טהרת המשפחה — פרק ב׳

בדם וכתם / קושי ההבחנה

בההבחנה בין דם טמא לדם טהור דורשת מומחיות רבה, מפני שגווני הדם רבים, ויש להתרגל להתבונן בצבעם ובמרקם שלהם, כדי להבדיל בין האסור והמותר. לכן הורתה התורה לשאול את החכמים במקרים של ספק, ובמקרים נדירים אף לשאול את בית הדין הגדול שבירושלים, שנאמר (דברים יז, ח): "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם" – "בין דם טהור לדם טמא", "וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלוֹהֶיךָ בּוֹ", לשמוע את הוראת החכמים איזה גוון הוא של דם טהור ואיזה גוון של דם טמא. לכן גם הקפידו שלא לראות דמים בלילה, כדי שיוכלו להבחין בצבעו המדויק של הדם (מגילה יד, א).

בלדוגמא, הגוון הראשון הוא "אדום כדם המכה", בארו חכמים (נדה יט, ב), שהכוונה לדם היוצא מהשור מיד לאחר שחיטתו, ולא הדם שיוצא ממנו לאחר מכן. עוד אמרו, שהוא כדם כינה של ראש ולא כדם כינה של גוף, שצבעהּ שונה מעט. עוד אמרו, שהוא כדם פצע של בחור צעיר ולא של אדם מבוגר. וכל זה כדי לבאר את הגוון הראשון. כיוצא בזה נחלקו האמוראים על כל ארבעת גווני האדום, כאשר השתנו להיות מעט יותר כהים או מעט יותר בהירים. כיוצא בזה אמרו חכמים במשנה לגבי דם שחור שהוא כדיו, ובארו, שאם הוא פחות עמוק, כגון שהוא שחור כעורב או כזפת – טהור (נדה כ, א).

בבעקבות חורבן המקדש ופיזור הגלויות נחלשו המסורות, עד שגם רבנים חשובים התקשו להבחין בין דמים טמאים לטהורים. וכן מסופר על שלושה מגדולי האמוראים, אמימר, מר זוטרא ורב אשי, שהלכו להקיז דם, כפי המלצת הרפואה שהיתה מקובלת באותם ימים. לאחר שהדם החל לצאת לכלי הראשון, אמר אמימר, שהיה המבוגר שבחבורה, שדם זה הוא כצבע 'דם של מכה', שהוא הסוג הראשון של דם טמא. לאחר מכן, כשיצא הדם לכלי השני, אמר שדם זה כבר אינו כדם של מכה, וממילא אינו אוסר. אמר רב אשי, שהיה תלמידו וחברו של אמימר, שהוא אינו מצליח להבחין בין גווני הדם הללו, ועל כן אינו יכול להורות בהם (נדה כ, א). במשך הזמן, חכמים רבים נמנעו מלהבחין בין גווני דם טמא לדם טהור, והחמירו לטמא את כולם. עד שבתקופת הראשונים כבר הוסכם בכל ישראל להחמיר בכל גווני הדם האדומים והשחורים.

גדם וכתם / בין הצבעים הטמאים לטהורים

גלמרות שהוסכם לאסור את כל גווני הדם האדומים, עדיין מלאכת ההוראה דורשת לימוד וניסיון, להבחין בין מראה שיש בו אדמומית דם למראה שאין בו אדמומית דם. במיוחד הדבר קשה כאשר המראה מתייבש והאדמומיות שבו דוהה וצבעו משתנה. לכאורה אפשר לפתור את הבעיה על ידי הגדרת הצבעים בשמותיהם, שהאסורים הם: אדום, אדום-ורוד, בורדו ושחור, והמותרים הם: צהוב, אפור וחום, וכך אכן כתבו הרבה פוסקים. אולם הגדרה זו אינה מספקת, מפני שישנם אין ספור גוונים ושילובי גוונים, ורבים מצבעי הדם עשויים להיות בגווני-ביניים. ואם ננסה להגדיר את המותר והאסור לפי שמות הצבעים, פעמים שנאסור את המותר ונתיר את האסור. גם הגדרת צבעו של הדם כצבע האדום המקובל אצלנו, אינה מדויקת, כי בדרך כלל צבע הדם בעודו לח נוטה יותר לבורדו, ולאחר שהוא מתייבש צבעו משתנה לכיוון של סגול או חום. גם צבעי הביניים הסמוכים לצבעי האדום והשחור, כמו סגול, חום, ורוד, כתום ואפור, לעיתים אסורים ולעיתים מותרים. ההגדרה הקרובה ביותר להלכה היא, שאם יש בגווני הביניים אדמומית של דם, היינו מעין צבע בורדו או סגול של דם – אסורים, ואם אין בהם גוונים אלו – מותרים.

