טהרת המשפחה — פרק ט׳

ביולדת / ענייני רפואה

באמרו חכמים (ברכות ס, א), שבשלושת החודשים שלקראת הלידה, נכון לבני הזוג להתפלל על העובר שיצא בשלום.

בבמשך ההיריון מצווה למעוברת לדאוג באופן מיוחד לבריאותה, שבריאותו של עוברה תלויה בבריאותה. בכלל זה מצווה עליה לבצע את הבדיקות המומלצות על ידי הרופאים והאחיות, וממומנות בעיקרן על ידי קופות החולים במדינת ישראל שבה הרפואה הציבורית טובה. אולם אין צורך לקיים בדיקות נוספות, שכן אם קופות החולים אינן מממנות אותן, יש להניח שבדרך כלל אין בהן הכרח, והן נועדו למקרים של בעיות מיוחדות, או לאנשים שחוששים יותר מהמקובל. אשה שיש לה תוספת ביטוח, יש מקום שתקיים גם את הבדיקות שממומנות בעיקרן על ידי תוספת הביטוח (כמבואר לעיל ז, ו).

בבדיקות רפואיות אינן מטמאות את המעוברת. ואף תפירת צוואר הרחם למניעת הפלה אינה מטמאת, הואיל ומדובר בדם פצע. בנוסף, אין מדובר בדם היוצא מהרחם אלא מצוואר הרחם (לעיל ז, ז, 7).

במגיל מסוים או במצבים מסוימים, ישנה המלצה רפואית לקיים בדיקת מי שפיר או בדיקות אחרות לשם איתור בעיות גנטיות בעובר, וכך יש לנהוג (פנה"ל שמחת הבית וברכתו ט, ט).

בכאשר התברר שהעוּבר חולה מאוד או סובל מבעיה גנטית קשה, נחלקו הפוסקים האם רצוי או מותר או אסור לבצע הפלה, והדין תלוי בחומרת הבעיה ובמצבם הנפשי של ההורים, לפיכך יש לשאול רב שמצוי בתחום (כמבואר שם בפרק ט, ובהלכה ח). כאשר ההיריון כרוך בסיכון חיים לאשה, לכל הדעות מצווה לעשות הפלה כדי להצילה (שם ט, ג).

במותר לאשה להיעזר בכל מה שהרופאים ממליצים, ובכלל זה גם ב'אפידורל' לשיכוך כאבי הלידה.

בכאשר הצוות הרפואי ממליץ לבצע זירוז לידה או ניתוח קיסרי, מפני החשש לשלומה של היולדת או מחשש לשלומו של העובר, על בני הזוג לשמוע בעצתם ולבצע את הזירוז. ואם הם חוששים, כל זמן שההשתהות אינה מסוכנת, יבקשו חוות דעת רפואית נוספת. אבל אין להימנע מקבלת העֶמדה הרפואית מחמת סיבות סגוליות, כגון שמא שינוי זמן הלידה עלול לפגוע ביילוד או באם. מפני שכל מה שנעשה לצורך שמירת חייה של היולדת או העובר הוא מצווה וחובה. והנוהגים על פי סגולות, ומחמת כך אינם מתחשבים בעמדה הרפואית, יתנו את הדין על שלא שמרו את נפשם כראוי.

גיולדת / מאימתי היולדת נטמאת

גהלידה עצמה מטמאת, ומעת שיצא ראשו של התינוק או רובו, גם אם לא יצא עימו דם, היולדת נטמאת מהתורה בטומאת לידה, שבוע ללידת זכר ושבועיים ללידת נקבה (נדה כח, א; שו"ע יו"ד קצד, י; להלן הלכה ח).

גפעמים רבות לפני יציאת התינוק מחמת הלחצים של צירי הלידה מתחיל לצאת דם מהרחם, ואזי היולדת נטמאת. אבל אם לפי חוות דעת הרופא או המיילדת, הדם יצא מהנרתיק או מצוואר הרחם – טהורה.

