טהרת המשפחה — פרק ח׳

בכלה / זהירות מחופת נידה

בעל הכלה להשתדל ככל יכולתה להגיע לחתונה כשהיא טהורה. שאם לא כן שמחת החתונה תיפָגע מאוד, והחתן והכלה יצטרכו להיזהר בכל דיני ההרחקה שלמדנו לעיל (בפרק ג). בכלל זה יהיה אסור להם לתת יד זה לזה ולהעביר חפץ מזה לזה. אמנם בעת החופה, כדי למנוע בושה, יהיה מותר לחתן לכסות את הכלה בהינומה, ולענוד את הטבעת על אצבעה, ולתת לה את כוס היין והכתובה, תוך השתדלות שלא לנגוע בה. בנוסף, עד שהכלה תיטהר חל עליהם איסור 'ייחוד', ויהיה עליהם לישון בחדרים נפרדים בבית ההורים, או בבית אחר שיש בו עוד אנשים (כמבואר להלן הלכה יג). כמו כן, לאחר החופה יהיה אסור להם להתייחד ב'חדר הייחוד'.

בבנוסף, יש אומרים שהנישואין תלויים בכך שהחתן והכלה יתייחדו ייחוד גמור שראוי למצוות עונה, וכאשר הכלה אינה טהורה הם אסורים בייחוד, וממילא הנישואין אינם חלים (רמב"ם). אמנם כיוון שדחיית החתונה תגרום להפסדים גדולים ועוגמת נפש, נוהגים כדעת רוב הפוסקים, ומקיימים את החתונה גם כשהכלה אינה טהורה.

גכלה / בדיקות בתולה

גהכלה צריכה להיטהר לקראת חתונתה מדם וסתה, וכן מחשש 'דם חימוד' כפי שנלמד בהלכה הבאה. כדי להתחיל בתהליך הטהרה עליה לבצע בדיקת 'הפסק טהרה' לפחות שמונה ימים לפני החתונה. לאחר מכן, כשתשקע החמה, תתחיל בספירת שבעת הימים הנקיים. במשך שבעת הנקיים על הכלה לבדוק את עצמה בכל יום פעמיים, פעם בבוקר ופעם לפני השקיעה. ואם קשה לה, תבדוק את עצמה בכל יום פעם אחת. אם שכחה ובדקה את עצמה רק פעמיים במשך שבעת הימים, יצאה ידי חובת הבדיקות (כמבואר לעיל ד, ח).

גבדיקות הפסק הטהרה ושבעת הנקיים מתקיימות על ידי בד לבן שנקרא 'עד בדיקה', והן נועדו לוודא שאין דימום מהרחם (לעיל ד, ב). בדרך כלל, צריך לקיים בדיקות אלו בעומק הנרתיק ו'בחורים ובסדקים', היינו בכל צידי הנרתיק (לעיל ד, ג). אולם מחמת קרום הבתולים אין אפשרות לכלה לבדוק בתוך הנרתיק אלא רק בפתחו, בלא לגרום לשמץ כאב, כדי שלא ייצא דם מקרום הבתולים.

גשבעת הימים מסתיימים בדיוק שבוע לאחר ההפסק, שאם הפסק הטהרה התקיים לקראת סוף יום שלישי, ובליל רביעי התחילה בשבעת הנקיים, כך גם בשבוע הבא שבעת הנקיים יסתיימו בסוף יום שלישי, ומיד לאחר צאת הכוכבים בליל רביעי תוכל לטבול.

