חפץ חיים — חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל ז 9

אוְאִם מִי שֶׁסִפֵּר לוֹ הַלָשׁוֹן הָרָע עַל אֶחָד הָיָה (טז) מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ בְּדָבָר זֶה, (וּמַּה נִּקְרָא לְפִי תֻּמּוֹ, יִתְבָּאֵר בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים) דִּינָא הָכֵי {הדין כך}, אִם יֵשׁ בָּעִנְיָן הַזֶּה, אֲפִלּוּ אִם הוּא אֱמֶת, לְשָׁפְטוֹ לְצַּד הַזְּכוּת, אוֹ שֶׁעִנְיָן זֶה הוּא בְּעִנְיְנִי שְׁלִילַת הַמַּעֲלוֹת אוֹ אֶחָד מִשְׁאָר פְּרָטִים, שֶׁבֵּאַרְנוּ לְעֵיל בְּסָעִיף ז', אוֹ שֶׁזֶּה הַמְסַפֵּר (יז) לֹא רָאָה דָּבָר זֶה בְּעַצְּמוֹ, רַק שָׁמַע מִפִּי אֲחֵרִים, בְּוַדַּאי אָסוּר לְקַבֵּל הֵימֶנּוּ וּלְהַחְלִיט בְּלִבּוֹ לִגְנַאי עַל חֲבֵרוֹ. וַאֲפִלּוּ אִם אֵין בּוֹ אֶחָד מֵאֵלּוּ הַפְּרָטִים, (יח) מִכָּל מָקּוֹם, גַּם כֵּן יֵשׁ לִזָּהֵר, שֶׁלֹּא לְקַבֵּל מֵאִישׁ זֶה, הַמֵּסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ, דִּבְרֵי גְּנוּת עַל חֲבֵרוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאָסוּר לִסְמֹךְ עַל זֶה לֵילֵךְ אַחַר כָּךְ (יט) וּלְסַפֵּר דָּבָר זֶה לַאֲחֵרִים אוֹ (כ) לְבַזּוֹתוֹ בִּדְבָרִים עבוּר זֶה, וְקַל וָחֹמֶר בֶּן בְּנוֹ שֶׁל קַל וָחֹמֶר לְעִנְיַן (כא) לְהַפְסִידוֹ עֲבוּר זֶה בְּמָמוֹן אוֹ לְהַכּוֹתוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, דְּוַדַּאי אָסוּר מִן הַתּוֹרָה.

חפץ חיים פ״ג, א׳

רבי ישראל מאיר הכהן

חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל ז 9

וְאִם מִי שֶׁסִפֵּר לוֹ הַלָשׁוֹן הָרָע עַל אֶחָד הָיָה (טז) מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ בְּדָבָר זֶה, (וּמַּה נִּקְרָא לְפִי תֻּמּוֹ, יִתְבָּאֵר בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים) דִּינָא הָכֵי {הדין כך}, אִם יֵשׁ בָּעִנְיָן הַזֶּה, אֲפִלּוּ אִם הוּא אֱמֶת, לְשָׁפְטוֹ לְצַּד הַזְּכוּת, אוֹ שֶׁעִנְיָן זֶה הוּא בְּעִנְיְנִי שְׁלִילַת הַמַּעֲלוֹת אוֹ אֶחָד מִשְׁאָר פְּרָטִים, שֶׁבֵּאַרְנוּ לְעֵיל בְּסָעִיף ז', אוֹ שֶׁזֶּה הַמְסַפֵּר (יז) לֹא רָאָה דָּבָר זֶה בְּעַצְּמוֹ, רַק שָׁמַע מִפִּי אֲחֵרִים, בְּוַדַּאי אָסוּר לְקַבֵּל הֵימֶנּוּ וּלְהַחְלִיט בְּלִבּוֹ לִגְנַאי עַל חֲבֵרוֹ. וַאֲפִלּוּ אִם אֵין בּוֹ אֶחָד מֵאֵלּוּ הַפְּרָטִים, (יח) מִכָּל מָקּוֹם, גַּם כֵּן יֵשׁ לִזָּהֵר, שֶׁלֹּא לְקַבֵּל מֵאִישׁ זֶה, הַמֵּסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ, דִּבְרֵי גְּנוּת עַל חֲבֵרוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאָסוּר לִסְמֹךְ עַל זֶה לֵילֵךְ אַחַר כָּךְ (יט) וּלְסַפֵּר דָּבָר זֶה לַאֲחֵרִים אוֹ (כ) לְבַזּוֹתוֹ בִּדְבָרִים עבוּר זֶה, וְקַל וָחֹמֶר בֶּן בְּנוֹ שֶׁל קַל וָחֹמֶר לְעִנְיַן (כא) לְהַפְסִידוֹ עֲבוּר זֶה בְּמָמוֹן אוֹ לְהַכּוֹתוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, דְּוַדַּאי אָסוּר מִן הַתּוֹרָה.