גלמעשה, לומדים להבחין בין מראה שיש בו דם למראה שאין בו דם על ידי התרגלות בראיית דמי הווסת, ובגוון שבו הם נראים לחים ויבשים. כאשר ברור לאשה שיש במראה צבע אדמומי של דם – הוא טמא. וכאשר ברור לה שאין בו צבע אדמומי של דם – טהור. ואם יש לה ספק – תשאל חכם. ראוי לשים לב, שיש נשים שתהליך הפסקת הדימום אצלן מדורג, ולקראת סופו יש מראות חומים-אדומים טמאים, ובהדרגה הם הופכים לחומים טהורים.

דדם וכתם / דם וכתם

דהדם הטמא היוצא מהרחם, מטמא את האשה מהתורה בתנאי שיצא בהרגשה כדרך יציאת דם מחזור של נידה. אבל אם יצא בלא הרגשה, גם אם ידוע בוודאות שיצא מהרחם וצבעו כצבע הדמים הטמאים, אינו מטמא. שנאמר (ויקרא טו, יט): "וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה, דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ". ביארו חכמים: "בִּבְשָׂרָהּ – עד שתרגיש בבשרה" (נדה נז, ב). דין זה נאמר לנידה ולזבה כאחד (רמב"ם, הלכות איסו"ב ט, א).

דאפשר לבאר, שהטומאה נוצרת מכך שיוצא מהרחם דם בתהליך שיש בו אובדן חיוניות, מעין מוות. שאם יצא במסגרת נידה, הרי שביצית שהיתה יכולה להתפתח לעוּבר אבדה. ואם במסגרת זבה, הרי שנוצרה בעיה בעצם תהליך יצירת הביצית וקליטתה ברחם. וטבע הגוף, שדם כזה של אובדן חיוניות יוצא בהרגשה, ולכן דם שיצא בלא הרגשה, אינו מטמא.

דאמנם חכמים גזרו טומאה גם על כתם שיצא מהרחם בלא הרגשה, אם הוא עומד בשלושה תנאים: א) שהכתם היה בקוטר של יותר משני ס"מ. ב) הוא על רקע לבן. ג) הוא על דבר שמקבל טומאה. אבל אם לא היה בכתם יותר משני ס"מ, או שלא היה על רקע לבן, או שלא היה על דבר שמקבל טומאה – אינו מטמא. וזאת משום שבזמן שנהגו טהרות בישראל, הדם שיצא מהרחם בלא הרגשה, למרות שלא אסר את האשה לבעלה, הוא עצמו היה טמא וטימא טהרות שנגע בהן. לפיכך, גזרו חכמים שכל אימת שהוא מטמא טהרות יאסור גם את האשה, ובתנאי שיתקיימו שלושת התנאים האמורים. עוד אמרו חכמים, שכל אימת שיש ספק בדיני כתמים, יש להקל, וכפי שאמר רבי עקיבא (משנה נדה נח, ב): "שלא אמרו חכמים הדבר להחמיר – אלא להקל".

הדם וכתם / מהי הרגשה

הכפי שלמדנו, ההרגשה המלווה את יציאת הדם משמעותית מאוד להלכה, שאם הדם יצא בהרגשה, אף טיפה זעירה ממנו מטמאת. ואם יצא בלא הרגשה, רק אם הדם יצר כתם בקוטר של יותר משני ס"מ על דבר לבן שמקבל טומאה – מטמא.

