מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםכשרות — פרק י״ז
אכשרות בעלי חיים / ההגבלות והאיסורים באכילת בשר
אכפי שלמדנו (בפרק יד), אכילת בשר היא נושא מורכב מצדדים שונים. מצד אחד אכילתו מעניקה לאדם כוחות רבים, גופניים ונפשיים, ויש באכילתו לשם שמיים גם ערך פנימי של תיקון עולם. מאידך, הרצון לאכול בשר עלול לגרור את האדם לתאווה ואכזריות. וכלל הוא, שככל שיש במאכל יותר חיוניות, תועלת ותאווה, כך הוסיפה בו התורה יותר מצוות כדי להדריך ולכוון אותנו אל הצד הטוב, לכן בנוגע לאכילת בשר יש יותר מצוות ואיסורים.
אואלו הן המצוות הקשורות לאכילת בשר: א) שלא לאכול בהמות וחיות טמאות כסוס ואריה. ב) שלא לאכול עופות טמאים כיען, נשר ונץ. ג) שלא לאכול דגים טמאים כשפמנון. ד) שלא לאכול חגבים טמאים. ה) שלא לאכול שרצים זוחלים, מעופפים ומימיים, כצפרדע, חסילון (שרימפס) וסרטנים (לובסטר). ו) לשחוט בהמות, חיות ועופות. ז) שלא לאכול את דמם. ח) לכסות דם חיה ועוף. ט) שלא לאכול חֵלֶב בהמות. י) שלא לאכול נבלה, שמתה בלא שחיטה. יא) שלא לאכול טריפה, שנשחטה ונמצא פגם בגופה. יב) שלא לאכול אבר מן החי. יג) שלא לאכול את גיד הנשה. יד) שלא לבשל בשר בחלב, ושלא לאכול תבשיל זה או ליהנות ממנו (רמב"ם בפתיחה להלכות מאכלות אסורות פירט מצוות אלו לכ"א מצוות).
איש מצוות שטעמן מובן, כמו מצוות כיבוד הורים, צדקה ואיסור רצח, וגם אם מצוות אלו לא היו כתובות בתורה היה ראוי שנקיים אותן מדעתנו, והן הנקראות משפטים. ויש מצוות, שאם לא היו כתובות בתורה, לא היה עולה בדעתנו לקיימן, כמו למשל איסור שעטנז ואכילת מאכלים אסורים, והן הנקראות חוקים. מצד מסוים קיום החוקים מבטא יותר את האמונה והדבקות בה', מפני שאנו מקיימים אותם רק מפני שכך ציוונו ה' יתברך ולא מפני שום טעם אנושי. מבחינה זו במצוות אלו אנו מתקדשים יותר, לפי זה ראוי להיזהר שלא למצוא למצוות אלה סיבות אנושיות שעלולות לפגום במשמעותן האלוקית המקודשת. כיוצא בזה אמרו חכמים: "לא יאמר אדם: אי אפשי (אין רצוני) לאכול בשר חזיר (מפני שהוא מאוס), אבל יאמר: אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמיים גזר עלי כך" (ספרא קדושים קכח, רש"י ויקרא כ, כו).
אלאחר ההכרה היסודית שאין בידינו אפשרות להבין את הסיבה לחוקי התורה, אפשר להתבונן בערכים ובמשמעויות שאנו יכולים ללמוד מן המצוות הללו.
אהיסוד החשוב ביותר, שקשור לעצם היות מצוות אלה חוקים, הוא ההבדלה שמצוות אלו יוצרות בין ישראל לעמים. בעלי חיים רבים ברא הקב"ה בעולם, ואחר שהתיר לבני האדם לאכול מבשר כולם, הבדילנו מכל העמים וקדשנו במצוותיו, והתיר לנו לאכול את המינים הטהורים בלבד, ואסר לנו את המינים הטמאים. שנאמר (ויקרא כ, כג-כו): "וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם, כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם. וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם, וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ, אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים. וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר, וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא. וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה', וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי". אמרו חכמים (שם בספרא): "כשם שאני קדוש כך אתם הֶיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם הֶיו פרושים… אם מובדלים אתם מן העמים הרי אתם לשמי, ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר מלך בבל וחבריו" (מלכי העמים ששיעבדו את ישראל). הרי שלפני כל טעם ומשמעות, דיני הכשרות יוצרים הבדלה בין ישראל לעמים, ומסייעים בידם לשמור על זהותם המיוחדת כעמו של ה' ומבשרי דברו לעולם.