גאמנם יש מחמירים וסוברים, שגם אם היולדת לא ראתה דם, כבר מעת שישבה על משבר הלידה, היינו שציריה חזקים ותכופים וכבר אינה יכולה ללכת, הרי היא בחזקת טמאה, שיש לחוש שמא יצא דם ואבד. אולם להלכה, רק אם בפועל ראתה שיצא ממנה דם, נטמאה לפני הלידה. לפיכך, גם לאחר שנשכבה על מיטת הלידה ונבדקה, אם התברר שהלידה עוד לא התחילה, כל זמן שלא ראתה דם – טהורה. ואין צורך שתבדוק את עצמה בבדיקה פנימית, אלא די בכך שלא ראתה דם שותת על בגדיה או על התחבושת שהניחה שם. ועדיף שלא תבדוק את עצמה בבדיקה פנימית, כדי שלא תיכנס לספק. אם ראתה כתם דם שאינו מטמא, כגון שהיה על בגד צבעוני או על תחבושת הגיינית, טהורה. אמנם אם היה דם רב, כבר יש לחשוש שהוא דם מהרחם, וגם אם היה על בגד צבעוני או תחבושת הגיינית – טמאה.

דיולדת / שאלות לפני לידה

דבדיקת פתיחה: פעמים רבות כשהמיילדת בודקת את שיעור פתיחת צוואר הרחם לקראת הלידה, מופיע דימום מועט על הכפפה, שבדרך כלל נובע מפציעת הצוואר שנעשה רגיש מאוד לקראת הלידה. להלכה, כאשר ברור למיילדת שמקור הדם שעל הכפפה הוא בפציעת צוואר הרחם – היולדת טהורה, ואם לאו – טמאה.

דלעיתים לפני הלידה מתרחשת 'ירידת מים', שהם 'מי השפיר' שממלאים את שק ההיריון שבו העובר שרוי. פעמים שהם יורדים באיטיות ופעמים בבת אחת. להלכה, ירידת המים אינה מטמאת, שכל זמן שלא יצא מהרחם דם, היולדת טהורה.

דפקק הרחם: לעיתים לפני הלידה יוצא מצוואר הרחם 'פקק הרחם', ואזי אם אין בו צבע דם – טהורה. ואם יש בו צבע דם, יש מחמירים מחשש שהדם יצא מהרחם אל 'פקק הרחם'. ויש מקילים וסוברים שהדם היוצא עם הפקק נחשב דם פצע שאינו מטמא. למעשה, הרוצים להקל רשאים.

דהפרדת קרומים (סטריפינג) לזירוז הלידה: פעמים רבות המיילדת או הרופא מבצעים בפתח הרחם פעולת הפרדת קרומים מדופן הרחם – 'סטריפינג', שגורמת לגוף לשחרר חומרים שמעוררים צירים ומקדמים את הלידה. בדרך כלל פעולה זו מכאיבה וגורמת לדימום קל, ולכן יש פוסקים שסוברים שלאחר הפרדת הקרומים היולדת נטמאת ונאסרת. אולם להלכה, כל זמן שאין מדובר בשטף דם, הרי שמדובר בדם שיוצא בעקבות פציעת הרחם עקב פעולה זו, ולכן אינו מטמא. אמנם אם החל לזוב דם רב – הוא דם שיוצא מהרחם מחמת הצירים ומטמא (עי' פוע"ה ח"ג סד, מג).

היולדת / עזרת הבעל ליולדת

הכאשר היולדת ראתה דם ונטמאה, ויש הכרח לתמוך בה בכניסתה לאמבולנס או בהליכתה לבית החולים – אם יש שם אשה שיכולה לסייע בידה, תיעזר בה. אבל אם אין שם אשה, בשעת הדחק האיש יכול לסייע לאשתו, הואיל ולדעת רובם המכריע של הפוסקים, נגיעה שאינה לשם הנאה ותשוקה, אינה אסורה מהתורה אלא רק מדברי חכמים, ועל כן היא מותרת בשעת הדחק לצורך חולה (לעיל ג, ח).