החכמי התלמוד, הגאונים והראשונים, לא ביארו מהי הרגשה זו, אלא התייחסו אליה כאל הרגשה ידועה ומוכרת שאין צורך לבארה. אולם בדורות האחרונים הסתפקו בהגדרת ההרגשה שנשים חשות בעת יציאת הדם, ומכלל דבריהם עולים שלושה ביאורים. א) יש שדייקו בדברי הראשונים והתלמוד וביארו שההרגשה היא מעין פתיחת הרחם או כמין הרגשת זעזוע וצמרמורת. הבעיה, שנשים רבות טענו שאינן מרגישות הרגשות כאלה בעת יציאת הדם. לכאורה לפי זה, הן אינן נטמאות מהתורה בעת וסתן, אולם זה לא ייתכן, שכן לא מתקבל על הדעת שדין נידה וזבה מהתורה התבטל אצלן. גם לא ייתכן שהטבע השתנה כל כך עד שההרגשות שהיו ידועות לכל הנשים נעלמו. ב) יש אומרים שגם תחושה של זיבת דם מהנרתיק נחשבת הרגשה, וזאת הרגשה שנשים רבות מרגישות בעת וסתן. ג) יש אומרים, שגם הרגשות גופניות כלליות שקודמות להופעת הווסת או מלוות אותה, הן בכלל ההרגשות שהופכות את הדם למטמא מהתורה. אך עדיין קשה, שמדברי המשנה והתלמוד למדנו, שהיו נשים שחשו את רגע תחילת הווסת, והיו שיכלו לחוש בכך אף באמצע החיבור (שבועות יד, ב). ואילו הרגשת זיבת דם מהנרתיק וההרגשות הגופניות הכלליות, אינן מאפיינות את רגע תחילת הווסת, וגם לא ניתן להרגיש בהן באמצע החיבור.

ודם וכתם / הגדרת ההרגשה למעשה

ומכלל הדיון ועל פי רוב הדעות עולה, שההרגשה שעליה דיברו חכמים אינה תחושה אחת מסוימת אלא שלל תחושות שמלוות את הווסת, שאצל נשים שונות מתבטאות בדרכים שונות. אולם הכלל הוא, שהאשה יודעת בבירור מתוך תחושותיה שיוצא ממנה דם וסת. ואין להתפלא מכך שקשה להגדיר את תחושת יציאת דם הווסת, שכן כל התחושות הגופניות הכוללות מרכיבים שונים בגוף, כדוגמת רעב, עייפות וכאב, קשות להגדרה. מפני שהן כוללות אֶרֶג שלם של תחושות שונות שמתגבשות בתודעתו של כל אדם באופן ייחודי, ועדיין כל בני האדם יודעים על מה מדובר. כיוצא בזה, הרגשת יציאת דם הווסת, שנובעת מתהליך הורמונלי שמשפיע על כל גופה של האשה, נקלטת בשלל תחושות גופניות, כדוגמת כאבי ראש, כאבי בטן, כבדוּת באיברים שונים, עצבנות, רגזנות, דכדוך עד נטייה לבכי, צמרמורת, פתיחת הרחם וזיבת הדם מהנרתיק. יש שמדייקות מאוד בהבחנת תחושותיהן, עד שמתוך כלל התחושות יודעות להבחין בתחושה הדקה של פתיחת הרחם או צמרמורת בעת שרירית הרחם מתחילה להתפרק ולצאת בדימום. ויש שמרגישות הרגשה כללית שווסתן עומד להגיע, ומתוך כך, כאשר הן חשות שנוזל מהן דבר לח, הן יודעות בוודאות שמדובר בדם הווסת. וישנן נשים שפחות ערניות לכלל התחושות הללו, ורק בעיצומו של הווסת, כאשר דם רב זב מהן, מתגבשת בתודעתן תחושה ודאית שיוצא מהן דם וסת.

ובעבר, נשים רבות יותר חשו את רגע תחילת יציאת דם הווסת, אולי מפני שלהופעת הווסת היתה השפעה מרובה על אורח חייהן, והדריכות לקראתו חידדה את החושים להרגיש יותר ביציאתו. אולם גם אז היו נשים שלא חשו את תחילת הדימום, ולכן גזרו חכמים שאשה שראתה דם, צריכה לחשוש לטהרות שנגעה בהן במשך היממה הקודמת, שמא כבר אז החל דמה לצאת. בכל אופן, לא עלתה אפשרות שנשים שלא חשו את רגע הופעת הווסת לא נטמאו מהתורה, מפני שהיה ברור שבסופו של דבר כל אשה מרגישה את הווסת לכל הפחות בעת שהוא בעיצומו.

