לג. דף ל״ג ע״א גמר׳, אמר ראב״י ש״מ מדרשב״ל, מזמנין לישראל על ב״מ, ואין מזמנין עכו״ם על ב״מ וכו׳, ממה דאמר ש״מ מדר״ל, ולא אמר ש״מ מדרבא דמפרש טעמא דר״ל משום דכמדמב״ד, יש ראי׳ לדברנו דלעיל דגם לר״ז ס״ל, דר״ל מטעם כמדמב״ד קאמר, אלא דממילא נשמע דא״ט לח״ח, וכמו שביארנו לעיל.
לג. ומה שאמר מזמנין ישראל, דהוא שפת יתר, וכן נראה דרש״י ז״ל בפירושו השמיטו, ועיין בפי׳ ר״ג הנדפס על הדף בש״ס ווילנא, כבר כתבנו למעלה, דהי׳ מקום לומר דגם לישראל ליתסור הריאה משום מצות פירוש, כשאר אברים המדולדלים, בסתם שחיטות ששוחטין הקנה תחלה, והוה שחיטת הושט לגבי ריאה וקנה, כשחיטה על אברים המדולדלים קמ״ל דלא נכנס זה בכלל האי איסור, וכמש״כ למעלה, ומזמנים ישראל עליהם, ועיין מהרמ״ל ז״ל שמביא מקשין סתם, דלהוי לישראל נמי אבמה״ח, נמו בחתך בשר קודם גמר שחיטה, וכפי הנראה, גם הני מקשין לא נחתו לידע, דהאי כמדמב״ד לאו כנחתך ממש, אלא כאבר המדולדל, ולכן אין להקשות אלא דתהא בה מצות פירוש דרבנן, אבל מה שתירץ המהר״ם הוא משולל הבנה במחכ״ת, שכתב דכיון דמיד אחר שחיטת הקנה כלה חיותי׳ דריאה, לא מקרי עוד בשר מה״ח עכ״ל, ותמהני והלא כל בשר מה״ח כן הוא, דמיד כשפירוש הוא מת, דהרי דרשינן כי ימות מן הבהמה על אבמה״ח, לקמן ע״ד ע״א, אם לא שנפרש דבריו, דכוונתו למה שכ׳ הראש יוסף שהבאתי לעיל׳ דכיון דהוא כמת ממש ומיד, הרי שחיטת הקנה לבד סגי לריאה, וע״ז כבר מלתי אמורה לעיל.
לג. אולם על גוף המאמר דאין מזמנין נכרי על ב״מ, כתבנו למעלה דיש תימא רבתא, דהרי מעולם לא עלה ע״ד ר״ל לומר דע״י שחיטת הקנה הוה הריאה כנפרדה ממש מן הבהמה, אלא דדינא כאשר בשר הבהמה שאין בה טרפות בנקב, דרק כל זמן שהיא משמשת בתור ריאה המרחפת על הלב ע״י נשימתה אז שייך בה טרפות אם תנקב אבל אחר פסה״ג סבר ר״ל דבטלה פעולה שעושה ונידונת כבשר בעלמא, והרי תראה דרבא אמר בטעמא דר״ל, משום דחיי הריאה תלוי׳ בקנה, ולא אמר דריאה תלוי׳ בקנה, והוא דקדוק המכריח כוונתו, דפעולתה היא התלוי׳ בקנה, אבל לא היא עצמה בתור בשר, אבל לענין אבמה״ח הלא בעינן שיהי׳ האבר מדולדל עד שיהי׳ עומד ליפול משום דחיבורו לבהמה קל כל כך עד שטרם מיתת הבהמה עומדת ליפול מכל וכל, אבל האי ריאה חיבורה גם אחר פסיקת הקנה כל כך חזק, עד שאין לחשוב כלל, שהאי חיבור תתפרד קודם מיתת הבהמה, כי או שתתרפא או שתמית מהר, אבל שתתפרד חיבור הריאה מן הבהמה מכל וכל ע״י רקבון של החיבורים שלה, ועדיין תחיה הבהמה, הוא מן הנמנע, ולכן אין לדמותה לאברים החיצונים שנדלדלו, כמו יד ורגל שהן עומדים ליפול ממש, בעוד שהבהמה תשאר בחיותה.
