מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרונים

שביעית ויובל — פרק ג׳

אשמיטת הפירות / מצוות השמטת הפירות
אמצווה לשמוט ולנטוש את פירות השדה בשנה השביעית, שנאמר (שמות כג, י-יא): "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ, וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה, כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ".
אכיוון שהמצווה היא לשמוט את הפירות, הרי שהם הפקר לכל, לעניים ולעשירים, ליהודים ולגויים, לבני אדם ולבעלי חיים (להלן ט). ומה שנאמר "וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ", הוא מפני שזה עיקר החידוש, שבשנת השמיטה גם העניים יכולים ליהנות מהפירות כמו בעלי השדות. וכך היה בפועל, שרוב פירות השביעית נאכלו על ידי האביונים, כי מלבד בעלי השדות שגרו סמוך לשדותיהם והיו לוקטים מהם לתצרוכת ביתם, לעשירים לא היה משתלם ללכת בכל השדות כדי ללקוט לעצמם, אבל לעניים הטרחה הזאת היתה משתלמת (מכילתא דרשב"י שמות כג, יא).
אמצוות השמיטה חלה על הפירות בלבד ולא על הקרקע והעצים. לפיכך, אסור לבאים לאכול מהפירות לחתוך את ענפי האילן, וכן אסור להם לשהות שם בלא רשותו של בעל השדה, מפני שרק לצורך קטיף הפירות התירו להם להיכנס לשדה.
אעיקר המצווה הוא להפקיר את הפירות, ואין מצווה לאוכלם, אלא מותר להשאירם על העצים למאכל החיות והציפורים. ויש מי שסובר שיש באכילת פירות השמיטה מצווה, ואף שדעת רובם המכריע של הפוסקים אינה כמותו, המהדרים משתדלים לאכול פירות שביעית.
אהפירות שמצווה להפקירם הם הפירות שגדלו בשביעית, וכיוון שכבר למדנו (בפרק הקודם), שמצווה לשבות בשביעית מעבודת השדה והעצים, יבול השדות בשביעית היה מצטמצם לכעשרים אחוזים מהיבול הרגיל. שכן בדרך כלל רוב יבול השדות הוא מגידולים חד שנתיים של תבואה, קטניות וירקות, וכיוון שאין זורעים ושותלים בשביעית, ממילא כשבעים אחוז מהיבול אינו בנמצא. ואמנם מהתורה ספיחים שגדלו מעצמם מותרים באכילה, אולם חכמים גזרו עליהם שלא לאוכלם, מפני עוברי עבירה שהיו זורעים בשמיטה וטוענים שאלו ספיחים שגדלו מעצמם (להלן ד). גידולי השדה היחידים שיש להם דין שביעית הם ירקות שהחלו לצמוח בערב שביעית ונלקטים בשביעית, שאותם צריכים לשמוט (להלן ו). נמצא אפוא שעיקר יבול השביעית היה מפירות העץ, אבל גם הוא היה מצטמצם בשמיטה, הואיל ואסור לעשות מלאכות שמועילות לצמיחת העץ והפירות (לעיל ב, ג). אם כן כאשר מדברים על פירות השביעית מדובר על בערך עשרים אחוזים מסך היבול שהיה צומח בשאר השנים.
בשמיטת הפירות / דרכי ההשמטה
בבעת שהפירות שעל העצים נעשים ראויים לאכילה, צריכים בעלי השדות לפתוח את שערי שדותיהם, כדי שכל החפץ לקטוף מהם יוכל להיכנס. וכל מי שמשאיר את שדהו נעולה בעת שהפירות שעל העצים ראויים לאכילה מבטל מצוות עשה. ואפילו אם יקטוף את הפירות כדי לחלקם לעניים, כיוון שנעל את שדהו – ביטל את המצווה, מפני שהמצווה היא לשמוט את השדה (מכילתא דרבי ישמעאל משפטים פרשה כ; רמב"ם ד, כד). ואם לא נעל את שדהו אבל קצר או קטף את כל שדהו כדרך הבעלים, אפילו אם עשה זאת כדי לחלקם לעניים, עבר באיסור קצירה או בצירה (להלן ג).