אחרונים1 מחברים

באר מים חיים6 פירושים

חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל ז 9 (טז) מסיח לפי תומו. אראה לבאר כאן מהו נקרא לפי תומו, ואף שבאמת אין אנו צריכין לבאר זה כיון דמסקינן לבסוף שאפילו לענין להאמין בלבו בלבד לא יסמוך על לפי תומו, רק חוששני בדבר אולי ימצא מי שירצה לחלוק על דעתנו ופן ימצא ראיה על זה מבבלי או ירושלמי שמפי מסיח לפי תומו מותר להאמין בלבו (כי יותר מזה בודאי אסור וכמו שנביא אי״ה על זה ראיות מפורשות) לכן מצאתי את עצמי מחוייב בדבר להודיע לכל מהו נקרא לפי תומו כדי שלא יטעה לפחות בדבר זה. ומתחלה אתה צריך לידע דכאן בעניני לשון הרע לא דמי לעדות אשה לכל דבר, דשם אם האומר על אשה שמת בעלה היה ישראל אפילו אם אינו מסיח לפי תומו ומתכוין להעיד נאמן ומשיאין על פיו, והכא אינו נאמן אפילו אם הוא מספר במה שאחד עשה עולה לחבירו שאין לתפשו על זה באשמת לשון הרע שיכול לומר שכוונתו רק כדי לקנא לאמת אפילו הכי אין נאמן רק לחוש בעלמא כמבואר לעיל בתחלת כלל ו' (ואם דבר זה הוא בבין אדם למקום מלקין אותו עבור זה שהוציא דבה על חברו וכדאיתא בפסחים (קי״ג ע״ב) במעשה דטוביה עי״ש) רק כל דברינו הוא אפילו אם נאמר שכאן בישראל מהני מסיח לפי תומו לענין להאמין בלב כמו לקמן גבי עכו״ם. ונבאר קצת מפרטיו, וז״ל השו״ע אבן העזר סי' י״ז סי״ד כבר אמרנו שהעכו״ם שהסיח לפי תומו משיאין על פיו, כיצד, היה מסיח לפי תומו ואמר אוי לפלוני שמת כמה היה נאה וכמה טובה עשה עמי וכו' וכיוצא בדברים אלו שמראים שאין כוונתו להעיד רק לפי תומו מספר האיך היה המעשה הרי זה נאמן ופסק שם בב״ש ס״ק ל״ו דכל שבא לבית דין להעיד אפילו אם הוא מסיח לפי תומו לא מהני ואמרינן דשמא כוונתו להעיד, והכי נמי בענינינו יהא נקרא לפי תומו כל שאנו רואין שאין כוונתו בסיפורו כדי לגנותו או לעורר בזה מדנים על חברו רק לפי תומו מספר סתם מעשה שהיה. ואם שאלוהו מתחלה אודות פלוני