה לחוד, לאפוקי עוף טמא דאית בי׳ תרתי משום טמא ומשום נבלה, כמו שדרש ר״י מנבלה לחוד, וזה ראי׳ ברורה נגד הפירוש של התוס׳.
לב. ג׳ רבא מפרש אלו אסורות קתני, יש מהן נבלות ויש מהן טרפות, ויפה דייק הכת״ס הנ״ל מדאמר, יש מהן בלשון רבים, דגם נקה״וו בכלל הנבלות ולא רק פסה״ג, ואני מוסיף להקשות מדצריך להגיה אלו אסורות קתני, מוכח נגד התוס׳ דס״ל דנקה״וו ופסה״ג טרפה נמי הוו, דא״כ למה לי׳ להגיה דאלו אסורות קתני, דשפיר קתני אלו טרפות, דהרי אמת כן הוא דטרפות הוו, אלא דיש מהן, שהם גם נבלות, והכי הוול״ל אלו טרפות, אלא דיש מהן גם נבלות, אבל לעקור אלו טרפות ולהעמיד במקומו אלו אסורות, הוא ללא צורך, גם זאת הוא תשובה נצחית נגד דעת התוס׳.
לב. ד׳ ר״ל מתרץ כאן ששחט במקום חתך וכו׳, ופריך הש״ס, ומי אר״ל הכי, והא אר״ל וכו׳, וכתב הרא״ש ז״ל ״דר״ל שאמר שני דברים הסותרים זא״ז, ולא ידעינן הי מינייהו דאחריתא, הלכך עבדינן לחומרא״ עכ״ל, ועיין הגהות מהרש״ש ז״ל שכתב דזה דוחק גדול, דכל כהג״וו הוו״ל להש״ס לפרש דהדר בי׳ מהאי או מהאי, לכן כתב ממה דאמר הש״ס, אלא אר״י כאן קודם חזרה וכו׳, בא לומר דמעולם לא היה ר״ל מתרץ כלום, אלא ר״י הי׳ מתרץ עיי״ש.
לב. ואני אומר דזה עוד דוחק יותר, דמנ״ל להש״ס הא, דדילמא האי מימרא דר״ל דשחט הקנה וכו׳ נדחית מפני האי מימרא דמתרץ ר״ל כאן במקום חתך וכו׳ או דחזר ממנה, ובפרט דאנן בלא״ה לא פסקינן כי הא דר״ל, דשחט הקנה ואח״כ נקבה הריאה דכמאן דמונח בדיקולא דמי, ולמה לא נאמר דמהאי הדר בי׳, אלא דהתוס׳ הלא סברו כמש״כ הרשב״א, דלגבי הסימן עצמו כ״ע מודים דהוה כמדמב״ד, אבל אז יותר תמוה, דלמה הביא כלל האי מימרא דר״ל לדחות תירוצו, שאין מזה שום הוכחה דאפשר דהדר בי׳ וכהלכתא, ועוד דגוף תירוצו עכ״פ לא נדחה, והוו״ל להקשות סתם, כיון דכבר נפסק הקנה, מה בין מקום חתך לשלא במקום חתך, דהרי כמאן דמבד״ד, אם כן הוא דהדבר פשוט לבעל הש״ס, גם בלי מימרא דר״ל דכל שנפסק הקנה פ״א שוב הוה כמב״ד, והוא תימא רבתא לשיטת התוס׳.
לב. שיטת הרמב״ם ז״ל:
לב. טרם שנבוא לביאור גוף הסוגי׳ צריכין להקדמות מילין על כלל ענין שחיטות וטרפות, כפי אשר ראהו הרמב״ם ז״ל בעיני שכלו ורוחב בינתו.