במעיקר הדין היה צריך לפרוץ את הגדר כדי להראות בזה שהפירות מופקרים לכל. אולם מפני תיקון העולם התירו חכמים שלא לפרוץ בה פרצות, כדי שלא להזיק לגדר וכדי שלא לפתוח פתח רחב מדי לחיות או פרחחים שיכנסו ויזיקו לעצים (מכילתא שם). אמנם אם הגדר נפרצה מעצמה, אסור לגודרה בשביעית. ואם הגדר נפרצה לצד רשות הרבים, ויש חשש שרבים יכנסו לשדה ויזיקו אותה, מותר לגדור את אותו הצד (רמב"ם ב, יד).
באין צריך שבעל השדה יודיע שהפירות שגדלו בשדהו הם הפקר, שכן על פי מצוות התורה הם נעשים הפקר, וכל אדם רשאי להיכנס לשדות ישראל ולקטוף מהם פירות. אמנם אם בעל השדה התעקש לאסור על האנשים להיכנס לשדהו, אף שהוא עובר על מצוות התורה וגונב את הפירות, מכל מקום כיוון שהשדה עצמה שלו, אסור להם להסיג את גבולו, ובגלל תפישתו את פירותיו הם מתחייבים בתרומות ומעשרות מספק (שבה"א ו, טו; קונ"א יא).
בלדעת בית שמאי אסור ללוקט הפירות להודות עליהם לבעל השדה, וקל וחומר שאסור לו לתת עבורם מתנה, לפי שפירות השביעית הם הפקר, והמודה לבעל השדה פוגע בתוקף ההפקר. אולם ההלכה כדעת בית הלל שרשאי אדם לבחור כיצד לנהוג, אם ירצה שלא להודות – אל יודה. ואם ירצה, מותר לו להודות לבעל השדה על שנתן לו רשות להיכנס לשדהו ללקוט מהפירות (משנה שביעית ד, ב; רמב"ם ו, טו). וכן ראוי לנהוג לכתחילה, לבקש רשות להיכנס לשדה ולהודות על הפירות.
בכאשר יש לבעל השדה חשש סביר שאם יפתח את שדהו לכל, יבואו פרחחים ויזיקו לעציו, מותר לו לנעול את שדהו ולכתוב בשלט בולט, שהפירות הם הפקר, וכל הרוצה לקטוף מהם יכול לקבל את המפתח במקום פלוני, או שהשדה תהיה פתוחה בשעות אלו ואלו (עפ"י חזו"א, משפטי ארץ י, ד).
גשמיטת הפירות / איסור קציר ובציר
גבנוסף למצוות עשה להשמיט את פירות השביעית (לעיל א-ב), הוסיפה התורה עוד שני איסורי 'לא תעשה'. האחד, שלא לקצור את תבואת השדה כפי שרגילים לקצור בכל השנים, והשני, שלא לבצור את ענבי הכרם או לקטוף את פירות שאר העצים כדרך שנוהגים בכל השנים. שנאמר (ויקרא כה, ה): "אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר, שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ". אלא יהיו הכל שווים בפירות השביעית, וייטלו בעלי השדות עם שאר האנשים, כל אחד כפי צורכו, שנאמר (שם, ו): "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה, לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ".
גהשיעור שמותר לכל אדם להביא מהשדה, הוא כשיעור המזון שאנשים רגילים להביא לביתם מהשדה או מהחנות בשאר השנים. מפירות שמשתמרים זמן קצר, היו רגילים להביא כמות שמספיקה לכמה ימים, ומפירות שמשתמרים יותר זמן, היו מביאים לכמה שבועות, ואם היו משתמרים הרבה זמן היו מביאים כמות שמספיקה למספר חודשים. וזהו שאמרו חכמים שמזיתים אפשר ליטול כשיעור שעושים חמישה כדי שמן, ומענבים כשיעור שעושים חמישה עשר כדי יין (רמב"ם ד, כד). והחוטאים ואוספים פירות יותר מכפי צורכם נקראים 'אוספי שביעית', והם פסולים לעדות, מפני שמעשיהם מוכיחים שחמדת הממון מעבירה אותם על דעתם (סנהדרין כו, א; יד רמ"ה שם).
