טהרת המשפחה — פרק י׳

במקוואות / מים טהורים בקרקע

בטהרת אדם מטומאתו נעשית על ידי טבילת כל הגוף כאחד במים טהורים שמכונסים בקרקע, כלומר במי תהום שנבעו ממעיין או במי גשמים שנקוו בקרקע. שכל זמן שהם בקרקע כדרך טבעם הם טהורים ואינם יכולים לקבל טומאה, שנאמר (ויקרא יא, לו): "אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר". אבל מים שנותקו מהקרקע על ידי אדם או כלים, יכולים לקבל טומאה, וממילא בעת שהטמא יגע בהם, המים ייטמאו וכבר לא יוכלו לטהרו (חת"ס יו"ד ריג).

בכל מקום בקרקע שֶׁמַּיִם יכולים להתכנס בתוכו – כשר למקווה, ובכלל זה מעיין, ים ובור שנחצב בקרקע. גם בריכה שנבנתה על ידי לבנים ובטון בתוך מבנה או על גגו, ואפילו על גבי מאה קומות – כשרה למקווה. שהואיל והמבנה מחובר לקרקע כדרך בניין, גם הבריכה שנבנתה מעליו נחשבת מחוברת לקרקע. אבל מים שנאגרו בתוך כלי, אפילו היה הכלי ענק, כמו בריכת פלסטיק או ספינה, יכולים לקבל טומאה, הואיל ואינם מכונסים במקום שמחובר לקרקע, וממילא הם פסולים למקווה.

בהרוצה לעשות מקווה בעזרת כלי גדול, כמיכל פלסטיק או מתכת, צריך תחילה לבטלו מלהיחשב כלי על ידי נקיבת חור בקרקעיתו בקוטר של כשמונה ס"מ. בנוסף, עליו לחבר את הכלי הנקוב לקרקע על ידי בטון וכדומה, או על ידי הכנסתו לחפירה עמוקה בקרקע. לאחר חיבור הכלי הנקוב לקרקע, הנקב נסתם בקרקע ואפשר להוסיף לאוטמו בכל חומר (רמב"ם, שו"ע יו"ד רא, ז).

בכאשר בונים מקווה, אפשר להיעזר בברזלים לחיזוק הבטון, למרות שבתנאים מסוימים הם יכולים לקבל טומאה, מפני שכל מה שמחובר לקרקע ואינו כלי, בטל לקרקע.

בבנוסף לכך שמֵי המקווה צריכים להיות מכונסים בקרקע, הם צריכים לעמוד בשלושה כללים (שיבוארו בהלכות ז-ח): א) שלא יהיו שאובים בכלים. ב) שלא תהיה הווייתם (יצירתם) על ידי אדם אלא בכוחות הטבע. ג) שלא יתקיימו על ידי דבר ש'מקבל טומאה'.

גמקוואות / ארבעים סאה

גלמדו חכמים מפסוקי התורה, שמי המקווה צריכים להיות כשיעור שאדם יכול לטבול בהם את כל גופו כאחד, ולא איבר אחר איבר. לשם כך צריך שיהיו בשיעור של אמה על אמה בגובה שלוש אמות, שכן קומת אדם רגיל בלא ראשו כשלוש אמות, וכשהוא טובל המים צפים ועולים והטובל מתכופף מעט, וכך ראשו נכנס לתוך המים. נפח שיעור זה הוא ארבעים סאה (חגיגה יא, א; תוס' יומא לא, א 'אמה'). גם אדם שגופו קטן וביכולתו לטבול את גופו בשיעור קטן מזה, אינו יכול להיטהר במקווה שאין בו ארבעים סאה, מפני שרק מקווה שראוי לטהר את כלל בני האדם – כשר. אפילו היה המקווה חסר כלשהו מארבעים סאה – פסול (כתובות קד, א). לפיכך, אם היה המקווה בדיוק בשיעור של ארבעים סאה וטבל בו אדם ונטהר, כיוון שעלה מהטבילה עם הטיפות שעליו, כבר אין במקווה שיעור ארבעים סאה והוא נפסל (שו"ע יו"ד רא, סב).

