אגרת השבת — השער השלישי; בראשית היום

בוהנה חכמי המזלות החלו מחצי היום עד חצי היום אחר, עשרים וארבע שעות. וזהו יום שלם בחשבונם. והוא אמת לצרכם בעבור שני דברים, לא יבינום רק חכמי המדות. ובעבור כי הצל בחצי כל יום קצר, ואין נטותו רק מעט, ויש פעמים שלא תוכל עין האדם לדעת זה. גם בכלי הצל גם בכלי הנחשת אין יכלת בחכם לדעת רגע חצי היום. על כן הוצרכו קדמונינו לאמור כי תפלת המנחה שהיא בצהרים אחר חצי שעה, כי אז תראה העין שהשמש נטתה לצד מערב. על כן ראוי להיות זאת ראשית היום רחוקה מן האמת. אף כי חצי הלילה, כי כל אדם לא יוכל לדעת זה.

גוהנה הנכון להיות ראשית היום הערב או הבקר. ובעבור כי חדש התורה הוא ללבנה, ואורה המתחדש לא יראה כי אם בערב, על כן ראשית היום מהערב ועד ערב שני.

דועוד חפשתי ומצאתי כי חדש ניסן ראשון לתקון המועדים, בעבור כי בו יצאו אבותינו ממצרים. רק ראשית השנה לשמיטה וליובל באמת מתשרי, שפירושו בלשון כשדים תחילה, כמו ״ושריו למבנא״ (עזרא ה ב). והנה הערב דומה לתקופת החרף שהיא בתשרי.

הועוד מצאתי כל הקדמונים מחשבים את המולד מתחלת הלילה. ועוד מצאתי בדברי חכמינו כי השלמים נאכלים ״לשני ימים ולילה אחד״ (משנה, זבחים פרק ה הלכה ז), ואלו היתה תחלת היום הבקר, לא יתכן להיות היום השלישי רק אחר שני לילות.

ווחפשתי עוד ומצאתי כי מקרה לילה או יום, או הנוגע בכל אשר יטמא לו, אמר הכתוב ״וטמאה עד הערב״ (ויקרא כב ו), שהוא סוף היום. כי אלו היה תחלת היום מהבקר, היה ראוי שיטהר מקרה לילה בסוף היום, שהוא לפנות בקר.

זועוד מצאתי מפורש בראשון המועדים, שנתנו השם לישראל לפני השבת, ״בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחדש בערב״ (שמות יב יח), ואחר כך כתוב ״שבעת ימים״ (שם יב יט). והנה יום חמשה עשר מהערב שהוא יום הראשון. וכתוב ״[ולא ילין מן הבשר] אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר״ (דברים טז ד). וידוע כי בחצי הלילה היתה מכת בכורות (שמות יב כט), והנה כתוב ״ביום הכותי כל בכור״ (במדבר ג יג, ח יז). ובמקרא ״היום הזה יום בשורה הוא…וחכינו עד אור הבקר״ (מלכים־ב ז ט).

חועוד מצאתי ביום הכפורים ״מערב עד ערב תשבתו שבתכם״ (ויקרא כג לב), וכתוב ״בעצם היום הזה״ (שם כג כט, ל) כרת על העושה בו מלאכה או האוכל, ואין הפרש להיות זה בלילה או ביום, כי תחלת ״עצם היום״ מהערב.

טוהנה עדים נאמנים כי ראשית היום מהערב. וככה הם כל המועדים והשבת, כי כלם הם ״מועדי ה׳ מקראי קדש״ (שם כג ד). רק השבת לבדה נקראת ״שבת לה׳״ (שמות כ י, דברים ה יד), ששבת ה׳ במעשה בראשית. ובעבור היות השנה, גם היום, תלויים בשמש, כי השתים תנועות דומות זו לזו, על כן היתה השנה השביעית דומה לשבת. על כן כתוב בה ״שבת לה׳״ (ויקרא כה ב). וכאשר היא תחלת שנת השמיטה בימי תקופת החרף, ככה ראשית יום השבת בתקופת היום הדומה לחרף, שתחלתה הערב.

יואל תשתומם בעבור שכתוב ״שבתון שבת קדש לה׳ מחר״ (שמות טז כג), ולא הזכיר זה מהערב. ועתה אפרש לך הפרשה לדחות הטוען. דע, כי השם לא צוה בשבת הראשונה שבה ירד המן ״לא תעשה כל מלאכה״ (שם כ י), עד יום מעמד הר סיני. כי בעבור שצוה משה ״עמר לגלגלת״ (שם טז טז), וצוה ״אל יותר ממנו עד בקר״ (שם טז יט), והנה לקטו ביום הששי שני העמר, והגידו למשה (שם טז כב). והוא השיב ״הוא אשר דבר ה׳״ (שם טז כג). והטעם, כבר דבר לי השם זה לפני רדת המן, והוא ״והיה ביום הששי״ (שם טז ה). ואמר להם למה טעם משנה כי ״שבתון שבת קדש״ (שם טז כג), שהשם ישבות מחר. ולא גלה להם זה הסוד, ולא מה יעשו בעודף שצוה שיניחוהו. ובקר יום שבת אמר להם ״כי שבת היום לה׳״ (שם טז כה), שהשם לא יוריד המן, ״היום לא תמצאוהו״ (שם), אל תצאו ללקט.

