כשרות — פרק ט״ז

בשילוח הקן / טעמי המצווה

באחד התחומים החביבים והעמוקים בלימוד התורה הוא 'טעמי המצוות'. חשיבותו כפולה: מצד ערכו הלימודי, ומצד שהבנתו יוצרת הזדהות עם המצווה ורצון לקיימה. אמנם חובה להדגיש, שאין בכוחנו להבין את הסיבה המוחלטת לקביעת המצווה, מפני שהשכל האנושי מוגבל ואינו מסוגל להבין את מחשבות הבורא ואת עומק כוונת התורה. ולכן הטעמים הם הבנות שאנו מבינים במצווה, אבל איננו טוענים שהם הסיבה היחידה למצווה, ולכן גם איננו מסיקים על פיהם מסקנות הלכתיות.

ביתר על כן, מצד מסוים עדיף לקיים את המצוות מפני שהקב"ה ציווה אותנו לקיימן, ולא מפני שאנו מבינים את טעמיהן. כי כך היא מעלתו של המאמין השלם שהוא מקיים את מצוות בוראו למרות שאינו מבין את טעמו. וזה שבחם הגדול של ישראל, שאמרו "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז), כלומר, מרוב דבקותם בה', הסכימו מראש לקיים את כל מה שיצווה בלא שום טעם זולת שכך רצונו. לאחר הבנה זאת אנו רשאים להעמיק בתורה ובטעמי המצוות, ולהוסיף משמעות ושמחה בעת קיומן.

בשלושה טעמים עיקריים נזכרו למצוות שילוח הקן:

בהאחד, לנטוע בלבנו כבוד לערך שימור החי. שכן היסוד החשוב ביותר לקיום מיני החי הוא יכולתם לגדל את הדור הבא, ולשם כך נבראה הציפור עם תכונה של טיפול מסור בביציה ובגוזליה. האיסור ליטול את האם ולפגוע ביכולתה להמשיך להעמיד צאצאים, דומה לאיסור לעקור עץ פרי, הואיל וממנו צומחים פירות רבים (לעיל יג, א-ג). את פירות העץ מותר לקטוף, כי אין בכך פגיעה בעץ שהוא מקור החיים. וכן את האפרוחים והביצים מותר ליטול בתנאי שמשלחים תחילה את האם שהיא מקור החיים לצאצאים נוספים. האיסור חל על ציפורים טהורות שגדלות בר, כי לגבי ציפורים שגדלות ברשותנו אין חשש, שכן ממילא נדאג שימשיכו להתרבות. וכן לגבי ציפורים טמאות אין חשש, שכן ממילא לא נתאמץ לצוד ציפורים רבות מהן, הואיל והן אסורות עלינו באכילה (עפ"י רבנו בחיי וספורנו דברים כב, ו).

בהשני, לחזק בליבנו את מידת הרחמנות, שלא ניטול את האם מעל גוזליה, אלא קודם נשלחנה לחופשי, ורק לאחר שתתרחק מן הקן, ניטול את גוזליה. בתכונה שטבע ה' בציפור ששומרת ומטפחת את ביציה וגוזליה ישנו ביטוי של דאגה ומסירות לגידול הדורות הבאים עד שהיא מוכנה לסכן את חייה לטובת צאצאיה, ואין ראוי שננצל תכונה נאצלה זו של האם, כדי לצוד אותה ולאכול מבשרה (רמב"ן דברים כב, ו; חינוך תקמ"ה).

בעל פי טעמים אלו, אפשר להבין את השכר שהבטיחה התורה למי שמשלח את האם, שנאמר "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים", שכל הדבק במידותיו של הקב"ה ומרחם על מיני החי, יזכה שה' ירחם עליו, יאריך את ימיו וייטיב לו. עוד אמרו חכמים, שבזכות מצווה זו עקרים זוכים להיפקד, שכשם שהם כיבדו את דאגת האם לגוזליה, כך הם יזכו לגדל ילדים (דברים רבה ו, ו).

בעוד טעם נזכר בדברי המקובלים, והוא נוגע למצבנו הלאומי, שבעת שאדם מישראל משלח את האם מעל בניה, והיא מצטערת על גוזליה ומטפחת בכנפיה, עולה זכרונם של ישראל לפני אביהם שבשמים, שמעת שגלתה השכינה וחרב בית המקדש נתונים הבנים בצרה ובשביה, כיתומים וגלמודים. כלומר, מצוות שילוח הקן נוגעת למציאות מורכבת ומסובכת, שמצד אחד האדם צריך לאכול ורוצה את בשר הציפור, הגוזלים והביצים, ומצד שני ראוי לחוס על האם המטפלת בבניה. וכיוון שאין אפשרות לספק את כל הרצונות, היה האדם יכול להתייאש מלנסות לקיים את חייו על פי האידיאלים. אולם התורה מדריכה אותנו לנהוג במידה הטובה האפשרית למצבנו המסובך, ולשלח את האם וליטול את הבנים. וכיוון שאפילו בתוך המציאות המסובכת של העולם הזה והגלות, בני ישראל משתדלים לנתב את דרכם על פי ערכי התורה והמוסר, מתעוררים עליהם רחמים לגאול אותם מייסורי הגלות וסיבוכיה אל ארץ ישראל ובניין המקדש, כדי שיוכלו להגשים את כל האידיאלים, וכל בריה ובריה תוכל לחיות באופן המושלם עבורה, והעולם כולו יתמלא נחמה ושמחה.

