שביעית ויובל — פרק ב׳

במצוות השביתה / אוקמי ואברויי

בזה הכלל: מלאכה שנועדה להצמיח את פירות השדה או להשביחם – אסורה, והיא הנקראת מלאכת 'אברויי'. ומלאכה שנועדה לקיום העצים שלא ימותו או יינזקו – מותרת, והיא הנקראת 'אוקמי'. כי אין מגמת המצווה שבכל שבע שנים כל העצים ימותו ולאחר השביעית יצטרכו לנטוע את כל המטע מחדש, אלא הכוונה שישבתו ישראל ממלאכה שנועדה להצמחת היבול והשבחת העצים.

בכל המלאכות שאסורות ב'לא תעשה' מהתורה, אסורות לעולם בשמיטה, שכן המלאכות שהזכירה התורה, לא נועדו לקיום העצים אלא לגדל פירות ולאוספם. זריעה מצמיחה פירות חדשים, וזמירה גורמת לעצים להצמיח פירות רבים וטובים יותר. וגם בזמן הזה ששמיטה מדברי חכמים, המלאכות שהתורה אסרה – אסורות לעולם. ושאר מלאכות השדה שאסורות מדברי חכמים, פעמים שהן מיועדות להצמחת הפירות והשבחתם ופעמים שהן מיועדות לקיום העצים. לצורך הצמחה והשבחה אסור לעשותן, ולצורך קיום מותר לעשותן. אמנם פעמים רבות, כאשר עושים מלאכה לצורך קיום העץ, יש ממנה גם תועלת להצמחתו. אלא שכל זמן שעיקר המגמה היא לקיום העץ, ובלעדי מגמה זו לא היו עושים את הפעולה הזו, הפעולה מותרת למרות שיש ממנה גם תועלת צדדית להצמחת העץ.

בבהלכות הבאות נבאר את המלאכות האסורות מהתורה ואת האסורות מדברי חכמים. ואף שכיום מצוות השביעית על כל האיסורים שבה מדברי חכמים, צריך לדעת מה היה אסור בעיקרו מהתורה, שכן כל ההיתר לעשות מלאכות לקיום העצים הוא רק באותן המלאכות שאסורות מדברי חכמים.

גמצוות השביתה / גדרי קיום העץ וקיום הפירות

גכיוון שמצווה לשבות בשנה השביעית ממלאכת השדה והאילן, וכל ההיתר לעשות מלאכות לקיום העצים הוא רק בלית ברירה כדי למנוע נזק, לפיכך, יש לעשות את כל פעולות ההכנה האפשריות לפני כניסת השנה השביעית, כדי למעט עד כמה שאפשר בפעולות קיום בשביעית. וכן הדין לגבי מלאכות שצריכות להיעשות לצורך קיום העצים לקראת סיום שנת השמיטה, שאם אפשר לדחות את ביצוען לאחר השמיטה בלא שיגרם נזק לעצים, חובה לדחות. ונראה שהמתרשל ולא הכין את שדהו כראוי לפני השמיטה, צריך לשאול חכם, האם מותר לו לעשות בשמיטה את המלאכות שהיה יכול לעשות לפני השמיטה, שאולי בכך שהתרשל, הראה שהפסד כזה אינו חשוב בעיניו ואין לו היתר לעשותו (עי' פנה"ל מועדים יב, ג, בדין מכוון מלאכתו למועד).

גמותר לעשות מלאכות שאסורות מדברי חכמים כדי להציל עצים וצמחים רב שנתיים ממיתה, או כדי למנוע מהם נזק משמעותי, כגון שכמות הפרי שיניבו בשנה השמינית תפחת באופן משמעותי. לפיכך, מותר להשקות את העצים כדי שלא ימותו או יתנוונו, וכן מותר להסיר מהעצים ענפים חולים כדי שלא ידביקו את כל העץ, וכן מותר לרסס את העץ כדי להשמיד מזיקים ולמנוע מחלות. וכן מותר לרסס את האדמה במונעי נביטה או קוטלי עשבים, כדי למנוע התפשטות של עשבים שוטים כיבלית, שאם לא כן, בשנה השמינית יצטרכו להשקיע משאבים רבים בניקוי האדמה ודישונה. היתר זה הוא גם כאשר מדובר בחשש נזק, ובתנאי שהחשש הוא סביר, והחקלאים רגילים תמיד לטרוח כדי למונעו (מאמ"ר ג, יב; עי' פנה"ל מועדים יב, ב, במצבי ספק).

גהיתר המלאכות הוא רק כדי לקיים את העצים, באופן שלא ייגרם להם נזק שכדי לשקמו בשנה השמינית יצטרכו לטרוח טרחה רבה או להוציא הוצאות גדולות, אבל אסור לעשות מלאכות שאסורות מדברי חכמים כדי להצמיח את פירות השביעית או כדי לקיימם. שכן פירות אלו הם הפקר, ואסור לבעל השדה לטרוח עבורם. ויש שמקילים לעשות מלאכות שאסורות מדברי חכמים כדי להצמיח את הפירות, כדי שתנובת העץ תהיה קרובה לתנובתו בכל השנים. ואף שכמה מפוסקי דורנו נטו אחר היתר זה, קשה מאוד לקבלו. ומרן הרב קוק זצ"ל פסק שהיתר המלאכות הוא רק עבור קיום העץ והאדמה, ובשום פנים לא עבור הפירות. וברור ש'היתר המכירה' מרווח יותר מהיתר דחוק זה, ולכן מי שאינו רוצה להשבית את שדהו, צריך להשתמש ב'היתר המכירה' ולא לעשות מלאכות לקיום הפירות.