יאוזה הפירוש הזכרתיו כנגד המינים שאינם מאמינים בדברי רבותינו שהשבת מערב עד ערב. ופירוש האמת מה שהעתיקו כי במרה נתנה השבת. והזכיר הכתוב ״מחר״ ולא אמר ״זה הלילה״, כי דבר הכתוב על ההוה ברוב, כי ביום עושים הכל מלאכה. והנה פירוש ״שבת קדש״ — שישבתו, וככה עשו — ״וישבתו העם ביום השביעי״ (שם טז ל). ובירמיה כתוב ״לקדש את יום השבת לבלתי עשות בה [כל] מלאכה״ (יז כד). והזכיר ״מחר״ שהוא היום כי דבר על ההוה. כמו ״יצא אדם לפעלו ולעבדתו עדי ערב״ (תהלים קד כג). וכמו ״ובשר בשדה טרפה לא תאכלו״ (שמות כב ל), כי הוא הדין לנטרף בבית. וככה ״מקרה לילה״ (דברים כג יא); ״ונפל שמה שור או חמור״ (שמות כא לג); ורבים בתורה כאלה.

יבועתה אחפש במעשה בראשית, ואחל להשיב על האומר כי הלילה הולך אחר היום. אלו היה כן, למה לא אמר הכתוב מפורש ״מבקר עד בקר יום אחד״? או ״מאור עד בקר״? ולמה הכניס באמצע ״ויהי ערב״ (בראשית א ה)? והנה משמע הכתוב ״ויהי ערב ויהי בקר״ — כי מערב עד בקר הוא יום אחד, הפך מה שדבר בראשונה ״ויקרא אלהים לאור יום״ (שם).

יגואשר הביא זה המפרש בצרה הזאת בעבור שחשבו רבים כי ״בראשית ברא אלהים״ (שם א א) כאלו כתוב ״בראשית בְּרֹא אלהים את השמים ואת הארץ, הארץ היתה תהו ובהו״, שהיתה נעדרת, והטעם שאיננה. והחשך העדר האור והטעם איננו. וזה הפירוש איננו נכון כלל. כי מה צורך היה לו להזכיר השמים אחר שלא פירש אם היו תהו כמו הארץ? ועוד מדרך הלשון מה הטעם לתוספת הוי״ו? ואין כמו זאת הווי״ן הנוספים בפועלים, כמו ״ביום השלישי וישא אברהם את עיניו״ (שם כב ד), ״ויעזב את עבדיו״ (שמות ט כא), כי הם כפ״א רפה בלשון ישמעאל, שמתכונת לשונם כלשון הקדש. ובשמות אין וי״ו נוסף. ועוד, כי לפי הפירוש הזה לא יהיו הרוח והמים נבראים, וכתוב בספר תהלות על שניהם ״כי הוא צוה ונבראו״ (קמח ה). גם החשך נברא, וכן כתוב ״יוצר אור ובורא חשך״ (ישעיה מה ז).

ידוהאמת כי הכתוב הזכיר השמים והארץ כי הכל כדור אחד, והשמים הם כמו הקו הסובב והארץ כמו המוצק באמצע. והנה הארץ היתה מכוסה במים מכל צד, וכן כתוב ״בל ישובון לכסות הארץ״ (תהלים קד ט). והרוח סביב המים. ואלה הארבעה מוסדים, שהם השמים והארץ והרוח והמים, כי השמים כנגד האש. וככה ״לעשות לרוח משקל ומים תכן במדה״ (איוב כח כה), ״כי הוא לקצות הארץ יביט תחת כל השמים יראה״ (שם כח כד). וככה ״מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת תכן וכל בשליש עפר הארץ…מי תכן את רוח ה׳״ (ישעיה מ יב-יג). וככה ״מי עלה שמים וירד״ (משלי ל ד), והשלשה אחרי ״שמים״. וככה ״״וזרח השמש״ (קהלת א ה) כנגד השמים, ״והארץ לעולם עמדת״ (שם א ד), ״סובב סובב הולך הרוח״ (שם א ו), ״כל הנחלים הולכים אל הים״ (שם א ז). ואחר שהקו שהוא השמים, והמוצק שהוא הארץ, נבראים, הנה כל אשר בתוכם נברא כמוהם.