בכשרות בעלי חיים / המינים הטהורים והטמאים
בלארבעה סוגים חילקה התורה את בעלי החיים: א) בהמות וחיות (יונקים). ב) דגים. ג) עופות. ד) שרצים (ובכללם זוחלים, שוחים במים ומעופפים שמהם החגבים הטהורים). בכל הסוגים הללו יש מינים טהורים ויש מינים טמאים, כמבואר בהמשך הפרק.
בנתנה התורה סימנים להבחין בין בהמות, דגים ושרצים טהורים לטמאים. וכן מנתה רשימה של עופות טמאים, ללמדנו ששאר העופות טהורים.
בכמה מגדולי הראשונים ציינו שישנה תכונה אופיינית למינים הטהורים, שהם אוכלים עשב ויש להם מזג נוח, ואילו המינים הטמאים הם טורפים וכעסנים. וכיוון שהמזון שהאדם אוכל משפיע על נפשו, צוותה התורה שלא נאכל מינים שנוטים לאכזריות (רמב"ן, רבנו בחיי ואברבנאל ויקרא יא; עקדת יצחק שמיני שער ס).
ביש שכתבו, שהמינים הטהורים בריאים לאכילה, ואילו המינים הטמאים אינם בריאים (מו"נ ג, מח). ורבים התנגדו להזכרת טעם זה, שאין ראוי להקטין את התורה ולעשותה כספר רפואות. ועוד, שלא מצינו שהגויים פחות בריאים בגופם מיהודים, אלא המצוות נועדו לקדש את ישראל ולתקן את נשמתם, וישראל שאוכל מאכלים אסורים מטמא את נפשו, ולכן קראה התורה למינים שאסור לאכול – טמאים (עקדת יצחק שמיני שער ס; אברבנאל ויקרא יא).
בוכן דרשו חכמים (יומא לט, א): "עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר (ויקרא יא, מג): וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם, אל תקרי וְנִטְמֵתֶם אלא וְנִטַּמְטֶם", היינו שכל העבירות, ובמיוחד אכילת מאכלים אסורים, מטמטמות את הלב, שלא יוכל לקלוט עניינים רוחניים שבקדושה. מצד זה איסור מאכלים אסורים חמור יותר משאר האיסורים, מפני שהמאכל האסור נכנס לתוך הגוף, מתערב בו ופוגמו (רמב"ן, בחיי, עקדת יצחק, אברבנאל, מלבי"ם, לויקרא יא).
גכשרות בעלי חיים / סימני הטהרה בבהמות וחיות
גשני סימנים נתנה התורה לחיות ולבהמות הטהורות, שנאמר (ויקרא יא, ב-ג): "זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ. כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ".
גהסימן הראשון: מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת. פַּרְסָה היא מעטה קשה, כעין ציפורן עבה או עצם רכה, שגדלה על כף רגלה של הבהמה, שעל ידה היא דורכת על הקרקע בלא להינזק. שֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת פירושו, שכף רגלה ופרסתה שסועות, כלומר מפוצלות לשני חלקים.
גהסימן השני: מַעֲלַת גֵּרָה. למינים הטהורים שאוכלים עשב, שעיכולו קשה וממושך, ישנה מערכת עיכול מיוחדת המורכבת מארבע קיבות: א) כרס, ב) בית הכוסות, ג) המסס, ד) קיבה. בתחילה מעלי הגרה תולשים את העשב במהירות ולועטים אותו מעט. משם הוא יורד ל'כרס' ועובר עיכול ראשוני. משם עובר ל'בית הכוסות' ומתגבש ככדורים כדורים. לאחר מכן חוזר ועולה לפה ללעיסה ממושכת, וזוהי העלאת הגרה. לאחר מכן יורד ל'המסס' ומשם לקיבה.
גלארבעה מינים יש סימן אחד שבו הם דומים למינים הטהורים, אבל כיוון שאין להם את שני סימני הטהרה – הם טמאים, והם: גמל, שפן, ארנבת וחזיר. שנאמר (ויקרא יא, ד-ו): "אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה". שלושה מהם מעלים גרה אבל אין להם פרסה שסועה, שנאמר: "אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם. וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם. וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִיא לָכֶם". אמנם בפועל הארנבת והשפן אינם מעלים גרה במובן המקובל, אולם כיוון שפיהם נראה כעסוק תמיד בלעיסה כדוגמת מעלי הגרה, והארנבת אוכלת את צואתה ונראית כמעלת גרה, לפיכך כתבה התורה שהם טמאים הואיל ואינם מפריסי פרסה (רד"צ הופמן שם). החזיר מפריס פרסה אבל אינו מעלה גרה, ולכן הוא טמא, שנאמר (שם ז): "וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם".