דכלה / טהרה מדם חימוד

דתיקנו חכמים שכאשר תתרצה הכלה להתחתן, תספור שבעה ימים נקיים ותטבול. מפני שאולי מתוך ההבנה שהנה היא עומדת להינשא ולהתחבר עם חתנה חיבור גמור, ייצא ליבה אליו בחמדה ומתוך התרגשותה ייצא מרחמה 'דם חימוד' ותיטמא ממנו (נדה סו, א). ואף שבדקה את עצמה ולא ראתה דם, ייתכן שיצא דם מועט ואבד בלחות הטבעית המצויה בנרתיק. הזמן שבו חוששים ל'דם חימוד' הוא בעת ההסכמה להינשא, שאז מתבהרת לכלה ההכרה שהיא עומדת להינשא. ואם ההסכמה לנישואין ניתנה זמן רב לפני החתונה, הזמן שבו יש סיכוי שתראה 'דם חימוד' הוא כשיתחילו בהכנות האחרונות, כשבועיים או שלושה לפני החתונה.

דגם אשה שאינה רואה וסתות, כדוגמת מבוגרת שפסקה מלראות דם וסת, כיוון שקיבלה הצעת נישואין והסכימה, ייתכן שתתרגש ותראה 'דם חימוד', ועליה לספור שבעה נקיים ולטבול לקראת חתונתה (נדה סו, א). ואף שרוב הסיכויים שלא ראתה דם, כיוון שתיקנו חכמים שכלה תספור שבעה נקיים ותטבול לקראת חתונתה, עליה לברך על הטבילה.

דכלה שיכולה להיטהר מהווסת האחרון שבוע או שבועיים לפני החתונה, נכון שתדחה את שבעת הנקיים כדי שתטבול יום או יומיים לפני חתונתה, ולכל היותר ארבעה ימים לפני החתונה. מפני שיש אומרים, שככל שמתקרב מועד החתונה, הסיכוי שתתרגש וייצא 'דם חימוד' גובר, ולכן טוב שתקרב את טבילת טהרתה למועד חתונתה. בנוסף, טוב שגם לאחר טבילתה תבדוק את עצמה בכל יום עד יום חתונתה בבדיקה של קינוח חיצוני, כדי להבטיח שלא החלה לראות דם מחמת חימוד.

דטבלה הכלה ונטהרה לקראת החתונה, והתעוררה קטטה וביטלו את החתונה, ושוב חזרו והסכימו להתחתן – צריכה לחזור ולספור שבעה נקיים ולטבול, שמא בעת חידוש קביעת הנישואין ראתה 'דם חימוד' (שו"ע יו"ד קצב, ג).

דגם המחזיר גרושתו, ואפילו היא מעוברת ממנו, צריכה לספור שבעה נקיים ולהיטהר מחשש 'דם חימוד' (שו"ע יו"ד קצב, ה; רדב"ז ג, תכג; תורת השלמים ט).

דגם כאשר קשישים מתחתנים, הכלה צריכה לספור שבעה נקיים ולהיטהר. אבל אם ברור שכבר פסקה מהחתן גבורת אנשים, ומגמת הנישואין לשם ידידות ועזרה, אינה צריכה לחשוש ל'דם חימוד' ולספור שבעה נקיים.

הכלה / טעם רוחני להימנעות מפגישה שבוע לפני החתונה

העל פי כללי ההלכה והסייגים שקבעו חכמים בדיני כתמים, הדין היה צריך להיות, שרק אם הכלה תראה בפועל דם מחמת חימוד, תיטמא, אבל אם בפועל לא תראה דם מלבד דם הנידות הקבוע, אין צורך שתחשוש לדם נוסף של חימוד. אולם החמירו חכמים בדין זה יותר, וחששו שמא יָצא דם חימוד ולא ראתה אותו כי אבד, ולכן תיקנו שכל כלה תיטהר מחשש דם חימוד. כפי הנראה היה לחכמים גם טעם רוחני, שכל כלה תיטהר לקראת חתונתה מתקופת התהייה והחיפושים, שבה לא זכתה להשלים את עצמה בזוגיות, ורק יכלה לחמוד ולהשתוקק. ותקדש את עצמה בשבעה ימים נקיים ובטבילה לקראת התחברותה עם בעלה באהבה ובשמחה. ספירת ימים אלו היא כעין ספירת שבעת השבועות שספרו ישראל לקראת מתן תורה, שנחשב כ'יום החתונה' שבין הקב"ה לכנסת ישראל.