לג. ומה שנלפע״ד ביישוב חומר הלזה הוא, דהנה סברת מיתה עושה ניפול הוא, דכל אבר המדולדל דאין לו רק חיבור דק לגוף הבע״ח, אם תמית יתפרד האי חיבור דק וקל, זמן מה קודם המיתה, מחמת קלישות יניקותו מגוף הבע״ח, ולכן חשבינן את המדולדל כנפל קודם יציאת הנפש, וא״ת בלא דלדול נמי מתים תחלה האברים החיצונים והרחוקים ממשכן הראש והלב כידוע, וא״כ נאמר דהרגלים והידים המה כאבמה״ח שנפלו קודם גמר המיתה, זה ליתא, דכיון דכך דרך כל המתים, שתחלה יוצא רוח החיים מאברים הרחוקים והחיצונים, ואח״כ מאברים הפנימים, עד שגם הלב והמוח פוסקים מתנועתם, הרי לא נחלק הגוף לשנים, מפני שדרך המיתה בכך, אבל אם נפסק הגרגרת, עד שהריאה הסמוכה ללב, שדרכה היתה למות לבסוף, מפני חוזק החיות שבה, עתה תמות קודם הרבה כמו היד והרגל, בזה שפיר אמרינן, דמיתה הקדומה שלא כדרכה, משוה לריאה כניפול קודם גמר מיתת הבע״ח, ויש ליישב בזה עוד קושי׳ עצומה שנתעורר עליה קדוש דודי בשו״ת כת״ס ז״ל יו״ד סי׳ י״ז, דאיך נחייב לב״נ על אברים המדולדלים משום אבמה״ח מכח מיתה עושה ניפול, שזה ילפנן מקרא דכל אשר יפול מהם במותם, שלישראל נאמר ולא לב״נ, ולפי האמור י״ל, דמכח סברא הנ״ל בלא שום קרא ידעינן דכל שעומד ליפול, דהיינו למות קודם מיתת הבע״ח, מחמת שנדלדל מן הגוף דינו כניטל, ותדע שהרי לקמן דף קכ״ז ע״ב פריך הש״ס, על אברים המדולדלים, אי דאינם מעלין ארוכה, עוד בעודם בחיבורם ליטמא טומאת נבלות, דהיינו טומאת אבמה״ח שמטמא כנבלה, ומשני דאיכא קרא דכי יפול, דילפינן מני׳ עד שיפול, הרי דלולי הקרא היינו מטמאין אותן כאמה״ח מכח הסברא דהרי הן כנפולים, משום דכל העומד ליפול כנפול דמי, אלא דאיכא קרא דכי יפול עד שיפול, ולכן בעינן לעומת זאת קרא אחרינא דכי יפול מהם במותם דמיתה עושה ניפול, אבל לב״נ דליכא קרא דכי יפול, לא בעינן קרא דבמותם, אלא הדרינן לסברא החיצונה, דכל המדולדל הרי הוא כניפול, משום דעומד ליפול, ודו״ק.
לג. ע״ש גמר׳ בישראל דבשחיטה תלי׳ מלתא, כיון דאיכא שחיטה מעלייתא אישתרי להו וכו׳, עיין בפתיחה עיקר ב׳, דהא מלתא דהשחיטה מתרת מיד, איתחדש להו כשנכנסו לארץ, ונצטוו על שחיטת חולין, אבל במדבר בין נוחר ובין שוחט, הי׳ המיתה מתרת איסור אבמה״ח, אבל התולש אבר לאחר נחירה או שחיטה הוה אבמה״ח, וכן כ׳ הפלתי ז״ל בריש הל״ש דלמ״ד, אין שחיטה לעמה״ת, מפרכסת בעוף אסור, וא״כ במדבר הי׳ צריכין להשליך הב״מ בכל בהמה בין חולין ובין קדשים, לכלבים או לשרפן משום פסולי קדשים, והוא דבר שאין הדעת סבלתו, ובפרט לפי דעת הרשב״א, דלאח״ש שני הסימנים כל האברים הפנימים כמדמב״ד, מה נעשה בקרא מפורש ליתן הקיבה לכהן, וכמו שהעיר ע״ז בשו״ת כת״ס הנ״ל, וכפי שביארנו בעיקר א׳ ר׳ ישמעאל לית לי׳ היתר