גבדורות האחרונים התעורר ספק בשיעורי חכמים, וממילא בשיעור ארבעים סאה. לדעה העיקרית שיעור המקווה כ-310 ליטר, ויש אומרים לפחות 455 ליטר (הגר"ח נאה), ויש אומרים כ-650 ליטר (חזו"א). אמנם בפועל, כדי לצאת מכל ספק, וכדי שיהיה נוח לטבול, נוהגים להכין לכתחילה מקוואות שמכילים לפחות אלף ליטר (קוב). גם כאשר נאלצים להכין מקווה בשיעור מצומצם, מתרחקים ככל האפשר מהשיעור הנמוך, כדי להתרחק מהספק.

גאף ששיעור המקווה נקבע על פי שיעור אמה על אמה בגובה שלוש אמות, אין חובה שכך תהיה צורתו. זה הכלל, כל שיש בו ארבעים סאה מים, ובפועל הטובל יכול לטבול בו את כל גופו כאחד – כשר. אמנם לכתחילה יש לבנות את המקווה בצורה הנוחה לטבילה (שו"ע יו"ד רא, א; סא; רמ"א, או"ח רא, סו).

גרק מים כשרים למקווה, אבל שאר המשקים, כיין, שמן וחלב, פסולים למקווה. ואף אם היה המקווה חסר קורטוב מים, אין אפשרות להשלימו ביין, שמן או חלב (שו"ע יו"ד רא, כד).

דמקוואות / בין מעיין למקווה

דשני סוגים של כינוסי מים בקרקע ישנם: א) מעיין שמקורו במי תהום, היינו במים הנובעים מהקרקע. ב) בור שבו נקווים מי הגשמים, הנקרא 'מקווה'. שנאמר (ויקרא יא, לו): "אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר". מי מעיין כשרים לטבילה גם בעת שהם זורמים, אולם מי מקווה כשרים רק ב'אשבורן', היינו בעת שהם עומדים במקומם, משום שהמים כשרים כדרך שהם מתקיימים במצבם הטבעי. מי גשמים יורדים מהשמיים, וכל עוד הם זורמים מצבם ארעי ולא קבוע, ורק כאשר ייקוו למקום אחד, הם מתקיימים ואפשר להשתמש בהם. לעומת זאת, המעיין תמיד נובע וזורם, וכיוון שכך הוא טבעו ודרך שימושו, גם בעת שמימיו זורמים הוא כשר לטבילה (משנה מקוואות א, ז-ח; שו"ע יו"ד רא, ב).

דמעיין שנפל לתוכו משקה אחר כדוגמת יין אדום, למרות ששינה את מראה המים, כיוון שמי המעיין נחשבים 'מים חיים', המעיין כשר לטבילה. אולם מקווה שנפל לתוכו יין אדום ששינה את מראה המים, כיוון שצבע המקווה השתנה מחמת משקה שאינו מים, המקווה נפסל. אמנם כיוון שהיו במקווה כבר ארבעים סאה מים כשרים, אפשר להוסיף עליהם עוד מים שאובים עד שיחזור מראה המקווה למראה מים ויהיה כשר. ואם מראה המקווה השתנה מחמת התיישנות המים או בעקבות ששטפו בו כלים, המקווה נותר כשר (שו"ע יו"ד רא, כה-כח).

דהמעיין, כמו המקווה, צריך שיעור ארבעים סאה לטבילת אדם, אלא שאם מי המעיין זורמים, מצרפים את כל מי המעיין ממקום נביעתו ועד סוף זרימתו לחישוב ארבעים סאה (שו"ע יו"ד רא, א).