גמעת שהגיע זמן הביעור, היינו הזמן שבו כלו כל פירות אותו המין מהשדות, מצווה על מי שיש בביתו יותר ממזון שלוש סעודות לבערם מביתו, היינו לחלקם מחדש, כדי שייטול כל אחד מהם כשיעור שלוש סעודות ולא יותר. ואם אין בכוחו לחלקם, יוציאם מביתו ויפקירם. ושאר דיני הביעור יבוארו להלן (ד, י-יא).
גפירות שרגילים לעבדם אחר הקטיף, כגון ענבים שסוחטים ליין וזיתים שסוחטים לשמן ותאנים שמייבשים במוקצה, צריך לשנות בדרך עיבודם. לעשותם בכלים קטנים יותר או בשינוי אחר, כדי שיהיה היכר שהם פירות שביעית ולא יבואו לסחור בהם ויזכרו להפקירם בזמן הביעור (משנה ח, ו; רמב"ם ד, כג).
גיש סוברים, שגם כאשר מקפידים שלא לקטוף יותר משיעור תצרוכת ביתית, צריך לשנות בדרך הלקיטה, שלא תהיה באותם הכלים שלוקטים בכל השנים. אולם למעשה, אין חובה לשנות, מפני שהלקיטה המצומצמת כשיעור הנצרך לבית – נחשבת שינוי מספיק.
דשמיטת הפירות / גזירת ספיחים
דמן התורה כל הספיחים, היינו מיני הצומח שגדלו מעצמם בשביעית, מותרים באכילה, וכל דיני פירות שביעית חלים עליהם. אולם משראו חכמים שעוברי עבירה זורעים בסתר מיני ירקות, תבואה וקטניות, וטוענים אח"כ שגידולים אלה מעצמם גדלו, גזרו על כל מיני הצומח החד שנתיים שעלו בשדהו של ישראל שיהיו אסורים. אבל צמחים המתחדשים מידי שנה משורשיהם, הואיל ואין צורך לזורעם בשביעית כדי לאכול מפירותיהם, אין בהם איסור ספיחים. לפיכך, אין איסור ספיחים בנענע ובננות.
דאיסור ספיחים חל על גידולי שדה שבני אדם רגילים לזרוע או לשתול בשדותיהם, אבל צמחי בר שעלו מעצמם – מותרים, שהואיל ומחירם זול ואין רגילים לגדלם, אין חשש שעוברי עבירה יזרעום בשמיטה (רמב"ם ד, ג). וכן מותר לאכול ספיחים שגדלו במקומות שאין רגילים לזרוע בהם, כמו למשל במקום שמזיק לשאר הגידולים, או בשדה הפקר, הואיל ואין חשש שעוברי עבירה יזרעו שם (שם ד; מאמ"ר יא, כט). ומכל מקום, גם כשאין גזירת ספיחים, הפירות שגדלו בשביעית קדושים בקדושת שביעית.
דעוד ראוי לציין שגזירת ספיחים חלה בגבול עולי בבל, ולא בגבול עולי מצרים ולא בעבר הירדן (רמב"ם ד, כו-כח). וכן גזירת ספיחים חלה על מה שגדל בקרקע של ישראל ולא על מה שגדל בקרקע של גוי (שם כט).
דבתבואה וקטניות, הזמן הקובע למעשר ושביעית הוא הבאת שליש. שאם הגיעו לשליש גידולם לפני ראש השנה של השביעית, דינם כפירות השישית. ואם הביאו שליש אחר ראש השנה, דינם כפירות שביעית, ואיסור ספיחים חל עליהם (שם ט; שבה"א ד, ג).