מפרכסת, ולדידי׳ מפרכסת גם עתה אסורה, והוא האמת והבאתי לזה ראי׳ ברורה מהא דאר״ל לקמן ע״ג ע״ב, דר״מ מחולק באברים כמו בעובר דהוה מגע לנבלה, ושם ביארתי משום דר״מ כרי״ש ס״ל, עיי״ש באריכות, וא״כ לכל הני נימא, דגם לישראל הב״מ אסורים, כיון דגם לדידהו במיתה תלי׳ מלתא וזה דבר שא״א, וכבר כתבנו למעלה דגם לדידן הי׳ לן לאסור הב״מ עכ״פ משום מצות פירוש דרבנן, דהיינו האברים התלויין בקנה ועכ״פ הריאה, הן אמת שכפי שביארנו אנן לא ס״ל כהא דר״ל, לא בריאה ולא בקנה, ולא בב״מ אחר שחיטת שגי סימנים דכמבד״ד, אבל גם לר״ל קשה הדבר לומר, דלרי״ש ולר״מ לפי מה שאמר ר״ל, דפליג גם באברים דאסורים, תהיה הריאה ג״כ אסורה מה״ט, ואין לנו מנוס אחר, אלא או כקושיתי למעלה, דר״ל לא אמר אלא דבתור ריאה הוה כמדמב״ד, אבל בתור בשר אינו כמדולדל, או שנאמר כיון דדרך שחיטה נעשה, לא נידון כמדולדל לענין האבמה״ח, וממילא דגם בנחירה כן הוא, דדרך נחירה בסימנים, לא נעשה אבמה״ח אע״פ שהריאה מתה קודם ללב, וכמש״כ למעלה, וא״כ כל המאמר דראב״י דאין מזמנין נכרי על ב״מ, לחדודי בעלמא איתמר ולא להלכה, ועכ״פ יפה עשה הרמב״ם ז״ל דהשמיטו מהלכה, אע״פ דלא ס״ל האי מי איכא מידי, ואוסר אבר המדולדל לבנ״י ועיין עוד לקמן ודו״ק.
לג. ע״ש גמר׳ אבל לנכרי בנחירה סגי להו, ובמיתה תלי׳ מלתא וכו׳ ממה דאמר בנחירה סגי להו, מוכיח הגאון רצ״ח ז״ל בהגהותיו לש״ס, דגם ב״נ נצטווה שלא לאכול מתה מאליה ובעי נחירא עכ״פ, ועיין בפתיחה עיקר א׳ וב׳ אריכות בזה, וכן כתבו התוס׳ לקמן צ״א ע״א ד״ה כמ״ד, וכן רש״י דף צ״ד ע״ב בריש העמוד, בחד לישנא שהוא בכלל שלשים מצות שנצטוו ב״נ, ולפע״ד הוא בכלל דינים, דבכללם ודאי הוה מצות שמירת הגוף מכל נזק, ואיסור מאבד עצמו לדעת, וידועה דמתה מאליה, וכן הטרפה המפורש בקרא שהיא נטתה למות מחמת מכותיה, שאין להם תרופה, שהמה סכנה גדולה לגוף, וכמש״כ האב״ע, על הקרא דלכלב תשליכון אותו, ותדע דהרי האי קרא דטרפה כולל גם בשר מה״ח, וכדעת ר״י לקמן ק״ב ע״ב, וכן ההלכה, וכן תרגום אונקלוס, וכמו שאסור ליתן במה״ח לב״נ כן אסור לו ליתן בשר מבע״ח הנטתה למות, וכן הוה בכלל לאו דטרפה, גם הנבלה שמתה מאליה, או מחמת מכותיה דק״ו הוא ולא עוד אלא דמי לא עסקינן דטרפה חית היער והמיתה אבל הלאו דנבלה שנאמר בפ׳ ראה, שאמרה תורה לגר תתננה או מכור לנכרי, היא נבלה חדשה, שנצטווינו עליה בכניסה לארץ, דהיינו נחורה או נפסלה בשחיטה, שהותרה במדבר, וזו ראוי׳ ליתנה לגר או למכרה לנכרי, וכן איתי׳ בפסיקתא דממה שנ׳ בנח ״ומכל החי״ ממעט, ולא את המתה מאליה והא דלא הביא הרמב״ם ז״ל בהל׳ מלכים איסור זה לב״נ, י״ל כיון דבגמ׳ דילן לא נזכר בפירוש איסור זה לא חש להביאו, אבל מכללא איתמר, ממה שכ׳ בפ״ד