הכהמשך לכך, בדורות האחרונים התפשט מנהג נאה בישראל, שהחתן והכלה אינם נפגשים בשבוע שלקראת הנישואין, ורבים משתדלים גם שלא לדבר בטלפון. נראה שהיסוד ההלכתי לכך הוא בדברי הראשונים הסוברים שככל שמתקרב מועד הנישואין ועדיין אי אפשר להתחתן, חשש דם החימוד עלול להתגבר, ואם ייפגשו יש לחשוש לכך יותר. הטעם הרוחני למנהג, שבשבוע מיוחד זה, מתוך הגעגוע וההשתוקקות לשמחת הנישואין, ייטהרו מהתקופה שבה היו חסרים ורק יכלו לחמוד ולהתגעגע, ויתקדשו לקראת נישואיהם בשמחה ובאהבה.

וכלה / תשובה לקראת החתונה

ומצווה לחתן ולכלה להתעורר בתשובה לקראת חתונתם, ובמיוחד ביום חתונתם, ויתפללו לה' שיזכו לחיות יחד באהבה ובשמחה, ויזכו לעסוק בתורה ובמצוות, ולעזור זה לזה להוציא אל הפועל את כל כישרונותיהם ולהגשים את כל שאיפותיהם הטובות, לתפארת התורה, ולבניין העם והארץ. ויזכו לכבד את הוריהם, וללדת ילדים ולגדלם לתורה ולמצוות ולחופה ולמעשים טובים. ויזכו לבריאות טובה ולפרנסה טובה. ויזכו לקיים שבתות וחגים מתוך שמחה ונחת. וטוב שיתפללו גם על בני משפחתם וחבריהם.

ואמרו חכמים (יבמות סג, ב): "כיוון שנשא אדם אשה – עוונותיו מתפקקין (נסתמים), שנאמר (משלי יח, כב): "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה'". ואף הכלה זוכה לכך ביום חתונתה, שכל מה שאמרו חכמים על החתן חל גם על הכלה. הטעם שנמחלים עוונותיהם, משום שבעודם רווקים הם כשני חצאים שלא מצאו את השלמתם, וכמו שאמרו חכמים (יבמות סג, א): "כל אדם שאין לו אשה – אינו אדם". והם עדיין שרויים בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה, בלא תורה, בלא חומה, בלא שלום (שם סב, ב). ועל ידי שהם מתחתנים באמונה ובאהבה כדת משה וישראל, הם מתאחדים ומשלימים את עצמם ודומים כמי שנולדו מחדש, ועוונותיהם שהשפיעו לרעה על אופיים נחבאים ונסתמים. אם יזכו לחזור בתשובה שלימה, עוונותיהם יתהפכו לזכויות, ויחד עם כל נטיותיהם הטובות יצמחו ויפרחו להעמיק ולהגדיל את אהבתם ולהעצים את חייהם. אבל אם יחזרו לחטוא, העוונות יחזרו למקומם, והנטיות והצדדים הרעים שבאופיים יצוצו כקוצים, וימררו את חייהם.

וביום הכיפורים אנו מתאמצים מאוד לחזור בתשובה בכנות וביושר, וביום החתונה, מגודל קדושת המעמד, החתן והכלה יכולים לזכות בכך בלא מאמצים מיוחדים. מפני שהם באמת רוצים לחיות מעתה ואילך באמונה ובאהבה, להקים משפחה טובה ולעשות מעשים טובים. לכן תשובתם מתקבלת ביום זה באופן מיוחד, ומתוך כך תפילותיהם נענות.