געוד סימן מובהק נתנו חכמים למינים הטהורים, שאין להם שיניים בחלק הקדמי של הלסת העליונה. סימן נוסף, שהבשר שמתחת לעצם הזנב שלהם הולך שתי וערב. אמנם גם לערוד סימן זה והוא טמא (חולין נט, א). עוד סימן אמרו, שהחָלָב של המינים הטהורים יכול להתגבן לגבינה, ואילו החָלָב של המינים הטמאים אינו מתגבן (ע"ז לה, א). עוד סימן הוזכר, שכל שיש לו קרניים סימן שהוא טהור, אולם סימן זה אינו מוסכם על הכל כסימן מובהק (נדה נא, ב; חולין נט, א-ב, תוס' 'אלו').
גככלל, הסימנים שנתנה התורה למינים הטהורים הם סימנים של אוכלי עשב שאינם טורפים, שהואיל והעשב קשה לעיכול מפני התאית המרובה שבו, ברא להם ה' מערכת עיכול משוכללת ואפשרות להעלות גרה כדי שיוכלו להמשיך ללעוס את המאכל לצורך עיכולו. ובמקום טפרים לנעוץ בטרף יש להם פרסות שסועות, שנועדו לסייע להם לרוץ בהרים ולטפס על סלעים, כדי למצוא עשב, לאוכלו במהירות ולברוח בזריזות מחיות הטרף למקום שבו יוכלו ללעוס את המזון בנחת. גם השיניים הקדמיות שחסרות להם בלסת העליונה מבטאות את זה שהם לא טורפים, ושיניהם נועדו לצורך לעיסת העשב. וכן הקרניים נועדו להגנה ולא להתקפה. למרות זאת, המינים הטהורים מצליחים להתקיים יפה בעולם, ללמדנו שאם מוכנים להתאמץ ולהסתפק במועט, אפשר למצוא פרנסה טובה גם בלי לטרוף.
דכשרות בעלי חיים / המינים הטהורים ודיניהם
דעשרה מינים טהורים מנתה התורה, שנאמר (דברים יד, ד-ה): "זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ: שׁוֹר, שֵׂה-כְשָׂבִים וְשֵׂה-עִזִּים. אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר". שלושת המינים הראשונים הם בהמות, היינו חיות מבויתות, ושבעת המינים שאחריהם הם חיות בר.
דאף שלעניין סימני הטהרה אין הבדל בין בהמות לחיות וכולן כשרות לאכילה, מכל מקום לקרבנות מעלים בהמות בלבד. כהמשך לכך, ישנה מצווה מיוחדת בבהמות, שאסור לאכול את החֵלֶב שלהן, היינו את אותם השומנים שהיו מקטירים מהקרבנות על גבי המזבח. מאידך, ישנה מצווה מיוחדת בחיות ועופות, שצריך לכסות את דמן בעפר לאחר השחיטה (להלן יח, ט-י).
דאמרו חכמים (חולין סג, ב): גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהחיות הטמאות מרובות על הטהורות, לפיכך מנה הכתוב את המינים הטהורים. אמנם ככל המינים שבטבע גם עשרת המינים הטהורים מתפצלים לגזעים שונים.
דזהות שלושת מיני הבהמה ידועה, הואיל והם מינים מבויתים, ולכן לא נשתכחה המסורת שלהם. הראשון הוא שׁוֹר, ובאופן מפורט קוראים לזכר שור ופר, לנקבה פרה, לצעירים עגלים, ולמשפחה כולה בקר. ויש מהם גזעים רבים, ומהם: דמשקאית, הולשטיין, הרפורד וברהמה. המין השני שֵׂה-כְשָׂבִים, או כבשים. לזכר קוראים אַיִל, לנקבה רחל, ולצעירים טלה וטליה. גם מהם יש גזעים רבים, ומהם: האליה, מרינו ואוואסי. המין השלישי שֵׂה-עִזִּים, או עיזים. לזכר קוראים תיש ושעיר, לנקבה עז ושעירה, ולצעירים גדי וגדיה. גם מהם יש גזעים רבים, ומהם: בלאדי ואלפיני. לשתי משפחות הכבשים והעיזים קוראים צאן.