לב. בריש א״ט ובפתיחה עיקר יו״ד ביארתי כי לדעת הרמב״ם כל הני ח״י טרפות שמנה התנא שהמה מהללממ״ס, אין לוקין עליהם, אלא דין דברי סופרים יש להם משום דלא בא ההלכה לפרש הקרא אלא להוסיף עליו, דטרפה המפורש בקרא, היא הנטתה למות, דהיינו מסוכנת ע״י מכה שאין לה תרופה, אשר זאת אומדים הרופאים בכל זמן לפי מעמד חכמת הרפואה, וכמו ברוצח, וההלכה דלא בעי נטתה למות, ולא אימוד הרופאים בכל פעם לפי הגוף המוכה והמכה מעמד החכמה, הוא חומרא רבתא, שהוסיפה ההלכה על הקרא, אשר אין לו דין פירוש הקרא, אלא הוספה על הקרא, שאין לוקין עליה, וכן כתב הרמב״ם בפירוש בספר המצות שלו, דאין בחי״ט אלא איסור דרבנן, והתפארת ישראל בריש א״ט הביאו, וכתב דבחיבורו יד החזקה חזר מניה, ואני הראיתי דנהפוך הוא, כי אדרבה חיזק את הדבר בכל פסקיו, עיין בפתיחה היטב ותמצא עונג, וא״כ נקה״וו ופסה״ג כשאר טרפיות אם הולכת ואוכלת כשאר בריאות אין בה אלא איסור טרפה שאינו מפורש בקרא ואין לוקין עליו, אם שחטה כראוי אפילו בפסה״ג, כיון דאיכא ושט וסגי לר״ע קודם חזרה לטהר מידי נבלה, ואין לומר דהא בעינן עכ״פ ב׳ הסימנים לכתחלה, וממילא ראוין לשחיטה בעינן גם לעכב, כי גם הקנה הנפסק ראוי להשחט במקום אחר, כי אנן לית לן הא דר״ל דבנפסק הקנה כמדבמ״ד, וכאשר ביארתי זאת ברור כשמש בצהרים, כי חיבור הקנה בשאר האברים כמו קנה לושט, ולמטה עם הכרכשתא חזק מאד וגם יוכל להתרפא כאשר עינינו רואות מעשים בכל יום ואיך נאמר ע״ז דהוה כמאן דמונח בדיקולא דמי, ולא עוד אלא אפילו בפסיקת שני הסימנים שכ׳ הרשב״א דאז לכ״ע כל האברים הפנימיים כמבד״ד, ביארתי דזה ליתא, והראי׳ דניטל הלב הוה כניטל הראש דהוה כמתה ומטמא מיד, וא״כ כל ששחט שני סימנים הרי הלב כמבד״ד, ואנן אמרינן דמפרכסת לאח״ש הרי היא כחי לכל דבריה, ותיתי לי שכוונתי בדבר הזה לדברי חדושי הר״ן ז״ל כאן בסוגי׳ לקמן ע״ב, אלא דכבר כתבנו למעלה דהלאו דל״ת כל נבלה אבשר נחירה אתא, וכיון דנחירה בסימנים כל שנפסקו הרי הוא נחורה והיא בלאו דל״ת כל נבלה, וממילא דשוב לא מתכשר ע״י שחיטה, וניהו דכתבנו למעלה דלר״ע גם סי׳ אחד סגי בנחירה כמו בשחיטה וא״כ איך מטהר ר״ע ע״י שחיטת סי׳ אחד אחר שכבר נפסק סי׳ אחד והוה שחיטה אחר נחירה, הלא תנאי התנה ר״ע בדבר ״והמתין לה עד שמתה״ וכאשר ביארנו היינו אם מתה תוך מעל״ע, ולכן בסתם אין בכח סי׳ אחד בלי שפיכת דם הנפש להמית את הבהמה דנפיש חיותא בתוך מעל״ע, לכן לא קמטמא ר״ע בשחט סי׳ השני אחר פסוקת סי׳ הראשון, אמנם ר׳ ישבב הביא הלכה מפי ר׳ יהושע, דכל פסול בשחיטה, ואפילו במקצת הסימן דהיינו בשליש אמצעי של הגרגרת, ומ״ק של הושט, הוה נבלה, ר״ל שם נחירה עליו, ושוב לא מצי שחוט, וזאת ההלכה לפרש קרא דוזבחת אתא, דכתיב בי׳ כאשר צויתיך, והוא דאורייתא ממש ולוקין עליו, וא״כ נקה״וו ופסה״ג יצאו מכלל שאר טרפיות, כי עליהם יש הלכה מיוחדת דנידונים כנחירה אשר תו לא מתכשר בשחיטה, ואפילו לענין טומאה לא, כי הלאו דל״ת כל נבלה, קאי על כל בשר נחירה, וכיון דההלכה