ולפיכך, אף שההרגשה המדויקת של פתיחת הרחם ותחילת יציאת הדם קהתה מעט, כלל ההלכה לא השתנה, וכל אשה שיודעת בבירור מתוך תחושות גופה שיוצא ממנה דם וסת, נטמאת מהתורה, ואין זה משנה מצירוף של אילו תחושות היא יודעת זאת. וכל שאינה יודעת שהיא מדממת מחמת וסת, דינו של הדם שהיא רואה כדין כתם שרק בתנאים מסוימים הוא טמא.

זדם וכתם / שיעור הכתם האסור

זקבעו חכמים שכתם שגודלו כשיעור גריס או פחות – אינו מטמא, משום שעד גודל זה היה אפשר לתלות שאולי דם הכתם הגיע מכִּינה גדולה שנמעכה בלא משים, אבל אם הכתם גדול מגריס, כבר ברור שהגיע מהגוף. גריס הוא פול גדול חצוי, ובמידות שלנו הוא שטח של עיגול בקוטר של 2 ס"מ.

זגם כיום, שאין מצויות בבתים כִּינים שיכול לצאת מהן דם כשיעור גריס, ולא ניתן לטעון שכתם בגודל גריס הגיע מכִּינה, אין לאסור כתם ששיעורו כגריס או פחות. הואיל ומהתורה כל דם שנמצא בלא הרגשה אינו מטמא, וחכמים הם שגזרו טומאה על כתמים, וגזירתם היתה רק על כתם בשיעור של יותר מגריס. יתר על כן, רבים ביארו שעיקר תקנתם היתה לגבי טהרות, ואגב כך המשיכו את גזירתם גם על איסור קרבה בין אשה לבעלה, ואף לאחר החורבן שבטלו הטהרות, גזירתם לא התבטלה, אולם אין להרחיב אותה אל מעבר למה שגזרו (לעיל הערה 4).

זנמצאו על הבגד כמה כתמים שאין באחד מהם יותר מגריס, וביחד שיעורם גדול מגריס, אינם מצטרפים לאיסור, כי רק כתם אחד בשיעור של יותר מ-2 ס"מ מטמא. היה כתם עבה בגודל שאינו מטמא, אבל אם היה מתפשט על הבגד היה בגודל שמטמא, כיוון שבפועל לא התפשט – טהור.

חדם וכתם / כתם על בגד צבעוני

חאם הכתם נמצא על דבר צבעוני, כגון תחתונים צבעוניים, אפילו בצבע בהיר, אין בו איסור. מפני שמהתורה כל דם שיצא בלא הרגשה מותר, וכאשר חכמים אסרו כתמים, אסרו אותם בתנאי שניתן להבחין אם הם בצבע דם טמא או דם טהור. וכיוון שעל דבר צבוע, ואפילו הוא בהיר, לא ניתן היה להבחין בהבדל הדק שבין דם טמא לטהור, לא אסרו כתמים על בגדים צבעוניים.

חנמצא הכתם על בגד לבן שיש עליו דוגמאות או פסים צבעוניים, מה שעל הצבע אינו מצטרף, ורק אם יש בכתם שעל החלק הלבן יותר משיעור גריס – טמא.

חכדי להימנע מטומאת כתמים, נכון לאשה להקפיד ללבוש בימי טהרתה תחתונים צבעוניים (רמב"ם, רמ"א, או"ח קצ, י). אמנם בשבעת הנקיים מנהג כשר ללבוש לבנים (רמ"א, או"ח קצו, ג). אבל אשה שחוששת שמא תראה כתמים מחמת פצעים או התקן תוך רחמי או כדורים הורמונליים וכיוצא בזה, גם בשבעת הנקיים תלבש תחתונים צבעוניים, הואיל ואין חובה ללבוש לבנים (כמבואר להלן ד, ט).

טדם וכתם / כתם על דבר שאינו מקבל טומאה

טנמצא הכתם על דבר שאינו מקבל טומאה, כגון על אסלת השירותים או על האמבטיה, למרות שברור שהכתם הוא דם שיצא מהרחם, אינו טמא. שכל יסוד גזירת כתמים מפני שהכתם טימא את הדבר שעליו יצא, וגזרו חכמים שיטמא אגב כך גם את האשה למרות שלא הרגישה ביציאתו. אבל אם אינו מטמא את הדבר שעליו יצא, אין מקום לגזור שיטמא את האשה.