דזהות שבעת מיני החיות שגדלות בר נשתכחה ברבות השנים והגלויות, וכעת אנו מכירים בוודאות על פי המסורת רק שני מינים – צבי ואַיָּל. אמנם למעשה, כיוון שסימני הטהרה בבהמות ובחיות ברורים, כל חיה שיש לה סימני טהרה אלו – מותרת לאכילה. וכן נפסק להלכה לגבי הז'בו (קול מבשר א, ט).
דעל פי החלוקה המקובלת כיום במדע הזואולוגיה, כל מיני הבהמות והחיות הטהורים נמצאים במחלקת היונקים בסדרת 'מכפילי הפרסה' תת סדרה 'מעלי גרה'. אמנם למעשה, כדי להכשיר מין מסוים, צריכים מומחים יראי שמיים לבדוק היטב את סימניו, ואם יימצאו טהורים, המין כשר.
הכשרות בעלי חיים / עופות
הלגבי עופות לא כתבה התורה סימני טהרה, אלא רק הזכירה את המינים הטמאים. שנאמר (דברים יד, יא-יח): "כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ. וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם: הַנֶּשֶׁר וְהַפֶּרֶס וְהָעָזְנִיָּה. וְהָרָאָה וְאֶת הָאַיָּה וְהַדַּיָּה לְמִינָהּ. וְאֵת כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ. וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ. אֶת הַכּוֹס וְאֶת הַיַּנְשׁוּף וְהַתִּנְשָׁמֶת. וְהַקָּאָת וְאֶת הָרָחָמָה וְאֶת הַשָּׁלָךְ. וְהַחֲסִידָה וְהָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְהַדּוּכִיפַת וְהָעֲטַלֵּף" (כיוצא בזה נאמר בויקרא יא, יג-יט).
האמרו חכמים (חולין סג, ב): גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעופות טהורים מרובים על הטמאים – לפיכך מנה הכתוב את הטמאים, ללמדנו שכל השאר טהורים.
הסיכמו חכמים שישנם עשרים וארבעה סוגי עופות טמאים, וכל המכיר את כולם בשמותיהם ובסימניהם, יכול לקבוע שכל שאר העופות הם טהורים. אלא שמסורת זו אבדה במשך הגלות. אולם נתנו חכמים כמה סימנים להבחנה בין עוף טהור לטמא, שכל עוף שהוא דורס, כלומר, הורג את טרפו בציפורניו – טמא. ואם מעמידים אותו על חוט והוא חולק את רגליו, שתי אצבעות לכאן ושתי אצבעות לכאן, בידוע שהוא דורס.
הלגבי עוף שאין ידוע אם הוא דורס או אינו דורס, אם יש לו אצבע יתירה, זפק וקורקבנו נקלף – הוא טהור. ואם ידוע שאינו דורס, מספיק שיהיה בו סימן אחד מהשלושה הללו כדי שיחשב טהור (חולין נט, א, טור ב"י פב, ב, ש"ך ד).
האמנם למעשה כתבו הראשונים, שהואיל והיו מקרים שעל סמך הסימנים חשבו על עוף מסוים שהוא טהור ולבסוף התברר שהוא דורס וטמא (עי' חולין סב, ב), אין נוהגים לסמוך כיום על הסימנים, ואוכלים רק עוף שיש לגביו מסורת ברורה שהוא טהור (רש"י, רא"ש, רמ"א ושו"ע יו"ד פב, ב-ג).
הנזכיר כמה ממיני העוף הטהורים שרגילים לאכול כיום: השכיח ביותר הוא התרנגול ואחריו תרנגול הודו. וכן יש שרגילים לאכול: אווז-בית, ברווז-בית, ברבור מצוי, יונים (יוני-הבית ויונת-הענק), תור מצוי, דרור ושליו.
הבארו המפרשים שהואיל והעוף יותר רוחני מהחיות, לכן רוב מיניו טהורים. אולם יתכן שדווקא מפני שהוא רחוק יותר מאיתנו, אבדו מסורותיו עד שלמעשה מכשירים רק מקצת מהעופות, אותם שיש לגביהם מסורת שהם כשרים.