מפרש לן דוזבחת מקרי דוקא אם כל השחיטה היא בהכשר, אבל פיסול במקצת הסי׳ הוה׳ כנחורה, הרי דנקה״וו או פסה״ג נידון כנחורה ולא משום טרפה קאתינן עלה, אלא משום נחורה דאין לה שחיטה, אז א״א למנות אותם בכלל הני יח״ט טרפיות דאין להם רק דין ד״ס, שאין לוקין עליהם והני הלא אין שחיטה מועלת בהם והמה נבלה ומטמאין מדאורייתא. וראה זה בכל המסכתא, לא תמצא שם נבלה על שחיטה פסולה, רק במשנה דשחיטת נכרי, קתני נבלה ומטמא במשא, והוא לדעת הרמב״ם מקרא דוקרא לך ואכלת מזבחו וטומאתה דרבנן ואיסור אכילה שלה דאורייתא, אבל זולת זאת לא תמצא דקרא לפסולי שחיטה נבלה, והשוחט ונתנבלה בידו דפ׳ אוא״ב וכסה״ד, עיי״ש שבארתי דהפירוש הוא שמתה ת״י ולא פרכסה, ולא כמו שפרש״י נתנבלה בידו שלא מדעת ע״י פסולי שחיטה, כי כל המסכ׳ נשנית כר״ע קודם חזרה, ולדידי׳ כל הני פסולי שחיטה במקצת הסימנים, אינם אלא כמו הני יח״ט, ואין בהם טומאת נבלה, דלענין טומאה לא גזרו כאשר תראה במשנתנו לר״ע, דנפסק סימן אחד רק טרפה הוה ולא נבלה, וטרפה דקאמר היינו טרפה דיח״ט דאין בו מלקות.
לב. עוד זאת אבאר לך כי לדעת הרמב״ם אין נבלה חל אטרפה ולא משום דאין איסור חל על איסור, אלא משום דחדא לאו הוה, דכן כתב הרמב״ם בפ״ד הי״ז ממ״א, דכל שני לאווין אין מצטרפין זע״ז חוץ מן נבלה וטרפה, הואיל והטרפה תחלת נבלות היא עיי״ש, והדין עמו דהרי בפ׳ משפטים מזהיר על הטרפה ולא על הנבלה, משום דלאו דטרפה כולל גם את הנבלה, דמי לא עסקינן דטרפה חייתו היער והמיתה, ועוד כיון דהוא תחלת נבלות ק״ו דכולה נבלה אסור, והוא ק״ו כמו בת מבת הבת, דלוקין עליו, וכמו דנבלה אינה אסורה אלא לאחר מיתה דרק אז קרוי׳ נבלה, כן הטרפה רק לאחר שחיטה דמש״ה כתיב בשר בשדה טרפה, ולא טרפה לחוד משום דמיירי דעבדי׳ כעין בשר, וכעין שדרשו בב״ק מ״א ע״א, ולא יאכל את בשרו דשור הנסקל, בשחטו לאחר שנגמר דינו, ואל תשיבני ממה דאמרינן בזבחים ע׳ ע״א דטרפה חמירא מנבלה דאסורא מחיים, הכוונה בזה דלאו דטרפה מתחיל מחיים, ועוד דהרי כולל גם בשר מה״ח וכר״י לקמן ק״ב ע״ב דאמר האוכל בשר מה״ח מן הטרפה אינו לוקה אלא אחת, וא״כ מה״ט גופא לא מצי חייל לאו דטרפה בעודה בחיותא כי כבר אית בה לאו זה בלא שום מעשה טרפות, אם חותך כזית בשר מה״ח חייב משום האי לאו דבשר בשדה טרפה, ואל תשיבנו דמ״מ נפ״מ לענין חלב ובצים דאסורים מן הטרפה, הנה לדעת הרמב״ם אין בחלב ובצים אלא איסור עשה, דכל היוצא מן הטמא טמא, וא״כ א״א לומר דלאו דטרפה אחלב ובצים כתיב, דכל דליכא לאו בבשר ממילא ליכא איסור בחלבה, אלא דחלבה אסור משום דבשרה אסור משום במה״ח, שהוא ג״כ בלאו דטרפה נכלל, דהרי בלא״ה אמרינן בבכורות דף ו׳ ע״ב דחלב דשרי׳ חידוש הוא דהוה יוצא מאבמה״ח (וכוונתו איסור יוצא מבשר מה״ח, או אבמה״ח) אלא דהתורה התירה, ונאמר דהתורה לא התירה אלא בבהמה שאיסור בשר אבמה״ח יש לו היתר בשחיטה, אבל בנטרפה, דאיסור בשר מה״ח שהוא טרפה, יש לו המשך גם אחר השחיטה או המיתה שוב אמרינן דחלבה אסורה מצד יוצא מן הטמא.