דמצוות השביתה / זורע ונוטע

דבכלל מצוות השמיטה שלא לזרוע בשביעית, שנאמר (ויקרא כה, ד): "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע". איסור זריעה מהתורה כולל זריעת מיני תבואה, קטניות וירקות, וכל זרע או שתיל שיצמיח פרי (עי' להלן ג, ו). גם כדי להתלמד במלאכת הזריעה או כדי לבדוק אם הזרעים טובים אסור לזרוע זרעים באדמה.

דלגבי נטיעת עץ נחלקו הפוסקים: יש אומרים, שכשם שזריעת תבואה וירקות אסורה מהתורה, כך נטיעת עץ פרי אסורה מהתורה. וכן ניתן ללמוד בקל וחומר, שאם זמירת עץ שמשפרת את גידולו אסורה מהתורה, על אחת כמה וכמה שנטיעתו אסורה מהתורה (ר"ש ורש"ס). אולם לדעת רבים, נטיעה אסורה מדברי חכמים בלבד (רמב"ם א, ד; ר"ת, פאת השולחן). וזאת משום שהמלאכות האסורות ב'לא תעשה' מהתורה עוסקות בהצמחת פירות בעונה הקרובה, ולכן שני איסורים ישנם: זורע גידולים חד שנתיים, או זומר, שעל ידי כך מצמיחים פירות. אבל הנוטע עץ יקבל פירות רק לאחר כמה שנים, ולכן אין בזה איסור 'לא תעשה' (מהריט"ץ החדשות קעו). אמנם כבר למדנו שהעושה מלאכת שדהו בשביעית כדרך קבע, מבטל מצוות עשה מהתורה.

דכשם שאסור לנטוע עץ, כך אסור להרכיב אילן אחד על חברו, וכן אסור להבריך עץ, היינו ליטול ענף ולהעבירו באדמה כדי שיצמח ממנו עץ נוסף (רמב"ם א, ד).

דעבר אדם ונטע עץ בשביעית, קנסו אותו חכמים שיעקור את העץ שנטע. והחמירו בשביעית יותר מאשר בשבת. שכן בשבת, רק את הנוטע במזיד קנסו שיעקור, אבל בשביעית שצריכה חיזוק יותר, קנסו גם את הנוטע בשגגה (משנה תרומות ב, ג; גיטין נד, א; רמב"ם א, יב).

דמותר לזרוק שיירי פרי בגינה או בשדה. ואף שאולי יצמח מזה עץ, כיוון שאין כוונתו לכך, וגם לא ברור שייצמח מזה עץ, אין בכך איסור.

המצוות השביתה / זמירה

הבכלל מצוות השמיטה שלא לחתוך ענפי עצי פרי כדרך הזומרים כדי להשביח את העץ ולעודד את צמיחת הפירות, שנאמר (ויקרא כה, ד-ה): "וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר". מלאכה זו נקראת על שם ענפי הגפן שנקראים זמורות. ואף שיש ראשונים שאפשר ללמוד מהם שרק בגפן מלאכת הזמירה אסורה מהתורה ואילו בשאר האילנות הזמירה אסורה מדברי חכמים. למעשה, דעת רובם המכריע של הראשונים, שמלאכת זמירה אסורה מהתורה בכל האילנות. והיא נקראת על שם זמורות הגפן, מפני שתועלת הזמירה בגפן ניכרת מאוד. אבל כיוון שגם בשאר עצי הפרי הזמירה מועילה מאוד, בכל האילנות הזמירה אסורה מהתורה.

ההזמירה האסורה מהתורה היא חיתוך הענפים באופן המועיל לצמיחת העץ והפירות, וכל חקלאי וגנן יודע מהי הזמירה הנכונה והמועילה. אבל יש עוד סוגים של חיתוך ענפים במקום שונה מהזמירה הרגילה, וכיוון שהמטרה שלהם שונה, כגון למנוע מחלות, למנוע הצללה יתירה או להבריא את העץ לטווח ארוך, והם מועילים פחות לצמיחת העץ והפירות, איסורם מדברי חכמים. וכבר למדנו, שכל המלאכות האסורות מדברי חכמים, מותרות לצורך קיום העץ, היינו כדי למנוע נזק משמעותי לשנה השמינית. לפיכך, מותר לחתוך ענפים שהתפשטה בהם מחלה, כדי שלא תתפשט ותזיק לעץ. וכן מותר לחתוך ייחורים (סורים) שצמחו מעיקר העץ (מתחת להרכבה), ואם ימשיכו לגדול יזיקו לעיקר העץ.

הכאשר הגיזום אינו לתועלת העץ אלא לסיבות אחרות, מותר לגזום את העץ, ובתנאי שהגיזום יהיה שונה מדרך הזמירה הרגילה, כדי שלא יראה כמי שזומר באיסור, כגון שבמקום לזמור חלק מהענף יזמור את כולו. בכלל היתר זה, מותר לחתוך ענפים שמתפשטים לשביל ומפריעים להילוך העוברים והשבים, וכן מותר לגזום ענפים לצורך עצים להסקה, או כדי לסכך בהם את הסוכה. כאשר אין שם מי שיודע לשנות מדרך הזמירה הרגילה, מותר לאדם רגיל לחתוך את הענפים כדרכו, שהואיל ואינו יודע כיצד זומרים, מסתבר שלא יחתוך בדרך המועילה להשבחת העץ והפירות. ועיין בהלכה י' לעניין הזימור האסור בעצי סרק.