טככלל, בגדים וכלים מקבלים טומאה, ואילו חומרים גולמיים מהטבע אינם מקבלים טומאה. תחתונית, תחבושת הגיינית (פד), צמר גפן ונייר טואלט – אינם מקבלים טומאה, מפני שהם עשויים מחומרים שאינם מקבלים טומאה. ואף אם היו מבד, כיוון שנועדו לשימוש חד פעמי, אינם מקבלים טומאה.

טיש מחמירים וסוברים, שכתם על דבר שאינו מקבל טומאה או בגד צבעוני אינו מטמא בתנאי שאינו גדול מאוד, אבל כתם גדול מאוד, כדוגמת 7 ס"מ על 7 ס"מ, מטמא, שמא הוא דם שיצא בהרגשה ולא נתנה דעתה על כך. מנגד, יש מקילים וסוברים, שכל זמן שהדם יצא בלא הרגשה של וסת, גם אם הבגד יהיה מלוכלך כולו בדם, דינו ככתם שאינו מטמא על בגד צבעוני או על דבר שאינו מקבל טומאה. למעשה, רבים נוהגים להחמיר, ובמיוחד בשבעה נקיים. והרוצים להקל רשאים כל זמן שברור שהדם לא יצא במסגרת וסת.

ידם וכתם / ספק אם הדם הגיע מהרחם

יכתם בשיעור של יותר מגריס על בגד לבן – מטמא בתנאי שידוע שיצא מהרחם. כגון שהוא נמצא על התחתונים. ואם לא לבשה תחתונים צמודים, הוא מטמא כאשר נמצא על סדין לבן או על כותונת לבנה וברור שיצא מהרחם. אבל אם ישנו ספק מסוים שמא הכתם הגיע ממקום אחר ולא מהרחם, למרות שרוב הסיכויים שהגיע מהרחם, אינו מטמא. שהואיל ויצא בלא הרגשה, מהתורה הוא טהור, וחכמים החמירו בו בתנאי שברור שהגיע מהרחם. וכן אמר רבי עקיבא (נדה נח, ב): "שלא אמרו חכמים הדבר להחמיר – אלא להקל, שנאמר (ויקרא טו, יט): "וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ – דָּם ולא כתם".

ילפיכך, אם יש אפשרות שהכתם שנמצא על התחתונים נוצר מחמת דם שיצא מפצע שבגופה – טהורה, ואפילו אם הפצע הגליד, כל שיש סיכוי מסוים שהפצע נפתח והדם בא ממנו – טהורה. וכן אם יש אפשרות שהכתם הגיע מטחורים או מדלקת בדרכי השתן או יציאות של קלקול קיבה או אכילת סלק וכדומה – טהורה. וכן אם יש אפשרות שהכתם הגיע מחמת שנגעה בידיה בדם עוף או דגים או בסלק או באודם או בטוש אדום וכדומה, ולאחר מכן הכתימה באצבעותיה את תחתוניה – טהורה. וגם כאשר הסיכוי לכך קטן, כל זמן שיש סיכוי מסוים שהכתם הגיע ממקור אחר שאינו רחמה – טהורה.

יאדם וכתם / דין בדיקה פנימית וקינוח אחר התפנות

יאבדקה את עצמה בעומק הנרתיק, אפילו אם הבדיקה היתה בבד צבעוני שאינו מקבל טומאה ומצאה דם מועט כגרגיר חרדל – טמאה. שהואיל ונמצא בעומק הנרתיק סמוך לפתח הרחם, חוששים שמא יצא בהרגשה, עכשיו או בשעות הקודמות, ואזי הוא אוסר מהתורה וממילא לא חלים עליו ההיתרים שבכתמים. גם דם שנמצא על טמפון נחשב כדם שנמצא בבדיקה פנימית.

יאניגבה את עצמה לאחר שהתפנתה, ומצאה על נייר הטואלט דם. יש מחמירים וסוברים, שהואיל וברור שהדם יצא מהנרתיק, יש לחשוש שיצא בהרגשה ותחושת הטלת מי הרגליים הקהתה את ההרגשה. ולכן לדעתם, עדיף שלא תסתכל על נייר הטואלט בקינוחים הראשונים. אבל למעשה, אף שהדם יצא בוודאי מהנרתיק, כיוון שבפועל הוא נקלט מחוץ לנרתיק ולא הרגישה ביציאתו – דינו ככתם, וכיוון שהוא על נייר טואלט שאינו מקבל טומאה – טהורה. וכן אם ניגבה בבד צבעוני – טהורה. וכן אם ניגבה בבד לבן שמקבל טומאה, אבל לא היה בכתם שיעור של יותר מגריס – טהורה.