דלגבי ירקות נחלקו: לדעת רמב"ם, כל ירק שנשאר מחובר לקרקע אחר ראש השנה של השביעית, אסור מדין ספיחים, מפני שהזמן הקובע לגביו הוא הלקיטה. ולדעת כמה ראשונים, כל שהחל לנבוט בשישית, אף שנלקט בשביעית וחלה עליו קדושת השביעית וצריך להפקירו, אין איסור ספיחים חל עליו (ר"ש). וכן מקובל להורות. ירקות שהחלו לצמוח בשביעית ונגמר גידולם בשמינית, הרי הם אסורים עד הזמן שיכולים לגדול ירקות כמותם מזריעה או שתילה של מוצאי שביעית, או משיגיע חנוכה (עי' רמב"ם ד, ו-ז).
השמיטת הפירות / זמן הגידול של פירות השביעית
ההזמן הקובע לפירות העץ הוא החנטה, שזה הזמן שניתן לאוכלם בשעת הדחק, וזה הזמן שבו הם מתחייבים במעשרות, ונקרא בלשון חכמים שהגיעו לשליש בישולם. נמצא שהפירות שחנטו בשביעית חלה עליהם קדושת שביעית אף שהמשיכו לגדול בשנה השמינית, ואם חנטו בשנה השישית, אף שהמשיכו לגדול בשביעית, אין עליהם קדושת שביעית ומותר לבעל המטע לקטוף אותם כבכל השנים. אמנם מעת שנכנסה השנה השביעית, אסור לבצע מלאכות שמשביחות את העץ וגידול הפירות (יש סוברים שהחנטה היא תחילת צמיחת הפרי. ודין אתרוג ופירות הדר יבוארו בהערה).
הלגבי גידולי השדה, כבר למדנו שרובם נאסרו מחמת גזירת ספיחים (לעיל ד), אולם יש שלא נאסרו, והם: צמחים שמתחדשים משורשיהם בכל שנה, כדוגמת בננה. וכן מה שצמח מאליו בשדות הפקר או במקומות שאדם אינו מעוניין שיצמחו שם. וכן מה שנבט לפני השביעית. אלא שלגבי השלב הקובע לקדושת שביעית יש הבדל בין תבואה וקטניות לעומת ירקות.
ההזמן הקובע בתבואה וקטניות הוא 'הבאת שליש', שאז הם ראויים לאכילה בשעת הדחק, כלומר הבשילו כדי שיעור שליש. אם נזרעו בשישית והביאו שליש לפני השביעית, אין בהם קדושה. ואם הביאו שליש בשביעית, יש בהם קדושה (רמב"ם ד, ט).
הוהזמן הקובע לגבי ירקות הוא זמן לקיטתם. לפיכך אם נבטו לפני השמיטה ונלקטו בשביעית, יש בהם קדושת שביעית. וכן דין צמחי תיבול חד שנתיים.
ושמיטת הפירות / הפירות שחלים עליהם מצוות השביעית
ומצוות ההשמטה חלה על כל גידולי הארץ שנועדו למאכל אדם ובהמה, ובכלל זה גם עשבים שמיועדים לאכילה, כדוגמת חסה למאכל אדם, וחציר למאכל בהמה. וכן על צמחים ועלים שנועדו לתיבול, שהם בכלל צמחים שנאכלים על ידי אדם. ומותר לכל אדם לקטוף לצורך ביתו מגידולי הארץ הללו, והם נקראים 'פירות שביעית', והם נחשבים קדושים, היינו שצריך להקפיד על ייעודם לאכילה, שנאמר (ויקרא כה, ו): "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה". דרשו חכמים: לְאָכְלָה ולא לסחורה (ע"ז סב, א; להלן ה, ו-ט), לְאָכְלָה ולא להפסד, וכל שימוש שאינו כייעודם הרגיל נחשב הפסד (פסחים נב, ב; להלן ד, א).