ומצוות השביתה / חריש ועידור

וחרישה היא אחת המלאכות החשובות בחקלאות, ומגמתה לפלח על ידי שיני המחרשה את האדמה ולעשות בה תלמים, כדי לזרוע בהם זרעים, ולעקור בתוך כך את עשבי הבר שלא יזיקו לזרעים. בנוסף לכך החרישה משביחה מאוד את הקרקע, בכך שהיא עושה אותה רפויה ומאווררת, והחומרים האורגניים שמזינים את הצמחים משתבחים, והשורשים יכולים להשתרג בה בקלות ולינוק את מזונם. וכאשר יש באדמה הרבה עשבי בר וקוצים, או כאשר האדמה נעשתה קשה ואטומה, צריכים לחרוש אותה פעמיים או שלוש לפני הזריעה. בעבר גררו את המחרשה על ידי שור או סוס או חמור, וכיום חורשים בעזרת טרקטור, ופותחו מחרשות שונות כדי לתת מענה מיטבי לצרכים השונים. גם חפירת גומות לצורך נטיעת שתילים בכלל מלאכת חרישה.

וחרישה אסורה בשביעית מהתורה, ואף שלמדנו שרק ארבע מלאכות נאסרו ב'לא תעשה' מהתורה, מכל מקום מצוות עשה לשבות ממלאכת השדה בשביעית, שנאמר (ויקרא כה, ד): "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ", וכל העושה מלאכה בקביעות כדרך רגילותו בשאר השנים, מבטל מצוות עשה מהתורה. וכן נאמר (שמות לד, כא): "בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת", היינו שיש לשבות מהמלאכה החקלאית הראשונה שהיא חריש ועד האחרונה שהיא הקציר, ובתוך כך למדנו שחרישה היא מלאכה גדולה שהטורח בה רב והעוסק בה מבטל את השביתה. אמנם יש סוברים שמלאכת החרישה אסורה מדברי חכמים.

וגם העידור כמו החרישה נועד להפוך את האדמה כדי להשביחה ולעקור עשבים שוטים, אלא שהחרישה נעשית בכוח רב על ידי מחרשה ובכל שטח השדה, ואילו העידור נעשה ביד או במעדר סביב לעיקרי האילנות. לכן החרישה שעל ידה נעשית עיקר עבודת האדמה אסורה מהתורה, ואילו העידור שנועד לצרכים קטנים הוא תולדה של חרישה, וכיוון שאיסורו מדברי חכמים, מותר לעדור כדי למנוע נזק משמעותי (מו"ק ג, א; עיין שבה"א א, ז, ב).

ולפיכך, אם שורשי העץ התגלו ואם לא יכסו אותם העץ ייבש, מותר לכסותם במעדר. וכן אם הקרקע עומדת להתייבש ולהתקשות ותוך כך לנתק את השורשים, מותר לעדור בה כדי לרככה שלא תתקשה. אבל שלא לצורך קיום העץ, העידור אסור. וכן אסור לפורר ביד או ברגל רגבים בשדה, כי יש בכך תועלת לאדמה ולצמחים.

זמצוות השביתה / עבודות באדמה

זמותר לחפור בורות ותעלות לצורך בנייה, הואיל ורק חרישה או חפירה לצורך עבודת השדה נאסרה (ספרא בהר א, ד). אבל צריך להיזהר שלא ליישר אח"כ את האדמה שהוצאה מהחפירה, אלא יצברו אותה בערימה. ובשבילים, מקום הילוך אנשים, מותר ליישר את הקרקע, כי ברור שיישור הקרקע שם אינו לצורך חקלאי.

זאסור מדברי חכמים לסקל אבנים מהשדה, בין אבנים גדולות ובין אבנים קטנות, בין מהשדה שלו ובין מהשדה של חברו. וכן אסור ליישר את הקרקע ולמלא גומות בעפר, הואיל ופעולות אלה מכשירות את הקרקע לזריעה ונטיעה (רמב"ם ב, י-יא).

זכאשר אדם צריך אבנים לצורך בניית בית או גדר, מותר לו לקחת אבנים שמונחות בשדהו על אבנים וסלעים, ולא אבנים שמונחות על האדמה. שאם ייקח את המונחות על האדמה, הוא נראה כמכין את שדהו לזריעה. ואם אלו אבנים שניכר שהן נלקחות לבנייה, מותר ליטול אותן גם אם הן נוגעות באדמה. ואם הוא קבלן שעוסק בבנייה, כיוון שידוע שעיקר כוונתו לקחתן לצורך בנייה, מותר לו ליטול גם אבנים שאין ניכר שהן לבנייה. וכן מותר לאדם ליטול אבנים משדה הפקר או משדה חברו לצורך בנייה, שהואיל ואין זו שדהו, הכל יודעים שהוא נוטל את האבנים לצורך בנייה ולא לצורך השדה (רמב"ם ב, ח; י; יב. ועי' להלן יא לעניין גינות נוי).

זקבלן בתים שצריך להכין את הקרקע שסביבות הבניינים לצורך גינה, וכל זמן שלא יעשה זאת לא יוכל למסור את הדירות לקונים, ויגרם לו מכך הפסד גדול מאוד – רשאי לשכור גוי שיישר את הקרקע ויפרוש עליה אדמת גן כדי שיוכל למסור את הדירות לקונים. שהלכה היא שבשעת הדחק מותר לומר לגוי לעשות מלאכה שאיסורה מדברי חכמים, כדין 'שבות דשבות' (להלן ה, י; ועי' באהלה של תורה ג, כ).

זמותר להכין צינורות השקיה בתוך אדמת הגינה לצורך השקיית השדה, שהואיל והשקיית השדה מותרת, מותר גם להכין את דרכי ההשקיה לצורך השקיה בשנת השמיטה או בשנה שלאחריה, ובתנאי שלא יישר אח"כ את האדמה, משום איסור חרישה. ואם החפירה נראית כחרישה לצורך זריעה או נטיעה, יניח את צינורות המים ליד החפירה, כדי שיהיה ניכר שהיא לצורך השקיה (שבת הארץ א, ט; משפטי ארץ ו, יא-יב).