ממ״א, דטרפה האמורה היינו שנטתה למות עד שלא תהי׳ ראוי׳ אלא לכלב, דהיינו לאחר מיתה, הרי דמפרש הקרא, לא למצוה, על השלכת הטרפה לאח״ש לכלב, אלא דהתורה אמרה דאותה הטרפה שעומדת היתה לכלב, אם לא היה שוחט אותה, לא תאכל, ואפילו נפרש דציותה התורה שנשליך את הנטתה למות לכלב, ולא התירה לתתה לגר ולמכרה לנכרי, נמי משתמט דאין ליתנה לאדם הנברא בצלם אלקים, ואינה ראוי׳ אלא לכלב, אבל בכל זאת לא שמעינן דיהי׳ הנכרי מצווה על נחירה בסימנים, אלא כל שממיתה כדרך הממיתים לצורך אכילה, ואפילו בקופץ אין לה דין נבלה שמתה מאליה, אבל ישראל גם במדבר היו מצווים עכ״פ על נחירה בשפיכת הדם, דכתיב ושפך את דמו, וזה שפיכת דם ממש, דהרי התורה חייבו בכיסוי, ומזה הוכיח רש״י ז״ל בריש פרקן דנחירה בסמנים עכ״פ בעינן, דמשם בקל נשפוך הדם, ולכן יש לתמוה על הרמב״ם, שכ׳ בסוף פ״ד מהל׳ שחיטה, דבמדבר היו ישראל נוחרין ואוכלים כשאר עכו״ם, והוא פלא דשאר עכו״ם אפילו נצטוו על המתה מאליה, אבל לא נצטוו על שפיכת דם על הארץ, ולכן יכולים להמית את הבע״ח כפי רצונם, כדי לאכלו, אבל ישראל נצטוו על ושפך את דמו, והדבר צ״ע ועיין בפתיחה ודו״ק.
לג. ע״ש גמר׳ תני׳ דלא כראב״י, הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה וכו׳ ואחד ישראל ואחד נכרי מותרין בו, הנה הרמב״ם לא פסק כראב״י, אבל גם לא כי האי ברייתא, דבפ״ט מהלכ׳ מלכים הי״ג כתב, האבר ובשר הפורשין מן המפרכסת, אע״פ ששחט בה ישראל שני סימנים, ה״ז אסור לב״נ משום אבמה״ח עכ״ל, הרי דלית לי׳ מי איכא מידי, ומ״מ לא הביא הא דראב״י, דאין מזמנין לנכרי על ב״מ, אולם זאת ודאי לק״מ, דחוץ ממה שתמהתי לעיל על האי דינא, הלא ביארנו דר״י לית לי׳ להא דר״ל דכמדמב״ד, לא בריאה וגם לא בקנה עצמו, וא״כ אין כאן משום אבמה״ח, אבל הא דדחה האי ברייתא מהלכה ודאי קשה טובא, דהרי סברת מי איכא מידי מקובלת להלכה, בסנהדרין נ״ט ע״א עיי״ש, והנלפע״ד לפי מה שבארתי בפתיחה, דהא דמפרכסת שרי היינו כמו יפ״ת תואר במלחמה שלא דיברה תורה אלא כנגד יצה״ר, למי שהוא להוט לאכול בשר, ולא מצי עומד על נפשו להמתין עד שתצא נפשה, ולעשותה גיסטרא היינו הך, דושחט ממעט גיסטרא, עיין מש״כ בריש פרקן, א״כ בנכרי דמצי שפיר לעשות גיסטרא למה נתיר לו לאכול ממפרכסת, וזאת ג״כ כוונת ר״פ דבעי למימר לי׳ לראב״י, והא מי איכא מידי, ולא אמר לי׳ משום דטעמא קאמר, ואע״ג דברייתא מ״מ קתני דאחד נכרי ואחד ישראל מותרין בו, אולי ר״ל דאין הב״נ נהרג עליו אבל איסורא עכ״פ איכא, מכח האי סברא הנ״ל, והרי תראה דהרמב״ם נשמר ולא כתב דחייב משום אבמה״ח, כמו שכתב שם בשאר ההלכות אלא דאסור משום אבמה״ח, ומהר״ם שי״ף ז״ל כאן הרגיש בזה וכתב ג״כ דרק אסור קאמר הרמב״ם ולא חייב.