זכלה / מנהג צום ביום החתונה

זברוב קהילות ישראל, נהגו שהחתנים והכלות צמים ביום חתונתם, כדי שיְטהרו ויזככו את עצמם בתשובה, ומתוך כך יתפללו לה', שיְזַכֵּה אותם ברוב חסדיו, להגשים את כל השאיפות הטובות שלהם. בנוסף, חששו שמא מתוך המתח והלחץ יהיו חתנים שיַרבו לאכול ולשתות, ולא יגיעו לחופה בכובד הראש הראוי, ואולי אף לא יהיו מרוכזים מחמת שתיית משקאות אלכוהוליים. ויש קהילות של יוצאי ספרד ועדות המזרח, שבהן לא נהגו לצום ביום החתונה, ויש קהילות שבהן נהגו שהחתנים צמים והכלות אינן צמות, ותשובתן של הכלות נעשתה בטבילתן לקראת החתונה. למעשה, נכון לכל חתן לנהוג כאביו ולכל כלה לנהוג כאִמהּ. ובעלי תשובה יבחרו את המנהג הטוב בעיניהם.

זגם במשפחות שמנהגן לצום, אין מתענים בימים שאסור להתענות בהם, כראש חודש, חנוכה וחודש ניסן. חתן או כלה שחוששים שהתענית תתיש אותם או תגרום להם לכאבי ראש, אינם חייבים לצום. אמנם בעבר רק מעטים הקילו בזה, אולם כיום, לאחר שהתרגלנו לחיי שפע ופינוק, הצומות נעשו קשים יותר מבחינה נפשית, ולכן כאשר הצום גורם לצער – מקילים, מפני שצום זה נועד לעורר לתשובה ולא לשם כפרה וזיכוך על ידי קבלת ייסורים. וכן מצינו ביחס לצומות נוספים, שבעבר רבים נהגו לצום בהם לשם כפרה וזיכוך בקבלת ייסורים, ואילו כיום ההדרכה המקובלת להרבות בצדקה, לימוד תורה ותשובה במקום לצום. לפיכך, החוששים מהתענית אינם חייבים לצום, ויאכלו וישתו כפי צרכם, ויימנעו ממשקה אלכוהולי, ויתעוררו בתשובה על ידי קביעת לימוד ביום החתונה ומתן צדקה. ואם יש בכוחם, מוטב שיצומו עד חצות היום.

זמנהג הצום נמשך עד לאחר החופה או עד צאת הכוכבים, המוקדם מביניהם (חכמ"א קכט, ב; שדי חמד מערכת חתן וכלה ד).

חכלה / 'בעילת מצווה'

חמעלה מיוחדת יש בחיבור הראשון, שנקרא גם 'בעילת מצווה', שבו החתן והכלה מתחברים חיבור גמור וכורתים ברית עולם ביניהם. וכדרך שאמר אדם הראשון לאחר שפגש את אשתו ונשאהּ: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת. עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב, כג-כד). מתוך כך יוכלו להמשיך לבטא את איחודם במצוות עונה, באהבה ובשמחה במשך כל ימי חייהם. ומתוך כך גם יזכו לקיים את מצוות פרו ורבו (תוס' כתובות ד, א).

חהבתולים מבטאים את שמירת הכלה על עצמה עבור בעלה, שהוא יפתח את מעיין החיים שבה, ומתוך עונג ושמחה תזכה להוליד ממנו בנים ובנות. יש בחיבור זה שפותח את הבתולים עונג, ולעיתים גם כאב, שמבטא את הברית שהחתן והכלה כורתים ביניהם. ברית שתימשך תמיד, בטוב וברע. כדרך שנאמר (יחזקאל טז, ו): "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי". כלומר, למרות שהעולם מלא בחסרונות, וגם החתן והכלה אינם מושלמים, הנכונוּת של הכלה להיפתח אל חתנה כדי שיוכלו להתחבר, והנכונות של החתן להתחייב לדאוג לאושרה, מחפות על כל חיסרון. בכך נכרתת ביניהם ברית עולם, שעל ידי קיומה יזכו להמשיך את חייהם המשותפים לעד – בעולם הזה על ידי צאצאיהם, ובעולם הבא באיחוד נשמותיהם.