חמצוות השביתה / עבודות העץ ושימורו

חנחזור על כלל המלאכות: זריעה, זמירה וחרישה, אסורות מהתורה, ולכן בכל מצב אסור לעשותן. אבל כל שאר המלאכות שמכשירות את הקרקע ומסייעות לצמיחת העצים וגידולי השדה אסורות מדברי חכמים. אם הן מכשירות את הקרקע, הרי הן תולדות של מלאכת חורש, ואם הן מסייעות לצמיחה הרי הן תולדות של מלאכות זורע וזומר. ואף שאיסורן מדברי חכמים, העושה אותן דרך קבע כבכל השנים כדי להשביח את שדהו ועציו, מבטל מצוות עשה מהתורה, שצוותה לשבות בשביעית (לעיל א). וכשיש צורך לעשותן כדי למנוע נזק, אף אם צריך לטרוח בהן הרבה, אין בהן איסור. ומכאן נמשיך לפרטי ההלכה:

חאסור מדברי חכמים לתלוש עשבים שוטים או לכסח אותם בחרמש או לרסס אותם בחומרי הדברה, כי יש בזה תועלת לשדה ולעצים. אבל כאשר העשבים גורמים נזק משמעותי לעצים או לצמחי הנוי – מותר להסירם. וכן מותר להסירם במקום שיש חשש שנחשים ועקרבים ימצאו בהם מסתור, או שעל ידם תתפשט שריפה. בכל מקום שאפשר, יש להסיר את העשבים המזיקים בכיסוח או ריסוס ולא על ידי עידור או תלישת העשבים שמשביחים את הקרקע יותר, אבל בלית ברירה גם זה מותר.

חאסור לסמוך עצים צעירים על ידי עץ כדי שיצמחו ישר לגובה או כדי שענפיהם יתפרשו לצדדים. אבל אם הסמיכה הכרחית כדי למנוע מהם נזק – מותר (שבת הארץ א, ה, יג).

חכאשר עצי פרי נטועים בצפיפות, אסור לעקור מקצתם כדי שלא יזיקו זה לזה בצמיחתם. ואמנם אין בזה איסור זמירה מהתורה, הואיל ואין קוצצים את ענפי העץ שרוצים לעודד את צמיחתו, אבל מדברי חכמים הדבר אסור. וכאשר כוונתו לעקור את העצים לצורך הסקה, למרות שיש לו תועלת גם מדילול העצים, מותר לו לקצוץ את העצים. וזה בתנאי שהוא עוקר עץ אחד או שניים ברציפות, אבל אם היה צריך לעקור שלושה עצים, יחתוך אותם סמוך לאדמה ולא יוציאם מהשורש, כדי שלא יראה כמכשיר את שדהו לזריעה או נטיעה (משנה שביעית ד, ד; שבה"א א, יח). ואם העצים המיותרים ממש מזיקים, עד שאם לא יעקרו אותם בשביעית יגרם לעצים הנותרים נזק משמעותי שיימשך לשנה השמינית, מותר לעקור את המיותרים גם כשאין כוונתו להשתמש בעצים להסקה.

טמצוות השביתה / השקיה ריסוס וזיבול

טיש אומרים שדין השקיה כשאר המלאכות האסורות מדברי חכמים, שהותרו לצורך קיום ונאסרו לצורך השבחה. ולכן מותר להשקות בשביעית עצים ושיחים שרגילים להשקות בכל השנים, כדי להצילם ממיתה או מנזק משמעותי שיימשך לשנה השמינית. אבל אסור להשקותם כדי שיהיו יפים ויתנו פירות כפי שהיו רגילים לתת בשאר השנים (רמב"ם). ויש אומרים, שדין השקיה קל משאר המלאכות, מפני שיש בה צורך תדיר ואין צורך במומחיות כדי לבצעה, וגם בדרך כלל אין בה טרחה רבה, לפיכך הותרה גם לצורך השבחת העץ. יתר על כן, הואיל וקשה להבחין בין כמות ההשקיה הנדרשת למניעת נזק, לא חילקו חכמים בדבר והתירו השקיה כדרך שאר השנים. למעשה, יש לנקוט בדרך ביניים, שלצורך השבחת העץ אסור להשקות, אבל כאשר מותר להשקות כדי למנוע נזק, מותר להשקות בכמות רגילה. ובמיוחד כיום שההשקיה נעשית על ידי פתיחת ברז, ובתוספת המים אין טורח.

טמותר לבצע ריסוס כדי למנוע מהעצים מחלות שונות, מפני שהמחלות שבעץ או בעלים עלולות לגרום נזק משמעותי שיימשך לשנה השמינית. וכן מותר לרסס כנגד חרקים שעלולים להזיק לעץ. אבל אסור לבצע ריסוסים שנועדו להזין את העץ בהורמונים שמעודדים את צמיחת העץ והפירות. וכן אסור לרסס כנגד חרקים שגורמים נזק לפירות. מותר לרסס את האדמה במונעי נביטה או קוטלי עשבייה, כדי שלא יצמחו בה עשבים שוטים שייטלו ממנה את כוחה, מפני שבלא ריסוס זה עלול להיווצר נזק משמעותי לשנה השמינית.

טאסור לתת זבל ודשן לעצים, מפני שבדרך כלל הדישון לא נועד לקיים את העצים, אלא להשביח את צמיחתם. והרוצה שעציו ימשיכו להתפתח בשביעית, יניח להם דשן במנה כפולה לפני כניסת השביעית, והם ייזונו ממנו במשך השנה. אמנם אם התברר בבדיקה אמינה, שיש צורך דחוף בדישון כדי לקיים את העצים, מותר לדשנם כדי שלא ימותו או יינזקו באופן משמעותי.