וכשרות בעלי חיים / מקרים של ספק
וכאשר ישנה מסורת ברורה לעדה אחת על עוף מסוים שהוא טהור, יכולות שאר העדות לסמוך על המסורת שלה. ובתנאי שמסורת אותה עדה ידועה כאמינה, והטעם שרק אצלם מסורת טהרת עוף זה נשמרה, מפני שרק במקומם עוף זה היה מצוי בכל השנים.
ואבל אם לבני העדות שלא נהגו לאכול את אותו העוף היתה סיבה לאוסרו, כגון שסימניו מעוררים ספק, או שסברו שבני אותה עדה שנהגו לאוכלו לא היו מדקדקים מספיק בהעברת המסורות, או מפני שאותו עוף דומה לעופות טמאים, ואם יאכלו אותו יש חשש שיטעו ויאכלו גם עופות טמאים, עליהם להמשיך במנהגם שלא לאכול את אותו העוף (ש"ך פב, יא, עפ"י רא"ש ורשב"א). אמנם בני אותה עדה שנהגו לאוכלו, כל זמן שנהגו כך בהסכמת רבניהם, רשאים להמשיך במנהגם.
ולגבי 'תרנגול-הודו', היו שעוררו שאלה, הרי הוסכם להלכה שרק עוף שיש לגביו מסורת מתקופת המשנה שהוא טהור נאכל, ואילו מוצאו של 'תרנגול-הודו' מיבשת אמריקה, שהתגלתה בשנת ה'רנב (1492), הרי שאין לגביו מסורת שהוא טהור. ולמרות שיש לו את כל סימני הטהרה שמנו חכמים, היו רבנים שלא רצו לאוכלו מפני שאין לגביו מסורת. אולם למעשה נפסק שהוא טהור, וכן נוהגים ישראל לאוכלו (כנה"ג יו"ד פב, כז). כפי הנראה הרבנים הראשונים שראוהו סברו שאינו נחשב מין חדש, אלא גזע נוסף של תרנגול, ולכן אין צורך שתהיה לגביו מסורת. ואמנם יתכן שאם שאלה זו היתה באה בפני רבנים אחרים, היו נוטים להחמיר ולהחשיבו כמין נפרד שצריך לגביו מסורת מיוחדת. אבל כיוון שהרבנים הראשונים שראו אותו הורו להיתר והוראתם פשטה בקהילות רבות, מותר לכל ישראל לאוכלו. ויש אומרים שאין לאסור תרנגול הודו, מפני שרק עוף נדיר אין מתירים על סמך סימנים אלא צריך מסורת להתירו, מפני שיש חשש שמא הוא לפעמים דורס בעלי חיים בציפורניו, וכיוון שאינו מצוי בינינו עדיין לא ראינו זאת. אבל כאשר מדובר בעוף שנמצא אצלנו לאלפים, וידוע לכל שאינו דורס, אפשר לאוכלו על פי הסימנים שמנו חכמים (ערוגות הבושם טז; משיב דבר ב, כב).
זכשרות בעלי חיים / דגים
זכל דג שיש לו סנפיר וקשקשת טהור, שנאמר (ויקרא יא, ט-יא): "אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם, כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ. וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם, שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם. וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם, מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וְאֶת נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ" (וכן בדברים יד, ט-י).
זהסנפיר נמצא בצידו של הדג ומסייע לו לשוט. קשקשים הם הציפוי הגדל על עור הדג ומשמש לו כמגן נוסף, כאשר כל קשקש מחובר בצידו האחד לעור הדג ובצידו השני מונח על העור בלא חיבור. די שיהיה לדג סנפיר אחד וקשקש אחד כדי שנדע שהוא כשר (חולין נט, א; שו"ע יו"ד פג, א), ובתנאי שנדע בוודאות שהקשקש היה מחובר לגופו ולא נשר מדג אחר ונדבק בו (ש"ך פג, א).
זאמרו חכמים, כל דג שיש לו קשקש בידוע שיש לו סנפיר, הרי שלמעשה סימן הקשקשים הוא הסימן הקובע (חולין סו, ב; שו"ע יו"ד פג, ג).
זיש דגים שכשהם צעירים אין להם קשקשים ולאחר זמן הם גדלים, ויש דגים שבצעירותם יש להם קשקשים ואחר כך הם נושרים, ויש דגים שקשקשיהם נופלים מהם בעת שמעלים אותם מהים, וכל הדגים הללו כשרים, שכל דג שיש לו קשקשים במשך זמן מסוים, הוא דג טהור (חולין סו, א; שו"ע יו"ד פג, א).
