חפץ חיים — חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל ז 10

אוְאִם יֵשׁ עָלָיו (כב) דְּבָרִים הַנִּכָּרִים, שֶׁנִּרְאֶה עַל יְדֵי זֶה, שֶׁמַּה שֶּׁמְּסַפְּרִין עָלָיו הוּא אֱמֶת, דִּינָא הָכֵי {הדין כך}, אִם יֵשׁ בָּעִנְיָן הַזֶּה, אֲפִלּוּ אִם הַדָּבָר אֱמֶת, (כג) לְשָפְטוֹ לְצַּד זְכוּת, או בְּעִנְיְנִי שְלִילַת הַמַּעֲלות, או בְּכָל שְאָר הַפְּרָטִים, הַמְבֹאָרִים לְעֵיל בְּסָעִיף ז', לֹא שַׁיָּךְ בָּזֶה דְּבָרִים הַנִּכָּרִים, דְּוַדַּאי אָנוּ מְחֻיָּבִין לְדוּנוֹ לְכַף זְכוּת (כד) כֵּיוָן שֶׁהוּא אִישׁ בֵּינוֹנִי כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַּזֶּה עַל יְדֵי זֶה בְּעֵינֵינוּ וְכַנַּ"ל, אֲבָל אִם הוּא דָּבָר אֲשֶׁר אֵין לִמְצֹא צַּד זְכוּת עַל הָעוֹשְׁקוֹ, (כה) מֻתָּר לְהאֲמִין וּלְקַבֵּל*.

ב*ובכל זאת צריכין להזהר מאד ולחקר בשבע חקירות, אם הם באמת דברים הנכרים, ולזהר בכל התנאים שצריך לזה וכדלקמן, כי היצר מטעה את האדם בזה מאד ומראה לו כמה דברים הנכרים שהם אמת, כדי שיאמין בזה וילכדנו על ידי זה ברשת של עון קבלת לשון הרע, ועל כן אל ימהר להקל בזה.

חפץ חיים פ״ד, א׳

רבי ישראל מאיר הכהן

חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל ז 10

וְאִם יֵשׁ עָלָיו (כב) דְּבָרִים הַנִּכָּרִים, שֶׁנִּרְאֶה עַל יְדֵי זֶה, שֶׁמַּה שֶּׁמְּסַפְּרִין עָלָיו הוּא אֱמֶת, דִּינָא הָכֵי {הדין כך}, אִם יֵשׁ בָּעִנְיָן הַזֶּה, אֲפִלּוּ אִם הַדָּבָר אֱמֶת, (כג) לְשָפְטוֹ לְצַּד זְכוּת, או בְּעִנְיְנִי שְלִילַת הַמַּעֲלות, או בְּכָל שְאָר הַפְּרָטִים, הַמְבֹאָרִים לְעֵיל בְּסָעִיף ז', לֹא שַׁיָּךְ בָּזֶה דְּבָרִים הַנִּכָּרִים, דְּוַדַּאי אָנוּ מְחֻיָּבִין לְדוּנוֹ לְכַף זְכוּת (כד) כֵּיוָן שֶׁהוּא אִישׁ בֵּינוֹנִי כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַּזֶּה עַל יְדֵי זֶה בְּעֵינֵינוּ וְכַנַּ"ל, אֲבָל אִם הוּא דָּבָר אֲשֶׁר אֵין לִמְצֹא צַּד זְכוּת עַל הָעוֹשְׁקוֹ, (כה) מֻתָּר לְהאֲמִין וּלְקַבֵּל*.

אחרונים1 מחברים

באר מים חיים4 פירושים

חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל ז 10 (כב) דברים הניכרים. מתחלה אבאר מקור ההיתירא דדברים הניכרים ואחר כך אבאר בעז״ה כל הפרטים שכתבתי בפנים טעמן ומקום מוצאן. הנה שריותא על ידי דברים הניכרים הוא בסמ״ג לאוין י' ובהגהות מיימוני בפרק ז' מהלכות דעות ומקורו משבת נ״ו דאיתא שם בגמרא ושמואל אמר לא קיבל דוד לשון הרע דברים הניכרים חזא ביה ועד כאן לא פליג רב אלא משום דלא מחשיב דבר זה לדברים הניכרים או משום דמכל מקום עולה היה מדוד מתחלה במה שקיבל דבריו של ציבא מדאמר הנה לך כל אשר למפיבושת ואז לא ראה עדיין על מפיבושת דברים ניכרים ולכך הביא רב לראיה זה הפסוק הנה לך וכו', ולא סבירא ליה כמו שתירץ רש״י לשמואל דיודע היה דוד שלא יתקיימו דבריו לעת עתה ועל תנאי השיב אם יראה אמת בדבריו . וא״ל א״כ דלרב לא היה שם המעלה דדברים הניכרים מ״ט קאמר שם בתחלה רב אמר קיבל דוד לשון הרע דכתיב וכו' מכדי חזייה דשיקרא הוה כי הדר אלשין עליה מ״ט קיבלה מיניה וכו' למה צריך להניח ההקדמה הזו אפילו אם לא חזייה דשיקרא הוה גם כן אסור לקבל ממנו ולהאמינו בהחלט רק לחוש בעלמא לשמור את עצמו אבל לא להפסיד עי״ז לאחרים וכנ״ל בכלל ו' סי״א ובשלמא לשמואל דדברים הניכרים חזא ביה אף דבעלמא אסור להפסיד עי״ז לחבירו וכמו שנבאר לקמן דמן התורה אף שאנו משערים שהאמת עם האחד אסור להפסיד את חבירו הפסד ממש כי אם ע״י עדים מ״מ הכא דמלך הוא שאני מפני חוק המלכות ובתורת קנס לא ע״פ ב״ד (וראיה דאל״ה מאי שייך ע״ז שפסק דוד לבסוף שיחלקו ביניהם את השדה ומה שייך דוקא לציבא) ויש למלך רשות לעשות כן מפני הצורך כמו שראיתי ג״כ בכעין זה באדרת אליהו בפ' משפטים דהריגת שמעי בן גרא היה ג״כ על פי חוק המלוכה בלבד אבל לעת עתה שלא ידעה הגמרא מדברים הניכרים רק תמיה בעלמא איה בן אדוניך בוודאי לא היה לו לפסוק תיכף קנס על מפיבושת כיון שלעת עתה לא נתברר בדעתו שיש עולה על מפיבושת מה שייך בזה שקנסו דוד ע״פ חוק המלוכה וכ״ש לפי מה שהשיב מפיבושת עבדי רמני וכו' והכחישו לציבא בוודאי אין כאן שום דברים ניכרים ואם כן אפילו לא מצאו מתחלה לציבא דשקרן הוא ג״כ יהא אסור לקבל ממנו די״ל דלהגדיל הפלא על דוד קאמר מכדי חזייה דשיקרא הוא וכו'. ויש לומר עוד באופן אחר והוא דרב אף דלא ס״ל הדברים הניכרים של שמואל מ״מ היה שם דבר הניכר קצת במה שלא בא מפיבושת עם ציבא בשעת מעשה וכמו ששאלו דוד בעצמו איה בן אדוניך וס״ל לרב דעי״ז לבד היה מותר ג״כ לדוד להאמין לציבא על מפיבושת רק מפני שמצא כבר בפעם אחרת שקרן לציבא ס״ל לרב דשוב אין לו להאמינו לציבא ע״י דברים ניכרים קצת כאלו ולכך קאמר מכדי חזייה דשיקרא הוא כו' ושמואל השיבו דדברים הניכרים גמורים חזא ביה כמו שנכתוב לקמן בס״ק כ״ו (וא״כ יהיה ראיה דע״י דברים ניכרים קצת ג״כ מותר לקבל לשה״ר ודלא כמ״ש בפנים) ויש לתפוס כתירוץ הראשון לדינא דספיקא דאורייתא הוא ובכל גווני אין להאמין אם לא ע״י דברים ניכרים ממש. אבל זה אין לתרץ דלהכי קאמר מכדי חזייה וכו' משום דרב ס״ל ג״כ כשמואל דהיה שם דברים הניכרים אך משום דכבר בפעם אחרת מצאו שקרן בדבר ס״ל לרב דלא מהני דברים הניכרים (ויולד מזה דין חדש דלא כמ״ש לקמן בס״ק כ״ה דהלכה כרב באיסורי) דא״כ הו״ל לשמואל לומר לא קיבל דוד לשה״ר דהא דברים הניכרים חזא ביה ומדקאמר דברים הניכרים וכו' משמע דשמואל הוליד סברא זו מזה הפסוק וא״כ אנו מוכרחין לומר דלרב לא היה שם דברים הניכרים וא״כ מ״ט קאמר מכדי חזייה אלא ע״כ כנ״ל. היוצא מכל דברינו דבלא דברים הניכרים ממש אסור להאמין אפילו אם לא נמצא עד עתה שקרן בדבר, ובדברים ניכרים ממש מותר אפילו נמצא שקרן בפעם אחרת, ושם בגמרא מיירי לענין רכילות ומסתמא ה״ה בלשה״ר, וכן משמע פשטא דלישנא דסמ״ג והגהות מיימוני, ועפ״ז כתבתי היתירא דדברים הניכרים בסוף סעיף י״א, ועתה נבוא לבאר כל דברינו שבפנים כל פרט על מקומו וכדרכנו בעז״ה.

חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל ז 10 (כג) לשפטו לצד זכות. והסברא מבוררת לעיל בכלל ו' ס״ז ובכלל זה ס״ז ע״ש. ומ״ש שלילת המעלות הוא כנ״ל בכלל ה' מס״ב ולהלן.

חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל ז 10 (כד) כיון שהוא איש בינוני. זה שייך אם הוא מספר עליו שעשה או שדיבר דבר שאינו הגון ואפילו אם הוא בעניני שלילת המעלות פשוט הוא דהמטה אזנו לשמוע את דברי המספר בהציעו את גודל חסרונותיו של אחד בחכמה או בשארי דברים ועי״ז נתבזה בעיניו אף אם הוא יודע ג״כ שהדבר אמת בכלל מקבל לשה״ר הוא מצד רוע בחירתו לחייב את חבירו ולשמוח לגנותו וכמ״ש ר' יונה במאמר רי״ז כי דרך הישר לכסות על כל פשעים ולשבח את האדם כי נמצא בו דבר טוב ודרך האויל לחפש מומי בני אדם ואשמתם ויתן בהם דופי ולא ידבר לעולם בשבח ודבר טוב הנמצא בם וכמ' ש לעיל בכלל ו' בס״ט דכל שיש על המספר איסור עבור ספורו יש על המקבל איסור עבור קבלתו.

חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל ז 10 (כה) מותר להאמין ולקבל. ודע דכל זה אם יש בהשמיעה ההיא תועלת על להבא דהיינו כדי להזהר מאיש זה מאד על להבא ולהתרחק מחברתו עד שיוודע לו ששב מדרכו הרעה וכיו״ב דבאופן זה אין על המספר ג״כ איסור דאי לא״ה אסור להטות אזנו לשמוע את הסיפור שבשמיעתו מביא את המספר לידי איסור וכנ״ל בכלל ד' סעיף ד'. ודע עוד דמה שהתרנו בפנים הוא אפילו אם היה המספר עבד או אשה, ונמצא ג״כ כבר שקרן בדבר, דהיינו שגינה לאיש הזה גופא שלא בפניו בפעם אחרת בענין אחר ונמצא אח״כ שלא כדבריו, אפ״ה בזה כיון דדברים הניכרים גמורים חזא ביה בהנחשד מותר להאמינו, כדקאמר שם בגמרא שבת הנ״ל מכדי חזייה דשיקרא הוא וכו' וציבא עבד ג״כ היה אפ״ה קאמר שמואל אח״כ דמשום דברים הניכרים מותר להאמינו.

CC-BY-SAשיתוף זההמקור ↗