הלאחר שהיולדת נטמאה, אסור לבעלה להסתכל במקומות המכוסים שבגופה (לעיל ג, ג). לפיכך, נכון להקפיד שעד תחילת הלידה היולדת תהיה מכוסה והאיש יעמוד או ישב למראשותיה, כך שגם בעת בדיקת היולדת, המקומות המכוסים שבגופה לא יתגלו בפניו. וממש בעת הלידה, כאשר אין אפשרות להסתיר את המקומות המכוסים, המחמירים נוהגים לצאת מהחדר או לעבור אל מעבר לווילון, כדי להימנע מהסתכלות על המקומות המכוסים. ויש שנשארים ליד היולדת תוך הקפדה לעמוד באופן שבו יראו את פניה של היולדת ולא את המקומות המכוסים.

הבעבר, הלידות התקיימו בבית, והמיילדת עם נשות המשפחה סעדו את היולדת, והגברים ובכללם האיש לא עמדו בקרבת היולדת, כך שלא עלתה שאלה האם מותר לאיש לסעוד את אשתו היולדת. אולם בדורות האחרונים הלידה עברה לבית החולים, ועדיין ברוב המשפחות המסורתיות היה מקובל שאִמהּ או אחותה של היולדת מלווה את היולדת וסועדת אותה בחדר הלידה, ואילו האיש ממתין בחוץ. ככל שהשתנו סדרי החיים, והזוגות הצעירים מנהלים את חייהם יותר בעצמאות, רחוק מבתי האימהות והאחיות, פעמים רבות האיש הפך להיות המלווה העיקרי או היחיד של אשתו. ואזי יש סוברים, שבעת הצירים הכואבים והלידה, כאשר היולדת נצרכת לכך מאוד, מותר לבעלה לאחוז בידה ולסעוד אותה. משום שאיסור נגיעה שאין בה תשוקה – מדברי חכמים בלבד, ובשעת הדחק לצורך חולה אפשר להקל.

האולם לדעת רבים, כיוון שאין הכרח שדווקא האיש יסעד את אשתו, אין להקל בזה. ואף שהרוצים להקל יש להם על מה לסמוך, נכון להחמיר. ורק אם היולדת נכנסה לחרדה קשה, והיא דורשת שדווקא בעלה יאחז בידה ויסעד אותה – יש להקל.

ויולדת / שעת הלידה

ומצב הזוגיות בלידה מיוחד. מצד אחד אין לאשה בלידתה שותף גדול יותר מהאיש, ומאידך, דווקא בעת הלידה אסור לו לגעת באשתו הואיל והיא נטמאה ונאסרה עליו. אולי יש בכך ביטוי לגודל השעה, שהיא גדולה ונוראה, מלאת הוד ואימה. כאב ושמחה, פחד ותקווה, משמשים בה בערבוביה. השער שבין החיים והמוות נפתח, ותינוק חדש נולד, ופתאום הוא מתחיל לבכות, והחיים על כל הטוב והרע שבהם מתחילים. מעגל חדש של תקוות ומשברים והצלחות נפתח, ושום מגע מוחשי לא יכול לבטא את גודל השעה הנוראה הזו שנוגעת בנצח, שהפרישוּת והתפילה מתאימות לו. אפשר אולי לדמות מצב זה ליום הכיפורים, שבו מצד אחד מתגלה הברית שבין האיש לאשתו, ולכן בזמן שבית המקדש היה קיים, ביום זה היו עוסקים בשידוכים. אולם מאידך, ביום זה האיש ואשתו אסורים זה על זה. כמו כן ביום הכיפורים היה הכהן הגדול נכנס בשם כל ישראל לקודש הקודשים, שבו ערך האהבה שבנישואין בא לידי ביטוי, ולכן כהן גדול שמתה אשתו פסול לעבודת יום הכיפורים. אולם מאידך, הכהן הגדול היה צריך לפרוש מאשתו שבעה ימים קודם יום הכיפורים כדי להתכונן לעבודת הקודש (יומא ב, א). (פנה"ל שמחת הבית וברכתו א, ו; ימים נוראים ו, יב; ט, ז; י, ד).

וראוי ליולדת לחזור בתשובה לקראת הלידה, הואיל ושעת הלידה היא שעה הרת גורל ויש בה סכנה, וכפי שאמרו חכמים (שבת לא, ב): "על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות בנדה, בחלה ובהדלקת הנר".