לג. ועוד נלפע״ד לומר, דמאחר שכפי שביארנו לעיל ובפתיחה האי ברייתא כר״ע אתי׳ דלרי״ש לא אישתרי מפרכסת כלל, עיי״ש א״כ לגבי ב״נ דלא נאמר ארל״ה, לא שייך קביעת הלכתא כר״ע ודלא כרי״ש. וממילא נשאר הדבר בפסק, אי שרי לי׳ מכח מי איכא מידי, ואסור לו מספק אבל אין חייב עליו, ודו״ק.
לג. תוס׳ ד״ה אחד עכו״ם ואחד ישראל מותרין בו, משמע דטעמי׳ משום מא״מ וכו׳ ותימא וכו׳ וה״נ שאני עכו״ם דלאו בני שחיטה נינהו עכ״ל, ותיתי לי כי כוונתי לדעת המעיו״ט, וכן הוא בהגהות מהרש״ש ויתר האחרונים, דלק״מ דהתם שפיר קאמר דלא התירה התורה יפת תואר אלא לישראל דבני כיבוש נינהו, אבל נכרי דאין לו רשות לכבוש ממילא אין לו רשות ליקח יפ״ת ע״כ, וא״כ כאן בשחיטה נמי מצינן למיסר לי׳ שחיטת עצמו ששחט משום דאינו מצווה על השחיטה, אין לו היתר זה דמפרכסת אם שחט הוא, אבל אם שחט ישראל שמותר להשוחט ולכל ישראל חבריו, למה יהי׳ אסור לנכרי, כיון דשחטה מי שמצווה על השחיטה, והסברא פשוטה כל כך, עד שנתהפך לקושי׳ על התוס׳ שהניחו זאת בתימא, אבל לפע״ד נראה להצדיק התוס׳ דיפה הקשו, והוא עפ״י מה שראיתי בספר גינת וורדים להפרמ״ג ז״ל שהקשה איך אפשר לומר דמפרכסת שהיתה אסורה לב״נ קודם מ״ת (ולפי שכתבנו לעיל גם לישראל במדבר) שמותרת עתה, דזאת מקרי שיצאנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, דגם זאת הוה מי איכא מידי, כמבואר בסוגי׳ דסנהדרין שם, ותירץ דכיון דנתקדשנו במצות שחיטה, ועי״ז אישתרי מפרכסת, לא הוה יציאה מקדושה חמורה לקלה, עיי״ש, ולכן ס״ל להתוס׳ דכמו דליכא מא״מ מקודם מ״ת אלאחר מ״ת, מכח האי סברא דנתקדשנו במצות שחיטה, ה״ה דליכא מא״מ מישראל לנכרי, ונאמר דרק למי שנתקדש במצות שחיטה אישתרי מפרכסת, ולא למי שלא נצטווה על הזביחה, וזה נכון.
לג. ומכח הני דברי הגנת וורדים נדחו דברי האחרונים ובתוכם גם ק״ז בעהחת״ס ז״ל ביו״ד סי׳ י״ז שסברו דביצים וחלב של טרפה אסורים לב״נ משום אבמה״ח דלדידהו, ליכא קרא להתירם, וזה ליתא דהרי כל שאסור קודם מ״ת, א״א שניתר לנו ע״י נתינת התורה, וכיון דחלב וביצים אישתרי לן, ממילא מוכח דגם קודם מ״ת אישתרו, ובאמת אין כאן מקום לאסור, כי מה שאמרו בבכורות דחלב חידוש הוא דשרי׳ דהוה לי׳ לאסור מצד אבמה״ח, ר״ל ציר של אבמה״ח ומצד יוצא מן הטמא, וכ״ז לישראל אבל לב״נ לא נאסר יוצא מן הטמא ולא צירן ורוטבן, ודו״ק.