לב. ודרך אגב אודיעך כי מכח הא מלתא יש לי תימא רבתא על פסק הרמ״א בסי׳ כ״ד סעי׳ ט״ו דעיקור סימנים פסול לשחיטה, אבל אין בו משום טרפה, וחלבה ובציה מותרין, והוא מתשו׳ הרשב״א, ואני תמה על דין זה, דכיון דלית לה היתר בשחיטה מנ״ל דחלבה שרי׳, דלמא לא התירה התורה חלב אלא מבהמה שאיסור בשר ואבמה״ח יש לה היתר, אבל האי בהמה אסורה לעולם, וצע״ג.
לב. ונהדר למה שהתחלנו דאיסור טרפה נמי מתחיל מיד ולא איקבע אלא לאחר שחיטה, אולם איסור נבלה אין לו התחלה מחיים כלל רק עם המיתה נעשה נבלה, אולם בטרפות שאין השחיטה מועלת בו, עד שבטח סופה להיות נבלה, אנו קורין את איסורה מיד בשם נבלה, כי מה דחילקן הכתוב לשני לאווין הוא, משום דטרפה אע״ג שהוא תחלת נבלות, אפשר שלא תבוא לידי נבלות, אם תשחט שחיטה המטהרת מידי נבלה, אבל האי שא״א להשחט, למה תקרא טרפה ששם זה ג״כ לא הוקבע אלא לאחר שחיטה, כי מחיים בלאו הכי אסורה לחתוך ממנה בשר מהאי לאו גופא, וגם משום איסור עשה דאינה זבוחה ואם ע״ש סופה הלא תהי׳ נבלה, ולמה תקרא טרפה ולא נבלה, אבל מעולם לא עלה ע״ד הרמב״ם לחלק בין איסור לטומאה, ולומר דאם חתך אבר או בשר מן בהמה שנפסק הקנה שלה או ניקב ושטה, שילקה משום נבלה וגם משום אבר או במה״ח, דזה דבר בטל ולא ניתן להאמר, ובפתיחה הארכתי בזה והראיתי דהרמב״ם בפירוש כתב דגם איסור אכילת נבלה אינה עד שתמות ממש עיי״ש היטב.
לב. ועתה נבוא לבאר הסוגי׳, הש״ס מבקש למצוא טעם על האי הלכה של ר׳ ישבב בשם ר״י, למה תהי׳ מקצת שחיטה בפיסול נבלה ומתחיל בקושי׳ ממתנית׳ דא״ט, דשם מנה נקה״וו ופסה״ג בין הטרפות, ואי דאין שחיטה מועלת בנקה״וו ופסה״ג הרי בשם נבלה יקרא האי איסור, ע״ש סופה שתהי׳ נבלה לאחר מיתה בין שחטה או מתה באופן אחר, כי גם הטרפה מקצת נבלות, אלא דנקראת טרפה משום דאפשר שלא תבוא ליד נבלות, אבל האי ראוי׳ להקרא נבלה, משום דודאי תבוא להיות נבלה, ואע״ג דבהאי מסכתא בתיקון בשר לאכילה קמיירי ולא בענין טומאה וטהרה, ולענין אכילה מה לי טרפה ומה לי נבלה, ואפשר דמה״ט לא דקדק התנא כ״כ, ומנה נבלות בהדי טרפות הא ליתא דהרי אתה רואה דקבע התנא כאן פלוגתא דר׳ ישבב ור״ע אי נבלה או טרפה הי׳ לו לקבעה במס׳ טהרות (ואי דלמ״ד שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, הוה לי׳ למיתני׳ בפ׳ אוא״ב) אבל באמת יש לן נפקותא גדולה בזה, כי ההלכה של ר׳ ישבב דכל פסול במקצת שחיטה נבלה, הוה דאורייתא ממש ולוקין עליה, מפני שאתא לפרש הקרא דוזבחת כאשר צויתיך, ואם לא נקבל הלכה זו ויהי׳ נקה״וו ופסה״ג רק טרפה כשאר