טאסרו חכמים להוציא זבל מהרפתות לשדה, גם כשהכוונה לשומרו שם עד השנה הבאה, מפני שהוא נראה כמי שמזבל את שדהו. אבל מותר לפנות את הזבל למקום שאינו ראוי לזריעה. והרוצה לפנות את הזבל לשדה, ימתין עד לאחר העונה שרגילים לזבל בה את השדה, ויערום את הזבל בערמות של לפחות מאה וחמישים סאה (כ-1,080 ליטר), או שיעמיד את הזבל בערמה על סלע או משטח פח או פלסטיק (רמב"ם ב, א-ג).

ימצוות השביתה / עצי סרק

יהעובד בעצי סרק כדרך שהוא עובד בשאר השנים, כיוון שאינו שובת הרי הוא מבטל מצוות עשה מהתורה. אמנם מצד איסורי 'לא תעשה', האיסור לנטוע עצי סרק וצמחי סרק, וכן לזמור אותם ולטפחם הוא מדברי חכמים (ערוה"ש יט, ה; עי' להלן ג, ו).

יבשעת הדחק מותר לנטוע עצי סרק על ידי גויים, הואיל וגם האיסור לומר לגוי לעשות מלאכה הוא מדברי חכמים, והרי זה כדין 'שבות דשבות' בשבת, שמותר בשעת הדחק. לפיכך, בעבר, כאשר סבלו ממחלת המלריה, והרופאים סברו שנטיעת עצי אקליפטוס תוכל להועיל לייבוש הביצות וטיהור האוויר ומניעת התפשטות המחלה, מותר היה לומר לגוי לנטוע אותם בשביעית.

יוכן כאשר צריכים לסלול כביש ראשי, יש צורך לבצע עבודות גינון בצדי הכביש, לצורך טיהור האוויר, מניעת סחף ונוי. ואם יפתחו את הכביש לתנועה וידחו את עבודות הגינון לאחר השביעית, ייגרם נזק גדול לקבלן, וגם יש חשש שבינתיים האדמה תסחף לכביש, ובעת עבודות הגינון ייווצר סיכון מסוים לחיי הנהגים והעובדים. ואם ידחו את פתיחת הכביש, הסיכונים הבטיחותיים שבכביש הישן יימשכו, והציבור ימשיך לסבול מעומסי התנועה. לפיכך, אם לא הצליחו לארגן את עבודות הגינון לפני השביעית, מותר לבצעם על ידי נוכרים בשביעית.

יאמצוות השביתה / גינות נוי

יאכשם שמותר לעשות מלאכות שאסורות מדברי חכמים לצורך קיום עצי פרי, כדי שלא ימותו או יתנוונו, כך מותר לעשות מלאכות אלו לצורך קיום עצים ושיחים בגינות נוי. מפני שאין מגמת השמיטה לפגוע בעצים ובשיחים ולהצריך את בעלי הגינות להקימן מחדש לאחר כל שמיטה, אלא המצווה שנשבות ממלאכה שנועדה להשביחם. ואין לטעון שהואיל ואינם עושים פרי לא יהיה הפסד בכך שימותו בשמיטה, כי עובדה היא שבני אדם משקיעים זמן וכסף כדי לקיימם, הרי שאם ימותו או יתנוונו יגרם הפסד. וכיוון שכל המלאכות שאסרו חכמים אסורות רק לצורך השבחת הצומח, מותר לעשותן כדי למנוע מצמחי הנוי נזק משמעותי שימשך לשנה השמינית, וכדי לשקמו יצטרכו להוציא הוצאות גדולות.

יאלפיכך, כל הכללים שנאמרו בעצי פרי חלים על צמחי הנוי. מותר לרסס את הצמחים כדי להצילם ממחלות ומזיקים, אבל אסור לרסס אותם בהורמונים שמעודדים צמיחה. אסור לדשן את צמחי הנוי, ורק אם התברר לאחר בדיקות שבלא דישון הצמח יינזק באופן משמעותי, מותר לדשנו (לעיל ט). אסור לעדור סביב הצמחים, אבל אם השורשים התגלו או עלולים להיקרע, מותר לעדור סביבם כדי למנוע מהצמחים נזק משמעותי (לעיל ו).

יאאסור לתלוש עשבים שוטים או לכסח אותם בחרמש או לרסס אותם בחומרי הדברה, כי יש בזה תועלת לשדה ולעצים. אבל מותר כאשר העשבים עלולים להמית את צמחי הנוי או לגרום להם נזק משמעותי. כאשר הסכנה ידועה מראש, עדיף להשתמש בריסוס שמונע נביטה. ואם העשבים השוטים כבר צמחו, יש לכסח אותם מעל פני הקרקע, או להמיתם על ידי ריסוס, אבל לא לעקור אותם, כי העקירה הופכת את הקרקע ומשביחה אותה כמו חריש. ורק כשאין שום אפשרות להסירם בכיסוח או ריסוס, מותר לעקור אותם כדי למנוע נזק משמעותי מצמחי הנוי (לעיל ח).

יאמותר להשקות את צמחי הנוי כדי למנוע מהם נזק, וכאשר משקים אותם, מותר להשקותם בכמות רגילה (לעיל ט).

יאאסור להשביח את הקרקע על ידי סיקול אבנים או סתימת גומות או עידור. אבל מותר להסיר בידיים אבנים ודברי פסולת שמכערים את הגינה, כי ניכר שאין מתכוונים להשביח את הקרקע אלא רק לייפות את פני הגינה (ספר השמיטה ה, ד).