טכלה / בתולים בעבר וכיום

טהכתובה שתיקנו חכמים נועדה להבטיח את זכויותיה של הכלה ובמרכזה הסכום שתקבל במידה והנישואין יגיעו לקיצם, בגירושין או במות הבעל. לגבי גובה הסכום שבכתובה, תיקנו חכמים, שהנושא בתולה, הואיל והוא זוכה לדעת שהוא היחיד אצלה, יתחייב על מאתיים זוז לכל הפחות. והנושא כלה שאינה בתולה, יתחייב על מאה זוז לכל הפחות (כתובות י, ב). בעבר, אם לאחר בעילת המצווה לא יצא דם, התברר שהכלה לא היתה בתולה, והחתן היה יכול לטעון שהואיל והתחתן עמה על סמך ההנחה שהיא בתולה, יש לבטל את הנישואין, או להפחית את הסכום שבכתובה. אבל כיום, כאשר לא נמצא דם לאחר בעילת מצווה, אין אפשרות לטעון זאת, שהואיל והכלה מבוגרת, מעל גיל שמונה עשרה, פעמים שבאופן טבעי קרום הבתולים נמתח מאליו והפתח נפתח, ולא יוצא דם בעקבות החיבור. וככל שהכלה יותר מבוגרת, הסיכוי שלא ייצא דם בחיבור הראשון עולה, ואם הכלה גם היתה רגילה להשתמש בטמפון בעת הווסת, רוב הסיכויים שהבתולים נמתחו והיא לא תראה דם.

טלמרות שבעקבות דחיית גיל הנישואין פעמים רבות הבתולים כבר נמתחים ואינם נבקעים בבעילת המצווה, עדיין מעלת 'בעילת מצווה' נותרה במקומה, שעל ידה החתן והכלה מתאחדים וכורתים ברית עולם.

יכלה / דם בתולים וטומאתו

יתיקנו חכמים שלאחר שהחתן יתייחד עם כלתו הבתולה, ויקיימו את 'בעילת המצווה' באופן שלם, הכלה תיטמא מחמת דם הבתולים. אך החתן אינו צריך להזדרז לפרוש לאחר שיצא זרעו, אלא מותר להם להמשיך להתחבק בתנוחת החיבור. כשיחליטו להיפרד – החתן יפרוש מהכלה ויתחילו לנהוג בכל מנהגי ההרחקה של ימי הנידה.

יאמנם מהתורה דם בתולים נחשב כדם מכה, כלומר, כדם פצע, שאינו מטמא. אולם חששו חכמים, שמא מתוך התרגשות בקיעת הבתולים, יחד עם דם הבתולים יצא מהרחם דם שמטמא. כפי הנראה גם חששו חכמים שאם יקלו בדם בתולים, דימום הבתולים עלול להימשך גם בחיבורים הבאים הואיל והם נעשים ברצף בלא שיהיה זמן למכה להתרפא, ואזי גם כשיתחיל הווסת, יהיו שיטעו לחשוב שהוא דם בתולים ויעברו על איסור כרת. ובמיוחד בימים שלאחר הנישואין שתשוקתם של החתן והכלה מתעצמת, ואם לא יעשו סייג וינהגו איסור בכל דם, הם עלולים להגיע לידי איסור.

יגם אם לאחר החיבור הכלה לא ראתה דם בתולים, עליהם לפרוש כדין נידה, שהואיל והיתה בתולה אולי יצא ממנה מעט דם ואבד או שכבת זרע כיסתה אותו. וזאת בתנאי ששניהם בטוחים שהיה חיבור גמור באופן שכל האיבר נכנס לנרתיק והזרע יצא. אבל אם יש להם ספק בכך, אם ראו דם על הסדין או על הבגד שהתנקו בו – נטמאה, ואם לא ראו דם – טהורה. ורק לאחר שיקיימו חיבור גמור, גם אם לא ראו דם – תיטמא, שמא יצא דם ולא ראו אותו. כדי לצאת מהספק, עדיף שישתמשו בסדין ובגדים כהים שאין רואים עליהם דם, ואזי אם יסתפקו אם היה חיבור גמור, לא יצטרכו לפרוש.

