חפץ חיים — חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל ט 3

אגַּם יֵשׁ לוֹ לְאָדָם לִזָּהֵר מִלְּשַׁבֵּחַ אֶת חֲבֵרוֹ בְּשֶׁבַח, הַבָּא לִידֵי הֶפְסֵד, (ח) כְּעִנְיַן הָאוֹרֵחַ, שֶׁיֵּצֵא בִּרְחוֹב הָעִיר וִיפַרְסֵם לַכֹּלּ, אֶת אֲשֶׁר גְּמָלוֹ בַּעַל הַבַּיִת טוֹבָה בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְטָרַח לְפָנָיו הַרְבֵּה, כִּי עַל יְדֵי זֶה יִתְלַקְּטוּ אֲנָשִׁים רֵיקִים וְיָסוּרוּ אֶל בֵּית בַּעַל הַבַּיִת וִיכַלּוּ אֶת מָמוֹנוֹ. וְעַל עִנְיָן כָּזֶה נֶאֱמַר {במשלי כ"ז י"ד}: "מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם קְלָלָה תֵּחָשֵׁב לוֹ". וּמִזֶּה יֵשׁ לִלְמֹד, דְּהוּא הַדִּין, אִם אֶחָד הִשִּׂיג הַלְוָאָה מֵאֵת חֲבֵרוֹ, וּמְפַרְסֵם לַכֹּל אֶת גֹּדֶל טוֹבָתוֹ, כִּי עַל יְדֵי זֶה מָצוּי הוּא, שֶׁיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו אֲנָשִׁים רָעִים, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁמֵט עַצְמוֹ מֵהֶם. וְחַיָּב הָאָדָם לִשְׁמֹר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ, (ט) שֶׁלֹּא יֵחָשֵׁד בִּדְבָרָיו, וְיִתְּנוּ אוֹתוֹ כִּמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, וְאִם הֵבִיא עַצְמוֹ לִידֵי הַחֲשָׁד, הוּא בִּכְלַל אֲבַק לָשׁוֹן הָרָע *.