יאמי שרגיל להזניח את גינתו, אסור לו לבצע בשמיטה מלאכות לקיום הצמחים מעבר למה שהוא רגיל לעשות בכל השנים. וזאת משום שההיתר הוא כדי למנוע הפסד, וכיוון שהוא רגיל שלא לחשוש להפסד זה בכל השנים, משמע שאין זה הפסד עבורו.

יבמצוות השביתה / גיזום וכיסוח דשא והכנת הגינה לשמיטה

יבאסור לגזום את ענפי הצמחים, מפני שהגיזום מעודד צמיחה חדשה, אבל כדי למנוע נזק מותר. לפיכך, מותר לגזום ענפים חולים, או סורים שיצאו מהכנה ועלולים להשתלט על העץ. וכן מותר לגזום ענפים שהשתרכו לשביל ומפריעים למעבר. וכן מותר לגזום ענפים לצורך סכך או לצורך עצים להסקה. ואם הגוזם הוא גנן מקצועי, עליו לשנות מדרך הגיזום הרגיל, כדי שיהיה ניכר שאינו גוזם כדי לעודד צמיחה. ואם אינו מקצועי, יכול לגזום כדרכו (לעיל ה).

יבוכן אסור לגזום ענפים של שיחי פרחים או פרחים שצמחו כדי לעודד צמיחת ענפים ופרחים נוספים. אבל מותר לקטוף פרחים לצורך קישוט הבית, אף שכדרך אגב מעודדים בזה צמיחה נוספת. וכן הדין בשיחי ורד, מותר לקטוף פרחי וורדים כדי להניחם באגרטל, ומי שיודע שרגילים לחותכם באמצע הגבעול יחתוך יותר למטה או יותר למעלה. אבל אסור לחתוך את הפרחים או הפקעות כדי לעודד גל פריחה נוסף.

יבבגינות רבות שותלים שיחים שישמשו כגדר חיה שמעוצבת כחומה, ואזי עולה השאלה, האם מותר לגזום את השיחים הללו כדי לשמור על צורתם. למעשה הדין תלוי במצב הגדר. אם השיח כבר יצר חומה צפופה, כיוון שאין עוד תועלת בהמשך צמיחתו, ומצד הגנן היה עדיף שלא יצמח יותר, מותר לגזום אותו כדי לשמור על צורתו הנאה, שאין זה גיזום לצורך צימוח אלא תספורת לצורך נוי. אבל כל עוד השיח לא ממלא את כל המקום שהוקצה לו, אסור לגזום אותו, כי הגיזום מועיל להמשך צמיחתו כדי שייצור חומה צפופה ומלאה (קטיף שביעית מט, כג-כד).

יבכיוצא בזה לגבי דשא. אם הדשא כבר כיסה לגמרי את פני הקרקע בדשא מלא, אין עוד צורך שימשיך לצמוח, וכל מגמת הכיסוח היא רק לשמור על צורתו הנאה, והדבר מותר. וכן מותר לחתוך את ענפי הדשא שמשתרגים מעבר לשטח שהוקצה לו. אבל אם הדשא לא מילא עדיין לגמרי את כל פני הקרקע, יש תועלת בכיסוח הדשא כדי לעודד את המשך צמיחתו, וממילא אסור לכסח אותו בשביעית (קטיף שביעית נ, יג-יד; ועי' משפטי ארץ ד, יט, כג).

יבמניסיונם של גננים וותיקים, כאשר מכינים את הגינה היטב לפני השמיטה, הגינה תיראה נאה במשך כל השנה. אמנם לא יוכלו לשתול בה פרחים עונתיים, וגם לא יוכלו לקבל בה גלי פריחה חוזרים, אבל הגינה תיראה ירוקה, נאה ומכובדת. לשם כך צריך להקפיד על גיזום טוב מתחילת השנה השישית, לדשן את הקרקע בקומפוסט או דשנים איטיי שחרור. כמו כן צריך להקפיד על ניקיון הגינה מעשבים שוטים, ולרסס את האדמה בחומרים מונעי נביטה. ובמקום פרחים עונתיים מומלץ לשתול בשישית פרחים דו שנתיים (בספר 'קטיף שביעית' ישנן הדרכות מפורטות לגננים מקצועיים ולבעלי גינות, כיצד לנהוג לפני השמיטה ובשמיטה).

יבכל מלאכה שאפשר לעשות לפני השמיטה, אף שהיא נועדה לקיום והצלה מהפסד, חייבים לעשות לפני השמיטה. כי המצווה היא לשבות בשמיטה, ורק בלית ברירה, כדי למנוע הפסד, מותר לעשות מלאכה. ומי שהיה יכול לעשות מלאכה לפני השמיטה ודחאה לשמיטה, צריך לשאול חכם אם מותר לו לעשותה בשמיטה (לעיל הלכה ג).

יגמצוות השביתה / בית וחממה ועציץ שאינו נקוב

יגהסתפקו חכמים אם דיני שביעית חלים בתוך בית, והכוונה לבתים שרצפתם אדמה, כפי שהיה מקובל עד לפני כמה דורות, והיה אפשר לשתול בהם שיחים ולזרוע זרעים. השאלה האם מצוות שביעית חלה על כל הארץ, ובכלל זה גם על המקום שבתוך הבית, וכפי שנאמר (ויקרא כה, ב): "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'". או שהמצווה חלה דווקא בשדה, היינו תחת כיפת השמים, שנאמר (שם, ד): "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע", וממילא איסורי שביעית אינם חלים בתוך הבית (ירושלמי ערלה א, ב).

יגאבל אם העמידו בתוך הבית עציצים שאין בהם נקב, אין עליהם דין שביעית. כי בנוסף לכך שהם גדלים בבית ולא בשדה הם גם מנותקים מהארץ, והרי הם מופרדים לגמרי מהמקום שחלים עליו דיני השמיטה.