המקוואות / ים ונהר

הכל הימים, הגדולים והקטנים, כשרים לטבילת אדם וכלים. ואף שמי הים נעים ונדים מחמת הרוח שיוצרת גלים, או זורמים מחמת נהרות שנכנסים לתוכם, אין הים נפסל בכך, אלא כמו שמעיין כשר גם כאשר מימיו זוחלים מחמת טבעו, כך הים כשר כאשר מימיו זורמים או נדים מחמת טבעו (רש"י, תוס' שבת קט, א).

הנהר שמקורו במעיין נובע, דינו כמעיין והוא כשר לטבילה גם בעוד מימיו זוחלים וזורמים. מנגד, נחל אכזב, כלומר נחל שזורם בעקבות הגשמים, ולאחר מכן פוסק מלזרום, דינו כמקווה, והוא כשר רק כאשר מימיו נקווים ועומדים (אשבורן). נהר שמקורו במעיין, אולם בימות הגשמים ולאחר הפשרת השלגים מימיו מתרבים, הולכים אחר הרוב. כאשר רוב מימיו מהמעיין, כשר לטבילה למרות שמימיו זורמים (זוחלים). וכאשר רוב מימיו ממי גשמים או מהפשרת שלגים (נוטפים), דינו כמקווה, ובכל משך זרימתו הוא פסול לטבילה. אמנם אפשר לטבול בנהר כזה על ידי הקפת מקום הטבילה במחיצה של מחצלת, באופן שזרימת הנהר לא תהיה ניכרת בתוך המחיצה, ואזי המים שבתוך המחיצה יהיו כשרים לטבילה (שו"ע יו"ד רא, ב).

ומקוואות / מקווה נפסל בזחילה

וכפי שלמדנו, מקווה הוא כינוס מים שמקורו במי גשמים, ואם מימיו זוחלים (זורמים), נפסל מלשמש מקווה. לפיכך, יש להקפיד שלא תהיה נזילה מהמקווה. בדיעבד אם נפרץ במקווה סדק, ומים זוחלים ויוצאים ממנו – אם לאחר שייצאו כל המים עד גובה הסדק, יישארו במקווה ארבעים סאה, המקווה כשר גם בעת שמימיו זוחלים, הואיל וזחילה זו לא תגרום לפסילתו. אבל אם לאחר יציאת כל המים עד גובה הסדק לא יישארו במקווה ארבעים סאה, כיוון שבעקבות הזחילה המקווה אינו יכול להתקיים – פסול, למרות שעדיין יש בו ארבעים סאה. ורק אם הסדק ייסתם, ויישארו במקווה ארבעים סאה, יחזור להיות כשר. כאשר המים זוחלים מנקב, יש לסותמו בדבר שאינו מקבל טומאה, כדוגמת חומרי איטום או פקק פלסטיק או עץ שאין בו בית קיבול, אבל לא בפקק מתכת או בבגד (שו"ע יו"ד רא, נ).

ורק זחילה ניכרת שיוצרת תנועה במים פוסלת, אבל אם מי המקווה זוחלים מעט או נבלעים בקרקע מעט, כל זמן שהזחילה אינה ניכרת ונותרו במקווה ארבעים סאה – המקווה כשר (שו"ע יו"ד רא, נא). ויש מחמירים גם בזחילה שאינה ניכרת (גר"א). ואף שהעיקר כדעת המקילים, לכתחילה חוששים לדעת המחמירים. אמנם ירידה קלה במפלס המים, שניכרת רק כעבור שעות רבות, לכל הדעות אינה פוסלת.

זמקוואות / פסול שאובים

זמים שאובים, כלומר, מים שנותקו מהקרקע והיו בכלים, פסולים למקווה. גם כאשר המים לא נשאבו על ידי אדם אלא הגיעו לכלים מהשמיים, כגון שהניח אדם כלים בחצרו כדי לקלוט מי גשמים – מי הגשמים שנקלטו בכלים שהניח נחשבים שאובים ופסולים למקווה.

