חפץ חיים — חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל ט 4

בוְאִם הוּא יוֹדֵעַ (יא) בְּאֶחָד מִתַּלְמִידָיו, שֶׁהוּא מִבַּעֲלֵי הַלָּשׁוֹן, צָרִיךְ לְהַרְחִיקוֹ מֵאִתּוֹ, אִם הוּא יוֹדֵעַ, שֶׁלֹּא תּוֹעִיל לוֹ הוֹכָחָה.

גוְאִם בְּאֵיזֶה אֹנְס נִתְפָּס בַּחֲבוּרַת בַּעֲלֵי הַלָּשׁוֹן, וְשׁוֹמֵעַ שֶׁהֵם מְדַבְּרִים לָשׁוֹן הָרָע, אִם הוּא מְשַׁעֵר שֶׁאֶפְשָׁר, (יב) שֶׁתּוֹכַחְתּוֹ תּוֹעִיל לָהֶם לְהַפְסִיקָם מִזֶּה, בְּוַדַּאי מְחֻיָּב הוּא לְהוֹכִיחָם מִדִּין תּוֹרָה, וַאֲפִלּוּ אִם הוּא מְשַׁעֵר, שֶׁתּוֹכַחְתּוֹ לֹא תּוֹעִיל לָהֶם, שֶׁיַּפְסִיקוּ עַל יְדֵי זֶה, אַךְ (יג) לֹא יְקַלְקֵל גַּם כֵּן עַל יְדֵי זֶה, גַּם בָּזֶה אֵינוֹ רַשַּׁאי לִשְׁתֹּקּ, כִּי פֶּן יֹאמְרוּ עָלָיו, כִּי הוּא כְּמוֹ הֵם, וְכִי הוֹדָה עַל דִּבְרֵיהֶם, אַף כִּי יִתְחַיֵּב (יד) לַעֲנוֹת וְלִגְעֹר בָּהֶם לִכְבוֹד נָקִּי וְצַּדִּיקּ, אֲשֶׁר יָשִׂיחוּ בּוֹ. וְזֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר יִתְחַיֵּב לַעֲזֹב עֲבוּר זֶה חֶבְרַת הָרְשָׁעִים, כִּי יֵעָנִשׁ בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵיהֶם, וְיִלְאֶה לַעֲנוֹתָם.

ד*ומזה נוכל ללמד, דכל שכן שיש לזהר מאד, שלא לקבע לו מקום בבית הכנסת ובבית המדרש אצל בעלי הלשון, כי מלבד שירגילוהו במדתם הרעה להיות גם הוא ממביאי הדבה על בני אדם, עוד יבטל כמה פעמים על ידם מענית "אמן יהא שמיה רבא" ו"ברכו" ומלשמע קריאת התורה וחזרת הש"ץ, ועוד כמה עונות עצומים, כאשר בארתי לעיל בפתיחה במצות עשה ז', עין שם. ובפרט אם יש לו עת קבוע ללמד תורה, מאד מאד צריך לזהר בעת ההיא שלא להתערב עמהם, כי הרבה יבטל על ידם, ומעט אשר ישאר לו מעת ההיא, לא יהיה לו גם כן שום הצלחה בלמודו, חס וחלילה, כי יהיה פסקי פסקי (קטעים, קטעים), מלבד גדל הענש הידוע לכל להפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה, כמו שאמרו חז"ל, ונאריך בזה, אם ירצה ה', לקמן בחלק ג'.