יגוכן הדין לגבי עציצים שמגדלים בחממות, שאם אין להם נקב, אין חלים עליהם דיני שביעית, מפני שאין זה משנה ממה הבית עשוי, מאבנים, עצים או יריעות פלסטיק. ואמנם יש מחמירים וסוברים שאין דין החממה כבית, משום שסתם בית מזיק לגידול הצמחים שבתוכו ואילו החממה נועדה לגידול צמחים. אולם למעשה, כל מבנה יציב שיש לו גג ודפנות נחשב כבית ולא כשדה, ולכן אין דיני שביעית חלים על הצמחים שבו, כל זמן שהם מנותקים מהארץ.

יגוצריך שגובה החממה יהיה לפחות עשרה טפחים (76 ס"מ), ורוחבה לפחות 4 אמות (כ-182 ס"מ). ולדעת רבים, כדי שהחממה תוגדר כבית, צריך שיהיה לה רוב מחיצות.

יגבפועל, המגדלים ירקות בחממות בשביעית נוהגים לשתול בעציצים שיש בהם נקב כדי לנקז מהם את המים המיותרים, וכדי שיחשבו כדין עציץ שאינו נקוב, מניחים את העציצים הנקובים על יריעת פלסטיק עבה ששום שורש אינו יכול לחדור דרכה, ובכך הם מנותקים מהקרקע ונחשבים כעציצים שאינם נקובים.

ידמצוות השביתה / עציצים בגינה ובבית

ידאדמת גינה שהונחה מעל בית או מעל חנייה, למרות שהאדמה מונחת על בטון שמנתק בינה לבין קרקע העולם, דינה כאילו היא בקרקע וכל דיני שביעית חלים עליה. וזאת משום שהבטון עצמו מחובר לגמרי לקרקע העולם והאדמה מונחת עליו דרך קבע, הרי שהאדמה נחשבת כחלק מקרקע העולם. וכן אדנית שמחוברת דרך קבע לקיר הבית, נחשבת כמחוברת לקרקע עולם, וגם כשאין לה נקב, דין השתילים שבה כדין שתילים שבגינה.

ידעציץ שמונח בגינה או במרפסת מגולה, בין יש לו נקב בין אין לו נקב, דיני שביעית חלים עליו. אלא שאם יש בו נקב בקרקעיתו או בצדו כנגד שורשיו כשיעור של שורש קטן, הרי הוא נחשב מחובר לאדמה ודיני שביעית חלים עליו מהתורה. ואם אין בו נקב כשיעור שורש קטן, דיני שביעית חלים עליו מדברי חכמים.

ידאבל עציץ שמונח בתוך הבית או במרפסת שיש לה גג – אין חלים עליו דיני שביעית, הואיל והוא מנותק מהארץ ויש עליו גג (כמבואר בהלכה הקודמת). ומותר לזרוע ולשתול בו, וכן מותר לזמור את הצומח בו. ואפילו אם יש לעציץ נקב והוא בקומה ראשונה, כיוון שהוא מונח על רצפה ששום שורש אינו יכול לעבור דרכה, הוא נחשב כמנותק מהקרקע. וכל זה בתנאי שניתן לטלטל את העציץ, אבל אם הוא קבוע ברצפה או שהוא כבד כל כך עד שלא ניתן להרימו, אפילו אם אין בו נקב, הוא נחשב כמחובר לקרקע ודין השתילים שבו כשתולים בקרקע. אלא שהואיל והוא בתוך בית, כפי שלמדנו (בהלכה הקודמת) יש ספק אם חלים עליו דיני שביעית, ובמקום של הפסד אפשר להקל.

טומצוות השביתה / טלטול עציצים

טומותר להכניס עציץ נקוב מהגינה לבית. אבל אין להוציא עציץ נקוב מהבית או ממרפסת מרוצפת לגינה, מפני איסור נטיעה, שכן הנחתו על האדמה נחשבת כנטיעתו בארץ. ואם יניח תחתיו צלחת פלסטיק, יחשב כעציץ שאינו נקוב ומותר.

טועציץ שנשבר, אם עוד נותר גוש אדמה עם שורשי הצמח, מותר להכניסו שוב לעציץ דומה, כדי לקיים את הצמח שלא ימות. אבל אם היה הגוש בעציץ שאינו נקוב, אסור להכניס אותו לעציץ נקוב, כי בכך מיטיבים את מעמדו כנטוע יותר בארץ.

טומותר להניח ענפי פרחים וענפי בשמים באגרטל מים בחצר, ואף שעל ידי הנחתם במים הפרחים יפרחו והענפים ימשיכו לגדול מעט, אין בזה איסור זריעה הואיל ואינו מתכוון להשרישם.

טומותר להוציא עציץ נקוב מהבית לחצר כדרך ארעי שלא לצורך נטיעתו בחצר. למשל, הנצרך להעביר עציצים נקובים מדירה לדירה, רשאי לעבור דרך חצר, ואף להניחם שם לשעה קלה. וכן הנצרך לפנות את העציצים מתוך הבית כדי לנקותו, רשאי להניחם לשעה קלה בחצר. ויש מחמירים להניח ביניהם לקרקע חציצה, ובעת מעבר דירה, לעוטפם בניילון (מאמ"ר ט, ח). והרוצה להקל רשאי.