וראוי לבני הזוג להתפלל על הלידה שתעבור בשלום, ושהעובר ייצא בריא, ויזכה לחיים טובים וארוכים. ואף שהצוות הרפואי מסור וטוב, ראוי לזכור שהלידה והבריאות מאת ה', וכפי שאמרו חכמים שמפתח הלידה בידי ה', כמו גם מפתח הגשמים ומפתח של תחיית המתים (תענית ב, א; שבט מוסר כד).

ומנהג נאה ישנו, שמעת שהאשה נכנסת לחודש התשיעי, מכבדים את בעלה בבית הכנסת בפתיחת הארון להוצאת ספר התורה ולהחזרתו, כדי שבתוך כך יתפלל על אשתו, שיפתח ה' את רחמה, ויצא התינוק בריא ושלם ויאיר את העולם בתורה ובמעשים טובים (חיד"א מורה באצבע ג, צ).

ולאחר הלידה מצווה ליולדת ולבעלה להודות לה' בברכת תודה. על לידת בן "הטוב והמטיב", ועל לידת בת "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" (עי' פנה"ל ברכות יז, יג, 11).

זיולדת / לידה בשבת

זהיולדת נחשבת כחולה שיש בה סכנה, לפיכך כאשר לפי ההוראה הרפואית עליה להגיע לבית חולים, גם בשבת יש להסיעה לבית חולים, כדרך שרגילים לנסוע ביום חול.

זטלטול במקום שאין עירוב: כל מה שצריך לקחת לצורך ריפוי היולדת, מותר לקחת מהבית למכונית גם במקום שאין עירוב. ובכלל זה תרופות נחוצות, מסמכים רפואיים ותעודת זהות. דברים שחשובים ליולדת אבל אינם הכרחיים לרפואתה, כגון בגדים נוספים, מאכלים וספרים, מותר לקחת במקום שאין עירוב בשינוי, וילכו ברציפות מהבית עד שיניחום בתוך המכונית.

זהבאת דברי מוקצה: ככלל אסור לקחת דברים שהם מוקצה, אבל כאשר ידוע שבמוצאי שבת יצטרכו מאוד לדברי מוקצה, ככסף וטלפון נייד, מותר להכניסם לתיק בשינוי, ולהביאם לבית החולים אגב התיק. כאשר צריך להבהיל במהירות את היולדת לבית החולים ואין זמן לחשוב על דרכי הטלטול, אפשר לקחת את כל הדברים הנחוצים גם אלה שהם מוקצה בלא להתאמץ לשנות. אם דברי המוקצה היו מונחים בתיק יחד עם דברים נחוצים, למרות שאין בהם צורך גדול, מותר להביא את התיק כשהם בתוכו. לפיכך, טוב להכין את התיק לקראת השבת (פנה"ל שבת כז, ו).

זבית חולים קרוב: יש לנסוע לבית החולים הקרוב, כדי שלא להוסיף בחילולי שבת שלא לצורך. גם כאשר היולדת מעדיפה את בית החולים הרחוק מפני שהוא נחשב יותר מקצועי, או מפני שהוא מתנהל על פי ההלכה, אסור לנסוע אליו בשבת, הואיל ואין מדובר בשיקול רפואי הכרוך בפיקוח נפש. שכן אם היה מדובר בפיקוח נפש, גם ביום חול היו מדריכים את היולדות שמתגוררות בצפון הארץ או בדרומה לנסוע לבתי החולים הטובים ביותר שבמרכז הארץ. אמנם אם כדי להגיע לבית החולים המועדף צריך להאריך את הדרך רק במעט, הרי זה בכלל הדברים שעושים כדי ליישב את דעתה של היולדת. כל זה במצב רגיל, אבל כאשר ישנו צורך מיוחד, כגון יולדת שנמצאת בסיכון מיוחד ובבית החולים המרוחק כבר נקבעה המדיניות לטיפול בה, מותר לנסוע אליו בשבת גם כשהוא רחוק בהרבה. והכל לפי ההדרכה הרפואית המקובלת, שככל שמדובר במקרה מורכב וקשה יותר, כך מותר להאריך יותר את הדרך עבורו (עי' פנה"ל שבת כז, ז).