יבדם וכתם / ספק אם הרגישה שהווסת התחיל

יבאשה שהרגישה תחושה ברורה שיוצא ממנה דם וסת, צריכה לבדוק את עצמה כדי לדעת אם נטמאה, ובינתיים על בני הזוג לפרוש ממגע. בדיקה זו אינה צריכה להיות פנימית, על ידי עד-בדיקה, אלא די שתבדוק בדיקה חיצונית בפתח הנרתיק על ידי נייר טואלט. ראתה דם בבדיקתה, אפילו מועט מאוד – טמאה. ואם לא מצאה דם – טהורה.

יבואם ספק לה אם הרגישה תחושה ברורה של יציאת דם וסת, כגון שבדרך כלל אחרי הרגשה כזו מתחיל וסת אבל היו מקרים שלאחר תחושה שכזו לא התחיל הווסת. כשתרגיש בהרגשה זו, עליה לבדוק את עצמה בדיקה חיצונית, ובינתיים בני הזוג אסורים בחיבור. אם תמצא בבדיקה דם בשיעור שתדע ממנו שהתחיל וסתה – נטמאה. ואם לא תמצא דם – תדע שהיא טהורה בלא ספק. ולעיתים תמצא מעט דם, וכיוון שהדם נמצא בבדיקה חיצונית, דינו כדין כתם שאינו מטמא. אמנם אם בעקבות הכתם שמצאה התעורר לה ספק שמא הווסת עומד להתחיל, למרות שלא נטמאה מהכתם, תימָנע מחיבור עד סוף העונה (ביום – עד השקיעה, ובלילה – עד הזריחה). ואם במשך העונה לא יתחיל וסתה – טהורה.

יבאם הרגישה הרגשה שברוב הפעמים היא אינה מוצאת אחריה דם וסת, אינה חוששת לה, והיא נשארת בחזקת טהורה ואינה צריכה לבדוק את עצמה. כמו כן אשה שהרגישה בעת הביוץ הרגשה הדומה לתחילת וסת, ולאחר מכן מצאה רק טיפת דם, כיוון שהתברר לה שהרגשה זו אינה של תחילת וסת, דין הדם שמצאה כדין כתם שיצא בלא הרגשה.

יגדם וכתם / דם מחמת פצע

יגהדם המטמא הוא הדם שיוצא מהרחם במסגרת מחזור הווסת או זיבה, אבל דם שיוצא מפצע שבנרתיק ואפילו מפצע שברחם, אינו מטמא. שלושה מצבים ישנם בדין זה: א) כאשר ברור לאשה שהדם יצא מהפצע. ב) כאשר ברור שיש פצע שיכול להוציא דם, אבל ספק אם הדם שנמצא יצא ממנו. ג) כשיש ספק אם יש פצע שמוציא דם.

יגא) אמרו חכמים, שנאמנת אשה לומר: מכה יש לי באותו מקום שמוציאה דם, ואזי הדם שיצא משם אינו מטמא אותה (נדה סו, א; שו"ע יו"ד קפז, ה-ו). יש נשים שיודעות שהדם מגיע מפצע מְדַמֵּם בעקבות תחושת כאב של פצע בנרתיק סמוך להופעת הדם, ויש שיודעות זאת מפני שבדקו את הנרתיק וחשו באצבען את הפצע שמוציא דם, ויש שמגיעות למסקנה זו מפני שראו שהדם יצא מהול במוגלה שלא כדם וסת. וכן אשה שבודקת את עצמה בבדיקה פנימית, ומוצאת שהדם מופיע תמיד באותו צד, יכולה להסיק שבאותו צד יש לה פצע (שו"ע יו"ד קפז, ז). בכל אופן, כאשר האשה סבורה שהדם שראתה יצא מפצע – טהורה. ואף אם דם הפצע נמצא בבדיקה פנימית בעונה שהווסת שלה צפוי להופיע, כל זמן שהיא מעריכה שהדם יצא מפצע ולא במסגרת וסת, טהורה. והיא תיטמא רק כאשר תפסיק לשער שהדם שמצאה יצא מהפצע, או כאשר תרגיש ביציאת הדם כבעת הווסת, או שמתוך כמותו תדע שהוא של וסת.