גשילוח הקן / האם מצווה לשלח את האם גם כשאין צורך בביצים

גאמרו חכמים שאין מצווה לחפש קן ציפור כדי לקיים את המצווה, שנאמר "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ" (חולין קלט, ב). אמנם התעוררה שאלה לגבי מי שאינו מעוניין בגוזלים או בביצים והזדמן לפניו קן ציפור, האם מצווה עליו לשלח את האם ולקחת את הגוזלים או הביצים?

גלדעת פוסקים רבים, רק מי שצריך את הגוזלים או הביצים, מצווה שישלח את האם כדי לקחתם. אבל אם אינו צריך להם, אין מצווה שישלח את האם וייקח את הגוזלים. וכיוון שכך, אין ראוי לעשות זאת, כדי שלא לגרום צער לבעלי חיים, ולא להשחית בחינם גוזלים וביצים.

גאולם יש אומרים, שכל הפוגש בדרכו קן ציפור, מצווה שישלח את האם וייקח את הבנים. ויש מהמקובלים שסוברים, שאף ראוי לכל אדם מישראל לחפש קן ציפור, כדי לקיים לפחות פעם אחת בחייו את מצוות שילוח הקן. ואין בזה איסור השחתה ו'צער בעלי חיים', הואיל ועושים זאת לצורך קיום המצווה.

גלמעשה נראה שהעיקר כדעה הראשונה, ורק מי שרוצה את הגוזלים או הביצים, מצווה שישלח את האם וייקחם. אבל מי שאינו מעוניין בהם, אין לו מצווה לשלח את האם ולקחתם, וממילא אין לעשות כן משום צער בעלי חיים ובל תשחית. ואם ירצה לקיים את המצווה כפי הדעה השנייה, מוטב שיבריח את האם מעל הקן בצעקה או במכה קלה על הקן, ולא ייקח את הגוזלים או הביצים. שכן יש אומרים שכבר בכך שיבריח את האם מעל הקן ויוכל על פי ההלכה לקחת את הגוזלים או הביצים – יקיים את המצווה, ובאופן זה יקיים את המצווה בלא להתנגש עם עמדת הדעה הראשונה (שו"ת חכם צבי פג; שבט יהודה יו"ד רצב; אור שמח הל' יו"ט ג, ח).

דשילוח הקן / פרטי הדינים

דמצוות שילוח הקן שייכת רק במיני ציפורים טהורות. לפיכך צריך לדעת להבדיל בין המינים הכשרים לאכילה לטמאים. המינים הטהורים המצויים בסביבתנו הם: יונים, תורים ודרור הבית.

דכמו כן צריך להבחין בין הזכר לנקבה, שכן מצוות שילוח הקן היא רק כאשר האם רובצת על אפרוחיה. בפועל, ביונים ותורים, רוב שעות היום הזכר רובץ, והאם רובצת בערך משעה חמש לפנות ערב ועד שבע בבוקר, ואם ישלח אותה – יקיים את המצווה. אבל אם יבוא באמצע היום, סביר שימצא את הזכר, ואם ישלחנו וייקח את הגוזלים – לא יקיים מצווה. אמנם דרור הזכר רובץ על הקן רק כשעתיים ביום, וסימנו שיש לו כתם שחור בחזה.

דעוד צריך לדעת שאם הקן נבנה בתוך חצרו המשתמרת, או על גגו, ברגע שהאם התעופפה מעל קינה, חצרו קנתה עבורו את הביצים והאפרוחים, ואין לו מצווה לשלח את האם. ורק אם יתנה בדעתו בעת שהציפורים יתחילו לבנות את הקן, שאינו מעוניין שהקן יהיה שייך לו, תהיה לו מצווה בשילוח האם.

דלדעת רוב הפוסקים, שילוח האם יכול להיעשות על ידי הברחתה מהקן בצעקה או במכה ביד או במקל על הקן. ולדעת הרמב"ם (הל' שחיטה יג, ה), רק אם יתפוס את האם בכנפיה וישלחה, יקיים את המצווה. אמנם מנגד יש חשש שאולי לדעת כמה ראשונים, אם יתפוס את האם בכנפיה יעבור באיסור, שאמנם יתקן אותו לאחר שישלח אותה, אבל בינתיים בעוד הוא תופסה יהיה בידו איסור. ולכן נכון לשלח את האם בקול או במכה.