טרפיות, אז דינם כד״ס, דאין לוקין על הלכה זו שמוספת על המפורש בקרא, וע״ז רצה רבא לחלק בין שחט תחלה ואח״כ פסק ובין פסק ואח״כ שחט, ולפי האי חילוק לא אתא ההלכה על מקצת סימן בפיסול כלל ואפילו על כל הסימן נמי לא דאין בו אלא מעשה טרפיות בעלמא, אלא על סימן השני שהיא הגמר שחיטה, ואם הוא בפיסול הוה כנחירה, ואולי בסימן השני אחר שחיטת הראשון גם מקצת בפיסול פוסל, דלולי זאת, הלכה למה לי, אלא דלא ידעתי איך יפרש רבא המשנה דא״ט בעוף דקתני ג״כ נקה״וו ופסה״ג, הרי יאמר דפסה״ג בעוף לאו נחירה מקרי, הלא פסולו כמו הכשרו, ואחר הנחירה איך תהני שחיטה, ויל״י דלפי מה שביארנו לעיל דאם שהתה מעל״ע, לאו נחירה הוה, וממילא מהני שחיטה אח״כ לטהרה מידי נבלה, ובלא״ה רבא נפרך בתירוצו והדר בי׳, ומשני אלו אסורות קתני יש מהן נבלות ויש מהן טרפות, ור״ל דכולל בהאי משנה דא״ט הני דאסורות מכח ההלכה דר׳ יהושע שהן במלקות, עם הני דאתי מההלכה של חי״ט משום שאף בהן יש מלקות לכן לא חש לערבינהו תחת שם טרפה, ועיין לקמן מ״ט ע״ב תוס׳ ד״ה רב ואיסורא דאורייתא שכתבו, דרבא הדר לגבי ר״פ, וכתבתי אני שם דסברת רבא הי׳ דלא דנינון הני חי״ט כדאורייתא ממש עיי״ש, ואולי נהפך הוא ממה שכ׳ התוס׳ כי מאחר ששמע רבא הא דר״י דהכא, חזר מתירוצו דאלו אסורות קתני, ואח״כ אמר דחלב טמא סותם מפני הטרפות אין בו איסור של מלקות, וע״ז פריך א״כ למה לא מנה נמי דעשאה גיסטרא וניטל הירך וחלל שלה, ומשני כי קתני נבלה דלא מטמא מחיים, ור״ל נבלה דנקרא ע״ש סופה, קתני בכלל טרפות, אבל נבלה ממש שמטמא מחיים, משום דהפרכוס אינו אלא כזנב הלטאה, לא מצי לחשבן בין הטרפיות.
לב. ומה מאד מיושב לדעת הרמב״ם דקדוק עצום, דלמה סידר בעל הש״ס תירוצו של רבא שהוא מאמוראי בתראי, לפני תירוצים של ר״ל ור״י אמוראי קדמאי, והוא משום דיש נפקותא רבתא לדינא, דלר״י באמת הני חי״ט אין בהם מלקות, וקילו מנקה״וו ופסה״ג שהם פסולי שחיטה, אבל לרבא כיון דהתנא ערבינהו נראה דשווין עכ״פ לענין איסור אכילה, ולכן לא רצה בעל מסדר הש״ס לקיים תירוצו של רבא במה שיביאו בסוף כדרכו בכל הש״ס, דהלכתא כבתראי, אלא רצה לקיים תירוצו של ר״י דכאן קודם חזרה וכאן לאחר חזרה, כי זה האמת דכאשר ביארנו לאו דוקא האי משנה דא״ט נשנית כר״ע קודם חזרה אלא כל המסכתא כן מורה, ומסתמא גם רבא הדר בי׳ כמו שהדר מתירוצו קמא אחר ששמע הא דר״י, אבל לשיטת התוס׳ דאין שום נפקותא לדינא בין התירוצים של רבא ור״י, התמיה קיימת למה לא המתין עם תירוצו של רבא עד לאמר תירוצו של ר״י, והוא נקודה נפלאה.
לב. ועתה נבוא לתירוצו של ר״ל, שאמר כאן ששחט במקום חתך וכאן ששחט שלא במקום חתך, ר״ל אומר לן מלתא בטעמא על האי הלכה של ר״י משום ר״י, דמש״ה פוסל אפילו במקצת הסימן משום דכל שנגמר הרוב של הסימן, הרי האי מיעוט בתרא כמאן דמונח בדיקולא דמי, ולא בעי למשחט אפילו לכתחלה לא, וא״כ בהאי רובא קמא פתיכי בי׳ הפיסול, וכמו למ״ד לעיל י״ט ע״א בשחט שליש קמא ושליש בתרא, והגרים שליש אמצעי דפסולה השחיטה, משום דמיעוט בתרא, לא מצי מצטרף להשלים רובא בשחיטה, דאחר פסוקת הרוב הוה כמדמב״ד וכחותך ברגלו כמו שביארנו שם, ולכן הן נקה״וו והן פסה״ג, אם גמר השחיטה באותו מקום נבלה הוה לאחר שקיבל ר״ע ההלכה משום ר״י שכל פסול בשחיטה נבלה, והאי הלכה, זאת גופא חדשה לנו דרוב הסימן סגי לכתחלה, ואידך כחותך בבשר המת ולכן כל שפתיכי ברוב קמא מקצת בפיסול הוה ככולו בפיסול, אבל אם שחט שלא במקום החתך שפיר דמי להוציא מידי נבלה גם לאחר חזרת ר״ע והיינו דין דמשנה דא״ט, וע״ז פריך ומי אר״ל הכי, והא אר״ל וכו׳, והנה בלא האי אידך דר״ל הוה מצי להקשות מני׳ ובי׳, דניהו דלענין נקה״וו שפיר יש לחלק כנ״ל, דאם גמר השחיטה במקום הנקב נבלה, ואם שחט למעלה או למטה ממנו אינו אלא טרפה, אבל בפסה״ג, מה בין מקום חתך לשלא במקום חתך, דהרי כל עצמיות סברתו דבמקום חתך לא מהני רוב הושט שנשחט כראוי, משום דמעוט בתרא כמדמב״ד אחר שחיטת הרוב וא״כ בפסה״ג אין מקום לשחוט עוד, כיון דכבר נפסק רובא, אלא דניחא לי׳ יותר להביא מימרא מפורשת מר״ל, דאומר כן בפירוש, ולהכי לא מצי אמר דר״ל הדר מבתרייתא כדי לקיים קמייתא דהרי מקמייתא גופא נפרך מתוך סברת עצמו, וע״כ דמעולם לא אמר קמייתא כדי לתרץ למה תנא התנא נקה״וו ופסה״ג דתירוץ זה לא מספיק אלא על נקה״וו ולא על פסה״ג, אלא דודאי אמר האי חילוק בין מקום חתך לשלא במקום חתך לדינא ובפ״ע, אבל לא ליישב המשנה דקתני בה נמי פסה״ג, ועל זה מסיק אלא ארחב״א אר״י כאן קודם חזרה וכאן לאחר חזרה, ומשנה לא זזה ממקומה, והנה ר״י מסתמא לית לי׳ הא דר״ל דאחר שחיטת הקנה הריאה כמדמב״ד דמי׳, וה״ה הקנה עצמו, דהרי אנן פסקינן דבעינן לכתחלה שני סימנים שלמים, וכאשר כן מוכח מהא דר״י א״ר דלעיל דף י״ט, דפסקינן דשני שלישים בשחיטה ושליש אמצעי בהגרמה דכשר, משום דהני שני שלישים הקמא והבתרא, מצטרפין לשחיטה, ולכן שליש אמצעי בהגרמה לית לן בה, אלא דהרשב״א ז״ל, הכריח דע״כ בקנה עצמו גם ר״י מודה דכמבד״ד, דאל״כ, למה לי׳ ליכנוס בדוחק זה, דמשנה דא״ט נשנית קודם חזרה, כיון דל״ל להא דר״ל, יש לו תירוץ מחוור כמו שאר״ל לחלק בין מקום חתך לשלא במקום חתך, אבל לפי ביאורנו זה ליתא דמה״ט גופא דלית לי׳ להא דר״ל דכדמב״ד לא מצי לחלק בין מקום שחיטה לשלא במקום שחיטה, דכיון דגם המיעוט בתרא לשחיטה יחשב, מה לי הגרים שליש אמצעי, ומה לי פגע בנקב בשליש אמצעי, כי חילוק זה שכתבו התוס׳ שם ד״ה שחט ופגע בו נקב, הוא כעין חילוק שרצה רבא לחלק, בין שחט ואח״כ פסק, לפסק ואח״כ שחט, ונדחה, ורק לר״ל דס״ל דבפסיקת הרוב כמבד״ד, יש מקום לחלק, אבל ג״כ רק בושט ולא בגרגרת, וכאשר הארכתי שם והבאתי דברי הפלתי שכתב דגם במקום הגרמה הוה כמב״ד עי״ש, ולכן ע״כ ר״י סובר, דכל מעשה טרפות במקום הסימנים דינו כנחירה, דאם מתה תוך מעל״ע ממעשה הטרפות בסימנים, הוה כנחורה, ולכן אין חילוק בין נקה״וו לפסה״ג.