טוופירוש ״היתה תהו ובהו״ (בראשית א ב) — שלא היה בה אדם ובהמה, כאשר פירש ירמיה ״ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו״ (ד כג), ופירש הטעם אחר כך ״ראיתי והנה אין האדם״ (שם ד כה) ו״בהמה״ (שם ט ט). וכן ״כאור שבעת הימים״ (ישעיה ל כו) פירוש ״שבעתים״ (שם). כמו ״אשר אהיה״ (שמות ג יד) פירוש ״אהיה״ (שם). וכבר פרשתי יסוד ״שבעתים״. וקדמונינו רמזוהו שאמרו ברביעי נתלו המאורות (חגיגה יב א). ומה נכבדה מלת ״נתלו״ למבין. והנה דברי ירמיהו מכחישין דברי האומרים כי ״תהו ובהו״ — שאין שם ארץ.

טזוהנה החשך היה לפני האור, וככה כתוב. והתנועה הגדולה כוללת זמן החשך והאור, והיא נקראת ״יום״, שהוא יום שלם, עשרים וארבע שעות. ואין טענה בעבור שהקדים להזכיר ״ויקרא אלהים לאור יום״ (בראשית א ה) לפני הלילה, כי כן משפט הלשון, כאשר יזכיר שני דברים יתחיל מן האחרון. כמו ״ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו ואתן לעשו״ (יהושע כד ד). וככה ״לך יום אף לך לילה״ (תהלים עד טז), והזכיר המאור הקטן שהוא מושל בלילה לפני הגדול שהוא נכבד ממנו. גם אין לטעון שאמר הכתוב ״יוצר אור ובורא חשך״ (ישעיה מה ז), כי הקדימו לפי שיש לו יתרון מן החשך, אף על פי שהחשך היה לפני האור. כמו ״יצחק וישמעאל בניו״ (בראשית כה ט). וכן ״שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו״ (שם מט לא), והוא קבר אותה.

יזוהנה בעבור שהזכיר ״ויקרא אלהים לאור יום״, הוצרך הכתוב לאמור איך תספור יום התורה, כי פירוש ״יום״ על שני דרכים. על כן אמר כי אלה שתי הראשיות, שהם ערב ובקר, כולל אותם יום התורה. כי פירוש ״ערב״ — הזמן שהצורות מתערבות ואינן נפרשות למראה העין, כמו ״ויתערבו בגוים״ (תהלים קו לה). ו״בקר״ זמן שהצורות נבדלות ונכרות ומבוקרות, כמו ״לא יבקר הכהן״ (ויקרא יג לו), ״כבקרת רועה עדרו״ (יחזקאל לד יב). והנה מלת ״יום״ כוללת אלו השנים הזמנים, שתנועה אחת כוללת שניהם. וכמהו ״זכר ונקבה בראם…ויקרא את שמם אדם״ (בראשית ה ב), וכתוב ״ויעש [ה׳ אלהים] לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם״ (שם ג כא). והנה התבאר גם במעשה בראשית כי היום מערב עד ערב.

יחוככה אמר המשורר ״ערב ובקר וצהרים״ (תהלים נה יח), ולא אמר ״בקר וצהרים וערב״. והזכיר השלשה רגעים שהאדם חייב להתפלל בהם. כי הרגע השני [הרביעי?] בני אדם ישנים, וזהו ״חצות לילה אקום להודות לך״ (שם קיט סב).

יטובדניאל כתוב ״ויאמר אלי עד ערב בקר״ (ח יד), והוא חסר וי״ו, כמו ״שמש ירח עמד זבולה״ (חבקוק ג יא). והעד ״ומראה הערב והבקר״ (דניאל ח כו). והנה זה יום שלם. והטעם, אלפים יום שהיו ישראל בצרה בימי יון, כאשר פירשתיו במקומו. על כן אמר המלאך ״ומראה הערב והבקר אשר נאמר אמת הוא״. ופירושו, אין צרך לפרש כי כן הם ימים שלמים כאשר נאמר לך.

כנשלמה בחפזון זאת האגרת, הודאה לאשר לו התפארת.

כאוהנה נתבאר באגרת הזאת, שקראתיה ״אגרת השבת״, שהיא אוגרת כל תשובותיה, ועל שם האגרת שראיתי בחלומי, מתי ראשית היום, גם ראשית החדש, גם ראשית השנה. והשם הנכבד שהוא ראשון בלי ראשית, ואחרון בלי אחרית, הוא יקרב קץ אחרית הימים, להשיבנו כימי עולם וכשנים קדמוניות. אמן.