יכלה שאינה בתולה, כגון אלמנה או גרושה או אף רווקה שכבר קיימה יחסי אישות שלא בקדושה, אינה נטמאת בחיבור הראשון, הואיל ואין לה דם בתולים.

יאכלה / טהרת הכלה אחר דם בתולים

יאלאחר שהחתן והכלה פורשים זה מזה, לא ניתן להתחיל מיד לספור שבעה ימים נקיים, שכן למדנו (לעיל ד, ה-ז) שכל עוד שכבת זרע יכולה לצאת מהנרתיק, האשה אינה יכולה להתחיל להיטהר. וכיוון שבמשך שלוש יממות הזרע עוד עלול לצאת, תמתין ליום הרביעי מהחיבור ולקראת סופו תפסוק בטהרה, ואז תתחיל את שבעת הימים הנקיים. ואם תרצה, תוכל למחרת החיבור לקנח היטב את הנרתיק כדי לנקותו מכל שיירי הזרע, ועוד באותו יום לפני השקיעה תפסוק בטהרה ותתחיל לספור שבעה ימים נקיים.

יאאמנם בפועל, המנהג הרווח שהכלה נוטלת גלולות לדחיית הווסת, ומיד לאחר החיבור הגמור מפסיקה ליטול אותן ותוך ימים ספורים תקבל את הווסת, ואזי רק לאחר סיום דם הווסת תוכל לפסוק בטהרה ולהתחיל לספור שבעה נקיים.

יאאם לאחר שהכלה תיטהר ויקיימו את החיבור תראה שוב דם מבתוליה, תחזור ותיטמא, וכך בפעם השלישית, שכל זמן שעוד נותרו שיירים מבתוליה ותראה מהם דם – תיטמא. הצער שייגרם מכך הוא גדול מאוד, לפיכך יש לעשות הכל כדי למנוע היטמאות חוזרת מדם הבתולים. העצה לכך, שלמחרת 'בעילת מצווה' שבה הכלה נטמאה מדם הבתולים, תמשמש עם בד לח את מקום הבתולים כדי להסיר את שאריות הבתולים (כמבואר בהערה). הניסיון מלמד שלאחר פעולה זו הסיכוי שתחזור לראות דם נמוך מאוד. ואזי אם בכל זאת תראה דם בימים שהיא לא אמורה לקבל את וסתה, דם זה כבר לא ייחשב כדם בתולים שמטמא, אלא כדם שיצא מפצע שנוצר בצידי הנרתיק בעקבות הסרת הבתולים, שאינו מטמא.

יבכלה / הסרת הבתולים בפעולה רפואית

יבכאשר החיבור כואב מדי, ולאחר כמה ניסיונות החתן והכלה נוכחים לדעת כי אינם מצליחים לבקוע את קרום הבתולים, מפני שהוא עבה במיוחד או שהם חששנים במיוחד. יש ללכת לרופאה שתפתח את הבתולים בפעולה כירורגית קלה. להלכה, אף שיצא דם מפעולה זו – הכלה אינה נטמאת. מפני שתקנת חכמים היא שהכלה תיטמא מדם בתולים שיצא תוך כדי חיבור, שמא מתוך ההתעוררות שמלווה את החיבור עם החתן, יצא מרחמה גם דם וסת או דם חימוד, אולם במקרה שהבתולים נפתחו בפעולה רפואית אין חשש כזה. לאחר מכן, גם אם הכלה תראה דם בעקבות החיבור, יהיה זה דם מכה שאינו מטמא, הואיל ויצא מהפצע שנותר בנרתיק ולא מהבתולים עצמם.

יבכמו כן מי שלא הצליחה לבצע את העצה האמורה בסעיף הקודם, תוכל ללכת לרופאה שתבדוק אם קרום הבתולים שלה נפתח לגמרי, ואם תראה שחלקו עוד חוסם את הפתח, תפתח את מה שנותר. ואזי אם בפעם שלאחר מכן הכלה תראה דם לאחר החיבור, ייחשב דם זה לדם פצע, ולא תיטמא ממנו.