וגם על פירות ועשבים שנועדו לסיכת הגוף או לצביעת בגדים חלים דיני שביעית, הואיל והנאתם דומה להנאת אכילה. המאפיין את הנאת האכילה שהיא באה יחד עם כילוי המאכל, שהמאכל מתכלה בעת שאדם לועס ובולע ומעכל את המאכל. וכן לגבי סיכת הגוף בשמן, בעת ההנאה השמן מתכלה. וכן לגבי צביעת בגדים בפירות, בעת שמבשלים את הפירות עם הבגד, הפירות מתכלים והצבע עובר לבגד (רש"י).
ואבל על עצים ועשבים שנועדו להסקת תנור לחימום הבית או בישול – לא חלה קדושת שביעית, הואיל וקודם העצים מתבערים ורק אח"כ נהנים מהחום שמתפשט בבית ומהתבשיל שמתבשל (סוכה מ, א). וכן עצים שעושים מהם רהיטים, או פשתן וכותנה שעושים מהם חוטים ובגדים, אין בהם קדושה, הואיל ואינם כמאכל שאינם מתכלים.
וקדושת שביעית אינה חלה על מיני צומח שנועדו לתרופות, הואיל והן מיועדות לחולים בלבד, שלא כמו מאכלים שנועדו לכל.
ועל פרחי נוי שאין בהם ריח לא חלים דיני שביעית, אבל הסתפקו חכמים לגבי צמחים שנועדו לריח. למעשה, כשעיקרם לריח נכון להחמיר, וכשעיקרם לנוי אפשר להקל.
ובלולב והדס של מצווה אין קדושת שביעית.
וחשוב לציין שכל הדיון בסעיף זה הוא לגבי קדושת הפירות, אבל איסור המלאכות שנועדו להצמיח חל על כל מיני הצומח, כולל מינים שאין בהם קדושה.
זשמיטת הפירות / איבוד פירות וצמחי שמיטה
זמותר לקצוץ ענף עץ פרי לצורך גדול, כגון שהוא מפריע להילוך בשביל או כשהעץ שלו שווה יותר מהפירות שהוא נותן. וכן בשביעית מותר לעשות כן קודם שיתחילו לצמוח פירות על הענף או לאחר שהפירות הבשילו ונעשו ראויים לאכילה, אבל משעה שיתחיל הענף להוציא פרי ועד שייעשו הפירות ראויים לאכילה, אסור לקצוץ את הענף או את הפרי שעליו, מפני שבקציצתו הוא מפסיד את הפרי שהתחיל לגדול (שביעית ד, ז-י; רמב"ם ה, טו-יח).
זוגם כאשר בעל השדה אינו רגיל לאכול מהפירות שגדלים על האילן הזה שבשדהו, אסור לו לקצוץ ממנו ענף שהחלו לצמוח עליו פירות, שפירות השביעית נועדו לאכילה ואסור להפסידם, ואם יקצוץ את הענף יפסיד את הפירות ויגזול את הרבים שיכלו ליהנות מהם (משנה שביעית ד, י; ר"ש, רא"ש ורמב"ם שם).
זגם פירות שראויים לאכילה בשעת הדחק, יש בהם קדושת שביעית, ואפילו אם הם ראויים לאכילת בהמה בשעת הדחק (שבה"א ז, יג, ג). אמנם אם בפועל אין נוהגים להשתמש בהם לאכילה, אין בהם קדושה, למרות שניתן היה להאכילם לבהמה. לפיכך, אין קדושת שביעית על דשא ועשבים שוטים שצומחים בגינה, הואיל ואין נוהגים לתת אותם למאכל בהמה. וכן הדין לגבי צמחים ששימשו בעבר להכנת צבע או לצרכי כביסה, ובזמנינו השימוש בהם התבטל כליל, שלא חלה עליהם קדושת שביעית, ומותר להפסידם או להשתמש בהם לצרכי הסקה. וכן הדין לגבי קליפות וגרעינים, שאם אין רגילים לאוכלם, אין בהם קדושת שביעית (להלן ד, ב).