זנסיעת המלווה: היולדת צריכה שיבוא איתה מלווה, כדי לסעוד אותה וכדי לדאוג שגם במצבי עומס, הצוות הרפואי יטפל בה כנדרש. אבל כיוון שאין צורך ביותר ממלווה אחד, אסור לשני מלווים לנסוע איתה. גם תומכת לידה (דולה), אינה נצרכת ברמה של פיקוח נפש, ולכן אם כבר יש מלווה אחד, כגון הבעל או אֵם היולדת, אסור לתומכת לידה לנסוע בשבת. ורק במקרים חריגים, כאשר היולדת נכנסת להיסטריה ותובעת שגם בעלה וגם אִמהּ יסעו עימה, יוכלו שניהם לנסוע. וכן אם מתוך חרדה קשה היא תובעת שיזעיקו את תומכת הלידה, אפשר להיענות לבקשתה. אבל אסור לתכנן מראש שיסע עימה בשבת יותר ממלווה אחד. ואם הנסיעה ארוכה והם נוסעים ברכב פרטי והבעל מתכוון לנהוג, יוכלו לצרף את תומכת הלידה או האם, כי לעיתים יש צורך באדם נוסף שיחיש עזרה ליולדת בעת הנסיעה.

חיולדת / טומאת היולדת וטהרתה

חכפי שלמדנו (בהלכה ג), עצם הלידה מטמאה: אם ילדה זכר טומאתה נמשכת שבעה ימים, ולאחר מכן יש לה שלושים ושלושה ימים של טוהר. ואם ילדה נקבה טומאתה נמשכת שבועיים, ולאחר מכן יש לה ששים ושישה ימים של טוהר. כלומר, מדין התורה היולדת יכולה לטבול ולהיטהר מטומאת לידתה לאחר שבוע לזכר ושבועיים לנקבה, גם אם עדיין נמשך דימום מרחמה. שכל הדמים היוצאים ממנה עד סוף יום הארבעים לזכר ועד סוף יום השמונים לנקבה הם 'דמי טוהר', היינו דמים שאינם מטמאים אותה לבעלה. אמנם בכל משך ארבעים הימים ליולדת זכר ושמונים הימים ליולדת נקבה, אסור לה לעלות למקדש ולאכול מהקורבנות, ואם היא כוהנת אסור לה לאכול ברחבי הארץ תרומות וחלה. לאחר סיום ימי הטוהר, היולדת חוזרת לדינה הרגיל של כל אשה, ומצווה שתעלה למקדש ותביא קורבן עולה כדי להודות על הלידה, וקורבן חטאת כדי להתנקות מהחסרונות שדבקו בה בלידתה. שנאמר (ויקרא יב, א-ח): "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר, וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה, בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ. וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד, וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ, וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה. וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת, תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן. וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ, זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה. וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה, וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה, אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת, וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה".

חאפשר לומר שההבדל בין דין יולדת זכר ליולדת נקבה, שביולדת זכר הטומאה והתיקון גלויים יותר – הטומאה מתבטאת בערלה, והתיקון בברית המילה, וכל התהליך קצר יותר. ואילו ביולדת נקבה הטומאה והטהרה נסתרות ועמוקות יותר, ולכן נמשכות זמן כפול.

חלמעשה, נהגו בנות ישראל להחשיב כל טיפת דם כראייה של 'זבה', ולשבת עליה שבעה נקיים, והתקבל מנהגן על ידי חכמים כהלכה פסוקה (לעיל א, ו-ז). בעקבות זאת, נהגו כל ישראל להחשיב גם את 'דמי הטוהר' כדם מטמא שצריכים לשבת אחר ראייתו שבעה נקיים, ונקבעו הדברים להלכה. לפיכך, רק לאחר סיום הדימום שלאחר הלידה – תפסוק היולדת בטהרה ותספור שבעה נקיים ותטבול. כמו כן, אם לאחר שתיטהר תראה שוב דם בימי הטוהר, תיטמא ממנו, ולאחר שהדימום ייפסק, תפסוק בטהרה, תספור שבעה נקיים ותשוב לטבול לטהרתה. (אם אירע מקרה נדיר שיולדת נקבה הצליחה לסיים שבעה נקיים לפני תום שבועיים מלידתה, תמתין עד סיום השבועיים ורק אז תטבול).