יגכלה / אימתי ישנו איסור ייחוד

יגככלל אסור לאיש ואשה שאסורים זה על זה להיות לבדם במקום שאין רואים אותם, שמא יבואו לידי עבירה. איסור זה נקרא 'איסור ייחוד'. לכאורה גם לאיש ואשתו בעת נידתה אסור להיות לבדם בביתם, אלא שהואיל וכבר זכו לשמוח יחד במצוות עונה, ועוד יזכו לקיים מצוות עונה לאחר שתיטהר, יש להם כוח להתגבר על יצרם ולהמתין עד שתיטהר. וכבר למדנו (לעיל ג, א), שמסופר בתלמוד (סנהדרין לז, א), ששאל כומר נוצרי את רב כהנא, אתם אומרים שמותר לאדם להיות בבית סגור עם אשתו כשהיא נידה, "אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת"?! וכי אנשים צעירים יכולים להתגבר על יצרם ולא לחטוא?! השיב לו: "התורה העידה עלינו סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים, שאפילו כסוגה (סייג וגדר) של שושנים לא יפרצו בהן פרצות". כלומר, סייגי ההרחקה שתיקנו חכמים, שהם כגדר רכה של שושנים, מונעים את בני הזוג מעבירה. וזאת בתנאי שכבר קיימו את החיבור פעם אחת.

יגאבל אם היתה 'חופת נידה' או שלפני שהספיקו לקיים את החיבור האשה ראתה וסת ונטמאה, הם אסורים ב'ייחוד', עד שתטבול ותיטהר ויקיימו את החיבור.

יגגם אם שכבו בקירוב בשר בלא שתהיה ביניהם חציצה אפילו של תחתונים, אין עליהם יותר איסור ייחוד. אבל אם מתוך חששנות מופרזת אחד מבני הזוג נרתע מקירוב בשר בלא שום חציצה, וראתה הכלה וסת – אסורים בייחוד.

יגהעצה הנוחה עבור חתן וכלה שאסורים בייחוד, שילכו לאחר החתונה לבית הורי החתן או הכלה, ויגורו עמהם עד ליל הטבילה. במשך אותו הזמן יישנו החתן והכלה בשני חדרים נפרדים, שאין אפשרות לעבור ביניהם בלא לעבור דרך המסדרון שבו הולכים ההורים או אחרים מבני הבית (עי' כתובות ד, א; שו"ע יו"ד קצב, ד). וכשאינם ישנים, יקפידו שלא יהיו לבדם בחדר סגור, כאשר ביום עיקר ההקפדה שהחדר לא יהיה נעול, ובכל רגע יוכלו בני הבית להיכנס. ובערב עליהם להקפיד יותר, שהדלת תהיה פתוחה והחדר יהיה מואר. אם החתן והכלה רוצים להיות בביתם, הדרך למניעת 'ייחוד', שיארחו בביתם שני ילדים בני כשש ומעלה מבני משפחתם, כאשר בלילה החתן יישן עם הילד בחדר אחד והכלה עם הילדה בחדר אחר.

ידכלה / דחיית בעילת מצווה

ידבנוהג שבעולם החתנים והכלות רוצים לשמוח יחד שמחה של מצווה במשך שבעת ימי השמחה, ומצטערים מאוד מכך שהכלה נטמאת מיד לאחר הלילה הראשון מחמת דם בתולים. בנוסף, לרבים קשה לעבור משלב של איסור נגיעה לקיום המצווה באופן הראוי, דבר שעלול לגרום שהחיבור הראשון יהיה כרוך באי נעימות. ואם לא יספיקו להכיר ולשמח זה את זה, הזיכרון מהימים הראשונים שלאחר הנישואין, שאמורים להיות שמחים במיוחד, עלול להיות עגום. בנוסף, אם הכלה לא תספיק להתענג, ורק חוויה כואבת תישאר לה מהחיבור הראשון, יש חשש שתתקשה להיחלץ מהזיכרון השלילי ולהיפתח לקיום מצוות עונה בשמחה.