זמים שזורמים בצינורות מהמעיינות והבארות אינם נחשבים שאובים, אבל אם היה בצינור 'בית קיבול', נעשה הצינור כלי, והמים שעוברים בו נחשבים שאובים ופסולים. כיוון שפעמים רבות המים שחברת המים מזרימה על ידי צינורות עוברים דרך בתי קיבול, מחשיבים את מי הברז המגיעים לבתים ולגינות כמים שאובים (כמבואר להלן בהלכה יב).

זלא זו בלבד שֶׁמַּיִם שאובים פסולים למקווה, אלא שאם כמות של שלושה לוגים (כ-900 מ"ל) מים שאובים תיכנס לתוך מי גשמים שאין בהם שיעור ארבעים סאה, כל מי הגשמים הכשרים ייפסלו. גם כאשר שלושת הלוגים של המים השאובים נפלו לתוך מי הגשמים בלא כוונה, כל מי הגשמים הכשרים נפסלו. ואף אם יוסיפו עליהם עוד ארבעים סאה מים כשרים, המקווה יישאר פסול. הפתרון, לרוקן את המקווה מכל מימיו ולהמתין שיתמלא שוב ממי גשמים. אבל אם מתחילה היו במקווה מי גשמים בשיעור של ארבעים סאה, גם אם יכניסו לתוכו אלפי ליטר של מים שאובים – לא ייפסל.

זהמים השאובים פוסלים את מי הגשמים שאין בהם ארבעים סאה בתנאי שנפלו ישירות לתוכם, אבל אם נשפכו בסמוך למקווה ונמשכו על הקרקע לאורך שלושה טפחים (כ-23 ס"מ) ואחר כך נכנסו למים הכשרים, נתבטלו לקרקע ונעשו גם הם כשרים, ובתנאי שמי הגשמים יהיו רוב ארבעים הסאה. לפיכך, אם היו במקווה יותר מעשרים סאה מי גשמים, אפשר להשלים את המקווה במים שאובים שיישפכו סמוך למקווה ויימשכו על הקרקע לתוכו (שו"ע יו"ד רא, מד-מה). פעולה זו נקראת 'המשכה'. צורת ההמשכה תבואר בסוף ההלכה הבאה.

חמקוואות / פסולי הווייתו על ידי אדם ובטומאה

חגם כאשר המקווה לא התמלא על ידי כלים שהופכים את המים לשאובים, כגון שאדם מילא אותו בעזרת כלי נקוב, או שהיתה שלולית גשמים בצידי המקווה, ואדם התיז בידיו מהשלולית למקווה – המקווה פסול, הואיל והווייתו (יצירתו) נעשתה על ידי אדם ולא על ידי שמיים, כלומר בכוחות הטבע. גם כאשר רק שלושה לוגים מים הגיעו על ידי אדם למקווה שעוד לא היו בו ארבעים סאה, כולו נפסל כדין מים שאובים שנפלו למקווה חסר (שו"ע יו"ד רא, טו; לט).

חתנאי נוסף למקווה טהור, שהמים יתהוו בו בטהרה, שנאמר (ויקרא יא, לו): "אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר", דרשו חכמים (זבחים כה, ב): "הווייתן על ידי טהרה תהא". אבל אם מי הגשמים נכנסו למקווה על ידי דברים שיכולים לקבל טומאה, המים פסולים. לפיכך מים שזרמו למקווה על ידי צינור מתכת שאינו מחובר לקרקע – פסולים, הואיל וצינור מתכת שאינו מחובר לקרקע מקבל טומאה. וכל זה בתנאי שהמים הגיעו למקווה ישירות דרך דבר שמקבל טומאה, אבל אם לאחר שיצאו מהדבר שמקבל טומאה המשיכו לזרום על הארץ ונשפכו למקווה, כשרים, הואיל ובפועל נכנסו למקווה בלא עזרת דבר שמקבל טומאה (שו"ע יו"ד רא, מח).