חהיולדת בניתוח קיסרי, אינה נטמאת טומאת לידה ואין לה ימים של דמי טוהר (נדה מ, א). אבל כיוון שבפועל לאחר הלידה יוצא דם מהרחם דרך הנרתיק, היא נטמאת בו כשאר דיני נידה, ולאחר שתפסוק בטהרה ותספור שבעה נקיים תטבול ותיטהר.

טיולדת / משמעות טומאת הלידה

טבכל ירידה של רעיון גדול לעולם יש בחינה מסוימת של מוות. כך היה בבריאת העולם, שנאמר (בראשית א, ג): "וַיֹּאמֶר אֱלוֹהִים: יְהִי אוֹר – וַיְהִי אוֹר". פירשו חכמים, שהרעיון היה שיהיה אור גדול, אולם בפועל מפני החסרונות שבעולם, כדי שהרשעים לא ייהנו מהאור הגדול וישתמשו בו לרעה, הומעט האור הגדול וצומצם בעת ירידתו לעולם, שכן לשון 'ויהי' רומזת לצער (זוהר ח"א ל, ב; לא, ב, ועוד). אולם הירידה היא לצורך עלייה, ולאחר גמר תהליך התיקון, דבר ה' יקום, והאור הגדול יתגלה ואף יתעצם מתוספת הברכה שיעניקו לו הנבראים. כיוצא בזה, כל חזון בתחילתו גדול לאין ערוך מהגשמתו, ורק לאחר תהליך ארוך של תיקון, החזון מתגשם במלואו ואף יותר.

טגם בכל לידה, התקוות הן אינסופיות, הלב נוטה להאמין שלאחר נס הלידה העולם כולו ישתנה לטובה, והילד החדש יהיה מושלם, נפלא ושמח, חכם ובריא, ובימיו יבוא גואל. בפועל, לאחר הלידה נופלים אל שגרת החיים, אל הכאבים והתשישות. גם התינוק יצטרך להתמודד עם אתגרים ומשברים כמו כל בני האדם. גם גופה של היולדת מרגיש בזה, זהו הדיכאון המסוים שיולדות רבות חשות בתקופה שלאחר הלידה.

טהטומאה המלווה את הלידה, מבטאת את הצער על התקוות והחלומות שלא יתגשמו. בימי הטומאה שיש בהם מעין אֵבֶל על נפילת החזון אל קרקע המציאות, תוכל היולדת להשלים עם החסרונות שבמציאות, לקבל את ילדהּ בשמחה, לאזור כוח וחיוניות להתמודד עם האתגרים שילוו את גידולו וחינוכו, ולרוות נחת מהזכות הנפלאה שאין למעלה ממנה – להיות 'אמא'. תהליך דומה עובר בימים אלו על האב, שבהם עליו לעמוד מהצד, ולסייע לאשתו לנוח ככל האפשר, ובתוך כך לעכל את התפקיד הגדול שנפל בחלקו – להיות 'אבא'.

טבשלב הראשון, הטומאה יותר חמורה, והיא מבטאת את ההתרוקנות של האם מחלומותיה, ואת נפילתו של העובר מהעולם המופלא שבו היה ברחמה של אמו, אל העולם הזה עם כל הצער והבכי שבו. בשלב השני של 'דמי טוהר' הטומאה פחות חמורה, והיא מבטאת את המצב הבינוני, שבו החיים מתעצמים יחד עם ההכרה שהם מלוּוים בקשיים ומשברים, שרק מתוך ההתמודדות איתם אפשר להתקדם להגשמת כל החלומות. לכן בשלב זה, מדין התורה האשה אינה אסורה לבעלה, אבל אסור לה לנגוע בקודש ולהיכנס למקדש. ועל פי מנהג ישראל, אם תראה בהם דם, תיטמא כנידה.

