חפץ חיים — חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל ט 2

אוְכָל זֶה, אִם אֵינוֹ מְשַׁבְּחוֹ בָּרַבִּים, אֲבָל בָּרַבִּים אָסוּר (ו) בְּכָל גַּוְנִי {בכל האפנים}, כִּי בִּמְסִבַּת אֲנָשִׁים רַבִּים רָגִיל לְהִמָּצֵא שָׁם מַיְמִינִים וּמַשְׂמְאִילִים אוֹ מְקַּנְּאִים, וְעַל יְדֵי שֶׁיַּזְכִּיר בִּשְׁבָחָיו (ז) יָבוֹאוּ לְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ* . וְאִם יַחְפֹּץ לְשַׁבֵּחַ אָדָם, אֲשֶׁר כְּבָר הֻחְזַק לָרַבִּים וְנוֹדָע לְכָשֵׁר וְצַדִּיק וַאֲשֶׁר לֹא נִמְצָּא בּוֹ רָעָה וְאַשְׁמָה, גַּם עַל פְּנִי שׂוֹנִא וּמְקַנֵּא יֵשׁ לְשַׁבְּחוֹ, כִּי לֹא יוּכַל לְגַנּוֹתוֹ, וְאִם יְגַנֵּהוּ, יֵדְעוּ הַכֹּל, אֲשֶׁר פִּיו דִּבֵּר שָׁוְא.