לג. בא״ד, וי״ל מ״מ אבמה״ח דידהו אסור משום דבעי שחיטה עכ״ל וכ׳ הראש יוסף, דמה שכתבו דטעון שחיטה, היינו עשה דוזבחת, ומכח זה נתקשה לו, מש״כ דלישראל בעי כזית, והא לגבי איסור עשה דוזבחת עובר אף בכ״ש, דהאי ואכלת בקרא שם רשות הוא, ולכן נדחק דקאי על הטמאים עיי״ש, והנה אפילו נניח לראש יוסף הקדמתו, דבאיסור עשה סגי בכ״ש לעבור עליו, גם לר״ל דח״ש מותר מה״ת, מ״מ לא חש לקמחי׳ במה דהקשה על התוס׳ דמנ״ל דהתוס׳ ס״ל הכא דוזבחת לעשה אתא, דדילמא כריצב״א בשבועות שציין בעצמו ס״ל, דאין בשחיטה אלא תיקון ולא מצוה, וע״כ הוכיח זאת דאל״כ לר״מ דאליבי׳ קיימו הכא, דלית אבמה״ח בחיה ועוף, תהי׳ מותר לגמרי לחתוך אבר ובשר מהם כדי לאכלן, ולא בעינן האי תיקון שחיטה אלא אם ירצה לאכלן אחר מיתתן, אולם זה ליתא דכבר ביארתי בעיקר א׳ וב׳ דבהא אי וזבחת מ״ע הוה כתוס׳ שבועות וביצה או רק תיקון כריצב״א, הוא פלוגתא ישנה בין ר׳ ישמעאל לר״ע ור״מ בזה כרי״ש ס״ל כאשר הוכחתי שם בראיות ברורות, וא״כ לר״מ לא מקרא דוזבחת ילפינן שחיטת חולין כדי להיות מ״ע, אלא מושחט, דכתיב בקדשים, ואז אין כאן מ״ע אלא תיקון הלאו, ותדע, דבכ״מ הן בביצה והן בשבועות וכן לקמן ל״ז ע״א בתוס׳ ד״ה השתא מחיים, דקדקו לכתוב ״זביחה״ ולא ״שחיטה״ וכאן כתבו״, משום דבעו שחיטה״, הרי דלא כיוונו על איסור עשה דוזבחת, אבל מ״מ בעי שחיטה לר״מ, משום דבשר ואבמה״ח, אסור עכ״פ משום טרפה, וזאת אפילו לר״ל לקמן דקאמר, דלאו דטרפה לא אתא רק אטרפה, ולא אבשר מה״ח, היינו משום דס״ל דלאו דבשר מה״ח נכלל בלאו דלא תאכל הנפש עם הבשר אבל לר״מ דהאי לאו רק אבהמה קאי, ולאו דטרפה כולל גם חיה ועוף, פשיטא דמכניסין בו גם איסור במה״ח בחיה ועוף, דלית בהוא איסור אבמה״ח, ואע״ג דהתוס׳ לא נחתו לכל מה שכתבנו, כמו שביארתי בפתיחה, מ״מ האמת הוא כן, דלר״מ לא הוה שחיטה אלא תיקון הלאו ולא עשה.
לג. כל זאת כתבתי מכבר, ועכשיו אני רואה כי ממקומו הוא מוכרע, דהרי טעמא דר״מ, דאין אבמה״ח נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד, אמרו שם בגמ׳ משום דלעיל מני׳ כתיב וזבחת מבקרך ומצאנך, אמור מעתה דר״מ ע״כ ל״ל הא דרבי, דוזבחת כאשר צויתיך קאי גם על חיה ועוף, וגם לא ההיקש לצבי ואיל דגם חיה בשחיטה דא״כ גם הלאו שלא תאכל הנפש עם הבשר קאי על כל הני דמרבינן לשחיטה, אלא ודאי ר״מ לומד שחיטת חולין, מושפך את דמו דכתיב בחיה ועוף, ויליף שפיכה שפיכה משחוטי חוץ, וממילא דליכא עשה בשחיטה אלא תיקון הלאו, וכאשר יתבאר הכל באריכות בפתיחה, ודו״ק.