טכהמשך למשמעות דיני הטומאה, על היולדת ומשפחתה לשים לב למצבה הגופני והנפשי, וליצור לה תנאים נוחים למנוחה, כדי שהיולדת תַרבה ככל האפשר בשינה, שעל ידה תוכל להתאושש במהרה, ובלעדיה, הדכדוך המצוי בתקופה שלאחר הלידה עלול חס ושלום להפוך לדיכאון. כאשר היולדת סובלת מדכדוך שאינו עובר, יש לפנות לרופא משפחה כדי לקבל תרופות קלות על מנת להקל על הדכדוך ולמנוע התדרדרות, וזאת בנוסף לקבלת עידוד ועזרה מהמשפחה לשם הוספת שעות שינה. במצב חמור יותר של 'דיכאון אחרי לידה', יש חובה להיעזר בתרופות חריפות שניתנות על ידי פסיכיאטר (אליו ניתן להגיע דרך קופת החולים), כדי לרפא את הדיכאון ולמנוע התדרדרות שעלולה להפוך למצב קבוע של מחלת דיכאון ואף להגיע לסכנת נפשות. במצב זה אין להתמהמה או להסתפק בטיפולים אלטרנטיביים, הואיל ומדובר במחלה מסוכנת.

ייולדת / לאחר הפלה

יאשה שהפילה עוּבר שאיבריו עוד לא הספיקו להתרקם, היינו בתוך ארבעים יום מעת ההפריה, אינה נטמאת בטומאת לידה אלא רק בטומאת נידה. לפיכך, כשיפסיק הדימום תפסוק בטהרה, תספור שבעה נקיים ותטבול לטהרתה.

יאם ההפלה התרחשה לאחר שכבר התרקמו איבריו של העובר, כלומר, לאחר שהעובר הגיע למצב התפתחות של ארבעים יום מעת ההפריה, ההפלה מטמאת בטומאת לידה. אם העובר היה זכר טומאתה שבוע, ואם נקבה – שבועיים. כשיש ספק אם העובר נקבה, כפי שקורה פעמים רבות, טומאתה נמשכת שבועיים. ואזי, לכל המוקדם תפסוק בטהרה לאחר שבעה ימים, כדי שבפועל הטבילה תהיה לאחר שבועיים (שו"ע יו"ד קצד, ג). אמנם בדרך כלל לאחר הפלה בשלב כזה, הדימום נמשך יותר משבוע, כך שממילא אין אפשרות להיטהר לפני שיעברו שבועיים.

ימחללים שבת כדי להציל עובר שברחם אמו, גם כשהוא בן פחות מארבעים יום (פנה"ל שבת כז, ג).

יתינוק שנולד עם בעיות ונפטר בתוך שלושים יום מלידתו – יש אומרים שאין מצווה לקוברו, הואיל והוא נחשב נֵפֶל ואין מצווה לקבור נפלים (או"ז, שו"ע או"ח תקכו, ט-י). ויש אומרים שמצווה לקבור נפלים, ואפילו אם העובר נולד כמה חודשים לפני זמנו, אם יש לו צורת אדם, מצווה לקוברו (מגן אברהם תקכו, כ; שואל ומשיב תליתאה א, טו). המנהג להחמיר ולקבור עובר שיש לו צורה על ידי ה'חברה קדישא' בלא שיתוף ההורים, כדי למנוע מהם צער מיותר.

יפעמים רבות, לאחר שהתרחשה הפלה טבעית ההמלצה הרפואית לבצע 'גרידה' של שאריות ההיריון, כדי להבטיח את הבראת הרחם. בלא זאת, פעמים שהדימום יימשך זמן רב יותר, והאשה לא תצליח להיכנס בעתיד להיריון.

ידיני אבלות לא חלים על מות עוּברים, אולם האובדן עשוי להיות מלוּוה בצער גדול, ואזי על בני הזוג לברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם דיין האמת". ואפשר שאחד יברך והשני יענה אמן (עי' פנה"ל ברכות יז, ח).