חשמיטת הפירות / פירות שנשמרו ופירות שגודלו בעבודה אסורה
חנחלקו הפוסקים בדין פירות שנשמרו. יש אומרים שלמרות שבעל השדה ביטל מצוות עשה של השמטת הפירות, הפירות עצמם מותרים באכילה. הואיל ומצד הדין הפירות שייכים לכולם, ואין אפשרות שהיחיד יאסרם (ר"ש, רמב"ן, רשב"א). ויש אומרים, שרק פירות שהופקרו מותרים באכילה, אבל פירות שנשמרו בשביעית – אסורים מהתורה באכילה (ר"ת, ראב"ד). למעשה, דעת רוב הפוסקים להקל, אולם אסור לקנות את הפירות הללו ממי ששמרם, כדי שלא לסייע לעוברי עבירה.
חעבר אדם ועבד בשדהו בשמיטה, כגון שזמר את העצים ועל ידי כך הגדיל את כמות הפירות והשביח את איכותם. יש אומרים שהפירות אסורים, שכן למדנו ששדה שנחרשה בשביעית לא תזרע במוצאי השביעית, קל וחומר שפירות שגדלו באיסור אסורים. ויש אומרים שלמרות שעבר באיסור, הפירות עצמם מותרים באכילה, מפני שכל הגדל בשמיטה שייך לכל ואין אפשרות לאוסרו. וכן דעת רוב הפוסקים וכך הלכה.
טשמיטת הפירות / גויים בפירות שביעית
טאף שהפירות הם הפקר גמור ומותר לגויים לקטוף מהם, לכתחילה כאשר יש יהודים שרוצים לאכול את כל הפירות, נכון למנוע את הגויים מלקטוף אותם, שמא לא יזהרו בקדושתם ויפסידום, ושמא יסחרו בהם, ושמא יקטפו מהם יותר מתצרוכת ביתם. בנוסף לכך, מצינו בתורה שעיקר מגמת הפקר הפירות כדי שיאכלו מהם "אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ" (שמות כג, יא), ואין ראוי שאנשים שאינם שותפים במצווה, שאם היה בידם שדה לא היו צריכים להפקירה, יבואו ליהנות מפירות השמיטה. ובעיירות שליד הגבול היו מקפידים יותר, והיו מעמידים שומרים כדי למנוע מהגויים לבוא ולבזוז את פירות השביעית (תוספתא ד, ד; רמב"ם ד, ל).
טלאחר שהפירות נקטפו והם ביד ישראל, קבעו חכמים איסור, שלא לתת מהם לגוי. שהואיל והם ביד ישראל חלה עליו חובה לשמור על קדושת ייעודם, שנועדו לאכילת ישראל, ונתינתם לגוי נחשבת כהפסד. אבל מותר לישראל להאכיל פירות שביעית לאורח או שכיר גוי שסמוך על שולחנו, שאכילתו נחשבת כחלק מאכילת הישראל (תוספתא ה, כא; רמב"ם ה, יג; מהר"י קורקוס).
טכידוע, ישנה אפשרות 'למכור' פירות שביעית במסגרת 'אוצר בית דין', שאז התשלום הוא עבור העבודה ולא עבור הפירות. ואם גוי הגיע לחנות ש'מוכרת' פירות שביעית של 'אוצר בית דין' וביקש לקנות ממנה, אם החנות נראית כמיועדת לכל, כיוון שאם לא ימכור לגוי – ייעלב, מותר למכור לו כדי למנוע איבה. אבל אם זו מכירה פרטית, כיוון שאין סיבה שייעלב, אין למכור לו.
טלמרות שפירות השביעית הם הפקר, מותר למנוע מבהמות להיכנס לשדה ולאכול מפירות שמחוברים לעץ ובני אדם מתכוונים לאוכלם (עי' תוס' ר"ה ט, א, 'וקציר'). ומכל מקום אין חובה לעשות זאת, הואיל ופירות אלו הפקר. אבל לאחר שקטפם הם נעשו מיועדים למאכל אדם, ואם הלכה הבהמה לאכול מהם, חובה עליו למנוע אותה (רמב"ם ה, ה).