ידלפיכך, העצה הראויה, לדחות את 'בעילת המצווה' לסוף שבעת ימי השמחה, ובינתיים ישמחו זה את זה באהבה רבה. וכיוון שמדרך הטבע, כאשר החתן והכלה משמחים זה את זה, קשה מאוד לחתן להתאפק מלהוציא את זרעו, כאשר ירגיש החתן שתשוקתו גוברת, יקיימו חיבור על ידי מגע קל של האיבר באזור פתח הנרתיק, באופן שזרעו ייצא אליה בלא שום שמץ לחץ על הבתולים.

ידאמנם יש אומרים שעדיף להזדרז ולקיים את 'בעילת המצווה' בהקדם האפשרי, למרות שמיד לאחריו הכלה תיטמא ובני הזוג יצטרכו לפרוש זה מזה. ולטענתם אף יש בדחיית החיבור הגמור חששות מסוימים, כמובא בהערה. ורבים נוהגים כמותם. אולם נראה על פי הניסיון, שההדרכה הנכונה לימינו, לדחות את 'בעילת המצווה' כדי שהחתן והכלה ירבו בשמחת אהבתם.

טוכלה / בעילת מצווה בשבת

טומותר לקיים בעילת מצווה בשבת, ואין לאסור אותה מחמת שאסור לעשות דברים מצערים בשבת, כי שמחת מצוות החיבור גוברת על צער בקיעת הבתולים. וגם אין לאסור משום איסור 'חובל' בשבת, לפיו אסור לעשות חבּורה שמוציאה דם מהגוף, מפני שדם הבתולים נחשב ככנוס ושמור במקומו כדי לשמור את פִתחהּ, ובקיעת הבתולים אינה נחשבת כעשיית חבּורה שגורמת להוצאת דם מכלל הגוף. וגם אין זה נחשב כמלאכת תיקון של עשיית פתח, כי באמת מצב הבתולים נחשב מתוקן יותר, ובקיעת הבתולים נחשבת כקלקול הבתולים, שרק מפני המעלה הגדולה של החיבור בין בני הזוג ראוי לוותר עליהם (כתובות ה, ב – ז, א; שו"ע או"ח רפ, ב).

טזכלה / בדיקות אחר החתונה

טזיש אומרים, שכלה שאין לה וסת קבוע צריכה לוודא שהחיבור אינו גורם לה להופעת וסת. לשם כך, לאחר שיהיה ברור שדם הבתולים פסק, במשך שלוש הפעמים הראשונות שבהן יקיימו את החיבור, יבדקו החתן והכלה את עצמם. וכך יעשו: יכינו בדים לבנים נקיים לבדיקה, לפני החיבור הכלה תבדוק את עצמה שהיא נקייה, כדי שתהיה בטוחה שווסתה לא התחיל. לאחר החיבור, החתן והכלה יבדקו את עצמם עם הבד, כדי לוודא שאין עליהם דם מחמת החיבור. לאחר שיבדקו את עצמם שלוש פעמים באופן זה, יידעו בוודאות שהחיבור אינו גורם לכלה להופעת וסת (שו"ע יו"ד קפו, ב, עפ"י הרי"ף, והרבה אחרונים).

טזמנגד יש אומרים, שאין צורך לקיים בדיקות אלה, מפני שלדעת רוב הראשונים, אין לחשוש בלא סיבה שהחיבור יגרום להופעת הווסת (רש"י, תוס', רז"ה, ריטב"א ועוד). וגם בפועל, החשש שהחיבור יגרום להופעת וסת הוא אפסי. וכך נהגו בכמה קהילות (ש"ך קפו, א).

טזלמעשה, הלכה כדעת המקילים שאין צריך לקיים בדיקות נוספות אחר סיום דם הבתולים. והרוצים להדר, ינהגו כדעת המחמירים.