איה הוא ואמר להם שמת מבואר שם שאין זה נקרא לפי תומו, ויותר מזה שאפילו לא שאלוהו לו בעצמו רק שסיפרו שני אנשים ביחד אודות ישראל אחד ובא להם כותי ואמר להם במה אתם מדברים ואמרו לו מן היהודי פלוני אם הוא חי או מת ואמר להם שמת אין זה נקרא מסיח לפי תומו כן מבואר שם בסט״ו ובהגה״ה, והכא נמי דכותיה בענין לשון הרע לא נקרא לפי תומו רק אם לא היו מדברים מתחילה אודות האיש ההוא בשבחו או בגנותו. ודע עוד דמבואר שם בסי״ד דלא נקרא לפי תומו רק אם אין שם אמתלא, אבל אם יש שם אמתלא פן נתכוין לדבר אחר, או כדי להטיל אימה בזה על האחרים, או כדי ליפות ולהחזיק ידי עצמו בכזב זה, תו לא נקרא מסיח לפי תומו. והכא נמי בלשון הרע כך הוא, כי הרבה פעמים מכוין הוא בסיפורו לכבד את עצמו על ידי שידבר בקלון חבירו. ובפרט אם אנו יודעין שהיה שונאו עד עתה בודאי לאיש כזה לא שייך מסיח לפי תומו דמערים הוא בזה וכדמפורש להדיא באבן העזר סימן י״ז ס״ד בב״ש ס״ק י״ג דחמשה נשים שחזקתן שונאות זו את זו אינן נאמנות להעיד שמת בעלן אפילו במסיחין לפי תומן עי״ש, וקל וחומר הוא משם, דשם הוא מילתא דעבידא לאיגלויי לבסוף ששקר היה וקשה מאד לאדם לשקר בזה וכדאיתא ביבמות (צ״ג ע״ב) ואפילו הכי מפני השנאה חיישינן שיוכל האדם לעשות את הכל וגם כן להערים ולהסיח לפי תומן כדי שיקבלו דבריהן לאמת גמור ויבוא מזה רעה להנידון קו״ח בעניננו. ודע עוד דאם הוא ספק אם הוא מסיח לפי תומו אזלינן לחומרא דספיקא דאורייתא לחומרא כן מבואר שם בסט״ו בהגה״ה ואפילו לפי דעת החולקים שם עי״ש באחרונים היינו דוקא שם עי״ש בטעמייהו מה שאין כן בעניננו בודאי כל שלא נתברר שהוא מסיח לפי תומו ספיקא דאורייתא הוא ואסור מן הדין להאמין אפילו בלב. וכאשר יראה הקורא את דברינו אלה יבין שכמעט קשה להמצא מסיח לפי תומו לדינא, ובפרט שעל פי דין הוא ספק גדול ועצום אם מהני כלל אפילו לענין להאמין בלב וכדלקמן על כן השומר נפשו ירחק מזה.

חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל ז 9 (יז) לא ראה דבר זה וכו'. דמי יודע שהראשון הסיח לו לפי תומו, ובכל השאר הסברא כמו לעיל בס״ז עי״ש.

חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל ז 9 (יח) מכל מקום גם כן יש ליזהר וכו'. ממ״ש בבבא קמא (קי״ד ע״ב) אין מסיח לפי תומו כשר בכל ענין דאורייתא אלא לעדות אשה בלבד אלמא דבכל דאורייתא אין אנו מחליטין הדבר לאמת על ידי מסיח לפי תומו והכא נמי עניננו ענין דאורייתא הוא. ואין להקשות ממ״ש במו״ק (דף ט״ז ע״א) ר' שמעון בר רבי ובר קפרא הוו יתבי וקגרסי וקשיא להו שמעתתא א״ל ר' שמעון בר רבי לבר קפרא דבר זה צריך רבי א״ל בר קפרא ומה רבי אומר בדבר זה אזל א״ל לאבוה איקפד אתא בר קפרא לאיתחזויי ליה א״ל בר קפרא איני מכירך מעולם ידע דנקט מילתא בדעתיה נהג נזיפותא בנפשיה תלתין יומין ופירש״י בד״ה ומה רבי אומר בדבר זה, אין רבי בעולם היודע דבר זה. א״ל לאבוה, לפי תומו ולאו משום לישנא בישא (וזה פשוט לענין איסור סיפור לשון הרע ורכילות דאפילו לספר לשון הרע ורכילות על חבירו לפי תומו הגם שאינו מתוך השנאה כדי לגנותו או כדי לעורר מדנים עליו גם כן איסור לשון הרע הוא וכמו שכתבנו לעיל בכלל ג' ס״ג ולקמן בח״ב כלל א' ס״ג ועיין שם בבאר מים חיים שהבאנו כמה ראיות מפורשות לזה וכן הוא גם כן דעת הרמב״ם בזה לאיסור שכתב בפ״ז מהלכות דיעות הלכה ד' שאפילו אם אינו מדבר מתוך השנאה רק דרך קלות ראש אמר על זה שלמה המלך ע״ה כמתלהלה היורה זיקים חיצים ומות וכו' וכן ממש״כ בסוף הלכה ה' בענינא דאפי תלתא והוא שלא יתכוין וכו' משמע דאי לא באפי תלתא אף זה אסור ומה שכתב רש״י לפי תומו היינו דלאו אדעתיה היה בשעת מעשה) אלמא מדשרי ליה לרבי להאמין לר' שמעון בריה ולנקוט למילתיה בדעתיה עליה דבר קפרא דמסיח לפי תומו מותר להאמין ולקבל ממנו, דזה אינו, חדא דשמא רבי הוה קים ליה בר' שמעון בריה כבי תרי שאינו משקר, וכונת רבי היה במה שקבל דבר זה מר' שמעון בריה כדי שיהיה מזה תועלת על להבא שלא ירגיל יותר בר קפרא לומר כך, כי רבי חשב דבר זה לעולה באמת במה שאמר שאין רבי בעולם היודע דבר זה, דמנא הוא ידע לומר כך ומקטין בזה את גדולת רבותיו, ועיין לקמן בהלכות רכילות כלל ו' בסעיף ה' דאם כונתו לתועלת על להבא מותר לקבל ממנו, אבל אם כן נהיה מוכרחין לאמר דמה שאמר לו רבי איני מכירך מעולם, איננו בכלל ולגנותו בדברים, שכתבנו לקמן בח״ב דמסתברא דאסור גם כן על ידי מהימן ליה כבי תרי והוא דוחק. ועי״ל באופן אחר היותר נאות, והוא, שכוונת רבי היתה לראות מה שישיב לר על זה, ואם יראה שישתוק מסתמא הוא אמת, ועיין שם במהרש״א בח״א דמדברי רבי שאמר לו איני מכירך מעולם מוכח דעבור שאמר בר קפרא ומה רבי אומר בדבר זה לכך גער בו עתה בלשון הזה ועיין בחידושי אגדות שם, ולכך היה דעתו של רבי לראות אם יתרץ בר קפרא את עצמו יאמינוהו, ולא על דרך החלטה אמר לו רבי, ואם כן עדיין איננו בכלל מקבל לשון הרע, וכענין מה שכתב רש״י בשבת (נ״ו ע״א) בסוף העמוד דעל תנאי אמר לו דוד כן לציבא מתחלר אם יראה לבסוף שיש ממש בדבריו, ולכך לא נחשב דוד עבור זה בשם מקבל לשון הרע עי״ש. ולא תדחה דהלא פסקנו לקמן בהלכות רכילות בכלל ו' דאפילו אם הוא שותק אין להחליט מחמת זה שהדבר אמת, דשם הטעם פן ראה לפי הענין וכו' כמו שכתוב שם וכאן ידע רבי דלא שייך זה. כלל העולה מדברינו דמדברי רש״י אין ראיה כלל להקל בדין זה ואם כן מנין לנו לחדש קולא מדעתנו, ובפרט שעשינו סמוכין לדברינו מתחלה ממ״ש אין מסיח לפי תומו כשר אלא לעדות אשה בלבד, ואף שיש לדחות קצת דאולי לענין קבלת לשון הרע שאני על כל פנים מנין לנו לחלק בזה כדי להקל ובפרט דאיסור תורה הוא על כן כתבתי בפנים דיש ליזהר בזה ועיין לעיל בסוף ס״ק ט״ז.

חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל ז 9 (יט) ולספר דבר זה לאחרים. דלא יהא עדיף מאם ראה בעצמו דברי גנות על חבירו שאסור לגלותו וכדלעיל בכלל ד' ס״ד ואף (דלעיל איירינן) [אם נימא דאיירינן] בדברים שבין אדם לחבירו ורוצה לספר כדי לקנא בזה לאמת ולעזור לאשר אשם לו גם כן יזהר שלא לספר דבר זה בדרך ודאי רק שמעתי אומרים כן ואפילו באופן זה צריך עיון ועי' במה שכתבנו לקמן בחלק ב' כלל ט' ס״ק ט' בבאר מים חיים, ויותר טוב שיחקור מתחלה את הדבר עד שיתברר לו שאמת הוא, וגם ידע שלא יהיה מועיל לו הוכחה להנידון בינו לבין עצמו, ויתר הפרטים שצריך לזה עיין לקמן בחלק ב' כלל ט'. ולענין אם המספר לו הוא מהימן ליה כבי תרי והוא בדברים שבין אדם לחבירו, והוא רוצה אחר כך לילך ולספר לאחרים כדי לקנא לאמת, אף דלדינא אפשר לצדד דמותר כמו אם ראה בעצמו, מכל מקום אחרי שכתבנו לקמן בהלכות רכילות כלל ו' שהדעת נוטה דהשתא ליכא לדינא דמהימן ליה כבי תרי על כן יזהר מתחלה לחקור את הדבר אם אמת הוא, ועיין לקמן בחלק ב' כלל ט' שיש כמה פרטים אפילו אם ראה בעצמו דבר עולה שעשה אחד לחבירו מתי צריך לקנא לאמת וכל שכן בזה. ודע עוד דכל שני הסעיפים אלו שכתבתי אין חילוק בין ענין בין אדם למקום לענין בין אדם לחבירו לבד מהפרט של סיפור לאחרים שפקפקתי בו במקצת וכנ״ל.

חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל ז 9 (כ) לבזותו בדברים. כנ״ל פשוט דלא אתא הסברא דמסיח לפי תומו להפקיע איסור דאורייתא של אונאת דברים, ותדע דהרי אמרינן בבבא מציעא (נ״ח ע״ב) דגדולה אונאת דברים מאונאת ממון שזה בגופו וזה בממונו וכו' וכיון דלענין ממון בודאי לא סמכינן על סברא דמסיח לפי תומו לאפקועי ממונא וכדאיתא בבבא קמא (קי״ד ע״ב) עי״ש בגמרא על אחת כמה וכמה לענין אונאת דברים. ולענין מהימן ליה כבי תרי גם כן דעתי הקלושה נוטה יותף דלא הותר להונותו משום זה אפילו במקום שאם היה נתברר הדבר היה מותר להונותו מכל מקום עכשיו כיון דלא נתברר הדבר כי אם על ידי מהימן כבי תרי אף דמתירה הגמרא בפסחים לשנוא אותו משום זה אלמא דמותר להחליט הדבר בדעתו לודאי, אף על פי כן לא דמי לעניננו, דהתם אינו עושה לו שום דבר כלל רק שהוא שונא אותו בלבו עבור העבירה שעשה במזיד, מה שאין כן לעשות לו ריעותא בפועל דהיינו לבזות אותו בידים מטעם מהימן ליה כבי תרי, וכענין שכתב מהרי״ק בשורש קפ״ד דלא אמרינן מהימן כבי תרי רק לענין לאסור האשה על עצמו אבל לא להפסיד בזה לאחרים, והכי נמי דכוותיה לענין אונאת דברים.

חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל ז 9 (כא) להפסידו ע״ז בממון. וכנ״ל מב״ק (קי״ד ע״ב) ופשוט דהוא הדין להכותו.

CC-BY-SAשיתוף זההמקור ↗