לג. ע״ש משנה השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם, כשרים וכו׳, הטור והשו״ע הביאו דין זה בסי׳ כ״ח, בין דיני כסה״ד, והשמיטו בהמה, משום דמפרשין המשנה דאתא לאשמעינן דמצות כסה״ד אינה מעכבות והוא פלא והפלא, וכי אצטריך זאת להשמיענו, ולא עוד אלא דכמה דחוקים צריכין אנו לסבול. א׳) דנשנית האי משנה שלא במקומה, דמקומה הי׳ בפ׳ כסה״ד. ב׳) דקתני בהמה בהדי חיה ועוף שלא לצורך. ג׳) דכל האריכות למנות כל שלשה מיני בע״ח בפרטות, הוא שלא לצורך. ד׳) למה לא קתני סתם השוחט ולא יצא ממנו דם, כמו בכמה משניות דקתני השוחט סתם, וקאי על כל מינים הנשחטים, והרמב״ם ז״ל דרך דרך אחרת במשנה זו, והוא דקאי אמשנה שלאחריה שדיברה משוחט את המסוכנת, ואתא לאשמעינן כאן דבלא יצא מהם דם אין לחוש למסוכנת להצריך פרכוס, אלא דגם בפירוש זה אנו צריכין לסבול דוחק גדול, דהוו״ל לשנותה אחר משנה דמסוכנת, וגם לשנות השוחט סתם ולא למנות המינים בפרוטרות, ולא עוד אלא דעל גוף הדין אני נבוך מאד, כי הלא הוא ידועה לכל, דבכל שחיטה יבשתא, הבע״ח שוהה למות הרבה גם יום או יומים, עד שנצרכים להכות על ראשו כדי שימות מהר, ולכן כל ששחט ולא יצא אף טיפת דם אחת, דכן מיירי הכא, אם הוא מונחת מתה מיד, פשיטא דהיתה מסוכנת, דלולי זאת אין במציאות שמעשה השחיטה בעצמה תהיה ממית מיד, וזה דבר שא״א להכחיש, ולכן חלילה להכשיר הנשחט שלא יצא ממנו דם אם אינה מפרכסת, ולא נתנה סימן חיות כלל, דהאי דין דבריאה לא בעי פרכוס, ודאי לא נאמר אלא ביצא דם הרבה, ובשפיכת דם הנפש, מצי להמית מיד, אבל בשחיטה יבשתא חס מלהזכיר, ועפר אני תחת כפות רגלי רבינו הרמב״ם ז״ל, אבל כאן לפי קט שכלי הפריז על המדה, להתיר נבלה גמורה.
לג. ולכן לפע״ד ברור כשמש דלא כיוון התנא בהאי דינא, לא להא דסברו הראשונים, ולא למה שסובר הרמב״ם, אלא דאתא לאשמעינן, דשחיטה יבשתא כשרה, ולא בעינן שפיכת הדם כמשמעות הקרא דעל הארץ תשפכנה כמים וגם עיקר דוזבחת דכתיב אצל אזהרת הדם, וכטעם נגלה של שחיטה בצואר מקום הוצאת הדם, כמו שכתב החינוך ועיין לעיל בריש פרקן, מה שכתבנו בזה, על דר״י אמר עד שישוחט את הוורידין, והשתא שפיר מקום דין זה בפ׳ השוחט, ומנה כל ג׳ מינים הנשחטים, לאפוקי ממ״ד דא״ש לעוף מה״ת דלדידי׳ עכ״פ בעוף, ודאי בעינן שפיכת דם ממש, כדכתיב ושפך את דמו, דודאי נחירה בלא הוצאת דם הנפש, לאו מידי הוא, דהרי כל עצמיות נחירה בסימנים לא ידעינן אלא מדכתיב ושפך את דמו, ומקום הסמנים מוכשר ביותר לשפיכת הדם, כמו שכ׳ רש״י ז״ל בריש פרקן דף כ״ח ע״א, ואיך נאמר דחתיכת סימנים שלא נתפרש, בלא שפיכת הדם המפורש בקרא תסגי, ולכן קאמר התנא דאנן דס״ל יש שחיטה לעוף מה״ת, ומקרא דכאשר צויתיך, גם בעוף לא בעינן שפיכת הדם, אע״פ שבמדבר בשעת היתר נחירה, כל נחירה או שחיטה יבשתא, נבלה גמורה היתה, אבל לאחר שנצטווינו על השחיטה תו לא בעינן הוצאת הדם, כי השחיטה מתרת מיד, וגם קודם הוצאת הדם מותר לחתך כזית מבית השחיטה, כדלעיל, וזה הוא הפירוש האמיתי במשנה זו, ומקום הניחו לי להתגדר בו בס״ד ודו״ק.