לב. והאי הלכה חידשה לנו שלא תאמר דנחורה לא הוה אלא כשמתה תוך מעל״ע, אבל אם שהתה יום או יומים רבים, תהי׳ רק טרפה ותהני לה שחיטה, ע״ז אתא האי ההלכה דלא היא דכיון דשחיטה מתרת מיד ה״ה דנחירה פוסלת מיד, וכיון דאלו היתה מתה תוך מעל״ע הוה דינא כנחורה, ה״ה בלא מתה שם נחורה עליה, והרי תראה דלר״י מה״ט גם בשחיטה סובר, דישנה לשחיטה מתוע״ס, ועיין לעיל דף כ״ט שביארתי דר״ל ור״י בתרתי פליגו שם, אי על מיעוט סימנים שם שחיטה עליהם, אלא דלשחיטה כשרה בעינן הגמר בהכשר כדי לומר אגמל״מ, עיי״ש באריכות.
לב. היוצא לנו מכל האמור דר״ל ור״י פליגו בהאי הלכה דלר״ל רק ברוב גרגרת איפסל לשחיטה, ומשום דכמאן דמונח בדיקולי דמי, ובמיעוט ושט לא נפסל אלא במקום חתך, אבל ר״י דל״ל כמאן דמונח בדיקולא דמי טעמא דההלכה הוא משום דכל מעשה טרפות בסימנים, ואפילו במקצת הושט שם נחירה עליו, לכן תו לא מצי שחט וממילא דגם בשחיטה כשרה על מקצת הושט שם שחיטה כשרה עליו, אם גמר השחיטה בהכשר, ואנן כר״י פסקינן נגד ר״ל לענין זה אבל לא לענין אגמל״מ עיי״ש בסוגי׳ דלעיל כ״ט ע״ב.
לב. ומעתה אין להקשות על הרמב״ם שפסק כר״י, מתוספתא שהביא ק״ז רע״א ז״ל, דהאי תוספתא נשנית כר״ע קודם חזרה ככמה וכמה משניות, וזה ברור ואמת בס״ד.
לב. ועיין לקמן בריש א״ט מה שכתבתי ע״ד סידור הטרפיות שהתחיל בקנה וושט ולא בקרום של מות, ומתוך כל דברנו בענין זה יתבאר לך דבספק נקה״וו ראוי להחמיר יותר מבשאר טרפיות, לא מפני טעם שכ׳ הפלתי, דהוה ספק בשחיטה כי ע״ז, פלפלו האחרונים כאשר ביארנו במקומו, אבל מטעם דהאי הלכה דפסולי שחיטה חמירי כנ״ל, וכעין שכ׳ הרמב״ם דספק דרוסה חמור משאר ספקי טרפות משום דדרוסה מקרי מוורש בקרא, ועיין היטב בפתיחה עיקר יו״ד בזה ודו״ק.