חמקובל לסיים את הזרמת מי הגשמים היורדים מהגג למקווה דרך תעלה באורך שלושה טפחים (כ-23 ס"מ), שבתחתיתה בטון רך שיכול לספוג מים, ובכך גם אם נפל במים פסול מחמת 'שאובים', 'הווייתו בידי אדם' או 'הווייתו בטומאה', הפסול יתוקן בהמשכה זו.

טמקוואות / זריעה והשקה

טלאחר שישנו מקווה כשר, ניתן להוסיף וליצור על ידו עוד מקוואות, בדרך של 'זריעה' או בדרך של 'השקה', כפי שנבאר:

טזריעה: כשם שמקווה כשר מטהר את הטובלים בו, כך הוא מטהר ומכשיר מים שאובים ש'נזרעו' בו, כלומר שנפלו או זרמו לתוכו. ואף אם תישפך לתוך מקווה כשר כמות גדולה פי אלף של מים שאובים, כל המים שיישפכו לתוכו יֵהפכו למים כשרים לטבילה. ואם יזרעו במקווה מים רבים שיגלשו וימלאו עוד בריכות רבות, כל הבריכות יהיו כשרות לטבילה, הואיל והמים שבהן הוכשרו על ידי זריעה במקווה כשר. ואמנם יש מי שסובר שאם לא נותרו במקווה יותר מעשרים סאה מי גשמים מקוריים, המקווה נפסל מדברי חכמים (ראב"ד), אולם לדעת שאר הראשונים, מקווה יכול להכשיר בזריעה מים רבים בלא גבול, ואין צורך שיישארו בו מי גשמים מקוריים, שכן כל המים שנזרעו בו נעשו כשרים כמו מי גשמים. וכן הלכה (שו"ע יו"ד רא, טו; כד).

טהשקה: מים שאובים שנשקו למי מקווה, היינו שבאו במגע עם מי המקווה, נעשו כשרים לטבילה. כלומר, אם היה מקווה כשר ובצדו בריכה של מים שאובים, אם יחברו אותם על ידי חור שקוטרו 5 ס"מ ('כשפופרת הנוד'), ברגע שמי הבריכה יגעו במי המקווה – יוכשרו, והבריכה תהפוך למקווה כשר. ואף אם יסתמו לאחר מכן את החור שבין המקווה לבריכה, המים שבבריכה כבר הפכו למקווה כשר ושוב לא ייפסלו. ואמנם יש מי שסובר שאם יחזרו ויסתמו את החור שמחבר ביניהם, המים שבבריכה נפסלים לטבילה (רבנו ירוחם). אולם להלכה, לאחר שמי הבריכה נשקו למי האוצר פעם אחת, מי הבריכה יישארו כשרים לעולם (שו"ע יו"ד רא, נב; ועי' ש"ך קיב. כיום שממלאים את בריכת הטבילה בהמשכה, גם למחמיר הפסול מדרבנן, כמבואר לעיל הלכה ז והערה 7).

ימקוואות / המקוואות בימינו

יבעבר רבים נהגו לטבול במעיינות, ימים ונהרות, שכן בזמן שלא היתה מערכת צינורות לאספקת מים, בני האדם הוצרכו להתגורר סמוך למקורות מים, וממילא נעזרו בהם לטבילה. במקומות שלא היו סמוכים למקורות מים זמינים, נהגו לחצוב בחצר בורות לאגירת מי גשמים, ואחד הבורות היה מוקדש לטבילה. בעקבות מציאת פתרונות להובלת מים וריבוי האוכלוסייה העירונית, נוצר צורך לבנות מקוואות שישמשו אנשים רבים. ואזי אם היו טובלים כולם באותו מקווה, המים היו מזדהמים, על כן הפרידו בין ה'אוצר' (מאגר) של מי הגשמים לבריכת הטבילה, שאותה היו מכשירים על ידי זריעה באוצר או על ידי השקה אליו. באופן זה יכלו להחליף את המים שבבריכת הטבילה בתדירות גבוהה.

