ספר פוע"ה — כרך ראשון; משפחה וטהרה, חלק שני; טהרת המשפחה 16

בכמו בכל הפרקים העוסקים בטהרת המשפחה, גם בפרק הקצר שלפנינו תובאנה התייחסויות קצרות ועקרוניות בלבד מתוך מכלול ההלכות בין איש לאשתו בעניני טהרת המשפחה.

גפרק פט – 'טיפולים רפואיים בין איש ואשתו' מובא להלן בכרך הרביעי, מעמ' 111 ואילך .

דבעל לפסוק על דמי אשתו

הילתא אייתא דמא לקמיה דרבה בר בר חנה, וטמי לה. הדר אייתא לקמיה דרב יצחק בריה דרב יהודה, ודכי לה. נִדה כ, ב

ומשמע שלא הייתה רגילה להראות לרב נחמן בעלה. ושמא לא היה בקי... אי נמי הייתה חוששת שמא היה מחמיר על עצמו להיות לבו נוקפו ופורש ולא יסמוך על חכמתו. אי נמי שלא תתגנה בפניו אבל אין לומר דאסור לראות דמי אשתו. תוספות שם, דיבור המתחיל 'כל יומא'

זתמיד תמהתי על ההלכה שמותר לתלמיד חכם להורות לאשתו, ולמעשה לעצמו, בהלכות נִדה. כיצד התירו חז"ל לבעל שהוא נוגע בדבר, לפסוק הלכה, הרי יש לחשוש שלבו יטנו להתיר את האסור איסור כרת? ואפשר שידעו חז"ל שחומרת הלכות אלו, שהיא גדולה מאד, ידועה לתלמידי חכמים, ולכך אין לחשוש שיתירו אף חשש איסורי כרת, וסמכו על כך שלא יקל אדם לעצמו אם אינו יודע ההלכה על בוריה... ואפשר עוד שסמכו חז"ל על כך, שכשאדם לומד הלכות אלו ונותן דעתו עליהן ועוסק ב'דם שפיר ושליא', אין חטא בא על ידו. הרב מרדכי אליהו, הקדמה לדרכי טהרה, עמ' 16

חא. מותר לתלמיד חכם שהגיע להוראה להורות לאשתו בדיני נִדה ולפסוק לה, לאיסור או להיתר, על עד בדיקה או כתמים, אפילו בדבר שאינו מפורש בפוסקים וצריך לדמות הלכה להלכה מכוח סברה. שלא נחשדו תלמידי חכמים להורות להקל לעצמם בדבר שיש בו ספק איסור על פי ההלכה. אם הבעל חושש שמא יחמיר על עצמו יותר מדי, יתייעץ עם פוסק אחר.

טחילוקי דעות בין איש לאשתו

יב. אם יש חילוקי דעות בין איש לאשתו ביחס להלכות נִדה, כגון – עד כמה להחמיר או להקל בהן, ראוי שבני הזוג יקבלו עליהם מורה הוראה מובהק המקובל על שניהם, יפנו אליו באופן אישי ויתארו בפניו את חילוקי הדעות שלהם, וינהגו לפי הדרכותיו.

יאג. כשיש דרישה לעבור על ההלכה, כגון בעל שמסרב להמתין ארבעה או חמישה ימים לראיית האישה ועוד שבעה נקיים, אלא דורש שאשתו תתחיל לספור שבעה ימים מיד מתחילת הווסת, ואם לא יתירו לו, יחיה אתה ללא טבילה, אין להתיר לה להקדים טבילתה מחמת דרישתו.

יבנאמנות האישה

יגאמר רב חיננא בר כהנא אמר שמואל: מנין לנִדה שסופרת לעצמה? שנאמר "וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא טו, כח); "לָּהּ" - לעצמה. כתובות עב, א

ידואם תאמר, מנין לנו שעד אחד נאמן באיסורים? ויש לומר שלומדים מנִדה כמו שדרשו "וְסָפְרָה לָּהּ" – לעצמה. תוספות גיטין ב, ב

טוד. התורה העניקה לאישה נאמנות חזקה וברורה, בדומה לנאמנות של שני עדים בבית דין, לגבי הזמן שבו ראתה דם, לגבי בדיקותיה, ולגבי טבילתה וטהרתה. המקור בתורה הוא בפסוק "וְסָפְרָה לָּהּ", וממנו דרשו חז"ל: "לָּהּ" – לעצמה. דיני נאמנות עד אחד באיסורים נלמדים ממקור זה של הנאמנות שניתנה לאישה.

טזה. האישה צריכה להיזהר מאוד שלא לקלקל את חזקת נאמנותה, כגון שלא לומר לבעלה 'נטמאתי' בזמן שהיא בעצם טהורה, עקב קטטה וכדומה. מחד גיסא, התורה נתנה לאישה נאמנות מוחלטת, אך מאידך גיסא, אם האישה מקלקלת את נאמנותה, לא קל להחזיר את הנאמנות, הן מבחינה הלכתית והן מבחינת יחסי אנוש בינה לבין בעלה. לכן אין להשתמש כלל בשקר לשום צורך שהוא, בפרט לא ביחסים העדינים והמורכבים שבין איש לאשתו. גם אין שום מקום לאי אמירת אמת לשם השגת דבר מה מהבעל, להיתולים או לצחוק, בנושאים רגישים כאלה, ויש לומר את האמת כמות שהיא.

יזו. אישה שאמרה לבעלה: 'טמאה אני', ואחר כך אמרה: 'טהורה אני', אינה נאמנת להתיר עצמה, ואסורה לבעלה. ואם חזרה בה תוך כדי דיבור – נאמנת.

יחז. אם האישה אמרה לבעלה 'טמאה אני', ולאחר מכן אמרה שבאמת היא מותרת לבעלה, אם נתנה הסבר הגיוני וסביר מדוע אמרה קודם לכן שהיא אסורה, כגון: ראיתי כתם, וחשבתי שהוא טמא, אבל התברר שהוא טהור; ראיתי כתם והתברר שהכתם בא מפצע; היו לידינו אנשים והתביישתי שיראו אותנו; הרי זו אמתלא – תירוץ הגיוני וסביר, והאישה מותרת לבעלה. אך אם האישה אומרת 'סתם צחקתי' וכיוצא בזה, אינה נאמנת, ואסורה לבעלה.

יטח. אישה שהיא מסופקת אם נאסרה, לא תאמר לבעלה 'נטמאתי', אלא תאמר לבעלה את המציאות כמות שהיא. כגון: ראיתי כתם, ואני לא יודעת אם הוא אוסר או לא, לכן אנחנו צריכים לפרוש כעת עד לבירור העניין.

כאֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם. זכריה ח, טז

כאט. התנהגות קבועה ועקבית של אמירת אמת בכלל, ובין איש לאשתו בפרט, הכרחית ומחויבת, הן מבחינה מוסרית כללית, והן מבחינה הלכתית; והיא גם טובה ויעילה יותר מבחינת יחסי אנוש וגם מבחינת מנוחת הנפש שהיא נותנת לאדם.

כבנאמנות אישה לומר שיש לה מכה באותו מקום שממנו יוצא הדם, וטהורה; או 'מראה כזה ראיתי ואיבדתיו', הובאה לעיל, בפרק יד – 'דם מכה', עמ' 166 הלכה ז; וכן בפרק יב – 'הפסק טהרה ובדיקות שבעה נקיים', עמ' 142 הלכה נח.