לב. תוס׳ ד״ה ורמינהו, בסה״ד, וי״ל דמתני׳ דא״ט משמע לי׳ לאח״ש, מדקתני סיפא כל שאין כמוה חיה, ולא קתני כל שאין חיה עכ״ל עיין בחדושנו לקמן שם, כי האי לישנא איצטרך לומר דאפילו איתרמי דהיא חיה, כל שיש לה אחד מן הטרפיות אלו הרי זו אסורה לן מכח טרפה, ואם הי׳ קתני כל שאין חיה טרפה, הוה הדיוק, הא חיה כשרה, וכן נראה מפרש״י שם שהבין כן האי לישנא, אלא דהתוס׳ לא הי׳ צריכין לדקדק מהאי לישנא דתנא דמתני׳ בלאח״ש מיירי, דפשיטא כן הוא, דרובן של הני טרפיות, א״א למצוא רק לאחר שחיטה כמו טרפיות דאברים הפנימים וכן דרוסה, א״א לעמוד עליה אלא בבדיקות בשר שכנגד הבני מעיים ובדיקת הסימנים עצמן, ולא עוד שהרי התנא אקרא קאי, והקרא בשר בשדה טרפה קאמר וכמש״כ לעיל דבשר לא איקרי אלא לאחר דעבדי׳ כעין בשר והטעם דדיברה התורה מבשר, משום דבאמת לא חל איסור טרפה מחיים לא מבעי למ״ד בהמה בחיה לאברים עומדת דמיתלי תלוי איסור טרפה עד שהלך לו איסור אבר ובמה״ח וכמו שכ׳ רש״י ז״ל לקמן ק״ג ע״א ד״ה וכגון שנטרפה, אלא אפילו לאידך מ״ד דלאו לא״ע הרי איכא כאן איסור עשה דאינה זבוחה, עיין תוס׳ שבועות כ״ד ע״א ד״ה האוכל ובמהרש״א שם, ואי משום חלב וביצים, הלא אין בהם אלא איסור יוצא מן הטמא, ומכח ציר של טרפה, ואי דליכא על הבשר איסור לאו דטרפה, לא מצינן למימר דציר היוצא ממנה, אסור משום יוצא מן הטרפה, ומה שמ״מ רוב טרפה אסורה, כבר כתבנו לעיל משום דכל שאין להבהמה היתר אכילה הרי בשרה אסורה ועומדת, ולית לן ללמוד מחלב דעלמא דשרי׳ רחמנא, משום דבכל בהמה דעלמא יש לבשרה היתר, אבל האי טרפה לא, אלא דאלו התוס׳ נחתו למה שכתבנו לא היו מקשין מידי, והיו יודעים, דטרפה לא מצי להקרא רק ע״ש סופו ולאח״ש, דאז איקבע לאו זה דטרפה, אבל מה שלא נטהר בשחיטה לעולם, לא מצי להקרא טרפה ע״ש סופה, אלא נבלה ע״ש סופה, וכדעת הרמב״ם ז״ל והדברים עתיקים הפוך בהם ותמצאם אמיתים לאמיתו של תורה ודו״ק.
לב. ותלמיד אחד עוררני על הא דאמרו לקמן קכ״א ע״ב דמפרכס לא מקרי סופה לטמא טומאה חמורה, הואיל ויכול לגררה ולהעמידה על פחות מכזית, הרי דגם איסור נבלה מתלי תלוי דאפשר שלא תבוא לידי נבלות ע״י שגררה פחות מכזית, אבל אני עומד ומשתומם איך אפשר לומר כן הלא אפילו ניטל הירך וחלל שלה הרי זו נבלה ומטמא מיד משום דאין הפרכוס אלא כזנב הלטאה ומכש״כ ניטל לבה כאשר כתבנו למעלה, ואיך אפשר שתחיה הבהמה, עד שמגרר כל בשרה עד פחות מכזית, ועל חנם יגעתי למצוא פתרון לחידה זו, וצע״ג.
לב. אבל זאת ודאי אמת, דתולש בשר מפרכסת שנטרפה בושט או בקנה, אין על האי בשר איסור אכילת נבלה, אלא איסור בשר או אבמ״ח, כי כ״ז שהיא חיה, אין בה לא טרפה ולא נבלה, רק התחלת טרפה או נבלה שנקבע לאח״ש ולאחר מיתה ודו״ק.