יבדורות האחרונים, עם העלייה ברמת החיים, החלו רבים להדר להכשיר את המים שבבריכת הטבילה בשתי הדרכים, בזריעה ובהשקה. כלומר מכשירים את המקווה על ידי שני 'אוצרות' שיש בכל אחד מהם ארבעים סאה מי גשמים. א) 'אוצר זריעה' – לתוכו מזרימים מי ברז וממנו המים גולשים בהמשכה לתוך בריכת הטבילה. ב) 'אוצר השקה' – אליו משיקים את בריכת הטבילה דרך נקב שקוטרו לפחות 5 ס"מ. בעת הטבילה פותחים את הנקב, וכשאין טובלים סוגרים אותו, כדי שהמים שב'אוצר ההשקה' לא יתלכלכו מהמים שטבלו בהם. אמנם גם אם בעת הטבילה הנקב המחבר את בריכת הטבילה לאוצר ההשקה היה סגור – הטבילה כשרה, שכן פתיחת הנקב היא הידור (עי' אג"מ יו"ד א, קיב).

יאמקוואות / מקווה מקרח ושלג שהופשרו

יאכפי שלמדנו (בהלכה ז) שאיבה פוסלת מים, אבל אם המים התגבשו ונעשו שלג או ברד או קרח, אין בהם פסול שאיבה, שגם אם יכניסום לתוך כלי, כיוון שהם יכולים לעמוד בלעדיו, אין הם נחשבים בכך שאובים, ואינם נפסלים למקווה. יתר על כן, גם מים שאובים שכבר נפסלו מלעשות בהם מקווה – אם יקפאו ויהפכו להיות קרח יפקע מהם פסול שאובים, ולאחר שיופשרו יחזרו להיות מים כשרים למקווה. לפיכך, כאשר יש צורך לעשות מקווה בימות הקיץ, במקום להמתין עד שיגיעו הגשמים שימלאו את האוצר, אפשר למלא אותו במים שהופשרו מקרח.

יאוכך עושים: מקפיאים מים בחדר הקפאה והופכים אותם לגושי קרח, מובילים את גושי הקרח על משטחים של עץ שאינם כלי, ומניחים את גושי הקרח להפשרה סמוך למקווה כדי שהמים שיֵצאו מהקרח יימשכו על גבי הקרקע ויכנסו למקווה. אמנם יש מפקפקים בכך מחמת שחוששים לשיטות יחידים שונות, ולכן לכתחילה יש להעדיף לעשות מקווה על ידי מי גשמים, אולם בשעת הצורך, אפשר להכין מקווה על ידי הבאת גושי קרח (דעת כהן צד; צח).

יבמקוואות / דין המים הזורמים בצינורות לבתים

יבהמים שזורמים במערכת הצינורות הפרושׂה בכל רחבי הארץ, מקורם בדרך כלל במים כשרים למקווה. בעבר הם הגיעו ממי גשמים שנקוו באגמים, במי-תהום ובמעיינות. לְימים החלו לטהר קולחים, וכיוון שבסיום תהליך הטיהור המים נספגים באדמה ומתחברים למי התהום – הם הופכים לכשרים (שו"ע יו"ד רא, מז). כיום רוב המים המוזרמים בצינורות במדינת ישראל הם מי ים מותפלים, ואף הם כעיקרון כשרים למקווה, הואיל והגיעו מהים.

יבהשאלה האם ניתן לעשות מקווה מהמים שזרמו במערכת הצינורות? הדין תלוי בשאלה, האם יש בהם בית קיבול. שאם יש בצינורות בית קיבול, כדוגמת מקום לאגירת פסולת, המים שזורמים בהם נפסלים כדין מים שאובים (לעיל הלכה ז; משנה מקוואות ד, ג; שו"ע יו"ד רא, לו).