זהיו הקשקשים דקים מאוד, כל זמן שאפשר לראותם בעין, הדג כשר. לפעמים מפני דקותם וצבעו של הדג קשה לראותם עליו, ואפשר לכרוך את הדג בבגד ולאחר מכן לבדוק את הבגד, אם יימצא עליו קשקש – הדג טהור (ע"ז לט, א; שו"ע יו"ד פג, ב).
זמטבעם של הקשקשים שהם מחוברים לעור הדג אבל חיבורם אינו חזק מאוד, ולכן אפשר לקלפם ביד או בעזרת כלי, ולהשאיר את העור שתחתיהם שלם. אבל אם כדי להסירם צריך לחותכם והעור שתחתיהם אינו נשאר שלם, סימן שאינם קשקשים, אלא הם חלק מהעור, והדג טמא (רמ"א פג, א). לכן רבים אוסרים את דג החרב, מפני שהקשקשים הנראים עליו הם חלק מעורו (עי' בהרחבות).
זדגים אינם צריכים שחיטה, ואין בהם איסור אבר מן החי. לפיכך, מותר לחתוך מהם אבר ולאוכלו בעודם חיים. אבל לנגוס מהם בעודם חיים אסור, משום איסור 'בל תשקצו' (רמ"א יג, א). ומשום שזו מידת אכזריות (דעת כהן יב).
חכשרות בעלי חיים / חגבים
חבכלל שרץ העוף האסור באכילה כלולים כל המינים שיש להם שלושה זוגות רגליים וגם כנפיים, ומהם צרעות, דבורים, זבובים, צרצרים, גמל שלמה וחגבים. מבין החגבים, שהתכונה האופיינית להם שהם מנתרים על הארץ, יש מינים שהם טהורים, שנאמר (ויקרא יא, כ-כא): "כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם. אַךְ אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע אֲשֶׁר לוֹ כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ".
חמהתורה למדנו שני סימני טהרה לחגבים: א) שיש להם שני זוגות רגליים רגילות. ב) כרעיים – זוג רגליים שלישי גדול ומוגבה, שנועד לניתור. הוסיפו חכמים על פי המסורת שני סימנים: ג) שיש להם ארבע כנפיים. ד) כנפיהם מכסות את רוב גופם (חולין נט, א).
חגם אם עדיין לא צמחו לחגב סימנים אלו, אם הם עתידים לצמוח עליו, הרי זה מין טהור שמותר לאוכלו.
חבתורה נזכרו ארבעה מינים טהורים, שנאמר (ויקרא יא, כב): "אֶת אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ, אֶת הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ וְאֶת הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ וְאֶת הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ וְאֶת הֶחָגָב לְמִינֵהוּ". למדו חכמים שלכל אחד מהארבעה יש מין נלווה, הנלווה לאַרְבֶּה הוא ציפורת הכרמים, הנלווה לסָּלְעָם – יוחנה ירושלמית, הנלווה לחַרְגֹּל – ערצוביא, והנלווה לחָגָב – רזבנית (חולין סה, א; רמב"ם מאכלות אסורות א, כב).
חחגבים כדגים אינם צריכים שחיטה, וגם אין בהם איסור אבר מן החי. לפיכך, מותר לחתוך מהם אבר ולאוכלו בעודם חיים. אבל לנגוס מהם בעודם חיים אסור, משום איסור 'בל תשקצו', וגם משום שזו מידת אכזריות (דעת כהן יב). ואפילו להעבירו ליד הפה כעומד לנגוס בו אסור, משום איסור 'בל תשקצו', לפיו אסור לעשות דבר מאוס (שבת צ, ב; רמ"א יג, א).
חיש אומרים ששמם הכללי של כל המינים הטהורים 'חגב', וכל מין שיש לו סימני טהרה אבל שמו הכללי אינו חגב – טמא ואסור לאוכלו (ריב"ם, רא"ש, רמב"ן, רשב"א, כדעת ר' יוסי). לכן אין אוכלים כיום חגבים על פי סימני הטהרה בלבד, אלא צריך שגם תהיה מסורת ששמו חגב (שו"ע יו"ד פה, א). ואם יש מסורת על מין מסוים שהוא טהור, בידוע ששמו חגב.
חבדורות האחרונים מסורת ההיתר הועברה בתימן ומרוקו, שם מצויים החגבים. החגב המותר לפי המסורת, הוא המין הנקרא ארבה על זניו השונים, שלעיתים מתקבץ בלהקות עצומות ומחסל את כל הצומח.