לג. שוב נתיישבתי, דאפשר לומר דגם הרמב״ם ז״ל לא נעלם ממנו הפשט דאמיתי הלזה, אלא דהוא כבר כתב בריש הל״ש בפירוש, דמה״ת בעינן שחיטה בכל הני ג׳ מינים, וגם פסק דמפרכסת מותרת מיד, בחותך כזית בשר מבית טביחתה, וא״כ תו האי דין דלא יצא ממנו דם דהשחיטה מותרת, אין בו צורך, דנשמע מן הנ״ל, ולכן קאמר דיש עוד רבותא במשנה זו דרך אגב דלא חיישינן בה למסוכנת, דמה״ט קתני לה סמוך למשנה דמסוכנת, אבל בכל זאת כבר מלתי אמורה דדינו של הרמב״ם בזה לפע״ד הוא מכשול גדול, ודו״ק.
לג. אחרי ההדפסה ראיתי, כי על חנם כתבתי שם דהרמב״ם נתן מכשול לפנינו במה שהתיר בלא יצא מהם דם בלי פרכוס, כמו בבריאה דתנן במשנה שאח״ז ״אבל אם היתה בחזקת בריאה, אפילו אין בה אחד מכל הסימנים הללו, כשרה״ דז״ל הרמב״ם בפ״ד הי״ג ממ״א ״השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם, הרי אלו מותרין ואין אומרים שמא מתים היו, וכן השוחט את הבריאה ולא פרכסה הרי זו מותרת״ עכ״ל, המדקדק בלשונו הזהב יראה, דחילוק גדול יש בין לא יצא מהם דם לבריאה, לענין דין דפירכס, דבלא יצא מהם דם, נשמר הרמב״ם ולא כתב ״ולא פרכסו״ אלא סתם דאין אומרים מתים היו, והכוונה בזה, דאין צריכין לחוש שמא מתים היו, ואין צריכין לחזור אחר פרכוס, אבל ודאי אם אירע שראינו היטב דלא פרכסו, ודאי נבלה היו, כמש״כ שם, דכל שלא יצא דם ולא נתן שום סימן חיות אחר השחיטה בטח מתה, אבל בבריאה כתב ״ולא פרכסה״ היינו דראינו דלא פרכסה, ומ״מ כשרה, ומשום דע״י שפיכת הדם מצי מיית גם בלי פרכוס, ותדע שכן כוונתו, דאם נאמר דבלא יצא מהם דם נמי, אפילו ראינו שלא פרכסה כלל, כשרה, מה לו להוסיף וכן בריאה, כיון דאפילו בחולה, דלא יצא מהם דם הדין כן. ואבקש סליחה מאת רבינו הרמב״ם ז״ל שפלטה קולמוסי נגדו דברים קשים שלא כדין.
לג. ולפי האמור תימא רבתא לי על בעלי השו״ע שהשמיטו דין זה שחידש לן הרמב״ם, והלא לפי דעת הרמב״ם, יש שלשה מדרגת לענין פרכוס א) מסוכנת דבעינן דוקא פרכוס אבל אם שחטה והלך לו ספק נבלה הוה, ורמב״ם שכתב ודאי נבלה ולוקה, משום דמיירי בראה שלא פרכסה כלל כמבואר בדבריו, ב) לא יצא ממנה דם, דאין צריך לבדוק אחר פרכוס, אבל בראה שלא פרכסה כלל, ג״כ ודאי נבלה, ג) בריאה שאפילו ראה שלא פרכסה כלל, נמי כשרה, ואיך שתקו הפוסקים מכל זאת וצע״ג.
לג. רש״י ד״ה הוכשרו בשחיטה, מגו דשרי׳ שחיטה להך בשר מידי אבמה״ח, משוי׳ לי׳ נמי אוכלא לגבי טומאה, עכ״ל וכ׳ הראש יוסף ז״ל, דלפ״ז ה״ה בשחיטת טרפה, וציין תוס׳ לקמן ל״ו ע״ב ד״ה שחיטה מכשרת ולא דם, שכתבו משום דמתרת בשר לאכילה, וא״כ שחיטת טרפה לא, והנה כפי אשר ביארנו בפתיחה עיקר ג׳ שחיטה שאינה ראויה אינה מתרת איסור אבמה״ח, אלא מצלת מטומאת נבלות, אין נפקותא לדינא בין רש״י ותוס׳, ומה ששינו התוס׳ מלשון רש״י וכתבו משום דמתרת לאכילה, היינו משום דהתוס׳ לא נחתו לזה האמת, דששא״ר אינה מתרת איסור אבמה״ח, ועיין היטב בעיקר הנ״ל ודו״ק.
מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרונים