טהרת המשפחה — פרק א׳

בטהרת המשפחה / רעיון הטהרה והטומאה

בשורש מצוות הטהרה והטומאה בגובהי מרומים בסתר עליון, ברעיון האלוהי שמעבר להשגתנו, ולכן לעולם לא נוכל להבין את מלוא משמעותן. אולם אנו יודעים שה' נתן לנו את כל המצוות כדי לקדשנו ולהוסיף לנו טובה וברכה, שנאמר (דברים ו, כד): "וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹוהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה". ואף שאיננו יכולים לדעת מדוע נתן לנו ה' אותן, השפעתן המבורכת של המצוות ניכרת לנו, ומתוך כך אנו יכולים להבין בהן טעמים ומשמעויות.

בככלל, הטהרה קשורה לחיים והטומאה קשורה למוות. ככל שהחיים מתגלים באופן מפותח יותר, כך מנגד באובדנם יש יותר מוות, וממילא גם טומאה חמורה יותר (כוזרי ב, ס-סב). לכן האדם, שבו מתגלים החיים המפותחים ביותר – כשהוא מת טומאתו היא החמורה ביותר, והוא 'אבי אבות הטומאה'. דרגה פחות חמורה היא טומאת נבלת חיות ושרצים, שהיא 'אב הטומאה'. הצומח במדרגת חיים פחות מפותחת, ולכן אין טומאה בצמח שנבל ומת, אבל פירות וירקות, וכן כלים או בגדים שעשה אדם מהצומח, יכולים לקבל טומאה. הדומם במדרגה פחות מפותחת, ולכן ככלל אינו מקבל טומאה, אולם אם עיבדו אותו והכינו ממנו כלי חרס וברזל, הם יכולים לקבל טומאה.

בהרחם הוא מקור החיים והטהרה של כל בני האדם, וכנגד זה הוא גם מקור של טומאה. טומאת הנידה היא כאשר הביצית שהיתה יכולה להתפתח לעובר לא הופרתה, ואבדה ומתה, ויצאה בדימום הווסת עם הרירית שהיתה אמורה לסייע ליצור חיים.

בישנה טומאה נוספת והיא באה בעקבות לידה, שבעה ימים ליולדת זכר ושבועיים ליולדת נקבה, ואף בה יש ביטוי לאובדן החיוניות שהיתה ברחמה של היולדת. ואמנם הלידה היא ברכה ושמחה, אולם בפועל היולדת עוברת משבר, שהביטוי הרוחני שלו הוא טומאת היולדת, כפי שיבואר להלן (ט, ח). כלומר, יחד עם לידה של חיים חדשים, נוצרים קשיים שצריך להתמודד עמם, ועל ידי המצווה אנו לומדים למקד את החיסרון שבטומאה ולהיטהר.

גטהרת המשפחה / תוצאות חטא אדם הראשון

גבעקבות חטא אדם הראשון – העולם כולו נפל ממדרגתו, והמוות והטומאה הופיעו בעולם, והאדם נענש בכך שפרנסתו תהיה כרוכה בעצב ובצער, עד אשר ימות וגופו ישוב אל האדמה שממנה נוצר. ואף חיי המשפחה, הזוגיות והלידה, יהיו כרוכים בעצב ובצער, שנאמר (בראשית ג, טז): "אֶל הָאִשָּׁה אָמַר: הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ, בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים, וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ". פירשו חכמים "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ" – אלו דמים שבאשה, דם נידה ודם בתולים וצער גידול בנים וצער העיבור (עירובין ק, ב). כלומר, "טומאת נידה וזיבה נמשכו מחטא חווה… כי קודם החטא היו ראויות כל הנשים שלא לראות וסת נידה וזיבה, אלא טהורות בלא דם" (צרור המור, פרשת תזריע).

גבעקבות החטא העולם כולו נפל ממעלתו, נשבר והתמלא פגמים וחסרונות, ולכן יחד עם השמחה על כל הטוב שבו, צער ועצב מלווים את הכל, עד שאין שמחה בלא משברים וכאב. ואדם שיתעלם מהכאב והחסרונות, יפול ויתרסק, וצערו וכאבו יגדלו יותר. לפיכך, המוּדעות של בני האדם לעונש שקיבלו אדם וחווה על חטאם, ולכאב ולצער שמלווים את חייהם, היא המפתח להנעת התהליך שבו יוכלו לתקן בהדרגה את השבר. עד שיגיעו לבסוף למדרגה גבוהה יותר ממה שהיו בתחילה, שגדולה מעלתם של בעלי תשובה ממעלתם של צדיקים גמורים (ברכות לד, ב). המצוות הרבות הקשורות לטומאה ולטהרה, נותנות ביטוי לחיסרון וסוללות את הדרך לתיקונו.

דטהרת המשפחה / חידוש האהבה והפנמת ערכי הזוגיות

דהנפילה שאירעה לעולם בעקבות החטא פגמה גם ביכולתם של בני הזוג לבטא את אהבתם בלא הגבלה ולשמור על חיוניותה שלא תדעך ותמות. לכן כל כך הרבה זוגות מתגרשים או נותרים בלא אהבה. הביטוי הגופני למשבר ולעצב המלווים את החיים ואת האהבה הוא דם הנידה, ובסופו של דבר המוות. על ידי קיום הלכות נידה, העצב והחסרונות שמלווים את חיינו מקבלים את מקומם הנכון ואנחנו לומדים להתמודד עמם, ובכך נותנים מקום לאהבה לצמוח ולהתפתח בהדרגה.

דכיוצא בזה ביאר רבי מאיר (נדה לא, ב): "מפני מה אמרה תורה נידה לשבעה – מפני שרגיל בה, וקץ בה, אמרה תורה: תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה". במשך ימי טומאת הנידה, אסור לאיש ולאשה לנגוע זה בזה, ואפילו חיבוק ונגיעה דרך הבגדים בכלל האיסור. יש בכך אתגר גדול, כי צער הפרישה רב, והגעגועים גוברים מיום ליום, ובני הזוג מתייסרים באהבתם שאינה יכולה לבוא לידי ביטוי גופני. אולם במקביל לכך אהבתם מזדככת, הציפייה גוברת והולכת, עד ליל הטבילה, שבו הם שוב זוכים להתאחד באהבה ובשמחה שפורצת את הגבולות.

דבנוסף, יחד עם הגעגועים שמחדשים את האהבה, בימי הפרישה בני הזוג יכולים להכיר בכל הטוב שהם זוכים לקבל זה מזה בימי הטהרה, ולא לקבל אותו כמובן מאליו כדרכם של כפויי הטובה. מתוך כך יהיו יותר קשובים, נדיבים ומיטיבים זה לזה.

דכמדומה שכל אדם ישר יסכים שתקופות קצובות של פרישות הן הדרך המוצלחת ביותר לשמור על אש האהבה שבין בני הזוג שלא תכבה. ואף על פי כן, בלא מצוות התורה אין לאדם כוח לעמוד במשימה הקשה הזו.

דוכך מחודש לחודש ימי הפרישות מזככים, מחשלים ומעצימים את האהבה שבין בני הזוג. עד שהם מתקדמים לגיל העמידה, שבו הווסתות נפסקים, ואהבתם נעשית עמוקה יותר מבחינה נפשית, ומחייבת יותר מבחינה מוסרית, ויחד עם הירידה בתשוקה הגופנית, כבר אין להם כל כך צורך בטומאת הנידה כדי להעצים את הקשר ביניהם. אולם יחד עם זאת, גם חיים חדשים לא ייוולדו מהם, אלא מכוח החיים שכבר נולדו מהם, יוכלו הסבתות והסבים להמשיך לטפח וללוות את החיים שנמשכים דרך בניהם ובנותיהם, נכדיהם ונכדותיהם. וכן אצל זוגות שלא זכו לילדים, בעודם צעירים השפעתם הרוחנית המיטיבה מזדככת ומתעצמת דרך מחזור האיסור וההיתר, ולאחר שהתבססה דיה, הם יכולים להמשיך להשפיע לעולם טובה וברכה בלא צורך בימי הפרישה (כמבואר בפנה"ל שמחת הבית וברכתו ח, ה-ח).

דלעתיד לבוא, בגמר התיקון, כשנלמד לעלות מדרגה לדרגה, ולגלות בתורה ובנשמה משמעויות חדשות בלא קץ, החיים יתעצמו ולא יהיה עוד צורך במשברים כמנוף לעלייה, ותוסר מאיתנו קללת המוות וטומאתו. מעין זה קורה בימי ההיריון וההנקה, שבזכות התעצמות החיים שנוצרים על ידי בני הזוג, גם אהבתם מקבלת משמעות עמוקה שמתעצמת בלא הפרישה.

הטהרת המשפחה / הדמים הטמאים והטהורים וכתמים

הדם היוצא מהרחם מטמא מהתורה בתנאי שהוא מהגוונים הטמאים, שכן צבעים שונים ישנם לדם, שנאמר (דברים יז, ח): "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם" – "בין דם טהור לדם טמא", "וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹוהֶיךָ בּוֹ", לשאול את החכמים אם הדם בגוון טהור או טמא (להלן ב, ב).

המהתורה רק דם שיצא מהרחם בהרגשה כדרך הרגשת יציאת דם וסת מטמא את האשה, אבל אם יצא בלא הרגשה – אינו מטמא, שנאמר (ויקרא טו, יט): "וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה, דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ", "בִּבְשָׂרָהּ – עד שתרגיש בבשרה" (נדה נז, ב). למרות שהדם שיצא מהרחם בלא הרגשה אינו מטמא את האשה, אם הוא מהגוונים הטמאים, על פי התורה הדם עצמו טמא, ואם יגע בבגד או בכלי, הבגד או הכלי ייטמאו. לפיכך הוסיפו חכמים וגזרו, שגם דם שיצא מהרחם בלא הרגשה – יטמא את האשה כטומאת נידה. לדם זה שיצא מהרחם בלא הרגשה קוראים 'כתם', והתנו חכמים את גזירתם בכך שהכתם יימצא באופן שבו הוא אכן יכול לטמא בגד או כלי. שלושה תנאים לכך: א) שיהיה גדול מגריס (שטח עיגול שקוטרו שני ס"מ). ב) שיימצא על דבר שמקבל טומאה כבגד או כלי ולא כאבן או נייר. ג) שיימצא על דבר שצבעו לבן, כך שניתן יהיה להבחין בוודאות שהוא בגוון של דם טמא ולא דם טהור (להלן ב, ד; ז-ט).

הההבדל בין הדמים הטמאים לטהורים דק מאוד, ובעקבות החורבן ופיזור הגלויות, אבדה מסורת ההבחנה בין הדמים. כבר בתקופת האמוראים רבנים גדולים העידו על עצמם שאינם מצליחים להבחין בין הגוונים הטהורים לטמאים, עד שבתקופת הראשונים כבר הוסכם בכל ישראל להחמיר בכל גווני האדום והשחור (להלן ב, ב).

וטהרת המשפחה / נידה זבה ותקנות רבי

וכפי שלמדנו (בהלכה א), איסור קיום יחסי אישות וקרבה חל על נידה וזבה כאחד, אולם לגבי מספר ימי הטומאה מהתורה, יש ביניהן הבדל. נידה היא הרואה דם כדרך וסתה, ומהתורה היא טמאה שבעה ימים בלבד. כלומר, מהיום שבו התחילה לראות את דם הווסת היא מתחילה לספור שבעה ימים, ובין אם תראה בהם דם יום אחד או שבעה ימים, אם עד לפנות ערב של היום השביעי ייפסק הדימום, כשיתחיל הלילה השמיני תוכל לטבול ולהיטהר.

וזבה היא הרואה דם במשך שלושה ימים שלא בזמן וסתה. כלומר, לאחר שבעת ימי וסת הנידה מגיעים אחד עשר ימים שאם תראה בהם דם במשך שלושה ימים תיטמא בטומאה הנקראת 'זבה גדולה'. כשיפסיק דמה לזוב, תספור שבעה ימים נקיים מדם, ובסיומם תטבול ותיטהר. בזמן המקדש היה עליה להקריב לאחר טהרתה קורבן – שני תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה.

ואם ראתה במהלך אחד עשר הימים דם במשך יום אחד, היא 'זבה קטנה' שטומאתה נמשכת יום אחד בלבד, ואם ביום שלמחרת תמצא את עצמה נקייה, תטבול ותיטהר, כדין "שומרת יום כנגד יום". אם גם למחרת תראה דם, עדיין דינה כדין 'זבה קטנה', שאם ביום שלמחרת תהיה נקייה, תטבול ותיטהר. אבל אם ראתה במשך שלושה ימים רצופים, דינה כדין 'זבה גדולה' שצריכה לספור שבעה ימים נקיים (נדה עג, א).

וקרוב למאה וחמישים שנה לאחר חורבן בית המקדש, ראה רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, שיש טועות בין ספירת הימים הנצרכים לטהרת נידה לספירת הימים הנצרכים לזבה. ויש טועות להחשיב דם בצבע טהור כדם טמא, וממילא כאשר רואות דם טהור מספר ימים לפני תחילת וסת הנידה, מתחילות לספור את שבעת ימי הנידה מראיית הדם הטהור, בעוד שעליהן להתחיל לספור לאחר מכן, מעת תחילת ראיית הדם הטמא. לפיכך תיקן, שכל אשה שתראה דם במשך יום או יומיים תספור שישה ימים נקיים, ולאחר מכן תטבול. ואם תראה דם שלושה ימים ויותר, תספור שבעה ימים נקיים, ולאחר מכן תטבול (נדה סו, א).

זטהרת המשפחה / מנהג בנות ישראל

זבמשך הזמן, מתוך חשש שמא יחליפו בין שני סוגי הספירות שתיקן רבי ועוד חששות שונים, הוסיפו בנות ישראל יום אחד, והחמירו על עצמן לספור תמיד שבעה נקיים. כלומר חומרתן היתה, שאפילו רואות דם במשך יום אחד או יומיים, יספרו שבעה ימים נקיים במקום שישה ימים שתיקן רבי. כשלושה דורות לאחר תקנת רבי, כבר התקבל מנהגן בישראל, וכפי שאמר רבי זירא: "בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל, יושבות עליה שבעה נקיים" (נדה סו, א). וקיבלו חכמים את מנהגן כדין מחייב והלכה פסוקה (ברכות לא, א; שו"ע יו"ד קפג, א). בפועל, משקלה של תוספת חומרתן של בנות ישראל זעירה, ואינה עולה על שלושה אחוז מכלל ימי האיסור שנוספו על ידי תקנת רבי.

זכהמשך לכך, בתהליך הדרגתי התקבל המנהג להחמיר להחשיב גם 'דמי טוהר' שלאחר הלידה, כדם מטמא לכל דבר (להלן ט, ח).

חטהרת המשפחה / משמעות הסייגים מדברי חכמים

חבכל המצוות, התורה ציוותה על עיקר האיסור, אולם סביב לאיסור הגמור ישנו תחום אפור, שאינו אסור מהתורה אבל יש בו בעיה וסיבוך, הואיל והנמצאים בו עלולים להגיע לאיסור. וציוותה התורה את חכמי ישראל שיתעמקו בתחום האפור שסביב איסורי התורה ויקבעו בו סייגים, כדי שעל ידם יוכלו ישראל לקיים את מצוות התורה (עי' ליקוטי הלכות לר' נתן הל' תערובות א, ח).

חזהו שנאמר (ויקרא יח, ל): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי", כלומר: "עשו משמרת למשמרתי" (יבמות כא, א). וציוותה התורה את ישראל לקיים את תקנות חכמים, שנאמר (דברים יז, יא): "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (עי' שבת כג, א). כלומר, מצוות ה' מופיעות בשתי מדרגות של תורה שבכתב ותורה שבעל פה. דברי התורה שבכתב מבטאים את הרעיון השמימי העליון שמגדיר את העיקרון של המצווה, ודברי חכמים בתורה שבעל פה קובעים את הצביון והמסגרת שבה המצווה תופיע בפועל בעולם המעשה.

חכאשר בית המקדש הראשון עמד על מכונו והשכינה שרתה בישראל ודבר ה' התגלה ביד עבדיו הנביאים, עשו פחות סייגים לתורה, וסמכו יותר על גילויי הקדוּשה והנבואה שיִמנעו את ישראל מלחטוא. אולם לאחר חורבן בית המקדש הראשון והסתלקות הנבואה, בראשית ימי בית המקדש השני, הוסכם על ידי אנשי כנסת הגדולה, שביניהם היו גם אחרוני הנביאים, שכדי לבצר את מעמד התורה והמצוות בישראל, יש להוסיף ולתקן סייגים לתורה (אבות א, א). בכך החלה תקופת החכמים, שהעמידו את התורה בישראל, ובזכותם גם במשך כל הגלויות עם ישראל המשיך לדבוק בתורה ולקיים את המצוות ולצפות לגאולה (כמבואר במאמר 'חכם עדיף מנביא' ב'אורות' למרן הרב קוק; ליקוטי תורה לאדמוה"ז ד, נז, ג; פנה"ל זמנים יא, ו).

חכמדומה שביחס לאיסור נידה, כל זמן שבית המקדש השני היה קיים, ונהגו טהרות בישראל, נמנעו חכמים מקביעת סייגים שהוסיפו ימי איסור, כדרך שקבעו סייגים בשאר האיסורים. מפני שהשוואת איסור נידה לזבה, ודמים טהורים לדמים טמאים, היתה משבשת את דיני התורה. לדוגמא, לאחר טומאת זבה נשים חייבות להביא קורבן, מה שאין כן לאחר טומאת נידה. וכפי שכתב רבי מאיר שמחה מדווינסק (משך חכמה שמות יב, כב), שכאשר ייבנה בית המקדש במהרה בימינו, תתבטל תקנת רבי שהשוותה דיני נידה לדיני זבה. כמו כן הוספת ימי טומאה היתה פוגעת בקיום המצוות הקשורות למקדש ולטהרות, שכן היתה מרחיקה את האשה מהיכולת לעלות למקדש ולאכול טהרות. בנוסף, בבתים רבים שבהם הקפידו על טהרה, האשה בימי טומאתה נהגה לפרוש לירכתי ביתה ולא לנגוע במאכלים ובמשקים של שאר בני הבית, ולהשתמש בבגדים ובכלים טמאים שיוחדו לימים אלו (עי' רמב"ן על ויקרא יב, ד), והוספת ימי טומאה היתה מכבידה עליה מאוד. אמנם מנגד, קבעו חכמים סייגים בנוגע לטהרות ולקודשים עצמם, והם שימשו כסייגים גם לאיסור נידה וזבה.

חלאחר שנחרב בית המקדש השני, ורבים מישראל גלו מארצם ובטלו הטהרות, נתמעטו הלבבות ונשתכחו המסורות, והיו שטעו בין ימים טמאים לטהורים, ובין דמים טמאים לטהורים, לפיכך, קבעו חכמים בתהליך הדרגתי את הסייגים שהוסיפו ימי איסור. כפי שלמדנו (בהלכות ו-ז), קרוב למאה וחמישים שנה לאחר חורבן בית המקדש השני תיקן רבי שנידה הרואה דם שלושה ימים, תספור שבעה ימים נקיים כזבה. ואם ראתה יום או יומיים, תספור שישה ימים נקיים. כדי שלא ליצור בלבול בין נידה לזבה, נהגו נשות ישראל שגם הרואה יום או יומיים תספור שבעה ימים נקיים, כך שתמיד תהיה סופרת שבעה ימים נקיים. וכיוון שאין בכך חומרא גדולה, אלא רק תוספת של יום אחד במקרים נדירים, קיבלו חכמים את מנהגן כהלכה פסוקה. כמו כן, הוסכם על חכמים שלא להבחין בין הדמים הטמאים לטהורים, ולהחמיר בכל גווני הדם. בסך הכל מחמת סייגים אלו, נוספו כחמישה או שישה ימים של איסור בכל חודש.

טטהרת המשפחה / מצוות עונה וטעם פנימי לסייגים

טיש לשאול לגבי הסייגים באיסור נידה, היאך אפשר לקבוע סייגים שמוסיפים ימי איסור ומבטלים את ישראל מקיום שתי מצוות גדולות מהתורה, מצוות עונה ומצוות פרו ורבו. ויש להשיב, שלאחר שנחרב בית המקדש וישראל גלו מארצם, ערבה כל שמחה ואף מצוות עונה נפגעה, ועל כן לא נמנעו חכמים מלקבוע סייגים גם לאיסור נידה כדרך שקבעו בכל האיסורים שבתורה.

טוכן למדנו שהמקור להשראת השכינה בין בני הזוג בשמחת עונה הוא בקודש הקודשים שבבית המקדש (פנה"ל שמחת הבית וברכתו א, ו). וכן מצינו שצורת הכרובים שהונחו בקודש הקודשים על ארון הברית היתה כצורת איש ואשה בעת קיום מצוות עונה. אמרו חכמים (יומא נד, א): "בשעה שהיו ישראל עולים לרגל, מגללים להם את הפרוכת, ומראים להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה". וכשפסקו ישראל לעשות רצונו של מקום, נפרדו הכרובים זה מזה והפנו את פניהם אל הבית (ב"ב צט, א). וכן אמרו חכמים (סנהדרין עה, א): "מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה".

טכיוצא בזה למדנו מדברי התנא רבי ישמעאל בן אלישע (ב"ב ס, ב), שהיה כהן גדול בעת חורבן בית המקדש השני, ולבסוף הוּצא להורג על ידי מלכות הרשעה. "תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע: מיום שחרב בית המקדש, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, אלא שאין גוזרים גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולים לעמוד בה. ומיום שפשטה מלכות הרשעה, שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות, ומבטלת ממנו תורה ומצות, ואין מנחת אותנו להיכנס לשבוע הבן (לברית המילה), ואמרי לה: לישוע הבן (פדיון הבן), דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו, אלא הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים".

טלמדנו אם כן, שבעקבות החורבן והגלות, שורשה של מצוות עונה ושמחתה נפגם, וממילא היה מקום לקבוע סייגים לאיסורי נידה וזיבה כדרך שקבעו חכמים בכל המצוות. עוד אפשר לומר, שהואיל ואחד מהטעמים לאיסור נידה, שמתוך ריחוקם שבעה ימים בכל חודש, "תהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה" (לעיל הלכה ד), לאחר חורבן המקדש והגלות שמחת הזוגיות נפגעה, והיה צורך להוסיף ימי איסור. וכך בכל חודש הגעגועים גברו יותר, ובני הזוג יכלו לשמוח שמחה יתרה בחיבורם המחודש, ואהבתם נשמרה (פנה"ל שמחת הבית וברכתו ג, טו).

יטהרת המשפחה / שמחת עונה וזהירות מחומרות

ילמרות החורבן והגלות, והוספת הסייגים וימי האיסור, בזמן הטהרה מצוות עונה נותרה במלא תוקפה, שמצווה על האיש לשמח את אשתו ככל האפשר, ומצווה על האשה לשמח את בעלה ככל האפשר. לא זו בלבד, אלא שבקיום מצוות עונה ופרו ורבו יש תיקון מסוים לחטא ולגלות, משום שעל ידי שמחת עונה, נמשכת הארה פנימית מקודש הקודשים אל תוך בתי ישראל פנימה, כדרך שאמרו חכמים (מכילתא דרבי ישמעאל, בא יד): "בכל מקום שגלו ישראל, כביכול גלתה שכינה עמהם". וכן אמרו חכמים (יבמות סב, א), שעל ידי קיום מצוות פרו ורבו, מקרבים את הגאולה. לפיכך, השתדלו חכמים במשך כל הדורות ללכת בדרכו של דוד המלך, שהשתבח בחסידותו שהיה יושב להורות הלכה לישראל, ומלכלך ידיו בדם ובשפיר ובשלייה כדי להתיר אשה לבעלה (ברכות ד, א).

ייש שואלים, אולי אפשר בימינו לבטל את התקנה לספור שבעה נקיים לנידה. שני צדדים לשאלה, האחד, אולי לאחר שחזרנו לארץ, יש מקום להדר יותר במצוות עונה ולהפחית בסייגים, כדרך שנהגו בזמן שישראל ישבו על אדמתם. השני, שרבו הפיתויים והמכשולים, וככל שמשך זמן האיסור מתארך, רבים יותר מתקשים לקיימו. אולם למרות שטענות השואלים חזקות, אין בידינו סמכות לדון בביטול תקנה שתיקן רבי יהודה הנשיא, שהיה ראש הסנהדרין, ואף אין בידינו סמכות לבטל מנהג שהתקבל כהלכה פסוקה על ידי חכמי התלמוד, וממילא התקנה מחייבת במלא תוקפה. הרי שלמרות שזכינו לחזור לארץ ולבנותה, עדיין לא זכינו לבניין התורה כראוי, וממילא התקנה תואמת את מצבנו הרוחני. ועל כך אנחנו מתפללים: "השיבה שופטנו כבראשונה ויועצינו כבתחילה והסר ממנו יגון ואנחה".

יאמנם בכל מה שאפשר להקל על פי הדין, נכון להקל, הואיל והחומרא בזה מונעת מצווה מהתורה, ועלולה להביא למכשולים. בנוסף, יש להדר עד כמה שאפשר במצוות שמחת עונה במשך הימים המותרים.

יאטהרת המשפחה / משמעות הטבילה

יאהטהרה מתקיימת על ידי טבילת הגוף כולו במים (להלן ה, א; י, א). כפי שלמדנו (בהלכה ב), כל ענייני הטומאה קשורים למוות, וממילא מובן שבטבילה שבה הטמא נטהר מטומאתו, הוא כמו נברא מחדש וחוזר לחיים (החינוך קעג). שכן ברגע הטבילה, בעודו במים, אינו יכול לנשום ולהמשיך לחיות, ומתוך כך כשהוא יוצא מהמים הוא כמו נולד מחדש. כלומר, הטמא שמשהו מהמוות דבק בו טובל כולו במים, ומתוך כך כאשר הוא יוצא מהמים חייו מתחדשים בלא הטומאה והמוות שדבקו בהם.

יאאמנם אם האדם היה טובל את עצמו מדעתו, לא היתה הטבילה מועילה לו כלום, אולם על ידי המצווה שנתן ה', הטבילה מטהרת אותו. כי החיים, המצווה והטהרה, מאת ה' הם. ה' שברא את השמים ואת הארץ ואת כל אשר בם, נתן לנו את מצוות הטבילה, שעל ידה אנחנו יכולים להתקשר אל מקור חיינו, ולהיטהר מהטומאה שדבקה בנו. וכך למרות שהאדם חי בעולם הזה, במקום שבו היצר הרע צמוד ליצר הטוב, והחולשות והחסרונות מלווים כל מעלה טובה, והמוות צמוד לחיים – על ידי התורה והמצוות האדם זוכה להתקשר לה' ולהיחלץ מהמוות. "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלוֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד).

יאנמצא שהמשמעות הבסיסית של הטבילה, שבעת שהאדם טובל במים כמצוות התורה, הוא מכניס את כל כולו לחיק האמונה, ומתוך כך ה' מטהרו מטומאתו, והוא עולה מהמים כמו נולד מחדש. ומתקיימים בו דברי הנביא (יחזקאל לו, כה-כו): "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר".

יא"אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמים! שנאמר (יחזקאל לו, כה): וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם, ואומר (ירמיה יז, יג): מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה'. מה מקווה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל" (משנה יומא ח, ט). הרי שהטובל זוכה לכלול את עצמו בכנסת ישראל, שנועדה לקשר את כל העולם לה' ולטהרו.

יאאמרו הראשונים, שאמנם מצוות הטבילה אינה מחייבת שהטובל ישוב בתשובה, אבל ראוי לטובל לכוון את ליבו, שכמו שבטבילתו חייו מתחדשים, כך יתחדשו מחשבותיו ומעשיו לטובה. וכמו שבכוח המים לנקות את הלכלוך מגופו, כך הטבילה תנקה את נפשו מלכלוך חטאו (החינוך קעג; רמב"ם, הלכות מקואות יא, יב). כיוצא בזה אמרו חכמים שהתשובה נמשלה למים (ברא"ר ב, ד).

יבטהרת המשפחה / משמעות המים

יבמצוות הטבילה במים דווקא, ורעיונות עמוקים טמונים בכך. המים הם יסוד החיים בעולם, שעל ידם ה' מעניק חיים לכל חי. לכן הפליגו חכמים כל כך במעלת יום הגשמים שבו ה' מעניק חיים לעולם, ואמרו שהוא כעין יום שנבראו בו שמיים וארץ, וכעין יום שניתנה בו תורה, ויש בו מעין תחיית המתים (תענית ז, א). המיוחד במים ובגשמים, שהם מבטאים את החסד האלוקי ששופע לַכל בשווה, שנאמר: "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן" (תהלים קמה, טז), "נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (שם קלו, כה). לעצי הפרי ולעצי הסרק, לפרחים ולקוצים, לצומח ולחי, לכבשים הנטרפים ולזאבים הטורפים, לחיות ולאדם, לצדיקים ולרשעים, כי את כולם ה' ברא ולכולם יש ערך. לכן בחוכמת הקבלה המים מבטאים את מידת החסד האלוקית (זוהר ח"א כד, ב; ח"ג רע"מ רנה, א; מצודת דוד לרדב"ז תנה).

יבנמצא שבטבילה האדם מכליל את עצמו בחסד האלוקי שמעניק חיים לכל חי, ומתוך התקשרות זו, הטומאה, החיסרון והמוות שדבקו בו – מסתלקים ממנו והוא נטהר, והחיים מתעצמים בו, והוא כמו נולד מחדש.

יבכיוון שהחסד הוא יסוד הכל, גם בסדר הבריאה המים קדמו לבריאת השמים והארץ, כמו שנאמר: "וְרוּחַ אֱלֹוהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א, א-ב; להלן י, א). זהו שאמרו חכמים (אדר"נ ד): "העולם מתחלה לא נברא אלא בחסד", שנאמר (תהלים פט, ג): "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה". גם שורשו של עם ישראל במידת החסד, ולכן מידתו המיוחדת של אבינו הראשון, אברהם, היא מידת החסד, שפתח אוהלו לכל עוברי דרכים בלא הבדל גזע ודת (עי' ב"מ פו, ב; זוהר ח"א קב, א-ב). הרי שבטבילה במים האדם מתקשר אל שורש הבריאה וישראל, אל רעיון החסד שמבטא את יסודה ומשמעותה של הבריאה, ועל כן חייו מתחדשים. הטבילה צריכה להתקיים במים שמכונסים בקרקע כפי מצבם הטבעי, הבראשיתי, לבטא בכך את חזרתו של הטובל אל החסד שהוא היסוד הראשון של החיים (כמבואר להלן י, א-ב).

יבמי המקווה מבטאים גם אחדות, שכן טיפות המים השונות נקוות יחד בלא שיהיה ביניהן חיבור מלבד עצם היותן יחד. נמצא שהטובל מתקשר אל שורש האחדות, שיסוד האמונה הוא שה' אחד ברא את כל הנבראים, והחטא נובע מכך שהברואים נפרדים זה מזה וממקורם, ומגמת התורה והמצוות לתקן את הפירוד. כנגד הפירוד שבין אדם לחברו אמר רבי עקיבא שמצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" היא כלל גדול בתורה, וכנגד הפירוד שבין האדם לה' אמר בן עזאי שהכלל הגדול הוא שהאדם נברא בצלם אלוהים (ירושלמי נדרים ט, ד). נמצא שהאדם שנטמא מחמת הפירודים שבעולם, טובל במים שמבטאים אחדות, וחוזר להתקשר לשורש האמונה והאהבה.

יבהמים מבטאים גם את התורה, שאמרו חכמים (תענית ז, א) שהתורה נמשלה למים, שנאמר (ישעיהו נה, א): "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם", שכן "התורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים" (סוטה יד, א), והיא מוסיפה חיים וברכה. המים גם רומזים לדעת, וכפי שרמוז בדברי הנביא (ישעיהו יא, ט): "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים".

יגטהרת המשפחה / הטהרה במקדש ואחר החורבן

יגמגמת הטהרה לקשר את הגוף ואת כל תחומי החיים הארציים עם הששון והשמחה, הדמיון והרגש, שמלווים אותם אל הקודש. שכן לשם לימוד התורה וקיום המצוות אין צורך בטהרה אלא בהכנה של מידות טובות, כי הצד הרוחני שבאדם אינו נטמא (ברכות כב, א). אולם הצדדים הגשמיים שבחיים יכולים להיטמא, ולהיאטם בפני הברכה האלוקית, וכאשר ישראל זוכים לטהרם, הם זוכים להמשיך חיים וברכה לארץ ולכל תחומי החיים שבה (אורות התחיה לה).

יגבזמן שבית המקדש היה קיים וישראל ישבו על אדמתם, היו כל ישראל מקושרים למבוע החיים האלוקיים שבבית המקדש, ומתוך כך התפשטה ברכה לכל מרחבי הארץ על כל צדדיה הגשמיים. לשם כך הדריכה התורה את ישראל להתמודד עם כל סוגי הטומאה שבעולם, להיטהר מהם ולעלות שלוש פעמים בשנה למקדש. והכהנים נצרכו לשמור על טהרתם בכל רחבי הארץ, מפני שמצוותם לאכול בטהרה את התרומות והחלה שהיו מקבלים מישראל.

יגאולם מפני חטאינו נחרב בית המקדש וגלינו מארצנו, ובטלה הטהרה מישראל, ובטלו כל סדרי הטהרה מטומאת מת וטומאת נבלות ושרצים, טומאת זב, בעל קרי ומצורע, וכך נותרה הטומאה דבוקה בכל הצדדים של העולם הגשמי. ורק טהרה אחת נותרה בישראל, טהרת אשה לבעלה, שעל ידה ממשיכים בני הזוג את קדושת המקדש לביתם, ועל ידה זוכים ישראל לרומם ולקדש את הצדדים הגשמיים שבשמחת המצווה שבין איש לאשתו, ומוסיפים חיים וברכה לעולם. יהי רצון שבזכות קיום מצוות הטהרה על ידי נשות ישראל, ייבנה בית המקדש במהרה בימינו, ותשרה השכינה בכל מעשי ידינו, והטהרה תתפשט בכל העולם כדי לתקנו ולטהרו.