יבלמעשה, נוהגים להחשיב את המים שחברת המים מזרימה בצינורות לבתים ולגינות כמים שאובים. מפני שפעמים רבות הם עוברים דרך בית קיבול, כדוגמת בית הקיבול שעושים לצורך הנחת המשאבה או מונה המים, או לצורך הפרדת פסולת ומלחים. קל וחומר כאשר הם עוברים דרך מיכלים שעל מגדלי מים או לידם, או כאשר הם עוברים דרך דודים לאגירת מים או דודי חימום שעל הגגות. ואף שמחברים את הצינורות עם בית הקיבול לקרקע, כיוון שהיה בהם בית קיבול לפני חיבורם לקרקע, גם לאחר חיבורם לקרקע הם עדיין נחשבים כלים, וממילא המים העוברים בהם נחשבים שאובים.

יגמקוואות / התחדשות הטהרה בישראל

יגבעקבות החטא דבקה באדם הטומאה, שאוטמת את ליבו, ופוגעת ביכולתו לקשר את מחשבותיו, מעשיו ורגשותיו אל מקור חייו. וכיוון שהקשר שלו לה' נפגם, דבק בו המוות. מערכת המצוות העוסקת בכל סוגי הטומאות והטהרה מהן, שקשורה בעיקר לבית המקדש, נועדה לרומם את האדם מהטומאה שדבקה בצדדיו הגשמיים ולקשר אותו אל מקור חייו. על ידי הטבילה במקווה, הטמא חוזר אל היסוד הראשון של החיים, ומתוך כך יוכל להתקשר אל ה' מקור החיים, לעלות למקדש, ולהמשיך חיים לארץ ולגוף, לדמיון ולרגשות ולכל הכישרונות האנושיים, שיהיו קשורים אל ה' וימשיכו ברכה ותיקון לעולם. אבל לצורך לימוד התורה וקיום המצוות, שקשורים לצד הרוחני שבאדם, אין צריך לטבול, אלא ההכנה הנדרשת להם היא אמונה ומידות טובות, בלא צורך להכין את הגוף והבשר לשם כך. וכפי שאמרו חכמים (ברכות כב, א): "אין דברי תורה מקבלים טומאה, שנאמר (ירמיהו כג, כט): הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה', מה אש אינו מקבל טומאה, אף דברי תורה אינם מקבלים טומאה" (עי' אורות התחיה לה, למרן הרב קוק).

יגמשחרב בית המקדש וגלו ישראל מעל אדמתם, בטלה הטהרה מישראל, ורק טהרה אחת נותרה לנו מעין קדושת המקדש, בטבילת אשה לטהרתה, כדי לגלות את החיים והקדושה שבגוף, באהבה ובשמחה שבין בני הזוג, שהיא פסגת קיום מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" ששקולה כנגד כל המצוות. שכן עיקר מגמת הטבילה והטהרה לטהר את החיים הממשיים, עם הגוף והבשר, הדמיון והרגש, כדי שיוכלו להתקשר אל מקור החיים ולהתעצם בלא גבול.