טזמצוות השביתה / תוספת שביעית

טזשנת השמיטה מתחילה בא' תשרי, אולם הלכה למשה מסיני שכבר בשלושים הימים שלפני השנה השביעית, אסור לעשות מלאכות לצורך גידולי השדה והעצים בשביעית. אבל עבור נטיעות צעירות מותר לחרוש עד ראש השנה, כי הן זקוקות לכך, ואם לא כן – יינזקו בגידולן. איסור תוספת שביעית כולל רק את המלאכות החשובות שנזכרו בתורה ומועילות לגידול הפירות בשביעית, והם: חרישה, זמירה וזריעה. אבל מלאכות שאסורות מדברי חכמים, כדוגמת זיבול וגיזום, מותר לעשות עד סוף חודש אלול. ואף שאיסור תוספת שביעית הוא שלושים יום, הוסיפו חכמים ואסרו לחרוש שדה תבואה מפסח ואילך, ושדה אילן מחג השבועות, מפני שעיקר חריש זה לצורך השנה הבאה.

טזוכל הדינים הללו מחייבים רק בזמן שקיימו את מצוות ניסוך המים על גבי המזבח בחג הסוכות, שכן הלכה למשה מסיני שדין ניסוך המים ותוספת שביעית כרוכים זה בזה. ואכן, לאחר שנחרב בית המקדש, נמנו רבן גמליאל ובית דינו וביטלו את דיני תוספת שביעית (מו"ק ג, ב; ד, א; רמב"ם ג, א; ט).

יזמצוות השביתה / עד מתי מותר לנטוע ולזרוע בזמן הזה

יזלמרות שדין תוספת שביעית בטל, אסור לנטוע עצי פרי חשופי שורש לאחר ט"ו באב שלפני השמיטה מפני מראית עין. משום שהנוטע לאחר מכן נחשב מצד דיני ערלה כאילו נטע בשביעית, שכן הכלל הוא ששלושים יום בשנה נחשבים שנה, וצריך עוד ארבעה עשר יום כדי ששורשי האילן יקלטו באדמה. נמצא שאם נטע את האילן עד ט"ו באב, אחר שיספיק האילן להיקלט עוד יעברו עליו שלושים יום בשנה השישית, וממילא השנה השישית תחשב כשנה הראשונה למניין הערלה. אבל אם ייטע את האילן מט"ז באב ואילך, השנה הראשונה שלו תהיה השנה השביעית, ויראה הדבר כאילו נטע את העץ באיסור בשביעית.

יזאבל אם השתיל היה בעציץ שיש לו נקב והיה מונח על האדמה לפחות שלושים יום, הרי שכבר מעת שתילתו בעציץ מונים לו שנות ערלה, וכיוון שיש לשורשיו גוש אין לו צורך ב-14 יום עד שייקלט באדמה, וממילא מותר לנטעו באדמה אפילו ביום האחרון לשנה השישית.

יזעצי נוי וזרעי פרחים מותר לשתול עד סמוך לכניסת השנה השביעית, הואיל ואין בהם דין ערלה, וגם אין דין תוספת שביעית בזמן הזה (רמב"ם, רמב"ן והגר"א). ואף שכך ההלכה, לכתחילה טוב לחוש לדעת המחמירים להצריך שהשורשים יקלטו באדמה לפני כניסת השמיטה (ר"ת). כלומר, עץ או שיח חשוף שורש צריך לשתול עד סוף יום ט"ו באלול, וזרעים עד שלושה ימים לפני ראש השנה. ושתילים שנמצאים בגוש גם לדעת המחמירים מותר לשתול עד כניסת השביעית, הואיל ואינם צריכים זמן להשרשה.

יזחשוב להזכיר, שחובה להכין היטב את המטעים והגינות לפני השמיטה. לבצע בשישית גיזומים עמוקים, להניח דשנים איטיי-שחרור, וזאת כדי להימנע בשביעית עד כמה שאפשר ממלאכות שנצרכות לקיום העצים. עוד חשוב להזכיר, שהרוצים לשתול דשא צריכים להקדים את שתילתו בחצי שנה לפחות לפני השמיטה, כדי שיספיק להיאחז ולמלא את כל השטח בשלימות (כמבואר בהלכה יב). וגם הרוצים לשתול מרבדי דשא, צריכים לשותלם כחודש לפני השמיטה, כדי להבטיח את השתרשותם המלאה לפני השמיטה. שאם הדשא לא ימלא את כל השטח יהיה אסור לכסח אותו בשמיטה, וגם את השקייתו יהיה צריך לצמצם למידה שלא ימות, אבל השקיה נוספת תהיה אסורה מפני שהיא משביחה את המשך צמיחתו.

יחמצוות השביתה / שותף בבניין שעובדים בגינתו בשביעית

יחכל הדינים שחלים על היחיד חלים כמובן גם על כל אחד ואחד מהדיירים בבניין שיש לו גינה משותפת. ומי שגר בבניין שרוב דייריו מתעקשים שהגנן שהם מעסיקים ימשיך לעבוד בשביעית כרגיל, חייב להביע את מחאתו ולבקש שלא להשתתף בתשלום עבור כך, שאם לא כן הוא שותף בכל העבודות האסורות. ונכון שיכתוב את מחאתו בלוח המודעות, אולם עליו להקפיד שהמחאה תנוסח בזהירות תוך שמירה על כבודם של שאר הדיירים, כדי שלא להפר את השלום שביניהם. ואם למרות זאת הם מחייבים אותו לשלם מיסים כרגיל, ישלם כרגיל אך יודיע להם בנימוס שהמיסים שהוא משלם מיועדים אך ורק לצרכי חשמל וניקיון של הבניין ולא לעבודת הגינה.

יחתושבי עיר או מועצה מקומית שמנהיגיה מעסיקים בשביעית גננים כבכל השנים, צריכים למחות במנהיגים ולבטא זאת בכתב, ולהודיע שאינם מסכימים שתשלום המיסים שלהם ישמש עבור פעילות אסורה בשביעית.