יגב) אשה שיודעת שיש לה פצע שלעיתים מוציא דם, אבל היא מסופקת אם הדם שראתה יצא מהפצע והוא טהור או שיצא מהרחם והוא טמא. אם נמצא בבדיקה פנימית, בעונת וסתה הקבוע – טמאה. אבל אם נמצא בבדיקה פנימית שלא בעונת וסתה הקבוע, או על הלבנים ככתם אף בעונת וסתה הקבוע – טהורה (רמ"א, או"ח קפז, ה).

יגג) אשה שמסופקת אם יש לה פצע שמוציא דם או לא, אם מצאה דם על בגד לבן, כיוון שהדם יצא בלא הרגשה ויש אפשרות שאולי יצא מפצע, טהורה אפילו גדול מגריס, שבכתמים תולים להקל. אבל אם תראה בבדיקה פנימית, תחמיר אפילו בכלשהו. וטוב שתלך לשאול חכם, שאולי יוכל לדעת מתוך שאלתה או מצורת המראה, שמדובר בדם פצע שאפשר להקל בו. אם הדבר חוזר ונשנה, עדיף שתיבדק אצל רופאה או אחות בקיאה, ואם יימצא שיש לה שם פצע שעלול להוציא דם, מעתה ואילך תוכל להקל בבדיקה פנימית שלא בעונת וסתה (מצב ב). ואם לא יימצא שיש לה פצע שעלול להוציא דם, דינה כשאר נשים, שבבדיקה פנימית נאסרת בכלשהו, ובמראה חיצוני כפי כללי דיני כתמים.

ידדם וכתם / פצעים ברחם

ידהדם המטמא הוא הדם היוצא מהרחם בעקבות פעילות הורמונלית סדירה של מחזור הווסת, או לא סדירה של דם זיבה. אבל דם שיצא בעקבות פצע ברחם אינו מטמא.

ידלפיכך, אשה שראתה דם לאחר הכנסת 'התקן תוך רחמי' או הוצאתו, כיוון שפעולה זו עלולה לפצוע את הרחם או את צוואר הרחם, הרי זה דם פצע שאינו מטמא. ואם היתה בשבעה נקיים, תוכל להמשיך בספירתם. כמו כן, אשה שהסירו מרחמה גידולים בפעולה כירורגית, הדם שתראה אחר כך אינו מטמא, הואיל והוא דם פצע. כמו כן אשה שנבדקה בבדיקה רפואית שעלולה לפצוע את הנרתיק או את צוואר הרחם, וראתה אח"כ דם – טהורה (עוד על בדיקות רפואיות להלן ז, ז).

ידכמו כן, אשה שנבדקה על ידי רופאה, ונמצא שיש ברחמה גידולים שפירים או סרטניים, על שריר הרחם (שרירן) או על רירית הרחם (פוליפ), ולהערכת הרופאה הם עלולים לגרום דימום. אם תראה דם שלא בשעת וסתה – טהורה. וכאשר תראה דם בעונת וסתה או תעריך שהדם שיוצא ממנה הוא דם וסתה – תיטמא.

ידאשה שיש ברחמה 'התקן תוך רחמי' למניעת היריון, ולאחר סיום וסתה מצאה כתמים על לבניה – טהורה. שכן ידוע שהתקנים אלו לעיתים פוצעים את הרחם וגורמים לדימומים, ובדיני כתמים תולים להקל. ואם הדם נמצא בבדיקה פנימית, יש מחמירים, מפני החשש שמא דימומים אלו נגרמים כתגובה דלקתית למציאות ההתקן ברחם, שגורמת להתפרקות הרירית כדוגמת מה שקורה בווסת, ולכן אין דינם כדין דם פצע. אולם להלכה, לאחר שהווסת הסתיים ופסקה בטהרה, גם אם הדם נמצא בבדיקה פנימית, כל זמן שאינו מרובה כדרך וסת, ניתן לתלות שהוא דם שיצא מפצע שנגרם על ידי ההתקן. אמנם כדי לצאת מהספק, נכון שאשה שיש לה התקן שגורם לדימומים, תימָנע מקיום בדיקות פנימיות שאינן הכרחיות לטהרתה, ומלבישת תחתונים לבנים (להלן ד, 10).