יגיהי רצון שמתוך חזרתנו לארצנו נזכה להתגדל בתורת ארץ ישראל והדרכתה לתיקון העולם, ומתוך הטהרה והשמחה שבחיבור האיש והאשה, תתפשט ברכה לכל תחומי החיים, ונזכה לבניין בית המקדש השלישי. ומקודש הקודשים תימשך טהרת האמונה הישראלית לכל העולם, כדי לטהר את כל האמונות שמתגלות בחיים הגשמיים על כל מרכיביהם. וכפי שאמרו חכמים (יומא עז, ב): "מַעְיַן היוצא מבית קדשי הקדשים בתחילה דומה לקרני חגבים (דק מאוד), כיוון שהגיע לפתח היכל נעשה כחוט של שתי, כיוון שהגיע לאולם נעשה כחוט של ערב, כיוון שהגיע אל פתח עזרה נעשה כפי פך קטן". המשך זרימתו מבואר בנבואת יחזקאל (מז, א-יב): "…וְהִנֵּה מַיִם יֹצְאִים מִתַּחַת מִפְתַּן הַבַּיִת…", ומֵימי הנחל ילכו וירבו: לאחר שיתרחקו אלף אמה יגיעו לקרסולי אדם, ולאחר עוד אלף אמה יגיעו לברכיים, ולאחר עוד אלף אמה יגיעו למותניים, ואחר עוד אלף אמה כבר לא יוכל אדם לעבור בהם, וכך ימשיכו להתגבר ולהתעצם "וְהִנֵּה אֶל שְׂפַת הַנַּחַל עֵץ רַב מְאֹד מִזֶּה וּמִזֶּה… וּבָאוּ הַיָּמָּה אֶל הַיָּמָּה הַמּוּצָאִים (ים המלח הוא ים המוות) וְנִרְפּאוּ הַמָּיִם. וְהָיָה כָל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר יִשְׁרֹץ אֶל כָּל אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁם נַחֲלַיִם יִחְיֶה, וְהָיָה הַדָּגָה רַבָּה מְאֹד, כִּי בָאוּ שָׁמָּה הַמַּיִם הָאֵלֶּה וְיֵרָפְאוּ, וָחָי כֹּל אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁמָּה הַנָּחַל… וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל, לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ, לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר, כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים, וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה". כלומר, כיוון שנזכה להיטהר מהטומאה ולהתקשר במלא כוחות החיים אל ה', המקום שבו חטאו אנשי סדום בתאוות הממון וכל שאר תאוותיהם הגשמיות, עד שנהפך למקום מוות, יחזור לחיים, והדגה שבו תרבה, וסביבו יצמחו עצים נפלאים נושאי פירות כל השנה, מפני שבכל חודש יצמחו פירות חדשים, והעלים שלהם יהיו עלי מרפא.

יגוכן בנבואת יואל (ד, יח): "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב, וְכָל אֲפִיקֵי יְהוּדָה יֵלְכוּ מָיִם, וּמַעְיָן מִבֵּית ה' יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים". נחל השיטים רומז לחטא תאוות הזנות, שנאמר (במדבר כה, א): "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב". והמעיין שיֵצא מבית ה', יטהר ויתקן גם את התאווה הזו, שתהפוך לתשוקה של אהבה בין איש לאשתו, ולכל הדברים שבקדושה, ועל ידי כך תִרבה הברכה בכל הארץ.

יגאולם המעיין היוצא מהמקדש יטהר וירפא לא רק את ים המלח, אלא כפי שנרמז בנבואת יחזקאל ומפורש בנבואת זכריה, חציו יפנה לים התיכון, ועל ידי כך תיווצר השקה בין המעיין היוצא מהמקדש דרך הים התיכון לאוקיינוס שמקיף את כל היבשות, שמתוך מגעם במעיין היוצא מהמקדש, ייטהרו ויתקדשו כל המים שבעולם. שנאמר (זכריה יד, ח-ט): "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם, חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי (ים המלח) וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן (הים התיכון), בַּקַּיִץ וּבָחֹרֶף יִהְיֶה. וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד".

יגוטומאת הנידה תתבטל, וכפי שאמרו חכמים: "אין איסור גדול מן הנדה, שהאשה רואה דם ואסרהּ הקב"ה לבעלה, ולעתיד לבוא הוא מתירהּ. שנאמר (זכריה יג, ב) …וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ" (שוחר טוב תהלים קמו). ואף טומאת המוות תעבור מהעולם, וכפי שאמרו חכמים: "אמר הקב"ה לישראל: בעולם הזה הייתם מִטהרים וחוזרים ומִטמאים, אבל לעתיד לבא אני מטהר אתכם טהרה עולמית שלא תטמאו, שנאמר (יחזקאל לו, כה): וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם, מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם" (תנחומא מצורע ט). ויתבטל המוות מהעולם, שנאמר (ישעיהו יא, ו-ט): "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ… וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן. וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן, וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה. לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים". ונאמר (ישעיהו כה, ח): "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה' אֱלוֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים, וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ, כִּי ה' דִּבֵּר".